הרג שבויים בג'לבינה

המ"כ צעק "אש" והלוחמים ירו לעבר עשרה חיילים סורים שהתקרבו אליהם בידיים מורמות ודגל לבן * עודד הון, לוחם צנחנים במיל' מגדוד 65 שכבש את ג'לבינה, כתב לאחרונה בעיתון "הארץ" על מקרה הרג שבויים שאליו היה עד * הטריגר לסיפור שנחשף אחרי 48 שנים: סרט חדש שיצא בעקבות הספר "שיח לוחמים" מ-1967, שמביא עדויות על הרג שבויים ופשעי מלחמה במלחמת ששת הימים

שבוי סורי שנתפס בקרבות ששת הימים [צילום Collection/CORBIS]

שבוי סורי שנתפס בקרבות ששת הימים [צילום Collection/CORBIS]

מספרים על איש ידוע בחטיבת גולני שבאחריותו נפלה להוביל 20 שבויים מתל פאחר לחורשת טל. כשהגיע לחורשה עם עשרה בלבד שאלו אותו איפה כל היתר, והוא הסביר: נפלו במילוי תפקידם.

ועוד מסופר שבשעה שאחד מאנשי גדוד 12 הגיש מימייה לשבוי מתל פאחר, הלה ירק את המים בפרצופו של הישראלי. חייל בכיר שראה זאת ירה בו מקרוב למוות. ויש סיפור על איש גדוד 17 שירה למוות ב-26 שבויים בגזרה הירדנית, עמד על כך למשפט ונידון ל-30 ימי מחבוש. ועוד מסופר על הרג שבוי אחד באיזור רפיד בדרום הרמה הסורית.

כל אלה הם בגדר סיפורים על בסיס שמועות, שעוברים מפה לאוזן, ושנתקלתי בהם בשנתיים האחרונות במהלך פגישות עם מפקדים ולוחמים מיחידות שונות. היה או לא היה? נראה שאין עשן בלי אש, ושהיו גם היו מקרים כאלה בגזרות השונות של מלחמת ששת הימים, כולל ברמה הסורית.

הכתבה של הון ב"הארץ"

הכתבה של עודד הון ב"הארץ"

לאחרונה צץ ועלה סיפורו של עודד הון [הוניגווקס] שפירסם בעיתון "הארץ" [18.6.2015] כי היה עד לרצח של כעשרה שבויים סורים, שהסגירו את עצמם ליד הכפר ג'לבינה.

מתוך הרשימה של הון: "מוצאי שבת, 10 ביוני 1967. דמדומים ברמת הגולן בגזרה המרכזית. לפנינו פרושים ישובי עמק החולה, שהיו מטרה להפגזות מהרמה הסורית מאז מלחמת העצמאות. אנחנו, כיתת צנחנים מחטיבת המילואים 80 [לימים חטיבה 226], ישבנו לנוח על טרסה, לאחר שבלילה הקודם כבשנו את מוצבי ג'לבינה ודרבשיה הסוריים בקרב שבו איבדנו כמה מחברינו.

"והנה מכתף הגבעה הבחנו בעשר דמויות מתקרבות אלינו. מפקד הכיתה פקד לתפוס עמדות מאחורי הטרסה. אט אט התבהרה התמונה: אלה היו חיילים סורים במדיהם האפורים, כמה מהם עירומים בחלק גופם העליון. במרחק של כ-50 מטר מאתנו הם הרימו את ידיהם ונופפו בגופיות לבנות, אחד מהם הרים ענף עץ שעליו נקשר סמרטוט לבן. הם התקרבו בצעדים איטיים, והיה אפשר להבחין כי אינם נושאים נשק. כשהמרחק בינינו הצטמצם ל-20 מטרים, צעק המ"כ לפתע 'אש!'. האצבע שלי היתה על הדק העוזי, אבל לא יריתי. לא צייתתי לפקודה. אחר כך היו מוטלות על האדמה המסולעת עשר הגופות של החיילים הסורים.

כוח צה"ל ליד

כוח צה"ל ליד חייל סורי הרוג. המקום לא מזוהה [צילום: טרי פינטסר]

"מדי פעם אני נזכר באירוע הזה ממלחמת ששת הימים, בעיקר סמוך ליום שבו פרצה המלחמה, 5 ביוני. באחרונה הוא עלה בי בעת צפייה בסרט של מור לושי "שיח לוחמים – הסרטים הגנוזים". בסרט הובאו עדויות שלא הוכנסו לספר "שיח לוחמים", שהתפרסם באוקטובר 1967. חלקן הוצאו ממנו בצנזורה עצמית על ידי היוזמים ועורכי השיח, אברהם (פאצי) שפירא, עמוס עוז ומוקי צור, וחלקן צונזרו על ידי המדינה".

וממשיך הון וכותב: "אותי מטרידה כבר 48 שנים השאלה, מדוע לא יריתי? האם זה קשור להיותי יליד קיבוץ? או שמא פעלתי בהשפעת הוריי, שברחו מפראג בשנת 1939 מאימת הנאצים? ואולי הסירוב לפקודה נבע מכך, שהמדריך שלי בתנועת הנוער הלומד והעובד היה מוקי צור, מעורכי "שיח לוחמים"? או אולי מפני שדווקא במלחמה הראשונה שלי הפנמתי את המונח טוהר הנשק (שמעולם לא כובד במלואו)? במלחמות הבאות שהשתתפתי בהן נוכחתי לדעת, שאין מלחמות טהורות.

"אין לי תשובה אחת לשאלה מדוע לא יריתי. ייתכן שבשל קצת מכל אחת מהסיבות שנמנו לעיל. ברור לי, שלא המחשבה כי זו "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה" הרתיעה אותי מללחוץ על ההדק. בזמן מלחמה חייל מציית לפקודות באופן אוטומטי, בין שזאת פקודה להצלת חבריו בקרב ובין שזאת פקודה להרוג חיילי אויב שידיהם מורמות. רק בדיעבד, בחוזרו משדה הקרב, הוא יכול לתהות עם עצמו ועם חבריו על מעשים נוראים שעשה. זו היתה היוזמה של הקיבוצניקים בספר "שיח לוחמים", ועכשיו בסרט הסלילים הגנוזים".

עודד הון ב-1967

עודד הון ב-1967

הון היה אז בן 25, סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית, לוחם במילואים בגדוד 65 [רץ מ"מ]. בשיחה איתו השבוע הוא מספר לנו: "היינו קודם באום כתף בסיני, אחרי זה העבירו אותנו לגזרת ירושלים. היינו שם כמה שעות באוטובוסים בבאב אל וואד כי חשבו שבחברון תהיה התנגדות. אחר כך הסיעו אותנו לאיזור פוריה מעל טבריה [יבנאל], זה היה היום הרביעי למלחמה [8.6.67] וכבר קיבלנו עיתונים על הפסקת אש. ביום שישי בצהריים נסענו לגונן, ירדנו מהאוטובוסים בחורשה ליד הכביש הראשי, חיכינו ואז בצהריים התחלנו ללכת ברגל עם הציוד [דרומה]. חיכינו עד שיירד החושך. לקראת החושך עלינו על דרבשיה, לא היתה שם התנגדות גדולה כי הם ברחו. נשארו שם כמה חיילים, וזה היה די קל. אחר כך עברנו לג'לבינה, שם היה האירוע היותר משמעותי.

"היינו שתי מחלקות, אפילו לא פלוגה. היה כפל קרקע לפני הכניסה לשער של ג'לבינה ושם שכבנו. ואז החלה האש, חבר'ה שלנו פרצו פנימה, אחד איבד רגל כשעלה על מוקש. הקרב נמשך כמה שעות כי היינו צריכים לעבור מתעלה לתעלה, כדי להיות בטוחים שאין שם חיילים סורים. שני חברים שלי טובים נפלו שם [יששכר דב אופנהיימר ואברהם רשקס]. אחד מהם מסאסא [רשקס] אמר לי לפני המלחמה – עודד, אני הולך להיהרג, נפרדתי מאשתי. היה לו ילד קטן, והוא נהרג ממש בפריצה לשער של ג'לבינה [לקורות גדוד 65 בזירה הסורית בששת הימים – לחצו כאן].

"אחרי זה עלינו את כל הרמה ברגל. היתה שם דרך וכשהגענו בסביבות שש בערב למעלה, כבר החלו טנקים שלנו לעלות. האירוע שכתבתי עליו היה עוד באור יום [למחרת, ב-10 ביוני], בדמדומים. ראינו אותם היטב. הם היו לא פחות משמונה ולא יותר מעשרה, זה המספר, והתיאור שלי הוא אמין ביותר. הם הורידו את הגופיות להראות שהם בלי נשק, אחד הלך לפניהם, כנראה המפקד שלהם, עם ענף עץ ועליו סמרטוט לבן להראות שהם מסגירים את עצמם ואז ניתנה פקודת האש".

מפת איזור ג'לבינה מ-1967. באחת הדרכים דרומית מזרחית לכפר קרה המקרה שמתאר הון

מפת איזור ג'לבינה מ-1967. באחת הדרכים דרומית מזרחית לכפר התרחש המקרה שתיאר עודד הון [לחצו להגדלה]

וכל השנים לא דיווחת ולא סיפרת. הון: "נכון, לא עשיתי שום דבר בנושא הזה. אני יודע שלא כולם ירו. אני כתבתי שהיינו כיתה, אבל אולי היו שם יותר חבר'ה. היתה קצת ירידה בשביל, והם באו אלינו מאיזו גבעונת שהיתה כמה מאות מטרים דרומית-מזרחית לג'לבינה. גילינו אותם במרחק 100 מטר או 120 וראינו אותם מאוד בבירור".

לא רק הרג שבויים, גם ביזה היתה. הון מספר כי למחרת הקרב אספו את כולם במעגל ענק, ואחרי דברים שנשא המג"ד [לוי חופש], או קצין אחר בדרגה גבוהה, ניתנה פקודה להוציא מהכיסים ומהפאוצ'ים את כל מה שלקחו ממבנים וממגורי קצינים [סיגריות, מצתים, קלפים ומזכרות אחרות] ולשים את הכל באמצע. לאחר מכן הציתו את הערימה.

ועל מקרה הרג השבויים אף אחד לא דיבר אצלכם? "למיטב ידיעתי לא. אני מניח שאף אחד לא דיווח, אבל אחרי האירוע היה מי ששאל אותי – עודד, מה קורה פה, איזה מין דבר זה? ואני, ילד טוב ירושלים, אמרתי שבזמן מלחמה קורים דברים. אתה מוצא את התגובה הזו גם ב'שיח לוחמים'. אף אחד לא דיווח גם אם זה היה פשע מלחמה".

ידוע לך על מקרים נוספים של הרג שבויים בגזרת הרמה או מאיזורים אחרים? "לא ידוע לי".

ואת כל זה שחררת רק בעקבות הסרט שראית. הון: "כן, רק אחרי הסרט שראיתי העזתי לספר את זה לבן שלי. הוא אמר לי – אבא, אבל מעולם לא סיפרת לי. אמרתי – נכון. הסרט עורר בי דברים, וגם המצב העכשווי המיליטריסטי במדינה, שבו אני מודאג מהמצב, גרם לי לפרסם".

יש מצב שהמ"כ הורה לירות כי חשש שיש פה איזשהו תרגיל? "זו שאלה למחפשי תירוצים. חד משמעי – לא יכול להיות שהוא טעה. הוא פעל מתוך אינסטינקיט רגעי של נקמה. אם נלך לפי הנחות, אז אם היתה איזושהי סכנה מצד הסורים היינו יורים גם בלי פקודה".

יש אפשרות לאתר את המ"כ הזה? הון: "האפשרות היחידה היא רק דרך המ"מ שלי, שהיה מכפר סאלד. אנסה למצוא אותו בקרוב. בכל מקרה, זה אירוע שאי אפשר להכחיש על אף שעברו 48 שנים. אני הייתי שם וראיתי, זו חוויה מאוד קשה שלפעמים מעדיפים להדחיק".

הרג שבויים – פרסומים והתייחסויות בבלוג נעמוש

בראיון שפורסם כאן עם ההיסטוריון הצבאי ד"ר מתי מייזל, מחבר הספר "המערכה על הגולן", הוא נשאל אם נתקל במהלך המחקר שלו בהרג שבויים בגזרת סוריה ב-1967. מייזל אמר שלא. ספרו התבסס על מסמכי ותחקירי מחלקת היסטוריה, שבהם אין שום עדויות כאלה, וגם אם היו – הצנזורה לא היתה מאפשרת את פרסומן. שום מסמך בנדון המזיק לדימויו של צה"ל ["הצבא המוסרי בעולם"] לא היה יוצא החוצה דרך מערכת הביטחון.

מפקדי מוצב תל עזזיאת לאחר שנשבו [צילום:" במחנה"]

מפקדי מוצב תל עזזיאת לאחר שנשבו [צילום: "במחנה"]

בתשובה לשאלתי אמר אז מייזל, כי ידוע לו רק על מקרה אחד, שהתרחש ברפיד [בגזרה הדרומית של הרמה] שבו נורה חייל סורי שבוי שניסה לברוח.

מחייל צה"ל: סיגריה לפצוע סורי [צילום: משהב"ט]

תהיה בריא חביבי. חייל צה"ל נותן סיגריה לפצוע סורי [צילום: משהב"ט]

מייזל: "חוץ מזה, לא נתקלתי ולא שמעתי על רצח שבויים. אני מכיר ויודע עדויות בכתב ובעל פה מכמה מקרים כאלה מול המצרים בקדש ובששת הימים. זה לא אומר שזה לא היה בחזית הסורית, אבל אני לא נתקלתי. זה אומר שזה אולי הוצא מהתחקירים שהיו, עד האחרון שבהם. כשאני הייתי בגולן שבוע אחרי שנגמרה המלחמה, היו מקומות שהאש עוד בערה. בעיקר בכפרים של צ'רקסים. את הכפרים האלה הרסו רק אחרי מלחמת יום כיפור, כדי למחות שריד וזכר. יש המון בתים ולא נשארו. הרסו דברים כדי שיהיה שטח לחקלאים. בכל אופן, לא נתקלתי במקרים כאלה, ואגיד לך מדוע אני נוטה להאמין שזה לא היה: אני חפרתי יותר מדי לעומק וראיתי יותר מדי דברים, גם מעבר למה שיש בארכיון צה"ל. ואני מכיר סיפורים על רצח שבויים גם בקדש וגם בששת הימים בחזית המצרית, ויש על זה תיעוד. אני יודע על דברים שנעשו בגדה המערבית. על החזית הסורית אני לא יודע, זה לא אומר שזה לא היה, זה אומר שאני לא יודע".

בראיון שהתפרסם כאן עם משה יוסף, מג"ד 17 של גולני במלחמת ששת הימים, הוא סיפר כי חיסול שבויים היה בכל מקום במלחמה – "אני לא מתפלא אם גם בגזרה הסורית".

בתשובה לשאלה אם ידוע לו על משהו ספציפי, ענה יוסף תשובה שהיה בה יותר מרמז: "באיזור תל פאחר לא היו רחמים. וקשה לשפוט אותם. כי המפקדים היו פגועים מהאירוע, מהמצב בו היו [התוצאות הקשות של הקרב]. אצלי החיילים היו דבר אחר. אצלי היו פלוגות מ"כים נבחרים, אנשי נח"ל וגרעינים שהיו צריכים ללכת לגדוד 50, הנוף ברובו היה שונה, היה לי קל יותר לשלוט בהם, אני מודה.

"תראה, כשהייתי מג"ד 12 מאוחר יותר וישבנו באיזור מסעאדה, אני ראיתי שם, מה אני אגיד לך, אני לא חושב שאנשים יכלו לשבת במשאית או באוטובוס מעומס הדברים שהיו איתנו. בשבוע השני אושר לגדוד להוציא פלוגה הביתה. ואז אמרתי הפלוגה שבלילה תעשה את המדורה הכי גדולה עם כל מה שלא צריך ונחוץ – יוצאת לחופש. מה אני אגיד לך, באותו לילה כל הרמה בערה. כורסאות, שטיחים, טלוויזיות, כל מה שאתה מתאר לעצמך".

יוסף הכחיש כי בגדוד 17 תחת פיקודו היה מקרה של הרג שבויים בגזרה הירדנית, כפי שסופר בתחילת הכתבה.

גדוד 17 עם שבוי שנתפס באיזור מוצב 8100 שמעל קיבוץ גונן

גדוד 17 עם שבויים שנתפסו במוצב 8100 שמעל קיבוץ גונן

יאיר ישי, המא"ז של מושב אלמגור, שהשתתף בקרב תל פאחר כנספח בגדוד 12, סיפר ב-2013 בסיור מפקדים שלחמו בתל: "לדעתי חלק גדול מהסורים שנמצאו פה הרוגים, נהרגו בזמן שהסיירת נשלחה לסרוק את העמדות. אנחנו הסתובבנו פה באור מלא, בשעה 18:20 עד 18:45 בערך, ולא ראינו כלום. והם (הסיירת) נשלחו לסרוק כבר בחשיכה והוציאו איזה 20 או 21 או 22 שבויים וגם הרגו תוך כדי זה, כי הם לא חיטטו יותר מדי. לדעתי חלק גדול מההרוגים הסורים היו מאלו שפשוט נדחקו לפינות וכשהם נכנעו היה מאוחר מדי".

ובראיון עם מנחם רובינשטיין, סמל מבצעים בגדוד 12, הוא סיפר על שאירע בסיום הקרב: "ריכזו את השבויים, היו איזה 30-20. אני זוכר שהיה אצלנו בגדוד מ"כ בן זונה מחיפה, ואני שומע אותו אומר למישהו מהטירונים משלב ב' מהמחלקה של יונתן גפן, 'אנחנו נוריד אותם בדרך' (יהרגו את השבויים). אמרתי לו – אתה תוריד אותם? אלה לוחמים כמוני וכמוך".

בראיון כאן עם ברוך ברנדס, לוחם סיירת גולני שהשתתף בכוח האחרון שכבש את תל פאחר, הוא אמר בתשובה לשאלה האם הוא זוכר את הסמח"ט משה גת: "הזיכרון שלי אומר שהוא לא היה נוכח בשעה שפרצנו פנימה. אני רק זוכר אותו בסיום הקרב צועק לא לקחת שבויים".

ישראל גרשוני, אף הוא מהסיירת, חיזק את הדברים כשתיאר את סיום הקרב – "ואז הגיע קצין של גולני, נתן הוראה להתחיל לפנות את הגופות וגם להרוג את כל השבויים ואת הפצועים הסורים".

הערת הבלוג: יצוין כי מלבד עדותו של עודד הון לגבי האירוע בג'לבינה, אין בידינו כל הוכחות למקרים נוספים של הרג/רצח שבויים בזירות אחרות, לרבות תל פאחר. לכל מי שידוע אחרת – מתבקש לספק הוכחות והוא עושה זאת על אחריותו.


הטריילר לסרט "שיח לוחמים – הסרטים הגנוזים". לחצו PLAY

מודעות פרסומת

32 מחשבות על “הרג שבויים בג'לבינה

  1. לפני עשר שנים כמדומני פורסמה במצריים עלילת דם לפיה סיירת שקד בפיקוד פואד בן אליעזר הרגו 400 שבויים מצרים במלחמת ששת הימים טענה שחוזקה ע"י ההסטוריון הפשיסט אריה יצחק. פואד הכחיש והמשיך להיות בקשר טוב עם מוברק משמע המצרים האמינו לו, פואד חזר לעסקים כרגיל אולם לא לעולם חוסן וכיום מסובך עד ראשו בנסיבות בריאותיות ופליליות.

  2. היה הרג שבויים בתל פחר וכל מי שאומר אחרת טועה ומטעה
    ראיות ופרטים נוספים ניתן למצוא במוסיאון גולני.

    • כל האמירות האלה הן הפקרות וביזיון.
      האם אתה יודע מעדות ראיה?
      אם לא ראית האם שמעת?
      ממי שמעת?
      מה ניתן למצוא במוזיאון גולני?

      אם אתה באמת יודע אל תסתתר מאחורי "אנונימי" ואמור דברים כהוויתם.
      אם זו הפצת שמועות עדיף היה שלא היית כותב כאן.

  3. מאמין שהיו תופעות כאלו במלחמה זו.התמונה העליונה מריחה לי כמו הובלת נידון למוות.

    • מה פירוש "מאמין שהיו תופעות כאלו"?
      מה אתה יודע?
      אני מאמין שאתה לא יודע דבר וחצי דבר.
      התמונה "מריחה"? כלומר על סמך חוש הריח שלך אנחנו אמורים להשתכנע שהוציאו שבוי להורג?
      אם אתה יודע דבר אמיתי פרסם את ההוכחות שלך!

      • דני אין לי אישית שום הוכחות,לא הייתי במלחמה הזו.את ההוכחה הביא עודד במאמרו האמיץ וזכותי על סמך זאת לכתוב שאני מאמין שהיו תופעות כאלוה.

        • בניגוד לך, עודד הון היה במקום וראה את האירוע.
          כלומר יש הוכחה על מקרה ג'לבינה.
          אמונה לא יכולה להחליף עדויות ראיה!
          רצח שבויים הוא פשע פלילי שיש להעמיד עליו לדין.
          כיון שאין לך הוכחות זו האשמה ברצח של כלל הלוחמים.
          האשמה שאין לה ביסוס נקראת הוצאת דיבה וגם עליה עומדים לדין.
          עפ"י הכתוב כאן, ההוכחות שיש בידינו כרגע הן בדבר הוצאת דיבה.

  4. רצח שבויים הוא חלק בלתי נמנע ממלחמה. בכל מלחמות יש הרג שבויים מצד כל הצדדים בלי יוצא מהכלל. למרות האמירות שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר וההוראות החד משמעיות של פקודות מטכ"ל בדבר איסור הרג שבויים קשה לשפוט חיילים צעירים שהדם עולה להם לראש למראה חבריהם ההרוגים. הם מחפשים נקמה. בהזדמנות ראשונה שיש בידם הם עושים מה שעושים ולא תמיד המפקדים שלהם יודעים, גם אם יודעים מעלימים עין מכיוון שהם יהיו אחר כך האחראים על פשע מלחמה של פקודיהם וזה עשוי לפגוע בקידומם.
    הפקודה לא לקחת שבויים ניתנה מפה לאוזן גם אצלנו וגם בצבאות מצרים וסוריה ולא חסרות דוגמאות.
    אצל הערבים זה עוד יותר גרוע כי אצלם הרג שבויים בא ביחד עם התעללות בגופות.

  5. עד תש"ח היו מעשי טבח רבים של ערבים בישוב היהודי בחסויות של השלטון התורכי והבריטי ותקצר היריעה מלפרטם, במלחמת תש"ח בוצע טיהור אתני ע"י צה"ל והפלמ"ח בעשרות או מאות כפרים ערבים ואז היו מעשי נקם רבים של יהודים בערבים כולל הרג מכוון. הדבר נמשך באופן מוקטן במבצע קדש (טבח כפר קאסם) ויתכן ששרידים היו במלחמת ששת הימים ויום כיפור. אלה היו מקרים בודדים לאורך המלחמה ועובדה שהעדויות לא רבות ולא פרצו החוצה עד עכשיו.

    • ההרג בכפר יאסין לא היה נקמה;
      ההנחות שלך הן עלילת דם ותו לא.
      רק מי שהיה עד באופן אישי
      ולא סובל ממחלת נפש או שנאה עצמית
      רשאי וצריך להעיד

  6. הצהרות
    ———
    1. אין לי חלק בכתבה, לא בהכנתה, לא בתמונה ולא בדעה או בכל ענין אחר.
    2. לא רצחתי שבוי, לא בתל פאחר או בכל קרב אחר שבו השתתפתי.

    הבהרות
    ——–
    1. למרות שיתוף הפעולה ההדוק ביני ובין שלמה מן בכתבות אחרות בענין תל פאחר, ההצהרה לעיל בתוקף.
    2. אין להשתמש בביטוי "הרג שבויים" אלא "רצח שבויים".
    3. אין לפרסם בפומבי האשמות ברצח לא כל שכן ברצח שבויים בלי הוכחה
    4. האשמה ללא הצבעה מפורשת על החשוד היא הוצאת דיבה על כלל הלוחמים בתל פאחר (כולל אותי)
    5. שתי העבירות (3) ו-(4) הן ברות ענישה
    6. מאידך, אני תומך בכתבה של עודד הון המתבססת על נוכחות באירוע. זו אינה הלקאה עצמית אלא נסיון לחזק את ערך טוהר הנשק בצה"ל
    7. אינני טוען שלא יתכן שהיו מקרי רצח של שבויים. הסדר צריך להיות מציאת הוכחה ורק אז פרסום.

    מחאות
    ———
    1. אני מוחה על הכותרת של הכתבה
    2. אני מוחה על הפתיח לכתבה שלמרות ההצהרה שאלה שמועות בלבד מוצא לנכון לרמוז על רצח במקומות אחרים
    3. אני מוחה על הסיום שתחת הכותרת: "הרג שבויים – פרסומים והתייחסויות בבלוג נעמוש"

    תגובות מפורטות
    ——————-
    1. נכתב: "מספרים על איש ידוע בחטיבת גולני שבאחריותו נפלה להוביל 20 שבויים מתל פאחר לחורשת טל. כשהגיע לחורשה עם עשרה בלבד שאלו אותו איפה כל היתר, והוא הסביר: נפלו במילוי תפקידם."
    תגובתי: שלמה, מי האיש והאם הכוונה לחורשת טל?
    בשבוע שעבר שמענו (שלמה ואנכי) באוזנינו שד"ר משה נילי הוביל כ-20 שבויים לחורשת טל. לא שמענו שסיפר על רצח השבויים בדרך! ד"ר משה נילי הוא אדם הידוע כאיש מוסר מהמעלה הראשונה ואם אינו מציין רצח שבויים אז לא היה כזה במקרה בו הוא מעורב. בשום עדות לא שמעתי שהיו יותר מכ-20 שבויים.

    2. נכתב: "ועוד מסופר שבשעה שאחד מאנשי גדוד 12 הגיש מימייה לשבוי מתל פאחר, הלה ירק את המים בפרצופו של הישראלי. חייל בכיר שראה זאת ירה בו מקרוב למוות."
    תגובתי: היכן שמעת את הסיפור? אני סיפרתי לך סיפור דומה ששמעתי מפיו של סא"ל יום טוב יחד עם ורדי. התחלת הסיפור נאמנה למה שדיווחתי לך באימייל. הסיום אינו תואם את שדיווחתי לך. עפ"י הגירסה שמסרתי לך, יום טוב לא ירה בשבוי ומי שמנע ממנו את הירי היה יונתן גפן.
    אתה טוען שמי שמסר לך את אשר כתבת הוא מישהו מהסיירת. הוא אמר לך שכך אמר לו אותו אדם. מדוע ימסור הלז שתי גירסאות שונות? האם וידאת עם הלוחם שאותו איש ידוע הודה בפניו שירה בשבוי? האם ביקשת את תגובתו?

    3. נכתב: "ועוד מסופר על לוחם מגדוד 12 שהכניס שבוי מתל פאחר לחבית והצית אותה."
    תגובתי: לקחת דיווח שאכן קיבלת מהאיש ששרף אבל בהבדל "קטן" שהוא שרף גופה ולא שבוי.

    4. "ויש סיפור על איש גדוד 17 שירה למוות ב-26 שבויים בגזרה הירדנית, עמד על כך למשפט ונידון ל-30 ימי מחבוש. ועוד מסופר על הרג שבוי אחד באיזור רפיד בדרום הרמה הסורית."
    תגובתי: יש סיפור? דברים כאלה לא כותבים בפומבי על סמך סיפורים.

    5. כתבת: "כל אלה הם בגדר סיפורים על בסיס שמועות, שעוברים מפה לאוזן, ושנתקלתי בהם בשנתיים האחרונות במהלך פגישות עם מפקדים ולוחמים מיחידות שונות. היה או לא היה? נראה שאין עשן בלי אש,"
    תגובתי: אין לך ולו הוכחה אחת. את הקביעה אין עשן בלי אש היה טוב אם היית כותב אחרי שתמצא הוכחה.

    6. "בראיון שהתפרסם כאן עם משה יוסף, מג"ד 17 של גולני במלחמת ששת הימים, הוא סיפר כי חיסול שבויים היה בכל מקום במלחמה – "אני לא מתפלא אם גם בגזרה הסורית"."
    תגובתי: יעלה ויבוא משה יוסף ויבסס את דבריו על מקרים קונקרטיים ויצביע על הפושעים. דרך אגב, הוא נושא באחריות פיקודית למקרה כזה אם היה.

    7. משה יוסף ממשיך שם: "באיזור תל פאחר לא היו רחמים. וקשה לשפוט אותם. כי המפקדים היו פגועים מהאירוע, מהמצב בו היו"
    תגובתי: לא מצאנו אז שום אישוש לרמזים הללו!

    8. בענין תל פאחר, יוסף מקנח בסיפור ארוך על ביזה המובא כאן כסיוע לטענה שהיה רצח שבויים. מה הקשר?

    9. ואשר לפיקודו של יוסף על גדוד 17 בשכם: "יוסף הכחיש כי בגדוד 17 תחת פיקודו היה מקרה של הרג שבויים בגזרה הירדנית, כפי שסופר בתחילת הכתבה."
    תגובתי: אז גם לסיפור הזה אין לך הוכחה.

    10. ועכשיו הבאת את דבריו של יאיר ישי שנאמרו בחוג של 8 לוחמים בתל פאחר:
    ""לדעתי חלק גדול מהסורים שנמצאו פה הרוגים, נהרגו בזמן שהסיירת נשלחה לסרוק את העמדות. אנחנו הסתובבנו פה באור מלא, בשעה 18:20 עד 18:45 בערך, ולא ראינו כלום. והם (הסיירת) נשלחו לסרוק כבר בחשיכה והוציאו איזה 20 או 21 או 22 שבויים וגם הרגו תוך כדי זה, כי הם לא חיטטו יותר מדי. לדעתי חלק גדול מההרוגים הסורים היו מאלו שפשוט נדחקו לפינות וכשהם נכנעו היה מאוחר מדי".
    תגובתי: זו שוב הפרחת השערה שאינה נסמכת על ראיה. דין הרג של חיילים סורים שלא נכנעו בתעלות או בבונקרים אינו כרצח שבויים שנכנעו.

    11. מפי ברנדס כתבת: ""הזיכרון שלי אומר שהוא לא היה נוכח בשעה שפרצנו פנימה. אני רק זוכר אותו בסיום הקרב צועק לא לקחת שבויים".
    תגובתי: האם ברנדייס ראה שרצחו את השבויים.? הרי לא שאלת אותו את השאלה הזו ואילו בדברי גרשוני ששכת לכתוב שגם אמר שהוא מנע את רצח השבויים באותו מקרה.

    סיכום
    ——-
    עד שיובאו הוכחות אחרות, לא היה רצח אפילו של שבוי אחד בתל פאחר.

  7. אחרוג ממנהגי, לא לכתוב בפורום הזה ולומר כי אין לי אלא לחזק בחום את ידיו של דני. קשקשנות כשלעצמה גורמת עוול. מי שלא דברים מידיעתו האישית, מוטב שלא יפריח מחשבות ריחניות, או שמועות בלתי מבוססות שבאו לו מפי הגבורה.

  8. עדות ראיה:
    בסיום הקרב, בהיותי למרגלות התל, לעת ערב, ראיתי את אנשי גולני מובילים בטור מספר לא קטן של שבויים שהורדו מתל פאחר.
    אני חייב לציין שזו היתה "תהלוכה" שקטה, כאשר מספר חיילים קטן ליווה אותה. לא ראיתי שם לא התעמרות, לא זלזול ולא השפלות.
    הם עברו לידינו בהליכה דוממת לכיוון התאג"ד.
    אף אחד מהלוחמים שעמדו בצד, לא דיבר, לא צעק ולא הרים לא יד ולא קול עליהם, על אף האירוע הקשה בו היינו לפני כן.

  9. הרג שבויים במלחמה כמעט לעולם לא ילווה ב"הוכחות", וממילא העונשים על מעשים שכן הוכחו היו מינוריים יחסית ל"רצח". בבלוג מהסוג הזה, שכולו ראשומון מרתק של מערכה מלחמתית אחת, שעשוי רובו ככולו מעדויות חיות, מגוף ראשון, של אינספור עדים ובני עדים, יש גם מקום לכתבה אחת שעניינה דברים שאין הוכחה נחרצת שנעשו, אבל הם חלק בלתי נפרד מהאתוס של מלחמה באשר היא. אין בכך לדעתי כדי להכפיש איש מהלוחמים, אלא כדי לחשוף עוד צד, אפל ומצער, בסיפורם של ההולכים הנצחיים, בגאווה או בעל-כורחם, במצעדי האיוולת לאורך ההיסטוריה כולה. יש לקרוא את הטור הזה בהקשר הרחב של הבלוג החשוב הזה כולו, מסמך אנושי שאין כמותו, מפעל מעורר הערצה של שני אנשים. גם אם יתברר (אם בכלל) שלא נפלה שערה אחת משערות ראשיהם של שבויי תל פאחר, עדיין יש מקום לסיפורים שבשולי הניתן-להוכחה, תוך קריאתם בזהירות המתבקשת.

  10. הייתי עד לאיסוף שבויים..היו כמה חיילים שירו לעברם ברגליים וניסו להורגם.אחד הקצינים מנע זאת מהם בצעקות לא זוכר מי זה היה!! מעבר לזה לא הייתי עד להרג שבויים…

  11. ציטוט מתוך הראיון עם יהודה גלר : ישבנו בכפר גלעדי והיה לי שם קצין סיור אקס-פלמ"חניק, אורי הראל, שהיה האבידה הראשונה שלנו בששת הימים [נהרג במפגש עם חבורת פליטים שברחו מאיזור שכם, ביניהם היו כמה חיילים ירדנים לבושים באזרחי, אחד מהם ירה בו].
    עד כאן.
    למפקד יש אחריות כוללת גם לביצוע המשימה וגם לשלום חייליו.
    מספיק שאחד מהם היה חמוש בהצנע והיה עלול להתרחש אסון.
    היום לדוגמא הייתי חושש אולי אחד מהם חמוש בחגורת נפץ.
    הדברים במציאות יותר מורכבים.
    לא קורא להם שבויים כל עוד לא וידאתי שהם פרוקים מכל כלי משחית.
    יש כאן הרבה מקום לשיקול דעת כיצד לפעול במיוחד מול אויב שהערכים שלו
    בכל מה שקשור לטוהר הנשק מאוד שונים משלנו.

  12. ציטוט נוסף מתוך "אנו הלוחמים" ,הציטוט מתייחס לקרב שהיה בג'לבינה !!!
    כדאי לקרוא את הדברים בשלמותם כאן באתר.
    הלחימה נמשכה מחצות הלילה ועד קרוב לצהרי המחרת. כשהגיעו הבחורים לתעלות העליונות ביותר, בקצה היעד, קרה דבר מוזר אשר לא היינו רגילים לו. שלושה סורים הגיחו לפתע מהתעלה, נופפו בידיהם וצעקו לעברנו. היה ברור לנו שאלה האחרונים שבהם והם מבקשים להיכנע. האנשים יצאו לקראתם ולא הקפידו במיוחד על מבנה נכון ועל חיפוי מתאים. כשהגיעו אנשינו לקראת הסורים, קפצו הללו לפתע לתעלה ומאחוריהם הגיחו ארבעה טנקים. לטריקים כאלה לא היינו רגילים. הטנקים פתחו באש לעברנו והיינו נאלצים לסגת קמעא ולתפוס מחסה. תוך כדי כך נפגע אחד מאנשינו, א.ו. ונשאר מוטל בשטח ללא אפשרות של חילוץ. הוא נותר שוכב בקרבת הטנקים, ,,,
    עד כאן
    האם יש עוד מה להוסיף ?!

    • חיילים לא מאומנים נהרגים ונפגעים יותר – אין חדש
      (וגם עושים עוד הרבה טעויות שעולות בחיי אדם ורכוש)
      וזו אולי הסיבה הטובה
      להאריך את השרות של לוחמים
      ולתגמל אותם בהתאם -שכר ותנאי שרות

  13. לסרט שיח לוחמים של הקיבוצניקים אפשר לקרוא גם יורים ובוכים…
    לברר למה החברה הטובים הוציאו מהסרט את הדיבורים על טבח באזור רפיח.
    רמת הגולן זה כסף קטן…
    ככה זה היה במלחמת ששת הימים
    התבשמו מהנצחון הגדול לא חקרו יותר מידי מקרים שיכלו לערער את המורל הלאומי
    גם לא רצו לדעת, ודאי לא לפרסם
    מה שמענין שככה זה עד עצם היום הזה

  14. אין לי מושג מה היה, אבל אינני רואה כל פסול בחיסול המרצחים שניסו להשמיד את המדינה היהודית. הם ממש לא "לוחמים בדיוק כמונו" כפי שטען מישהו בכתבה, ומי שלא מבין זאת אין מקומו בצבא ההגנה לישראל.

  15. לדעתי יש הבדל בין טרוריסט לבין חייל שבוי.
    טרוריסט צריך לחסל.
    בשבוי יש לנהוג על פי האמנות הבינלאומיות .
    טרוריסט בא להרוג ללא הבחנה, ובהתאם לכך צריך לנהוג בו.
    כאשר זמם לעשות כן יעשה לו !

    • בצבא אין דעות.
      בצבא יש פקודות ובינהן פקודות מטכ"ל האוסרות על הרג שבויים באופן חד משמעי.
      אם ננהל את הצבא לפי דעות אז אין צורך בצבא.

      • נכון מאוד דני, אחר כך מתגאים שצהל הוא הצבא המוסרי בעולם.
        צריך להצדיק זאת, הדיבורים על הרג שבויים אינם במקומם

      • ההתיחסות שלי היא ברמה העקרונית.
        למעשה – בוודאי שחייל חייב לנהוג על פי הפקודות.
        לכן השתמשתי בביטוי – לדעתי.

  16. רק היום, שנתיים לאחר שפורסמה עדותו של עודד הון ב"הארץ", קראתי כאן את העדות הזאת. עלי לאשר כי אירוע של הרג שבויים ע"י חיילי גדוד 65 בג'לבינה אכן התרחש, אבל אני זוכר אותו שונה בפרטים רבים ולא שוליים מזה שתואר ע"י עודד הון. עודד טוען בכתבה שקראתי כי העדות שלו אמינה, אף שניתנה ממרחק 48 שנים. מניסיוני ומניסיון רבים אחרים, עדות ממרחק זמן כזה אינה יכולה להיות אמינה – יש להתייחס אליה כאל זיכרון מעובד, שההבדל בינו לבין מה שאירע באמת תלוי ב"כוח העיבוד" של בעל הזיכרון. כך יש להתייחס גם אל העדות שלי (להלן) הנמסרת לאחר 50 שנה, איני יכול להתייחס אליה כאל יותר או פחות אמינה מזו של עודד הון, ועל-כל פנים אני מספר על האירוע כפי שאני זוכר אותו היום.
    באותה שבת, 10 באוקטובר, בערך בשעה 4 אחר הצהריים קיבל המג"ד שלנו לוי חופש הוראה לקבץ את הגדוד, שהיה פרוש ברחבי ג'לבינה, להעלות אותו על הרכס שמעל הכפר, שם שהתה פלוגה ד' שאני הייתי מ"מ בה, ולנוע לאורך המתחם הסורי שנפרש על תוואי תעלת ההטייה עד לכביש העולה מהירדן אל בית המכס העליון. בערך בשעה 5 כבר היה הגדוד מוכן לתנועה דרומה על הרכס, כאשר המג"ד מוביל בראש ואחריו פלוגות ב', ג' ו-ד' בסוף הטור (אם איני טועה, עודד היה חייל בפלוגה ב'). הטור החל בתנועה כשהוא פרוש לאורך של קרוב לקילומטר. במהלך התנועה שמעתי קולות של צרורות ירי במרחק של כמה מאות מטרים לפני. בהמשך התנועה הבחנתי בצד הדרך, בערך באמצע המרחק בין הדרך לבין תעלת המתחם הקרובה, בגופות של שני חיילים סוריים. ניגשתי לבחון אותם מקרוב. אחד מהם, גדול ואתלטי, שכב הרוג כשחולצתו פתוחה, חברו הקטן ממנו שכב לידו, הרוג גם הוא. כאשר הגענו לבית המכס העליון שאלתי כמה חיילים שהיכרתי, מי מהם יודע מה קרה. אחד מהם (איני זוכר את שמו) סיפר לי שהיה עד ראייה למתרחש. לדבריו, כאשר היו בתנועה על הדרך, יצאו מהתעלה שני סורים והרימו ידיים. מספר חיילים ניגשו אליהם כדי לקחת אותם בשבי. כאשר הגיעו למרחק של מטרים אחדים מהסורים, פתח הסורי הגדול את חולצתו וצעק משהו בהתרסה. בתגובה, פתח אחד החיילים באש ואליו הצטרפו נוספים. הסורים נהרגו. שקלתי לגשת אל המג"ד ולשאול אותו אם הוא יודע מה קרה לאורך הטור מאחוריו, אולם בסופו של דבר לא עשיתי זאת. עד היום איני יודע אם לוי חופש היה מודע לאירוע או לא. אוסיף רק שכל מה שעודד מספר על מסדר איסוף הביזה שהמג"ד ערך למחרת בבוקר נכון, שזאת הייתה פקודה ישירה של המג"ד למפקדי הפלוגות והאיסוף נערך במסגרות פלוגתיות.
    אסכם:
    א. למיטב זיכרוני נהרגו באירוע זה שני סורים ולא עשרה.
    ב. הירי בוצע לאחר פעולה שנתפסה כהתרסה מצד אחד החיילים הסורים, מה שאינו מפחית מחומרת המעשה של הרג שבויים.

  17. יואב שלום

    על שני דברים אתה יכול להעיד

    האחד ששמעת קולות ירי

    השני שראית שני סורים הרוגים בצד הדרך.

    האם נהרגו אתמול או יש קשר בין קולות הירי ששמעת אליהם, אינך יודע.

    לא בדקת למשל האם הגוויות חמות הן , דבר שיעיד כי נהרגו לפני זמן קצר.

    על כך ששמעת מישהו מספר כי כך וכך היה אין ערך משפטי.

    למה לעודד לספר על עשרה חיילים כאשר אתה ראית 2 חיילים.

    אולי בכלל שני מקרים שונים. כי תיאור עודד שונה מהתיאור של אותו אלמוני

    דרך אגב זה היה ב 10 ליוני ולא ב 10 לאוקטובר, כפי שכתבת.

    • ישראל שלום,
      אם יש דבר אחד בטוח לחלוטין בכל הסיפור הזה הוא זה שמדובר באותו אירוע שאני ועודד מעידים עליו. הגוויות היו חמות! מי שסיפר לי (עדות שמיעה שאין לה כדבריך ערך משפטי, אך אין אנו עוסקים כאן במשפט) דיבר על אותן גופות שעליהן שאלתי. העיקר, מדובר באותו גדוד, באותה שעה ובאותו מקום בדיוק. הירי האחרון שבוצע ע"י אותו גדוד עד לאירוע זה היה בערך ב-9 בבוקר. אני יודע כי אני יריתי אותו, לעבר צלף שנמצא במוצב הסורי מדרום לנו והטריד את מנוחתנו (לא פגעתי). מאותו מוצב אגב נורה ונהרג מאש צלפים דב אופנהיימר, המוזכר בעדות של עודד, בשעת בוקר מוקדמת. כשעה לאחר הירי שלי התחלנו להבחין בנטישה של חיילים סוריים מהמוצב הזה לכיוון מזרח, וכאשר קיבלנו את הפקודה לנוע ולעבור על פניו היה המוצב הזה נטוש (אולי פרט לאותם חיילים שאלוהים יודע מדוע הם נשארו שם). כאמור, כל שאר הפרטים, הן בעדות שלי והן בזו של עודד נתונים לתעתועי הזיכרון בן עשרות השנים של שנינו.

  18. פער בין 2 חיילים ל 10 חיילים אינו דומה לפער בין 2 חיילים ל 3 חיילים או לפער בין 10 חיילים ל 11 חיילים.. שניתן לאמר שהזיכרון מתעתע.

    ולי לא ברור הפער הזה.

    ואני מאלה שבמהלך 4 שנות חקירה בבלוג שהם המסע הכללי אבל גם הפרטי שלי, צצו ועלו זכרונות שהיו חבויים, אבל אצלי אלה היו פרטים זניחים לעומת התמונה הכוללת שאותה אני זוכר היטב, אז וכיום.

    לכן לא אתווכח לא עם הזיכרון שלך לא עם הזיכרון של עודד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s