הפריצה הגדולה [חטיבה 8]

על זחל הפיקוד היה המח"ט אלברט חסר מנוחה. הוא ידע: עתה – או לעולם לא. הוא התבונן בקשר, החליף מילה עם הקצינים שבחבורה. לפתע נדרך. ממכשיר הקשר בקע הקול המצופה: יש לבצע את הפעולה מיד. אלברט קירב את מכשיר הקשר אל פיו, סקר את הצוקים ממולו ופלט מילה אחת: "פעלו". נהמה עמומה אדירה ענתה לו. החטיבה נכנסה לפעולה * מתוך כתבה על חטיבה 8 בחזית הסורית ב-"7 ימים"

הכתבה ב-7 ימים

הכתבה על חטיבה 8 ב-7 ימים

מיד לאחר מלחמת ששת הימים גדשו את דפי העיתונים כתבות רבות על נצחונות צה"ל בכל החזיתות. רשימות רבות היו מלאות פתוס, קלס ושבח, תיארו בצבעים הרואיים את הקרבות, את תושיית המפקדים וגבורת החיילים והיללו את הצבא בכל פה. ככה זה היה בימים שצה"ל היה הפרה הכי קדושה במדינה, בוודאי שלאחר הניצחון המזהיר ביוני 1967.

אחת מאותן כתבות התפרסמה ב-"7 ימים" של ידיעות אחרונות ב-21 ביולי 1967 – על ההבקעה של חטיבה 8 ובראשה המח"ט אלברט מנדלר. חטיבה 8 אינה מוזכרת במספרה, והמח"ט והקצינים מופיעים רק בשם הפרטי בגלל הנחיות ביטחון שדה. הכתבה נמנעה להזכיר שהחטיבה לחמה קודם בגזרת סיני, אבל רמזה על כך (גם כאן כנראה מסיבות של ביטחון שדה).

על הכתבה חתום נתן ברון, שכפי שאפשר ללמוד היה חלק מהחטיבה, אבל לא כתב באיזה תפקיד ובאיזה גדוד שירת כאיש מילואים. הכתבה מאדירה את עלילות החטיבה תוך סילופים ואי דיוקים רבים. מתוך שתי התמונות שמקשטות את הכתבה, אחת מהן לקוחה בכלל מכיבוש הבניאס על-ידי גולני בליווי טנק מגדוד 377 שהיה ת"פ גולני ולא חטיבה 8. גם הצילום המרכזי, עושה רושם ממה שידוע לנו, אינו שייך ללחימה של חטיבה 8 בגזרה הסורית. לכתבה היתה חסרה מפה קטנה, שתבהיר לקוראים את איזור הקרב, אבל ככה זה היה אז: עטיפה כללית מאוד לכתבה נוצצת מאוד ברוח אותם ימים. אפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הלך הרוח של 1967.

"הפריצה הגדולה" – להלן הכתבה במלואה [מקור: אולם העיתונות בספריית בית אריאלה בת"א]:

________________________________________________________________________________________________

אורו הראשון של היום החמישי למלחמה – הוא יום ו' ה-9 ליוני – מצא את החטיבה אדומת עיניים, יגעה, אך תאוות קרבות. עם שחר ניצבו החיילים ליד כלי הרכב, כרסמו מציות של מנות קרב, ניקו את כלי נשקם וכל אותה עת לא גרעו את עיניהם מן הגוש החום-אפור המאיים והשנוא שהתנשא למולם: הרמה הסורית.

את השאיפה של חיילי החטיבה להיכנס לקרב קשה להבין. עברו עליהם שלושה שבועות קשים עד מאוד. את שני שבועות הכוננות בילתה החטיבה במקום אחר, באחד המקומות הנידחים ביותר בארץ, מרחק רב עד לכביש הקרוב ביותר, הרחק הרחק מכל מקום ישוב. החיילים שמעו על אמנים המופיעים בפני יחידות, על עוגות המובאות לבסיסים על-ידי "דודות" טובות, על פירות טריים הניתנים שי מטעם משקים וקיבוצים שונים. שמעו – אך לא ראו. הם היו, פשוט, רחוקים מדי.

מאז פרצה המלחמה עברו על החטיבה ימים לא קלים. היא טעמה טעמו של קרב וניטלטלה טלטולים לאין קץ. חייליה ידעו כי חצי האי סיני נכבש, וכן גם הגדה המערבית. הם חשו כי שיאה של המלחמה כבר עבר עם כיבוש העיר העתיקה (ההודעה על כך מצאה אותם בעיצומה של תנועה מהירה, ובדרך נס ממש נמנעו תאונות קטלניות כאשר החלה השתוללות של שמחה על כלי הרכב: היתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי ריקוד בלט מושלם כמעט של זחל"מים עמוסי לוחמים).

אך עתה, בליבו של איזור מוריק ונעים, מתחת לצילה של הרמה, אחז בהם הרצון העז להילחם ולכבוש. השהות הקצרה בחברת אנשי המשקים בסביבה הבהירה להם עד כמה חשוב כיבושו של האיום המתמיד הזה, התלוי מעל חבל ארץ מופלא ביופיו זה. החיילים עקבו בעיניהם אחרי המג"דים והמ"פים הטסים אנה ואנה בג'יפים שלהם, וניסו לפענח מה מסתתר מאחורי כל אותן קבוצות פקודות, סיורים ותדריכים.

תוכנית נועזת

החטיבה, כאמור, היתה עייפה ויגעה וגם קצת חסרת אמון לגבי כל אותן התראות. יום קודם לכן התמקמו החיילים באיזור הכינוס שבין העיירות חצור וקרית שמונה, ומפקדיהם הורו להם להכין הכל לקראת יציאה לקרב. בשעות הצהריים של יום חמישי ידעו כל החיילים כי הקרב ממשמש ובא.

הכוננות לקראת היציאה לקרב היא חוויה לא קלה. החיילים אז קצת פחות עליזים מן הרגיל, קצת יותר מרוכזים בעצמם, לפיתת העוזים היא חזקה יותר וכובע הפלדה קשור היטב לסנטר. מחשבות ממחשבות שונות עולות אז במוחו של כל אחד.

אך אותו יום לא בוצעה כמובן הפעולה, והם חשו לבד מהרגשת הרווחה הטבעית גם תחושה של בזבוז ואכזבה על כל אותן שעות הכוננות המתוחות שחלפו ללא תוצאה. עתה גם אם קיוו כי הקרב אכן יתרחש – לא האמינו במיוחד. "בטח יבטלו הכל שוב", חלפה המחשבה בליבם.

מפקד החטיבה, אלברט, ידע זאת. הוא הכיר היטב את אנשיו. רק לפני כמה חודשים בילה איתם כחודש ימים בתרגיל חטיבתי גדול שעבר בהצלחה. היתה זו חטיבה "שחורה", גם בשל צבע כומתותיה, כומתות השריון, וגם בשל העובדה שאין היא חטיבה "זוהרת" במיוחד. זוהי חטיבת מילואים רגילה המוכנה לכל תפקיד ולכל משימה. המח"ט ידע כי על חייליו עברה תקופה קשה וכי הם משתוקקים לפעולה. כמותם רצה גם הוא לבחון את כוחה של החטיבה בפעולה של ממש.

גם עלינו עברו יומיים לא קלים. כמה וכמה פעמים היה במטה הפיקוד, שם קיבל תדריכים מ"דודו", אלוף הפיקוד ומראש המטה שלו. הוא הספיק לסייר בשטח ולקבוע תוכנית לפעולה. כאשר הגיע לראשונה למטה הפיקוד נאמר לו בפשטות: "אתה צריך להבקיע את הרמה הסורית". עד מהרה הכין תוכנית והביא אותה לאישור של "דדו". התוכנית אושרה במהירות רבה. היתה זו תוכנית נועזת ומסוכנת, לפיה צריכה היתה החטיבה לפרוץ היישר מזרחה לאור היום, אל ליבם של המוצבים הסורים. ההבקעה הזו תבוא – כך תיכנן אלברט וכך היה לאחר מכן – מכיוון כפר סאלד אל גבעת האם (שבשטח ישראל) תוך חציית הגבול ומשם לנעמוש ולמוצבי זעורה. כל אלה – מקומות שחרתו היטב את עקבותיהם בישובים שלמטה: בבתים הרוסים מהפגזות, בלילות ללא שינה, בילדים שבילו חלק הגון מחייהם בתעלות ובמקלטים.

הפורצת היחידה

התוכנית אושרה. עתה היה אלברט צריך לקבוע כוחות ומשימות. הוא נטל עימו את מפקד היחידות שתחת פיקודו ויצא עימם לסיור בקרבת הגבול. תוך כדי סיור סקר אותם: חבורת גברים מאובקים ומזוקנים המוכנים לכל משימה ולכל קרב. היטב היטב ידע אלברט וידעו גם הם כי המשימה אינה קלה, והיו אף שהתבדחו מתחת לזקניהם בני השבוע-שבועיים על ההרגשה הצפויה כשיתקדמו כלפי מעלה, מתוך נחיתות טקטית מובהקת, אל המוצבים היורקים אש מלמעלה.

עד מהרה נקבעה חלוקת העבודה: גדוד הטנקים של בירו יפרוץ ויכבוש את נעמוש וינסה להשתלט על השטח מעל מוצבי זעורה. כוח טנקים אחר שהועמד תחת פיקוד המח"ט היה צריך לכבוש את מוצבי זעורה העליונה. גדוד החרמ"ש של קרן היה צריך לכבוש את מוצבי זעורה התחתונה. יחידת הסיור של רפי נועדה לאבטח את איזור הפריצה הראשונה מצד דרום, ופלוגת ההנדסה של אפרים תנוע עם הטנקים של בירו, על מנת לפרוץ להם דרך ולהכשיר עבורם את ציר ההתקדמות.

בעודו מדבר ברור היה לכל כי הקרב עתיד להיות קשה מאוד. ראשית, ההבקעה לאור היום אינה סימפטית במיוחד. שנית, ההבקעה היישר קדימה ללא איגופים מיותרים ותמרונים מחוכמים גם היא אינה מן הדברים הנעימים. ושלישית, ברור היה כי חטיבה זו, "השחוקה", חסרת הזוהר והברק, תהיה הפורצת היחידה בשלב ראשוני זה. חטיבות אחרות יפרצו אף הן, בגזרות אחרות, אבל רק כמה שעות לאחר מכן. שוב – הבדידות אינה מן הדברים האהובים במיוחד במצבים כאשר…

חבורת הפיקוד ניצבה עתה בבוקרו של יום ו' בראש היחידות. שעות הבוקר המוקדמות עברו בעצלתיים. דומה היה כי הכל יידחה שוב. הטרנזיסטורים השמיעו ידיעות על מגעים להפסקת האש המתנהלים באו"ם, וברור היה כי השעות הקרובות הן ההזדמנות האחרונה לביצוע ההבקעה. אך הפקודה בוששה מלהגיע.

תנועת ניצחון

לפתע הזדעק מכשיר הקשר שעל זחל המח"ט. ההודעה אמרה: הכוח צריך להיות במצב של כוננות כזו, שברגע בו תתקבל ההודעה לנוע יוכל לעשות זאת. רוב המפקדים בילו את הרגעים הללו בצורה אופיינית להם. הם לא ידעו מה מצפה ליחידותיהם בהרי הרמה, אך הם עשו הכל על מנת להיות מוכנים לכך.

הראשון היה סא"ל בירו, מפקד גדוד הטנקים. גבר מוצק ורחב, המדבר בצרורות ועיניו הקטנות חבויות מאחורי לחיים שמנמנות. הוא ניצב על הטנק שלו מחייך וצוהל, עושה תנועות ניצחון בבוהן ידו הימנית שהונפה כלפי מעלה, ולוגם – כך נשבעים אלה שהיו לידו – לגימה של משקה חריף, כאשר אהב. בירו, למסתכל מן הצד, היה הדמות של המפקד הקשוח, השש לקרב, הנהנה מן הסכנה.

אולי זו היתה הדמות שביקש בירו ליצור בלב הסובבים אותו. אך האמת היא שמפקד ותיק זה, שבע הקרבות – מימי פעולות התגמול שקדמו למבצע סיני, במבצע סיני עצמו ובשורה של מבצעים ב-11 השנים שחלפו עד עתה – היתה לו גם דמות אחרת. שלושה-ארבעה ימים לפני המלחמה, באורח מקרה, ניתנה לי ההזדמנות לשוחח עמו כשהוא ניחוח ורוגע, והדברים קולחים מפיו:

"סבורני שהחיילים שלי מוכנים למלחמה. אומרים שהנוער של היום הוא פחות טוב מהנוער של מלחמת הקוממיות או של סיני. שטויות מוחלטות. הנוער הוא מצוין, צריך רק לדרוש ממנו דברים. יש מי שמקלקל אותו… אני מודיע לכם: אם יבוא מי שחיבר את השיר 'נכניס לכם' אל היחידה שלי – אני יורה בו. זה שיר מזעזע, והוא הופך אותנו לברברים ולמושחתים בדיוק כמו הערבים שממול… אני לא דואג מה יקרה במלחמה, הכל יהיה בסדר. תזכור מה שאני אומר: הכל יהיה בסדר"…

עתה, בעומדו על הטנק, המשיך בירו להמטיר ברד של בדיחות על העומדים מסביבו. הוא הוציא את חצי גופו העליון מן הצריח, וכל הרואים אותו קיוו שיהיה די זהיר בעת הקרב לא לעשות כן. הם הכירו את טבעו של בירו, האוהב לראות הכל במו עיניו, בלי חציצות של פריסקופ, משקפות ואביזרים דומים.

עיניים לחטיבה

לא הרחק ממנו, ליד הג'יפ שלו, עסק רפאל, מפקד הסיירת, בעיסוקו הרגיל: עיון במפות והתבוננות ביעד מבעד למשקפת עבת עדשות. תפקידו בקרב הצפוי היה תפקיד מובהק של סיירת: להוביל את הכוח בנתיב הנכון, לאבטח אגפים ופרצות, ובכלל להיות עיניים לחטיבה כולה. רפי התבונן בגושי הסלע העצומים ממולו בעיניים מקצועיות, מאוד מקצועיות למען הדיוק. מלבד היותו סייר מעולה ולוחם מבוהק, עסק רפי בחייו האזרחיים בנושא רחוק מאוד מעיסוקו באותו בוקר חם: הוא היה מרצה לתורת שימור הקרקע בטכניון החיפאי. ובחייו האזרחיים עיטר תואר דוקטור את שמו (וגם את שם אשתו). הוא היה גבר בגברים, לוחם כהלכה, ועתה ידע כי חובתו הברורה היא להיות קרוב ככל האפשר אל בירו ויחידתו, ויחד איתם להתקדם קדימה.

ליד אחד הזחלים עסק רס"ן משה (מוש) חביב בתפקידיו הרגילים: הוא בדק שוב ושוב את מערך השיירה, דאג שכל כלי הרכב יתודלקו במהירות, שהתחמושת תהיה במקומה, שכלי הנשק ייבדקו שוב ושוב וישומנו כראוי. הוא היה עורך דין במקצועו האזרחי, איש אוהב חיים ופעילות (כגזבר מפלגה בימי הבחירות טעם בהנאה את טעם החיים הפוליטיים ושוב לא הירפה מהם) ויותר מכל אהב את מקצועו, את הטיולים שערך בארצות שונות – ואת יחידתו. הוא היה חייל ותיק ומנוסה, שהכיר היטב את יחידתו. כשנתמנה לתפקידו העמיד תנאי כי הוא מוכן לכל תפקיד, אך הוא תובע שיינתן לו גם לפקד על כוח מסוים ולא להסתפק בתפקידיו שהם לרוב מנהליים. התנאי נתמלא ועתה ניצב בראש כוחו כשהוא דואג לכל דבר. יותר מן האחרים ידע הקצין הזה, בעל התחושה הפוליטית, עד כמה מוטלת כל הפעולה בספק.

החורשות שקקו חיים. השעה היתה 9:30 בבוקר לערך. פה ושם נראו דמויות מוכרות: סגן נתי, סגן יגאל גורן, הרופא, סמל שאול ורדי, קצין הקישור הארטילרי אהוד – כולם לא ידעו מה מצפה להם בשעות הקרובות.

על זחל הפיקוד היה המח"ט אלברט חסר מנוחה. הוא ידע: עתה – או לעולם לא. הוא התבונן בקשר, החליף מילה עם הקצינים שבחבורה. לפתע נדרך. ממכשיר הקשר בקע הקול המצופה: יש לבצע את הפעולה מיד. אלברט קירב את מכשיר הקשר אל פיו, העיף מבט ארוך בטורים שמסביבו, סקר את הצוקים ממולו ופלט מילה אחת: "פעלו". נהמה עמומה אדירה ענתה לו. החטיבה נכנסה לפעולה.

בדקות הראשונות דומה היה כי אין זה אלא תרגיל, אחד מרבים אותם ביצעה החטיבה באימוניה: החטיבה נעה בשדרה מסודרת על הציר המוביל מכביש קרית שמונה-כפר סאלד אל עבר גבעת האם והגבול. לא הורגשה שום תנועה בצד הסורי, וכל חיילי החטיבה החלו להשתעשע לרגע בתקווה מוזרה: כל שעות הבוקר הנחיתו מטוסי חיל האוויר אש על המוצבים הסורים. אולי אולי – עברה המחשבה – הצליחו המטוסים לחסל את הכוחות היושבים בעמדות המבוצרות שלמעלה?

אם אכן חשב מישהו כך – התאכזב עד מהרה: החטיבה נעה כשבירו והטנקים שלו מובילים בראש ואחריהם היחידות האחרות. ציר ההתקדמות היה צר ומשהגיעו הכוחות לאיזור גבעת האם, עוד בטרם עברו את הגבול, החלה לפתע הפגזה ארטילרית כבדה של האויב. מלמעלה ראו הסורים את הכוח המתקדם ובגלל מיקומם הנוח יכולים היו אנשי הארטילריה שלהם לטווח את הפגזים היטב.

אש תופת ניתכה עתה על החטיבה. המח"ט הודיע על כך בקשר וביקש התערבות של חיל האוויר. הדבר נעשה תוך דקות ספורות. המטוסים הגיחו מאי-שם, זינקו לעבר המוצבים והיכו בהם מכת אש עזה. האש הארטילרית אומנם נחלשה, אך לא נפסקה.

פגז בזחל"ם

ואז נפלו הקורבנות הראשונים. בראש כוחו נע "מוש" בזחל שלו, כשעמו עוד שבעה קצינים וחיילים. הם התקדמו לאיטם כשלפתע נחת פגז של מרגמה 120 מ"מ בתוך הזחל עצמו. במרחק קטן עקבו אחרי המתרחש חיילי הכוח. להבה עזה פרצה מן הזחל. "מוש" נהרג במקום וכמוהו עוד חמישה לוחמים, הנהג נכווה קשה, אך נשאר בחיים. סגן יגאל גורן, קצין צעיר ומוכשר, נכווה אף הוא ופונה מן המקום, אך מת לאחר מכן מפצעיו.

עתה קיבל הקרב משמעות חדשה, חריפה ומזעזעת. הזחל של מוש נע על הציר ממש והחטיבה כולה חלפה על פניו כשהחיילים רואים את פגר המתכת השרוף ויודעים מה אירע. אם היה מישהו זקוק להשפעה שצריכה היתה לדבר אל חיילי החטיבה – עתה ברור היה כי המלחמה היא לחיים ולמוות – ומוטב כמובן לחיים – ועדיין היתה החטיבה בתנועה (כבר אחרי הגבול) לעבר מוצבי גור אל עסקר ונעמוש. אש הארטילריה שככה מעט, ובירו משך את הטנקים ימינה ומעט דרומה כדי לכובשם. אומנם היתה התנגדות, אך היא דוכאה על-ידי תותחי הטנקים, ובדרך פשוטה על-ידי רמיסת העמדות בשרשראות הכבדות. היה זה המפגש הראשון של צה"ל עם העמדות הסוריות במלחמה זו. החיילים יכלו לראות את הבונקרים המבוצרים, את העמדות האדירות והחימוש המשוכלל – והם הבינו כי העניינים לא פשוטים כלל ועיקר.

לאחר שכבש בירו את נעמוש, צריך היה לפנות בתוואי שתוכנן מראש לכיוון צפון מזרח, לעבר זעורה. אך כאן קרתה התקלה הראשונה. כוחו של בירו שטף קדימה, לא שם לב למקום העיקול שמאלה – והמשיך בדרכו בכיוון דרום-מזרח לעבר מוצבי סיר א-דיב וקלע. זה היה למעשה הרגע הקריטי של הקרב. לולא סטייה זו היה הכל (אולי) אחרת. אבל הכוח המשיך לנוע כשבירו מושך בדרכו האופיינית: 'יותר מהר! יותר מהר! יותר מהר!'.

עד מהרה הוברר מה קרה. סגן נתי, מפקד טנקים ביחידתו של בירו, זיהה שהכוח מתקדם לעבר קלע והודיע על כך למפקדו. בירו לא השתהה: 'עולים על סיר א-דיב ואחר כך אל קלע!', החליט מיד, והכוח נכנס לסיר א-דיב.

ואז הונחתה שוב אש ארטילריה על החטיבה, ושוב מצא בירו את עצמו תחת אש. הוא רצה לראות מה מתרחש, הדף את פתח צריח המפקד – והזדקף כלפי מעלה על מנת לסקור את השטח. בעודו ניצב כך – פגע פגז בטנק שלו ופצע אותו בלסתו. בירו נפל כשכולו מכוסה דם. פניו הפכו לעיסה דביקה. הקשר בטנק ראה אותו והחל זועק במכשיר הקשר: 'המפקד נפגע! המפקד נפגע! שלחו מיד הליקופטר!'.

מי ששמע זעקות שבר אלה – ליבו התחמץ. אפשר היה לחוש שלא מבהלה בלבד זועק הקשר, אלא מאהבה ומהערצה אל מפקדו. אלברט המח"ט קלט את הקריאה וניסה להרגיע את הקשר במילים שקטות ורגועות. לפתע, כאילו מעולם אחר, נשמע במערכת הקשר קולו המגומגם של בירו: 'הקשר שלי נבהל, זה לא נורא', והפסיק. הוא ניסה להעביר לצוות הוראות על-ידי פתקים, אבל אז פגע בו רסיס שני והוא נפל-כרע על הטנק ונדם.

בירו הורד מהטנק למטה. ליד הטנק ניצב – ממש כפי שהיה צריך לקרות – רפי, מפקד הסיירת עם הג'יפ שלו. רפי ידע כי לבירו אין סגן וכי הקצינים הבכירים ביותר הם שלושה סגנים צעירים: נתי, אילן ואפי. הוא היה אומנם לא טנקיסט, אבל מפקד. בקפיצה אחת עלה על הטנק, נטל לידיו את הפיקוד והחל להעביר הוראות בקשר. דבריו הראשונים בקשר היו אל המח"ט: 'קיבלתי פיקוד על אחד'. שריר של שנייה, וקולו הרגוע של המח"ט נשמע בבירור: 'מאשר! פעל!'.

סיכת ביטחון

החובש קרב אל בירו וראה מה קרה. הוא ניקה במהירות את פניו והבין כי הדבר המסוכן ביותר הוא עצירת הנשימה. עצירה זו יכולה לבוא אך ורק בגלל כניסת הלשון אל קנה הנשימה. בירו השתדל – איש לא יכול היה להבין כיצד, ואם בכלל היה בהכרה – לשבת זקוף בג'יפ. בתנועה חפוזה נטל החובש סיכת ביטחון גדולה וחיבר בעזרתה את לשונו של בירו אל שפתו התחתונה, וכך כשסיכה "מעטרת" את שפתו הורד בירו למטה, אל תחנת איסוף הפצועים (היום, לאחר שהבריא מפצעיו, יכול בירו להיות שקט: הוא עדיין ישב בג'יפ ולא שכב).

המח"ט בזחל הפיקוד החל לארגן מחדש את הכוח. מ"מ מן הסיירת הגיע אליו ודיווח על השינוי בתנועתו של בירו ועל מה שאירע. המח"ט קיבל החלטה גורלית: הכוח של בירו – עתה כבר לא היה כמובן "של בירו" – ינוע הלאה בצירו החדש, דרומית מזרחית, לעבר קלע. הוא עצמו עם כוח הטנקים שתחת פיקודו ועם גדוד החרמ"ש של קרן ינוע כפי שתוכנן לעבר זעורה, יכבוש אותה ויתחבר עם גדוד הטנקים למעלה, בקלע או לידה. תוך שניות הודיע על כך המח"ט לדדו, ואלוף פיקוד הצפון הבין מיד את המתרחש והודיע: "מאשר".

הכפר קלע [צילום: חזי פנט]

הכפר קלע [צילום: חזי פנט]

נתי, קבל פיקוד

כשנפלה החלטה זו התייחס המח"ט אל כוח הטנקים הדרומי כאל כוח "של רפי". כי ידע שהקצין הוותיק והמנוסה נטל את הפיקוד. אבל תוך שלוש דקות השתנה הכל. קולו של רפי, הפעם חלש וקהה, בקע מן המכשיר: "נתי (מ"פ הטנקים שהיה הקרוב ביותר אל רפי באותו הרגע) קבל פיקוד!".

ארבע פעמים חזר רפי על משפט זה ויותר לא נשמע קולו. רק כעבור כמה רגעים הובן מדוע: פגז פגע בטנק, הרג את רפי ואף את הקשר הנאמן שכה דאג למפקדו וכה רצה לחלצו מהר מאש התופת.

נתי עצמו לא היה במצב אידיאלי. פגז פגע קודם לכן בטנק שלו והרס את מדף המפקד. הוא החליף טנק ואז שמע את ההוראה לקבל פיקוד. עד סוף הלחימה – עובדה מדהימה המדברת בעד עצמה – לא ידע נתי מי העביר לו פקודה זו. אך מששמעה נותרה לו דקה קטנה אחת כדי להבין מה קרה: הוא, סגן צעיר, חייב להוביל את היחידה לעבר קלע ולכובשה. גם קצין מנוסה היה מתחיל לדאוג במקצת – אך מזלו של נתי היה שלא נותר לו זמן לדאגה. היה עליו לפעול – ומיד. המח"ט הסביר לו את השינוי בתוכנית, ונתי ידע כי הוא עתה לבדו, לבדו, לבדו.

נתי היה על הדרך עצמה, מחשש למוקשים, אך הוא נטל עתה על עצמו סיכון ומשך ימינה. לא נשמעו פיצוצים – סימן שאין מוקשים. הוא החל לפרוש את הכוח. תחילה שלח יחידה אחרת, של אפי, אל הרכס משמאל, כדי שיחפה עליו. הקשר היה חדש, והמפקד השני לא ענה. במקומו ענה סגנו, אהוד, שהודיע כי המ"פ פונה. מצב "מזהיר" ממש, הרהר לעצמו המח"ט. גדוד שלם מונהג על-ידי שלושה קצינים צעירים, אבל הוא בטח בקציניו הצעירים והמשיך בדרכו לעבר זעורה בידעו כי כיבושם המהיר של מוצבים אלה יקל עליו למהר לעבר קלע על מנת לעזור ליחידה הלוחמת בכיוון דרום.

כוחו של נתי החל להיערך לקרב המכריע על קלע. בעודו מתמרן מעט, אץ המח"ט במעלה הרמה. ההתקדמות היתה בתחילה טובה, ללא כל הפרעות – עד כקילומטר אחד לפני זעורה. המח"ט קידם את כוח הטנקים שהיה עמו והורה לו לעבור את הכפר זעורה ולפנות דרומה לעבר משלטי זעורה המבוצרים והמחופרים. אש ארטילרית החלה לרדת. הטנק המוביל נפגע וחסם את הציר. המח"ט נע מיד אחריו – והזחל שלו כבר נפגע היטב מרסיסים – ולכן ירד מיד מן הציר כדי לאפשר לטנקים להתקדם ולרמוס את המוצבים שממול. הוא נע עם הזחל ועלה על המוצב התחתון, כ-200 מטרים מן הטנקים. בנטלו את שפופרת הקשר ובנסותו להעביר הוראות מתאימות לטנקים – הוברר לו כי מערכת הקשר אינה פועלת.

הזיזו אותם

כל דקה היתה חשובה. כיצד להודיע לטנקים שעליהם להתקדם לתוך המוצב ולכובשו ולא להסתפק ביריות לעברו? לידו ניצבו רס"ן אבי וסגן ישראל קצין הסיור. אלברט פלט: "קפצו לשם והזיזו אותם".

לצאת מן המחסה הבטוח יחסית של הזחל ולהסתובב חשוף – אין זה עניין פשוט כלל ועיקר. מה גם שבין זחל הפיקוד והטנקים היה חלק מן המוצב. כלומר, אבי וישראל צריכים היו לרוץ על פאתי המוצב, לגשת אל הטנקים ולהדריכם מה לעשות.

המח"ט עקב אחריהם. בעודם רצים במהירות הבזק אל עבר הטנקים. הקשר, כאמור, לא פעל, ושני הקצינים החלו להסביר בצעקות, בקריאות ובנפנופי ידיים לכל טנק מה עליו לעשות. עד מהרה הובנה כוונתם והטנקים החלו להתקדם בתוך היעד כשהם יורים, רומסים וכובשים. וכל אותה עת היו אבי וישראל על הקרקע, ליד שרשראות הטנקים. שני טנקים נוספים נפגעו ונעצרו תוך כדי תנועה מסובכת ומסוכנת זו.

לאחר זמן קצר נכבש המוצב. היה זה המוצב הקרוי "זעורה התחתונה". אבל עדיין נותרו מוצבי "זעורה העליונה". בעודו מארגן את הכוח ונותן לגדוד חרמ"ש של ק' הוראות לכיבוש מוצבים אלה, ראה המח"ט כי ההתנגדות משם היא קלה יחסית והוא נתן עתה יותר מקודם את דעתו על נתי ומלחמותיו. אכן לא הרבה זמן יכול היה אלברט להניח לקרב המתחולל סביבו. הזחל שלו עצמו נפגע והוא נאלץ לעלות על זחל אחר.

נתי היה עתה בעיצומן של ההתקדמות והלחימה לעבר מוצב קלע. צריך להקדים את המאוחר ולומר שהיה זה מוצב מפואר ממש. זה כפר גדול למדי, המכיל כ-100 מבנים, כולו עטור ומצולב בתעלות קשר נוחות, בבונקרים אדירים ומבוצרים היטב. לאחר מכן כשנכנסנו לתוכם ראינו כי היו בונקרים שהכילו מיטותיהם של 30-20 חיילים, אשר ישנו בתוכם. המוצב היה, בקיצור, בלתי ניתן לכיבוש ממש. אבל נתי חשב אחרת.

הוא נתן הוראות – לאחר מכן התנצל: "לא כל כך מקצועיות" – למגמות שלו, להמטיר אש על קלע. הוא ראה כי מולו ניצבים שני תותחי נ"ט (נגד טנקים), אחד מהם היה תותח-דמה, ודווקא עליו ירו נתי ואנשיו כל הזמן. רק לאחר מכן נפנו לטפל בשני…

אותו רגע עצמו נפגע נתי בראשו והדם שנזל מן הפצע "קילקל" את מערכת הקשר. בעודו זב דם קפץ מן הטנק ועלה על טנק אחר, כשהוא מוביל את הטנקים שנשארו עימו קדימה, למעלה, אל עבר קלע.

7 טנקים מאיימים

את התקדמותם חסם עתה מחסום טנקים יעיל למדי: קוביות בטון גדולות המנתבות את הטנקים לתוך ציר צר למדי, המאפשר לאויב לטווח את תותחיו בדיוק אל הנקודה הזו. נתי העיז – ופרץ קדימה ואחריו הטנקים שבעקבותיו. עשרה טנקים נותרו עימו, חלקם בלתי כשירים.

תוך דקות ספורות הגיע נתי אל הבתים הראשונים של הכפר. קצין האג"מ החטיבתי הודיע לו: "שבעה טנקים שלהם נעים על ציר הכביש כתגבורת".

ההתקדמות בתוך הכפר היתה קשה ורצופת אש. אבל איום הטנקים היה גרוע הרבה יותר. נתי רצה לרוץ קדימה ולתפוס את הרכס השולט לפני שהטנקים שלהם יתפסו אותו. לפניו היו עתה שלושה טנקים בלבד מכוחו. הטנק הראשון קיבל פגיעה ישירה והתלקח. הטנק של אפי עקף אותו ונפגע גם הוא. והטנק השלישי? להשלמת התמונה יש לומר כמובן שגם הוא נפגע…

וזה עדיין אינו הכל. שני טנקים שנעו מאחוריו התקרבו במקצת. נתי נתן הוראה לסמל שאול ורדי לזוז עם הטנק שמאלה אל בין הבתים, כדי לראות מי פגע בשלושת הטנקים ההם. רק זז ורדי כ-5 מטרים – ונפגע. הצוות קפץ מן הטנק. רק הטנק של נתי עדיין נותר כשיר לפעולה והקשר שלו פעל באורח פלא. הוא הצליח ליצור קש עם המח"ט.

נתי היה עד עתה מפקד של טנקים, לפתע מצא את עצמו מפקד על יחידת חיל רגלים מובהקת. אנשי הצוותות קפצו מן הטנקים. לא לכולם היה נשק. הוא התחיל תוך שניות לחלק לחלק גדול מהם עוזים ורימונים וציווה עליהם לסרוק את הבתים ולטהרם.

סמל שאול ורדי ואנשיו זינקו לעבר הבתים וביצעו פעולות של טיהור-בית, שגם יחידות קומנדו מנוסות לא היו מתביישות בהן.

אבל שבעת הטנקים התקדמו לעברו. הוא יכול היה כבר לזהות ממרחק כמה טנקים מסוג SU-100 וטנק אחד מסוג T-54. הוא קרא למח"ט בקשר וביקש סיוע אווירי. תוך שניות הועברה הבקשה. בתחילה נתקבלה תשובה שלילית, אבל כעבור דקות הופיעו מטוסים. המטוסים לא יכלו תחילה לזהות מי האויב ומי כוחותינו. המטוסים ירדו לשתי גיחות "על ריק", רק לאחר מכן הצליח אחד ממפקדי הטנקים, נחום, לארגן איכשהו רימון עשן צהוב. הרימון הופעל, המטוסים זיהו את נתי ואנשיו – ופגעו בשבעת הטנקים המתקדמים. אם היה נס במלחמה זו – והיו כנראה רבים – זה היה אחד מהם.

בינתיים כבש המח"ט את כל מוצבי זעורה והוא החל לדהור דרומה על הכביש לעבר מוצבי ג'בב אל מיס וקלע. השעה היתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת. הלחימה נמשכה כשבע שעות ללא הרף. בהגיעו לקלע מצפון חיסל הכוח של המח"ט שני טנקים ועד מהרה הצליחה כל החטיבה להיפגש ולהתאחד בתוך הכפר (לא לפני שעברו על הכל כמה דקות של חרדה, מפחד טעות בזיהוי – דבר שהוסדר בצורה לא כל כך מקובלת בצבא – על-ידי נפנוף של מפה מקופלת אנה ואנה).

הזחל של המח"ט הגיע עד למקום בו ניצב נתי. אלברט תיאר לעצמו שנתי נרגש למדי ממה שעבר עליו והכין לומר לו כמה מילים טובות, אבל נתי הקדים אותו. "המפקד", אמר, "יש לי פה כמה פצועים קשה, אני מבקש קודם כל להוריד אותם למטה".

"בסדר", אמר המח"ט ונתן הוראות מתאימות בעודו מתבונן בנתי. "תודה המפקד", אמר המ"פ הצעיר, המלוכלך מדם ואבק שריפה. "יש לך הוראות נוספות עבורי?".

היתה שעת ערב, והלילה ירד על קלע ועל הרמה הסורית. עתה כבר התנהלו קרבות מצפון ומדרום. חטיבת גולני היתה בעיצומה של ההסתערות הקשה על תל עזזיאת ועל תל פאחר. המח"ט ידע כי הרמה הובקעה בצורה שאין שום אפשרות להורידו שוב למטה. הוא התעניין – כפי שנעשה כל הזמן – מה קורה בנקודת הפינוי של הפצועים.

שם ידו האמונה של ד"ר גליק, גניקולוג במקצועו, חותכת ותופרת במהירות הבזק. ניתח ניתוח שדה אחד באשכיו של קצין. כארבע שעות היה הוא והחובש סמל רוני תחת אש – וכל אותה העת המשיכו לחבוש ולטפל בפצועים. לא את כולם הצליחו להציל. החטיבה איבדה 24 לוחמים באותו יום ו'.

הלילה עבר בשקט, למחרת יצאה החטיבה ל"טיול בוקר", טיול רצוף קרבות והתנגשויות, אך ללא השוואה לאלה של יום האתמול. כך נעו הכוחות והגיעו עד לפאתי קונייטרה. בעומדם שם אל מול העיר הגדולה והדוממת – תושביה ברחו ברובם – הבחינו הכל בהליקופטר הנוחת ליד זחל המח"ט. מתוכו יצא "אחד משלושת הקצינים הבכירים ביותר בצה"ל", כהגדרת אחד העדים לדבר, והלה אמר למח"ט: "כל הכבוד!".

היתה זו מחמאה לחטיבה כולה, לחטיבה "השחורה", שהזוהר הוא ממנה והלאה. לחטיבה שפרצה ראשונה לרמה הסורית – והבקיעה אותה כגרזן של חוטב עצים המבקיע קורה במכה אדירה.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “הפריצה הגדולה [חטיבה 8]

  1. בתחילה נראה כמו בובה מעייסאס של אלבומי הגבורה של אותם ימים. ברם, קריאה מדוקדקת יותר, מעלה מספר עובדות, הראויות לליבון, וכן יש כן מענה לגבי עובדות אחרות, אשר יכן כי "שופצו" מאוחר יותר. ברור כי כל הכתבה הזאת הינה שיר הלל למח"ט, אבל סבורני כי היא שוה עיון נוסף, מעמיק יותר שיתן לנו פרספקטיבות חדשות ביחס לחטיבה 8.

  2. שני דברים: 1) הכותב הזדהה כאחד שלחם בחטיבה 8 ומהכתוב אפשר להתרשם שהיה בגדוד החרמש 121 של אריה קרן [שמוזכר בכתבה פעמיים כ"קרן" ופעם אחת כ"ק'". הוא מזכיר את הסמגד שנהרג מוש חביב ואיש נוסף מזחלם המוות הזה, יגאל גורן, הוא יודע לספר על המראה שנחרת בלוחמים שחלפו על פני אותו זחלם שנפגע ואת תחושותיהם ("אם היה מישהו זקוק להשפעה שצריכה היתה לדבר אל חיילי החטיבה – עתה ברור היה כי המלחמה היא לחיים ולמוות – ומוטב כמובן לחיים"). מבחינת סדר התנועה של חטיבה 8 גדוד החרמ"ש היה במאסף, כך שהעיתונאי ידע לתאר גם את המראה והתחושות וגם "להרגיע" את בירו דרך אותה כתבה בכך שהוא ישב בג'יפ ולא שכב חס וחלילה, כשזה חלף על פניו בדרכו לטיפול למטה.

    2) כל מפקדי הכוחות העיקריים בחטיבה 8 מוזכרים בכתבה בשמותיהם הפרטיים לרבות מ"פ הסיור ומ"פ הנדסה ועוד. רק שמו של מג"ד 377 סא"ל אמנון [חינסקי] או של אנשיו לא מוזכרים – עדות נוספת לתקרית שפרצה בינו לבין המח"ט אלברט מנדלר בעיצומו של הקרב, ושהפרטים המדוייקים על כך עדיין לא הובררו לאשורם.

    בתמצית: מנדלר ניסה ליצור קשר עם המג"ד חינסקי ולומר לו על שינוי משימה – עליו לכבוש את מוצבי זעורה הדרומיים, משימה שהוטלה במקור על גדוד 121. חינסקי לא ענה בקשר כנראה בגלל שיבושים, הקמ"ן אבי יערי שניגש פיזית לטנק המג"ד התרשם שחינסקי לא מבין מה רוצים ממנו או שלא רוצה להבין, ומכאן והלאה נוהלו העניינים מול הסמג"ד בנצי פדן כשזחל המח"ט הופך למוביל של גדוד הטנקים.
    חינסקי מצידו לא הבין מה רוצים ממנו אולי בגלל שיבושי קשר או שאפילו לא שש למהר למלא את פקודת המח"ט מאחר שהיתה סטייה של 180 מעלות לעומת התכנון [כפי שהסביר אחרי המלחמה] ולכן לא מיהר לשתף פעולה. ידוע שהעימות הזה נמשך אחרי המלחמה בשש עיניים עם אלוף הפיקוד, ואיך זה נגמר בדיוק לא ידוע. בכל אופן בגלל אותו אירוע גדוד 377 נדחק עד כמה שאפשר מהמור"ק של חטיבה 8 על אף שביצע את משימתו בכיבוש מוצבי זעורה ולאחר מכן בהתחברות מצפון דרך הכפר ג'בב אל מיס עם שרידי גדוד 129 בקלע. עדות למידור של 377 היא בין היתר גם כתבה זו שכאמור לא מציינת את שמות מפקדי הגדוד בניגוד ליתר.

  3. אלה לא בדיוק הדברים העולים מן הכתבה. יש כאן פירורי מידע שעוד יבוא היום ומישהו יצרף לפאזל הכולל.
    אתה יכול לנסות לאתר את העיתונאי הזה.

  4. הפריצה הגדולה{חטיבה 8}לא לפעולות הקרביות של החטיבה…
    העתונאי שכתב הכתבה לא היה מצוי בחומר וכתב"כלום עם כלום וחבל על הזמן שלך שלמה על דברים לעוסים שעליהם יש כתבות טובות באתר
    מי הוא נתן ברוך?
    הסיפור על חטיבה 8 שעשתה רבות עד הרמה הגיעה לפעילות ב 10.6.67 המלחמה נגמרה והיתה רק תנועת כוחות לתפיסת שטח עם מעט התנגדות שנשארה מספיחי המלחמה! עיון בכתבות מהבלוג מסופר ואין צורך בכתבות תדמית וסרק!כול המלחמה ברמה היתה יום וחצי 12 שעות.!
    הרשימה המומלצת לעיון מחדש לפי תוכן העניינים
    3 התמונה הכי מרגשת..
    4 הדילמה של דיין..
    7 מלחמת ששת הימים..
    8 קרב תל פאחר..
    11 שכחו את הטנקים..
    13 על ציר קדחת
    24 קדחו חור ברמה..
    34 היה תענוג לשרת עם דדו
    38 מצפוני נקי{אבל מה עם התוצאות}
    48 פטיש 3 ק"ג במתחם זעורה..
    50 מי שכח את רפי..
    60 המלחמה של המגדים והמחטים..
    68 תל גבעה וחורבה..
    72 הייתה מערכת של הטעיה וטיוח..
    73 פניה הרת גורל{עדויות וסילופים}
    79 בקרב הזה אל תחפסו הגיון {וסילופים}..
    83 אני ידעתי שמוסא קלין טעה בעליה{מי סיפר לך}
    87 מקבת 2014
    101 רדיו דמשק מודיע {הסילופים הגדולים של אמ"ן}
    105 הטעות שעלתה ביוקר..
    118 מדן ועד קלע..{וזעורה}
    119הקצין המומחה הוא שגרם לטעות{שבלבלו והלבישו על מוסא קלין}
    125 אבן וקלע..
    170 תחקיר מ"מ מגדוד 377..

    ויש עוד ועוד ותהייה הרבה ביקורת העיקר שתהייה אמת ועובדות..!!!

  5. שלום רב
    אני קורא בנשימה עצורה את הדברים שנכתבו כאן ומנסה לצייר לעצמי את השתלשלות הדברים.
    בכתבה לעיל נאמר המשפט הבא: "לאחר שכבש בירו את נעמוש, צריך היה לפנות בתוואי שתוכנן מראש לכיוון צפון מזרח, לעבר זעורה. אך כאן קרתה התקלה הראשונה. כוחו של בירו שטף קדימה, לא שם לב למקום העיקול שמאלה – והמשיך בדרכו בכיוון דרום-מזרח לעבר מוצבי סיר א-דיב וקלע. זה היה למעשה הרגע הקריטי של הקרב. לולא סטייה זו היה הכל (אולי) אחרת. אבל הכוח המשיך לנוע כשבירו מושך בדרכו האופיינית: 'יותר מהר! יותר מהר! יותר מהר!'."
    שאלתי היא – מדוע טעות זאת בניווט הייתה כל כך קריטית? הרי בסופו של דבר הכוח בפיקודו של מנדלר כבש את זעורה. וכיבוש זעורה היה, לפי אטלס כרטא בשעה 13:40 כשעה לפני שחטיבת גולני יצאה לדרך. יתרה מזאת בכל תאורי הקרב בתל פאח'ר לא קראתי על אש מכיוון זעורה. אז מדוע טעות זאת הייתה כה קריטית?
    או שאולי כוונת המחבר לתוצאות הטרגיות של גדוד 129?

    • ליעקב: בדיוק כמו שכתבת בסיפא שלך.

      פנייה שמאלה בתוואי שתוכנן ואשר לא זוהה בשטח היתה מביאה את חטיבה 8 לציר הנפט בנקודה הסמוכה לזעורה, שנחשב ליעד לא עיקש במיוחד לעומת קלע שהיה מתחם נ"ט מובהק עם שריון בעמדות נוחות ודרך שבחלקה העליון לפני הכניסה לקלע הפכה לצוואר בקבוק עם קוביות בטון. בפיקוד צפון לא התכוונו בכלל להתעסק עם קלע בשלב הזה, אלא שהחטיבה תגיע ישר לזעורה ומשם תשתלט על הכביש למסעאדה. אם הכל היה הולך לפי התכנון חטיבה 8 היתה כובשת את זעורה עד 12:30 בלי מחיר הדמים הכבד ו-95 אחוז מטנקי גדוד 129 שנפגעו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s