בירו אמר לא לדאוג

ראיון מרתק עם נחום גנצרסקי, מ"מ בפלוגה ו' של גדוד 129, השופך אור חדש על שרשרת האירועים שגרמה לכוח העיקרי בהבקעת הרמה הסורית לסטות ממסלולו ולהילחם מול מוצבי קלע, בניגוד למתוכנן * "המג"ד בירו כשל כי הוא לא הכין טוב את מ"מ החוד ומ"פ החוד, הם היו צריכים לדעת שהם פונים שמאלה אחרי נעמוש * לצערי הרב לא עשו אף פעם תחקיר רציני על הקרב הזה"

שרדו את הקרב על קלע. נתי הורביץ [מימין] ונחום גנצרסקי בקלע

שרדו את הקרב. נתי הורביץ [מימין] ונחום גנצרסקי בקלע [צילום: איתמר בן דוד]

עד לפני שלוש-ארבע שנים נחום גנצרסקי כמעט שלא דיבר על הקרב ברמה הסורית, שבו השתתף במלחמת ששת הימים. אבל אז הגיע בנו לביקור מולדת מארה"ב, ואמר לאביו שמוכרחים לעשות סיור באיזור שבו חווה שעות קשות עם החברים והטנקים של גדוד 129 בכיבוש קלע. המשפחה כולה הגיעה ברכב לגבעת האם ולאחר מכן הסתובבו ועלו דרך תל פאחר על ציר הנפט, הגיעו לסיר א-דיב ובהמשך לקלע. מאז כבר הספיק גנצרסקי להיות שם עוד פעמיים או שלוש ולהתחבר מחדש לסיפור המרתק של אותו קרב.

גנצרסקי החל את היום הארוך ההוא ב-9 ביוני 1967 באחד הטנקים האחרונים של גדוד 129, בתנועה מגבעת האם מזרחה, אבל האירועים של מהלך הקרב קידמו אותו עד שהוא סיים כאחד משניים-שלושה הטנקים השלמים של הגדוד בסיומו של היום. הקרב הזה הוא אבן דרך בחזית הסורית של ששת הימים. הגדוד, שהיה במסגרת חטיבה 8, יועד לתפוס את זעורה ומשם להמשיך לעומק הרמה הסורית על ציר בניאס-מסעאדה. אלא שהכוח לא נע לפי המתוכנן. עניין זה מיוחס לטעות בניווט, שגרמה לגדוד להחטיא את היעד בכ-4 ק"מ ולהיכנס לקרב מול מתחם נ"ט מבוצר של קלע. יתר חטיבה 8 [החפ"ק עם הגדודים 377 ו-121] נעה אל היעד המקורי תוך שהיא עוזבת את גדוד 129 לגורלו.

בלחימה עיקשת, ללא המג"ד שנפצע והתפנה, כשהטנקים מצטופפים בצוואר הבקבוק של מחסום הקוביות ונתונים לחסדי טנקים וציידי טנקים סורים שישבו בעמדות שולטות, הצליחו מ"פים, מ"מים וסמלים לחדור מבעד לפירצה, תוך שהטנקיסטים מבצעים לוחמת חי"ר ממבנה למבנה עם עוזים ורימונים.

גנצרסקי, בן 72, עבד שנים רבות ב"צים" וכיום הוא מרצה לספנות במכללה האקדמית רופין בעמק חפר. במלחמת ששת הימים היה מ"מ במילואים בן 24. הוא זוכר היטב את מאורעות המלחמה מתקופת ההמתנה ועד שדומם מנוע במחנה א-רם ליד רמאללה כמה ימים לאחר סיום המלחמה. בראיון גלוי לב הוא מספר על האירועים ולא חוסך ביקורת מהאחראים לטעות הניווט שהביאה לתוצאות הקשות של הקרב, על אף שהמשימה בוצעה בסופו של דבר.

הוא בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה. התגייס לצה"ל ב-1961, עבר קורס צניחה, הדרכה על טנקים, סיים בה"ד 1 בסירקין וקורס קק"ש. את המסלול עשה ביחד עם אילן לבנון, שהיה המ"פ שלו בגדוד 129 בששת הימים. "עשרה חודשים אחרי שהתגייסנו כבר היינו מ"מים והלכנו לגדוד 52, שבריל היה המג"ד שלו. אילן ואני היינו בפלוגה של בן שוהם שנהרג ביום כיפור. אורי אור היה הסמ"פ שלנו".

נחום גנצרסקי 2015

נחום גנצרסקי 2015. "לא הבנו למה לוקחים אותנו עם השרמנים, ולא את הצנטוריונים"

בגיוס החירום של מאי 1967 בששת הימים, הוא מצא את עצמו בפלוגה ללא טנקים. "מישהו אחר 'גנב' אותם", הוא מספר, "נשארנו בלי כלים ולא ידענו מה לעשות. תפסתי משאית מגויסת שהיתה שייכת למילואימניק מבוגר שלא הסכים לעזוב את הרכב. העליתי את כל הפלוגה על המשאית ונסענו לדרום. כל הגדוד נסע עם מובילים ואנחנו נסענו במשאית אחריהם. כשהגענו לאיזור הר צניפים, איפה שהיינו צריכים להיות, הנהג נשבר, אמר לי – נחום, תעשו עם המשאית מה שאתם רוצים, והלך. הוא חשב שיוכל לשמור על המשאית שלו, אבל אחרי שראה שנסענו בדרך לא דרך הוא ויתר".

מכיוון שהחבר'ה במשאית נשארו מיותמים, דאג גנצרסקי לשלוח אותם על מנת למלא חורים בפלוגות השונות. את עצמו נידב להיות מ"מ 4 בפלוגה ו' של אילן לבנון. חטיבה 8 התמקמה מול כונתילה והיתה חלק מכוח ההונאה של צה"ל מול המצרים. גנצרסקי מספר על כך: "זה היה אחד ממבצעי ההטעיה הגדולים בעולם. בלילות היינו נוסעים דרומה באורות מלאים וחוזרים בחושך, ושוב נוסעים. בהתחלה צחקנו מזה, אבל בסוף התברר שהכוחות של הגנרל שאזלי הבינו שהפריצה הגדולה הולכת להיות באיזור הדרומי, הם עזבו את הצפון והלכו לכונתילה".

טנקי סטלין שנלקחו שלל מהמצרים בתצוגה ביד לשריון

גדוד 129 נלחם מולו בגזרה המצרית: סטלין-3 בתצוגה ביד לשריון

ביום שני בבוקר, 5 ביוני, פרצה מלחמת ששת הימים. "עוד לפני השעה 8 שמענו מטוסים וכבר הבנו שהעסק התחיל, ובשעה 8 קיבלנו פקודה ועלינו על כונתילה. נלחמנו שם קצת מול טנקי סטאלין סימן 3 [תותח 122 מ"מ]. זה היה מעניין כי לא ידענו איך להגיע אליהם. הם ירו ממרחק 5-4 ק"מ ואנחנו בקושי יש לנו 1,500 מטר. הבעיה היתה איך להתקרב. כשהתקרבנו על-ידי כל מיני טריקים, הצלחנו לפגוע בהם, הם ברחו, ואז נסענו ותפסנו פלוגה מסודרת של 24 טנקים אמפיביים באמצע הגזרה שלנו, שעמדו מסודרים בלי אף איש צוות. זה היה מדהים. עלינו על המוצב שלהם, חשבנו שאנחנו ממשיכים הלאה לתוך סיני, אבל אמרו לנו – תפסיקו, תעלו חזרה. חזרנו, תפסנו כמה שבויים בדרך. היה חסר לנו נשק קל, אז מהשבויים והשלל שמצאנו העמסנו קלצ'ניקובים לטנקים ותחמושת. תוך כדי תנועה למדנו איך לתפעל אותם, וזה עזר לנו בהמשך".

חוויה או שתיים שהוא סוחב מהגזרה המצרית היה מפגש עם שלושה פצועים מצריים שביקשו מים. גנצרסקי: "התמונה שלהם היתה קשה, עד היום זה יושב לי בראש. המעיים שלהם היו בחוץ והם ביקשו מאיתנו מים, אני זכרתי שאסור לתת לאחד כזה מים. הודענו מיד לתאג"ד שלנו שיש פצועים מצריים. אחד מהם חשבתי שהוא קצין בכיר. היו לו שני פלאפלים גדולים, אבל אחר כך הסתבר שפלאפל גדול זה סגן משנה והוא בסך הכל היה סגן. בלילה היה שם דבר מצחיק. כשהיינו בחניון והשלושה האלה היו אחרי טיפול באחד הזחל"מים, הקצין רצה לחרבן. התברר שאחד מהשלושה היה השאוויש שלו. אז כשהקצין היה צריך לחרבן השאוויש הלך איתו רק בשביל לנגב לו את התחת באבנים. את כל זה אני ראיתי מהטנק. אז הוצאתי את הנהג שלי מהתא שלו ואמרתי לו – אבישי, אתה רואה? אני הולך עוד מעט לשם ואתה בא איתי, אבל עם נייר, בלי אבן".

הוא זוכר שבאותו לילה שבין שני לשלישי, כשהגדוד נסוג מהמתחם שכבש חזרה לשטח הכינוס המקורי שלו, הגיעו כוחות מצריים נוספים מהצפון שנתקלו בשיירי הכוח של שאזלי. כל אחד חשב שהשני זה טנקים של צה"ל והחלו להילחם ביניהם. "לא רק אצלנו יש קרבות ש' ב-ש' בינינו", הוא אומר.

ביום השני למלחמה [6 ביוני] הם שוב יצאו לכונתילה, שוב כבשו את המוצבים המצריים שהיו נטושים ובערב קיבלו פקודה לנוע לכיוון אילת, שם הם אמורים היו לעלות על נחתות ולהגיע לשארם א-שייך. "היתה צהלה גדולה", נזכר גנצרסקי, "אבל כשהגענו לכביש 90 ראינו שכל המובילים עם הפנים צפונה. אמרנו – מה זה? אמרו לנו אתם לא מיועדים לשארם, אתם הולכים לחברון. טוב, שיהיה חברון. דיברנו בינינו שנעשה סוף לחברון, כי כולנו למדנו בבית הספר מה היה שם בפרעות 1929. הגענו לבאר שבע ואז אמרו לנו שחברון נכבשה בלי לירות כדור אחד, ואמרו לנו אתם נוסעים לצפון.

"בדרך עצרנו והשתלטנו על תחנת הדלק בכביש החוף, שתמיד התהדרה שהיא האחרונה לפני חיפה ["אם הדרך" במחלף ינאי]. הורקנו להם שם את כל מיכלי הדיזל. בהזדמנות הזו צלצלתי הביתה לאשתי עם הבת הקטנה, הן היו בחיפה אצל ההורים. אמרתי שאנחנו את החלק שלנו עם המצרים גמרנו ועכשיו אנחנו עולים לצפון. אמא שלי, שלא הבינה כל כך, שמחה מאוד ואמרה – סוף סוף אתה בצפון, תהיה קרוב לבית".

הגדוד בצפון: 8 ביוני בערב – הדברים שנאמרו בקבוצת פקודות עם בירו

משם נע גדוד 129 דרך ואדי ערה. הטנקים על מובילים והלוחמים באוטובוסים. באותו לילה [7 ביוני] הם הגיעו בתום מסע מפרך לאצבע הגליל ופרקו מעט צפונה לראש פינה. ברקע נשמעו הדי הפגזות. כשהמח"ט אלברט מנדלר והקמ"ן שלו אביעזר יערי יצאו ונכנסו מכל מיני קבוצות פקודות של פיקוד צפון, גדוד 129 החליף במשך יום חמישי של ה-8 ביוני כמה פעמים את שטחי הכינוס. התחנה האחרונה היתה באיזור צומת גומא מדרום לקרית שמונה.

בחמישי בלילה התקיימה בגדוד קבוצת פקודות עם המג"ד אריה דיין [בירו]. גנצרסקי מספר: "אני זוכר עד היום את בירו מסביר לנו את המצב, שאנחנו צריכים לעבור את נעמוש ומיד אחרי נעמוש לפנות שמאלה על דרך שהובילה מקו הביצורים הראשון לקו הביצורים השני, לציר הנפט, ומשם להגיע לקו הביצורים השלישי שזה זעורה. הוא אמר שהדרך מנעמוש לזעורה היא באלכסון [לכיוון צפון-מזרח]. עוד לא ידעתי אז, ורק בדיעבד הבנתי, את המסלול הזה שהיה קצת מוסתר, כי הרמה בנויה ממדרגות".

היכן מתקיימת קבוצת הפקודות? גנצרסקי: "באיזור צומת גומא או דרומה משם, כי עברנו ממקום למקום. היו מפות והסבירו עליהן את התנועה, ואני זוכר שבירו מסביר שיש בעיה אחת אחרי נעמוש, איפה לפנות שמאלה".

כלומר, כבר אז היו ערים לכך לא לפספס בשום אופן את הציר הזה. "כן, את זה אני זוכר טוב, כי אחר כך לא הבנתי איפה אנחנו נוסעים. הוא אמר ששם יש בעיה, אבל לא לדאוג כי יש לנו שני אמצעי עזר. זה לא היה במילים שאני אומר לך, אבל רוח הדברים היתה שדבר אחד זה שנותנים לנו את הסייר הפיקודי, דן בונה, נדמה לי שזה שמו, שהוא מכיר טוב את האיזור והוא יראה לנו איפה לנוע. והדבר השני זה שאם אנחנו נפקשש את הפנייה הזו שמאלה, נוכל להמשיך ולעלות לציר הנפט ושם לפנות שמאלה [צפונה]. זו גם אפשרות".

הוא לא דיבר על אפשרות שאם תגיעו בדרך הלא מתוכננת אתם עלולים להיכנס לקרב מול מתחמים מבוצרים [סיר א-דיב ומוצבי קלע] שנמצאים שם? "שום דבר, לא היה לנו מושג".

לא היה מודיעין על המקומות האלה? "אני לא יודע, אני רק יודע שאנחנו צריכים לפנות בציר הנפט שמאלה אל עבר זעורה ומשם ממשיכים לתוך הרמה. אני לא זוכר שדובר על זה שקלע זה מוצב הפיקוד שלהם, או שסיר א-דיב זה מתחם ענק".

קבוצת הפקודות נערכה ביום חמישי בערב כשהמלחמה קרובה לסיומה. סיני, ירושלים והגדה נכבשו. נותרה רק החזית הסורית, שבשלב זה אין עדיין החלטה לכבוש אותה. מה היו התחושות אחרי קבוצת הפקודות, על מה שוחחתם ביניכם? "דיברנו על זה שהצבא הסורי הוא צבא רציני, ושזה לא צחוק. אנחנו אף פעם לא ניצחנו אותם, וגם פעולות התגמול שלמדנו עליהן כילדים היו פעולות שבז'רגון שלנו כשלו. דיברנו על זה שיש להם יתרון טופוגרפי. אני זוכר שגם דיברנו על זה שיש לפיקוד צפון חטיבה פיקודית עם צנטוריונים, ומה פתאום לוקחים אותנו לקרב כזה, את השרמנים".

שרמן M-51 מגדוד 129, בגזרת סיני

שרמן M-51 מגדוד 129 בגזרת מצרים

איזה שרמנים הייתם? "לפלוגה שלנו היו טנקים M-50, רק לפלוגה של נתי [הורביץ, מ"פ ז'] היו M-51. ואנחנו תהינו למה הצנטוריונים לא עולים. הם הרי מכירים טוב יותר את השטח, הם הרי גדוד פיקודי שישב בראש פינה, אז למה מביאים אותנו? ואז הסבירו לנו דבר מאוד מעניין – שהזווית והאורך של המזקו"ם שלהם מקדימה לא יכול לטפס את האבנים על הרמה. נראה לי מאוד מאוד משונה, אבל תשמע, אתה לא בדיוק חושב ומתחיל למדוד, ובאיזשהו מקום חשנו גאווה שהביאו אותנו במיוחד מהדרום. מצד שני, היה לנו חשש, כי אף פעם אנחנו לא התאמנו על גבהים כאלה. אולי בנגב בשירות הסדיר התאמנו בפריצת ציר הררי, אבל זה שונה לחלוטין מהרמה הסורית. ויותר מזה, היתה לנו עוד בעיה שלא הצלנו לפתור עד שישי בלילה אחרי הקרב: רוב הפגזים שלנו היו פגזי ח"ש, כי באנו מהמדבר בלוחמת שריון בשריון ואת המעט נפיצים שהיו לנו ירינו על משאיות או כלי רכב רכים של המצרים שהיו שם. אז היה לנו בעיקר ח"ש".

כמה ח"ש יש לך בטנק? "לא זוכר מספרים, אולי 48 בסך הכל ועוד 12 תורנים. זה הסדר גודל שהיה בבטן. אבל כשאתה יוצא לקרב ש' ב-ש' אז 80 אחוז מהפגזים זה ח"ש. ועל הדברים האלה דיברנו באותו ערב".

תחילת תנועה מגבעת האם: חיפשתי במפה איפה זה סיר א-דיב ולא מצאתי

ביום שישי בבוקר נפל דבר בפיקוד צפון: אלוף דוד אלעזר קיבל את האישור המיוחל להפעיל את תוכנית מקבת-צפון לכיבוש הרמה הסורית. "ידענו שראשי הישובים נמצאים בישיבת ממשלה", אומר גנצרסקי, "התוכניות היו די מוכנות וידענו מה צריך לעשות".

באיזו שעה ב-9 ביוני קיבלתם את הפקודה לתקוף? "אני חושב בסביבות שמונה בבוקר. ואז התארגנו והתחלנו לנוע. יש הפגזות על כל הישובים מסביבנו, לא זוכר עלינו ממש".

מאיפה יצאתם? "אני חושב שמהכביש של ראש פינה-מטולה, זה היה בצומת גומא או מעט דרומה, עד לגבעת האם, תל חנזיר, זה היה השם של הגבעה, והסבירו לנו למה דווקא שם – כי זה המקום היחיד באיזור שמשקיף על הצד הסורי".

מה קורה כשאתם מגיעים לתל אבו חנזיר? "אנחנו מגיעים ולמעשה לא יורים עלינו שום אש".

מה סדר התנועה? "בראש נעה הפלוגה של נתי, אחרי זה קבוצת המג"ד, אחר כך הפלוגה של אפי [וולך] ואז הפלוגה של אילן. ואני בפלוגה של אילן נוסע אחרון בטור. זאת אומרת שלושה טנקים שלי ואני מוביל אותם, והיו עוד יחידות אחרות מאחוריי".

כמה טנקים יש בגדוד שלכם? "כ-30 טנקים פחות שניים, שבדרך הלכו פייפן בגלל תקלות. יצאנו, הגענו לגבעת האם, ואני פשוט נוסע אחרי כולם בשיירה".

בגבעת האם יש עליכם הפגזה? "כשהגענו לגבעת האם ונכנסנו לכיוון אני זוכר שעמדו מצד ימין חברי קיבוץ כפר סאלד ומוחאים לנו כפיים, זורקים לנו שוקולד. חשבנו שזה הולך להיות מצעד ניצחון. בדיעבד הסתבר לי שאת הקיבוץ הפגיזו, ואיפה שהם עמדו לא הפגיזו. אומנם לא בגלל זה הם באו, אבל ככה זה נראה. אנחנו עברנו מהדרך ישר לגבעת האם, החורשה של היום לא היתה שם, ואנחנו עלינו ישר איפה שהשלט הזה לגבעת האם נמצא כיום. הלכנו על האוכף וכשעברנו את האוכף, שם כבר הפגיזו אותנו. כשאני הגעתי לאוכף ראיתי זחל בוער עם חיילים מסביב, היו שם טרקטורים של פלוגת הנדסה שהיו צריכים לפרוץ את המוקשים. הזחל הבוער היה של מוש [רס"ן מוש חביב, סמג"ד 121, שנהרג כאן], זה נודע לי מאוחר יותר".

על איזו שעה אנחנו מדברים? "כשאני הגעתי לזחל הבטתי בשעון והשעה היתה 11 וחצי".

המג"ד בירו דיווח בשעה 11:30 שהוא עובר את הגבול, כלומר הוא נמצא כמה מאות מטרים מזרחה ממך. "נכון".

מה אתה זוכר מהזחל השרוף? "כל הזחל פרוץ, יש שיירים של אש, יש שם אנשים שמטפלים בנפגעים. לא אמרתי לצוות שלי שום דבר, הם לא ידעו. זה לא היה מחזה נעים בכלל, ואז הבנתי כאן שמצעד ניצחון זה לא יהיה, הולכים להילחם. האמת היא שקיבלנו במצרים אימון מה זה לחימה, אבל פה זה היה שונה. עברנו את גבעת האם והמשכנו לנסוע בשיירה. הדבר הבא שאני שומע בקשר זה שעברנו את נעמוש, זה השם שזכרתי מהפקודה [קבוצת פקודות], ואחרי נעמוש אני מצפה להבין שפונים שמאלה. ואז אני שומע שנלחמים על סיר א-דיב. לא כל כך הבנתי מה קורה. התחלתי לחפש במפה איפה סיר א-דיב ולא מצאתי. באיזשהו מקום כן הבנתי שאנחנו מטפסים, כי סיר א-דיב נמצאת על ציר הנפט, אז אולי פיקששנו, אבל נוסעים לציר הנפט ושם נפנה שמאלה".

בנקודה הזו שאתה אחרי נעמוש יש עליך הפגזות? יש נפגעים? "יש הפגזות אבל מעט, אני הייתי כל הזמן בחוץ".

הכפר סיר א-דיב

הכפר סיר א-דיב והדרך העולה אל קלע

אתה שומע בקשר את המ"פ אילן לבנון? "אני שמעתי רק את אילן כיוון שהייתי על התדר הפלוגתי ובתור מ"מ 4 הייתי גם על תדר חירום חש"ן. באיזשהו שלב החלפתי תדר, אמרתי לעזאזל, רציתי לדעת מה קורה, אבל בשלב הזה עוד הייתי על פי הפקודות. בין נעמוש לסיר א-דיב, כשאנחנו נוסעים, אני רואה פתאום את הסמ"פ שלנו הולך משם. זה היה פשוט בושה, כי הוא ברח. עזב את הטנק שלו וירד ברגל. וזה קרה בין סיר א-דיב לנעמוש".

ואיפה היו החבר'ה שלו? "לא יודע איפה. הוא פשוט ירד ברגל ונעלם".

לפני שאתה מגיע לסיר א-דיב, אתה זוכר שעברת מוצב בשם עוקדה? "לא זוכר דבר כזה".

זוכר הפצצה של חיל אוויר בשלב זה? "אני זוכר הפצצות על הרמה, אבל לא באיזור שלנו. ואז אני נוסע ובאיזשהו שלב, לא זוכר אם זה אחרי סיר א-דיב, אל תשכח שאני המ"מ האחרון בגדוד – אני רואה את בירו יושב בג'יפ, תפוס לו הפה עם משהו, יורד דרומה ואני מסמן לו וי והוא מסמן לי וי, וזהו. לא שמעתי בקשר אם הוא נפצע או לא נפצע, לא שמעתי כלום ואני ממשיך כרגיל. עברתי לתדר הפלוגתי כאשר חצינו את ציר הנפט ועברתי את סיר א-דיב, שם אני רואה טנקים פגועים. פתאום אני רואה את עצמי בחזית, ולא הבנתי איך הגעתי ככה מהסוף".

מה אתה רואה סביבך? "היו טנקים פגועים, לא ראיתי מוצב כמוצב, לא דרסתי".

היו מבנים? "היו מבנים, והיה שם שביל די רחב ועברתי שם. תהיתי למה לא פנינו שמאלה בציר הנפט ולמה ממשיכים ככה. ניסיתי להתקשר עם אילן בעניין הזה, לא היתה תשובה. היו שני טנקים שלי מאחוריי. אחד מהם, האחרון מביניהם, כל הזמן אומר לי שנפגע לו זה ונפגע לו זה, והוא אף פעם לא הגיע קרוב. כל פעם הוא התעכב מאחורה, עד שבסוף אמרתי לו תישאר איפה שאתה, אתה רק מפריע לי, תתקן את הטנק ורק אל תדבר".

מרשם תנועה של גדוד 129 מגבעת האם לקלע

מרשם תנועה של גדוד 129 מגבעת האם לקלע

איפה בערך אתה משאיר אותו מאחור? "זה היה אני חושב לפני סיר א-דיב. זה היה די בהתחלת הקרבות, כשהוא כל הזמן התלונן על לחץ שמן וכל מיני דברים שלא עובדים לו. הוא פשוט הפריע לי כי אני כבר נלחמתי. ולא רק זה, אני גם לא מזהה טנקים לפניי, שום דבר. אני ממשיך לעלות, לתפוס עמדות כי לא ידעתי איפה בדיוק האויב. אבל יורים עליי ואני יורה בחזרה, אבל לא מי יודע מה. בדרך, לפני סיר א-דיב, הטען-קשר שלי נפגע. הוא היה צריך להוציא פגזים וכנראה שמהצידוד של התותח פצע את הרגל, הוא אמר לי – נחום נפצעתי, אני צריך לרדת לתאג"ד. אמרתי לו – דן, אתה לא יורד לשום מקום, תתחלף עם עוזי שהיה המקלען. אני אוסר עליו לרדת, מעלה אותו על הסיפון, חובש לו את הרגל עם תחבושת אישית שלי ושלו, ומוריד אותו לתא המקלען, מעלה את המקלען ושם אותו טען-קשר ואומר לו – עוזי, אתה עושה רק דבר אחד, ברגע שהסדן יוצא והפגז יוצא, אתה זורק את הפגז הישן, זה הכל, אל תתעסק בקשר, אל תחכה לפקודות, זה מה שאתה עושה. כי התותחן שלי, נדב מקיבוץ נגבה, סמכתי עליו שהוא יידע לירות מתי שאני אומר לו ולא יירה סתם. הנהג היה אבישי אטינגר מעין החורש. זה היה הצוות שלי.

"זה המקום להזכיר את הצוות כולו שנהג באיפוק, במשמעת עצמית ובמקצועיות רבה וכך היו לי לעזר רב. במיוחד אני רוצה לציין את נהג הטנק, אבישי, שלמרות הדרך הקשה, הטיפוס על אבנים וכד', עזר לי מאוד בכך שנהג כמעט באופן עצמאי בלי שהיה לי צורך לכוון אותו. הפריסקופ שלו נע מצד לצד מחפש את הדרכים החלופיות ובוחר את הנתיב. המאבק שלנו, שהיה לא פחות קשה, היה בטופוגרפיה של המקום, לא רק בלחימה. וצריך לציין את הריח שנישא באוויר – ריח של אבני בזלת חרוכות יחד עם ריח גוויות בעלי חיים שנפגעו בהפגזות על המקום לפני שהגענו.

"אנחנו נוסעים ועוברים את סיר א-דיב, וכשעליתי שם יש מיכפלת [קרקע], ואז למעלה ראיתי את מחסום הטנקים וראיתי צובר של טנקים שלנו שתקוע שם, ואז החלטתי לעזוב את ערוץ חש"ן ולעבור לקשר הגדודי. עברתי לקשר הגדודי ואז הבנתי מהתקשורת שאין מג"ד, אין מח"ט, אין שום דבר".

ועד אז לא ידעת מה קורה. "אז הסתבר לי שאילן נפגע, הוא קדימה קצת, אבל הוא איננו. אז אני קורא לוותיק בקשר [הפלוגה של אילן] מנסה לתפוס פיקוד, ואף אחד לא עונה. שאלתי מי נשאר כדי שנוכל להתארגן, לא עונים לי אף אחד. רק אני והטנק מאחוריי, שני טנקים, שמשחקים ככה ותופסים עמדות ולפנינו הטנקים שלנו במרחק כחצי ק"מ. מכאן כבר ראינו את המוצב של קלע".

מחסום הקוביות לפני העלייה לקלע. צולם מאיזור קלע כלפי מטה (לכיוון מערב)

מחסום הקוביות. צולם מאיזור קלע כלפי מערב, אל הדרך שממנה הגיע גדוד 129 [צילום דני ביזר]

מה אתה רואה? "אני רואה טנק סורי אחד בערוץ של ואדי, אני רואה בזוקאים סורים רצים, אני רואה על השלוחה בצד ימין תותחי שדה, אחר כך הסתבר לי שחלק מהם היו תותחי דמה, אבל את זה לא ידענו. ואז חיפשתי את הנפיצים שלא היו, כי מה, תירה ח"ש על תותח? פגענו ב-T-34 בוודאות, אבל כל אחד יספר שפגע בו. לפי הפגיעות שהיו בו אפשר לחשוב שהיתה שם דביזיה שלמה. כל מי שאומר פגע – פגע. למה אני אומר שאנחנו פגענו בוודאות? כי כשירינו עליהם, נדב התותחן ראה אנשי צוות בורחים. הוא שאל אותי – לירות בהם? אמרתי לו עזוב אותם, כי הם פשוט ברחו מהטנק.

"ואז לפני המחסום נגמרו לי הפגזים התורנים, ואין שם כלום ואני במדרון הקדמי עוד לפני המחסום. מצאתי איזשהו עץ, אמרתי מחסה אין, לפחות שיהיה מסתור. עמדתי עם הטנק מתחת לעץ ואמרתי נמלא מחדש. צודדנו את הקנה לכיוון הסורי, היינו מאחורי עץ, לא ראו אותנו ואז פתאום השתרר שקט. השעה היתה בסביבות 2 וחצי או 3. השתרר שקט, דממה, עוזי מחליף את הפגזים, ואז אני מסתכל ימינה ורואה את כל עמק הירדן. הוצאתי את כל אנשי הצוות החוצה ואמרתי להם – עכשיו תדעו על מה אנחנו נלחמים. אחרי זה נכנסנו והמשכנו הלאה. הטנק שהיה איתי נשאר מאחורה לחפות. באותו זמן ראיתי את הטנקים של הפלוגה של אפי מטפסים על השלוחה מצד שמאל, מנסים לעקוף את המחסום. מטפסים משמאל, אבל לא מצליחים, נתקעים אולי באבנים, ונעמדים שם".

יורים עליהם? "כן".

מאיפה? "לא יודע לזהות, אבל יורים והם נתקעים שם, חלק מנסים לזוז, לא זוכר בדיוק את כל התמונה, רק זוכר אותם מצד שמאל. ואז אני מסתכל על המחסום ורואה את הדרך הזו שהיתה בין האבנים [הקוביות] בשביל המשאיות של הסורים. אני בוחן ורואה שהטנקים שלנו עברו שם, ואז גם אני אוכל לעבור. למזלי הטנקים שעברו ונפגעו היו מצד שמאל לדרך. זאת אומרת כשאני עברתי שם היה לי כבר מחסה מאותם טנקים שנפגעו. אני עובר אותם ואחריי עובר הטנק השני שלי, ואז הוא נפגע. אני עוצר שם, אנחנו כבר רואים את המוצב ולפניי עומדים שלושה או ארבעה טנקים שנפגעים אחד אחד. ראיתי מי פוגע בהם. זה היה בזוקאי סורי במרחק של 100 מטר. אני מכוון עליו את התותח, מוציא פקודת אש ולא יוצא שום דבר. ואני רואה את הבזוקה לאט לאט מתקרבת אליי".

מה זאת אומרת מתקרב אליך? "אני רואה את הבזוקה יורה לטנק אחד, אחר כך לטנק השני ואני רואה אותו זז ועוד מעט אני הבא בתור. ולא יוצא לי אש, ואני דופק לתותחן ברגליים. ובטח התותחן נדב משוכנע שכאבי הגב שיש לו עד היום זה מהבעיטות שלי. ואני צועק לו אש אש, והוא אומר לי – לא יוצא".

מרשם קרב

מרשם הקרב של גדוד 129 על קלע, ע"פ המ"מ גנצרסקי. הנקודות בשחור: מחסום הקוביות. הנקודות בוורוד: עקיפת הקוביות של כמה טנקים, ניסיון שנכשל בגלל אש אויב מדויקת ותנאי הקרקע

לא היית בטווח של 0.5 שלך? "האמת אני לא זוכר אם חשבתי על זה באותו רגע, אבל היה לי נוח עם התותח. מה אני צריך 0.5? המקלע שימש לי מגן. הטנק שלי היה טנק צרפתי, זה אחד הדברים שהצילו את חיי. כי מכסה תא המפקד הוא שני חצאים, אז שמתי  חצי אחד מקדימה וחצי מאחורה ו-0.5 מצד שמאל כך שהייתי די מכוסה, אבל כדי לירות ב-0.5 צריך לצאת החוצה. עכשיו, תראה, אתה יושב בתוך הטנק ואתה שומע את הגשם של הנשק קל שיורים עליך, כי היו שם צלפים שעבדו יוצא מהכלל. אנחנו היינו חצי גוף למעלה והם פשוט פגעו במפקדים אחד אחרי השני. נפל כדור על ה-0.5 ומשם קפץ לי על היד ועשה לי כוויה רצינית, ואמרתי לעצמי – כל הכבוד ששמתי ככה את ה-0.5. הסורים ירו כל הזמן, ואתה שומע את הקליעים על הטנק ואני שומע טנק פגוע לפניי, מישהו צועק מתוך התובה – תוציאו אותי, תוציאו אותי. הוא לא יכול לפתוח את התובה, ואז הסגן שלי, סגן ארודי, זה שנפגע, מנסה להגיע לשם ואני צועק עליו – ארודי, תחזור אחורה, אתה לא צריך למות פה. כי ירו שם אש נוראית. אז הוא נסוג, ואז קם אחד בשם בן בסט, הוא היה שוטר מפתח תקווה, לפני כמה שנים נפטר מסרטן. הוא היה בחור שמן, בקושי זז, והוא הולך להוציא את הפצוע. אני אומר לו – בן בסט אתה תמות, תחזור אחורנית. אז הוא אומר לי – המפקד, אני הולך להוציא אותו. והוא הלך, עלה על הטנק, פתח, הוציא את הפצוע שהיה שרוף כולו, הוציא אותו והלך איתו, וכשעברו ליד הטנק שלי אני שומע את הפצוע אומר לו – חזק ואמץ, חזק ואמץ".

הבעייתיות של צוואר הבקבוק במחסום הקוביות. בכחול: תנועת גדוד 129

צוואר הבקבוק במחסום הקוביות. נשלט ע"י טנק מחופר על גבעה בגובה של כ-60 מטר. בכחול: תנועת גדוד 129 אל כפר קלע

מי היה הפצוע, אתה זוכר? "אני חושב שזה היה חורש, יעקב חורש, לא בטוח במאה אחוז. אני לא זוכר לאיזו פלוגה היה שייך. בן בסט הוציא אותו והוא אמר לו חזק ואמץ. זה היה רגע מרגש".

מה עם הסורי שיורה עליכם בבזוקה? "אני רואה את הסורי, ואז אני מרים את עוזי אברהם, אם תראה אותו יום אחד יש לו אוזן ארוכה קצת. הוצאתי אותו עם האוזן, אמרתי לו – עוזי, אתה רואה שם את הבחור הזה? הוא יורה עלינו עם בזוקה ועוד שניה הוא פוגע בנו. עוזי נכנס מיד פנימה ותוך שבריר שניה יוצא פגז וראינו את הסורי מתעופף באוויר".

איזו בזוקה זו היתה? אולי אר.פי.ג'י? "לא יודע, לי זה נראה אז כמו בזוקה, לא ידעתי מה זה אר.פי.ג'י. בכל אופן, זה היה כלי נגד טנקים שמופעל על-ידי איש חי"ר. ואז אני מסתכל מסביב לראות מה קורה ורואה לפניי שלושה טנקים. אני רואה את נתי, אותו זיהיתי, טנק מקדימה מצד שמאל לדרך, אחרי המחסום, על ההר. הטנק שלו נפגע, הוא יוצא החוצה והוא היה כבר עם תחבושת, ורץ לטנק אחר. לפניי היו שלושה טנקים שנסעו למעלה בהילוך ראשון. לימים נודע שהמפקד בטנק הראשון חטף כדור ונהרג, והצוות לא ידע והמשיך לנסוע בהילוך ראשון".

זה היה הטנק של אלפרד פנקס. "כן, זה היה הטנק הראשון, אחריו היו שני טנקים ואני הייתי הרביעי בשיירה. אז אמרתי לעצמי – אני פה במקום מוגן, כי היו לי איזה שניים שלושה טנקים פגועים משמאל שהגנו עליי. באותו זמן אנחנו מזהים SU-100 על אחד הבתים. לא יכולתי לירות בו בגלל הטנקים שלפניי, אבל ידעתי שיש שם SU-100 . לא ראיתי אותו יורה ואני אמרתי לעצמי – אוקיי, שלושה אלה נוסעים כל כך לאט, אני לא רוצה לנסוע לאט, אני אעצור פה עד שנפתח איזה מרווח. הם המשיכו הלאה ורק כשלא ראיתי אותם נתתי ספיד ועליתי למעלה. כשאני מגיע למעלה, אני רואה שלושה טנקים פגועים, הצריח של הראשון עף באוויר ונפל בצד הטנק. ראיתי כמה פצועים או פגועים שהם היו שכובים במקום. הגעתי למעלה, הסתובבתי מסביב, היו שם מבנים. הרסנו שניים שלושה מבנים כדי שיהיה לנו מקום להסתובב. את נתי ראיתי עומד מצד שמאל עם פצועים שלנו על הצריח שלו. עוד בדרך אני כבר הייתי על הקשר הגדודי ואז אני שומע את דדו, אלוף פיקוד צפון, עולה בקשר. הוא אומר לי – מי אתה? אני אומר לו ד' של ותיק. הוא אומר לי – תשמע, תתקשר עם נתי, הוא עכשיו מפקד הגדוד. זה היה בדרך בין הקוביות למעלה, או באיזור הקוביות".

איך ידעת שזה דדו? "זיהיתי את הקול".

ובתור מי הוא הזדהה? "קודקוד גדול, או אולי 'כאן דדו', אינני זוכר בדיוק".

ואיך הגיע אליך? "לא יודע, הוא הגיע לקשר שלי. הוא שאל אותי מי אתה, הזדהיתי והוא אמר לי להיות בקשר עם נתי. אמרתי לו – תראה, נתי הוא מ"פ ז', אני מנסה לארגן את הפלוגה שלי. עוד לא ידעתי בדיוק מה קורה. הוא אמר לי – עזוב, אתם שום דבר, אתם קצת טנקים, תתרכזו ביחד ותהיה תחת נתי. אמרתי לו – אני לא יודע את רשת הקשר שלו, אז הוא נתן לי את התדר שלו – 37.3. את זה הוא אמר לי בקשר, ואני זוכר את זה עד היום. התקשרתי עם נתי, אבל לא דיברנו הרבה כי כל אחד היה עסוק בנעשה מסביב. אבל כשעלינו למעלה ראיתי את נתי מצד שמאל, ואז בא אליי נחום טויב, כיום נחום טבת, אני לא זוכר מאיזו פלוגה הוא היה, והוא ביקש ממני נשק קל כדי לעזור לטהר את הכפר. לקחתי את העוזים של כולם ונתתי לו. ולמה יכולתי למסור לו הכל? כי כזכור לקחנו מהמצרים נשק שלל. נתתי לו את העוזים והוא באמת טיהר שם כמה בתים. לימים שמעתי ששאול ורדי עשה אותו הדבר עם נתי. בשלב הזה כבר דיברנו בקשר חופשי לחלוטין וידענו איפה אנחנו".

 נתי הורביץ חבוש בראשו למחרת הקרב על קלע, שעליו זכה בעיטור הגבורה

קלע, בוקר ה-10.6.1967. המ"פ נתי הורביץ, חבוש בראשו, למחרת הקרב הקשה שעליו זכה בעיטור הגבורה

מה עם ה-SU-100 שראית עוד לפני שנכנסת לכפר? "זכרתי שיש שם אותו בין הבתים. הוא היה שם, הוא לא יכול היה לצודד יותר מדי ופגענו בו. שוב פעם – לפי כל הסיפורים כל אחד פגע בו, אבל כשאנחנו פגענו בו ראינו את אנשי הצוות בורחים. הסורים עזבו בחיפזון את קלע. אנחנו הסתובבנו שם ומדי פעם נתנו מכה לאיזה בית כדי שנוכל להסתובב. ואז אחרי שסיימנו עם הכפר, אני רואה שמצומת וואסט יש סימנים של שריון. עד היום אני לא יודע אם זה באמת. ואז נתי עלה בקשר עם מי שהיה שם, את המח"ט לא שמעתי, והוא ביקש סיוע אווירי. אמרו לו – סיוע בדרך. ואז מגיעים ארבעה פוגות. בתרגילים שלנו הם היו יורדים עלינו בצלילה ועכשיו הם באו לעזור".

אתה בטוח בזיהוי של הפוגות? "ב-99 אחוז, הם היו מטוסים עם האדום מקדימה, אי אפשר היה לטעות. זה מה שראיתי. היינו בקשר ישיר איתם, ואז המטוסים אומרים לנו – אנחנו מזהים את צומת וואסט, אבל אנחנו לא יודעים איפה אתם. אז נתי אומר – חכו, אני אזרוק לכם רימון עשן, אבל לא היה לו שום דבר. אמרתי לו – אני אזרוק רימון עשן, אבל אמרתי שאני די חושש שהרימון עשן יזהה אותנו לאויב. אז הטייס אמר – אל תדאג, אין ברדיוס שלך שום דבר. זרקתי רימון עשן אדום כמה רחוק שאפשר, הטייס אומר זיהיתי אתכם והפציץ שם מה שהפציץ, בכל אופן הסכנה אם היתה או לא היתה חלפה.

"השעה היתה כבר שש, הערב החל לרדת ואז עלה אלברט בקשר ואמר שהוא בדרך אלינו ושצריך להיפגש. ואיך ניפגש ככה שלא נתחיל לירות אחד בשני? ידעתי שאצלו בזחל"ם ישנו קצין המודיעין איתמר בן דוד [בן-דוד היה למעשה הקמב"צ של חטיבה 8], שהיה בן כיתה שלי ויש לו הליכה מיוחדת. אמרתי לו – תגיד לאיתמר שיירד ברגל ואני יזהה את ההליכה שלו. וכך היה. איתמר ירד מהזחל"ם, הלך וכך זיהיתי אותו. כשהם באו מזעורה לקלע בפלוגת החוד שלהם היה הסמ"פ יהודה ארזי, והוא אומר לי – פגעתי ב-SU-100. אמרתי לו – בטח, כבר לא צריך. אחרי שחטיבה 8 הגיעה ראינו שם את ה-T-34 על יד בניין מיפקדה שלהם וכאן אמרתי – אני מצדיע לצבא הסורי. הם עזבו את הטנק כמו שצריך. שמו רימון בקצה התותח שלו ופוצצו אותו, התותח נפתח ואי אפשר היה יותר לירות בו. אמרתי – כך צריך להיות, זה צבא!

"התאחדנו והתארגנו ללילה, אלברט נתן לנו פריבילגיה לא לשמור בלילה כי אנחנו היחידים שלחמנו. חנינו שם בפינה של הכביש, uעוד לפני שהלכנו לישון גילינו באיזה בונקר עשרה חיילים סורים שהיו סגורים מבחוץ. הם אמרו לנו שהקצינים סגרו אותם וברחו. היה כבר קר, היינו רק טנקים ולא היו לנו אמצעים לשמור על שבויים. מה שעשינו זה הורדנו להם את הבגדים, השארנו אותם עם תחתונים. ההנחה היתה שיהיה קר כל כך, שהם יצטופפו ולא יוכלו לעשות שום דבר וכך היה. הכנסנו אותם בתוך מכתשון שעשתה פצצה של מטוס וכך היה. למחרת כשקמנו מהשינה, במרחק של 50 מטר מאיתנו, שכב חייל סורי עם קלצ'ניקוב מכוון אלינו לטנקים, ולא מצליח לירות. האצבע שלו היתה קפואה מרוב קור.

"בלילה, עוד לפני השינה, כבר לא זוכר את השעות, אני רואה זחל"ם תחמושת שלנו מגיע. אני אומר לסמל שהיה עליו – מאיפה הגעת? הוא אומר – לא יודע, ראיתי טנקים נוסעים, אז נסעתי אחריכם. מסתבר שהבחור הזה לא ידע מה קורה סביבו, לא היה לו נשק ולא מפות, והוא פשוט נסע אחרי הטנקים. אם פגז אחד היה נופל עליו הוא גמור. אבל הוא הצליח להגיע למעלה, ואז מיד החלפנו את כל הפגזים ומילאנו מחדש מאותו זחל. ועוד בלילה הגיע עוזי שחם מ"פ חרמ"ש [מ"פ ט' מגדוד 121], בחור מהטכניון. אהלן עוזי, מה נשמע, מה אתה עושה פה? הוא אומר לי – אני פה עם פלוגת החרמ"ש שלי ואף אחד לא אומר לי מה לעשות. אמרתי לו – עוזי קח את כל הפלוגה שלך, רד בדרך למטה, יש את כל הפגועים והפצועים, תאסוף אותם, תשמור עליהם עד שיבוא התאג"ד. וזה מה שהוא עשה, אסף את כל הנפגעים לנקודות ריכוז".

"עוד דבר שצריך להזכיר: אנחנו הגענו לקלע שניים מתוך 28 טנקים שהתחלנו. במשך הלילה החוליה הטכנית עשתה פלאים והתאימה את החלקים הטובים בטנק אחד לטנק שני, כך שלמחרת ביום שבת יצאנו עם 16 טנקים. כלומר, 14 טנקים הם הצליחו להשמיש במשך הלילה".

כפר קלע כיום. שאריות של מבנים שפוצצו ע"י הנדסה, ויעד למטווח של אימוני טנקים שחוררו את מה שנותר

כפר קלע כיום. שאריות של מבנים שפוצצו ע"י חיל הנדסה, ויעד של טנקים באימונים שחוררו את מה שנותר

מה עשיתם למחרת? "קמנו בבוקר וקיבלנו את הפקודה לנסוע על הציר לוואסט ומשם לקונייטרה. ביום שישי בלילה כבר שמענו ברדיו שהסורים הודיעו שקונייטרה נפלה בידי ישראל. ואנחנו אמרנו – איך זה יכול להיות? ידענו שאין שום כוחות לפנינו. סיפר לי אחר כך מ"מ הסיור שלנו, עמוס צור, אומר לי: תשמע נחום, אני לא מבין, כל הקרב שהתנהל באיזה מקום שנקרא תל פאחר, אני בכלל לא ידעתי מהמקום הזה. הודענו לפיקוד צפון שלא צריך להילחם שם, כי אנחנו כבר מעל תל פאחר ויכולים לזרוק עליהם חביות עם דלק ולגמור אותם, שיפסיקו להילחם שם. רק מאוחר יותר שמעתי על 'הברוכים' שהיו שם".

מה קורה בשבת? "בשבת קיבלנו הוראה לנוע לוואסט ומשם מזרחה. באנו לאלברט ואמרנו לו – אנחנו נשארנו שני הטנקים האחרונים מהגדוד, תן לנו את הכבוד להיכנס ראשונים. ובאמת היינו שני הטנקים הראשונים שנכנסו לקונייטרה, נתי ואני. נסענו קדימה, היו כמה מקומות בדרך שלצערי הרב חיילים וקצינים רצו עם ג'יפים, הם הלכו לתפוס שלל. באיזשהו מקום אני זוכר שנתי ירה באיזה פולקסווגן והעלה אותו באש, כדי שחייל לא יגנוב אותו. ככה נסענו, הדרך היתה קלה, בלי שום דבר. הגענו לאיזה מקום, על הכביש לקונייטרה היה מוצב של תותחי נ"מ ושריון, תותחים דו תכליתיים, היה שם מוצב, עלינו למעלה, המסטינגים עוד היו פתוחים עם האוכל, הם ברחו משם בבהלה גמורה. ואז מקונייטרה באו שיירה של איזה 200 סורים, שיצאו מהעיר עם המוכתר לפניהם ודגל לבן. הם באו ונכנעו ופתחו לנו את העיר. עשינו סיבוב ניצחון מסביב לכיכר, וכשאנחנו יוצאים ראיתי את המחזה המביש בחיי – משאיות שנכנסות לעיר ובוזזות כל מה שהיה שם. אלה היו חבר'ה שלנו.

"אחר כך קיבלנו פקודה לצאת מהעיר ולתפוס עמדות הגנה. התקדמנו מזרחה וכל פעם ראינו עמדות יותר טובות ושיפרנו. ככה התקדמתי כמה קילומטרים טובים אחרי קונייטרה, ואז עולה לי אלברט בקשר ואומר לי – איפה אתה? אני אומר לו את המיקום, אז הוא אומר לי תחזור חזרה. אמרתי – אבל פה יש עמדות טובות. הוא אומר – תחזור חזרה, אין לנו פקודות לתפוס את דמשק. התברר שהיינו כבר הרבה קילומטרים בעומק. חזרנו חזרה. למחרת הגיעו צנחנים להחליף אותנו. הכל כבר היה שקט. חזרנו לשטח כינוס ואמרו לנו שאנחנו עוברים לריכוז החדש שלנו ליד א-רם [סמוך לרמאללה].

"חצינו עם הטנקים את הירדן ליד קיבוץ דן, נהנינו מאוד. הגענו לאיזשהו מקום, התרכזנו שם ואז קיבלתי הוראה לקחת את כל הזחל"מים של הגדוד ולרדת איתם לא-רם. נסענו, הגענו לטבריה, היה יום חם, ונמאס לנו. עצרתי את כל הזחל"מים ואמרתי – יאללה, יש לכם שעה וחצי להתרחץ. אחר כך המשכנו לנסוע כשאני עם המפות מסתכל כל הזמן לאן לנסוע והנהג שלי אומר לי – עוד 200 מטר ימינה, עוד 200 מטר שמאלה. ככה הוא מכוון אותי. עד ששאלתי אותו – מוראד, מאיפה אתה מכיר את הדרך? אז הוא אומר לי- כתוב על השלטים. ככה עלינו לטובאס ומשם לא-רם".

"הטעות ניווט היתה שלא אמרו לכוח לעצור ולפנות שמאלה"

את הקרב בקלע סיימו רק שני טנקים כשירים? "אני היה טנק אחד ונתי היה השני, וזה קרה לו בטנק הרביעי שהחליף אחרי שקפץ מטנק לטנק בכל פעם שנפגע".

מה קרה לטנק השני שלך שנעצר בדרך? "שמו היה ארודי. הוא היה 4 א'. הוא זה שניסה להוציא את הפצוע שנתקע בתובה ואמרתי לו שלא ייצא החוצה, ואז בא השוטר הזה והוציא. ארודי חצה אחריי ואז נפגע".

מה דעתך על הקרב הזה בדיעבד? "לצערי הרב לא עשו אף פעם תחקיר רציני על הקרב הזה. אני חושב שמי שכשל בתכנון של הקרב היה כמובן המג"ד בירו ז"ל. למה הוא כשל? כי הוא לא הכין טוב את מ"מ החוד ומ"פ החוד, לא את זאב חיטין ולא את נתי. כי מה שקרה בפועל כשפלוגת הסיור נעצרה ולא היה להם כלי תחבורה והלכו ברגל, פלוגת החוד עברה אותם, ואם הפלוגה עברה אותם, המובילים בפלוגה היו צריכים לדעת שהם צריכים לפנות שמאלה".

כנראה שפלוגת החוד עברה את פלוגת הסיור בזמן שהיו ויכוחים איפה צריך לפנות. "הטנקים עברו אותם, זה דבר שקורה בעת קרב. הם רצו קדימה, זה מה שלמדנו בשריון. הולכים קדימה. הטעות ניווט היתה שלא אמרו לכוח לעצור ולפנות שמאלה. גם כשהגענו לסיר א-דיב. נכון, יש שם מלחמה, אבל לא היית צריך להמשיך מעבר לזה. תפנה שמאלה על-פי הפקודה. זה לא קרה כי פלוגת החוד משכה קדימה. מי שעשה את הטעות זה נתי. הוא היה משוכנע שמוצב קלע זה זעורה, זו הטעות".

דרך הפטרולים הסורית באיזור נעמוש לכיוון דרום, עליה נעה חטיבה 8

דרך הפטרולים הסורית באיזור נעמוש לכיוון דרום, עליה נעה חטיבה 8

איפה האחריות של בירו? "הוא היה צריך להכניס את זה לראש של האנשים חזק מאוד – שאחרי נעמוש הולכים שמאלה. הוא אמר אז שזו נקודה בעייתית, הוא אמר את זה".

למה היא היתה בעייתית? "כי הוא אמר שקשה לזהות אותה בשטח. הוא אמר שזו נקודה בעייתית ולכן יש לנו את דן בונה. אם הייתי מ"מ החוד ומגיע לנעמוש הייתי אומר – רגע אחד, איפה פונים כאן שמאלה? זה היה צריך להיות להם בראש".

נניח שבירו טעה, אבל בינתיים התקדמנו והגענו לסיר א-דיב, מה עכשיו? "בסיר א-דיב היה צריך לעצור, אם לא היית עובר את סיר א-דיב, הכוחות בקלע לא היו רואים אותך. אולי פה ושם רואים קצת".

סביר שראו אתכם עוד לפני סיר א-דיב. "אולי ראו טנק פה וטנק שם, גם אם אתה רואה את סיר א-דיב ומגיע אליו, אתה עוצר שם ואומר לעצמך – רגע, אני עכשיו בציר הנפט, אמרו לי שציר הנפט זו הנקודה האחרונה לפנות שמאלה. המג"ד, מה קורה כאן?".

למה באמת בירו לא עצר את הכוח מלהמשיך אל קלע ומשך לשם? "בירו לא משך, מי שמשך זו פלוגת החוד. מה אתה רוצה מבירו? זה שבירו לא עצר אותם זה פאשלה שלו, זה נכון. בירו היה אחראי לנושא הזה והוא ידע את זה, אבל אומרים – נעמוש בידינו, סיר א-דיב בידינו, יאללה קדימה. ונתי חשב שקלע זה זעורה. איך הוא ידע את זה, אני לא יודע. אבל אין לי דברים רעים להגיד על נתי".

הקרב הזה של גדוד 129 הוא הצלחה או כישלון? "אני חושב שזו הצלחה גדולה מאוד. קודם כל, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל בבית ספר לפיקוד ומטה של האוגדונרים לומדים את הקרב הזה טוב טוב. הם לא מבינים עד היום איך בקרב כזה שולחים שריון בלבד לכבוש את הרמה. אין חי"ר, אין סיוע, אין שום דבר".

לא היה סיוע ארטילרי? "יכול להיות שהיה, אבל הסיועים האלה שווים לתחת. כשאנחנו הגענו לקצה הרמה זה לא גירד להם [לסורים], זה לא עשה להם שום דבר. כולם קמו ונלחמו כאילו לא פגעו בהם. ואחד הדברים שמפקד קורס האוגדונרים שאל אותי ואת אילן [המ"פ]: אני לא מבין, לא הייתם עם חי"ר? לא. לא היה לכם סיוע? לא. אז למה שני טנקים ממשיכים להילחם? למה לא נשארתם מאחורה? אז אני אומר לו – תשמע, הלכנו על זה שהמשימה קודמת לכל. אחרי שאתה מסיים את המשימה אתה מתחיל לטפל בפצועים, ולא כמו היום שאתם קודם כל מטפלים בפצועים. אם ככה, אז אין משימות. באיזשהו שלב היה ברור לי שכמו שאני עייף ונמאס לי, גם לסורים זה ככה. אבל מה ששבר את הסורים זו ההודעה ברדיו דמשק שקונייטרה נפלה. ולמה הם אמרו את זה? כדי ללחוץ על הפסקת אש. הסורים בשטח אמרו – אם קונייטרה בידי הישראלים, מה אנחנו עושים פה? נלך מכאן. אחרת אני לא יודע אם היינו מצליחים ככה. כי סך הכל ראו שרק שני טנקים זזים, וזה היה ביום".

אז הקרב הזה הוא הצלחה. "לדעתי כן. תראה, זה קרב ששבר את כל הרמה הסורית. כי בחירת המקום מבחינת העלייה לרמה היה המקום הכי טוב שהיה קיים. ואנחנו קרב בודד שנכנסנו לשם. יותר מזה, אם היינו נפגעים ולא עוברים, אז לא היה קורה שום דבר. החטיבה היתה ממשיכה וכובשת את קלע מצד צפון. אנחנו סתם נדפקנו, אבל מבחינת קרב זו היתה הצלחה. נכון שקלע היתה מתוכננת כלפי מזרח ולא צפון, אבל זה בסופו של דבר מה שקרה. פרצנו כתוצאה מפאשלה והצלחנו".

רק שני צל"שים חולקו על הקרב הזה. "דדו קבע שיינתנו לקרב הזה שני צל"שים, הוא לא קבע למי. לדעתי היו צריכים לתת שני צל"שים נוספים לפחות. האחד לבן בסט והשני לנחום טויב, שעשה בדיוק את אותה עבודה כמו שעשה שאול ורדי".

אבל מי ידע עליהם ומי סיפר למג"ד, למח"ט או לאלוף? "אף אחד. אף אחד לא ביקש ולא עשו תחקיר. ומה שעשו לא שווה הרבה. כי אילן נפצע באמצע ולא ידע לספר על מה שקרה בהמשך, אפי היה בהלם קרב עוד חודשים אחרי זה. צריך לשאול את האנשים בפלוגת החוד למה הם לא פנו שמאלה".

ובירו היה יכול לעצור את הכוח. "קראתי לא מזמן שיוסי שריד אמר על רפול שהוא היה המ"כ הכי טוב בצה"ל, וגם אחרי שהוא התמנה לרמטכ"ל הוא נשאר המ"כ הכי טוב בצה"ל. אתה מבין? ככה זה אנשים. אף אחד לא היה גאון הדור. אבל מי שנלחם באמת זה החיילים הפשוטים, אלה שלא רצים אחרי עיתונאים".

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “בירו אמר לא לדאוג

  1. כל התחקירים, הסיכומים, המור"קים והספרים מטילים את האחריות לטעות הניווט של חטיבה 8 על הסייר דן בונה, קמב"צ חטמ"ר 3, שצורף לכוח הזה במטרה אחת – להוביל אותו במסלול הנכון לזעורה.

    ייתכן מאוד שהראיון עם נחום גנצרסקי הוא תחילתו של מהלך שינקה את דן בונה מאחריות לטעות.

  2. א. לגבי האחריות ל"טעות" בניווט, איני משוכנע שכל הגורמים מטילים את האחריות על דן בונה. משיחה שהייתה לי עם הקש"א הסתבר כי הצוות המנווט הגיע לפניה הנכונה, אלא שהציר היה מכוסה צמחים. הפקודה אמרה שאין לעלות על צירים שצומחת עליהם צמחיה. צמחיה מעידה על חוסר שימוש של הסורים בציר ונראה שהוא ממוקש. מתמלולי הקשר של הגדוד אנו יכולים להסיק כי מ"פ הפלס"ר רפי מוקדי ז"ל רצה לפנות בציר הנכון, כיוון שהוא אינו ממוקש. מה שקרה הוא שהכח המשיך ישר כיוון שדן בונה אמר שיש פניה בהמשך. מהפוסט הנוכחי ניתן להבין כי הפניה האופציונלית הבאה, עליה דברו בפקודה, הייתה הייתה הפניה על ציר הנפט בסיר א- דיב. ואכן הגדוד המשיך לשם כאופציה ב'. במקום ההוא כבר היו טועים רבים, לרבות חפ"ק החטיבה , כפי שדברי הימים המובאים בבלוג זה מעידים.
    ב. הסיועים "השווים לתחת", היו אש של ארבעה גדודי ארטילריה שירו אש רצופה לטובת גדוד אחד. לאחר שהמג"ד נפצע ופונה, לאחר שמוקדי נפל, לא היה מי שיבקש את הסיוע הקונקרטי, ואז הקש"א פיזר אש אש מיוזמתו את אש הסיוע על מוצבי קלעה והמוצב הגבוה- תל זעתר- (8159) המסומן בתשריט למעלה כמוצב התותחים. כיום איננו יכולים לדעת, האם בהעדר אש זו, היה הגדוד מצליח בכלל לעלות לקלעה ומה היה עולה בגורלו של הריכוז שהצטופף ליד מחסום הקוביות.
    ג. מיום ליום נאסף עוד חומר ומתגלות עוד עובדות, המלמדות שהאתוס נוצר ממיתוסים, ומיתוסים לפעמים קיימים במציאות ולפעמים רק באגדות. מצוי העובדות הנכונות מתוך שלל החןמר שנצבר הינו מלאכה סזיפית ולעמים בלתי אפשרית. ריכוז החומר ע"י מיודענו היקר שלמה, מאפשר לפחות להשמיע את כלל זויות הראיוה, ולרכז זכרונות שהוקפאו ברשומות מהימים ההם. אולי ימצא יום אחד המומחה שיוכל לעבד את החומר להרצאת העובדות הקרובה ביותר לאמת.

  3. ואגב, לגבי ה"טעות" קיימות גם גרסאותיהם של בירו ושל נתי הורוביץ על שהתרחש בנקודת הפניה כפי שהובאו ע"י אלישיב שמשי בספרו "איפה אני נמצא לעזאזאל?". בירו רק מסר כי פני השטח שלא דמו למפה הביאו לכך "שהסחבנו עם הדרך". מנגד נתי הורוביץ מסר כי הגיעו להתפצלות הנכונה. הוא עצמו הזדהה בשטח באמצעות מצפן ולקיחת אזימוטים לזעורה ומרגליות. התעורר ויכוח במקום, בו היה מעורב גם מוקדי, שסבר כמוהו, אבל בונה סבר אחרת, והמג"ד "נתן לו את הקרדיט" "כי הוא היה איש המקום".

  4. כדאי לשים לב למילים הללו של גנצרסקי: "הטנקים עברו אותם, זה דבר שקורה בעת קרב. הם רצו קדימה, זה מה שלמדנו בשריון. הולכים קדימה. הטעות ניווט היתה שלא אמרו לכוח לעצור ולפנות שמאלה. גם כשהגענו לסיר א-דיב. נכון, יש שם מלחמה, אבל לא היית צריך להמשיך מעבר לזה. תפנה שמאלה על-פי הפקודה. זה לא קרה כי פלוגת החוד משכה קדימה. מי שעשה את הטעות זה נתי. הוא היה משוכנע שמוצב קלע זה זעורה, זו הטעות".

    כלומר מבחינת הטנקיסטים מי שעשה את הטעות איננה פלוגת הסיור וגם לא הסייר הנלווה דן בונה, אלא המפקדים שלהם. ואם המ"פ טעה, איפה היה המג"ד? ואם המג"ד לא הגיב איפה היה המח"ט?

    אנסה לחדד את מה שאמר גנצרסקי: גם אם דן בונה טעה ואמר להמשיך על הדרך ורק בהמשך לעלות מזרחה, והכוח מילא את הוראתו ומצא את עצמו בציר הנפט מול סיר א-דיב – עדיין אפשר היה לתקן ולנוע מכאן צפונה לזעורה. זה היה מסתכם בעיכוב קל בתוכנית.

    אז מי לא נתן את ההוראה הנכונה בנקודה הזו? גם בזה דן בונה אשם?

    • המג"ד היה משוכנע שקלעה היא זעורה (ראה למשל את דבריו לאלישיב שמשי ואת תמלול רשת הקשר. השאלה היא האם הוא היה מעורב בויכוח. אימרתו של מוקדי ברשת הקשר כי הדרך אינה ממוקשת רומזת על כך שהוא היה בעסק.
      לפני שאתה פוסק כי נתי אשם, כדאי שתחזור ותקרא את דבריו ותפנים:
      "אני ומ"פ הסיור אמרנו שזו הפניה, ואילו קמ"ן החטמ"ר שהיה איתנו אמר שזו לא הפניה….ירדתי מהטנק לקחתי אזימוט…ואמרתי שפה צריך לפנות…בדעתי אחז גם מ"פ הסיור…המג"ד נתן את הקרדיט לקמ"ן…."
      מה כעת?

      • באמת עדיין מוקדם להפוך את הקערה ולרמוז שנתי אשם או בירו אשם. מצד שני, ככל שמתחילות להצטבר כאן עדויות חדשות נראה כאילו בפיקוד צפון הטילו את האחריות על הש"ג.

        אני לא יודע מה המג"ד היה משוכנע כי עוד לא קראתי שום תחקיר שלו במח' היסטוריה, בפוסט שעלה כאן בחודש יולי 2015 על עדויות מפקדים מחטיבה 8 אפשר לקרוא שם רק את המח"ט ומ"פים מגדוד 129. לאן נעלם המג"ד?
        https://naamoush.wordpress.com/2015/07/18/עדויות-חטיבה-8/

        באותן עדויות אמר נתי הורביץ: "מפקד הכוח, בירו, כיוון אותנו ודירבן אותנו אל עבר האש". כלומר, בירו כנראה לא ידע אם הגדוד שלו הגיע ליעד המתוכנן ואולי לא וידא, אלא רק דירבן את אנשיו אל מקורות הירי [קלע].

        • שמשי גם ראיין את בירו. הוא לא מזכיר כלום, רק שנתי רצה "לרוץ מהר" והוא הרגיעו בספרו לו בקשר את האליגוריה על אבא פר ובנו שראו עדר פרות באחו….לדבריו, הדברים הוקלטו ברשת הקשר.

          • מעניין להזכיר כאן, כי בתחקיר מחלקת הסטוריה של חטיבה 8, אומר נתי הורוביץ:

            "כשעברנו בשטח לא הבחנו כלל בתוואי שבו היינו צריכים לעלות שמאלה לעבר זעורה. בשלב הראשון לא ידעתי שאני עולה לקלע, אך כשקיבלנו אש חזקה ודיווחתי לבירו, איתרתי שזה מקלע."

            שתי אמרות,בשתי הזדמנויות שונות, של אדם אחד על אירוע אחד………

  5. ערב טוב , מורשת קרב גד 129 נפתחה מחדש הודות לכם , המשיכו בעבודתכם הברוכה מחכה בקוצר רוח לכתבות הבאות עד לחשיפה של האמת כולה , ישר כוחכם

  6. קצת מפתיע לקרוא התבטאויות כמו "לא היה תחקיר רציני" של הקרב הזה; "מורשת קרב נפתחת מחדש".
    הסרט "אם תמשוך צפונה" הוא סיכום של תחקיר יסודי ומקיף שמאיר בבירור דברים שעלו גם בראיון הזה.
    http://www.ifyoupullnorth.co.il/

  7. תחקירים שעשו בפיקוד צפון היו שווים ל….
    כל מי שפםישלו קיבלו קידום ,קצינים התקדמו בסולם נדרגות על הדם של חללים ופצועים

  8. "אנחנו כבר מעל תל פאחר ויכולים לזרוק עליהם חביות עם דלק ולגמור אותם, שיפסיקו להילחם שם." – – – הייתי שמח לראות תגובה, ממבט צבאי, על ה'רעיון' הנ"ל.

    • נחום התכוון באופן סמלי. זה כמו שאמרו על הסורים בזמן שישבו על הרמה שמספיק שהם מגלגלים רימון והוא ישר מתפוצץ בתוך איזה קיבוץ. הרעיון הצבאי הוא שמספיק שכמה טנקים שלנו יושבים על הרכס השולט ומורידים 10 פגזים כדי לגרום לתל פאחר להניף דגל לבן.

      • וזה מוסכם על כולם, שטנקים שיושבים על הרכס למעלה ומפגיזים, אפילו במאה פגזים, את התל שלמטה, גורמים ליושביו להניף דגל לבן? במה זה שונה מהפצצות חיל האוויר (שלפועל אמנם לא ירד על תל-פאחר)?

        אם איני טועה, התוכנית הייתה שגדוד 129 של השריון יגיע לזעורה לפני שגדוד 12 של גולני, בליווי פלוגת טנקים, יגיעו לתל פאחר. למה לא הסתפקו בכך שהטנקים ישבו על הרכס מלמעלה ויפגיזו?

        • התוכנית היתה שחטיבה 8 כולה [כולל 129] תגיע לזעורה, המטרה היתה לחנוק לאט ובשיטתיות את קו המוצבים הראשון והשני. קודם תופסים את זעורה, אחר כך תל פאחר, אחר כך בורג' בביל ואז הדובדבן – תל עזזיאת.
          למה לא הסתפקו בטנקים בזעורה? קודם כל עובדה שזו היתה התוכנית של מקבת-צפון שלחטיבה 8 וחטיבה 1 יש משימות מוגדרות לבצע, ואנחנו כבר יודעים שאת תל פאחר לא החשיבו מראש כאגוז קשה לפיצוח. ואפילו אם היו כובשים אותו תוך 5 דקות ובלי אבידות ויושבים מעל עזזיאת – המשימה של גדוד 51 להיכנס לתוך עזזיאת ולתעלות שלו היתה נותרת בעינה.

          • אתה כמובן צודק בכך שזו היתה תוכנית 'מקבת',

            וכוונתי לומר, שמכך גופא ראיה שהיה ברורי כי מוצב כובשים בכניסה אליו, באמצעות לחימת חי"ר מעמדה לעמדה, ולא די בהפגזה מלמעלה (בדיוק כמו שלא היה די בהפגזת בורג'-בביל ותל-עזזיאת מטנקים שהיו נכנסים לתל-פאחר). הפגזה שכזו, כמו הפצצה אווירית (אילו הייתה), טובה רק בשביל ריכוך, ואין כל בטחון שהיא 'גומרת' את האוייב, עד 'שיפסיק להילחם'.

            כל זה באופן כללי. באופן פרטי, יש להזכיר גם שיש לא מעט עמדות בתל-פאחר שבכלל אי-אפשר היה לפגוע בהן מהרכס למעלה.

  9. חיפשנו בשעתו עדויות שיאששו סיפורים על חיילים סורים שנקשרו/נאזקו כדי שימשיכו להילחם וכו'. המסופר כאן, "גילינו באיזה בונקר עשרה חיילים סורים שהיו סגורים מבחוץ. הם אמרו לנו שהקצינים סגרו אותם וברחו", קרוב לזה.

  10. "בין נעמוש לסיר א-דיב, כשאנחנו נוסעים, אני רואה פתאום את הסמ"פ שלנו הולך משם. זה היה פשוט בושה, כי הוא ברח. עזב את הטנק שלו וירד ברגל. וזה קרה בין סיר א-דיב לנעמוש". – – – היות והדובר היה (כפי שצויין בפוסט) מ"מ בפלוגה ו', אפשר להבין שגם דבריו על "הסמ"פ שלנו" מכוונים על הסמ"פ של פלוגה ו'.

    ולא היא.

    הסמ"פ של פלוגה ו' היה גדעון פרידמן, שנפצע בגבעת האם. החליף אותו בתפקיד אהוד קפליוביץ', שהגיע עם הפלוגה לשטח שלפני קלע (אחרי סיר א-דיב), נלחם ונפצע שם.

    הסמ"פ שעליו מדבר נחום הוא של פלוגה אחרת ומסופר עליו גם בפוסט הראיון עם קרול מיטלמן.

  11. התאור של נחום נכון ומדויק בהקשר לסמ"פ פלוגה ו' בהקשר לפציעתו גדעון פרידמן, כך גם כתב בפוסטים אחרים אילן לבנון המ"פ. אני לא הייתי כותב בניסוח של נחום, אבל זו זכותו לחשוב ולכתוב כך, כי גדעון נפצע ירד מהטנק ופינה את עצמו לאחור (זה היה קרוב מאד לתחילת הקרב, מיקום איני יודע בוודאות).

    לנושא הסמ"פ של פלוגה ז' הפלוגה המקורית שלי, שעליו איני רוצה יותר מדי לפרט אלא אציין כמה עובדות, גם בסיני (ואני לא נלחמתי עם פלוגה ז' שם, כי סופחתי לפלוגה של אילן לתגבור כי הם היו עם טנקים מסוג 50-M עם תותח 75 מ"מ ולנו היו טנקים מסוג 51-M עם תותח 105 מ"מ) היו עליו דברים ששמעתי מהמ"מים צביקה הררי ורן אפרת שלא עולים בקנה אחד עם מה שמצופה מקצין, וברמה חזרה התופעה שנית וביתר חומרה! אלא שלקראת סוף הקרב הוא הצטרף לעליה לקלע ויחד עם קרול ,שנלחם כל הזמן מהתחלת העליה, ועוד שני טנקים נוספים (אני אמצא מי היו אלה בתחקיר), הצטרפו לנתי ונחום.

    אני מבקש, בקשה מיוחדת לסיים את הדיון בעניינו של הסמ"פ של הפלוגה שלנו. עברו חמישים שנה בהן לא שכחנו ולא סלחנו, האיש חי ביננו, גם לי שיחד עם צביקה דאגו שהוא לא ימשיך לשרת בפלוגה ז' יש רצון לסיים, להניח ולשכוח את הנושא הזה."

    ראיתי את הערותיך לענין הקשר בפוסט 418 הקלטת של 129, חפרת יפה והעלית בחכתך הסברים ותובנות. אני יכול להוסיף אם אתה חושב שטוב יהיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s