יהודה גלר [מ"פ סיור, חטיבה 37] – ראיון

פלוגת הסיור של חטיבה 37 הובילה את כוחות הטנקים בכיבוש מוצבי ראוויה ברמה, אבל הסיפור המשמעותי שלה במלחמה היה בצפון השומרון * המ"פ יהודה גלר לא ישכח במיוחד את הרגעים שבהם רביעיית מטוסי אורגן של חיל האוויר הפציצה אותו בטעות ליד שכם והרגה שישה מאנשיו  

צה"ל מכשיר דרך בזק לצנטוריונים במהלך כיבוש שכם [צילום מארכיון צה"ל]

חטיבה 37 בדרך לכיבוש שכם. חיילים מכשירים דרך לצנטוריונים ולרק"מ [צילום מארכיון צה"ל]

אם הכל היה הולך כמתוכנן, חטיבה 37 היא שהיתה מובילה את כיבוש הרמה הסורית. בראש הכוח היתה נעה פלוגת הסיור 134 החטיבתית בפיקודו של סרן יהודה גלר. זה לא היה מבטיח לגמרי חסינות מפני כל מיני טעויות ניווט, אבל במהלך תקופת ההמתנה למדה החטיבה היטב את המטרות שלה ואת שטח הרמה בחלק הצפוני של איזור ההבקעה. על פניו, התוצאות איתה היו עשויות להיות טובות יותר מאשר אלה של חטיבה 8 שהוזעקה לצפון מאיזור אילת והיתה צריכה ללמוד תוך יום אחד את האיזור והדרכים.

לקראת סוף היום הראשון של מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, כשחטיבה 37 היתה בעין זיתים ובאצבע הגליל, והסורים ישבו בשקט, החליט אלוף הפיקוד דדו שאם כיבוש הרמה מתעכב אין סיבה שהוא לא ישתתף במלחמה לפחות בגזרת צפון השומרון. הוא שלח דרומה את מיפקדת אוגדה 36, עיקר חטיבה 37 ושני גדודי חי"ר של חטיבה 1 – כל אלה שיננו מדי יום את איזור רמת הבניאס, תל עזזיאת וזעורה – אבל עם לילה מצאו את עצמן נוסעות דרך עפולה אל ג'לקמוס, ג'נין וקבטיה. חטיבה 37 הוחזרה אמנם בבהילות ב-9 ביוני כדי להשתתף בקרבות הרמה, אבל היעד המקורי שלה כבר הועבר לחטיבה 8 והיא נשלחה לגזרה שמעל קיבוץ גונן.

כך יצא שהסיפור הגדול של חטיבה 37 בששת הימים [מלבד גדוד השרמנים 377 שנותר בצפון] היה בג'נין ובשכם. במקום לשמוע את עלילותיו של מ"פ הסיור יהודה גלר באיזור תל פאחר וזעורה, הוא חוזר לשכם ולצלקת שלו משם – שישה הרוגים מהפלוגה שלו מהפצצת מטוסי חיל האוויר הישראלי, שירדו עליו בטעות.

גלר התגייס ב-1957 לשריון. "כמו בני גילי דאז כולם רצו להיות בצנחנים הגיבורים, עם כל פעולות התגמול שגדלנו עליהן, אבל הצבא עשה את השיקול הנכון שהגיע זמנו של השריון. היינו שתי פלוגות של בני קיבוצים עם קב"אים גבוהים שגויסו באוגוסט ושלחו לשריון במגמה לשלוח לקצונה. היינו קצת מדוכאים, אבל אחרי זה הסתגלנו".

הוא עשה מסלול בגדוד 82 בשרמנים, קורס מט"קים, קורס קצינים והשתלמות חיילית והגיע לגדוד טנקי ה-AMX, או בקיצור – האמאיקסים. גלר מספר על הכלי: "זה היה טנק ששקל 13 טון עם תותח מעולה 75, שאחר כך הוסב לשרמנים, עם שלושה אנשי צוות, טנק קל וזריז מאוד".

הוא השתחרר ב-1960, חזר לקיבוץ שלו, גבעת חיים מאוחד ["מינו אותי אחראי על הברווזייה"], שם כיהן במרוצת השנים כמזכיר הישוב במשך שלוש קדנציות. כיום, בגיל 75, הוא מתעסק בעניין שאיכשהו קשור לאותה שכם, שהשתתף בלחימה עליה במלחמת ששת הימים. גלר מרכז פרויקט מטעם המועצה האיזורית, שמתמודד עם צמח פולש שיורד מנחל שכם ומתחבר לנחל אלכסנדר ונחל תרצה. לדבריו, בגלל כישלון זיהוי, הצמח התפשט, עלול תוך כמה שנים לכסות שדות ומטעים והוא קשה מאוד להדברה. "יש באיזור כתמים של הצמח הזה שאתה לא מאמין. היתה הזנחה ואני עכשיו מרכז את העניין ומרסס גם בעצמי".

במסגרת המילואים הגיע לחטיבה 37, שבה היה גדוד אמאיקסים וגדוד שרמנים. המג"ד ישכה שדמי שלח אותו לפלוגת הסיור ["הייתי טוב מאוד בידיעת הארץ"]. גלר: "לפלוגות הסיור בשריון לא היתה מסורת. המושג של סיירת שריון לא היה מספיק ברור: האם זו יחידה לוחמת לפעולות מיוחדות כמו בחי"ר, או שזו יחידה משרתת. התפיסה שלי מלכתחילה היתה שזו יחידה משרתת, חד משמעי.

יהודה גלר בגבעת חיים מאוחד 2015

יהודה גלר בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, יולי 2015

"הפלוגה הורכבה מכל מיני אנשים שלא צמחו בסיירות, אנשים יוצאי מלחמת השחרור וקדשניקים מכל מיני יחידות. הם לא ידעו לטפל ב-0.5 ולא ידעו לנווט. בכלל, השריונרים לא ידעו לנווט רכוב. הם התרגלו לשטחי אימונים שהם הכירו. ניווט רכוב הוא בעייתי בכל המלחמות, כולל ברמת הגולן ששם זה טיפוסי. לאט לאט תפסתי את מקומי כמ"מ, הייתי בקורסי סיור, למדתי מה זה תצ"א וככה עליתי עד שקיבלתי את הפלוגה חודשיים לפני מלחמת ששת הימים".

תצפיות מכורזים, מוקש בדרך הפטרולים וחדירה לאיזור רמת הבניאס

יהודה גלר 1967 [לאחר שהועלה לדרגת רס"ן]

יהודה גלר 1967 [לאחר שהועלה לדרגת רס"ן]

את איזור הרמה הסורית גלר כבר למד להכיר בהזדמנויות שונות. כך היה כשאלברט מנדלר, מח"ט 37 לפני אורי רום, יזם ב-1966 השתלמות של פלוגת הסיור על ציר עלייה לרמה מאיזור כורסי דרך שלוחת יהודיה. אגב, הסורים הכשירו באיזור זה ציר ירידה כדי לתקוף את ישראל. גלר מספר: "היינו בתצפיות בכורזים במשך שלושה ימים. ישבנו בכפר גלעדי והיה לי שם קצין סיור אקס-פלמ"חניק, אורי הראל, שהיה האבידה הראשונה שלנו בששת הימים [נהרג במפגש עם חבורת פליטים שברחו מאיזור שכם, ביניהם היו כמה חיילים ירדנים לבושים באזרחי, אחד מהם ירה בו].

סמוך למלחמת ששת הימים ביצע גלר חדירה עם קמב"צ חטיבה 3, דן בונה, לאיזור הבניאס כדי לראות אם הסורים הזיזו אבני גבול. הוא זוכר את ציר הפטרולים הישראלי שהלך מעל כפר סאלד ואת הסיורים שלהם: "לא היתה גדר והרועים הסורים היו מדי פעם חודרים ואז היו מזעיקים את הפלוגה שלי, היינו נוסעים עם כמה זחל"מים לגרש אותם. יום אחד אנחנו נוסעים את הנסיעה הזאת ופתאום אני אומר לנהג – עצור. ראיתי איזו חפירה על הדרך וישר עצרתי. היה לי חבלן, בחור מתל יוסף, ומצאנו מוקש על הדרך. ראש הממשלה אשכול אפילו ציין את האירוע הזה בנאום בכנסת".

תקופת הכוננות במאי 67 מצאה את גלר בקורס מתקדם למפקדי סיור בג'וליס ["המפקד היה בירו ושם הכרתי אותו לטובה"]. גלר הגיעה לחטיבה שהיתה בכורדני ומשם המשיכה לגליל העליון דרך סכנין ודיר חנא, עד לשטחי הכינוס בעין זיתים.

חטיבה 37 בתקופת ההמתנה [צילום: ארכיון צה"ל]

חטיבה 37 בתקופת ההמתנה [צילום: ארכיון צה"ל]

מה אתם עושים בכל התקופה הזו? גלר: "מתחילים בפעילות הכנה למשימה של החטיבה שלנו, שהיתה פריצה בבניאס, להשתלט פחות או יותר על האיזור הזה על מנת להוציא את הסורים משיווי משקל. היתה לנו תצפית עם משקפת 120 על 20 במנרה והיו לנו סיורים עד קו הגבול, במיוחד מתחת לתל עזזיאת. על רמת הבניאס יש תעלת נ"ט עתיקה שהבריטים חפרו במלחמת העולם השנייה, ואז המח"ט שלח אותי לאבא של יהודה ארזי [סמ"פ בגדוד 377 של חטיבה 37], שהיה מוותיקי קיבוץ דן, לברר מה יש בתעלה הזו. אורי רום תיכנן שעל הטנקים יהיו חבילות עצים נוסח נורמנדי בשביל לסתום את התעלה. אחרי זה הוא מתכנן עוד דבר חשוב מאוד: הוא רוצה שאנחנו נעלה בציר של חטיבה 8, כמו זה שהיא עלתה עליו במלחמה, מכפר סאלד לכיוון נעמוש, והוא רוצה שאני אוביל את פלוגת ההנדסה החטיבתית עם מטעני גב על מנת לפרוץ את הדרך, וכל זה בלילה. עשינו אפילו אימון אחד על העניין הזה. היה איתנו ישראל מקיבוץ יגור, שהיה סמג"ד של גדוד החרמ"ש, והוא התחיל לארגן סולמות כי הוא רצה לכבוש את תל אחמר [תל חמרה]. עלו כל מיני רעיונות מטורפים, סך הכל היינו כולנו קצת ילדים מבחינת ניסיון צבאי, אבל אלה היו הפעולות ערב המלחמה".

חטיבה 37 היתה פרוסה באיזור הגליל העליון. הפיקוד, גדוד 278, חרמ"ש ופלוגת הסיור ישבו בעין זיתים, גדוד האמאיקסים [גדוד 266] בחורשת אקליפטוסים על הכביש מדרום לקרית שמונה וגדוד השרמנים [377] באיזור כפר גלעדי.

פלוגת הסיור מובילה את כוחות החטיבה מצפון-מזרח לג'נין ודרומה

גלר: "תחילת המלחמה תופסת אותנו באי ידיעה. זאת אומרת, עד שלא עברו מעלינו כמה מיגים שזרקו כמה פצצות, לא ידענו שפרצה המלחמה. בערב, אחרי שעשו הערכת מצב, קיבלנו פקודה לזוז דרומה. נסענו לכיוון עפולה-ג'נין. הכוונה היתה להגיע בשתי זרועות לג'נין, אחת שלנו מצפון והשנייה מכיון מערב עם חטיבה 45. איתי בפלוגה היה בן גבעת חיים שצועק לי פתאום – 'תראה טופולוב'. זה היה מוקדם בבוקר וראינו את המטוס מופל מעל מחנה עמוס, על סיירת של חטיבה 2 לדאבוני [14 הרוגים]. ואנחנו נוסעים. אומר לי המח"ט – תוביל לכיוון ג'לקמוס ולציר עוקף ג'נין. הכוונה היתה לבוא לג'נין ממזרח. אני מוביל ומגיע לוואדי שדרכו רצינו להגיע לג'נין מהעורף או מהאגף, מגיעים לשדה מוקשים וזה סיפור מההפטרה. אין עלינו אש, אבל לא יודעים מה לעשות עם השדה מוקשים, אין לנו אמצעים.

"לחטיבה חברו פלוגה מוקטנת של צנטוריונים מחטיבה 7, שהיו בכוננות באלמגור או בהאון. ומעמידים אותם בראש, ובצדק. אחרי זה מ"מ חבלה מנסה עם דקר, עולה על מוקש נעל ומאבד רגל, וכולם מתברברים. ואז אני שומע בקשר את אלעד פלד [מפקד האוגדה] אומר – תנסו לבדוק משהו צדדי. פתאום יש לי זיק. אני רואה במפה שיש איזה ואדי שמסומנות עליו קוביות מחסום. אני מגיע למחסום, לוקח איתי מחלקת אמאיקס ואומר להם – תנפצו. הם ניפצו בכמה פגזים, עליתי לרמה שטוחה, ראיתי כמה טנקי מג"ח ירדנים, טנק פטון שהיה עליו עוד מקלען עם שני אנשים. ואני אומר למח"ט יש לנו דרך. בגלל הניסיון השריונאי שלי היה לי כלל – תמיד אצלי בראש נעה מחלקת טנקים. והטנקים האלה עולים מיד אחריי, וברגע שעליתי למעלה התחילו לזרום האמאיקסים.

"בנתיב הזה מגיעים למין כביש עוקף של תלפית ומגיעים מול עמק זבבדה, שם היה אחר כך בסיס הטירונים של גולני [בזק]. אנחנו מגיעים מהגבעות שבצפון, וכמו שאני מוביל ויורד לאיזו חורשה אני חוטף אש מרגמות. הטנקים שלנו התייצבו על הגבעה ומולנו התייצבה פלוגה וחצי של מג"חים ירדנים והתחיל דו קרב זה של הצנטוריונים מולם. הצנטוריונים, נדמה לי, היו כבר עם תותח 105, והירדנים עם תותח 88 האורגינלי שלהם. יורים אלה על אלה, הצנטוריונים פגעו באיזה טנק אחד שלהם, ובינתיים התחולל קרב נורא בעמק דותן, שזה סיפור בפני עצמו

מחסום הקוביות ליד הכפר עקבה, מצפון לשכם

מחסום הקוביות ליד הכפר עקבה, מצפון לשכם [מספר חטיבה 37]

"ואז לוחצים על המח"ט לתקוף. הוא אומר – תנו לי לעשות לילה. ואם יש החלטה טובה של המח"ט הזה, שלא היה מצביא דגול, אבל עם ראש ישר, זו ההחלטה הזו. צריך לקחת בחשבון שכל הלילה הקודם נסענו מהצפון, עברנו יום לחימה וכל האנשים כבר ניקרו. הוא שלח אותי למשימה שאוגפת. על יד כפר עקבה היה קיר אבן של מאה מטר שחוסם עמק, ומשימה שנייה לכיוון מחנה בזק, במטרה להגיע לכביש לטובאס, לרכז את כל המרגמות 81 מכל החטיבה ולארגן אותם שם לאש תאורה. אני לקחתי את משימת המרגמות ואת הסגן שלי, חנני, שלחתי למחסום. כולם היו עייפים, אבל איך אמר לי המח"ט אחר כך? אני ידעתי שברגע שהכדור הראשון יהיה באוויר כולם מתעוררים, וכך היה. אחרי החינגה של התאורות נסענו על הכביש. טנקים שלהם היו על הדרך בנקודות שולטות, אבל הצוותים היו בחוץ. תחשוב שהם לילה קודם חצו את גשר דמיה ונסעו לעמק דותן וחטפו מה שחטפו ונלחמו, והם לא רגילים לא לישון שני לילות. גם אנחנו לא, ובכל זאת. זו היתה החלטה שמשנה מערכה, והעסק שלהם התמוטט.

"נסיעה של צנטוריונים על כביש היא מאוד בעייתית. הם לא היו בנויים לזה. הצנטוריונים שהובילו פרסו כולם זחל ואף אחד כבר לא הגיע לטובאס. בינתיים, כשאני רואה שהכל זז, אני לוקח את הפלוגה ומגיע בארבע בבוקר מעל טובאס ויש תחושה שהעסק שלהם התמוטט. אני אומר למח"ט – תן לי מחלקת טנקים ומתחיל לנוע איתה לכיוון הציר שיורד משכם לעבר גשר דמיה, עובר את טובאס ומתקדם. פה ושם שריונית שרופה בצד, פה ושם ירו עלינו, הכל שולי לגמרי. עובר את צומת טמון, מגיע לצומת של הכביש שיורד לדמיה, עין אל ביידה, מקום יפהפה שממנו יש ציר שעולה מעל שכם, ושם אני עוצר. פתאום אנחנו מבחינים ברכבים שיורדים משכם, כולל ג'יפ לנדרובר של המשטרה, שהלאמתי אותו אחרי זה. אמרתי למח"ט – נדמה לי שהכביש התלול הזה פתוח, יש עליו תנועה אזרחית של בריחה. הוא שולח לי מחלקת טנקים אחרים, עולים עד שמגיעים למעלה מול מחנה הפליטים עסקר. היה שם בית חולים שדה צבאי שלהם.

אמרתי להם – אל תורידו לי מטוסים, אתם בסוף תפגעו בי

"בינתיים מגיע גדוד האמאיקס ואז אומר לי המח"ט – תחצה את העיר ובמבואות המערביים תעשה חסימה לכביש שמגיע מג'נין. שוב מחלקת טנקים מובילה, והפעם רק הצוות שלי נוסע, את הפלוגה השארתי. חוצה את העיר, חוטף אש צלפים, שניים נהרגים, הנהג שלי נפצע, הסמב"צ שלי משותק מאז, ואני מגיע שם לצומת. פה יש סיפור מארץ הסיפורים. המ"מ של האמאיקס היה בחור בשם ג'ורג'י וייס, עולה מצרפת, והוא בטנק הראשון. יש חמישה טנקים, אני אחריהם, אחרינו עוד שני זחל"מים וארבעה ג'יפים. וכמו שהוא עולה לצומת, עשרה מטר מולו עומד פטון ירדני. אבל הבחור [ג'ורג'י] עם פגז בקנה, יורה ודופק את הטנק. פגז שני יורה בשריונית שהיתה אחרי הטנק, ולהערכתי זו היתה מיפקדת הגדוד שלהם, כי אז 20 טנקים איבדו את העשתונות וירדו הצידה לכרם זיתים ולא ירו אף כדור. אחרי זה קבוצה של איזה חמישה ירדנים רצו לעברנו, הם לא הבינו מה קורה.

"אנחנו מנותקים, ובינתיים בעיר מתחולל קרב של גדוד 17 והגדוד מסתבך שם ואין כוחות. מה יש? יש גדוד חרמ"ש מאחורה ועוד שתי פלוגות אמאיקס, שאחת בכלל עלתה לטלוזה ואיבדו איתה קשר. ומתחיל מו"מ לכניעה של העיר. הקמ"ן החטיבתי באיזשהו שלב מבין שאני במצוקה. אמרתי להם שאמנם אין עליי אש, אבל יש לי שני הרוגים ושני פצועים. אז הקמ"ן [יעקב שילה] תפס יוזמה, עלה על אמאיקס, טעה בסמטאות שכם ונהרג מצלפים. שש בערב, בין ערביים ורוצים להוריד מטוסים [להפציץ את הירדנים שבסמוך לכוח גלר]. אני אומר – אל תורידו לי מטוסים כי אין עליי אש והטנקים שלמים, וממילא לא תזהו את הטנקים הירדנים, הם יושבים במטע עצים ואתם בסוף תפגעו בי, וכך היה.

פטונים ירדנים פגועים לאחר הקרב עם כוחות חטיבה 37 ממערב לשכם [מתוך ספר חטיבה 37]

פטונים ירדנים פגועים לאחר הקרב עם כוחות חטיבה 37 ממערב לשכם [מתוך ספר חטיבה 37]

"מהתשעה חיילים שנהרגו לי במלחמה, שישה היו ממטוסים שלנו. קצין הסיוע הזמין את ההפצצה. הוא ישב מאחורה במשטרה [שכם], אף אחד לא רואה משם. אני אמרתי למח"ט – אל תורידו מטוסים, אבל אלעד פלד לקח את האחריות. זו היתה רביעייה של מטוסי אורגאן. עשו שם סיור של מחלקת היסטוריה לפני כמה שנים, ופלד אמר לי שם – אני זוכר איך אתה כעסת עליי, וצדקת".

למה לא הפעלת רימוני עשן? גלר: "רימוני עשן צבעוניים נגמרו. ולמה נגמרו? כי היו לנו כבר הרפתקאות קודמות עם מטוסים שלנו. אז אמרו תזרקו עשן אפור. עזוב. אני אחרי שנים פגשתי את הטייסים האלה באיזה כנס, אמרתי להם – תראו חבר'ה, אתם לא באים מעשרת אלפים מטר ומורידים פצצות חכמות, וזה שלא השכלתם ללמוד איזה כלים יש לצה"ל ולהבין שהאמאיקס זה לא פטון… הטייס שירה עלינו לקח את זה קשה".

איפה היית בזמן התקיפה? "הייתי בזחל"ם שלי, שלא נפגע. הם שיגרו רקטות ומזה נפגעו לנו שני טנקי אמאיקס, זחל"ם מרגמות שלי ושני ג'יפים. היו לי שישה הרוגים, אחד מהם היה שבועיים שרוף ואז נפטר, ועוד בחור שנפצע קשה. באמאיקסים היו שני הרוגים וכמה פצועים. ואז אני התפרצתי בקשר. אמרתי – כל היום נשארתי בחיים ועכשיו אתם באים להרוג אותנו? מהעשן שעלה מאיתנו איתרו אותי כוח חילוץ. זה היה סיפור מארץ הסיפורים. אני כעסתי כי זה לא היה צריך להיות. בדיעבד אני יכול להגיד לך – מח"ט ששולח צוות סיור כזה מול שתי פלוגות טנקים, 20 טנקים, בתוך עיר, זו שגיאה נוראה. כי אם היה יושב איזה ג'וקר בפטון הראשון ויורה ראשון, אף אחד מאיתנו לא היה נשאר בחיים, שום סיכוי. והמח"ט ידע שהטנקים הירדנים באים משם. תדווח לפחות, תגיד שבאים, שנעשה תנועה אחרת, יותר זהירה. מבחינה צבאית זה דבר שלא ייעשה".

כניעת שכם מימין דני אגמון אורי רום אלעד פלד ומוסא פלד

שכם בידינו. כמה מאדריכלי הניצחון בגזרת צפון השומרון: מימין סא"ל דני אגמון [עוזר מיוחד לראש אג"מ אלוף עזר וייצמן], מח"ט 37 אל"מ אורי רום, מפקד אוגדה 36  אלוף אלעד פלד וסגנו סא"ל מוסא פלד. הקצין משמאל אינו מזוהה [מאלבומו של דני אגמון]

כיבוש צפון השומרון ע"י חטיבה 37 [ארכיון צה"ל]

כיבוש צפון השומרון ע"י חטיבה 37 [ארכיון צה"ל]

איך התמודדת אחר כך מול המשפחות השכולות? "כשאתה ניצב מול משפחה שהבן שלה נהרג ממטוס שלנו אז זו בעיה כנציג הצבא. מבחינה לוגית יש לי מה לומר: זו מלחמה שהקווים בה לא ברורים, שהיא מהירה, אנשים הרי לא מרצון יורדים עליך. ומצד שני אתה יודע שזה לא היה מוכרח להיות. אבל ככה זה, במלחמה קורות תאונות".

מה היה אחרי זה? "אחרי הבלגן הזה אנחנו יוצאים, העיר נכנעה ונכנסו כוחות אחרים. חזרתי למשטרת שכם כועס וזועף ועייף עד מוות. מלחמה זה דבר מעניין, אתה יכול לסחוט מעצמך כמה שאתה יכול. כבר הייתי 48 שעות או יותר בלי שינה. אבל ברגע שיש איזשהו זמן של שקט, אני מניח את הראש וישן שינת מרמיטה. בינתיים מגיע יום חמישי ואנחנו נוסעים לרגלי נצרת ועוצרים על הכביש כל החטיבה. זה גדוד אמאיקסים, סיירת וחרמ"ש. מגיע הערב והמח"ט לוקח אותי, כי בינו וביני כבר נוצר קשר של איזו מחויבות הדדית, כי כל הזמן הובלתי ודחקתי. הוא לקח אותי לפיקוד, היתה שם ארוחת ערב ובשעה שתיים בלילה היתה קבוצת פקודות עם דדו, ואני יושב שם ומנקר, ודדו אומר – כרגע אנחנו בכוננות, לא עולים על הרמה, מחכים.

כיבוש הרמה: אני אומר – מה קורה פה? אין שום סיכוי לעלות

"אנחנו חוזרים בארבע או חמש בבוקר. בשבע בבוקר בא רץ על אופנוע בצרימה נוראה ומודיע שעולים על הרמה. אנחנו את כל התוכניות עשינו על האיזור הצפוני של הרמה: כפר סאלד, נעמוש, תל פאחר, בניאס, שם ידעתי את המפה בעל פה. אבל מבנה הכוחות הוא כזה שחטיבה 8 כבר שם, קיבלה את האיזור ההוא למרות שהיא לא הכירה אותו, ואנחנו עכשיו מאחורה. לנו אמרו – אתם עולים מאיזור ציר גונן. את הפקודה הזו קיבלתי מהמח"ט במשטרת ראש פינה. הוא כבר קיבל פקודות יותר מפורטות והוא אמר לי שהגזרה שלנו עכשיו היא גונן. אני לוקח את המפה ואומר – אנה אנו באים?".

כי מה אתה רואה במפה? "כלום. אני רואה שאין לי שום דרך שעולה, אין שום דבר. מה יש? יש מוצב חוץ סורי על איזה ואדי [מוצב 8100], ואני אומר אם יש נתיב להתחבר למוצב החוץ הזה, למרות שאני רואה שם ואדי כזה, אז יש סיכוי. ומה שקורה זה שהצוות המקורי שלי נגמר בשכם. גם זחל המרגמות, גם הג'יפים, ובזחל"ם שלי יש סמל מבצעים משותק מירי צלפים בשכם והנהג נפצע ביד, והאנשים שלי בזחל"ם חיוורים כמו סיד. זה מש"ק חבלה ומש"ק קשר וחובש. ואני אומר לסגן שלי, חנני, אתה עכשיו מוביל. לא היתה קבוצת פקודות מסודרת, והכוונה היתה שגדוד 17 היו צריכים לכבוש את מוצב החוץ הזה ולאבטח את העלייה".

מה קורה בגונן? "שם אני נותן הוראה לסגן שלי שיוביל יחד עם גדוד 17. והם הולכים מהצד, מישהו הוביל אותם לאיזה גיא צפוני יותר, שאין בו שום דרך. ואז נדלקת לי נורה אדומה ואני אומר – מה קורה פה? הרי אין שום סיכוי לעלות משם. אני תופס יוזמה ומתחיל לטפס דרך הבולדרים. הזחל"ם שלי פורס שרשרת, אני נותן הוראה להביא לי את הגי'פ. היו מקומות שהזזנו אבנים בידיים שלי. עלינו עד שאני מגיע לאיזור שניתן לנוע בו, ואז אני רואה דחפורים שעד היום אני לא יודע מי הם, אבל הם היו חבר'ה עם ביצים. הם היו אחריי ולפני הטנקים, והם פילסו את הדרך לטנקים של רן שריג [מ"פ בגדוד 266]. מה שהקל עליי – אני ראיתי כל הזמן פגזים שנופלים ברפת של גונן, ואז הבנתי שאין להם קצין מטווח והם יורים על עיוור. כנראה שאף אחד לא ראה אותנו. קצין מטווח היה יכול לעשות בנו שמות.

"ואז רן מתחיל להעלות את הטנקים שלו, אני מגיע למעלה ונותן לו את הג'יפ שלי. אני ראשון עד המוצב, ומהמוצב רן ראשון, או המ"מ שלו. ואני אחריו ולמעלה מתחיל ברדק. שם אני מוצא את הקמב"צ של החטיבה המרחבית, שיצא לי איכשהו להכיר אותו מהמילואים הקודמים שלי, אני לא יודע איך הוא הגיע לשם, והוא חיוור, מביא איתו איזה סג"מ צעיר שנפצע קשה וכאן כבר יורדת עלינו אש תופת של מרגמות. אחרי שמתחילה ההסתבכות הזו והכל נעצר, אני ברגל יורד עד המוצב הזה [8100] ומתחיל לזרז את עליית הטנקים".

מורידים פצוע בג'יפ מהקרבות ברכס שמעל גונן [מתוך ספר חטיבה 37]

מורידים פצוע בג'יפ של הסיירת מהקרבות ברכס שמעל גונן [מתוך ספר חטיבה 37]

מי כבש את 8100? גלר: "לא היה כלום שם, הסתבר שמישהו הרג שם בסך הכל שני סורים".

ולא ראית שם את גדוד 17? "אני ורן שריג עברנו ראשונים ליד מוצב 8100 ואני לא ראיתי שם את גדוד 17. גדוד 17 באיזשהו שלב הם הגיעו לפיתחה הזו, אני לא יודע מתי. אבל הם פשוט פספסו את העניין, הם עשו איגוף רגלי. ומה שהסתבר לי אחרי המלחמה שמישהו לחץ על נקודת יקוש וחסם את הדרך לחודשים".

ואיך היה ההמשך של כיבוש מוצבי ראוויה? "למעלה במוצב היו תותחי נ"ט 57 מ"מ, אחד מהם פגע באמאיקס והרג את התותחן ראובן לבני משער העמקים. הזמינו מיסטרים שלנו ותותחים, והם ירדו על המוצב. רן אסף כוח, עלה על המוצב ושטף אותו, ולאחר מכן לאט לאט מתחילים להעלות את הכוחות בציר נוראי שקשה לתאר, היו שם המון פקקים".

אתה זוכר שהיה לך כעס וטענות כלפי גדוד 17? "לא".

חטיבה 37 במוצב הנ"ט בראוויה

חטיבה 37 במוצב הנ"ט בראוויה

אולם בעדותו בפני מחלקת היסטוריה ב-1967 תיאר גלר את הקרב על ראוויה באלו המלים: […] "המשכתי לטפס ברגל עם סגני כאשר טנק אחד נע אחרינו, ובטווח יותר רחוק אחרינו. ראיתי מאמצים של פלוגה א' להדביק אותנו. הגעתי עד לפתחו של מוצב הנ"ט, בדרכי עברתי על 2 ביטון[?]. מאוחר יותר הסתבר לי שהיו מיועדים לפיצוץ לצורך חסימת הציר. כאן נפתחה עלינו אש חזקה והטנק שהיה עימי נפגע בגלגל המניע וירד אחורה. המצב היה שאני ועוד מספר חיילים וטנק פגוע במגע עם מוצב בטווח 800 מטר לפנינו. בנוסף לכך נפתחה עלי אש מרגמות. בשום פנים אי אפשר להתקדם עם הכוח שעמד לרשותי. רצתי אחורה להביא תגבורת ופגשתי את רן שריג עולה קדימה עם שני טנקים. להפתעתי הרבה ראיתי את גולני יורד בבהלה, במקום להמשיך בתקיפה בגזרה שלו, שהיתה צפונה לנו ולמעלה. כן החלו להגיע עוד מספר טנקים לפיתחה. איני זוכר בדיוק כמה. כאשר עליתי למעלה הבחנתי בעוד שני טנקים שנפגעו. בסביבות 1800 לאחר התייעצויות ביני לבין רן שריג החלטנו להתקיף את המוצב וכבשנו אותו. אז החלו להגיע אלינו יתר הכוחות. התארגנו באיזור במשך הלילה".

מבט מרכס גונן מכיוון דרום מזרח. באדום - מוצב 8100, ירוק - קיבוץ גונן

מבט מהרכס שמעל גונן, מכיוון דרום מזרח. באדום – מוצב 8100, ירוק – קיבוץ גונן

בשלב זה של הראיון מקבל ממני גלר מפה בצירוף מכתב הסבר, שאותם שלח לאורי רום ב-23 באפריל 1973, בתקופה שמחלקת היסטוריה עסקה בסיכומי המלחמה בכל החזיתות. המסמכים הללו נמצאו בארכיון צה"ל.

וכך כתב גלר: "בין המפות שברשותי מצאתי את זו הנשלחת אליך כעונה ביותר על הצרכים. היא המעודכנת ביותר (1966) ובה סימוני הדרכים העדכניות ביותר, וכן סימון 'מוצב החוץ' בצורת שני בניינים. זוהי המפה ששימשה אותי בפועל ועל כן צורתה מהוהה מעט, אך הפרטים הנדרשים מצויים.

"מוצב החוץ, אם אינני טועה, נקרא במפות הקוד של 1,20,000 – 8110 [צ"ל 8100]. במפה שלפניך מסומן סביב שני הבניינים מוצב הנ"ט של רוויה אשר במעלה הדרך כשבינו ובין גבעה 513 שכנה סוללת המרגמות שהפגיזה אותנו.

"בשביל נקודות מסומנת הדרך של גולני: הם ניסו להגיע למוצב באיגוף מצפון ובתחילה משכו אליהם את חנני [סגנו של גלר]. הדרך שלנו מסומנת —-. הקטע הבעייתי היה בין קו גובה 300-200 כנראה במפה נקודות החיבור לדרך הפטרולים הסורית היתה לפני מוצב החוץ ובכך מנענו את בעיית המוקשים שהקיפה. מכאן ואילך עולה הדרך על גדת הוואדי מצפון היישר לכיוון מוצב הנ"ט […]

"אין כל דרך עלייה אחרת בין דרבשיה-חפר בדרום (הפלוגה של דודיק עם הגדוד של לוי חופש [מג"ד צנחנים 65] ובין דרכי העלייה הצפוניות של חטיבה 10 [צ"ל חטיבה 8].

"לשם אימות כדאי להשוות הן למפות המוצבים 1,20,200 תוך השוואתם למוצב החוץ ומוצב הנ"ט ובמקרה של פקפוקים גם בתצלומי אוויר".

גלר מעיין בעותק של המפה ששימשה אותו בכיבוש ראוויה ב-1967

גלר מעיין בעותק של המפה ששימשה אותו בכיבוש ראוויה ב-1967. גלר שלח אותה לאורי רום, ששלח למחלקת היסטוריה ששלחה לארכיון צה"ל

את מכתבו של גלר שלח אורי רום [באותה תקופה – תא"ל] לסא"ל אברהם זהר ממחלקת היסטוריה עם הפתק הבא: "רצ"ב קטע ממפה 1,50,000 המראה את ציר העלייה של חטיבה 37 לרוויה. כמו כן רצ"ב מכתב הסבר של סא"ל יהודה גלר שהיה באותה תקופה מ"פ הסיור של החטיבה. ציון תוואי הדרך כפי שמופיע כאן הוא הנכון ביותר ואף יותר מזה שמופיע בספר החטיבה, שם מסומן חץ רחב המראה את הכיוון".

המפה המקורית של יהודה גלר

המפה המקורית של יהודה גלר כפי שנמצאת בארכיון צה"ל

תרגום הדרך ממפת גלר

תרגום הדרך ממפת גלר. כחול: מסלול סיירת 37 ופלוגת האמאיקסים כאשר בתחילת הדרך מציר גונן יש קטע עלייה קשה במיוחד [מסומן בקו אדמדם]. בירוק: מסלול משוער של גדוד 17 שעלה בדרך לא דרך מצפון למוצב 8100 וכבש אותו ללא קרב

מפת 1,20,000 של האיזור. תנועת פלוגת הסיור 134 מסומנת בקו כחול

מפת מודיעין 1:20,000 של האיזור. תנועת פלוגת הסיור 134 מסומנת בקו כחול

בשעות הערב נשכב גלר ונרדם עד למחרת בבוקר. "מי שהיה לו כנראה קשה מאוד והיה על כדורי מרץ זה היה אורי רום", הוא מספר, "גם הוא היה בשארית הכוחות. לקראת בוקר הוא רצה לכבוש בהתקפה את קנעבה [2.5 ק"מ צפונית לראוויה], ואז נתן את הפקודה למישקה מגדוד החרמ"ש, והתחילה שם אופרציה שלמה. אני לקחתי את המפה וראיתי שיש קיצור דרך מוואסט לנפח. היתה גם תחושה שהסורים ברחו. חציתי לכביש שם, ועל הכביש היתה חגורת מוקשים, הטנק הראשון עף שם. המוקשים היו גלויים לגמרי, פינינו אותם והגענו לנפח. שם היה שלל מעניין של טנקים T-55, שפעם ראשונה ראיתי. לקונייטרה לא הגעתי, אבל היו לי שם חיילים שהגיעו והשתתפו בביזה. אני אחר כך עשיתי מסדר ביזה והעליתי את הכל באש".

הסיכום שלו למלחמת ששת הימים: "ככל שאתה עושה לחימה מהירה יותר מכל סיבה שלא תהיה, אז יש השלכות בדיעבד שאתה אומר שמבחינה צבאית היה יכול לתכנן טוב יותר. במלחמה הזו היה הרבה אלתור, שבדרך כלל הצליח".

המכתב של גלר לאורי רום ב-1973 [מקור: ארכיון צה"ל]

המכתב של גלר לאורי רום ב-1973 [מקור: ארכיון צה"ל]

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “יהודה גלר [מ"פ סיור, חטיבה 37] – ראיון

  1. אגב, ג'ורג'י וייס, מ"מ הטנקים מסיפור הפצצת כוחותינו בשכם, שם נפצע קשה, קיבל את עיטור העוז על פועלו בקרב זה.
    ב-1968 התגייס למוסד, שינה את שמו לגיורא צחור ועסק בתפקידים מבצעיים רגישים ומסובכים שעליהם זכה לצל"ש ראש המוסד.
    לפני מספר שנים נהרג בזמן שרכב על אופניו באיזור עמק חפר ורכב פגע בו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s