גברת, מה את עושה בפלוגה?

ד"ר שמואל מנסור, מפקד פלוגת חר"פ בחטיבה 3, שלח ב-1968 למחלקת היסטוריה את זכרונותיו מההתארגנות בראש פינה בתקופת ההמתנה ועל הפעילות בזמן המלחמה

גיוס מילואים

גיוס מילואים בתקופת ההמתנה [צילום: ארכיון צה"ל]

הטקסט הבא נמצא בארכיון צה"ל: זכרונותיו של מפקד פלוגת חר"פ בחטמ"ר 3 – החטיבה שהחזיקה את קו הגבול עם סוריה מאלמגור ועד דן. את החומר הוא שלח לד.צ 2602 בתאריך 16.6.68 בצירוף פתק: "במקרה שגם אפרים ריינר עזב (אבל אינני חושב!) נא למסור את כל התוכן למפקד היחידה הנוכחי". על החתום: ד"ר ש. מנסור.

הד"ר, על-פי הפתק, היה רופא פנימי וילדים, שעבד ברחוב בן עמי 36 בעכו. לא הצלחתי בשבועות האחרונים לאתר אותו. תושבים המתגוררים בעכו והכירוהו סיפרו שהד"ר כבר לא עובד יותר.

עד שיאותר, הנה הטקסט ששלח. אפשר להעריך שעשה זאת לאחר פנייתו של אפרים ריינר, שהיה בזמן מלחמת ששת הימים סמח"ט 3, ולאחר המלחמה מונה להיסטוריון פיקוד צפון ועסק בריכוז ואיסוף החומר הקשור במלחמת ששת הימים. במסגרת זו ביקש כנראה גם מד"ר רס"ן שמואל מנסור, מפקד חר"פ 493, לכתוב את המאורעות. ריינר התכוון לדו"ח סיכום מקצועי, אבל נראה שמנסור פירש זאת ככתיבה חופשית של אירועים וחוויות לצורך ספר יחידה. הטקסט ששלח נכתב ברוח קלילה ומבודחת.

הנה עלילות היחידה הרפואית של חטמ"ר 3 מאת מפקדה הדוקטור, כולל הכותרות:

_______________________________________________________________________________________________________________

אזעקה

הפתק של ד"ר מנסור לריינר

הפתק של ד"ר מנסור לריינר

ביום שישי בשעה 10:00 צלצל הטלפון במשרדי. את התאריך לא אשכח: 19 במאי 1967, ארבעה ימים לאחר יום העצמאות. ארבעה ימים של מתיחות בגבולות, ארבעה ימים של נאומים עזים מקול דמשק וקהיר, ארבעה ימים של איומים ערביים בשידורי הטלוויזיות של שכנינו.

"דוקטור", הקול הרגיל של הפקידה מהחטמ"ר קוראת, "היה מוכן לקריאה לשירות מיוחד, סיים עבודתך כמה שיותר מוקדם".

קרה משהו? שאלתי אותה.

"שירות מיוחד, זה הכל", היתה התשובה הקצרה.

לאחר שעה קלה טרם סיימתי עבודתי בקליניקה והנה שוב צלצל הטלפון. "האם אתה מוכן דוקטור? בוא".

זהו, כל כך קצר, כל כך מהר. רופא אזרחי בארץ נהפך בצה"ל לרופא חטיבה מרחבי בגזרה די ניכרת של מדינת ישראל.

נסיעה לחזית

בנסיעה באוטובוס אגד לצפת, בין הנוסעים של ערב שבת, שאלתי את עצמי: האם מרגישים משהו? בחיי שלא. הרגשתי היתה שנוסע אני לבית הבראה, לא לחזית! תנועה רגילה בכביש, עדיין אין סימן, שום דבר לא בולט.

רק מדוע כל מכוניות הצבא נושאות פסים לבנים קדימה? כן, זכרתי משהו. שנת 1956, הצלבים הלבנים אשר המכוניות נשאו אז במבצע קדש, אולי זהו זה? הפעם אין ספק – זאת היא מלחמה!…

דודה אולגה

חודש אחר חודש עוברים מאז מלחמת ששת הימים ונשכחים דברים רבים, אבל בכל זאת משהו נזכר – לפעמים דבר חשוב, לפעמים לא כל כך.

"גברת", אני שואל, "מה את עושה פה בפלוגה, ומדוע לא השארת את מכוניתך ביחידת הרכב ביר"מ? מי בכלל נתן לך רשות להסיע את הטנדר שלך אלינו?".

"אדוני", היא ענתה, "קוראים לי אולגה, נלחמתי בסטלינגרד נגד הנאצים, נסעתי בסיני נגד המצרים, אעשה פחות נגד הסורים? זה הטנדר שלי ואני אחראית עבורו, אשמור עליו ואמלא כל פקודה שתיתן לי. אינני רוצה כסף, לא משכורת ולא כלום. אהיה צמודה לרכבי, אעזור ליתר הנהגים של בית החולים שלך, אוביל פצועים, אבשל במטבח, אשמור"…

"מספיק גברתי", עצרתי אותה, "זאת יחידה פעילה בשדה והתנאים קשים ביותר לאשה מבוגרת כמוך".

"אל תפחד אדוני", הצדיעה לי אולגה בכעס, "אני יודעת שאני קרובה לשטיח… אבל תגיד לי, מה יעשו עם אשה זקנה כמוני?".

"דודה אולגה", כמו שקראו לה, נשארה עימנו. הגיעה עם החטמ"ר לרמת הגולן וכן בישלה לנו בשערי קונייטרה, רק חבל שלא הובלנו אותה לדמשק!

ממלאים שקי חול [צילום: ארכיון צה"ל]

נשים עוזרות למלא שקי חול [צילום: אפרים קדרון, מקור: ארכיון צה"ל]

זכריה הנהג

הבחור שנהג את הג'יפ שלי נקרא בשם זכריה, עולה מכורדיסטן שבעיראק, בן 46, אב לשישה ילדים, גר ב"ווילה" בשכונת עולים בקרית שמונה ועוד "מתנדב לרכב מגוייס" כמו "הדודה". איך הגעת אלינו? שאלתי אותו. "עם הג'יפ שלי", ענה לי. "זאת אומרת עם הג'יפ של מקום עבודתי כמנהל בחברת רשות החולה. דע לך אפוא שהג'יפ בתפקיד, גם אני. מה אעשה בבית? אשרת בהג"א? אני מתבייש".

במשך השבועיים שלפני פרוץ המלחמה עזר לי זכריה הרבה בסיורים בכל היחידות, לישובים במרחב כולו, לתחנות נפגעים החבליות ובאלף דברים אחרים, גדולים וקטנים. מהשכם בבוקר עד לאחר חצות. הודות לו והודות להשפעתו במוסך של הרשות, קיבלנו בולדוזר עם נהג מתנדב לחפירת תעלות המיון והטיפול העמוקות, עוד כשבוע לפני אספקת כלים מסוג זה מחיל ההנדסה.

דיין – סוכן לביטוח ועוזר הטבח

בתחילת פריסת הפלוגה במקומה ניסיתי להכיר אישית את האנשים החדשים. רובם צעירים שהגיעו אלינו. בינתיים פנה אליי בחור אחד, נמוך קומה, שחרחר, לא כל כך צעיר (כבן 40 פלוס), דינמי, עם שפם בולט, ממש כמו צ'רלי צ'פלין בקולנוע! כך בערך התנהלה השיחה:

"דוקטור, האוכל אני לדבר עמך רגע?"

כן, מה רצונך אדוני?

"כואב לי הגב, דוקטור".

מה שמך?

"דיין".

משה?

"לא, יצחק".

מה תפקידך פה, יצחק?

"כרגע כלום, שיבצו אותי כעוזר לטבח, ואני חולה גב".

האם אתה יודע לבשל?

"לא!".

מה עושה אתה בחיים האזרחיים?

"סוכן ראשי בחברת הביטוח ציון בנצרת ובגליל התחתון".

יפה מאוד, חשבתי, קשיש בן 40 פלוס, חולה גב, כנראה ספונדילוזיס, סוכן ב'ציון', ולפחות פקיד. אינו יודע לבשל מלבד מספרים ופרמיות ביטוח, לא מצאו לו אף מקום בפח"ח, אלא במטבח. בורג חסר בשלישות.

אוקיי, יצחק, תהיה פקיד-רשם במיון ב', גש לד"ר מונסג, אתה רואה אותו שם? הוא ידריך אותך בתפקידך החדש.

"כן המפקד".

יצחק דיין, סוכן ביטוח בנצרת, היה פקיד נמרץ למרות שפיטפט כל הזמן. הוא עזר לנו מאוד. אפילו הצליח למכור מספר פוליסות ביטוח חיים של חברת ציון.

באנו למילואים

מאי 1967, באנו למילואים [ארכיון צה"ל]

סיד (1)

"האם יש זבובים? האם יש שלשולים? רחצו היטב! חפרו עמוק יותר! חפרו בורות חדשים! צה"ל אינו מספק חומרי חיטוי בשדה". כך דרש הפיקוד. אך למרות הכל היו זבובים, היו שלשולים.

בהיותי בביתי בעכו לנשיקה מהירה לאשתי ולילדיי נכנסתי לבית החרושת "המסרק" (בלוקים וחומרי בנייה) של שכני, עולה לא כל כך חדש מרומניה. "קרול", שאלתי אותו, "האם תוכל לתת לי סיד… סיד פעיל למען היחידה?".

"קח כמה שאתה רוצה", הוא ענה והוביל אותי למחסן והעמיס בעצמו שקי סיד על הג'יפ עד שכמעט לא נשאר מקום לשבת, אפילו קדימה. שכבה מעל שכבה של שקי סיד כמעט עד הגג. "סע, דרך צלחה!", אמר לי שכני הנדיב. "רוב תודות לך בשמי ובשם צה"ל", עניתי לו וכך נסענו זכריה ואני לכיוון ראש פינה.

אותו יום הגענו למח"ט, שתי דמויות לבנות מלאות סיד, כאילו שתי נשמות מהלבנה. הסיד עזר לנו, אינני יודע אם מבחינה אורגנית, פסיכולוגית, או יחד, אך כן עזר. פחות זבובים היו, פחות שלשולים.

הסיד נשפך לבורות, גדולים וקטנים, רחבים וצרים, עמוקים ושטחיים, בבתי השימוש ובשק"ם, בכל הצפון! אולי עד היום הוא עוד מלבין את הבורות השונים במרחב הגולן.

סופיה ונשי ראש פינה

נשי המושבה היו נפלאות. אימצו את הפלוגה, מה לא עשו בשבילנו? אפו עוגות, חילקו סוכריות, הזמינו אותנו להתקלח ולאכול בבתיהן, הכינו ארוחות ערב שבת חגיגיות, השאירו את דלתותיהן פתוחים לחיילינו יומם ולילה – ובראשן עמדה סופיה, אם ישראלית אשר גיבשה את המושבה כגוף אחד למעננו, הזמינה את החבר'ה לקולנוע ערב-ערב, הביאה סדינים, לבנים ושמיכות. ממש התביישנו מנדיבות וחום לבן. האם זה היה פלא שניצחנו במלחמת ששת הימים, כשמאחורינו עמדו נשים כמו סופיה מראש פינה?

מנחם – סנדק לפלוגה

לא אוכל לתאר את הימים ההם מבלי להזכיר את האיש הזה. בכל התקופה לפני המלחמה עזר לנו. נתן לחבר'ה לצלצל הביתה בכל שעות הבוקר והערב, מביא הקפה שלו הצמוד אלינו (אפילו בלי תשלום!), הוריד את המחירים למרות הלחץ הגדול של לקוחותיו, הביא לנו אל הפח"ח – וזה קשה להאמין – משקה קר מדי יום-יום.

וכאשר התחילה המלחמה וביתו של מנחם נהרס כליל בהפגזה, המשיך לעזור לנו. הוא סגר את עסקו והוביל פצועים במכוניתו מהחזית אלינו, לכל תקופת המערכה בצפון.

מדור הטלפונים

חיל ההנדסה התלבש על הפח"ח, החפירות התקדמו בקצב מהיר, היתה פעילות עצומה כמו כוורת דבורים, אך חסר היה הגג. טונות של אדמה, אבנים ושקי חול – ואין גג. אצים רצים, מסמרים בלי סוף, קרשים בכל מיניהם, אבל גג לא! מה לעשות? והנה חברת הדואר הישראלית (מדור הטלפונים) נכנסה למערכה. בהתנדבות צבאית, ללא כוונה תחילה, אפילו ללא ידע כלשהו. סחבנו עמודי טלפון רבים, שכנראה הועמדו למושבה לפני כן, סחבנו אותם לשדה הקרב שלנו והקמנו לבד מבצר כביר של בית חולים תת קרקעי ממש כך. עם ידיים של חובשים ורופאים. קדימה חר"פ 1, חזק ואמץ!

מגיפת שלשולים בחולתה

הגיעה הודעה טלפונית דחופה מחולתה-צבא. מגיפת אנטריטיס. מספר המקרים לא ידוע. דרישה לרופא לבקר כמה שיותר מהר. בבואי לפח"ח מאחד הסיורים, התקשרתי מיד עם חולתה. "המפקד", אמרתי, "נתקבלה הודעה דחופה מחולתה-צבא בעניין של מגיפת שלשולים, צא לדווח ולמסור לי בהקדם האפשרי את המספר המדויק של מקרי שלשול או קלקול קיבה באיזורך, אשר הופנו לחובש במשך 24 השעות האחרונות. רוב תודות".

הדו"ח הגיע עם המספר המדוייק – מקרה אחד ויחיד של שלשולים – אצל הרס"ר של חולתה-צבא.

דוקטור קח כדור (מוקדש למנו)

אני מגיע לקבוצת פקודות של המפקד. הישיבה נדחתה ברבע שעה. לוקח אני ספסל אחד ושוכב לישון בחדר המלחמה. השעה שתיים לאחר חצות. מישהו מעיר אותי: "דוקטור, קום! הישיבה מתחילה". האולם מלא אנשים. המפקד פותח בדבריו, ואיני יודע איך, אבל לאט לאט ענני שינה מכסים אותי. ראשי נופל קדימה. מתאמץ אני להחזיר אותו חזרה – הוא נופל אחורה. שוב מתיישר. מה לעשות, אני מת לישון.

לפתע נשמע קול ברור וחד של המפקד: "דוקטור, קח כדור!". ראשי מתרומם מיד ומתיישר, ואני לוחש "סליחה המפקד". היו לפחות 50 איש בחדר. השינה פגה ממני.

טבילת אש – מפגיזים אותנו

הפח"ח היה מוכן. כל אחד ידע את תפקידו. כל אחד קיבל אימון ועוד אימון נוסף. וכל אחד היה מוכן לשעת ה-ש', כמו קפיץ של שעון.

בשעה 060610 (זאת אומרת 06:10 בבוקר ב-6 לחודש) החלה טבילת האש על ראש פינה. "חבר'ה, מפגיזים אותנו! כנסו לעמדות!".

צליל אחרי צליל של התעופפות פגזים החותכים את האוויר מעל ראשינו ואחריהם הבום של התפוצצויות כמה מטרים מאחרינו. לא אשכח את זה לעולם! דיין מתחיל להתפלל בקול רם את הקטע הראשון מספר תהלים. "אשרי האיש אשר לא הל….ך בעצת רשעי….ם", בנוסח חזנות בבל.

"בלום את פיך יצחק", אני צועק, "תן לי לשמוע היכן נופלים הפגזים! חבר'ה, התפזרו, אל תתרכזו במקום אחד, כנסו לתעלות!".

אחד הנהגים מתעטש כל הזמן, חושבני מפחד. דיין ממשיך להתפלל, הפעם בלחש. אחד לועס מסטיק ללא הרף. מישהו מחלק תפילת דף-לקרב של הרבנות הצבאית. מעבירים את ההעתקים מיד ליד דרך התעלות. אני נכנס יותר באדמה כששריקות הפגזים מתקרבות יותר ויותר. קור הבוקר נכנס בעצמותיי, כקור בתעלה של בית קברות?

70 דקות ספגנו את ההפגזה. ופתאום נשמעו המטוסים של חיל האוויר הישראלי העוברים מזרחה. התפוצצויות רבות וכבדות נשמעות מכיוון הרמה. ועכשיו שקט. טבילת האש נגמרה.

בית בראש פינה לאחר ההפגזה ]צילום: יוסף לויטה, ארכיון צה"ל]

בית בראש פינה לאחר ההפגזה הקטלנית ב-6.6.67 [צילום: יוסף לויטה, במחנה, ארכיון צה"ל]

הפח"ח בפעולה

הגיעו אלינו הפצועים באמבולנסים, בג'יפים, בטנדרים, במכוניות אזרחיות. לא מצטער אני שפקדתי על הפלוגה הזאת: איך עבדו האנשים! הרופאים, החובשים, האלונקאים. כצוות אחד, כגוף אחד. גאה אני שעבדתי עימם. גאה אני שהייתי אחד מהם. פלוגה כזאת לא ראיתי! כל פצוע אשר הגיע אלינו עם רוח חיים ניצל, אפילו בין הקשים ביותר. לא איבדנו איש… היו 11 חללים, להם אף אחד לא היה יכול לעזור.

לאחר טבילת האש וטיפול בנפגעים

השעה 061400. לאן נעלמו החבר'ה? כנראה עלו ברגל לרכס הקרוב בפילון, להביט כולם מזרחה על הרמה הסורית, אל רמת הגולן! העננים נדחו השמיימה, האדמה מרחוק השתלבה עם ההרים. ערפל שחדר כיסה את השטח כולו, ונשאר הדם וחושך מצרים.

כך היה סוף עמלק!

מה קרה ביום רביעי

השביעי והשמיני ביוני נשארים בחלל ריק בזכרוני. אני זוכר את הטרנזיסטורים הפתוחים יומם וליל, את השידורים בקול ישראל: דובר צה"ל מודיע על שחרור ירושלים העתיקה, את התקיעה בשופר על יד הכותל המערבי, את שירת התקווה, את הרגשתי העצומה שאני עומד עם כולם בין דפי ההיסטוריה.

לא, איני זוכר כלום, אלא הכל כחלום. שקט, מפגיזים. שני פגזי טיווח נופלים על ראש פינה לפני השינה. ואני חושב – לא נתקפל חביבי. מחר אתם [טקסט לא ברור…] מקבלים, לא אפחד, הפעם לא אנחנו!

טיפול בפצועים

פינוי פצוע בהליקופטר במלחמת ששת הימים [צילומים: ארכיון צה"ל]

כיבוש הגולן

השעה 090900. הצבא שלנו עולה לרמה. אנו בכוננות מלאה. החלפנו את המלאי שהיה חסר לאחר היום השלישי. חיילינו במצב רוח מרומם. אך לא מסוגל הייתי להתעלם מזה שהמלחמה תעלה לנו בנפגעים.

חיילים רבים שלנו נפלו עד שלקחנו את הגולן. חברים וידידים טובים, גיבורים כולם. אזכור איך זיהיתי את סא"ל יצחק חלפון ז"ל [מג"ד 33], גיבור ישראל, חברי לנשק מספר שנים. עומד דום אני כעת לזכרו ומקדיש אני את פרק זה לגבורתו, שבזכותו ובזכות אנשים כמוהו זכיתי היום לכתוב את זכרונות אלו.

הוד והידד

הפצועים מגיעים, גל אחר גל. הפח"ח פועל כמכונה משומנת, ללא תקלה, ללא הפסקה, הקשר פועל למופת בין החזית לבינינו, בין החזית לבין העורף, הוראות ובקשות מגיעות אלינו ואנו מבצעים אותן במהירות האפשרית.

סך הכל כ-200 איש עברו אל הפלוגה, פצועים קלים וקשים, גוססים וחללים, וסך הכל ארבעה מקרים של התמוטטות עצבים.

הוד והידד לחיילי ישראל, הוד והידד לצה"ל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s