שכטר וביבר מכוח קרינסקי

אחרי 48 שנים: שני לוחמים מכוח קרינסקי בתל פאחר הצפוני מאותרים ונפגשים עם איזי חמאווי לשחזור הקרב * יעקב שכטר היה סגן במיל', משה ביבר במחלקה המסייעת של גדוד 12 * גרסאותיהם של השלושה לא תמיד מצטלבות, אבל ככה זה בגלל גודש האירועים ומרחק הזמן * וגם: גבי ברשי, מג"ד 12 שלפני מוסא קליין, מביע את דעתו על הקרב    

שכטר [מימין, חמאווי וביבר

פגישה שכזאת. מימין: יעקב שכטר [שקד], יצחק חמאווי [איזי גרנות] ומשה ביבר

קרב תל פאחר, הלכה למעשה, החל עם עליית שני כוחות שהתפצלו בעיקול דרך ההטיה. כוח ורדי עלה ליעד הדרומי, כוח קרינסקי טיפס לצפוני. 13 חיילים היו עם ורדי, 12 עם קרינסקי. לא כל שמותיהם של 13 אנשי כוח ורדי ידועים, על אף שהיו מאותה פלוגה. לעומת זאת, שמות 12 חיילי כוח קרינסקי ידועים בזכותו של יצחק חמאווי. המ"כ מתל פאחר, שהיה היחיד מהכוח שלא נפגע במהלך הקרב, זכר היטב את שמות כל החיילים למרות ששלושה מהם כלל לא היו מפלוגה א'.

וכך אמר לנו חמאווי בראיון בשנת 2014: "אני זוכר את השמות של חיילי הכוח. היה את אלכס, פינקס, אביטן, אני, שטיגליץ, תנעמי, ובגל השני באו שכטר, גינצבורג, שקרוקה וביבר. בדיעבד אני יודע שהיו גם זבדי ורימר, שנשארו מאחורנית ולא הצטרפו איתנו".

ארבעה מאנשי כוח קרינסקי נהרגו במהלך הלחימה [קרינסקי, שטיגליץ, אביטן ופינקס], אחד נפטר לפני כשנה [תנעמי]. חמאווי, שקרוקה וגינצבורג, מאנשי הכוח, רואיינו כאן במסגרת התחקיר על הקרב. רימר וזבדי, שנותרו מאחור, הצטרפו בהמשך לכוח דני ובמסגרתו זבדי נהרג ורימר נפצע. נותרו שכטר וביבר, שנעלמו במרוצת הזמן ואיש לא ידע מי הם ואיפה הם.

לאחרונה, במסגרת ארגון כנס תל פאחר 2015 ולאחריו, אותרו השניים. הם התרגשו לקבל מאיתנו טלפונים, שנלקחו ממנהרת הזמן והחזירו אותם לסיפור הקרב ההוא. בסוף יוני 2015 הפגשנו את שכטר וביבר עם חמאווי לשחזור אירועי אותו יום. הזיכרון של שני החיילים האובדים שנמצאו לא תמיד הסתדר עם הזיכרון של חמאווי, שלמעשה על פי הגירסה שלו נבנה כל סיפור כוח קרינסקי, כפי שהובא לראשונה במורשת הקרב של גולני ב-1967 מאת הסופר אהרון מגד.

יעקב שכטר [כיום שקד] היה במלחמת ששת הימים קצין במילואים והתנדב להגיע לחטיבה בה שירת קודם. ביבר היה חבלן מהמחלקה המסייעת של גדוד 12. נותרה השאלה המעניינת איך ידע חמאווי את שמותיהם. ועל כך הוא ענה לנו:  "אני לא יודע להסביר את זה, אבל מסתבר שכל מי שפגשתי שם במהלך הקרב שאלתי אותו לשמו. שאלתי את שכטר כשחבשתי אותו ואחר כך את ביבר, וכשנפגשתי עם הקש"א [משה הראל] שאלתי אותו למה הוא נקרא קס"א ולא קש"א וגם אותו שאלתי לשמו. השם היחיד שברח לי עם השנים היה של עודד גולן [מכוח הטנקים] כשטיפלתי בו אחר-כך למטה".

בזכות סקרנות בריאה וזיכרון מצוין אפשר היה לקבל כעת את העדויות של שניים נוספים מכוח קרינסקי ולהאיר זוויות חדשות ממהלך הקרב ביעד הצפוני.

במפגש השתתפו גם דני ביזר, ואורח מיוחד – גבי ברשי, שהיה מג"ד 12 לפני מוסא קליין, ובתו אורית, שהוזמנה על-ידי יעקב שכטר-שקד.

יעקב שכטר [כיום שקד] התגייס ביולי 1963, הגיע לסיירת גולני ומשם לקורס קצינים: "לא היתה ברירה, איימו על כמה מאיתנו שאם לא נלך לקורס ישלחו אותנו לגדוד 13. היינו כמה חבר'ה וקיווינו לחזור לסיירת, אבל לא כולם חזרו לשם. הייתי מ"מ בגדוד 12 וקצין מודיעין גדודי. השתחררתי ב-1966".

משה ביבר התגייס ב-1965. במהלך טירונות שלב ב' בסיירת גולני, תקופה שהוא זוכר כ"זוועתית", הוא מספר שנתפס מסבן בקורס סיור, הועף לגדוד 12 ומשם הגיע למחלקת חבלה וסיור. המ"פ שלו במלחמת ששת הימים, הוא זוכר, היה יענקל'ה שטרן והמ"מ עזרא זכריה.

ביבר מגלה מוקשים

משה ביבר בעת שירותו במחלקה המסייעת של גדוד 12

שכטר וביבר על תחילת המסע לתל פאחר ב-9 ביוני 1967

יעקב שכטר: "בששת הימים הייתי במילואים. גוייסתי שבועיים קודם לאיזה משהו בדרום, השתחררתי ואז עוד פעם גייסו אותי למשך יום אחד. ביום רביעי [7.6.67] פחות או יותר נגמרה המלחמה בשתי החזיתות, והיו דיבורים אם עולים לרמה או לא. באתי לקריה למפקד שלי ואמרתי שאני רוצה לעלות לצפון להיות עם החיילים שלי [לשעבר]. המפקד שלי אמר שזה לא בסמכותו, שיחרר אותי ואמר תעשה מה שבא לך. רצתי הביתה, לבשתי מדי א' עם נעלי צנחנים שהיו לי, לקחתי טרמפים ולא זוכר איך מצאתי את החטיבה. זה היה ביום חמישי בערב. הגעתי בתור סטרינג'ר, ומי שפגשתי ראשון היה גורודיש הקטן [רס"ן ברוך גורודיש, קצין אג"מ גולני], שהיה בזמנו הסמג"ד שלי בגדוד 12 בזמן שגבי ברשי היה המג"ד. 'גורו' ישר התנפל עליי בקללות כמו שהוא יודע – מי צריך אותכם פה? תעופו – כי היו עוד שניים-שלושה קצינים בהתנדבות כמוני שהגיעו. בסוף אמר לי – תמצא לך מקום לישון ונראה מחר אם עולים או לא עולים.

"בבוקר מדברים על כן ולא, ואז אני שומע אותו פתאום צועק לי – שכטר, תעלה על חגור. לא היה לי חגור ולא כלום. היו שם אוטובוסים עם נהגים, רצתי לאחד האוטובוסים, אמרתי לנהג שיש לו טלפון דחוף וגנבתי לו את הנשק, החגור והקפל"ד. זה היה בהגושרים, אם אני לא טועה. איך הגעתי בדיוק לגדוד 12 – אל תשאלו אותי. אבל אני זוכר שם את שלמה סגל [מ"פ ב']. בגלל שלא הייתי רשום בשום מקום, אז כשאמרו לעלות על הזחל"מים גורו אמר לי – רגע, אף אחד לא יודע שאתה פה. הוא קרא לקצינת שלישות ואמר לה תרשמי אותו. לא היה לה נייר, אז היא הוציאה קופסת סיגריות ורשמה עליה את השם שלי. אחרי הקרב מישהו נזכר ששכטר היה פה ושכטר איננו [מכיוון שהגיע לבית החולים]. ואז הודיעו אצלי בבית שאני נעדר. לא הייתי הרוג ולא הייתי בכלל, כי התפניתי בזחל"ם הפצועים".

ביבר: "אני הייתי בזחל"ם המרגמה של כוח הטנקים. אני ועוד בחורצ'יק מהמחלקה שלי, לא זוכר את שמו, עלינו לזחל"ם הזה. מתחילים לנסוע בגבעת האם ואז אני רואה חצי גופה חרוכה בזחל"ם בצד הדרך. אני זוכר את הבשר האדום של הגופה עד היום. זה עשה לי טראומה ובגלל זה חצי שנה אחרי זה לא אכלתי בשר".

שכטר: "אני לא זוכר מי היה בזחל"ם שלי. הייתי זר. היה טור זחל"מים ואני הייתי איפשהו באמצע. התחלנו להתקדם מחורשת טל, משם אני זוכר כל פעם זחל"ם אחר שחוטף פגז. עברנו שער והיתה שם גופה שרופה בזחל. זה אחד המראות שאני לא אשכח. מהרמה אני זוכר פעילות של מטוסים ורעש של הפגזות. נסענו למעלה, לא היה עלינו ירי מכוון, אבל נפלו פגזים והיו זחל"מים שנפגעו ועקפנו אותם. בתחילת התנועה שאלתי את הקצין שהיה בזחל"ם, לא זוכר את שמו ודומני שהיה מ"מ, לאן עולים והוא אמר לתל פאחר. ואני שהייתי בסיירת ובגולני ואפילו הייתי קצין המודיעין הגדודי, לא שמעתי עד אז בחיים את השם תל פאחר ולא ידעתי מה זה".

ביבר: "לפנינו היו שלושה טנקים ומאחוריי ראיתי כל הזמן זחל"מים של הגדוד מתפוצצים על הדרך. הייתי מדי פעם מרים את הראש ומציץ. היה לי מקלעון אף.אן ויריתי לפעמים, כי ירו על הזחל"ם שלנו".

שכטר: "אני יושב בזחל"ם ומסביבנו הפגזות, ואני חושב לעצמי שכל החוכמה, כל האימונים, כל הלימודים, כל מה שאני יודע, לא יעזור אם נופל פה עכשיו פגז. הרגשתי די צער שאני לא יכול לעשות כלום, ומאוד שמחתי כשפרקנו מהזחל"מים, כי הדרך ארכה כמו נצח".

שכטר וביבר מצטרפים לכוח קרינסקי

ביבר: "אנחנו מתקדמים הלאה ואז יש את החצי פנייה [על דרך ההטיה, מתחת ליעד הדרומי]. בשלב זה עצר אותנו סרן ג'ינג'י ואומר לנו – מה אתם עושים כאן? למה אתם מחכים? תרדו ותעלו למעלה. ואז נפרדנו [מאנשי השריון שעל הזחל"ם], עמדנו שם וחיכינו לפלוגה א'. הגיעו החבר'ה מפלוגה א', התפצלו ועלו גם על היעד הדרומי וגם על הצפוני. שתי דקות או שלוש אחרי שהייתי בדרך למעלה, ראיתי שהזחל"ם שלי חטף פגיעה ישירה, שמעתי רעש חזק וכנראה שאז נפגעתי ברגליים מרסיסים".

שכטר: "כולם ירדו מהזחל"ם וגם אני. ואז ירו אש תופת מאיזה בונקר למעלה, מפתח צר ורחב. בגלל שלא הייתי חייב לאף אחד כלום, רצתי לטנק סמוך וצעקתי לו שיפגע בפה של הבונקר הזה. בדיעבד, ממה שקראתי, אולי זה היה הטנק של יעקב העליון. הוא פגע מתחת לבונקר ומעל הבונקר, אבל לא פגע במוצב עצמו. אחר כך רצתי קדימה".

ביבר [מימין] ושכטר

נפצעו בתל פאחר. ביבר [מימין] ושכטר

הלחימה של שכטר וביבר ביעד הצפוני

שכטר: "האנשים שלפניי עלו למעלה, רצתי אחריהם באותו המסלול שהם עשו, ולמרות שהיה לי כושר גופני יוצא מהכלל הגעתי למעלה מתנשף. בגלל שהייתי לבד ובמדי חאקי, בא לי פתאום הרעיון שהחבר'ה אולי עוד ישחילו אותי, ואז עשיתי את הדבר שהכרתי מצוין – קפצתי לתעלה הראשונה. אני זוכר תעלה פתוחה ופתח אחד. בהתחלה לא ראיתי אף חייל משלנו. ואז נתקלתי בסורים, והאמת אני זוכר שקצת צחקתי כי זה נראה לי כמו בתרגיל. אני זוכר שיריתי בבודדת כי כך אתה פוגע יותר טוב. ראיתי כניסה לתעלה, היה לי רימון אחד, זרקתי פנימה ולא נשארתי לראות מה קרה. ראיתי פרצופים מופתעים של סורים כי הייתי במדי חאקי, והם לא ידעו אם אני צה"ל או לא צה"ל".

ביבר: "עליתי לתל כשאני כבר פצוע. הייתי ממש בסוף הכוח כי החבר'ה ראו שאני פצוע ואמרו לי – תתקדם לאט. היה לי את המקלעון, אני מגיע לתעלה התחתונה ויורה ויורה. את כל המחסניות שהיו לי על הגב בזבזתי. אני זוכר בחור עם להביור, לא זוכר את שמו [שטיגליץ], הוא התפוצץ עם הלהביור הזה. אני זוכר חבר'ה שנלחמים בתעלות, שישה שבעה שלנו. המשכנו הלאה, היה שם אחד עם מטול בזוקה והוא אומר – נגמרו לי הפגזים, אבל יש בתעלה התחתונה מטול. בינתיים הבחור שהיה איתי בזחל"ם חטף כדור, 10 מ"מ ממפתח הלב. הוא היה בתנוחת נפילה והכדור עבר לו ליד הלב ויצא מהגב. הייתי מאומן לחבוש פצועים, אבל הייתי כבר בהלם קרב. חבשתי אותו על החולצה עם תחבושת אישית שלי ושלו. השארתי אותו שם כי בדיוק אלכס נתן לי פקודה בצעקות להביא את המטול של הבזוקה. אני יורד בתעלה כלפי מטה, מגיע לחייל סורי פצוע ולידו המטול בזוקה. אני דורך את הנשק ומנסה לירות, ואלוהים שבשמיים – יש לי מעצור, הנשק לא יורה. זה היה או אני או הוא. אמרתי – תמות נפשי עם פלשתים. לקחתי את המקלעון ותקעתי לו בארובת העין".

התעלה התחתונה בחלק המערבי של המוצב הצפוני

התעלה [הסתומה כיום במרביתה] בחלק המערבי התחתון של המוצב הצפוני, מבט מכיוון דרום. כוח קרינסקי הגיע אליה מדרום-מערב

שכטר: "יריתי בהרבה סורים. הייתי רוב הזמן בתעלה הפתוחה, ואז שמתי לב שיש פחות פיצוצים ויריות. בשביל לטפס מהתעלה החוצה שמתי את הקנה של העוזי להיעזר בו לעלות, ואז קיבלתי כוויה יפה. יצאתי לכיוון מזרח ופגשתי את אלכס קרינסקי, הוא היה לבד לגמרי. קרינסקי הכיר אותי ואני אותו, והוא אומר לי – אה, אתה פה? הוא אמר – בוא נתפזר. אנחנו זורקים רימונים, ואז די נגמרה המלחמה, שזה נשמע לי לחלוטין לא הגיוני מבחינת סדר הזמנים. היה די שקט וכבר לא היו כל כך יריות ולכן יצאתי החוצה".

ביבר: "אחרי שתקעתי לסורי לקחתי את המטול, אני עולה למעלה ומוסר אותו לאחד מהחבר'ה, לא זוכר מי. ואז לקחתי על הגב את הפצוע, החבר שלי מהמחלקה, ומתחיל להוריד אותו ובדרך אני רואה את מוסא קליין בעלייה עם הקשר שלו, זה היה בחורצ'יק תימני נמוך שהיה במחלקה שלי. אני כבר הייתי במצב קריטי כי איבדתי דם מהפציעה שלי. ואני אומר לו – תיזהר, יש פה עבודת צלפים, יורים עלינו מכל עבר".

שכטר: "אחרי שאלכס ואני 'התפזרנו', מה שנקרא, ירה בי מישהו וחטפתי כדור ביד. התחושה היתה כאילו שהזרוע נתלשת. הסתובבתי ואני רואה סורי בלונדיני שעמד ככה עם הצוואר מתוך התעלה עם קלאץ', והוא כנראה זה שירה בי. או שהוא חיכה שאני אפול או שהיה לו מעצור, ואני העברתי מיד את העוזי ליד שמאל, כי התחושה היתה שאם אני אירה בימין היד תיפול לי, ויריתי בו ישר בפנים מטווח ארבעה מטר וקפצתי פנימה. היה לו תיק צד מבד ברזנט, לקחתי לו את התיק, בכל זאת הייתי קצין מודיעין, ומסרתי את זה אחר כך. היו שם סיגריות. אני חושב שזה היה בתעלה שממנה אני יצאתי. הרמתי ידיים וצעקתי – 'חובש'. ואז אני חושב שפגשתי את מוסא קליין. אני לא זוכר מי חבש אותי, אבל בהחלט חבשו אותי".


מפת עליית הכוחות בחלק הראשון של קרב תל פאחר [הכין: דני ביזר]

סוף הקרב של שכטר וביבר

ביבר: "בדרך למטה אני מתמוטט ולא מסוגל יותר לסחוב את הפצוע. אני משאיר אותו שם, מאה מטר מהתאג"ד והלכתי לשם. אני מגיע ואז הרופא הגדודי מסתכל עליי ואומר לי – תעזוב הכל ותבוא. היה שם בחורצ'יק פצוע מכוח הטנקים שכף הרגל שלו היתה רק על גיד. הדוקטור אמר לי תחזיק את הרגל, לקח מספריים וחתך. אני אומר לו – מה לעשות עם זה? הוא אומר לי תזרוק את הכף רגל. זה היה כבר כמעט חושך. ואז הוא מסתכל עלי הרופא, מכניס לי סטירת לחי ומביא לי כוס וויסקי – 'קח, תשתה'. חבש את מה שצריך לחבוש ואני עולה למעלה בחזרה לתל. משהו משך אותי למעלה, אבל הכוחות שלי עזבו אותי וכשהגעתי למעלה התמוטטתי. אני זוכר שחבר'ה מכוח הסיירת הרימו אותי, הביאו אותי למטה. התחלנו לרדת לכיוון הבניאס, אני בקושי הלכתי. כמה אנשים עזרו לי. עד היום יש לי עוד רסיס ברגל מתל פאחר".

שכטר: "פגשתי את מוסא קליין אחרי שנפצעתי. הוא אמר לי שיש זחל"ם פצועים למטה ואז התפניתי. אני לא הייתי אמור לדעת שיש זחל"ם פצועים למטה. זה שפגשתי את מוסא זה בטוח, ולדעתי הוא זה שאמר לי שיש זחל"ם פצועים. ירדתי למטה, תוך גלגולי קרב עם היד הזו, כי אמרתי לעצמי שלמות עכשיו יהיה מטופש לגמרי. הרגשתי כמו מטומטם, אבל אמרתי לעצמי שאם לא אעשה גלגולי קרב אני עלול להיפגע. הגעתי לזחל"ם שהיה מלא פצועים, שם פגשתי את שלמה סגל פצוע [מ"פ ב']. אני הייתי אחרון ליד הדלת, והראש של שלמה סגל היה ליד הירך שלי והוא גסס. אחד הדברים שאני לא אשכח לעולם זה שהוא ביקש ממני מים, ולפצוע בטן אסור לתת מים. אמרתי לו – לא. זה אחד הדברים שאני מתחרט עליהם עד היום. הייתי צריך לתת לו מים. כשהגענו לתאג"ד הוא כבר לא היה בחיים. משם הובילו אותי למיטת שדה שטוחה. ביקשתי סיגריה והגעתי איכשהו לבית חולים. עשו לי שם אחרי כמה שבועות תחקיר של שעה, מפורט לגמרי, היה בחור שרשם כל מילה".

חללי היעד הצפוני: מימין: יעקב אביטן, משה פינקס, אליהו שטיגליץ ואלכס קרינסקי

חללי היעד הצפוני של כוח קרינסקי. מימין: יעקב אביטן, משה פינקס, אליהו שטיגליץ ואלכס קרינסקי

חמאווי מספר לשכטר וביבר את הגרסה שלו

יצחק חמאווי: "בבוקר ה-9 ביוני קיבלנו פקודה לעלות על הזחל"מים. אני הייתי בזחל"ם של ורדי [מ"פ א' בגדוד 12]. הייתי מ"כ בגדוד. עברנו את קרית שמונה, זרקו עלינו אורז, פרחים וסוכריות. נסענו מזרחה, נעצרנו באיזור חורשת טל, שם התעכבנו הרבה זמן. ראינו את הטנקים מטפסים למעלה, היה לשרמנים קשה מאוד. עברנו את גבעת האם בסביבות 12 או 1. כמוכם, גם אני זוכר את הזחל"ם השרוף מצד שמאל. הגדוד נוסע ואני זוכר באיזור עין א-דייסה שיורים עלינו מהצד ופוגעים בתוך הזחל"ם. הגדוד מתחיל להתנתק ונוצר נתק בשיירה.

"איפשהו לפני העיקול אנחנו נעצרים לזמן די ארוך, רבע שעה או 20 דקות, ואז מגיע אלכס קרינסקי, מוריד את ורדי ושניהם מתייעצים. ורדי אומר לכל החיילים לרדת מהזחל"מים. היינו 25 אנשים והוא חילק בינו לבין אלכס. הוא לקח את החבר'ה שלו והם פנו לכיוון היעד הדרומי ואלכס לקח את החבר'ה שלו לחלק הצפוני. בכוח של ורדי היו 13 איש, בכוח שלנו היו עשרה: אלכס, אביטן, פינקס, אני, גינצבורג, שטיגליץ, תנעמי, ביבר, שקרוקה ושכטר. הלכנו 300 מטר, עברנו את הגבעה הטרשית, ירו עלינו לא אש מדויקת. ואז מגיעים למרגלות התל בצד המערבי, איפה שאתה [שכטר] טוען שמשם הסתערת ישר.

חמאווי מתחת ליעד הצפוני

איזי חמאווי מתחת ליעד הצפוני של תל פאחר, מצביע על איזור הלחימה של כוח קרינסקי

"כבר למרגלות התל אנחנו מתפרסים להסתערות. שטיגליץ שהיה משמאלי עם להביור חוטף צרור ונהרג, תנעמי שהיה מימיני חוטף כדור ביד והזרוע שלו יוצאת. אנחנו ממשיכים למעלה ארבעה: אלכס, פינקס, אביטן ואני. איך שאני עולה למעלה נופלת לידי מרגמת זרחן ומעיפה אותי ואחר כך היתה עוד אחת. ביבר היה מאחורנית, פינקס היה עם הבזוקה וגינצבורג עם הזווילים של הפצצות. הוא היה למעשה רץ מ"מ של מוראד, אבל ורדי צירף אותו לכוח שלנו כדי שיהיה לאלכס מכשיר קשר.

"אלכס, פינקס ואביטן מגיעים ראשונים לגדרות ועוברים. אני קצת מתעכב בגלל המרגמה. רמסנו את הגדרות ברגליים, הגענו לתעלה הראשונה [התחתונה בצד המערבי]. למעשה, אלכס ואביטן היו קדימה, פינקס פנה ימינה ושם הוא כנראה פגש סורי והרג אותו, ואני פניתי שמאלה. ראיתי שני חבר'ה שהגיעו מהתעלה והרגתי אותם. המשכתי למעלה, אלכס ביקש ממני את הרימונים שלי והשחיל אותם לתוך בונקרים שמהם ירו פצצה של טנק.

"איך שאנחנו עוברים את התעלה אני מגיע אחרי השלושה. הם יורים שם מסביב. אלכס אומר לי – חייל, תרתק לכיוון צפון. השאירו לי את הבזוקה והלכו לכיוון צפון מזרח. איך שאני מנסה לרתק, מופיעים גינצבורג, ביבר ושקרוקה. אותך [ביבר] ואת שקרוקה שלחתי לבונקר השני, את גינצבורג אני מבקש שיטען את התחמישים, ואז שכטר מגיע. אתם שניכם [שקרוקה וביבר] נשכבתם ליד הבונקר הרחוק יותר [הצפוני], וביבר החל לירות לכיוון מרכז היעד. שכטר מופיע והוא לא מספיק להתרומם מעבר לבונקר, היית מאחורי תלולית, ואז אתה חוטף כדור בזרוע. זה תחילת הקרב. אתה חוטף כדור בזרוע וצועק 'נפצעתי'. אני מסתובב אליך וחובש אותך בתחבושת שלי. אני שואל אותך מה שמך ואתה אומר לי שכטר. אחרי שאני חובש אותך אתה מתגלגל למטה. אני ראיתי אותך מתגלגל. דרך אגב, אני מספר את זה בסיפור של מגד שאתה מתגלגל למטה. אנחנו מדברים על בסביבות שתיים וחצי-שלוש.

בונקר קטן בחלק המערבי התחתון של היעד הצפוני. צילום מצד מערב לכיוון מזרח

בונקר קטן בחלק המערבי התחתון של היעד הצפוני. צילום מצד מערב לכיוון מזרח [מלמטה למעלה]

"אני מנסה לירות בבזוקה ומסתבר שגינצבורג הגיע בלי התחמישים של הפצצות. אני זוכר שאני כועס עליו. תוך כדי זה שמסתבר שהבזוקה לא שימושית, אני רואה את אלכס, אביטן ופינקס הולכים לאורך התעלה מלמעלה ויורים פנימה לתוכה. ההתעסקות שלי עם הבזוקה גורמת לזה שאני לא ראיתי לאן הם הלכו אחר כך ולאן קפצו. בכל אופן, שקרוקה חוטף כדור בחזה, אתה [ביבר] כבר לא היית שם. אני אגיד לך למה – כי שלחתי את גינצבורג לחבוש אותו. תוך כדי זה שגינצבורג הולך לכיוון שלכם, הוא חוטף כדור מכיוון צפון, נפצע ונשכב בין שני הבונקרים. קפצתי אליו ומשכתי אותו אליי. הכדורים שרקו בצורה בלתי רגילה וגינצבורג חוטף עוד אחד. השכבתי אותו מאחורי הבונקר ולמעשה קפצתי באיזשהו שלב לשקרוקה, חבשתי אותו גם וחזרתי לעמדה שלי.

"פה החלה התחמושת להיגמר לי. לקחתי את התחמושת של גינצבורג. בשלב מסוים גם אתה ביבר הפסקת לירות, אולי כבר לא היתה לך תחמושת. בכל אופן אתה הלכת, נעלמת לי, לא יודע לאיפה. אולי ירדת לתאג"ד, ולמעשה נשארתי שם לבד על התל עם שקרוקה הפצוע וגינצבורג הפצוע, שהיה מיואש וכל הזמן מילמל 'אנחנו אבודים'. ואני אומר לו – אל תדאג, אנחנו ננצח בסוף. וכל הזמן ראיתי את הסורים מנסים לתקוף אותי. לא ראיתי את אלה בתעלה שלמעלה ולא ראיתי את אלה בתעלה שבצד. היו שלושה בונקרים ואני הייתי למעלה ליד הבונקר הצפוני יותר. ביבר היה כאן ושנינו ירינו לכיוון מרכז היעד. היתה משם אש משהו לא יאומן. אני כבר מגיע למצב שאין לי תחמושת בכלל, למרות שלקחתי את התחמושת של גינצבורג. תוך כדי שהייתי לבד התחילו לירות עלי הטנקים שלנו. חטפתי שטף אש משני הכיוונים, אש צולבת, שאני לא יודע להסביר איך שרדתי ממנה. ופתאום אני שומע צעקות 'איתן איתן'. המג"ד מגיע. יש לי שאלה לביבר – איך המג"ד הגיע לשם? בלי הקש"א?".

ביבר: "אני פגשתי אותו אחרון. כנראה הקשר שלו נפצע".

המחלקה המסייעת בגדוד 12. ביבר בשורה שנייה במרכז, בשורה השנייה משמאל יוסף ברוך שנהרג ביעד הדרומי של תל פאחר

המחלקה המסייעת בגדוד 12. ביבר שני מימין בשורה האמצעית. באותה שורה מצד שמאל – יוסף ברוך [בלי כובע] שנהרג ביעד הדרומי של תל פאחר

חמאווי: "המג"ד הגיע אליי מאיזשהו מקום, אני שומע אותו, אנחנו יורדים לתוך התעלה הזו ומתחילים לטהר אותה, המג"ד ראשון ואני אחריו. פה היה פתוח, חייל סורי מגיע בפתח התעלה, המג"ד יורה לעברו, אני לא בטוח שפגע בו ואז באמצע הדרך חוזרים חזרה ועולים, וכאן פתוח. הוא רץ ראשון, אני צועק לו – המג"ד זהירות, יורים, ומגיע לאיזור לאן שביבר שכב קודם ואז הוא נופל קדימה, חטף כדור בצד ונפל קדימה. אני חמישה-שישה מטר מאחוריו, מגיע אליו, הופך אותו, גורר אותו, מגיע למחסה, מחפש את הפגיעות ולא מוצא, אבל רואה שהוא מת.

"ואז אני שומע מאחוריי קולות, אני רואה את הקש"א. שאלתי אותו לשמו, אמרתי לו שהמג"ד נהרג ושאלתי לתפקידו כי ראיתי שהוא סגן. ביקשתי ממנו להתחלק בתחמושת ומשכתי אותו לכיוון המשך התעלה. הוא אמר – לא, אנחנו צריכים לרדת ולדווח למח"ט שהמג"ד נהרג. הוא ביקש שאצטרף אליו. אני יורד למטה ושם פוגש את נמיר, המ"פ של הטנקים, שישב אבל וחפוי ראש ומקלל. אני זוכר שזה עשה לי מועקה גדולה בלב. ביקשתי שיכניס טנק לאיזור הגאיון לירות, אבל הוא זרק אותי בבושת פנים.

"למטה אני פוגש את עזרא ברוש ועודד גולן [טנקיסטים שנפצעו], יוסף מולכו היה כבר הרוג. ניגשתי לטפל בפצועים. לא יודע מאיפה הגיעו אלונקות. עזרתי להשכיב את ברוש עם כף הרגל החתוכה שלו, שהיתה תלויה על פיסת עור. שמתי אותו וחבשתי את עודד, ואז מגיע אליי אלקה, שהיה מ"כ אצל דני [ביזר], ואומר לי שדני והכוח שלו פצועים. בלי הרבה חוכמות אני רץ לכיוון של דני, פוגש שם את יואל זבדי, שהיה עם אצבע בתוך החזה ומחרחר. הוצאתי לו את האצבע, שמתי לו תחבושת עם אבן, ולא זוכר את מי הורדתי, את רימר או את קילמן. ואז קראתי לקש"א, לקחנו אלונקה ובאנו פעם שנייה והמשכנו לחבוש את הפצועים של דני ולמעשה פינינו את כולם למטה. שמתי אותם בתאג"ד ואז נזכרתי בגינצבורג ושקרוקה הפצועים למעלה. לקחתי תחמושת ואני בא לעלות בפעם הרביעית, ואז אני שומע את הסיירת עומדים למעלה וצועקים 'היעד בידינו'. זה היה הרגע שבו הבנתי שהסתיים החלק שלי בסיפור".

אירועי כוח קרינסקי [שירטט דני ביזר] לחצו להגדלה

אירועי כוח קרינסקי [שירטט דני ביזר] לחצו להגדלה

שכטר: יש הבדל גדול בלו"ז. ביבר: אני בהלם קרב כל השנים. חמאווי: בשבילי תל פאחר זו הרגשת הבדידות

מה הוסיפו לכם הסיפורים והזכרונות ששמעתם כעת? שכטר: "יש הבדל גדול מאוד בינינו בלוח הזמנים".

חמאווי: "יש הבדל בלוח הזמנים, ויש עוד משהו חדש ששכטר הוסיף לי, שהוא נתקל בכוח קטן למטה בדרך למעלה, וגם ביבר נתקל".

שכטר: "זה היה כמו סרט".

חמאווי: "זה מצד אחד. וגם בירידה אתה [ביבר] מספר שתקעת לסורי את המקלעון בעין. בנוסף, גם הקש"א מספר שכשהוא עלה הוא פגש חיילים [סורים]. כלומר, כל הזמן מאחוריי ומסביביי שרצו סורים שניסו לתקוף אותי. שמעתי אותם גם בתוך התעלות פנימה. ראיתי אותם מנסים להגיע אליי. יכול להיות שאחד מהם הוא זה שירה במג"ד, כי המג"ד חטף את הכדור בצד".

שכטר: "אני ראיתי את המג"ד לפני שנפצעתי. אבל יש פער בלוח הזמנים שלך לחלוטין".

חמאווי: "לוח הזמנים שלך לא מסתדר. אתה סיפרת שראית את אלכס. יכול להיות שראית אותו ברגע שעלית אליי ולא יותר מזה. כי אתה אצלי היית דקות ספורות, לא יותר. ביבר היה יותר זמן, להערכתי בסביבות 20 דקות, אבל אתה מיד חטפת את הכדור, ובכל הסיפורים אני מציין שנפצעת בזרוע".

שכטר: "זה שאתה חבשת אותי זה כמעט בטוח. הרבה דברים לא מסתדרים, אבל זה הגיוני".

המסלול של ביבר ושכטר במסגרת כוח קרינסקי [שרטט: דני ביזר]

המסלול שעשו ביבר ושכטר במסגרת כוח קרינסקי. ביבר הגיע בזחל"ם מרגמה של פלוגת השריון מגדוד 377, שכטר עזב את הכוח לזמן קצר כדי להגיע לטנק ולבקש שיירה לעבר בונקר שהמטיר אש [שרטט: דני ביזר]

חמאווי: "יש לי תמיהה – הראל מציין בעדותו ב-1967, שהוא פגש חייל אחד הרוג בתעלות. מאחר שאני והראל חילצנו את כל כוח דני, מי זה היה החייל הזה? יכול להיות שזה היה פינקס או אביטן? מוקי פלג מהסיירת מציין שהם לקחו מתוך התעלה חייל פצוע ברגליים. שקרוקה וגינצבורג היו מחוץ לתעלות. אז מי זה היה?".

שאלה: ביבר מספר שהוא סחב למטה חייל שנפצע ליד הלב, שהיה מהמחלקה שלו, לפי התיאור זהו מוטי שקרוקה. אבל חמאווי אומר ששקרוקה נשאר למעלה כל הזמן, וגם שקרוקה אישר את זה בזמנו. ביבר: "עליתי למעלה, התחלתי לסחוב אותו ולא יכולתי יותר. אני פעם פגשתי את הבחור הזה בתל-אביב עם אשתו, והוא אמר לאשתו – הבחורצ'יק הזה הציל אותי".

שכטר: "יש לי שאלה – איפה היה כל הגדוד? זה לא גדוד. אגב, לפי מה שאיזי מספר מגיע לו צל"ש בלי ספק. המפגש היום זה משהו מעורר ברמות שלא ידעתי. אני שומע דברים מעניינים למרות שדברים לא מסתדרים לי. אחד הדברים שמאוד מסקרן אותי זו ההתעסקות של אנשים בקרב הזה. הקרב הזה אף פעם לא הטריד אותי אף פעם, לא ישבתי וסיפרתי עליו. הייתי שם, נלחמתי, ירדתי ונגמר".

ביבר: "אני, כל החיים שלי מאז שהשתחררתי מגדוד 12, מחפש אנשים משם. לפעמים אני פוגש מישהו. ביובל ה-50 פגשתי אנשים מהגדוד כמו שמיל, חבושה ועוד כמה חבר'ה מהמחלקה, אבל הקשר נותק. ביום הזיכרון האחרון הייתי בצומת גולני, ויום טוב [מנהל מוזיאון גולני] נתן לי את הכבוד לשים את הזר בשם החטיבה. אני הייתי מצפה שלכבוד מה שקרה לנו בגדוד הזה עם תל פאחר שנהיה מקושרים. אנחנו כאילו התנתקנו מהעולם".

סיפרת לפני המפגש שאתה מרגיש כמו נפגע הלם קרב. ביבר: "נכון, אני בהלם קרב כל השנים ולא טיפלתי בזה. זה מתבטא בזה שאני בוכה כל פעם כשאני עולה לתל פאחר. אני נזכר כל פעם בחייל השרוף בזחל"ם שראיתי בדרך, ואחרי זה שמעתי את הסיפורים על החבר שלי, משה דרימר, שנשרף חיים. זה היה בחורצ'יק חייכן שעשה דברים משוגעים. אנחנו בכלל כולנו עשינו דברים משוגעים. היה לנו במחלקה את דני חוכמה, שבאימון חורף מפוצצים כל מיני דברים על איזו גבעה. היום אני אומר לכם במפורש, אני מרגיש כאילו שנלחמנו על שום דבר, על איזה גבעה שלא נתנה שום דבר ונהרגו לנו 22 מהגדוד שלנו, על שום מה? זה תל עם סתם אבנים".

ויהי מקץ 48 שנים. חמאווי, שכטר וביבר

מקץ 48 שנים. חמאווי, שכטר וביבר

חמאווי: "בשבילי תל פאחר זו הרגשת הבדידות, להיות שם קרוב לשעה לבד, בלי לדעת מה קורה מסביב. בסופו של דבר, הייתי חייל פשוט, צעיר, שחוטף שטף אש אדיר ואני רואה כל הזמן שתוקפים אותי ואני לא יודע מה יהיה, ואז מגיע המג"ד, שבשבילי היה יותר מאלוהים, זו היתה הישועה הכי גדולה שהוא בא ונותן לי תקווה, ואחר כך לראות אותו נהרג זו היתה עבורי אחת המכות היותר קשות ומזעזעות. הייתי מתעורר בלילות שאחרי המלחמה וצועק 'להסתער אחד אחד'. אבל הסיפור היותר קשה בשבילי היה שכל פעם אחרי המלחמה שאלו אותי – אז איך אתה לא נפגעת? כי רצתי כל הזמן מול האש גם בהסתערות וגם כשלקחתי את גינצבורג ושקרוקה, ולא נפגעתי. ראיתי את הנותבים שורקים סביבי, וסחבתי על עצמי מועקה כזאת: לך תסביר איך לא נפגעת".

שכטר: "אביטן היה חייל שלי, ספר לי איך הוא מת, באיזו דרגה הוא היה?".

חמאווי: "הוא היה רב"ט, מ"כ, ילד מתוק אמיתי, חייכן, נמוך, מלא חיים ושמחה, שובב. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. הוא מונה להיות רץ מג"ד".

שכטר: "היו לי לא מעט חיילים, אכל עובדה שאותו אני זוכר. אבל בתעלה הייתי לבד, לא יעזור אלוהים, לא היו שם חיילים. דבר נוסף שנזכרתי: לקראת הסוף, אחרי שנפצעתי ולפני שהתפניתי, קפצתי חזרה לתעלה כי ירו ואז היה שם סורי מבוגר, אולי בן 30, אני הייתי 21, והוא היה פצוע ובלי נשק. אני הייתי עם העוזי ביד שמאל בגלל הפציעה. והסורי ישב שם והיה ברור שהוא פצוע. אמרתי לו – אירפה אידאק, והוא לא כל כך הרים את הידיים ואז תפס לי את הנשק, אם כדי לקחת לי את העוזי או בשביל לקום. הוצאתי מחסנית מהכיס ביד הבריאה ופשוט הכנסתי לו בראש וצעקתי – יש פה שבוי. כי זה אחד הדברים שחינכו בצה"ל, שאתה לא הורג שבוי".

צילום מתוך שחזור כיבוש מוצב תל פאחר. את הפירוטכניקה הכינו חיילי המסייעת של גדוד 12

צילום מתוך שחזור כיבוש מוצב תל פאחר. את הפירוטכניקה הכינו חיילי המסייעת של גדוד 12

ביבר: "חודש או חודשיים אחרי המלחמה רצו לעשות שחזור של הקרב לצורך סרט. בא אליי המ"מ שלי, שהיה כבר צביקה פוגל [פרקש], ואמר – אני רוצה שתעשה לי את הפירוטכניקה. ואני זוכר שעשנו כמה חבר'ה את הפירוטכניקה לשחזור. היינו על היעד בצפוני בתוך בונקר, כי הכל היה חי – רימונים, מטעני צד, כל מה שאתה רוצה. קיבלנו בקשר פקודות איפה לפוצץ ומתי, ואני זוכר את החיילים שרצים בתעלות וכל זה.

"אני זוכר שאחרי זה בא איזה קרוב משפחה של אחד ההרוגים בתל פאחר, הוא הגיע מחו"ל, ואומר לי – חייל בוא הנה, כמה כסף אתם מקבלים לחודש? קיבלנו אז 17 לירות. הוא הוציא 100 דולר ונתן לי. אנחנו מתעסקים עכשיו עם מה שקרה בצפוני ואני עד היום לא יודע מה קרה לכוח שעלה ליעד הדרומי, שום דבר אני לא יודע. אני רק יודע ששמיל נפצע שם בכתף ואחרי יומיים שלושה הגיע לגדוד בקונייטרה עם גופייה ישר מבית חולים. ואת ורדי אני זוכר שנפגשנו אחרי המון שנים, והוא אמר לי אני זוכר אותך מאיזה מקום. אמרתי לו – בטח, הרי היינו ביחד בתל פאחר, והוא אמר – אוי אוי אוי זה נכון, והחיבוק שנתן לי היה שווה הכל".

גבי ברשי, מג"ד 12 לפני מוסא קליין: "הם פספסו את העלייה ולכן נתקעו מתחת למוצב"

אנחנו מנצלים את נוכחותו במפגש של סא"ל גבי ברשי, בן ה-85, שהיה מג"ד 12 לפני מוסא קליין. העברת הפיקוד התבצעה בספטמבר 1966 במחנה שרגא. במלחמת ששת הימים שימש ברשי הרמ"ט של חטמ"ר 3.

ברשי מספר: "כשהייתי מג"ד 12 מוסא היה קצין מבצעים חטיבתי. הכרתי אותו במהלך עבודת המטה כבחור שקט, ענייני וטוב. לפני כחודשיים התקיים במחנה חווארה מפגש של מפקדי הגדוד לדורותיהם, אני המבוגר מכולם, וביקשו מאיתנו לספר שני דברים: מה היה מיוחד בגדוד בזמן שהיינו שם ומה תרמנו במיוחד בזמן שהיינו מג"דים. אז אמרתי – תשמעו, אנחנו מדברים על יותר מ-50 שנה, אני לא זוכר מה היה מיוחד בגדוד. אבל אחר כך נזכרתי שהיו כמה דברים מיוחדים. היו פעולות תגמול, היו פרסים שהגדוד קיבל, אבל אחד הדברים שהעסיקו אותי כל הזמן זה נושא הטרטורים. ועשיתי מאמצים גדולים לסלק את כל הנושא הזה".

גבי ברשי, מג"ד 12 ב-1966

סא"ל גבי ברשי, מג"ד 12 כשנה לפני מלחמת ששת הימים

ממה שאתה שומע היום על קרב תל פאחר, איך אתה מקשר את מה שקרה שם עם הדמות של מוסא כפי שהכרת? ברשי: "למיטב ידיעתי, התוכנית המקורית כמו ששמעתי בשעתו היתה שהגדוד תוקף את המתחם הזה של תל פאחר מדרום או מדרום מזרח, והיה צריך באיזשהו שלב בדרך שנסעו לעלות מזרחה ולבוא מאחור. ואת העלייה הזו הם כנראה פספסו ולכן נתקעו מתחת למוצב ועלו עליו ישר למעלה".

מעמדת המפקד, בתור מג"ד לשעבר, איך אתה מעריך ושופט את השליטה והפיקוד על הגדוד? ברשי: "לדעתי, אני הכנתי את הגדוד הזה למלחמה. קודם כל, היה שינוי בביצוע לעומת התוכנית וזה גרם לכל הסיבוך. דבר ראשון, מה שהיה צריך לעשות זה להפעיל את המרגמות ולהוריד עשן על היעד, שלא יראו את הגדוד. אני לא מבין למה זה לא נעשה. השאלה באיזו מידה היתה שליטה בקציני המטה של הגדוד, לאור השינוי בתוכנית, כדי לבנות משהו חדש ומסודר. וזה, נדמה לי, לא היה. אני יודע דבר ראשון שלא תקפו לפי התוכנית המקורית ושהיו שם בכלל צנחנים, או יחידת הסיור החטיבתית, שהיא זו שנכנסה מאחור ויכול להיות שהיא הכריעה את הקרב. זה מה ששמעתי אז".

אתה מספר שהכנת את גדוד 12 למלחמה ואז קורה בתל פאחר מה שקורה, זה עולה בהמון קורבנות, מה חשבת אז? ברשי: "בסך הכל היה לי צער, אבל אני הרבה יותר כעסתי על החטיבה כמו שעלו לחרמון ביום כיפור כמו טמבלים. הם עלו לאורך כל הדרך בלי שום מחשבה, וזה הרבה יותר הרגיז אותי. לגבי תל פאחר, היה מצער מאוד לשמוע, אבל בסופו של דבר היעד נכבש. קצת קשה להבין איך 50 איש כבשו כזה מוצב".

________________________________________________________________________________________________________________________________

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “שכטר וביבר מכוח קרינסקי

  1. מסכים לחלוטין עם מה שאמר ביבר שמרגיש כאילו נלחמו על גבעת שום דבר במחיר דמים נוראי אך יש לזכור כי גולני רק מבצעים פקודות והחטיבה הייתה צמאה לאקשן בכל מחיר, הם היו מתאבדים על היעד גם אם זה גבעת טרשים לא חשובה וכך קרה. במחשבה נוספת שקולה היו צריכים לעקוף את תל פחר אם היו יודעים שהתוכנית נשתבשה ובלתי אפשרי לעלות לתקיפה דרך הציר המזרחי.

  2. עוד פוסט מפורט ומושקע בסידרת מחקרי הקרב של תל פאחר!

    (משפט זה אמור להצטרף כמשקל נגד, מול טענות המתלוננים על ההתמקדות יתירה בתל-פאחר. הוי אומר, שיש כאלה, ואני בתוכם, שדווקא מברכים על כך, ואם זה לא בא "על חשבון" משהו אחר – שהרי שלא כבספר נדפס, כאן אין הגבלת מקום – אז למה לא?)

    כמובן וכמצופה, התכוננתי לאפשרות שהפגישה הנוכחית תוסיף לחקירה עוד עדויות סותרות, ובעקבות כך התחלתי בקריאת הפוסט בחשש מה: עד כמה העסק עוד יסתבך? אולם כשסיימתי לקוראו נוכחתי לדעת שהמצב לא כזה מסובך, ושעדיין, לפי כלל מנחה האומר שעדויות שניתנו סמוך יותר לקרב אמורות להיות מדוייקות ואמינות, לעומת אלו הניתנות כעבור שנים רבות, הרי שזה המצב גם בנידון 'כוח קרינסקי'.

    אכתוב כאן הערות שציינתי לעצמי תוך כדי קריאה:

    [1] ציטוט מדברי ביבר: "אני הייתי בזחל"ם המרגמה של כוח הטנקים. אני ועוד בחורצ'יק מהמחלקה שלי, לא זוכר את שמו, עלינו לזחל"ם הזה"

    (הציטוט שבהמשך: "לפנינו היו שלושה טנקים ומאחוריי ראיתי כל הזמן זחל"מים של הגדוד מתפוצצים על הדרך" – – – נראה לי מוגזם. האם יש עוד עדות כזו? והאם המג"ד, שנסע בזחל"ם לפני זחל"ם המרגמה, גם היה אמור לראות זאת? בקשר יש רק תיעוד לדיווחו על זחל"ם אחד שנפגע, הוא זחל"ם המרגמה).

    המשך ציטוט: "עצר אותנו סרן ג'ינג'י ואומר לנו – מה אתם עושים כאן? למה אתם מחכים? תרדו ותעלו למעלה. ואז נפרדנו [מאנשי השריון שעל הזחל"ם], עמדנו שם וחיכינו לפלוגה א'".

    מהתיאור הזה, "נפרדנו", בלשון רבים, נראה שגם אותו בחרוצ'יק שביבר אינו זוכר את שמו, שאף הוא מגולני ומאותה מחלקה בפלוגה המסייעת, הצטרף לאלכס.

    בשעתו כתב כאן חמאווי: "ביבר ושקרוקה היו שייכים לפלוגת המסייעת". בדקתי כאן בפוסט הראיון עם שקרוקה ושם נמצא: "הוא נסע על זחל"ם של פלוגה א' עד שהגיעו לקטע שאותו הוא זוכר כמקום שאי אפשר יותר להמשיך, והם קיבלו הוראה לרדת". כעת איני מבין: אם הוא היה שייך לפלוגה המסייעת, למה נסע בזחל"ם של פלוגה א'?

    [2] שאלה נוספת, האם יכול להיות שהיה עמם עוד חייל מהמסייעת? שהרי ביבר סיפר: "הבחור שהיה איתי בזחל"ם חטף כדור, 10 מ"מ ממפתח הלב … והכדור עבר לו ליד הלב ויצא מהגב … חבשתי אותו … השארתי אותו שם כי בדיוק אלכס נתן לי פקודה … אני יורד בתעלה כלפי מטה … אני עולה למעלה … ואז לקחתי על הגב את הפצוע, החבר שלי מהמחלקה, ומתחיל להוריד אותו". אמנם, כנכתב בפוסט, "לפי התיאור זהו מוטי שקרוקה" (שסיפר בראיון איתו: "הכדור נכנס לי בבית החזה העליון ויצא מהגב"), אך מאחר ושאר הפרטים אינם מתאימים (שהרי שקרורקה נחבש ע"י חמאווי ונשאר למעלה), האם יתכן שהיה עוד חייל שנפצע בצורה דומה? העובדה שהיה מפלוגה אחרת, המסייעת, תסביר מדוע חמאווי לא הכירו בשם. יתכן גם שנפצע דרומית למקום בו היה חמאווי, שלכן לא ראהו נפגע.

    אזכיר כאן שבפוסט אחר התפרסם תחקיר שנערך (תחילת 68') עם מ"פ הטנקים זאב נמיר, שסיפר: "הפסקתי לתת אש כאשר על הבונקר הגדול המפוצח על הגג שלו ישב חייל ונופף ביד. אחר כך התברר לי שהחייל היה פצוע וביקש שיפסיקו את האש עליו". בתגובה שם הערתי שהבונקר המפוצח הוא זה שבפינה המערבית-דרומית, ואילו יצחק חמאווי וגינצבורג הפצוע היו ליד הבונקר המקביל, בצד המערבי-צפוני, ופצוע נוסף, שקרוקה, שכב מזרחה להם, ליד הבונקר האמצעי (שם לדברי חמאווי היה גם ביבר, עד שירד). אז מי היה ליד הבונקר המפוצח? אולי אותו חייל נוסף מהפלוגה המסייעת, זה שאחר פציעתו הורד למטה ע"י ביבר?

    [3] בכל אופן, העובדה שחיילים מגולני היו על זחל"ם המרגמה ולפי פקודת אלכס הצטרפו אליו, מסבירה לנו דברים שסופרו בפוסט אחר, בעדות (מתחילת 68') של מתי רובינוביץ', שהיה עם אלכס בזחל"ם המג"ד: "אלכס ירד (מאחורי גבעת החיפוי) ולקח חבר'ה מהזחל מאחורינו והלך. החבר'ה היו להם רובים צ'כיים כי לא היו ממש בפלוגה א', אלה אנשי חימוש".

    באותו פוסט הערתי כי "התיאור על קרינסקי שלקח איתו עוד חבר'ה, מזכיר קצת את התיאור אצל דן שילון" – שסיפר: "הסגן של מוסא, אלכס קרינסקי, הציע לו שהוא יירד מהזחל"ם עם שני קשרים וינסו להגיע למוצב בחצי איגוף דרך הגדרות ברגל, מכיוון דרום מערב. מוסא נתן לו אישור ואכן הבחור ירד עם שני קשרים והתחילו לנוע מול העיניים שלנו" (אלא שההמשך שם לא מתאים למציאות: "ברגע שהם הגיעו לגדרות של המוצב נפתחה אש תופת עליהם ועלינו, והתחילה המלחמה. הם נהרגו שם בניסיון לחצות את הגדרות") – ושאלתי מי הם אותם "אנשי חימוש" עם הרובים הצ'כיים. על כך השיבני שלמה:"בוודאות גבוהה אלה החבר'ה מהשריון מזחל"ם המרגמה … ראה בראיון שעשיתי עם שלמה קרייף שניצל מהזחלם הזה וסיפר: "לקחתי את הרובה הצ'כי שלי…", ואילו בני כתב: "בכל פלוגת טנקים שירתו אנשי חימוש במסגרת חט"פ … נראה שבפלוגה ז הם שירתו על זחל המ"פ, הידוע כזחלם של דרימר".

    כעת מסתבר להניח שהכוונה לחיילים מהפלוגה המסייעת של גולני, ביבר (ושקרוקה? ועוד אחד?). אלא שלפי זכרונו של חמאווי, לשקרוקה ולביבר היו רובי אפ-אנ (של ביבר – מקלעון, כפי שגם הוא מספר בפוסט הזה). האם רובינוביץ' לא דייק כשסיפר על רובים צ'כים? או שאלכס אכן ניסה לגייס גם את אנשי החימוש מהשריון, אלא שהללו לא הצטרפו בסופו של דבר בגלל שהיו להם רק רובים צ'כיים?

    [4] ציטוט מדברי שכטר: "אני לא זוכר מי היה בזחל"ם שלי … שאלתי את הקצין שהיה בזחל"ם, לא זוכר את שמו ודומני שהיה מ"מ" – מאחר ובהמשך הצטרף שכטר לכח של ורדי-קרינסקי, הרי שהמ"מ שהיה בכוח הזה הוא שמואל מוראד.

    [5] ציטוט מדברי ביבר: "שתי דקות או שלוש אחרי שהייתי בדרך למעלה, ראיתי שהזחל"ם שלי חטף פגיעה ישירה, שמעתי רעש חזק וכנראה שאז נפגעתי ברגליים מרסיסים" – זה בלתי אפשרי, שהרי אנו יודעים את המקום בו נפגע זחל"ם המרגמה, ואי-אפשר שרסיסים משם יפגעו במי שכבר נמצא 2-3 דקות בדרך למעלה. יותר מסתבר שנפגע מרסיסים של אחד מפגזי המרגמות הצה"ליים שהונחתו באותו זמן על התל.

    [6] בשרטוט של דני המראה המסלול של שכטר, אשר "עזב את הכוח לזמן קצר כדי להגיע לטנק ולבקש שיירה לעבר בונקר שהמטיר אש", צויין כי זהו "טנק ממח' ברוש". זה בשונה מההערכה של שכטר, שסיפר: "בדיעבד, ממה שקראתי, אולי זה היה הטנק של יעקב העליון", שהרי הטנק של העליון לא השתייך למחלקת ברוש, וגם, לפי התמונות שהתפרסמו לאחרונה (בפוסט התמונות מצומת ה-AMX) הטנק של העליון לא הגיע כ"כ מזרחה, למקום המצויין בשרטוט.

    בכלל, לא נראה לי שבשעה שכוח קרינסקי עלה על התל הצפוני, כבר הגיע אחד הטנקים כ"כ מזרחה, כלומר, הטנקים לא היו כ"כ ב"סמוך" למסלול העלייה של הכוח הנראה בשרטוט, וביבר הרי סיפר: "רצתי לטנק סמוך וצעקתי לו".

    לכן, סביר יותר להניח שהכוונה לאחד הטנקים שהיה על תוואי-ההטיה בסמוך למקום בו נפגש אלכס עם כוח ורדי (ולא ברור מדוע שכטר כותב שאולי זה הטנק של העליון).

    [7] האמירה של שכטר, שהרשה לעצמו לעזוב את הכוח "בגלל שלא הייתי חייב לאף אחד כלום", לחלוטין אינה מובנת לי. סליחה, אך אתה מצטרף לכוח לוחם – ומספר שלשם כך ביצעת "תרגיל" (שאולי מגיע עליו צל"ש): גנבת למישהו נשק, חגור וקסדה – עלית על אחד הזחל"מים (ומכיון שמספרם היה מצומצם, נמצא שתפסת מקום של חייל אחר, שאמור להיות לו חלק בתוכנית הקרב, בעוד אתה מעיד על עצמך שמעולם לא שמעת קודם על היעד הזה) – וכשמפקד הכוח נותן פקודה להסתער, וכנראה לוקח אותך בחשבון (שהרי מדובר בכוח מצומצם מאד), אתה מחליט שאתה לא חייב "לאף אחד כלום", ורץ לתת פקודות לטנק סמוך?

    [8] איני מבין את הסיפור של ביבר: "היה שם אחד עם מטול בזוקה והוא אומר – נגמרו לי הפגזים, אבל יש בתעלה התחתונה מטול" – אם נגמרו הפגזים, מה תעשה עם מטול נוסף? אגב, הבזוקאי שבחבורה היה פינקס.

    [9] ביבר הגיע לתעלה התחתונה (לדבריו: "הייתי ממש בסוף הכוח", ולא ברור אם לפני או אחרי שכטר שגם הוא התעכב בדרך) ומספר: "אני זוכר חבר'ה שנלחמים בתעלות, שישה שבעה שלנו", ו"אני מגיע לתעלה התחתונה ויורה ויורה"… יורה לאן? לתוך התעלה (ששם חבריו)? להיכן עוד יש לירות כשנמצאים בתעלה התחתונה?

    [10] כיתוב לתמונת התעלה התחתונה שצולמה "…מכיוון דרום. כוח קרינסקי הגיע אליה מדרום-מערב". יש לציין שלפי עדות חמאווי, הם הגיעו ממערב לתעלה הנראית בתמונה, כלומר, מהצד הימני העליון של התמונה – וכפי שמשורטט ב"מפת עליית הכוחות בחלק הראשון של קרב תל פאחר".
    .
    [11] ציטוט מדברי ביבר: "אני רואה את מוסא קליין בעלייה עם הקשר שלו, זה היה בחורצ'יק תימני נמוך שהיה במחלקה שלי". יתכן ומשה הראל הזכיר לביבר בחור תימני שהיה במחלקה שלו. אבל, "נמוך"? (הנמוך מהשניים היה מוסא קליין).

    [12] ציטוט מדברי שכטר: "ירה בי מישהו וחטפתי כדור ביד … הרמתי ידיים וצעקתי – 'חובש'. ואז אני חושב שפגשתי את מוסא קליין"; "פגשתי את מוסא קליין אחרי שנפצעתי [בהמשך מספר שכטר: "אני ראיתי את המג"ד לפני שנפצעתי". משהו או מישהו פה מבולבל…]. הוא אמר לי שיש זחל"ם פצועים למטה ואז התפניתי. אני לא הייתי אמור לדעת שיש זחל"ם פצועים למטה. זה שפגשתי את מוסא זה בטוח, ולדעתי הוא זה שאמר לי שיש זחל"ם פצועים. ירדתי למטה, תוך גלגולי קרב … והגעתי איכשהו לבית חולים. עשו לי שם אחרי כמה שבועות תחקיר של שעה, מפורט לגמרי, היה בחור שרשם כל מילה" – – – מסתבר שהאחרון הוא אהרן מגד, שעל פי סיפורו של שכטר רשם בכתבתו תיאור מעליית המג"ד (עם הקש"א) לתל: "הספיק עוד להורות לכמה חיילים לפנות את הפצועים שעל דרכם, אחר-כך עברו שניהם את הגדרות". כלומר, שכטר אמנם פגש במג"ד אחרי פציעתו, אך היה זה כבר למטה.

    [13] יצויין שעד כה אין לנו עדות על מישהו שנעצר לטפל בדוד תנעמי, ששכב פצוע למרגלות התל. בהסתערות הרי לא נעצרים לטפל בפצועים. לא ברור גם האם המג"ד והקש"א נתקלו בו בדרכם, ומה עשו בנידון.

    [14] ציטוט מדברי חמאווי: "גם אני זוכר את הזחל"ם השרוף מצד שמאל". היה בבלוג דיון על התמונות מהאזור ההוא, וכמדומני שהזחל"מים הפגועים שנראו בהן היו מצד ימין של העולים.

    [16] עוד: "אתם שניכם [שקרוקה וביבר] נשכבתם ליד הבונקר הרחוק יותר [הצפוני], וביבר החל לירות לכיוון מרכז היעד". – – – הבונקר שלידו היה חמאווי הוא הבונקר הצפוני, ו"הבונקר הרחוק יותר" (משלושת הבונקר שבמערב) היה מרוחק לכיוון מזרח, ולכן צריך לתקן: [המזרחי].

    [17] חמאווי: "דרך אגב, אני מספר את זה בסיפור של מגד שאתה מתגלגל למטה" – – – זה לא בסיפור למגד, אלא בסיפור לדיין: "הסגן זחל לבדו אל תחנת איסוף הנפגעים".

    [18] חמאווי: "אנחנו מדברים על בסביבות שתיים וחצי-שלוש" – – – ליתר דיוק, לפי התיעוד ביומן הקשר: בשעה 2:30 היו הכוחות באזור עין א-דיסה, ובשעה 3:02 דיווח המג"ד על הפגיעה בזחל המרגמה. כך שעליית כוח קרינסקי הייתה לכל המוקדם דקות ספורות קודם לכן. ההודעה על מותו של המג"ד נמסרה בקשר ב4:30.

    [19] חמאווי: "שקרוקה חוטף כדור בחזה, אתה [ביבר] כבר לא היית שם. אני אגיד לך למה – כי שלחתי את גינצבורג לחבוש אותו"; "ביבר היה … להערכתי בסביבות 20 דקות" – – – על ביבר סיפר חמאווי לדיין: "כעבור עשר דקות ירד החייל שהיה איתי להביא תגבורת, ואני נשארתי לבדי עם שני פצועים", ולפי הנ"ל צריך להיות רק פצוע אחד, שכטר, כי שקרוקה עוד לא נפצע אז. אך מסתבר יותר שדיין לא דייק, וחמאווי סיפר לו שאחר ירידת ביבר (וגם שכטר) היה זמן שהוא נותר לבדו עם שני פצועים, שקרוקה וגינצבורג.

    [20] חמאווי על הפגישה עם הראל: "ביקשתי ממנו להתחלק בתחמושת ומשכתי אותו לכיוון המשך התעלה" – פעם ראשונה שאני נתקל בפרט זה. מה משמעותו? על איזו תעלה מדובר?

    [21] איני מבין את השרטוטים שעל התצ"א: גינצבורג העיד על מקום גופת המג"ד? גינצבורג העיד על עצמו שהוא שכב פצוע ליד הבונקר הדרומי? כל זה לא נמצא בפוסט הראיון איתו. ולמה לא לציין גם למקום עליו העיד חמאווי? (מקום גופת המג"ד בפינה העליונה של משבצת 9ב. גינצבורג הפצוע נגרר ע"י חמאווי אל צדו הדרומי של הבונקר הצפוני). מי סיפר ששקרוקה נפצע ליד הבונקר הצפוני? גם זה לא נמצא בפוסט שם. חמאווי מספר שהוא נפצע ליד הבונקר האמצעי (כלומר, קרוב למקום הנ"ל בו נפל המג"ד).

    [22] שכטר: "אביטן היה חייל שלי, ספר לי איך הוא מת … היו לי לא מעט חיילים, אכל עובדה שאותו אני זוכר. אבל בתעלה הייתי לבד … לא היו שם חיילים" – – – וראו בפוסט הראיון עם גינצבורג, שסיפר: "הייתי בתעלה ושם נפצעתי ברגל. נהרג לידי המ"כ (יעקב אביטן). אני הלכתי ראשון בתעלה והוא התווכח איתי מי יילך ראשון. הוא אמר לי אני מ"כ, תן לי להוביל, אמרתי לו תעזוב שטויות. ואז הוא עבר אותי, לא יודע איך, והוא נהרג שם בתעלה", ולפי תיאורו יוצא שגם שכטר היה אמור לראות שם, בתעלה התחתונה, את אביטן הרוג. אך שכטר לא ראה ונמצא שבדבריו הוא מחזק את זכרונו של חמאווי, שאביטן הגיע למעלה והמשיך עם אלכס. אמנם, היות והראל סיפר על הרוג בתעלה התחתונה, וישנו עוד סימן המעיד על כך, לכן צריך לברר האם אפשר שאביטן הגיע לשם יותר מאוחר (אחרי ששכטר כבר עלה) ואולי גינצבורג ראה אותו אח"כ (ולפי זה, גינצבורג הגיע רק אחרי שכטר, למרות שזה התעכב בתחילת העלייה).

    [23] מדברי שכטר: "אחרי שנפצעתי ולפני שהתפניתי, קפצתי חזרה לתעלה … היה שם סורי … פצוע ובלי נשק … תפס לי את הנשק … הוצאתי מחסנית … ופשוט הכנסתי לו בראש וצעקתי – יש פה שבוי. כי זה אחד הדברים שחינכו בצה"ל, שאתה לא הורג שבוי" – – – למי הופנתה הצעקה? מי עוד היה בתעלה לשמור על השבוי? מה ההמשך? ירד למטה והשאיר את ה"שבוי" חופשי לחפש נשק על גופות הסורים ששכבו באותה תעלה? אני מקווה שפשוט חסר כאן משהו בסיפור, ושלא מדובר בעוד פרק של "לא הייתי חייב לאף אחד כלום"…

    • [1] שמואל: "כעת איני מבין: אם הוא היה שייך לפלוגה המסייעת, למה נסע בזחל"ם של פלוגה א'?"
      דני: צורפו מקלעני 0.5 מהמסייעת. יתכן וזה המקרה.
      [3] "אלכס ירד (מאחורי גבעת החיפוי) ולקח חבר'ה מהזחל מאחורינו והלך. החבר'ה היו להם רובים צ'כיים כי לא היו ממש בפלוגה א', אלה אנשי חימוש".
      דני: לאנשי המסייעת לא היו רובים צ'כיים, אלה כנראה אכן אנשי חימוש.
      "האם רובינוביץ' לא דייק כשסיפר על רובים צ'כים? או שאלכס אכן ניסה לגייס גם את אנשי החימוש מהשריון, אלא שהללו לא הצטרפו בסופו של דבר בגלל שהיו להם רק רובים צ'כיים?"
      דני: אני תומך באפשרות השניה.
      [4] ציטוט מדברי שכטר: "אני לא זוכר מי היה בזחל"ם שלי … שאלתי את הקצין שהיה בזחל"ם, לא זוכר את שמו ודומני שהיה מ"מ" – מאחר ובהמשך הצטרף שכטר לכח של ורדי-קרינסקי, הרי שהמ"מ שהיה בכוח הזה הוא שמואל מוראד.
      דני: ניסיתי במהלך הפגישה לזהות את הקצין עפ"י מראהו כפי שזכור לשכטר. הוא הציע שאקח עלי את התפקיד כיון שאני הכי דומה לדמות שבזכרונו. אפשרות זו נפסלת בעודה באיבה כיוון ש:
      1. הזחל"ם שעליו היה שכטר לא נפגע בדרך ושלי כן
      2. לא הגעתי עם זחל"מים של פלוגה א' שמהם ירדו החיילים המסתערים של ורדי וקרינסקי
      3. לא היה איתי בזחל"ם קצין נוסף
      [5]דני: מסכים עם המסקנה של שמואל. אין גם קו ראיה למקום הפיצוץ בחלקו הראשון של מסלול העליה.
      [6] דני: כתבתי וגם מיקמתי טנק ממחלקת ברוש (כנראה הטנק השני) כי הטנק של יעקב העליון היה ליד צומת ה-AMX וזה אינו סביר ששכטר הלך לטנק מרוחק בעוד שהטנק השני של ברוש היה קרוב מאד.
      שמואל: "בכלל, לא נראה לי שבשעה שכוח קרינסקי עלה על התל הצפוני, כבר הגיע אחד הטנקים כ"כ מזרחה, כלומר, הטנקים לא היו כ"כ ב"סמוך" למסלול העלייה של הכוח הנראה בשרטוט,"
      דני: הטנקים של ברוש היו במקום לפני שורדי הגיע לנקודת הפריקה מהזחל"מים וזאת עפ"י עדותו של ברוש שראה את החיילים העולים לתל.
      אין אפשרות לראות את הכח של קרינסקי בשעת העליה מאחורי הטרשית ולכן מיקומו של ברוש היה כבר בשטח שמצפון לדרך העולה מזרחה מצומת ה-AMX.
      שמואל: "לכן, סביר יותר להניח שהכוונה לאחד הטנקים שהיה על תוואי-ההטיה בסמוך למקום בו נפגש אלכס עם כוח ורדי (ולא ברור מדוע שכטר כותב שאולי זה הטנק של העליון)."
      דני: לא השתכנעתי
      [8] איני מבין את הסיפור של ביבר: "היה שם אחד עם מטול בזוקה והוא אומר – נגמרו לי הפגזים, אבל יש בתעלה התחתונה מטול" – אם נגמרו הפגזים, מה תעשה עם מטול נוסף? אגב, הבזוקאי שבחבורה היה פינקס.
      דני: להבנתי תרמיל עם פצצות בזוקה נשאר מאחור ולא המטול (ככלל עפ"י נסיוני, אין להקפיד עם המעידים על ניסוח המשפטים ודיוק מוחלט).
      [9] ביבר …. ומספר: "אני זוכר חבר'ה שנלחמים בתעלות, שישה שבעה שלנו", ו"אני מגיע לתעלה התחתונה ויורה ויורה"… יורה לאן? לתוך התעלה (ששם חבריו)? להיכן עוד יש לירות כשנמצאים בתעלה התחתונה?
      דני: כשביבר הגיע כבר עלו הקודמים לו למדרגה שבראש התל.
      [12] … והגעתי איכשהו לבית חולים. עשו לי שם אחרי כמה שבועות תחקיר של שעה, מפורט לגמרי, היה בחור שרשם כל מילה" – – – מסתבר שהאחרון הוא אהרן מגד,
      דני: בשעת הפגישה ניסיתי כמה פעמים להציע לשכטר את האפשרות שהרושם היה אהרון מגד אבל הוא התנגד לאפשרות הזו ועמד על כך שהיה זה מתחקר מטעם צה"ל.
      שמואל, לא ברורה הערתך בהמשך: ……, "אך היה זה כבר למטה."
      [18] חמאווי: "אנחנו מדברים על בסביבות שתיים וחצי-שלוש" – – – ליתר דיוק, לפי התיעוד ביומן הקשר: בשעה 2:30 היו הכוחות באזור עין א-דיסה, ובשעה 3:02 דיווח המג"ד על הפגיעה בזחל המרגמה. כך שעליית כוח קרינסקי הייתה לכל המוקדם דקות ספורות קודם לכן. ההודעה על מותו של המג"ד נמסרה בקשר ב4:30.
      דני: נכון מאד, שמתי לב לכך מיד כשהדברים נאמרו אבל בחרתי שלא להתערב ולאפשר דיבור שוטף.
      [21] איני מבין את השרטוטים שעל התצ"א: גינצבורג העיד על מקום גופת המג"ד? גינצבורג העיד על עצמו שהוא שכב פצוע ליד הבונקר הדרומי? כל זה לא נמצא בפוסט הראיון איתו. ולמה לא לציין גם למקום עליו העיד חמאווי? (מקום גופת המג"ד בפינה העליונה של משבצת 9ב. גינצבורג הפצוע נגרר ע"י חמאווי אל צדו הדרומי של הבונקר הצפוני). מי סיפר ששקרוקה נפצע ליד הבונקר הצפוני? גם זה לא נמצא בפוסט שם. חמאווי מספר שהוא נפצע ליד הבונקר האמצעי (כלומר, קרוב למקום הנ"ל בו נפל המג"ד).
      דני: יתכן וטעיתי והחלפתי בין המיקום של שקרוקה וגינצבורג. אני זוכר שאחד מהם אמר במפורש שגופת המג"ד היתה במרחק מטר ממנו.
      אני סומך על מה שאתה כותב ויש לתקן בהתאם.
      [22] – – – וראו בפוסט הראיון עם גינצבורג, שסיפר: "הייתי בתעלה ושם נפצעתי ברגל. נהרג לידי המ"כ (יעקב אביטן). אני הלכתי ראשון בתעלה והוא התווכח איתי מי יילך ראשון. הוא אמר לי אני מ"כ, תן לי להוביל, אמרתי לו תעזוב שטויות. ואז הוא עבר אותי, לא יודע איך, והוא נהרג שם בתעלה", ולפי תיאורו יוצא שגם שכטר היה אמור לראות שם, בתעלה התחתונה,
      דני: מדוע בהכרח בתעלה התחתונה?
      שמואל: "…את אביטן הרוג. אך שכטר לא ראה ונמצא שבדבריו הוא מחזק את זכרונו של חמאווי, שאביטן הגיע למעלה והמשיך עם אלכס. אמנם, היות והראל סיפר על הרוג בתעלה התחתונה, וישנו עוד סימן המעיד על כך, לכן צריך לברר האם אפשר שאביטן הגיע לשם יותר מאוחר (אחרי ששכטר כבר עלה) ואולי גינצבורג ראה אותו אח"כ (ולפי זה, גינצבורג הגיע רק אחרי שכטר, למרות שזה התעכב בתחילת העלייה)."
      דני: אני מציע שתכתוב תסריט שהוא ההגיוני ביותר מבחינתך. קשה לי לעקוב אחרי הנאמר כאן.
      [23] שמואל: למי הופנתה הצעקה? מי עוד היה בתעלה לשמור על השבוי? מה ההמשך? ירד למטה והשאיר את ה"שבוי" חופשי לחפש נשק על גופות הסורים ששכבו באותה תעלה? אני מקווה שפשוט חסר כאן משהו בסיפור, ושלא מדובר בעוד פרק של "לא הייתי חייב לאף אחד כלום"…
      דני: הרושם שלי בשעת שמיעת הדברים שהדברים נצעקו על פי תרגולת וללא כתובת בתקווה שאולי מישהו יעשה עם זה משהו.

      • [5] כתבת: "אין גם קו ראיה למקום הפיצוץ בחלקו הראשון של מסלול העליה". אני לא כתבתי זאת, כי לא היה ברור לי שהכוונה לחלק הראשון של מסלול העליה (המספר דיבר על 2-3 דקות בעליה).

        [6] אתה כותב שמ"מ הטנקים העיד שראה את החיילים העולים לתל, ומכיון ש"אין אפשרות לראות את הכח של קרינסקי בשעת העליה מאחורי הטרשית", לכן אתה מסיק שהוא כבר היה הספיק להתקדם צפונה ומזרחה.

        בתגובה לדברים אסב את תשומת לבך לדברי הראל בתחקיר שלו ב-68': "עוד לפני הפנייה [מזרחה] … אז כבר ראינו את אלכס ואת החבר'ה שלו קרובים מאוד ליעד", ובסיכום שלך לפוסט ההוא כתבת: "הראל מעיד שכשהגיעו סמוך ל-AMX כבר ראה את אלכס בראש התל הצפוני".

        בקשר לנסיעה באזור ש"מאחורי הטרשית", כמדומני שאינך צריך שאזכירך שיש שם חלק, יותר קרוב לדרום הטרשית מאשר לצפונה, דרכו כן אפשר לראות.

        [8] אוקיי, אם הכוונה הייתה ש"יש בתעלה התחתונה *תרמיל*", אז זה מסתדר, למרות שגם בהמשך הוזכר פעמיים 'מטול': "אני יורד בתעלה כלפי מטה, מגיע לחייל סורי פצוע ולידו המטול בזוקה … לקחתי את המטול, אני עולה למעלה ומוסר אותו לאחד מהחבר'ה, לא זוכר מי". יתכן ואתה צודק שאין להקפיד על ניסוח לא מדוייק.

        חמאווי מספר (כאן, ובפוסטים נוספים): "אני מנסה לירות בבזוקה ומסתבר שגינצבורג הגיע בלי התחמישים של הפצצות", ואני שואל: ומה עלה בגורלו של ה'תרמיל' עם פצצות הבזוקה שהועלה למעלה?

        ועוד אוסיף, שאין זו סתם שאלה טרחנית על ה'תרמיל' (גם לא שאלת 'קיטבג'…) – שכן, אילו הבזוקה הייתה עובדת, יכול להיות שחמאווי היה מקדים (את יהושע ישי) ומנטרל את הצלף שעל המבנה (צפונית-מזרחית לו) ואז הרבה צרות היו נחסכות בהמשך.

        [9] אוקיי, אני מקבל את דבריך ש"כשביבר הגיע כבר עלו הקודמים לו למדרגה שבראש התל" (למרות שמהאופן בו נרשמו הדברים בפוסט: "אני מגיע לתעלה התחתונה … אני זוכר חבר'ה שנלחמים בתעלות … המשכנו הלאה" – משתמע שהיה איתם בתעלות, ואז המשיכו יחד – "המשכנו" – הלאה). אך עדיין איני מבין מה יש לו לירות ולירות לתוך התעלה התחתונה? מה היה שם לירות עליו? סתם?

        [12] לשאלתך, מה הכוונה בהערתי "אך היה זה כבר למטה." ובכן, השתמע מסיפורו של שכטר שאחרי שנפצע – והוא נפצע למעלה – הוא ראה את המג"ד. משמע שבאותו שלב היה המג"ד למעלה (איך השתמע? כך: "הרמתי ידיים וצעקתי – 'חובש'. ואז אני חושב שפגשתי את מוסא קליין"; "פגשתי את מוסא קליין אחרי שנפצעתי. הוא אמר לי שיש זחל"ם פצועים למטה ואז התפניתי. אני לא הייתי אמור לדעת שיש זחל"ם פצועים למטה. זה שפגשתי את מוסא זה בטוח, ולדעתי הוא זה שאמר לי שיש זחל"ם פצועים. ירדתי למטה"). על כך הערתי: "שכטר אמנם פגש במג"ד אחרי פציעתו [של שכטר], אך היה זה כבר למטה", כלומר, *אחרי* ששכטר ירד מלמעלה למטה, ששם, למטה (וליתר דיוק, באמצע הדרך), התקיימה פגישתו עם המג"ד (שאמר לו להמשיך לרדת עד לתאג"ד).

        [13] כתבתי למעלה שדוד תנעמי "שכב פצוע למרגלות התל". במחשבה שניה, היות וידוע (מעדות חמאווי) שהוא [""רק""] "נפגע קשה בזרועו", אולי הצליח להגיע בעצמו לתאג"ד.

        [22] על דברי גינצבורג: "הייתי בתעלה ושם נפצעתי ברגל. נהרג לידי המ"כ (יעקב אביטן). אני הלכתי ראשון בתעלה והוא התווכח איתי מי יילך ראשון. הוא אמר לי אני מ"כ, תן לי להוביל, אמרתי לו תעזוב שטויות. ואז הוא עבר אותי, לא יודע איך, והוא נהרג שם בתעלה", כתבתי: "ולפי תיאורו יוצא שגם שכטר היה אמור לראות שם, בתעלה התחתונה", ועל כך שאלתני "מדוע בהכרח בתעלה התחתונה?".

        ובכן, בתעלות העליונות זה לא קרה, כי, גינצבורג לא הלך ראשון באף אחת מהתעלות למעלה. אכן, אני סומך בזה לחלוטין על עדותו של חמאווי, ומן ההכרח לסמוך עליו בקטע זה, כי גינצבורג מוסיף ומספר (באותו ראיון, בקטע שלא העתקתי לעיל): "חמווי ראה שנפצעתי, הוציא אותי החוצה מהתעלה ועשה לי חסימת עורקים" – ולהוציא פצוע מאחת מהתעלות העליונות, העמוקות (והמחופות, שתיים מהן רק בחלקן) זה סיפור לא פשוט, חוץ מזה שכדי לראות שהוא (גיצנבורג) נפצע חמאווי עצמו היה צריך להיות בתוך אחת התעלות העליונות, כי מהמקום בו הוא היה (בחוץ) זה בלתי אפשרי לראות מישהו נופל, בגלל החיפוי על התעלות. בנוסף לזה, במקרה כזה היה גינצבורג היה אמור לזכור (כך אני מקווה) שהוא נפצע בתעלה חשוכה למחצה.

        אגב, גם התעלה התחתונה הייתה עמוקה (יותר מכפי שהיא היום, אך אולי לא כמו התעלות שלמעלה) אך לא הייתה מחופה. גם אם גינצבורג יתעקש לטעון שחמאווי הוציא אותו החוצה מהתעלה ההיא (דבר שאינו מתאים לגרסתו של חמאווי), הרי שעל זה לבד מגיע לחמאווי צל"ש, שהצליח להוציא פצוע מכזו תעלה (השווה לסיפורו של הראל על עלייתו עם המג"ד, ובהכרח שמדובר על התעלה התחתונה: "התעלה עמוקה מאוד. אני עזרתי לו ואחרי זה הוא עזר לי". אמנם אפשר היה, לפי כיוון עלייתם, לומר שהתכוון לחלק הדרומי שלה, אך בדו"ח שלו נמצא: "מצאנו [כנראה שצריך להוסיף כאן: את עצמנו] חולפים על פני התעלה *המערבית* של היעד שהיתה ריקה לגמרי מאויב". בראיון איתו ב-2013 סיפר לך: "כשהגענו לתעלה הראשונה קפצנו פנימה. היא היתה גבוהה, אי אפשר היה לצאת, אז אני שמתי לו רגל כדי שיעלה").

        מקבל את הצעתך על כתיבת ה"תסריט". הבעיה שהוא עדיין לא מוחלט אצלי…

      • [21] דני, ראיתי שהכנסת תיקונים (והוספות) ברישומך על התצ"א. טוב, אך יש לי (עדיין…) כמה הערות:

        בעצם, התיקון היחיד שתיקנת, הוא, שכעת סימנת את מקומו של גינצבורג הפצוע ליד הבונקר הצפוני. זה נכון (אם כי, כפי שהבנתי מחמאווי, יש לך כאן פספוס של כמה מטרים. החץ צריך להצביע עוד קצת צפונה, לחלק שבין התעלה [החלק שנראה בתצ"א שאינו מכוסה] והבונקר עצמו. אגב, מאחר וכל הרישומים הללו נעשים ע"פ עדותו הברורה של חמאווי, ולא זו בלבד, אלא שהוא שחבש שם את הפצועים וכו', לכן ראוי להזכיר גם אותו ברישומים הללו (לדעתי כך: בונקר צפוני, חמאווי וגינצבורג הפצוע).

        במקום "מקום גופת המג"ד", צ"ל: "מקום נפילת המג"ד", והחץ צריך להצביע קצת צפונית אחרי הבונקר האמצעי (אח"כ חמאווי גרר אותו מעט אחורה-דרומה, אל מאחורי הבונקר האמצעי). התיאור "עפ"י גינצבורג" מיותר.

        "בונקר דרומי" – בלבד, היות ולא ידוע על ארוע מיוחד שהיה שם (אף שיתכן ובאזור ההוא עמד הצלף הסורי שירה בשקרוקה, כפי שכתבתי בתגובה סמוכה).

        "שקרוקה פצוע" – החץ צריך להצביע על צדו המערבי של הבונקר האמצעי (כנ"ל).

        מזרחה משם, סימנת את "התעלה של הסיירת". ובכן, אם כוונתך למקום ההאבקות של ראובקה, הרי שכעת זו גירסה רביעית! (הראשונה הצביעה על התעלה שליד הגשרון החדש. השניה על הכניסה המזרחית של התעלה בסימון על התצ"א הישן. השלישית בתגובתך בפוסט ההוא שהכוונה לתעלה שליד המשאית). וזאת מניין לך?

        על כל פנים, החץ עם הסימון הנ"ל מצביע על התעלה שכבר הוכחתי – עפ"י התמונה מתחקיר המח"ט עם אייזנברג – שהיא התעלה אליה נכנס כוח סולו. בפינה הצפונית של התעלה הזו נצאת ה'שפנייה' (עליה עמדו בתחקיר ההוא, וכיום כבר איננה), שבתוכה, לפי עדות אייזנברג (-חמאווי) הסתתר הסורי שירה בהם. כנראה שהנפגעים נפלו בצד השני, בקצה הדרומי, על הדופן שממול.

        "התעלה של כח סולו" – זה נכון, כי גם עמדי ונחמיאס השתייכו לכוח סולו. על כל פנים, יהיה מדוייק לכתוב: "התעלה של נחמיאס ועמדי", והחץ צריך להצביע על החלק העליון יותר (כעת נמצא משולש החץ בדיוק מעל ה'שפנייה').

        הערה: אם תרצה להוסיף, הרי שבדיוק במקום בו נמצאת האות ו' במילה "ורדי" נמצא פתח הבונקר שלידו נפצע שמואל מוראד.

    • לעיל כתבתי:
      "[17] חמאווי: "דרך אגב, אני מספר את זה בסיפור של מגד שאתה מתגלגל למטה" – – – זה לא בסיפור למגד, אלא בסיפור לדיין: "הסגן זחל לבדו אל תחנת איסוף הנפגעים"."

      כעת נראה לי שבמשפט הנ"ל חמאווי התכוון לסיפורו בסיור שמונת הלוחמים באוקטובר 2013, שתואר בפוסט:
      https://naamoush.wordpress.com/2013/10/22/%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%90-%D7%9C%D7%90-%D7%90%D7%A9%D7%9D/
      "חבשתי לשכטר את הזרוע והוא התגלגל למטה."

      הסיור הזה התקיים לפני ששכטר אותר וסיפר את גירסתו (בפוסט הנוכחי), כך ששוב יש לנו הוכחה לזכרונו הטוב, גם אחרי עשרות שנים, של חמאווי (שיתכן כמובן שסיפר זאת גם למגד, אלא שמגד לא כתב זאת, כנ"ל).

  3. רימון אחד או הרבה רימונים ?
    שכטר גרסה 1 : ראיתי כניסה לתעלה, היה לי רימון אחד, זרקתי פנימה ולא נשארתי לראות מה קרה.
    שכטר גרסה 2 : קרינסקי אמר בוא נתפזר. אנחנו זורקים רימונים, ואז די נגמרה המלחמה,

  4. כשיש לפנינו תצ"א מוגדל וברור, אפשר להעיר על משהו שלא הסתדר לי באחת העדויות (פורסמה בפוסט אחר, ותועתק כאן שוב). שכך סיפר שקרוקה:

    "אני זוכר את העלייה. טיפסנו על השלוחה. התחילו יריות, התחילו חבר'ה להיפגע, אני המשכתי להסתער למעלה. נכנסתי לשלוחה של בונקרים, התחלתי לרוץ בתעלה ואז היה קטע שלא יכולתי להמשיך יותר, אין מעבר. התרוממתי חצי גוף מעל התעלה ואז קלטתי צלף סורי שמכוון אליי רובה"; היה לו טלסקופ על הרובה. הוא היה במרחק 20 מטר ממני, עמד גבוה ממני, כיוון אליי, ירה ואז הרגשתי כדור בבית החזה. נשכבתי על הגב ולא זזתי"; "כעבור זמן קצר מאוד, אולי שניות מהרגע שנפצעתי, מוסא קליין יצא מתעלה, חטף צרור ונהרג במקום. כל זה קרה מטר וחצי ממני. הייתי בהכרה מלאה. הוא חטף צרור, נשכב לידי, נאנח כמה שניות ומת".

    כשבאים מלמטה, ממערב למזרח, הרי שדבר ראשון מגיעים לתעלה ההיקפית התחתונה. "התחלתי לרוץ בתעלה" נראה איפוא כמכוון על התעלה הזו. על תעלה זו אומר שקרוקה שהוא לא יכל להמשיך בה יותר, שכן הייתה ללא מעבר, וכשרצה לצאת ממנה נורה ע"י צלף סורי. מתיאור מיקומו של הסורי, שעמד גבוה משקרוקה, ניתן גם להבין שאכן מדובר על התעלה התחתונה, בעוד הסורי נמצא במקום "גבוה" בהרבה, על שיא התל.

    בתעלה הנ"ל, באזור המדובר, ישנו רק מקום אחד שבו סיום ללא מעבר: בקצה הדרומי שלה, בו היא מסתיימת ללא המשך [משבצת 12ג]. לפי זה, במרחק 20 מטר משם [יצויין כי צלע כל משבצת על התצ"א שווה לכ-13 מטר], "גבוה", על שיא התל, עמד הצלף הסורי. בנוסף, לגירסה זו נפגע המג"ד מטר וחצי מסיום אותה תעלה, כשיצא אף הוא מתעלה (סמוכה, והקרובה ביותר היא זו המתעגלת בפינה הדרומית [בחלק העליון של משבצת 11ג]. ואז אפשר לשער, אף שזה לא נכתב כאן, שאף המג"ד נפגע מאותו צלף).

    אלא שגירסה זו עומדת בסתירה לעדותו המפורטת של חמאווי.

    כדי להשוותה לגירסת חמאווי, יש לומר: התיאור "המשכתי להסתער למעלה" אינו מכוון על העליה בשלוחה, אלא על החלק שמעל התעלה התחתונה. כלומר, שקרוקה דילג עליה והמשיך אל שיא התל. שם נכנס לתוך תעלת-שרוול קצרה, המסתיימת, בקצה הצפוני שלה, בבונקר ("האמצעי" מהשלושה שבאזור הזה), ולכן, החליט לצאת החוצה מהתעלה. היות וחמאווי ראה אותו בצד המערבי של הבונקר והתעלה, נמצא שהוא יצא מהדופן המערבית שלה [ במקום בו יש כיום מדרגות בנויות בהן אפשר לעלות ולרדת, אלא שאז – כפי שרואים בתצ"א – המדרגות הללו לא היו קיימות. יש שתי אפשרויות כיצד הגיע שקרוקה לתוך תעלת-השרוול: ייתכן וכשהגיע ממערב קפץ פנימה דרך הפתח – החלק שאינו מכוסה – שבתעלה הדרומית, המשיך בה בריצה מזרחה ואז פנה שמאלה-צפונה, אל תוך תעלת השרוול. אפשר גם שמלכתחילה נכנס רק בפתח – החלק שאינו מכוסה –הנמצא בדיוק מול תעלת-השרוול הזו]. מרחק קצר משם, מתעלה סמוכה – ההמשך (המערבי של) התעלה הדרומית –יצא המג"ד, רץ צפונה, ונפגע גם הוא ליד הבונקר "האמצעי", בסמוך מאד לשקרוקה שיצא מתעלת-השרוול.

    אבל, עדיין צריך ליישב את הגירסה הזו עם אחד הפרטים שבה:

    לפי הנ"ל, שיצא בצד המערבי של תעלת-השרוול הזו [במקום שישנן כיום המדרגות, כנ"ל], נמצא שיציאתו מהתעלה הייתה כשפניו למערב. ואז, כשהרים "חצי גוף מעל התעלה", קלט את הצלף הסורי, "במרחק 20 מטר" ממנו, מערבית לו, והוא עומד "גבוה" ממנו [לא שעמד בשטח גבוה יותר, אלא, שיחסית לנפגע, שהיה חציו בתוך התעלה, עמד היורה על הקרקע, כך שהוא גבוה ממנו. וראה להלן] ויורה בו מלפנים ("כדור בבית החזה"). כשמסתכלים בתצ"א, רואים שמשפת התעלה הנ"ל למערב, במרחק של כ-15 מטר, כבר מתחיל המדרון מערבה. אין אמנם בעיה עם אומד המרחק (20 מטר או 15. ואדרבה, אם היה קרוב יותר מובן גם שהבחין בטלסקופ שעל הרובה), ואפשר אפילו שמדובר במרחק של רק כעשרה מטר, שם הייתה – *אז*, כיום היא כבר איננה – תלולית אדמה, בגובה של כחצי מטר. שאם הצלף עמד עליה אז הוא באמת "עמד גבוה"], אך לא מובן: איך זה שאותו צלף סורי, העומד בצד המערבי ופוגע בשקרוקה היוצא מולו מן התעלה, אינו יורה גם בחמאווי ובגיצנבורג הנמצאים צפונית לו (לדרומו של הבונקר הצפוני) – במרחק של כ-15 מטר – ואינם מוסתרים?!

    אפשרות: אולי נפגע הצלף (אולי מירי המקלעים של הטנקים מלמטה?) קודם שהספיק לעשות זאת?

    לעדותו של חמאווי, יש לחזור ולהעלות את הצילום מאלבומו של זמיר, אשר שירטט מפה לפי הדברים ששמע מחמאווי זמן קצר אחרי המלחמה:

    ובנוסף רשם – על-פי דברי הנ"ל – את התיאור הבא (שאף הוא נעתק בפוסט ההוא):

    "חמווי וגינצבורג נשכבים ומרתקים לעבר הבית (בחלק הצפוני, ממנו נורתה אש). אלכס והכוח שלו נכנסים לתוך התעלה ומטהרים אותה. הם נעלמים, וחמווי לא ראה אותם יותר, כולם נהרגו. חמווי ראה שמצד ימין ליד הבונקר שוכב חייל בשם שקרוקה פצוע בבטן. הוא שולח את גינצבורג לחלץ אותו. לפני שגינצבורג מגיע אליו הוא נפצע ברגליו מירי מהבית. חמווי רץ וגורר אותו לאותו מקום שהיו לפני כן ומטפל בו. כך נשאר חמווי מאחורי בונקר זה 90 דקות. לאחר מכן שמוע חמווי את קולו של המג"ד, והוא רואה אותו כורע ברך וקורא לו לבוא אליו. חמווי רץ אליו ומשאיר את גינצבורג באותו מקום. חמווי אומר למג"ד שיש כוחות שלנו על היעד, הומג"ד קרא את הסיסמה 'איתן איתן'. חמווי והמג"ד יורדים לתעלה שמאחור ומטהרים אותה. חייל סורי בתעלה נורה על-ידי המג"ד. אחר כך חמווי והמג"ד חוזרים באותה תעלה ועולים בעזרת הארגז לכיפת היעד. בשלב זה המג"ד ואחריו חמווי, כשהמג"ד מסתער על הבית ברגע זה חמווי שמע צרור מצד ימין ואמר למג"ד – המג"ד יורים עליך. ברגע זה ראה חמווי את המג"ד נופל, רץ אליו וגרר אותו ליד שקרוקה. כך נפל היקר באדם".

    על משך הזמן הנרשם בקטע זה, "90 דקות", נרשמה שם הערה: "למעשה, לא יותר מ-30 דקות כי בשעה 16:00 לערך ירד מהתל כדי להודיע שהמג"ד נהרג". ברם, הידיעה על נפילת המג"ד מופיעה בקשר רק בשעה 16:30 (כנרשם למעלה). יתכן וחמאווי הזכיר 90 דקות כמשך הזמן הכולל (שהרי העלייה לתל הייתה קצת לפני השעה 15:00, ראו למעלה), וכשנוריד ממנו את זמן העלייה, הלחימה בתעלה התחתונה, ומשך זמן הירידה, הרי שבהחלט אפשר שמאחורי הבונקר הנ"ל שהה חמאווי במשך יותר משעה.

    משהו אחר ברישום זה שיש להעיר עליו: חמאווי אינו מספר שראה את אלכס והכוח שעמו (אביטן ופינקס) "נכנסים לתוך התעלה" (ובשרטוט סומן"ציר אלכס" החל מתחילת התעלה הצפונית), אלא עומדים לידה (מצידה הדרומי) ויורים לתוכה. בשלב מסויים הם נעלמו מעיניו. יתכן ונכנסו לתעלה הזו, ויתכן שלא.

    ומשהו על השרטוט של זמיר:

    חסר בו סימון של הבונקר הדרומי (הנמשך מהתעלה הדרומית) ואף מיקום כיסויי-הראש, על התעלה-הדרומית, לא מדוייק. כמו-כן, סומן כיסוי-ראש גם על תעלת-השרוול המובילה לבונקר שלידו נפל המג"ד, אף שלא היה כיסוי מעל תעלת-שרוול זו. כן שורטטה שם כניסה לתעלת-שרוול זו במסלול טיהור התעלה הדרומית בהלוך (כשהתקדמו בה למזרח), אך חמאווי מספר שכניסתו לשם הייתה בדרכו חזור (כשחזרו בתעלה הדרומית ממזרח למערב).

    ועוד משהו קטן: זמיר טרח לסמן גם את מיקומו של "הארגז" שעליו טיפסו המג"ד וחמאווי מהתעלה החוצה. אוסיף ואציין, שראיתי תמונה של המקום הזה, כשעדיין הארגז המדובר עומד באותו מקום, בדופן הצפונית של התעלה…

  5. שלום לכם,
    אין ספק שממרחק של שנים, דברים מקבלים זוויות ראיה שונות כאלה ואחרות.
    אינני יכול להעיד על דברים שלא ראיתי, או שארעו במקומות אחרים. אני יכול להעיד רק על הדברים הבאים:
    1. שכטר, גינצבורג, שקרוקה וביבר הגיעו בגל השני, זמן מה אחרי שאלכס, פינקס ואביטן המשיכו הלאה לדרכם.
    2. שכטר לא פגש את אלכס למעלה על התל. הוא נפגע בזרועו ממש ברגע שהופיע מאחוריי. נחבש על ידי וירד למטה באותו הכיוון ממנו הופיע. אלכס לא הורה להתפזר למעלה על התל. באם היתה הוראה כזו שלו, ייתכן והיא נאמרה בדרך אל היעד (סביר – כדי לא להצטופף בזמן ההליכה אל היעד). אני בכל אופן לא זוכר אחת כזו.
    3. אינני יכול להעיד על המסלול של שקרוקה בדרך למעלה. בכל אופן הוא נפגע על התל למעלה, די בהתחלה. לא ראיתי מהיכן ירו עליו. הוא נשאר לשכב ליד הבונקר המרכזי, מוסתר מצלפים מצפון. אכן המג"ד נהרג מטרים ספורים ממנו ונכונה עדותו כי ראה אותו נופל. יחד עם זאת, הגעת המג"ד היתה כ- 30-40 דקות אחרי פציעתו. צריך לזכור כי שקרוקה ספג פגיעה קשה מאד בחזה, והיו לו רגעים קשים של איבוד הכרה חלקי. מאחר לא היו חיילים סורים מחוץ לתעלות מסביבנו, סביר להניח כי חייל כזה הציץ מאחד הפתחים של התעלה ופגע בו. יתכן והסורי התחבא בתעלה ונעלם מיד, לכן לא יכול היה לירות גם לכיוון של גינצבורג ושלי.
    4. גינצבורג לא הלך בשום תעלה ביחד עם אביטן, ומכך גם שאביטן לא עקף אותו. כאמור, אביטן הגיע בחוליה הראשונה ואילו גינצבורג זמן מה אחר כך. לא מן הנמנע כי גינצבורג זוכר דברים שכאלה מתוך האימונים המקדימים שקיימנו לפני הקרב כאשר היינו עוד בחורשת המייסדים.
    5. גינצבורג נפגע על התל למעלה לאחר ששלחתי אותו לטפל בשקרוקה הפצוע. יכול בהחלט להיות כי מי שירה בשקרוקה פגע גם בו. הוא נגרר על ידי אל עבר הבונקר הצפוני אשר הגן הגן כמסתור מפני ירי מכיוון צפון. בכל אופן, בזמן הגרירה נורה לעברנו שטף אש מסיבי אשר אחד מהם גם פגע שוב בגינצבורג.
    6. את הבונקר המרכזי טהרתי בדרך חזור ולא בהלוך.
    7. אינני יכול להעיד על מסלולם של ביבר ושכטר, לא בהלוך ולא בחזור מתוך חוסר ראיה.
    8. למעט הפצועים מהכח של דני ביזר, לא הוצאתי אף פצוע מתוך תעלה באיזור שלי, מהסיבה הפשוטה כי היינו למעלה על התל, כולנו מחוץ לתעלות, ושם גם הם נפגעו.
    9. אינני יכול להעלות על דעתי איזה פצוע העמיס ביבר על גבו בדרך למטה. בכל אופן זה לא היה שקרוקה, שהרי הוא נשאר למעלה איתי ונחבש על ידי. יתכן והיה זה דוד תנעמי שנפגע עוד למטה בתחילת ההסתערות. כאשר ירדתי מהתל ביחד עם משה הראל, תנעמי ושטיגליץ כבר לא היו כבר במקום פגיעתם, כך שמישהו כבר פינה אותם.
    10. אלכס, פינקס ואביטן הלכו בטור אחד אחרי השני, מכיוון הבונקר המרכזי והלאה לכיוון מרכז התל, וירו מלמעלה למטה לתוך התעלות. לא ראיתי את כניסתם אל התעלה. בפעם השניה שהפניתי את מבטי לכיוונם, הם כבר לא היו שם.
    11. בהחלט יש להצטער על כי הבזוקה שבידי לא היתה שימושית. יתכן ויכול היה להיות לה השפעה כלשהי על הצלף שהיה ביעד הצפוני.

    • חמאווי, לצערך אנחנו נצטרך לשחזר – ברגל! – את כל המסלול שעשית מנקודת העלייה ועד למעלה. נעשה את זה לאט ובנחת, נגיע לתעלה ונלך בה ואתה תראה לנו בדיוק איפה קרה כל דבר. נביא גם את ביבר שמאוד רוצה לחזור.

      איך נראה כיום החלק התחתון של היעד הצפוני שבו נלחמתם – על כך בפוסט הקרוב.

      נ.ב) תביא איתך ארגז כדי שנוכל לטפס לחלק העליון. תודה.

  6. שלמה יקר,
    אמנם עברתי 67 שנים, אבל כוחותיי עוד במותניי. לרוץ כלפי מעלה לא אעשה יותר אך ללכת במעלה התל אין לי בעיה, מה גם שאני מניח שלא יירו עלי הפעם….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s