כולם באו אחריי [רן שריג, מ"פ בגדוד 266]

שחזור כיבוש מוצבי ראוויה בגזרת גונן מפי המ"פ שהוביל את מחלקות טנקי האמאיקס וזכה לשבחים מאלוף הפיקוד ברשת הקשר הפלוגתית עוד במהלך הקרב * רן שריג, מפקד פלוגה א' בגדוד 266 מחטיבה 37, מדבר על מלחמת ששת הימים שאותה החל בלחימה באיזור ג'נין-שכם 

שריג על אמאיקס

המ"פ רן שריג [מימין] על אמאיקס עם אנשי הצוות

בעיניו של רן שריג, ההבקעה שהוא ביצע בכיבוש מוצב ראוויה שמעל קיבוץ גונן היתה יותר מכרעת מההבקעה העיקרית שנעשתה על-ידי חטיבה 8 בקלע וזעורה, בטח ובטח לעומת כיבוש תל עזזיאת ותל פאחר על-ידי חטיבה 1.

סרן רן שריג היה מ"פ א' בגדוד האמאיקסים 266 של חטיבה 37. הגדוד שלו שהשתתף ב-6 וב-7 ביוני 1967 בכיבוש ג'נין, טובאס ושכם, ותפס את הדרך לעבר גשר דמיה, חזר ב-8 ביוני 1967 אל צומת גולני ולמחרת בבוקר דהר כל עוד נפשו בו צפונה דרך הצירים העמוסים להתפקע של צומת גולני-טבריה-ראש פינה אל המשימות החדשות שלו ברמה הסורית. בסביבות השעה 14:00 החל הגדוד את העלייה התלולה, הסבוכה והבלתי עבירה כמעט, עד לגובה של כ-500 מטר, בדרכו להבקעה נוספת מבין כמה שהתבצעו במקביל באותן שעות.

גדוד 266 היה של טנקי ה-AMX, שהובאו לארץ במאות לפני מבצע קדש ולאחריו במסגרת ירח הדבש עם צרפת. שריג מספר על האמאיקס: "זה בעצם תותח נ"ט מתנייע 75 מ"מ חדיש מאוד, שהצרפתים פיתחו והרכיבו אותו על טנק מאוד קל, ששקל 13 טון בסך הכל והיה מסוגל להגיע למהירות של 80 קמ"ש בדרך או בכביש. הוא נחשב אז לטנק המתקדם ביותר. עם זאת, כל השריון שלו בחזית הצריח היה 36 מ"מ. זהו עובי שכל תותח נ"ט חודר אותו. ואז טליק, אבי השריון, כשהוא נכנס לעניינים, אמר שבטנק הדבר הכי חשוב זה המיגון. עד אז זה היה ההיפך – העיקר לירות ולנסוע".

טנק אמאיקסצוות האמאיקס כלל שלושה אנשים לעומת חמישה בשרמן: נהג, תותחן והמפקד שמילא גם את תפקיד הטען. איך זה היה מתבצע? שריג מסביר: "המפקד כל פעם שירה היה צריך להיכנס לצריח למטה ולהוציא פגז, למרות שהיה לו מיתקן ירי חצי אוטומטי. זה היה מיתקן עם שני תופים של שישה פגזים כל אחד, והמפקד היה יכול לסובב ידית כזו ולהפיל על מגש ההגשה פגז, זה היה מגש עם הדק וקפיץ ענק שהיה דוחף את הפגז ללוע התותח, והלוע היה נסגר לבד. כלומר, תיאורטית המפקד היה יכול לירות בלי לטעון. אבל זה היה בנוי לירוק של אירופה. פה בארץ עם כל האבק זה לא עבד".

כמה מילים על רן שריג. נולד ב-1936 בקיבוץ בית השיטה, בו הוא מתגורר גם כיום ["אני הבן הבכור של הקיבוץ"]. אחרי מלחמת ששת הימים הפך לסמג"ד 266. בפברואר 1970 התגייס לצבא קבע ומונה למג"ד 52 בגזרה הדרומית של התעלה: "זה היה בשיא של מלחמת ההתשה, בימים שמעוז המזח היה מקבל 4,000 פגזים ליום". אחר-כך היה שנה סגן מפקד בית ספר לשריון. ביולי 1973 קיבל דרגת אל"מ ביחד עם אורי אור ויוסי פלד, ומונה למח"ט 37. החטיבה שלו היתה כוח המילואים הראשון שהגיע במוצאי יום כיפור 1973 לקרבות הבלימה ברמת הגולן. שריג נפצע בקרבות אלה מרסיס שחדר לעורק בצוואר, וניצל בנס.

חטיבה 37 גוייסה במאי 1967 בגיוס שקט בערב שבת. הכינוס היה במחנה כורדני, משם נסעו הטנקים על שרשראות בכביש עכו-צפת, ביצעו אימונים ומטווחים בשטח אש ליד עראבה ולאחר מכן הגיעו לעין זיתים [כשני ק"מ צפונית לצפת]. שריג מספר כי בתקופת ההמתנה לקראת המלחמה ביצע גדוד 266, בפיקודו של המג"ד סא"ל רפאל שפר [רפול], סיורים על קו הגבול באיזור גדות, על דרך מע"צ. המשימה של האמאיקסים היתה היערכות הגנתית למקרה שהסורים יתקפו דרך גשר בנות יעקב.

רן שריג, מ"פ בששת הימים בחטיבה 37, ומח"ט 37 במלחמת יום כיפור

רן שריג 2015, מ"פ בששת הימים בחטיבה 37, ומח"ט 37 במלחמת יום כיפור

גדוד האמאיקסים בקרבות צפון השומרון

כמה שעות לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, הועברה מרבית חטיבה 37 לגזרת הלחימה בצפון השומרון. גדוד אחד [377] הושאר באצבע הגליל. שריג: "הגענו מול בית החולים בעפולה, היו כבר קרבות בצפון השומרון והפקודה שקיבלנו היתה לנסוע על הכביש דרך צומת יזרעאל ולתקוף את ג'נין מצפון. הגדוד קיבל ת"פ פלוגת צנטוריונים שנעמדה בחיפוי. אני כרגיל הייתי המוביל. עברנו את הקו הירוק, התפרסנו והתקדמנו לעבר משטרת ג'נין. התחלנו לקבל אש מתול"רים ירדנים, וכשהיינו 500 מטר מהמשטרה אמרו לנו שג'נין מותקפת על-ידי מוישה בריל וחטיבה 45 מדרום, וקיבלנו פקודה להיכנס לאיגוף שמאלי גדול דרך ג'לקמוס וכפרים נוספים במגמה לעקוף את ג'נין ולתפוס את כביש דמיה-שכם".

חטיבה 37 התקדמה לשכם מצפון כשהיא מנהלת כמה קרבות בעמק זבבדה וטובאס. מהגזרה הזו זוכר שריג את החפ"ק של אלוף הפיקוד דוד אלעזר מגיע אליהם. "שלחתי מחלקה לאבטח את החפ"ק שלו. היה באיזור גם מפקד אוגדה, אלעד פלד, שאני לא שמעתי אותו בכלל. אלוף הפיקוד ניהל את העניינים והוא זה שדיבר עם המח"ט שלנו".

גדוד האמאיקסים נלחם באיזורים שמצפון וממזרח לשכם, ביצע חסימה על כביש שכם-דמיה כדי לבלום כוחות עיראקים שהיו אמורים להגיע. שריג: "העיראקים לא הגיעו, אבל היתה הרבה מאוד תנועה של פליטים לשני הכיוונים והפקודה שקיבלתי היתה לעצור אותם ושאף אחד שלא יעבור. פליטים שברחו משכם יריתי לעברם ועצרתי אותם, וגם מי שהגיע ממזרח".

כעבור יום לחימה נכבשו שכם ומבואותיה. בין היתר, סבלה חטיבה 37 פעמיים מטעויות תקיפה של חיל האוויר. בפעם הראשונה ירדו אורגנים בטעות על קבוצת פקודות בתלפית, כשבתקיפה בו נהרג הקמ"ן החטיבתי, יעקב שילה. פעם שנייה היה זה בקרב של פלוגה ב' מגדוד 266 ופלוגת הסיירת במערב שכם מול חטיבה 40 הירדנית, שנסוגה מצומת קבטיה. בתקיפה זו של רביעיית מטוסי אורגן נהרגו שמונה מאנשי חטיבה 37.

"התיאום שלנו עם חיל האוויר היה קטסטרופלי", אומר שריג, "ואחרי הפעם השנייה אמרו להם – חיל אוויר עוף מפה, לא רוצים אתכם. הקרב על שכם שכך, היינו עם הראש בעננים. באותו יום כבשו את ירושלים, כל הזמן ברדיו דיברו על זה והיינו באופוריה".

חטיבה 37 נלחמת בצפון השומרון

חטיבה 37 פורצת דרך בין תלפית לג'לקמוס בצפון השומרון

משכם – חזרה לצפון. "נסענו על שרשראות באותה דרך שהגענו, זרקו עלינו אורז ועוגות בעפולה, עשינו חניון לילה במטע זיתים בצומת גולני, ואני אפילו קפצתי בג'יפ הביתה דרך השדות. באתי לקיבוץ בית השיטה עטור ניצחון וכולם פה ישבו בחושך".

לא זרקו עליך אורז? "איזה אורז, נסעתי עם אורות וכולם התחילו לצעוק עליי – תכבה את האורות. אמרתי להם – חבר'ה, המלחמה נגמרה".

בית השיטה הותקפה בששת הימים? "התקפה ישירה לא היתה אף פעם, אבל במלחמת השחרור ובששת הימים היה מטוס עיראקי שהוריד פה איזה פצצה".

הלחימה של עיקר חטיבה 37 ברמה הסורית

מה קורה איתכם למחרת? שריג: "עם אור ראשון נאמר לנו לעלות מהר לכיוון ראש פינה. עוד פעם הגענו לטבריה ושוב התושבים עושים לנו חגיגות ובירות. הגענו לראש פינה מתחת לפילון, שם עצרנו ליד מסעדה שקראו לה מסעדת המלוכלך. בא הקמ"ן הגדודי וזרק לכל קצין מפה של רמת הגולן, אפילו לא מפת קוד, ורפול המג"ד נתן פקודה בקשר [בסביבות השעה 1200] שאנחנו נכנסים לכביש נאות מרדכי-גונן ומסייעים לגדוד 17 לכבוש את מוצבי הקו של הסורים מעל גונן. אני כרגיל הייתי ראשון. הגענו לגונן, מעליו היה מוצב קטן, 8100, שכבר ראינו שם את גולני".

כשאתם הגעתם לגונן גדוד 17 כבר היה למעלה? "כן, זה היה מוצב שנכבש בלי קרב. הפקודה שלי היתה לחבור למשה יוסף [מג"ד 17] ולסייע לו בכיבוש. בצומת גונן היו איזה שתי מרגמות שירו למעלה, וממזרח לכביש היו כמה דחפורים שניסו לפלס דרך. אני אומר לרפול [מג"ד 266] – שמע, אני עם האמאיקסים שלי יכול לעלות. הוא אמר לי – אתה בטוח? אמרתי – אני עולה. זו היתה הגדולה של האמאיקס. התחלתי לעלות כשאני בזחל"ם. בשומרון התברר לי שאי אפשר לפקד על פלוגה מתוך טנק. חצי מהמט"קים עם הראש בפנים וזו קטסטרופה. אז אני את השומרון עשיתי מזחל"ם. פה בגונן התחלתי עם זחל"ם, אבל זחל"ם לא יכול לעלות ולכן עליתי על אחד הטנקים. מתוך תשעה או עשרה טנקים אחד פרס זחל, וחמישה הצליחו לעלות עם אחד המ"מים, רן גוטפרינד.

"תפסנו את דרך המוצבים ופתאום ראיתי שיהודה גלר [מ"פ הסיור] הצליח לעלות עם ג'יפ אחד למעלה. אז החרמתי לו את הג'יפ ולקחתי אותו. אחרי 200 מטר שהצלחנו לנסוע ראינו חוליה סורית יושבת בנקודה של יקוש הציר. אם הם היו מפעילים את זה, לא היינו יכולים לעבור. המצוק היה נופל למטה. אבל הם נטשו וברחו. התחלנו לעלות, היתה מחלקת טנקים לפניי, המ"מ היה אסא. הציר שם הלך בתוך מצוק ובבת אחת הגיע למין משולש כזה שנפתח לרמת הגולן, כחצי ק"מ לפני ציר הנפט. שם הם שמו את המוצב שלהם. אני לא ידעתי כלום. לא היה לנו לא מודיעין, לא היתה קבוצת פקודות, היתה לי רק מפה רגילה, ואני זוכר שהתבלבלתי ואמרתי כמה פעמים שאני בקנעבה" [כשני ק"מ צפונה משם].

גדוד האמאיקסים 266 ברמה הסורית

גדוד האמאיקסים 266 ברמה הסורית [מאלבומו של רן שריג]

הדחפורים לא עזרו לכם? "היו שם דחפורים שאני לא יודע מי הביא אותם, לא שייכים לחטיבה. אחר כך הם פתחו דרך. אני עליתי בלעדיהם. זה היה ציר הבקעה שלא היה מתוכנן ולקחנו אותו, ובשלב שהתחלתי לעלות אז דדו [אלוף הפיקוד] אישית יצר איתי קשר, נכנס לקשר הפלוגתי ואמר לי – רן, כל הכבוד".

מאיפה הוא הכיר אותך? "הוא פלמ"חניק וגם אבא שלי היה. הכרתי אותו אישית".

איפה היה המג"ד שלך? "הוא היה אחריי. כשהתקדמתי הוא הלך בעקבותיי, ואורי רום המח"ט הצטרף אליו. זה היה המאמץ החטיבתי העיקרי. כולם הלכו אחריי. אבל בוא נחזור לקרב, זה החלק המעניין. אני מקבל דיווח שטנק אחד שלי נפגע ותותחן נהרג, ושניים אחרים נפצעו. אני אומר להם לרדת למדרון אחורי. הגעתי עם הג'יפ, ירדתי ממנו ועליתי בזחילה עם המ"מ, עשינו תצפית על המוצב, ראיתי מאיפה יורים, המרחק היה 700-600 מטר ובאותו רגע התחילה אש מרגמות 82 נוראית על המקום שלנו. כולם התחבאו בטנקים ואני במזל לא נפגעתי. התחלתי לאסוף כוחות. אספתי מחלקה ועוד אחת, וסך הכל הצלחתי לאסוף שמונה טנקים, שיצאו מהמיצר ויכלו להתפרס. היה כבר שמש אחרונה, ראיתי שהמצב הוא כזה שאני תקוע בו. היו עוד שני טנקים שחטפו, אבל בלי נפגעים".

ואיפה היה גדוד 17? "באותו זמן בדיוק התחילו לרדת מצד צפון חיילים של גדוד 17, חלק פצועים, הם נסוגו, כאילו ברחו. שמתי על הזחל"ם שלי כמה פצועים. 25 שנה היה לי אקדח שמ"פ בגולני בא, זרק לי חגורה עם אקדח וירד למטה".

למה הוא זרק לך את האקדח? "כי הם היו בנסיגה".

למה הם היו בנסיגה? "למה? כי חטפו נפגעים בהפגזה ולא הצליחו ללכת קדימה".

מה חשבת על זה? "חשבתי שהשריון עושה את העבודה, והחי"ר לא יודע".


פינוי פצוע בג'יפ של הסיירת מהקרבות ברכס שמעל גונן [מתוך ספר חטיבה 37]

בעדות שמסרת בתחקיר של אנשי החטיבה אמרת שם שגולני נעו אחורה בצורה מאוד לא מכובדת. "אני לא חי"רניק ולא יודע מה הם עברו שם. אני ביחסים טובים עם מוישה יוסף, אבל הוא ידע… תראה, אחרי אותו אירוע התחיל הזלזול הגדול של השריון בחי"ר".

מה זאת אומרת שגולני נעו אחורה בצורה מאוד לא מכובדת? "אם ככה אמרתי אז נכון. חבר'ה של גולני באו לקראתנו, לא ידעתי באיזה צד אני, אבל הם ברחו. שמו פצועים על הזחל"ם שלי וירדו. את המג"ד שלהם לא ראיתי, אני חושב שהוא היה במוצב 8100, או לא יודע איפה. אמרתי לרפול [מג"ד 266], וגם המח"ט וגם אלוף הפיקוד שמעו – אני מסתער. יש מולי מוצב עם שלוש ארבע עמדות נ"ט. תותח נ"ט 57 מ"מ של הסורים פגז שלו חדר את חזית הצריח של אמאיקס כמו מקדח ופגע בתותחן. זה היה ההרוג היחיד שלי, ראובן ליבנה משער העמקים. הוא היה תותחן של אסא. ואז התפרסנו – וקדימה הסתער. זה היה אור אחרון, השמש היתה בעיניים של הסורים, ואני עם הג'יפ נוסע בין הטנקים".

נתת פקודת הסתערות כשלא בדיוק ידעת מה יש מולך, לא היה לכם מודיעין כמו שסיפרת קודם. "אתה מכיר את המושג גיבור טיפש או טיפש גיבור? אני עמדתי שם חשוף בהפגזה של המרגמות, אבל תשמע, אחרי שכבשו את ירושלים ואת סיני אז אני אתקע פה? אז יאללה קדימה. וברגע שהתחלנו לנסוע הסורים הפסיקו בעצם לירות. עלינו את ה-700-600 מטר האלה ודרסנו את המוצב. נתנו מכת אש, ואז קדימה הסתער, נכנסנו ממש פנימה, דרסנו חיילים סורים בתוך התעלות".

ממש דרסתם? "חלק ברחו וחלק נשארו בתעלות הקשר. ודרסנו אותם בתוך המוצב. זה היה עביר והטנק הזה יודע לצלוח תעלת קשר והשמדנו את המוצב. היה כבר חושך, ובהסתערות הזו היה לי רק פצוע אחד, עוזי זכאי, שאיבד עין. ואז בא רפול, אומר כל הכבוד וזה, נגמרה פה המלחמה".

מפת ההבקעה של גדוד 266 וחטיבה 37 בציר ראוויה, החל מגונן מזרחה ועד לדרך הנפט

מפת ההבקעה של גדוד 266 וחטיבה 37 בציר ראוויה, החל מגונן מזרחה ועד לדרך הנפט

כמה גירסאות לגבי הסיוע האווירי

שריג נשאל כעת על עניין חיל האוויר בקרב ראוויה. חטיבה 37 נפגעה באותו שבוע פעמיים בצפון השומרון מטעויות זיהוי של מטוסי חיל האוויר ושילמה מחיר של תשעה הרוגים וכלים פגועים. טעויות הזיהוי הללו נאסרו בזמנו לפרסום על-ידי ביטחון שדה והצנזורה. הניסיון המר עם חיל האוויר לא הרתיע את המח"ט אורי רום. כשהכוחות של 266 ושל גדוד המ"כים 17 חשופים בשטח לירי מרגמות וכשמוצב ראוויה יורק אש נ"ט, הוא פונה שוב לעזרת חיל האוויר.

שריג מספר השבוע [ספטמבר 2015]: "כשהייתי לפני ההסתערות וצברתי כוח כ-700 מטר מול מוצב ראוויה, אז אורי רום המח"ט שאל אותי אם אני רוצה סיוע אווירי. אמרתי לו אני מוכן, אבל בתנאי שקודם כל יהיה יעף יבש. בתוך כמה דקות היה יעף יבש, ושני אורגנים ירדו בדיוק עליי. אמרתי – לא רוצה סיוע אווירי, תשלחו אותם הביתה".

איך ביקשת סיוע אווירי אחרי הטעויות שעברה החטיבה בצפון השומרון? "המח"ט הציע לי, אבל הייתי למוד ניסיון ולקחתי מקדם ביטחון וביקשתי יעף יבש. לא היה אז את הפסים האלה על הטנקים ולא היה אלומות רדיו. זה היה צעד מאוד חכם [הבקשה ליעף יבש] ואחרי שהם ירדו עליי לא אמרתי להם – קחו תיקון 500 מטר מזרחה, אמרתי לא רוצה, נקודה. זו היתה תקלה על יבש, אבל תקלה שלישית, אסון שלישי פוטניציאלי שהיה יורד על חטיבה 37".

לאירוע הזה יש גירסאות אחרות. בספר "המערכה על הגולן" מאת מתי מייזל נכתב: "טנקי ה-AMX13 לא יכלו לתמרן על הדרך הצרה ורובם נפגעו. טעות בזיהוי של מפקד הטנקים הביאה לכך שמטוסינו תקפו את הכפר קנעבה [כשני ק"מ צפונה לראוויה] ולא את מוצב ראוויה, ולכן לא היה בתקיפה זו משום סיוע להתקפה".

בחוברת מורשת קרב של חטיבה 37 סיפר המג"ד רפאל שפר: […] "בעודי עולה, שמעתי דיווחים מרן שהטנקים שלו מתחילים להיפגע. החלטנו להזמין את חיל האוויר. התיאום היה קשה ביותר. טעות בציון המקום שבו נמצא רן גרמה לצלילתם של מטוסינו על אויב רחוק מדי". ואילו רן שריג באותה חוברת סיפר: […] "כאן נכנס לתמונה מפקד החטיבה שדאג לסיוע אווירי. בגיחה הראשונה פגעו המטוסים קרוב מאוד לטנקים שלנו. צעקתי להפסיק את התקיפה. הגיחה השנייה פגעה בקנעבה. לא הצלחתי לכוון את המטוסים לפגיעה ביעד שלמולנו".

בגירסה נוספת של האירוע סיפר שריג בתחקיר שביצע רס"ן יאנוש בן גל עבור תח"ש בשנת 1967: […] "חיכיתי להתקפה רגלית של האויב, וביקשתי סיוע אוויר לקנעבה. המטוסים באו ללא כל התרעה וירדו עלינו, אך למזלנו לא פגעו. הפעלתי עשן, אך לא צבעוני כי לא היה בידי. יתר המטוסים ירדו בסדר על קנעבה".

שריג אומר לנו השבוע שהגירסה שהוא מוסר בראיון זה היא הנכונה.

מה היתה המשמעות של כיבוש ראוויה? "אפשר להגיד שההבקעה הזו, בניגוד להבקעות שהיו בקלע ובתל פאחר, היתה היישר ללב המערך הסורי ועם הרוג אחד בלבד".

לא ראיתי שבסיכומי פיקוד צפון או מחלקת היסטוריה התייחסו כל-כך לקרב הזה. "זה עניין של פחות תקשורת ויחסי ציבור. אבל אם תבדוק מבחינה אסטרטגית, זו היתה ההבקעה שהפילה את כל המערך הסורי".

מדוע? "כי ההבקעה הזו היתה הכי קרובה לנפח, שהיתה בירת רמת הגולן ביחד עם קונייטרה. כולם הגיעו אחרינו. פשוט הקרב הזה היה פחות מיוחצן. שמעתי את זה גם מדדו, שבעצם איימנו על כל המיפקדה של הכוחות הסורים בנפח. גם המוצב של קנעבה ברח. בקיצור, אמרו לי – כל הכבוד, עשית את העבודה, לך תנוח ותתארגן. מחלקת סיור הלכה וחסמה את ציר הנפט, אנחנו חיכינו עד אור ראשון ואז החטיבה עם פלוגת טנקים וגדוד חרמ"ש התחילו להוביל לכיוון ציר וואסט-נפח ולהתקדם לכיוון קונייטרה".

החבר'ה על תותח 122 סורי. רן שריג מימין

חוגגים ניצחון על תותח סורי 130 מ"מ. מימין: אהוביה טבנקין קמ"ן הגדוד, הקמב"צ יענקל'ה ורד, מ"מ הסיור שולם זוהר ורן שריג

גדוד 266 התקדם למחרת לעומק הרמה. הפלוגה של שריג תפסה את השטח שמתחת להר שיפון, ליד המקום שבו נמצא כיום קיבוץ אורטל. "עמדתי שם מתחת לתל שיפון והחלטתי שאני כובש את יוסיפון [הר סמוך]. ואז עם שלושה ג'יפים עליתי למעלה, לא היה שם אף אחד אחד, אבל שמענו רעשים מבונקר הפיקוד. ירינו קצת, נכנסנו ובפנים ראינו טלה חי שהסורים החזיקו שם. השתלטנו על הר שיפון ויוסיפון, שמשם עושים כיום תצפיות על כל התרגילים.

"פה היה דבר פיקנטי ומעניין: כשהתיישבתי למטה פתאום רואים אוטו, יגאל אלון מגיע [שר העבודה]. הוא היה בן בית אצלנו בבית השיטה, הוא ואבא שלי היו חברים מהפלמ"ח והכרתי אותו אישית. הוא עוצר ואומר – שלום רן, מה אתם עומדים פה? קדימה. הוא המשיך לנסוע לכיוון קונייטרה. פאתי קונייטרה כבר נכבשו בשלב הזה. לא השתתפנו בכניסה לעיירה עצמה וככה נגמרה המלחמה".

גדוד 266 היה בשטח הרמה עוד חודש וחצי, התמקם באיזור רפיד ועסק בסימון גבול ובהחזקת הקו. שריג: "בסיום השירות הזה היה כנס חטיבתי גדול עם יפה ירקוני ולאחר מכן חזרנו הביתה. אני זוכר היטב את התאריך הזה, כי באותו יום שהיינו בתנועה הביתה נולד לי בן – 18 ביולי 1967. ירדנו חזרה לכורדני, עשינו טיפול לטנקים והשתחררנו".

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “כולם באו אחריי [רן שריג, מ"פ בגדוד 266]

  1. מצטרף לטפיחה העצמית של רן שריג על שכמו של גדוד 266, ובעצם על שכמו שלו. מה שמגיע מגיע.

    תקיפת מוצבי גזרת גונן היתה מאמץ משני ויעיד המודיעין הלקוי שקיבלו המפקדים. זו אינה פעם ראשונה שאנחנו קוראים כאן על מודיעין בעייתי, בעיקר בהפצת מפות ותצ"אות. זו רעה חולה שאפיינה את מאמצי ההטעיה והמאמצים המשניים, והנה דווקא כל אלה – הכיבושים של תל הילאל, דרדרה, 8100, עורפיה, ג'לבינה וראוויה הצליחו מעל המשוער בלי מודיעין גדול ובלי קבוצות תכנון או פקודות. כל אלה היו ברוחו של מפקד חטמ"ר 3 מנו שקד, בסגנון פקודות שאפשר לשמוע בעיקר בטירונות – רואים את המוצב הזה שם למעלה? חמש דקות כבשתם אותו, זוז!

    לא פלא שאלוף הפיקוד, בהמולת הקרב, מוצא לנכון לפלס דרכו בסבך הקשר אל הרשת הפלוגתית של רן שריג כדי להודות לו על יוזמתו והצלחתו בהבקעת מתחם ראוויה. בשעות הקשות הללו כשעוד לא ברור מה קורה עם חטיבה 8 שגדוד 129 שלה הסתבך בקלע, שחטיבה 1 מסובכת עד צוואר בתל פאחר – דדו מקבל בשורה טובה [בנוסף לזו שזעורה בידינו] ומוצא לנכון לומר תודה למ"פ בזמן אמת – ג'סטה שמעידה על אנחת רווחה.

    נראה שאפילו הסורים בתסריטים הכי שחורים לא העלו בדעתם שכוח צה"ל יצליח לחדור אל 8100 והלאה. טופוגרפית, זהו האיזור הקשה ביותר בגזרה המרכזית-צפונית לחדירה ממערב למזרח.

    אחרי שפלוגה א' של האמאיקסים הצליחה להתגבר על בעיות העלייה האיומות ולהגיע לדרך המוצבים הסורית, הגיע רגע של משבר אמיתי. הפלוגה ניצבת בשטח השמדה, חוטפת הפגזה יעילה והטנקיסטים רואים בעיניים כלות איך גדוד המ"כים במקום לסייע להם עושה אחורה פנה. כמעט כל מפקד נורמלי במצב כזה שוקל נסיגה טקטית, או לפחות לייצב קו, אבל רן שריג ביחד עם מ"פ הסיירת יהודה גלר עושים הערכת מצב ומחליטים להעיז. הם מרכזים כמות טנקים לא גדולה [בין שישה לשמונה] ומסתערים על מתחם שכוחו ועוצמתו לא ידועים להם.

    שיחק להם הקלף.

    ראוויה הוא כחמישה ק"מ דרומה לקלע – שן השלימה חטיבה 8 את כיבוש המקום במסגרת המאמץ העיקרי. ראוויה יושב ממש על ציר הנפט ובשעות אחה"צ המאוחרות של ה-9 ביוני הוא היה בידי צה"ל והפך למקום הקרוב למיפקדה הסורית הקדמית שישבה בנפח [מרחק של כ-7 ק"מ].

    במפגש מח"טים שאירגן פיקוד צפון לסיכום המלחמה שיבח הרמ"ט דן לנר את העבודה של חטיבה 8 בכיבוש זעורה וקלע, ואמר: "מה שבוצע ברמה הסורית לפי מה שאני מבין אחרי הביצוע, ולכך זה גם היה מתוכנן, זה כעין קדיחת חור די צר, כי בינינו לבין עצמנו היה לנו ציר אחד מפוקפק ולא יותר, כדי להגיע לעורף של המערך העיקרי ונדמה לי שהתוצאות הצדיקו זאת. כל מה שקרה אחר כך באגפים, למשל תל חמרה, בניאס וכל זה, ללא ספק שזוהי התוצאה של הופעת כוח בסך הכל קטן של חטיבה 8 בסביבות קלע וזעורה ושללא ספק השפיע מאוד על התמוטטות המערך".

    לנר לא הזכיר במילה את העבודה של חטיבה 37 בכיבוש ראוויה, שהיתה משמעותית לא פחות והגיעה לאותן תוצאות של חטיבה 8 וחטיבה 1 – עם שלושה הרוגים בלבד [אחד לגדוד האמאיקסים, ושניים בגדוד 17].

    האם כיבוש ראוויה לא היתה קדיחת חור צר ברמה?
    האם לנר לא מצא לנכון לפרגן כי לא הוא ניהל את הקרב הזה?
    או שאולי הקרב הקצר בראוויה, הפשוט, הנועז, בלי שום מודיעין ועם סיוע לא רב במיוחד, העמיד באור קצת אחר את התכנונים המפורטים, האינסופיים, של מקבת-צפון, שהיתה פאר תפארתו של פיקוד צפון?

  2. ככה זה. מי שעושה את מלאכתו כראוי- מנצח בקרב, אך מפסיד במלחמה על הזכרון. כך היה גם עם חטיבות השריון מילואים ברמת הגולן שרן שריג היה אחד המח"טים שלהן. לעומת זאת , גולני ואלברט נצרבו עמוק-עמוק באתוס הלאומי ואותות הגבורה שקיבלו, יצרו מיתוסים שכל טירון למד בשקיקה. וגב, ראו את ההבדל בין מ"פ א' למ"פ ז' של אותה חטיבה.

  3. כוחות חטיבה 37 סייעו לכיבוש תל פחר תל עזזיית, קלעה זעורה ,גלבינה ורוויה ומקומה של החטיבה לא הוכר בהסטוריה.
    תחת זאת קיבל את הקרדיט חטיבה 8 שהתברברה בשטח . הכל ענין יחסי ציבור של אלברט עם אלוף אלעזר …
    חברים חברים ובדרך מחקו את אורי רום ופקודיו מספרי ההסטוריה.
    טוב שלומדים מה ארע שם גם באיחור של יובל שנים למען יעשה צדק .

  4. "רן שריג 2015, מ"פ בששת הימים בחטיבה 37, ומח"ט 37 במלחמת יום כיפור"

    נדמה לי שהיה מח"ט 179 במלחמת יום כפור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s