יומנו של זמיר

מתוך יומן אישי שכתב זמיר כהן, חובש פלוגה א' בגדוד 12, החל מתקופת ההמתנה ועד לסיומה של המלחמה: "בשעה 7 לקחתי את כלי הגילוח כדי ללכת להתגלח, שטפתי את הפנים והנה הוזעקנו לקרב. ארזנו מהר את הציוד, עלינו על הזחל"מים ועתה יצאנו באמת אל המלחמה, אל הקרב האכזרי ביותר שראיתי"

זמיר

זמיר כהן. "על אותו יום דמים עוד אספר רבות רבות"

טוב שיש גם חיילים כאלה ביחידות קרביות, שעל אף הפעילות האינטנסיבית והמתישה לאורך רוב שעות היום, מוצאים קצת זמן כדי לכתוב ולתעד את מה שעובר עליהם. כזהו זמיר כהן, חובש פלוגה א' בגדוד 12, שלאורך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, הקפיד לכתוב מדי יום את קורותיו וקורות הפלוגה. היומן שכתב מופנה כסיפור לחברתו רבקה [לימים אשתו], לה הוא מתאר את האירועים ואת רחשי לבו.

יומיים לאחר סיום המלחמה ריכז זמיר את כל מה שכתב לתוך דפדפת שמצא באחד הבתים בקונייטרה, והיא שמורה אצלו עד היום בתוספת קטעי עיתונות ועלוני קרב.

לכבוד אירוע הלוחמים בתל פאחר שייערך ב-9 ביוני 2015, העביר זמיר את יומנו האישי לפרסום ב"נעמוש".

להלן היומן כמעט בשלמותו, מלבד כמה קיצורים. הוא נפתח ביום ה-12.6.1967 במלים אלה:

"היום יום שני, אני יושב בזחל"ם בעיר סורית בשם קונייטרה והחלטתי להעלות בכתב את כל הימים האיומים והנוראים אשר עברו עלי ועל חבריי, מן היום אשר הוזעקנו ונקראנו אל הדגל ועד היום שאני וחיילי צה"ל נמצאים בקונייטרה, אשר הדרך אליה נפרצה בגופות חבריי היקרים לי אשר נהרגו ונשרפו.

הבוקר אני מתחיל לכתוב יומן זה, אך ורק לא לשנות שום פרט מן הימים האיומים האלה. לא אשכח את המלחמה, אך כדאי לזכור זאת ביתר פרטים. ספר זה שעליו אני עומד לכתוב את זכרונות הימים ההם נלקח מבית סורי והוא יוכל לשמש מטרה לזה. אני אתחיל את יומני הרבה ימים לפני המלחמה".

 

יום העצמאות 15.5.67

רבקה

רבקה כהן ז"ל, החברה של זמיר ביוני 67, ולימים אשתו

רבקה, ביום זה שמלאו למדינתנו 19 שנה שכבתי במארבים בתל דן. אומנם היה עצוב להיזכר שבחוץ שמח, האנשים רוקדים ואנו נמצאים רחוק מזה ושוכבים במארבים באיזה חור נידח. ביום זה בכלל לא חשבנו על מלחמה, אין דבר כזה, אך דווקא ביום גדול זה הגיעה לאוזנינו הבשורה הרעה שכוחות מצריים עוברים את התעלה ומתרכזים בחצי האי סיני. זכור לי שבאחד הימים שהיינו שם בתל דן תרגלנו לוחמה בתוך תעלות של יעד מבוצר. אף אחד לא חשב שבתוך חודש ימים או פחות מזה נהיה זקוקים לזה במלחמות פנים אל פנים.

באותו יום העצמאות הייתי ביום בחורשת טל, שם כתבתי לך כמה גלויות ושלחתי לך ושם כתבתי שאני אבוא בשבת הביתה, אך לא ידעתי ולא חשבתי מה יוכל לקרות באותה שבת שנקראנו לצאת למלחמה למען המולדת.

אחרי יום העצמאות חזרנו אל הגדוד, שם התארגנו ליציאה הביתה, אך יציאה זאת לא הגיעה. הגיע יום שישי, החופשה בוטלה ונכנסנו לכוננות מלחמה. באותו יום שישי, שכבר שבת קודש נכנסה, הוזעקנו ועלינו על האוטובוסים אשר לקחו אותנו לצפון.

אני רוצה לכתוב מעט על הרגעים שעלינו על האוטובוסים ועל הרגעים והמחשבות אשר בלב חייל, שהוא עוזב את הגדוד ולא יודע מה יהיה גורלו. כאשר נעו האוטובוסים קראתי ואמרתי ונשאתי תפילה: אנא השם, שנחזור למקום זה, וסיימתי בקריאת שמע ישראל. ראיתי במערב איך שהשמש שוקעת ומתחיל להיות כבר חושך ועננים קודרים וכבדים כיסו את השמיים, והנה העם יוצא למלחמה. השמיים מבשרים זאת.

יום שישי 19.5.67

אותו יום שכתבתי לך שאני צריך להיות בבית, יום זה נענו אל הצפון ובלילה נסענו אל הצפון. בדרך ראינו אוטובוסים רבים נעים לכיוונים שונים ומגוייסים לתחמושת, מועברים למקומות שונים לצפון ולדרום. נסענו כמעט כל הלילות והגענו לרגלי הרמה, אל מקומות של ביצות החולה, לחורשה אשר נקראת חורשת המייסדים ליד חולתה. אותו יום שישי לא אשכח אותו לנצח. יש עוד יום שישי אחד, בתאריך 9.6.67, שהוא יום השישי – יום הדמים, יום הזעקה והשבר על חללינו. על אותו יום עוד אספר עליו רבות רבות.

כאשר הגענו אל חורשת המייסדים התחלנו לחפור שוחות ועמדות, כדי שנוכל להגן בזמן שתהיה פלישה סורית אלינו מצד זה, או כדי להתחפר ולהגן על עצמנו מפני ההפגזות.

באותו יום שישי חשבתי שברגעים אלו הייתי צריך להיות איתך ועתה אני פה מתכונן למלחמה, ולא האמנתי שבעוד בערך 20 יום נצא אל המלחמה.

שבת 20.5.67

מתחפרים

מתחפרים בתקופת ההמתנה. הצילום אינו מהגזרה הסורית [מקור: ארכיון צה"ל]

אותו שבת המשכנו לחפור והמשכנו להעמיק את העמדות. בשבת זו היה מותר לבשל ולעשות הכל כביום חול. במקום זה נשארנו כמה ימים עד 27.5.67. בימים אלה שהם א-ב-ג-ד-ה התארגנו. ארגנו את הזחל"מים ליציאה למלחמה, התאמנו אימונים שונים אשר נחוצים לרגעים אלו, כגון עלייה לזחל"ם וריצה לכל מיני דברים שונים. באחד מהימים האלה, אולי זה היה יום שני, אני לא זוכר בדיוק, תרגלנו טיפוס רמה. עלינו על רמות נפתלי וזאת כדי להתרגל או לקבל את הכושר המתאים ברגע שתוטל עלינו המשימה לעלות על הרמה הסורית

באותם ימים אלו היו התנאים קשים מאוד, הן החום והן המתח הנפשי שלא ידענו מה ייעשה וחיכינו שהפוליטיקאים יצליחו ליישב את הסכסוך, כדי שלא נצטרך להפעיל את האמצעי האחרון אשר לרשותנו – שזה הכוח. באותם ימים שהם א-ב-ג-ד-ה מה-20.5 ועד ה-27.5, למרות שימים אלו היו קשים, הם היו ימים יפים מאוד. המתח הזה או הרצון לעלות למלחמה (לא ידענו מה זאת מלחמה, לא ידענו מה האכזריות שיש במלחמה, רק כעבור כמה ימים ידענו מה זה. מצד אחד ידענו שיהיו נופלים, אבל מצד שני רצינו להכות באויב הסורי שכל יום הורג אנשים, ממקש דרכים ומפגיז את הישובים השלווים אשר בעמק).

אותם ימים כתבתי לך כמעט כל יום מכתב. אני זוכר שבאחד הימים האלה כתבתי לך מכתב על קרטון כי לא היו לי ניירות ומעטפות. אך בימים יותר מאוחר התחלת לשלוח לי עם כל מכתב מעטפה ובול. אני רק לא מבין בשביל מה בולים: הרי בצה"ל שולחים את המכתבים בלי בולים.

באותם ימים אלו המצב מיום ליום הלך והחמיר, הן בשטח הצבאי והן בשטח המדיני. מיצרי טיראן נסגרו, פיצוצים של מטענים במקומות שונים. באותם ימים קיבלנו כל יום עלונים ודפי הסברה שונים. דפים אלו שמורים אצלי למזכרת.

באותם ימים זכור לך כמה פרטים. באחד מימים אלו מסרתי כביסה, התפללתי לאלוהים שאני אזכה להוציא את הכביסה שלי בעוד ימים ספורים כי לא ידעתי מה יילד יום המחרת. ימים אלו עברו במתח. הגיע יום שישי, זאת אומרת שבוע לאחרי שהגענו באותו מקום.

יום שישי 25.5.67

מתוך יומנו של זמיר

יומנו של זמיר. נכתב במחברת סורית שמצא

באותו יום שישי קיבלנו את המשימות המוטלות עלינו. קיבלנו את התוכנית של היעד שעליו אנו צריכים לעלות ברגע שתינתן הפקודה לעלות. תרגלנו וחילקנו את הכוחות והיינו מוכנים כל רגע לביצוע המשימה. כך עבר שבוע שאנו כבר בכוננות.

באותם ימים הסביר לנו המג"ד מוסא קליין ז"ל (נפל באותו יום רק שבועיים אח"כ ב-9.6.67) שהמצב הזה לא יוכל להמשיך מכמה בחינות. מבחינה מדינית המצב הלך והורע במשך השבוע הזה. מיצרי טיראן נסגרו וירדן מכניסה כוחות זרים, עיראקיים, לתוך גבולותיה, וזה שני העקרונות אשר הכריזה המדינה לפני 19 שנה שעליהם היא לא תוותר ותצא למלחמה, והם חופש השייט וכניסת כוחות זרים לירדן. ידענו שמצב זה לא יוכל להימשך הרבה זמן, הן מבחינה כלכלית וצבאית. אי אפשר להחזיק יותר את המדינה בצורה זו שהכל משותק ונוסף לזה יש מיתון. באותם ימים אני זוכר שאת כתבת לי שבעיר אין גבר והכל שקט, ובקיצור כל העם צבא.

ידענו שבימים הקרובים העסק חייב להסתיים, וחיכינו שאולי המשבר הזה יחלוף בדרך המדינית ולא להפעיל את הכוח, שהיה האמצעי האחרון שמדינת ישראל מוכנה להפעיל. חיכינו לאבא אבן שיחזור מאמריקה ויאמר מה הן תוצאות השיחות. דבר אחד ידענו, שאם תפרוץ מלחמה לא תהיה מלחמה קלה באויב אחד, כי אם יהיה עלינו להילחם בארבע חזיתות, וזה לא מלחמה קלה. אך ישבנו וקיווינו שיהיה הנס.

יום שישי בערב אכלנו כל הגדוד והלכתי לבית הכנסת להתפלל שהשלום יחזור.

יום שבת 27.5.67

נחנו מעט, אך המשכנו לחפור מחשש של הפגזה. אותו שבת זכור לי כמה דברים. תפס אותי ייאוש גדול מאוד. חשבתי מה יהיה הסוף, אני כל כך רחוק ממך, מי יודע מתי ניפגש ומה יהיה הגורל?

השבת עברה, ארזנו את הציוד לתזוזה. במוצאי שבת הופיעה להקת החלונות הגבוהים וגם היה סרט. זה הרים מעט את המוראל והוריד קצת את המתח. עוד באותו לילה עלינו עם כל הציוד על הזחל"מים ונסענו לחורשה אחרת – בשדה אליעזר לשטח אימונים, שטח 100. באותו שטח היה שטח הכינוס שם נפגשנו עם הטנקים, אשר היו צריכים לסייע לנו לעלות איתנו על היעד אשר היינו צריכים לכבוש (תוכנית זאת בוצעה ועלינו על הרמה שבועיים אח"כ, על זאת עוד אספר רבות רבות).

באותו לילה שהגענו לחורשת אליעזר חפרנו שם כמו שעשינו בחורשת המייסדים, במקום זה שהינו כארבעה ימים.

27.5.67 ועד 31.5.67

בימים אלה המשכנו להתכונן שוב ושוב למלחמה. בימים אלו מעט התעודדתי מהמכתבים שקיבלתי ממך. זכור לי שבאותם ימים קיבלתי גם חבילה מהבית. באותם ימים התאמנו מעט בשטח האימונים הן ביעד מבוצר, והן לוחמת חי"ר עם טנקים ותרגלנו כל מיני תרגולים.

זכור לי באחד הימים האלו גם כינוס של החובשים. חזרנו על חבישות יסודיות ודברים עקרוניים בזמן לחימה על היעד. כעבור כמה ימים, אני חושב שזה היה ה-31.5, עזבנו בלילה את שדה אליעזר ונענו למושב שרונה, שם ישנו בחורשת הזיתים ליד שרונה. באותו יום הוטלה עלינו משימה – ליצור קו הגנה ולהתחפר מול הרמה הסורית על הגבעות של קיבוץ אלומות ומושב יבניאל. בחורשת הזיתים היינו בתאריך ה-1.6.67, באותו יום אני זוכר שכתבתי לך מכתב ארוך מאוד על השנתיים וחצי שאנו כבר יוצאים.

אחרי יום זה נענו אל הגבעה אשר נמצאת מעל הישובים דגניה א' ו-ב' וצמח. בקיצור, כל הישובים אשר יושבים בדרום הכינרת, שם התחלנו להתחפר יום ולילה, כדי ליצור קו הגנה במקרה שתבוא משם פלישה סורית. אנו ישבנו במקום זה ומחשבה אחת עלתה לי בראש: מדוע הרמה הסורית הנשקפת מעל הכינרת והישובים השלווים לא נותנים לישובים אלו לחיות בשלום? מדוע לא יכול להיות שלום בעולם? אנשים שלווים עובדי אדמה יעבדו את אדמותיהם בשקט, לא תהיינה מלחמות ואנשים לא צריכים ליפול במלחמה.

אך המציאות והגורל הוכיחו אחרת. מלחמה היא בלתי נמנעת והיא פרצה כעבור ארבעה ימים.

כאמור, למקום זה הגענו ביום חמישי בלילה, חפרנו כל היום והלילה והגענו למחרת, יום שישי.

יום שישי 2.6.67

מכתב שקיבל זמיר מילדה בכיתה ד בחיפה

מכתב שקיבל זמיר מילדה בכיתה ד' בחיפה. לחצו להגדלה

יום זה הוא יום שישי האחרון לפני יום שישי שהוא יום המלחמה, עליו עוד אספר רבות. במקום זה החום הוא ממש איום, קשה מנשוא, נוסף על המתח והעבודה הקשה. ביום זה דבר אחד אני זוכר שגדולה היתה השמחה שלקחו אותנו להתקלח בקיבוץ אלומות. ממקלחת זו זכור לי שלאחריה עברנו דרך המושב יבניאל, שם ירדנו לשתות במכולת רבקה. היה צריך לראות מה זה אזרחים. כל אחד הזמין אותנו אליו הביתה, קנו לנו דברים לאכול. בקיצור, דבר אחד אמרתי – כל העם צבא.

אומנם יבניאל מושבה קטנה, אך ימים אלו ייזכרו לי היטב לנצח. במכולת זו קניתי 50 מעטפות, כך שיכולתי עתה לשלוח לך כמעט כל יום מכתב. אחרי שחזרנו מן המקלחת ישבתי בעמדה וכתבתי לך מכתב ארוך. באותו יום שישי קיבלתי כביסה ומסרתי כביסה, אותה כביסה שמסרתי בחורשת המייסדים והתפללתי שאני אזכה להוציא אותה.

עתה הגיע הערב. המשכנו לחפור ואני זוכר שעברתי לעמדה אחרת.

יום שבת 3.6.67

בשבת זו המשכנו לחפור, זאת אומרת השבת השלישית בכוננות. ידענו שמצב זה לא יוכל להימשך יותר ובשבוע זה חייבת ליפול הכרעה. באותו שבת זכור לי דבר אחד: היו פיצוצים כדי להעמיק את העמדות וכתוצאה מכך פרצה דליקה אשר כל הפלוגה נרתמה לכבות אותה ולבסוף הצליחו. זכור לי שבמוצאי שבת הלכנו לראות את הגשש החיוור. דבר מיוחד לא היה כי אם שמענו על המינויים החדשים בממשלה, שמשה דיין שר הביטחון, ואז ידענו שהעסק כבר נגמר – מלחמה חייבת לפרוץ.

יום ראשון 4.6.67

היתה השכמה כרגיל בשעה 4. המשכנו לחפור ובאותו יום לקראת ערב ארזנו את הציוד והיינו מוכנים בלילה לנסוע לשטח אחר. עלינו על האוטובוסים ונסענו לחורשה כשני ק"מ לפני קרית שמונה, שם התחפרנו כל הלילה מחשש להפגזה. אותו לילה התחילו הלילות שכבר אי אפשר היה לישון עד סוף המלחמה. באותו לילה של יום ראשון ישנו כחצי שעה.

יום שני 5.6.67 – היום הראשון למלחמה

יום גורלי הוא לנו יום זה. אחרי שישנו כחצי שעה, קמנו, התקלחנו והכל היה כרגיל עד אשר הגיעה השמועה הנוראה שהמלחמה החלה. באותו יום בבוקר שמענו ברדיו שכוחות מצריים תקפו את כוחותינו ועתה מתנהל קרב בין חיל האוויר ולשריון. אומנם רבקה זאת קל לספר לאזרחים שכוחות מצריים התחילו במלחמה, אך קשה לספר זאת לאנשי צבא. האמת היא שכוחותינו הם אלה שתקפו ראשונים, ואל לך להאמין שהכוחות המצריים הם אשר התחילו.

שער מעריב מה-5 ביוני 1967

שער מעריב מה-5 ביוני 1967

אני רוצה להסביר לך דבר אחד: במלחמות קשה להאמין שאם הכוחות המצריים היו תוקפים, היינו כל כך מהר יכולים לבלום אותם, כי קל הרבה יותר להיות תוקף מאשר נתקף, כי התוקף תוקף בנקודה אחת ובסיני לא יכלו לרכז את כל הכוחות של מצרים אשר היו מפוזרים על חצי אי ולרכז אותם בנקודה אחת, כי לא ידעו מאין תבוא המכה. וזה היתרון הגדול שצה"ל תקף את כל הכוח בנקודה אחת ושם הוא פרץ. ולכן כוחות צה"ל הצליחו במלחמה בחצי האי סיני. לכוחות חי"ר, כגון גולני וצנחנים, במלחמה הזו כמעט ואין להם מה לעשות כי במרחבים כה גדולים יכולים להילחם רק שריון וחיל האוויר.

אנו ידענו שהמלחמה חייבת לפרוץ כי אי אפשר היה להחזיק את הצבא ואת המדינה במצב זה כבר חודש ימים. כל כך הרבה דיונים בשטח המדיני לא הועילו, ואז נשארה לצה"ל רק הברירה האחרונה והיחידה – להפעיל את הכוח.

עתה אני חוזר שוב אל הקרבות. ברגע שקיבלנו את הידיעה הזאת התארגנו והיינו מוכנים לתנועה, לביצוע המשימה לכיבוש הרמה הסורית. משעה לשעה שמענו דברים שונים. שחיל האוויר משמיד את מטוסי האויב, אך גם שמועות שחלחלו אותי וחשבתי שעולמי חרב עליי: נתניה הופגזה וכמו כן שהמלחמה פרצה בארבע חזיתות, ומה שפחדתי התקיים. כמו שאמר איוב – את אשר יגורתי בא לי. המצרים תוקפים ונלחמים בסיני, הסורים מפגיזים את הישובים לרגלי הרמה, הירדנים מפגיזים את ירושלים ומטוסים של עיראק מפגיזים ישובים שונים. שמענו גם שהר הצופים נפל. עולמי חרב ברגעים אלו, כולי אמרתי חלחלה על 120 חבר'ה אשר בהר הצופים. אך בסוף באה הישועה והר הצופים לא נפל, כי אם הכיבוש המשיך.

רגעים אלו על ההפצות על נתניה וחיפה עוררו בלבי חששות שונים ומשונים: מה יהיה עם הוריי, מה יהיה עם ת"א, אשר הפגיזו אותה מטוסי האויב? מה יהיה עם בת-ים אשר אפשר להפגיז אותה דרך הים? ובכלל, אין מקלטים בבת-ים. רבות חששתי עלייך ועל כולם, אך הישועה לא איחרה לבוא וזאת הודות לחיל האוויר שעשה עבודה יפה מאוד, השמיד את מטוסי האויב עוד בהיותם על הקרקע ועל-ידי כך מנע שהם ימריאו ויפגיזו את הישובים שלנו.

במשך 20 שעות השמדנו 500 מטוסים של האויב. השמחה היתה גדולה. כי אם זה לא היה אז היינו אבודים. למעשה כבר ביום זה ידענו את גורל המלחמה. אם חיל האוויר של סוריה משותק לגמרי, העבודה יכולה להיות הרבה יותר קלה. יש עוד דברים רבים אשר קרו באותו יום, אך לא אוכל לכתוב אותם מבחינת סודיות צבאית. חששתי שצה"ל לא יוכל לעמוד בכל החזיתות, אך צה"ל ואלוהי ישראל עזרו והצלחנו להכות את האויב מכה ניצחת.

מראה שגרתי בתקופת ההמתנה ברחבי המדינה. ממלאים שקי חול [צילום: ארכיון צה"ל]

מראה שגרתי בתקופת ההמתנה ברחבי המדינה. ממלאים שקי חול [צילום: ארכיון צה"ל]

אותו יום שני קיבלתי חבילה מההורים ושמחתי מעט, אך חשבתי מה יהיה גורל העם וגורלי. באותו יום נתנו לנו ללכת לישון מוקדם כדי שננוח, כי ביום הקודם כמו שכתבתי לך לא ישנו כל הלילה. באותו הלילה שנתנו לנו ללכת לישון מוקדם חשבנו שמחר חייבת להיות העלייה על הרמה הסורית, אך זה נדחה לעוד ארבעה ימים. על זאת עוד אספר הרבה.

לפני שהלכנו לישון סידרנו וחימשנו את כל הזחל"מים, שיהיו מוכנים לתנועה ברגע שנוזעק. הלכתי לישון, עוד לא נרדמתי והנה שוב הזעיקו אותנו. ארזתי את הציוד והעמסתי אותו על הזחל"ם. אני זוכר שחלק גדול מהחבילה שקיבלתי מהבית השארתי ליד העמדה שלנו ועלינו על הזחל"מים, ונענו למקום אשר נקרא חורשת הזיתים.

עתה אני רוצה לספר לך מעט על הנסיעה בלילה. כל הארץ חושך, אין אור, וכאשר נסענו בכביש היו שם אלפי מכוניות עמוסות תחמושת ואנשים נעים לכיוונים שונים. כי המלחמה היא בשלוש חזיתות. כאשר הגענו אל העלייה של צפת השקפנו על הכינרת. לנגד עיניי התגלה מחזה מחריד. ראיתי את המוצב הסורי תאופיק כולו בוער באש, כולו שרוף כמו בסרטים. ראיתי איך שהתעלות של היעד הזה נשרפות והנפלם זורם בתוך התעלות הבוערות.

עם שחר הגענו אל חורשת הזיתים. זה היה הלילה השני שאנו כבר לא ישנים.

יום שלישי 6.6.67

כאשר הגענו אל חורשת הזיתים ירדנו מהזחל"מים, שמענו את החדשות ושמחנו על התקדמות צה"ל במקומות השונים. בחורשת הזיתים התחלנו לחפור שוחות. באותם רגעים שמענו את ההפגזה הסורית אשר הפגיזו את כל העמק, את הישובים ראש פינה ואת כל הסביבה. ההפגזה נמשכה כשעה וחצי. החברים התמרמרו מאוד ורצו כבר לעלות על הרמה הסורית. כל אחד אמר מה אנו עושים פה? שיתנו לנו לעלות כבר על הרמה לנקום. אך אף אחד לא ידע מה זאת מלחמה ואף אחד לא תיאר לעצמו איזה קרב יצטרכו להילחם ביום הדמים.

כאשר גמרתי לחפור שכבתי מעט לנוח. בקושי שכבתי והנה שוב הוזעקנו. עלינו על הזחל"מים ונענו לעבר כורזים ודן, שם כוחות סורים תקפו את הקיבוץ שאר ישוב. אנו הוזעקנו כדי לעצור את הכוחות הסורים. עלינו על הזחל"מים ונענו. כאשר ירדנו את הירידה של צפת נשקף לפנינו כל העמק אשר הופגז לפני דקות ספורות, מחזה איום התגלה לנד עינינו. ראיתי איך שעשן ואש עולים מן העמק. כל העמק חשוך בעשן ואז ראיתי מה זאת הפגזה. בתים הרוסים ועשן יוצא מהם. ראיתי ואמרתי: כל העם צבא, וכל הארץ מלחמה.

נענו לעבר כורזים, בדרך נתקבלה הודעה שהכוחות הסורים נהדפו וברחו ואנו נכנסנו לחורשה ליד כורזים כדי לנוח מעט, לתדלק את הזחל"מים ולאכול ארוחת צהריים. שם פגשנו בחורשה את גדוד 13 והחלפנו מילים. אחרי ארוחת הצהריים עלינו על הזחל"מים ונענו לעבר ירדן, אל היעד ג'נין אשר בירדן. נענו דרך עפולה. כאשר הגענו אל עפולה לא אשכח את היום הזה, אזרחים יצאו והתחילו לנופף לנו בידיים, כל אישה וזקן בירכו אותנו וכל אחד מריע לנו בדרך וכל אחד עושה את הסימן הידוע של צ'רצ'יל – V. הניצחון הנצחי.

כאשר הגענו לעפולה חנינו שם כדי לתדלק את הזחל"מים. התושבים יצאו מן הבתים, התחילו להריע לנו. כאן היו רק נשים וזקנים, כי כל העם צבא. הנשים הכינו לנו כל מה שיש להן בבית: חלב, קופסאות של ביסקוויטים, סוכריות, סודה, ארגזי משמש וכו'. בירכו אותנו שנצליח במלחמה ונחזור בשלום הביתה. לא תיארתי לעצמי מה התושבים מסוגלים לעשות למעננו. זכור לי שהיתה שם נערה שיש לה טלפון בבית. היא עברה מזחל לזחל ורשמה מספרי טלפון של חיילים כדי לצלצל להוריהם ולהודיע להם מה שלום בנם. היו לה בערך 50 מספרי טלפון. כל אחד נתן לה אפילו יותר ממה שהוא יכול לתת. אנשים רצו למכולת לקנות לנו דברים ולחלק לנו כל דבר הנמצא אצלם בבית. דבר זה עשה עלי רושם אדיר. האזרחים עוזרים וכל כך אוהבים את החיילים.

זחל"ם ברחוב

כל העם צבא. זחל"ם חולף בעיירה בצפון בתקופת ההמתנה [צילום: אפרים קדרון, ארכיון צה"ל]

אחרי שתדלקנו את הזחל"מים נענו לעבר שטח ירדן. התנועה היתה קלה מאוד, העיר נכבשה לפני כן ונכנסנו לג'נין בלי שום התנגדות. הרגשה משונה היתה לי מעט להיות בחוץ לארץ ונוסף לזה עיר אויב כבושה. כאשר הזחל"מים נסעו בכביש הראשי ראיתי על כל חלון מקל עם סמרטוט לבן, אות לכניעה. העיר נכבשה כמעט בלי אבידות. כאשר עברנו את העיר המשכנו לחדור פנימה בירדן לכיוון העיר שכם כדי לעלות ולכובשה.

7.6.67

לפנות בוקר הגענו כמה קילומטרים לפני העיר שכם, שם התארגנו לעלייה על העיר. בג'נין, רבקה, היית צריכה לראות את פחדם של התושבים הערבים, אך אנו לא נגענו בהם לרעה. זה היה היום השלישי שאני כבר לא ישן. עלינו על הזחל"מים והתחלנו לנוע לכיבוש שכם. והנה ברגע האחרון קיבלנו פקודה באלחוט להפסיק את התנועה לכיבוש שכם. כוח אחר של גולני המשיך והוא כבש אותה, אך לא הגדוד שלי. הצטווינו לחצות את הגבול בחזרה ולחזור אל החורשה שהיינו בה קודם ליד קרית שמונה, כדי לעלות על הרמה הסורית.

הפסקנו את התנועה לכיוון שכם ונענו בחזרה דרך עפולה. עברנו את הגבול לישראל בחזרה, ושוב התושבים הריעו לנו וסימנו לנו את הניצחון באות V. הגענו בשעה 1 בערך אל החורשה שממנה יצאנו בלילה יום לפני כן. אני זוכר שבאותו יום לא קיבלנו אוכל. במשך 36 שעות לא אכלנו.

כאשר הגענו בחזרה לחורשה קיבלנו את הפקודה לעלות על הרמה הסורית. שעת ההתקפה היתה 4 אחה"צ. רבים חשבו שזה הרגע הגדול לנקום בסורים, אך לא ידענו מה זאת מלחמה פנים אל פנים עם האויב הסורי שנלחם כאריות. בשעה 2 עלינו על הזחל"מים ועם הטנקים נענו לעבר קיבוץ גדות [הכוונה להגושרים], דן ודפנה, ומשם חישבנו לעלות על הרמה. הגענו בערך ב-3:40 לרגלי הרמה, חיכינו לשעה 4 שחיל האוויר יפגיז את היעדים ואחר כך אנו והטנקים נעלה על הרמה.

אני נשאתי את עיניי אל אלוהים ונשאתי תפילה. קראתי את תפילת הדרך וביקשתי שאחזור ממלחמה זו. אלוהים שמע את תפילתי והעלייה על הרמה נדחתה, כי חיל האוויר לא יכול להפגיז את היעדים מפני גובה העננים שהיה נמוך מאוד ולכן כל הכוח חזר אחורה.

חזרנו לחורשה שממנה יצאנו ביום הדמים אל המלחמה הגורלית. רציתי להזכיר דבר אחד: כאשר עברנו בקרית שמונה עם הזחל"מים כל העיר יצאה לקראתנו והריעו לנו וצעקו וסימנו באמצעות את הסימון הידוע – V. מדוע אמרתי לפני כמה שורות שתפילתי נשמעה ונדחתה העלייה על הרמה הסורית? רבקה, כי אם היינו עולים ביום רביעי באותו יום לא רק שהיו לנו אבידות רבות, כי אם יומיים אחר כך כשעלינו לכיבוש הרמה ביום שישי נפצעו רבים ונהרגו (על זאת עוד אספר רבות). חצי גדוד לא היה נשאר כי יחסי הכוח שעלה יומיים אחר כך היה רב יותר מזה שביום רביעי, ולכן אמרתי שתפילתי נשמעה. גם כך ביום הדמים היה איום ונורא, אבל אם היינו עולים ביום רביעי האבידות והפצועים היו רבים יותר כי ביום שישי הגורלי קיבלנו תגבורת של טנקים וכו'.

הצנחנים בכותל [צילום: ארכיון צה"ל]

הכותל בידינו. דמעות של אושר עם הצנחנים [צילום: ארכיון צה"ל]

הגענו אל חורשה חדשה, חפרנו שם בתוכו עד אשר תינתן הפקודה שוב פעם לעלות על הרמה. באותו יום גורלי זה שהפעולה שלנו נדחתה התבשרנו בשורה גדולה: ירושלים בידינו ואין כבר מחיצה בין שתי הערים. רק לפני שבועות ספורים היינו בעמדות בירושלים והכרתי את הגזרה ואת הגבול הירושלמי. רבקה, בגלל העיר הקדושה ובגלל המקומות הקדושים שם לא יכלו כוחותינו להפגיז את ירושלים, כי חששו לפגוע במקומות הקדושים. אי לכך הלוחמה היתה שם קשה מאוד ורבים הם הנופלים במלחמת כיבוש ירושלים, במיוחד הצנחנים אשר נלחמו באיזור זה. כי גולני נלחם בצפון, צנחנים במרכז ושריון בדרום.

גדולה השמחה כששמעתי את תרועת השופר והתפילה ברדיו. דמעות זלגו מעיניי. באותו רגע זכרתי דבר אחד. כאשר הייתי בירושלים ביום השביעי של פסח, בתאריך 1.5.67, חזרתי מבית הכנסת ואני זוכר שבערב זה כתבתי לך מכתב. אנא רבקה אני מבקש שתקראי מכתב זה, תחפשי אותו, שם נדמה לי שכתבתי לך שאני מקווה שלשנה הבאה נראה את ירושלים הבנויה. אלוהים שמע תפילתי. אנא אנא, מבקש ממך, הסתכלי במכתב זה ותאמרי לי אם אני כתבתי מלים אלה או לא.

השמחה היתה כפולה. אני האחרון שהייתי בקו ירושלים, עתה כבר אין קו כזה כי אכן ירושלים היא עיר אחת. ועוד דבר אני זוכר: אני וחבריי היינו האחרונים אשר אבטחנו את השיירה האחרונה אשר עלתה אל הר הצופים כי עתה כל השטח הזה בידינו. בשביל כיבוש זה שילמנו ביוקר מבחינת סודיות צבאית. לא אוכל לכתוב כמה נפלו בכיבושה באיזור זה.

בלילה הלכנו לישון זה הלילה היחיד אחרי 4 לילות של אי שינה.

יום חמישי 8.6.67 – היום הרביעי למלחמה

ביום זה שוב חיכינו והתכוננו שיתנו לנו סוף סוף את האישור לעלות על הרמה. ביום זה האמנו כבר שבמלחמה זו גולני לא יעשה שום דבר ומעט נתביישנו בתג החטיבה שלנו, כיוון שעד עתה גולני לא עשה שום דבר. היו חברים שהתרעמו וכעסו מאוד כי רצו לנקום באויב הסורי, אך לא ידעו מה יהיה. יום אחרי כן חלק מהם לא שרדו במלחמה ונמצאים בעולם האמת. אני לא מתבייש אם אומר ששמחתי מעט שאנו לא עלינו על הרמה, כי ידעתי שלוחמה זאת תהיה קשה מאוד מאוד. כי המלחמה הזו היא פנים אל פנים, אין דרך אחרת לעלות על הרמה ולכבוש אותה בצורה אחרת, כי אם רק חיל רגלים יכול לכבוש אותה.

ורבים הם הנופלים, ויום אחרי כן זה הוכח. חברים שונים כעסו שלא עשו שם דבר כי שמעו שירדן ומצרים חתמו על הסכם שביתת נשק. תיארנו לעצמנו שסוריה תחתום עוד מעט ואז לא נוכל להכות את הרמה הסורית. אך יום אחר כך הוכח שזה לא נכון. באותו יום חמישי זכור שהתכוננו לעלות על הרמה, אך זה שוב נדחה. באותו יום קיבלתי חבילה מההורים ושמחתי מאוד.

יום חמישי נגמר למעשה, חשבתי שהמלחמה נגמרה. ביום זה חיל האוויר הפגיז כל הזמן את הרמה והכין אותה ליום הבא – יום הדמים. היום נגמר, הכיבושים המשיכו ואנו עדיין לא פעלנו בכלל. חשבתי בלבי טוב שלא קרה שום דבר, כי ידעתי שרבים יהיו הנופלים ולא טעיתי.

יום הדמים – יום שישי 9.6.67

איגרת המח"ט ללוחמי גולני

איגרת המח"ט יונה אפרת ללוחמי גולני לפני צאתם לקרב

אותו יום שישי, יום הדמים, אשר עלינו על הרמה הסורית לא היה לי במיוחד חשק לישון. אני זוכר ההשכמה שהיתה בשעה 7. אני התעוררתי בשעה 5 ולא יכולתי יותר להירדם, אולי זה היה מאלוהים, אך לא אדע מדוע. באותם רגעים שמעתי שאומרים שסוריה מסכימה לחתום על הפסקת אש. כאשר בבוקר שמענו את החדשות כך זה היה באמת. רבים מחבריי התרגזו ואמרו שהמלחמה תמה וגולני לא עשה שום דבר. המדינות מסכימות על שביתת נשק והרגע הגדול שחיכינו לו לא יבוא ואנו לא נכה בסורים.

אך כל זה היה מוטעה. צה"ל היה חייב להכות בסורים כי הניצחון לא היה מושלם בלי להכות את האויב האכזרי אשר בגללו פרצה המלחמה. והנה חיל האוויר החל להפגיז את הרמה, ושקר גדול פורסם ברדיו שהסורים מפגיזים את הישובים, וזה באמתלה שאנו נוכל לעלות על הרמה ולהכות בה למרות שהיא הסכימה להפסקת אש. אבל רבקה זה שקר, כמו שאנו התחלנו את המלחמה נגד מצרים כך גם אנו התחלנו את המלחמה נגד סוריה, למרות שהסכימה להפסקת אש.

בשעה 7 לקחתי את כלי הגילוח כדי ללכת להתגלח, שטפתי את הפנים והנה הוזעקנו לקרב. ארזנו מהר את הציוד, עלינו על הזחל"מים ועתה יצאנו באמת אל המלחמה, אל הקרב האכזרי ביותר שראיתי.

מחשבות רבות עלו בלבו של לוחם היוצא לקרב, מחשבות שונות ומשונות: מי יחזור מקרב זה, מי ייפצע ומה יקרה אחרי הקרב. מוות ופציעה יכולים להיות לכל אחד מאיתנו. רק התפללתי לאלוהים וקיוויתי שנכבוש את הרמה במחיר הזול ביותר. אך טעיתי. המחיר היה יקר מאוד מאוד. חשבתי שאל לי לפחד אם לא אחזור מקרב זה, אבל מה יהיה עם הוריי ומה יהיה איתך, רבקה? ידעתי האדם מת והוא לא זוכר שום דבר, אך מה עם ההורים ומה עם החברה? אם אמשיך לחשוב על זה אוכל להשתגע.

דברים רבים זכורים לי לפני היציאה. כשהיינו על הזחל"מים באה הפקידה נעמי ורשמה את שמות האנשים אשר נמצאים בכל זחל"ם. כמה ימים לפני כן רשמה גם את שמותיהם של ההורים של כל הלוחמים. בתחילה לא הבינותי מדוע רשמו את שמות החיילים בזחל"ם, אך יותר מאוחר זה התברר. הזחל"מים בקרב נשרפו עם חיילים ולא יכלו לזהות את האנשים. על זאת עוד אספר רבות.

כאשר יצאנו לקרב היה אסור לשאת שום מסמכים צבאיים ושום מכתב, מחשש שניפול בשבי ומסמכים שונים עלולים להרע לנו. אכן מצאו אותם בכיסנו. גם בכיסיי היו כל המכתבים שלך. לא הייתי מוכן לזרוק אותם ולהיפרד מהם. תמיד היית איתי. ואם אמות את תישארי איתי. ההרגשה ברגעים אלה היא איומה. מילים לא יבטאו אותה. רק מי שנלחם יודע מה זאת ההרגשה לצאת למלחמה.

לקחתי את כל המכתבים שהיו לי בכיס, קרעתי את מספר הדואר הצבאי, כמו כן קרעתי את הכתובת שלך. היה פחד אם אפול בשבי ויידעו מי את. אסור היה ששום דבר יידעו עלייך. לא רציתי שהאויב יידע את הכתובת שלך במקרה שאפול בשבי. עוד כל מיני מחשבות שונות ומשונות עלו בראשי.

מחשבותיי נפסקו ברגע שהסתכלתי לפניי וראיתי את המ"פ שלי סגן ורדי אהרון יושב על זחל"ם הפיקוד. באותו רגע עמידתו ופניו קרנו מאושר, שהנה סוף סוף יוצאים למלחמה. רציתי לומר כמה מילים על מפקדי המ"פ, ברגעים שעמד על זחל"ם הפיקוד. נראה לי בעיניי כמצביא דגול, כאדם היודע מה עומד להתרחש, בטוח שהוא יביא את הפלוגה אל הניצחון, יצליח לעשות זאת ויוכיח שהפלוגה הזו היא הטובה ביותר בגדוד. האמת אומר, ולא אגזים, מ"פ זה חיבבתי אותו לאור כמה תכונות. הוא היה מחליט החלטה, תמיד עמד כמו גבר ולא חוזר מדבריו. שקל כל בקשה של חייל בשניות ספורות והחליט מה גורל בקשתו. אני לא אגזים אם אומר שכל חופשה שביקשתי ממנו לא סירב לי ואישר אותה. לאחר הקרב שמחתי מאוד כששמעתי שלא קרה לו כלום חוץ מרסיסים קטנים בגב.

ואז נזכרתי באימרה אחת מדבריו: חייל טוב לא מת בקרב, והוא הוכיח זאת. בעיניי הוא נראה אך ורק איש צבא, ואני מדבר כאן רק על צדו הצבאי שלפי דעתי אדם זה אם ימשיך בדרכו הצבאית עשוי להגיע לדרגה גבוהה. לא אבוש אם אומר, לפעמים היו לו כל מיני שגעונות, איך שמכנים זאת החבר'ה, כל מיני התקפות של עצבים ואז הוא היה צועק על כל אחד והולך בפנים זועפות וקשוחות.

עמידתו זו בזחל"ם כלוחם העומד להביא פלוגה אל הקרב נסכה בי תקווה, ואז ידעתי שאנו ננצח ונצליח בעזרתו ובעזרת חיילים אחרים והמציאות הוכיחה זאת. מי יודע איזה מחשבות היו בראשו ברגעים אלו, מה יהיה בקרב והאם יצליח להביא את הפלוגה אל הניצחון ואז יוכל להוכיח את עצמו כמ"פ במלחמה, או שיהיה בין הנופלים. אלה היו מחשבותיי.

על עוד דמות רציתי לכתוב כאן – על הסמ"פ שמואל, המכונה שמיל. אדם זה הוא אך ורק איש צבא מובהק. תמיד תמיד ידע מתי צריך לצחוק ומתי צריך למלא את התפקיד ברצינות, ולדעת כיצד לפעול במקרים שונים אשר נוצרו באותם רגעים. הוא כונה בפלוגה "חיה" ולא יותר, כי מימדיו וצורתו מטילים פחד על אדם אשר הסתכל עליו. תמיד הערכתי אותו מאוד מאוד, ועד היום אני מעריך ומחבב אותו מאוד מאוד.

מימין: שמיל גולדברג [גולן] ואהרון ורדי 2015, סמ"פ ומ"פ א' בגדוד 12

שיבח את תפקודם. מימין: שמיל גולדברג [גולן] ואהרון ורדי 2015, סמ"פ ומ"פ א' בגדוד 12 במלחמת ששת הימים

לפני המלחמה אמר לי האם אני מוכן ללכת איתו לקרב. אמרתי לו – אך ורק איתך. כי ידעתי והייתי בטוח שהוא יודע מה לעשות ואיך להתנהג בשעת קרב. וזאת הוא הוכיח אחר כך בקרב. ידע לתת פקודות ולא איבד אפילו לרגע אחד את עשתונותיו אפילו ברגעים הקשים ביותר, כשהזחל"מים התחילו להישרף. הוא נתן פקודות ברגעים קשים מאוד ולמרות שנפצע המשיך להילחם ולא הסכים שיפנו אותו משדה הקרב כי אם המשיך להילחם עד אשר ניצחנו.

המציאות הוכיחה גם את הכינוי שנתנו לו, "חיה", שום דבר לא השפיע עליו. כמה ימים אחרי המלחמה בא לבקר אותנו בבית החולים בקונייטרה, למרות שהיה עוד פצוע ומוגבל בתנועותיו. הדבר הראשון שאני זוכר שהוא אמר, בעצם השאלה שהוא שאל אחרי שאמר שלום – מה עם החגור והנשק שלי? מילים אלו מלמדות עד כמה היה "איש מלחמות" ואוהב מלחמה. אסיים בשתי מילים: כל הכבוד לו.

עתה שוב אחזור אל הרגעים לפני היציאה לקרב. ברגע שהזחל"מים התחילו לנוע ונעצרו ביציאה אל הכביש, חשבו החברים ששוב יבוטל ונחזור, ואז המלחמה תיגמר וגולני לא עשה שום דבר במלחמה זו. התחלנו לנוע בערך בשעה 9:30, שוב נענו לעבר הרמה, שוב תושבי קרית שמונה יצאו לקראתנו ונפנפו לנו בידיהם ושוב עשו את האות של V של "ויקטורי".

המשכנו לנוע ונעצרנו כ-5 ק"מ לפני הרמה. אז ראינו מצד ימין של הכביש את הטנקים אשר נעים לעבר הרמה ושאר הכוחות גם נעו לעבר הרמה. במקום זה עמדנו כשעתיים והשקפנו על הרמה האיומה והמאיימת. מחשבות שונות עלו בראשי בראותי את הרמה הנישאת כחומה גדולה וכצוק מאיים. נשאתי את עיניי והבטתי למעלה ושאלתי את עצמי מה יהיה המחיר שאנו צריכים לשלם כדי להיות למעלה ולראות את העמק מלמעלה, ולא כמו עתה. באותם רגעים אלו קלטנו בקשר שהאישור לעלות על הרמה ניתן. השמועה עברה כזיק חשמלי אל כל הזחל"מים והשמחה היתה גדולה, כי הנה הגיע הרגע שרבים מהלוחמים חיכו לו, כדי לנקום ולפרוע את החוב שבגלל זה הם שכבו לילות רבים כדי לארוב לחבלנים אשר ירדו מהרמה לחבל בישובים ולהרוג אזרחים שלווים.

אני בטוח שבאותו רגע גורלי כל אחד חשב מה יהיה אם יקרה לו דבר מה. מי יודע איך הוא יירד מהרמה הזאת – חי, מת או פצוע. באותם רגעים התחילו מטוסי חיל האוויר ומרגמות שלנו להמטיר פגזים ואש על היעדים. ראינו איך תמרות ופטריות של עשן יוצאות מההפגזות על היעדים השונים. ראינו איך המטוסים מנמיכים טוס וזורקים את הפצצות. ראינו תחילה את האש ואחר כך שמענו את הפיצוץ והעשן.

רמת הגולן 2015. ביוני 1967 זו היתה הרמה הסורית המפגיזה והמופגזת

רמת הגולן 2015. ביוני 1967 זו היתה הרמה הסורית המפגיזה והמופגזת

הפגזה זו נמשכה 3-2 שעות בלי הפסקה, ופה רציתי לציין שאנו התחלנו להפגיז את הרמה הסורית ומעט מצחיק היה לשמוע בחדשות שהסורים מפגיזים את הישובים שלנו והם אלה אשר התחילו. ולמרות זאת אני מצדיק את צה"ל כי היו חייבים לשלם גם לאויב העיקרי שבגללו פרצה המלחמה. עתה הגיע הרגע לשלם לו את כל אשר עולל לנו בשנים אלו.

ניתנה הפקודה להמשיך לנוע. המשכנו עד חורשת טל, שם ראינו שהמטוסים והמרגמות ממשיכים להפגיז את הרמה. עמדנו בחורשת טל כשעתיים ובשעה 1 בערך הסורים החלו להפגיז את הישובים. באותם הרגעים ראינו תנועה רבה של אמבולנסים אשר לקחו מתים ופצועים מליד הרמה אל בתי החולים אשר בעורף. חברים רבים ואני בתוכם הבטנו על זה ונעשה לנו רע. דבר זה הוריד מעט את המוראל. כל אחד ברגעים אלה נשא עיניים אל הרמה האכזרית. עוד לא הספקנו ללחום עליה והנה כבר המלחמה הזאת מתחילה לדרוש את הקורבנות שאנו צריכים להקריב לכיבוש הרמה.

הזכרתי שביום רביעי ה-7.6.67 עמדנו לעלות על הרמה וזה נדחה, ואז כתבתי שטוב מאוד שזה נדחה כי אם זה היה מתבצע באותו יום ובאותו כוח שעמדנו לעלות, אז רבים יותר היו נופלים. והיום ביום שישי עלינו על הרמה בכוח הרבה יותר גדול כי באותן שעות העבירו חלק מהכוחות שהיו בדרום אל הצפון, אל החזית האחרונה והקשה ביותר.

קיבלנו את הפקודה לנוע, התחלנו לנוע אל הרמה הסורית דרך כביש הפטרולים אשר ליד תל אבו חנזיר. שם התחילה להתגלות לעינינו הרמה שהיא כולה בוערת. אש ועשן מכסים את הרמה, טנקים שלנו נעים לפנינו ומטפסים לרמה, פגזים שורקים מכל הצדדים, וזהו רק עוד בתחילת הדרך לעלייה.

כוחות צה"ל חולפים על פני זחל"ם המוות של 121

כוחות צה"ל חולפים על פני זחל"מים פגועים מחטיבה 8 סמוך לגבעת האם [צילום: "במחנה"]

כאשר עברנו ליד דרך הפטרולים שליד תל אבו חנזיר, ראינו זחל"מים שרופים ועולים באש, אנשים או יותר חצי אנשים יושבים שרופים בזחל"ם, מכל עבר פזורים אברי גוף, הנהג יושב על ההגה והוא שרוף. המחזה היה איום. לא האמנתי למראה עיניי. עוד לא הספקנו לעלות על הרמה והנה כבר הקורבנות הראשונים והנה זחל"מים שרופים. וכנראה האנשים שראינו באמבולנס עוד בהיותנו בחורשת טל היו כנראה מזחל"מים אלו.

אנו המשכנו לנוע למרות הפגזים והכדורים. המשכנו לטפס על הרמה ומחשבות עברו בהרף עין במוחי. חשבתי אולי הנה עוד שנייה ויפגע פגז בזחל"ם ואז כל האנשים נשרפים ואין מושיע. נענו כמה מטרים סך הכל ולי נראה שאנו נעים שעות. סך הכל כמה דקות והתחלתי לאבד את חוש המרחק והזמן.

באותו רגע נפל פגז ליד הזחל"ם שלי ולמזלנו אף אחד לא נפגע. המשכנו לנוע ומדי פעם לפעם נשאתי את עיניי החוצה לראות אם יש פצועים לטפל בהם ולראות אם איזה זחל"ם שלנו לא עלה באש. בינתיים, נשאתי את עיניי לאלוהים וביקשתי תפילה לכל העם היוצא למלחמה. אמרתי: אנא אלוהים, עמך יוצא למלחמה לקדש את שמך, הושיע אותו, הושיע את ארצך. אם אתה לא עושה למעננו, אז עשה לשמך ולמען כוחך ובית מקדשך.

אולי תפילה זו נראית עתה מעט משונה, אך ברגעים שהפגזים שורקים ואש האויב נעשית מרגע לרגע יותר מדויקת וקרובה לזחל"מים, חושבים ומתפללים ואומרים דברים שונים ומשונים. אני בטוח שברגעים אלו כל הגברים, כל הנוער שיצא למלחמה, היה מוכן להפסיק לחצות את הגבול ולחזור בחזרה לישראל. אך צה"ל מעולם לא ידע מה זאת נסיגה, וגם הפעם לא השתמש בזה ואף אחד לא חשב על נסיגה כי אם המשכנו, והמחיר יהיה אשר יהיה.

המשכנו לנוע, השעה היתה בערך 2:30, יום שישי. חשבתי שברגעים האלו אנשים מתכוננים לשבת קודש ולמנוחה, ואנו פה נהרגים והורגים ומלחמת הקודש ממשיכה. למרות האש המשכנו לנוע. נשאתי עיניי אל תל עזזיאת וראיתי אותו כולו בוער ואש ועשן יוצאים ממנו, בדיוק כמו שמראים בסרטים. אך עתה זה במציאות, ואז ידעתי מה זאת מלחמה שאני נמצא בתוך קלחת של אש פגזים וכו'. אז נזכרתי בפסוק והתפללתי שזה יתקיים: "אם תעבור באש ובמים איתך אני".

למרות כל הכדורים והפגזים השורקים עלינו ונופלים לידינו המשכנו לנוע. הסתכלתי אחורה וראיתי מולי את תל עזזיאת בוער ואת העמק שלנו. אומנם נעים מאוד לראות שעתה הנך למעלה ולא למטה. ברגעים אלה עברתי במקביל למין חורבה עם כמה בתים. בתחילה לא ייחסנו לחורבה זאת שום חשיבות מיוחדת, אך ממקום זה נפתחה עלינו אש תופת. כל הזחל"מים נעצרו וכל אחד במרחק קטן מהשני וכל הזחל"מים התחילו לירות. בקרב זה לא זכור לי שנפצעו. זה נמשך כעשר דקות. הנחתנו על החורבה הזאת אש תופת מכל הכלים והצלחנו לשתק אותם. אחרי ששיתקנו אותם המשכנו לנוע 3 דקות והנה הגענו לרגלי תל שהיה מרוחק 1 ק"מ מהחורבה הקודמת. תל זה נקרא תל פאחר.

תל פאחר

אני קורא לתל זה תל הדמים. בתל זה נפתחה על הזחל"מים אש תופת מכל הכלים. אנו עמדנו לרגלי התל הזה שהיה בגובה מעלינו של כ-500 מטר ואנו למטה. רגעים אלו לא אשכח לנצח נצחים. זחל"מים שלנו התחילו לבעור, חיילים לא ידעו מה נעשה איתם, התחילו כל אחד לרוץ לכיוון אחר, אך עד מהרה השתלטו על המצב והמשכנו לנוע ברגל.

בדרך לתל פאחר, כנראה מכיוון בורג' בביל. צולם בשחזור הקרב [צילום: זמיר כהן]

בדרך לתל פאחר, כנראה מכיוון בורג' בביל. צולם בשחזור הקרב [צילום: זמיר כהן]

והנה שוב זחל"ם נפגע והחברים שלא הספיקו לצאת נשרפו חיים בזחל"ם. אחרי שהזחל"ם התלקח והתחיל לבעור התחילו התפוצצויות של תחמושת שהיתה בזחל"ם לעוף לכל עבר. לא אחת נפגעו חיילים מרסיסי פצצות או זחל"ם שהתפוצץ עם התחמושת. והנה לא הספקתי להסיר את עיניי מהזחל"מים הבוערים, והנה טנקים מתחילים לעלות באש. אומנם הם לא נפגעו ויצאו מכלל שימוש כי רק הצוות נפגע על-ידי בזוקה. אומנם בטנק קורה רק חור קטן, אך מההדף של המטען החלול הצוות בטנק או נהרג או שמאבד חלקים מגופו. ברגעים נזכרתי בזחל"מים השרופים אשר ראינו בתחילת הדרך ועתה קרה אותו דבר גם לזחל"מים שלנו.

כל זה התרחש אולי במשך 10 שניות ולא יותר. אני חשבתי זאת לשנה שלמה. ברגעים אלו עזבתי את הפלוגה שלי אשר המשיכה לעלות למעלה ולטהר את היעד והתחלתי לטפל בפצועים. במכת האש הראשונה המדויקת של הסורים נפלו כ-20 פצועים, כולל הפצועים של השריון אשר אני ושאר החובשים טיפלנו בהם. התחלתי להתרוצץ מפצוע לפצוע. זעקות מחרידות אוזניים הגיעו לאוזניי. "חובש, חובש, חובש, חובש"…

לא הספקתי לחבוש את הראשון ולרוץ לשני, לא הספקתי להושיע את כולם בזעקותיהם "חובש", כי רבים היו שם הפצועים. התחלתי לאסוף את כל הפצועים ליד קיר אבנים ושם ריכזתי אותם לפינוי. לשם האויב התחיל לצלוף עליי בכל רגע שהרמתי את הראש. אך הוא לא הצליח. זחלתי בין הכדורים אל הפצועים וגררתי אותם אל המחסה, אל נקודת הפינוי. שם המשכתי לחבוש אותם יותר טוב. ריכזתי בנקודה זו כ-20 פצועים, אולי יותר, אולי פחות, שם ראיתי מקרים אשר בחיי לא אשכחם לנצח נצחים. היו שם מילואימניקים או שריונרים בלי רגל או במצב אחר. ראיתי שם שריונאי אשר מבחינה חיצונית לא היה לו שום פצע אך היה שכוב הרוג. כנראה שהוא מת מהדף של המטען החלול של הבזוקה שירו על הטנק.

המילים הבאות נכתבו בדם ולכן הן בצבע אדום.

האש, העשן והריח החרוך של סולר וריח הגלגלים הנשרפים, שריקות כדורים ופגזים ואנקת פצועים זועקים "חובש", ולישועת תפילותיהם של המילואימניקים אשר זעקו ברגעי חייהם האחרונים את שמות בנותיהם ונשותיהם. זעקת פצוע אשר אמר למפקדו בערך כך: תגידו לאשתי שהיינו הראשונים ותמיד רציתי שנהיה הראשונים, תאמר לאשתי שנלחמתי כגיבור וכגבר. הוא עוד לא הספיק לגמור את המילים ומת.

האש, העשן, ריח שריפת הזחל"מים, הפגזים והכדורים השורקים, פצועים זועקים, ואנשים וחברים מתים. כל זאת כל יום עולים לנגד עיניי, לעולם לא חולפים ולא אשכח זאת.

זחל"ם השריון בדרך ההטיה בו נהרגו 4 לוחמים מפגיעת פגז טנק סורי

זחל"ם השריון בדרך ההטיה, שבו נהרגו 4 לוחמים מפגיעת פגז טנק סורי [צילם זמיר כהן, יולי 1967]

קשה במילים לתאר את מה שהלך ברגעים אלו. אין מילים בפי לתאר זאת. רק האדם אשר ראה זאת בעיניו, אשר שמע את הפגזים והכדורים, יוכל לתאר לעצמו מה זה תמונה כזאת. רק אדם אשר רואה אדם שני כצלמו במראה שרוף יושב על זחל"ם, וקשה להכיר שזה בכלל אדם. המוות הגרוע ביותר והקשה ביותר הוא השריפה. לא חוננתי בכישרון של סופר ואמן, ואולי לא תיארתי רגעים אלו במלים מספיקות להגיע את הצער והכאב שנבעו מעיני הפצועים המילואימניקים הזועקים את שמות ילדיהם ונשותיהם.

למטה ולמעלה ביעד נפלו חברים, נפצעו והמשיכו להילחם עד טיפת דם אחרונה, נפצעו ולא אמרו "מספיק" או נשכבו, כי אם המשיכו עד אשר נפלו ומתו. כל זה קרה אולי מספר דקות, כ-30 או יותר, והנה הגיע הרופא, טיפל בפצועים והתחלתי להעמיד אותם ולפנותם אל זחל"מים. ראיתי ברגעים אלו את עיני חבריי, את עיני ידידיי הזועקים אליי. ברגעים שיצאתי מן המחסה של הפצועים התחיל איזה צלף לצלוף עליי ועל הרופא, אך בעזרת האל לא הצליח לבצע את רצונם.

ברגעים אלו הבטתי אחורה, ראיתי את העמק. אומנם היו רגעים של אושר שאנו למעלה ברמה ורואים את העמק למטה, העמק שאנו נושיע אותו מן ההפגזות הסוריות התמידיות.

השמש עמדה לשקוע במערב. נזכרתי שהיום יום שישי, שכל משפחה מתכוננת לקבל את השבת ואני מחכה לזחל"ם שיגיע לפנות את הפצועים. מחזה זה לא אשכח לנצח. כל הזמן שמעתי את חבריי נלחמים בתעלות למעלה. כאשר גמרתי לפנות את הפצועים עליתי למעלה עם עוד כמה חברים, הגעתי אל היעד בין הערביים. פגשתי את חבריי, שמחתי ושאלתי כל אחד אם זה חי עוד או זה מת, ראיתי את היעד שהוא יעד שאין לתאר אותו במילים. בונקרים ותעלות. בונקרים אשר מעליהם שכבת אדמה של 50 ס"מ ויותר עובי בטון של בונקרים. על זאת דובר בעיתונים.

מדלגים על גבו של חבר בהסתערות על היעד. פלוגה א' בשחזור קרב תל פאחר. בחזית: משה מורה-צדק, מימין זמיר כהן

מדלגים על גבו של חבר בהסתערות על היעד, בשחזור הקרב. בחזית: משה מורה-צדק, מימין: זמיר כהן

דבר אחד הפליא אותי כאשר שאלו את אחד השבויים אם היו הפגזות על יעד זה, הוא אמר לא. אני לא מבין למה חיל האוויר לא הפגיז יעד זה או שלא ייחסו לו חשיבות. ואם היו מפגיזים אותו לפי דעתי זה לא היה גורם להרס במידה גדולה, אך זה היה מוריד את המוראל של החיילים הסורים, ועובדה היא שעל תל עזזיאת הפגיז חיל האוויר מחוץ לפגזים של המרגמות 120 ו-160. רק חיל האוויר לבד הוריד 14 טון פצצות. דבר זה לא השפיע בכלל על היעד, אולי זה רק גירד את הצבע וגם חלק מהחיילים ברח מתל עזזיאת ובא ליעד שלנו, ולכן אנו נתקלים בהתנגדות חזקה מאוד.

ברצוני פה להתעכב מעט ולחזור ולהסביר מדוע פלוגתי סבלה הרבה אבידות ופצועים רבים. פלוגתי, פלוגה א', נחשבה לטובה ביותר בגדוד, וסא"ל מוסא קליין ז"ל המג"ד נתן לנו את המשימה הקשה ביותר – להיות פלוגת המחץ של הגדוד. והאש העיקרית נפתחה לעברנו. עתה לאחר המלחמה הפלוגה שלנו היא הטובה ביותר בחטיבה, נקווה שנוכל להמשיך כך.

כאשר עלינו ראיתי שיירת אמבולנסים מפנה את הפצועים אל בתי החולים. מחזה איום ונורא נגול לנגד עיניי. ראיתים שורה של כ-20 הרוגים מסודרים אחד ליד השני, דוממים ושקטים. למראה זה הזדעזעתי. גיבורים כולם נפלו, היו על אלונקות עם חגור ונשק בידיהם וכובע פלדה על ראשם. גיבורים נפלו. תמונה זו  עתה אני רואה אותה במוחי ולעולם לא אשכח מחזה איום נורא זה. רציתי לפרוץ בבכי, אך החרשתי.

ניגשתי אל החבר'ה והמשכנו לספר על המלחמה. השעה היתה כבר מאוחרת. התאספנו וישבנו ברחבת היעד, אבלים וחפויי ראש למראות הניצחון. היינו אבלים כי בשביל הניצחון בא הכאב. ישבנו שם כשעה וחצי, חלק נרדמו, חלק לא יכלו להירדם שם. ישבתי והבטתי על הכוכבים אשר בשמיים, אשר מתחתם מסודרים כ-20 אנשים שנשמתם עלתה אליהם לפני רגעים מספר. נזכרתי ששבת קודש, ואבי יושב אולי ברגע זה ומקדש וכאן אני יושב לנגד ההרוגים ומי יודע מה יהיה, הלוא אנו צריכים להמשיך את המלחמה.

עוד תעלה [צילום: זמיר כהן]

תעלה ביעד הצפוני של תל פאחר עם סימון שכאן נהרג חייל מפלוגה א' [צילום: זמיר כהן, יולי 1967]

ישבנו שם המומים ועצובים על מה שעבר עלינו מרגע שעלינו על הרמה ועד לרגעים אלו. לאור הנסיבות שהגדוד שלנו סבל אבידות רבות ולחם את הלחימה הקשה ביותר, ניתן לנו לחזור אל חורשת טל ולהתארגן מחדש כי רוב הנשק והתחמושת אבדו או נשרפו במלחמה. את הדרך מהרמה הסורית ועד חורשת טל עשינו אותה בלילה. ירדנו על אותה דרך אשר ממנה עלינו אל הקרב. החיילים שהיו עייפים מאוד בקושי הלכו. היו כאלה שהביטו על הזחל"מים השרופים אשר בדרך ועל האנשים השרופים ובתוכם, למרות שהשעה היתה מאוחרת, כ-4 לפנות בוקר.

המשכנו ללכת כאנשים אבלים עם הראש באדמה ואני בטוח שכל אחד חשב על הרגעים המרים של המלחמה ועל חברים אשר רק לפני שעות מספר היו איתנו ועתה הם אינם. כאשר ירדתי מתל פאחר, היעד האיום, הבטתי מבט אחרון על ההרוגים המגואלים בדם ושוכבים כגיבורים זה בצד זה, כמו שנאמר "בחייהם ובמותם לא נפרדו". גם בחיים נלחמו ביחד וגם במותם הם שוכבים יחד זה בצד זה.

הדרך היתה בערך כשעה הליכה. בדרך ראינו זחל"מים, רכבים וכוח שריון עצום אשר הובא מהדרום ומתחיל לעלות ולהתמקם וממשיך לכבוש את הרמה. כל אחד הביט עלינו ואמר "כל הכבוד", שאנו פרצנו להם את הדרך אל הרמה האיומה. המשכנו לנוע והגענו לפנות בוקר לחורשת טל.

זה מה שנשאר מזחל"ם המרגמה של פלוגת השריון בצומת האמאיקס. מהתפוצצות הזחל כתוצאה מפגיעה נהרג רחמים משיח [צילום: זמיר כהן, 1967]

זה מה שנשאר מזחל"ם המרגמה של פלוגת השריון בצומת האמאיקס מתחת לתל פאחר. מהתפוצצות הזחל נהרג רחמים משיח [צילום: זמיר כהן, 1967]

יום שבת 10.6.67

מאיפה שיצאנו לרמה לשם חזרנו, אך רבים מאיתנו אינם ומעטים נשארו. התיישבנו על האדמה, אף אחד לא דיבר ואף אחד לא צחק. ישבנו אבלים וחפויי ראש למראות הניצחון, אבל אמרתי פעם שלאחר הניצחון בא הכאב והצער. כל אחד ואני בתוכם חשבנו מה יהיה הלאה. אנו צריכים להתארגן ולהמשיך ללחום.

בינתיים הספיק להאיר השחר. אכלנו דבר מה, 36 שעות אחרי שלא אכלנו ובכל זאת נלחמנו כאריות. אחרי האוכל קיבלנו מחלקה של כ-15 איש מפלוגה ד' כדי לתגבר את הפלוגה כי רבים היו חסרים.

עלון פיקוד צפון מה-10 ביוני 67, דבר האלוף: הרמה בידינו

עלון פיקוד צפון מה-10 ביוני 67, דבר האלוף

בבוקר התארגנו מחדש, השלמנו את התחמושת החסרה ברימונים וכו', והיינו מוכנים שוב לנוע אל הרמה ולהמשיך את הלחימה. זכור לי שלפנות בוקר בא קיבוצניק זקן עם שתי בחורות וחילק לנו חלב חם. זה היה משהו מצוין ברגעים אלו. אחרי כן או לפני כן, לא זכור לי בדיוק, הלכתי לישון לאחר 4 לילות. אך בקושי הספקתי לישון ושוב הזעיקו אותנו. שוב לקחנו את הציוד ועלינו על האוטובוסים הנעים לכיוון הרמה הסורית.

ברגעים אלו רבים היו המאוכזבים. כבר לא היו ששים לצאת למלחמה כמו בפעם הראשונה, כי כבר ראו מה זאת מלחמה וכל אחד אולי חשב עתה שהוא ניצל אך מי יודע מה יהיה במשך הלחימה. בקיצור, השמחה לא היתה גדולה לאור זאת. המ"פ רצה להרים מעט את המוראל ונתן כמה קריאות קרב, ענינו לו אבל ענינו בקול ענות חלושה.

האוטובוסים החלו לנוע. שוב עברנו את אותה דרך שעברנו אתמול עם זחל"מים והיציאה לקרב. האוטובוסים לקחו אותנו עד קיבוץ דן ומעלה עד לרגלי הרמה, כי את הרמה הם לא יכלו לעלות. אנו ירדנו מן האוטובוסים והמשכנו לטפס ברגל על הרמה, את אותה הדרך אשר אתמול עלינו אותה עם זחל"מים. כל אחד הלך לאט לאט עם הראש באדמה, כנראה נזכר מה היה פה לפני כמה שעות. אני עברתי וראיתי ונזכרתי שכאן כמעט פגע בנו פגז וראיתי את הזחל"מים השרופים אשר נשארו ואת זוועות יום האתמול, ההליכה הקשה, הטיפוס כל הזמן, החום והעייפות ומאורעות האתמול התישו את כוחותינו.

כל זה היה בשבת, יום לאחר שנלחמנו. השבת הרביעית ששוב בוטלה והפכה להיות יום חול. במשך כל ההליכה היו כאלה שהזכירו פה ושם שהיום שבת, ומתחילת הכוננות לא ידעתי מה זאת שבת. אחרי כמה זמן של הליכה עברנו מתחת לתל האימים, תל פאחר. עמדנו וזעקנו שלוש פעמים "עלה – קרב". נשאתי את עיניי לתל הזה וחשבתי מה נורא ומה מבוצר ומה אכזרי התל הזה הנקרא תל פאחר. מה קשה היתה המלחמה לכובש, ופה רצוני לציין שהחיילים הסורים הם לא כמו המצרים, כי אם נלחמו כאריות וכל הכבוד להם. נלחמו עד טיפת דמם האחרונה. אך החייל הישראלי ברצונו ובהקרבתו, אפילו אם זה עולה לו בחייו, עולה עליהם.

המשכנו ללכת אחרי תל פאחר בעקבות השריון וכוח אחר אשר פרץ את הדרך לכיוון הבניאס. אומנם השמחה גדולה על שעתה אנו מטיילים על הרמה האכזרית, והשמדנו והכנענו את האויב הסורי אשר חשבון רב לנו איתו, אך מצד שני חשבנו על הקורבנות אשר שילמנו כדי שרגלינו תדרוכנה על המקום הזה.

נחל הבניאס

"המים שלנו". נחל הבניאס

לבסוף הגענו אל המקום אשר גרם למריבות רבות בין הסורים ולנו, כאשר ניסו להטות את מקורותיו – הגענו אל הבניאס ואל העיירה. השמחה היתה גדולה. הנה אנו שותים ממקור הבניאס ועתה המים שלנו. נכנסנו אל העיירה אשר תושביה ברחו, שוטטנו בה ונשארנו שם לארוחת צהריים. זכור לי שבערב היינו צריכים להמשיך לנוע להמשך הכיבוש, אך אותו מוצאי שבת זכור לי היטב, אני יושב בעיירת הבניאס משקיף על הישובים למטה אשר בעמק, הישובים אשר סבלו רבות מן ההפגזות הסוריות. עתה אנו למעלה ולא למטה. שמחתי גם שנאמר שסוריה הסכימה על הפסקת אש בשעה 6:30 [בערב] וישראל הסכימה, אך זה היה רק באופן רשמי. כוחות צה"ל המשיכו להתקדם באותו מוצאי שבת.

באותו מוצאי שבת כבר היה מותר להדליק את האורות, תמה ההאפלה ואורה ושמחה ואני על אדמת האויב. והנה מחשבותיי חזרו אחורה יום לפני כן. נשאתי את עיניי וראיתי את תל פאחר, תל הדמים, שרק שעות ספורות עברו מאז כבשנו אותו ועל חבריי אשר נפלו שרק אתמול היו חיים ועתה הם בעולם האמת. כאשר המשכנו לנוע החזירו אותנו, ובאותו לילה אף ישנתי כמה שעות. היה קר והביאו לנו שמיכות וישנו איכשהו. כל ימי המלחמה לא הורדתי נעליים, תארי לעצמך מה עם הרגליים שלי. במשך כל ימי המלחמה שטפתי פנים אולי פעם אחת ולא התגלחתי, כי לא היה מים וגם לא זמן, אבל עכשיו כשהגענו למקורות הבניאס היה אפשר לעשות הכל.

יום ראשון 11.6.67 תום המלחמה

זמיר כהן 2015

זמיר כהן 2015

בבוקר אכלנו מנות קרב, עלינו על האוטובוסים ונסענו לעבר העיר הכבושה קונייטרה. הנסיעה ארכה כשעה. בדרך עברנו וראינו את היעדים שלהם, נכנסנו אל העיר עין פית שאנו כבשנו אתמול. העיר, יותר נכון העיירה, היתה ריקה. תושביה ברחו על נפשם ולא ראינו נפש חיה חוץ מכלבים.

המשכנו לנוע. בדרך ראינו טנקים [סורים] שרופים ומרוסקים. כוח זה בא לעזרת הכוח אשר היה על הרמה, אך חיל האוויר השמיד אותו עוד לפני שהצליח להגיע לחצי הדרך. אם כוח זה היה מצליח להגיע אל הרמה ולא מושמד, היו לנו הרבה יותר קורבנות והכיבוש היה הרבה יותר קשה. על-ידי כך נותקה הרמה מן העורף ולא היה אפשר לתגבר את הכוחות במוצבים הסורים, וכך נפלה הרמה או הרי הגולן.

15.6.67

יום זה זכור לי היטב. ביום זה בערב ערכנו מסדר זיכרון לזכרם של חברינו היקרים הי"ד אשר נפלו במערכה. המחזה היה קודר מאוד. כל רגע של דברים, כל רגע אשר הבטתי על הלפידים הבוערים נזכרתי שפתיל חייהם של חבריי היקרים כבר לא בוער ואנו מעלים את זכרונם ברגעים אלו.

רצוני להעלות את זכרם ביומן זה של חבריי היקרים מפי וגם מפי חבריי, אשר היו איתם ברגעיהם האחרונים ושמעו את דבריהם האחרונים.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “יומנו של זמיר

  1. כה חשוב היומן הזה. סיפורו התמים של לוחם,המתאר את השיגרה היומיוית של כל הלוחמים העתידיםלעלות עלהגולן ב-9 ביוני. ההפצצות הבלתי פוסקות של הסורים על הגליל. הצורך בהתחפרות ימומיומת והחיים באיודאות: תהיה או לא תהיה מלחמה על הגולן?
    כמי שלחם בתל פאחר ונפצע בו אנושות באותו יום שיש ארור. הייתי אחד שלא חווה את חדוות הניצחון בשבת למחרת.
    חשוב היה לי לקרוא את היומן,כי הוא כמו תיאר את מה שחשתי אני בימי ההמתנה.הוא גם פקח עיני אודות כמה דברים שאירעו לקראת הקרב ובעת הקרב. פרטים שלא הכרתי או שכחתי.
    תודה לזמיר על היומן ותודה לאנשי נעמוש על פרסומו, התרגשתי מאד.

  2. אני מרגיש שאני חייב לכתוב משהו לזכר אותם גיבורים שכבשו את תל פאחר ,אנחנו גדוד 13 פלוגה ג' באנו מיד אחרי ההסתערות שלהם ,וראינו את המראות של הקרב האכזרי בדרך לבניאס ,אז חייל צעיר חשבתי הנה הקרב האמיתי ! הכל לפני זה היה תירגול ! זה היה נורא אבל היינו חייבים להתגבר ולהמשיך וכך עשינו ! כיום במבט לאחור אי אפשר לשכוח כל מטר שהשארנו מאחורינו וכאשר גמרנו בבניאס(לא סיפור ) עד היום אני רואה את המראות ואת השמות שלחיילים שחלקם עשו טירונות איתנו קשה לחשוב אבל בתור תושב הצפון (קיבוץ גשר ) ידעתי כבר אז כמה חיוני היה לכבוש את הרמה ! אף פעם לא נשכח את גבורתם של חיילים אילו (גדוד 12)
    אחרי כלכך הרבה שנים אני מודה על הזכות להעלות זאת על הנייר !

  3. אחי זמיר,
    כתבת מהלב ונכנסת ללב.
    מאחל לך מנוחה מהזיכרונות, אריכות ימים ושמחה.

  4. שבוע טוב.

    פוסט מעניין, עם תמונות מעניינות עוד יותר. תודה לזמיר ולשלמה (נדמה לי שגם תמונת הצנחנים בכותל, עם השלט "בית כנסת", אינה מפורסמת. על כל פנים לא זכור לי שראיתיה פעם).

    נראה שלא הייתה זו מלאכה קלה לפענח את כתה"י. עדיין נתקלתי בכמה משפטים לא ברורים, וייתכן שזה נובע מחוסר במילה אחת או שתיים (השוויתי לצילום כתה"י, וראיתי שפה ושם ההעתק חסר), אם כי יש ואפשר לשער את הכוונה. למשל, המשפט "שם ירדנו לשתות במכולת רבקה. היה צריך לראות מה זה אזרחים", כנראה שצריך להיות: "שם ירדנו לשתות במכולת. רבקה, היית צריכה לראות מה זה אזרחים".

    צרור הערות קלות: (1) לא ידעתי שהיו הפצצות על חיפה. ת"א אמנם הופגזה, אך לא ע"י מטוסים. (2) לא ברור לי מדוע החזקת הר-הצופים מכונה "הכיבוש המשיך". זה לא מתאים לסגנון הכותב, (3) ומה משמעות המשפט שבהמשך: "בשביל כיבוש זה שילמנו ביוקר מבחינת סודיות צבאית". (4) נוסח הפסוק: "כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תיכווה ולהבה לא תבערך בך".

    בכיתוב לתמונה: "בדרך לתל פאחר, כנראה מכיוון בורג' בביל. צולם בשחזור הקרב [צילום: זמיר כהן"] – – – האם זמיר הוא המוסר שצילום זה "צולם בשחזור הקרב"? הרי בשיחזור הקרב השתמש זמיר במצלמה עם פילם צבעוני, כמו בתמונה הזו (שפורסמה כאן בראיון איתו, בינואר 2014):

    בהשוואה לתמונות אחרות שהוא צילם, שפורסמו כאן ביוני אשתקד עם הכיתוב "הטקס של גולני בתל פאחר במלאת שנה לקרב (צילומים: זמיר כהן)":


    – נראה לי שגם התמונה הזו, בדרך לתל, היא מסוף מאי 68' (ביום השנה לפי התאריך העברי). אכן, נראה שהיא מכיוון בורג' בביל, וכנראה שלפני הטקס הנ"ל ביקרו גם שם.

    על התמונה "עם סימון שכאן נהרג חייל מפלוגה א'" עוד ידובר. זו באמת תמונה מפתיעה, אם כי עדיין לא ברור מי הציב את הסימון ומתי בדיוק. אשמח אם זמיר יוכל לענות על כך.

    מסיבה מובנת לא נמצאו ביומן שבפוסט זה פרטים רבים על קרב תל-פאחר, שהרי מטבע הדברים אלו הם פרטים קשים לקריאה. פרטים שכאלה נמצאים בפוסט הראיון עם זמיר. שם למשל נמצא המשפט: "אני עולה לקצה התל, יש שם 21 אלונקות מסודרות, כולם היו מכוסים … ואז התחלתי לבכות" (וכאן: "ראיתים שורה של כ-20 הרוגים מסודרים אחד ליד השני … היו על אלונקות עם חגור ונשק בידיהם וכובע פלדה על ראשם … רציתי לפרוץ בבכי, אך החרשתי").

    [לגבי מס' האלונקות, ראו בסיכום של דני בפוסט 'מקום נפילתם', שבתל הדרומי נפלו ארבעה ובצפוני ששה-עשר. ועוד שם שברוך צוקרמן "נפל באיגוף מצפון של התל" – והיות והזחל"ם שבו נפגע הגיע בסופו של דבר לתל הצפוני, הרי שאכן מגיע מס' החללים בשני התלים ל-21. אלא שעדיין איני משוכנע שהמס' 21 אלונקות הוא מדוייק, שכן לא מסתבר שגופתו של שטיגליץ, שנפל מצדו המערבי של התל הצפוני, עוד לפני הגדרות, הועלתה למעלה (במעבר על הגדרות) ולא נאספה עם שאר גופות החללים שנפלו למטה].

    לולי פועלו המבורך של זמיר כהן, בהגשת סיוע רפואי ראשון לפצועים, סביר להניח שמס' החללים בתל-פאחר היה גבוה יותר. על כן יש להמליץ עליו את דברי המשנה: כל המקיים נפש אחת – כאילו קיים עולם מלא. זה העיקר. אלא שבנוסף לכך יש להודות לו גם על פועלו אחרי המלחמה לתיעוד ושימור, תמונות ומסמכים, השופכים אור על מה שאירע ומקימים יד ושם לזכרון הנופלים.

  5. תודה על הפרסום, פרט חשוב: כשנסענו לכיוון חורשת טל ביום רביעי או חמישי דוקא כן ראינו הפגזה סורית על הגליל.

  6. יומן מלחמה מרגש ומקסים. גדולתו של הכותב היא שאינו הולך שולל אחרי כמיהת חבריו לצאת למלחמה אלא מראש מבין שהמחיר יהיה כואב. יום הדמים על תל פאחר מתואר בשפה פשוטה אך בדיוק מצמרר, איך קרב שהחל באופוריה הסתיים בשבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s