תן גז או שתקבל פגז

מפגש עם ותיקי מסייעת 12 בשנות ה-60 מוסיף קצת חומר לראשומון תל פאחר * שלמברג היה בזחל"ם המוות, ביבר בכוח קרינסקי, אבוטבול מפלוגה ג' עשה את האיגוף כשהוא תלוי מבחוץ על זחל"ם, זילברמן מאחורי המקל"פ, מוסקוביץ' היה למטה כשהמ"פ שלו תשבי נהרג, והחבר'ה מפלוגה ד' הגיעו בסוף וניקו את התל מההרוגים הסורים  

מסייעת

1966, המסייעת במסע מבאר שבע לאילת

קפצנו למפגש קטן של ותיקי הפלוגה המסייעת של גדוד 12 בין השנים 1969-1966, ובהזדמנות זו שמענו כמה סיפורי לוחמים על קרב תל פאחר ועל מאחורי הקלעים שלו. הגיעו 12 חבר'ה מחוזקים באבי דרימר, אחיו של משה דרימר, לוחם במחלקת החבלה של המסייעת, שנהרג במהלך התנועה לכיבוש תל פאחר וזכה לאחר מותו בעיטור הגבורה.

כ-70 איש רשומים בקבוצת הווטסאפ של המסייעת שהוקמה בעקבות מפגש תל פאחר בספטמבר 2014, ביוזמתם של אמנון נמט ודוד אלשייך. אחד מהחבר'ה, חיים כץ (כצל'ה), שהיה סמל מרגמות וכיום בעל משרד חקירות, איתר חלק מהאנשים שהלכו לאיבוד ברבות השנים. הם כבר נפגשו פעם-פעמיים, וכעת יזמו אירוע נוסף, קטן, בראשל"צ. הפעם הבאה תהיה אולי בתל פאחר.

בין הבאים למפגש הנוכחי היו חבר'ה שבששת הימים היו בגדוד 12, בפלוגה המסייעת, בפלוגה ג' או בפלוגה ד' הטירונית. האנשים שהגיעו לאירוע היו חיים שלמברג, שבששת הימים היה סמל מחלקת החבלה, דוד מוסקוביץ' (מוסקו), מ"כ בפלוגה ג', מאיר אביב (אבוטבול), חובש פלוגה ג', חזי זילברמן, לוחם בפלוגה ג', אמנון נמט, מפעיל תול"ר במסייעת, משה ביבר ממחלקת החבלה, דוד אלשייך, סמל במחלקת מרגמות של המסייעת, מוריס שמולי וקרול זילברשטיין, ממחלקת מרגמות במסייעת, פנחס אקרמן (אקי), משה בן עטיה וששון אדטו מפלוגה ד'.

לפני הכל ביקש דוד מוסקוביץ' לתבוע את כבודה של הפלוגה שלו: "פלוגה ג' כאילו לא היתה בכלל בכנס תל פאחר, לא הזכירו את המ"פ תשבי ז"ל, לא הזכירו את הנופלים שלנו, לא הזכירו מה עשינו וגם לנו היו פצועים וגם אנחנו הקזנו דם".

ספגנו את הנזיפה, ורק נעיר כי המ"פ מיכה תשבי היה החלל היחיד מפלוגה ג', הוא כן הוזכר בכנס שנערך ב-9 ביוני 2015, אחיו יונתן תשבי הוזמן לבמה ודיבר, וכמוהו הדר דוראון, לוחם מפלוגה ג', שסיפר לקהל את השתלשלות העניינים כולל מותו של המ"פ [לסיקור אירוע תל פאחר 2015 – לחצו כאן]. אם כך, פלוגה ג' לא הועלמה מהמור"ק.

אמנון נמט פתח את האירוע בסיפור לזכרו של משה דרימר: "תרשו לי לספר קטע, כי נמצא פה אח של דרימר ואיך שראיתי אותו השיער הסתמר לי. לפני ששת הימים היינו החבר'ה מהפלוגה המסייעת בקו ביער יתיר. כשהחלה הכוננות למלחמה נסענו לצפון בדי-400. בקצה יושב קצין וסמל, וככה אנחנו נוסעים, עוברים בעיר רחובות ואז משה דרימר מסתכל החוצה וצועק אמא!!! הוא קרא לאמא שלו כי הם גרו ברחובות. ואתה לא יכול לעצור את המשאית, היינו שיירה עם נון-נונים, והיינו המומים מזה. וקרה מה שקרה אחר כך, ובאה המלחמה והוא לא חזר יותר. זו היתה בעצם הפעם האחרונה שהוא אמר אמא".

מסייעת

מפגש הפלוגה המסייעת 12 בשנים 1969-1966. בשורה הקדמית, מימין: מאיר אביב (אבוטבול), דוד מוסקוביץ', חזי זילברמן, ששון אדטו וקרול זילברשטיין. שורה אחורית מימין: חיים שלמברג, דוד אלשייך, אמנון נמט, מוריס שמולי, משה ביבר, פנחס אקרמן ומשה בן עטיה

הפלוגה המסייעת בתל פאחר: פגיעה קשה בדרך ההטיה, חלק קטן מכוח קרינסקי והמתנה בעורף

איפה הייתם בהמתנה? אמנון נמט: "הגדוד מתמקם בצומת כ"ח, כל הלילה חפרנו שוחות. שם ראינו את 'החלונות הגבוהים' בהופעה. הסיפור ששמעתי של יום טוב [רס"ר הגדוד] שהרביץ לשמוליק קראוס, אני לא יודע אם זה נכון".

מוסקוביץ': "זה נכון. לפי מה שאני זוכר שלישיית ג'וזי כץ, אריק איינשטיין ושמוליק קראוס הופיעו בחורשת טל, ככה אני זוכר. ויום טוב התעצבן על קראוס והכניס לו משהו שם".

נמט: "היינו גם ביסוד המעלה בחורשות. הפלוגה שלנו היתה פלוגת הטעיה. היינו נוסעים ביום לטבריה וחוזרים בלילה בלי אורות. להראות שיש תנועת כוחות לדרום".

חיים שלמברג: "בהתחלה היינו ביער ביריה ליד צפת".

משה ביבר: "אני זוכר את נבי יושע למטה והחפירות. כשהגיעה המלחמה ועברנו בקרית שמונה זרקו עלינו אורז. אני הייתי בזחל"ם מרגמה 81 של כוח השריון. לתל הצפוני הגעתי מזה שהייתי בזחל"ם וקצין הוריד אותי מהכלי דקה לפני שהוא חטף פגז".

שלמברג: "כמה ימים לפני המלחמה היתה התקהלות בגבעת האם. היו שם המג"ד מוסא קליין, מ"פים, עזרא סלע [מ"מ המיוחדת] והיה שם גם יונה אפרת [המח"ט]. הם התחילו לחשוב מה עושים ומי נגד מי. יונה אמר – תראו, אנחנו צריכים להגיע לציר הנפט, כאן יש את המבצרון הקטן הזה נעמוש, ואיך ניקח אותו? הטנקים יעלו קדימה. ואיך אנחנו נעלה אחרי הטנקים? הוא אמר ניקח חבלים על השרמנים בתובה, ואתם מהמחלקה שלכם תקפצו מהחבלים האלה למטה. אמרתי לו – יונה, כדאי שתירה בנו כבר עכשיו".

שלמברג

שלמברג. היה בזחל"ם עם חבריו דרימר והוברמן

על יום ה-9 ביוני מספר שלמברג: "באו ואמרו מהר מהר ללכת עם שני צוותים. עזרא סלע הלך עם צוות שלו ואני עם צוות שני צירפו אותנו לזחל של פלוגת הטנקים. לקחנו את הציוד שלנו, בונגלורים, כמה שקי ט.נ.ט, לבנות חבלה, נפצים תמיד היו אצלי בחולצה בצד שמאל. לפני שעלינו ניסינו להכיר את הצוות של הטנקים בחורשת טל. דיברתי עם הנהג והחובש שהם נהרגו מאוחר יותר [אלברט אמר ויצחק רביבו], היה שם הקשר אפשטיין שנהרג גם הוא. אני לא זוכר בדיוק מי היו החיילים שלי. אני ישבתי מעל הנהג, במקום של המפקד ואנחנו נסענו בשיירה אחרי איזו פלוגה. לא ידענו לאן ולמי, אף אחד לא ידע מכלום. רק אמרו לנו סע אחריהם. פתאום – בום, נפגענו ונעמדנו. ראיתי שכל השלושה מקדימה נפגעו. הפגז נכנס קדימה לקבינה של ההגה. נתתי צעקה לקפוץ. ישראל הוברמן עוד ניסה לקחת את דרימר החוצה ולא הצליח. גם את הנהג אי אפשר היה להוציא החוצה. אני קפצתי לצד שמאל של הזחל, אבל למזלי האש התחילה בצד ימין של דרימר. הוברמן שניסה להוציא את דרימר נהיה לפיד, זרקנו עליו חול ושמיל [סמ"פ א'] שהיה לפנינו ניסה לגלגל אותו למטה".

מה קרה הלאה? שלמברג: "לא ידענו מה צריך לעשות. עלינו קצת יותר גבוה, עשינו הגנה מסביב וחיכינו לראות מה יהיה. באיזה שלב קפצנו כולם על אחד הזחלים ועלינו למעלה. זה היה לקראת הסוף של הקרב".

אבי דרימר מספר על אחיו משה שנהרג באירוע הזה: "גמרתי קורס מ"כים בפברואר 1967, הייתי סמל מבצעים בגוש מגן לאורך רצועת עזה. ב-9 ביוני מפקד הבסיס אמר לנו שצה"ל הולך לעלות על רמת הגולן ואני הרגשתי שהולך לקרות לו משהו. ממש הרגשתי את זה".

מתי שמעת ממנו בפעם האחרונה? דרימר: "הרבה לפני המלחמה, כי אני הייתי בדרום והוא בצפון ושנינו היינו יחד בסדיר. הוא היה אחרי קורס חבלה ואני אחרי קורס מ"כים. יום אחד אני בא הביתה לרחובות, פותח את הדלת של המטבח ומתפוצץ לי נפץ. הוא עשה לי הפתעה".

משה ביבר [מימין] עם אבי דרימר, אחיו של משה דרימר שנהרג בזחל"ם בדרך ההטיה

משה ביבר [מימין] עם אבי דרימר, אחיו של משה דרימר שנהרג בזחל"ם בדרך ההטיה

משה ביבר: "משה דרימר היה בנאדם שלא פחד משום דבר. הוא התעסק עם חומרי חבלה כאילו זה הבייבי שלו. היה לו ראש פתוח. הוא היה מפרק רימונים וממציא כל מיני מטעני חבלה. הוא היה הקטליזטור של הפלוגה".

דרימר: "המלחמה נגמרה ומשה היה נעדר תקופה ארוכה. אבא שלי היה נוסע כל פעם לקריה לבדוק מה קורה. יותר מעשרה ימים אחרי המלחמה לא ידענו מה קורה איתו ולא הודיעו כלום. בסוף יענקל'ה שחר המ"פ שלו זיהה אותו. הוא נשרף והיתה בעיה של זיהוי. אני הייתי אז בבסיס שלי, ומפקד הבסיס בא אליי ואמר – אבא שלך רוצה לדבר איתך. אבא אומר לי – תבוא הביתה, אמא מרגישה לא טוב. הבנתי תיכף מה העניין".

מה עשה למשפחה מותו של אחיך? "אבא שלי קיבל התקף לב אחרי תקופה קצרה. הוא נפטר אחרי עשר שנים. זה שמשה קיבל את אות הגבורה נתן להורים כוח וגאווה, כאילו הבן לא נפל".

מה דעתך על הצל"ש ועל מה שמייחסים לאחיך? "זה מעשה גבורה. לא כל יום עושים דברים כאלה, ולפי איך שהכרתי אותו התגובה שעשה זה די התאימה לו. הוא נפצע קשה, אבל נחלץ לעזור לחברים וממשיך לירות".

אמנון נמט מפעיל מקלע

אמנון נמט מפעיל מקלע, 1967

אמנון נמט: "הייתי מפעיל תול"ר ובקרב עצמו לא השתתפנו. התכנסנו מאחורי גבעת האם בתקווה שבכל זאת נעלה למלחמה הזו, אבל מאחר שג'יפ תול"ר הוא כלי מאוד פגיע לא עלינו לבסוף. רק בסיום הקרב עלינו לתל פאחר ועזרנו לפנות את הפצועים לחורשת טל. הייתי כולי מלא בדם עד שחשבו שגם אני פצוע. למחרת בשבת היינו בהלם. ילד בן 19 שרואה דברים כאלה זה לא קל".

מוריס שמולי: "כולם חשבו שהתל הכי קשה זה תל חמרה וירינו לשם. כל הסורים ברחו מחמרה ומכל התלים בסביבה והתאספו לתל פאחר, בגלל זה תל פאחר נהייה המוצב הכי קשה. אני זוכר ששיירות עלו לרמה ופתאום אמבולנס יורד, בקושי נוסע בתוך הפקק. אני אומר למ"מ שלי בוא נלך ונראה מה יש שם. אני מסתכל בפנים ורואה סגן אלוף פצוע עם אינפוזיות. שאלתי את הרופא אם אפשר להוריד אותו לאלונקה, הבאתי כמה חבר'ה ולקחנו אותו".

הוא היה מהצנחנים עם כומתה אדומה? "כן".

זה כנראה היה בירו, מג"ד שריון שנפצע בלסת. מוריס: "היתה לו פציעה מסוכנת, הורדנו אותו וחזרנו עוד פעם לקחת פצועים. למחרת נכנסנו לקונייטרה לטהר את הבתים".

דוד אלשייך: "הייתי סמל מחלקת מרגמות. לקחו משלושת הגדודים שלוש מחלקות של מרגמות 81 ושמו אותנו בדפנה. זו היתה סוללה שלמה של 18 קנים, וירינו על תל חמרה תוך כדי הקרב על תל פאחר. המ"פ יענקל'ה שחר היה המפקד של כל זה. כשנגמר הקרב באו וסיפרו לנו שזה נהרג וההוא נהרג וכל הסגל הלך. בבוקר לקחו אותנו ונסענו בקומנדקרים עד שהגענו לקונייטרה".

1967, החבר'ה ממחלקת תול"ר

1967, החבר'ה ממחלקת תול"ר. קראו לעצמם "העטלפים"

משה ביבר ממחלקת החבלה מצא את עצמו בזחל"ם מרגמה של כוח השריון. הוא נשלף מהזחל כשזה הגיע מתחת למוצב תל פאחר על-ידי סרן אלכס קרינסקי, שנשלח ע"י המג"ד מוסא קליין לעלות על היעד לאחר שיחלק כוחות עם המ"פ אהרון ורדי. זמן קצר לאחר מכן ספג הזחל"ם פגיעה ישירה והתפוצץ. ביבר נפצע קלת מהרסיסים, טיפס למעלה והיה אחד מ-12 לוחמי קרינסקי על היעד הצפוני. סיפורו המלא פורסם כאן ביולי 2015.

ביבר: "אני זוכר שבשלב מסוים ירדתי פצוע לתאג"ד שהיה מתחת לתל פאחר, כדי לקבל עזרה. בקושי ידעתי מה קורה איתי. היה שם פצוע מהטנקיסטים שכף הרגל שלו היתה תלויה על גיד. איך שבאתי הרופא אמר לי לתפוס את כף הרגל וחתך אותה. אני מחזיק את כף הרגל ביד ואומר לו – מה לעשות עם זה? אז הוא אמר תזרוק את זה. אני רוצה לציין שאחרי תל פאחר היתה שמועה בחיפה, שם התגוררתי, שכל הגדוד שלנו נהרג. אחרי שנגמרה המלחמה חזרתי הביתה, גרתי בנווה שאנן, אני הולך ברגל והיו שם חבר'ה שהסתכלו עליי כאילו רוח רפאים הולך בדרך. הגעתי הביתה, אבא שלי ראה אותי והתחיל לבכות".

קרול זילברשטיין היה אז עולה חדש מרומניה: "הייתי במחלקת מרגמות. אני זוכר שיום אחד לפני הקרב היינו באיזה מקום, חפרנו ואמרנו נישאר פה. פתאום קיבלנו הודעה שאיך שיהיה קצת חושך לצאת משם ולעבור למקום אחר. למחרת כשחזרנו כל השטח שהיינו בו היה מלא בורות מהפגזה. בקרב תל פאחר הייתי בזחל"ם עם מרגמה. ירינו על תל פאחר ואחר כך אני חושב שנכנסנו דרך תל עזזיאת ועלינו משם למעלה".

אמנון נמט (מימין) ומוריס שמולי

אמנון נמט (מימין) ומוריס שמולי

הזיכרון האחרון מהמלחמה הזו קשור לאסון בית המכס של גדוד 13. שלמברג מספר: "היינו בקונייטרה וקיבלתי טלפון דחוף לנסוע מיד לבית המכס העליון, שם היתה התפוצצות גדולה. לקחתי את משה [ביבר] ועוד כמה לחלץ את כל החתיכות של ההרוגים. לקחו את הטירונים של 13 להוציא מוקשים ולהעמיס למשאיות. לדעתי, ואני כמעט בטוח בזה, מישהו הרים ארגז ממולכד של מוקשים וכל זה התפוצץ".

פלוגה ג' בתל פאחר: המ"פ תשבי נהרג, החובש אבוטבול עוזר לפצועים ביעד הדרומי

סיפורה של פלוגה ג' בקרב תל פאחר לא כל כך הובלט במורשת של גדוד 12. אולי כי זו היתה פלוגה קטנה יותר משתי האחרות ואולי כי משורותיה נפל רק אחד – המ"פ מיכה תשבי. כך או כך, גם לא היתה רשימת שמות מסודרת שעברה מדור לדור, הקשר נותק עם השנים וחודש רק לאחרונה. המפגש הנוכחי עם הפלוגה המסייעת הפגיש אותנו עם שלושה מהם, שמספרים כאן על חלקה של פלוגה ג' בקרב הזה.

אנשי פלוגה ג' בגדוד 12 בששת הימים. משמאל: מאיר אביב (אבוטבול), חזי זילברמן ודוד מוסקוביץ'

אנשי פלוגה ג' בגדוד 12 בששת הימים. משמאל: מאיר אביב (אבוטבול), חזי זילברמן ודוד מוסקוביץ'

מאיר אבוטבול [אביב], החובש של הפלוגה: "בתקופת ההמתנה היינו בחורשות של עמק החולה. הסגל של הפלוגות היו כל יום מקבלים פקודות קרב. בין לבין חפרנו, התאמנו, עלינו לרמות נפתלי, זה חתיכת גבעה די תלולה שהיינו צריכים להסתער למעלה. עוד לפני המלחמה [הכוונה ל-9 ביוני, במלחמה עם סוריה] היינו בג'נין, שם החבר'ה נכנסו לכל מיני בתים והשתוללו. המג"ד מוסא קליין כמעט וירה באנשים מרוב כעס. הוא לא הסכים שניקח ביזה. באותו לילה חזרנו מעפולה לעמק החולה, שם המשכנו להתחפר. עוד לא ידענו אם הגדוד יעלה בכלל לקרב. בהמשך רצינו להתקדם לכיוון קרית שמונה ואז החלו הפגזות על כל הגדוד. שמענו בקשר שהסורים חותמים על הפסקת אש, והחבר'ה התחילו לבכות בזחל"מים שאנחנו מפספסים את המלחמה".

חזי זילברמן: "אני זוכר שכל פעם היו מעבירים אותנו ממקום למקום. היינו מגיעים לאיזו חורשה וחופרים. כל היום היינו חופרים. שוחת שכיבה ושוחה עמידה. כבר אמרנו שיחליפו לנו את התג של גולני ויעשו לנו במקומו את חפירה".

דוד מוסקוביץ': "הייתי מ"כ בפלוגה ג' ואני זוכר שחלק מהזמן ישבנו בצומת כ"ח. כל הזמן הזיזו אותנו ממקום למקום. לפני שעלינו לרמה ישבנו בחורשת טל. זה היה ביום חמישי בלילה, לפני העלייה ביום שישי. באותו שבוע היינו גם בג'נין. בדרך חזרה עברנו דרך עפולה והתושבים יצאו וזרקו עלינו סוכריות. נסענו חזרה לצפון וקיבלנו תדריך אחרון. אני הייתי מפקד זחל כשעלינו לקרב".

1968 במסייעת. מימין: מאיר אבוטבול, משה בן עטיה וחזי זילברמן (על המלע)

1968 במסייעת. מימין: מאיר אבוטבול, משה בן עטיה וחזי זילברמן (על המקלע)

אבוטבול: "הזחל"מים הגיעו מתחת לתל פאחר, ואז הבנו שהחוד שהיה צריך ללוות אותנו טעה כנראה בדרך. לא ידעתי מה היה שם ואם זה היה שיקול של המג"ד לעבור מתחת לתל. קודם כל, בכל המודלים התוכנית היתה להילחם בלילה. חוץ מזה, לא ידענו כלום על תל פאחר. הכל היה חפוז. בגלל הפסקת האש שכמעט נכנסה לתוקפה הלכו מהר מהר. כשאנחנו הגענו מתחת לתל פאחר היתה אש מדויקת על כל הזחל"מים, וזה חוץ מהארטילריה והמרגמות שלהם שליוו אותנו מגבעת האם. נסענו מהר והגענו לצוואר בקבוק מתחת לתל. בקטע הזה כולם נשפכו מהזחל"מים. ראיתי את המ"פ תשבי וקיבלתי ממנו פקודה – תרוץ, תוריד את כולם מהזחל"מים".

ראית איך הוא נהרג? אבוטבול: "תשבי ירד, היה שם בחור עם בונגלור ביד ולהביור, והם היו בחוד. הוא שלח אותי להוריד אנשים מהזחל. כשחזרתי בחזרה ראיתי שהסמג"ד זוהר נפגע. ניגשתי אליו לטפל בו. זה היה מתחת לתל ויש לי אבן שלקחתי מאותו מקום. זה היה בעיקול [הכוונה לצומת האמאיקס] כשאתה רואה משם את התל הצפוני. שם כל הכוח נעצר ושם יש עדיין שרידים של זחל"ם. הסמג"ד קיבל כדור בצוואר והיתה לו יציאה מהעורף. לא ידעתי איך לטפל בו. ניסיתי לשחזר מהר מה שלמדתי בקורס חובשים. ניסיתי לחבוש אותו ולא הצלחתי, ומרוב התרגשות התחלתי לבכות. הוא שכב ולידו היה נהג זחל"ם מילואימניק שלא היה פצוע ותפס מחסה. הסמג"ד היה בידיים שלי, הוא היה בהכרה, אני לא זוכר שהוא דיבר ובסוף חבשתי אותו איכשהו. בשלב הזה תשבי כנראה חטף פגיעה. הסיפור שהתגלגל אחר כך היה שהבונגלור התפוצץ להם ביד. לא הייתי עד לכך, אבל אמרו שכל החוליה הזו נפגעה".

מה קרה לך מכאן והלאה? "המשכתי הלאה. לתפוס מחסה היה הדבר הכי נכון לעשות, אבל עליתי על זחל"ם שעמד לעשות את האיגוף למעלה. אמרו לי – תרד מהזחל, אין מקום. אז נתליתי על הג'ריקן מבחוץ וככה עשיתי את האיגוף. נתליתי מאחורה, והיה לי את השכל להיתלות לא לצד של תל פאחר. בדרך למעלה, הרטמן שישב מאחורה לא ממוגן קיבל צרור ונהרג במקום. הוא נפגע באיזור שליד השער של תל פאחר. ראינו את הסורים שירו בהרטמן במרחק 60-50 מטר בעמדה. היה אצלנו קצין, אני לא זוכר את שמו, הוא אמר לנהג תמשיך לנסוע.

מכנס תל פאחר 2014: גדי שרלין (מימין) עם מאיר אבוטבול שטיפל בו ביעד הדרומי

כנס תל פאחר 2014: גדי שרלין (מימין) עם מאיר אבוטבול שטיפל בו ביעד הדרומי

"תוך כדי נסיעה, כשהיינו בין המוצב לכפר עין פית, קיבלנו בזוקה או נ"ט במנוע, עפנו מהזחל"ם החוצה. אחד הבחורים שהיה בזחל נפגע ביד, חטף צרור, חבשתי אותו, רצנו למוצב [הדרומי], בכניסה עמדתי פה ליד הצריפים האלה [הסככות] וטיפלתי בגדי שרלין [מ"מ בפלוגה א']. היה זחל"ם שעמד פה והוא היה בתוכו. הורדנו אותו למטה, הוא היה פצוע קשה, המוח שלו היה ממש בחוץ. חבשתי אותו והמשכתי הלאה. על ידו היה אחד שצרח 'חובש חובש', אבל החבר'ה לא נתנו לי להגיע אליו כי היה עלינו ירי. הגעתי לאחד הבורות ששכבו שם חבר'ה, ביניהם היה בורכוב, זה בחור שרק לאחרונה במפגש הצלחתי לגלות מי זה. הבחור הזה תפס אותי ולא נתן לי לזוז. ניסיתי לחבוש אותו ונתתי לו מורפיום. המשכתי הלאה והגעתי לאן ששמיל שכב פצוע והצלחתי לחבוש אותו".

מוסקוביץ': "הייתי מפקד זחל"ם, קיבלנו את האות לעלות ונסענו. הזחל שלי היה אחרון או לפני אחרון בשורה [בסדר התנועה של פלוגה ג']. הגענו למעבר [גבעת האם], ראינו זחל"ם של סמג"ד שריון שקיבל פגיעה ישירה והיו שם חיילים שרופים. הנהג שלי שהיה איש מילואים עצר את הזחל והתחיל לבכות. הוא אמר – יש לי ילדים, אני לא נוסע. אמרתי לו – תן מהר גז לפני שתקבל פגז. ואז הוא השתחרר ונסע. כל החיילים ישבו בתוך הזחל"ם מפוחדים מההפגזות וממה שהם ראו בזחל"ם ההוא. ואז יצאתי מהחופה של הזחל"ם, ישבתי על הדופן ואמרתי לנהג סע מהר.

"היינו בשיירה אחרי פלוגה א' ו-ב'. לפניי היה הזחל"ם של הוברמן שנפגע. הגענו לאותה נקודה שבה הם נפגעו, קיבלנו שם הוראה לרדת, קפצנו החוצה ואז הסמ"פ [שוורצי] או מישהו נתן לנו פקודה לשכב ולירות על התל. התפרסנו למטה [מתחת לתל הצפוני], ולידינו ממש ראינו את הסמג"ד שלנו, זוהר, פצוע קשה ובאים לתת לו טיפול. אבוטבול הוריד אותו למדרון אחורי. התחלנו לרתק ובינתיים אחרים פינו זחל"ם עם פצועים למדרון אחורי ושם נתנו להם טיפול. ריתקנו ואחר כך נתנו לנו פקודה בעיקוף רגלי, כלומר לעלות מכיוון הבניאס ואז להיכנס מהציר שם מאחורה" [דרך הנפט].

דוד מוסקוביץ'

דוד מוסקוביץ'

מי נתן את הפקודה? "אחד הקצינים, אני לא זוכר מי. בשלב הזה תשבי עלה למעלה חזיתית על התל ביחד עם כמה מהפלוגה. לא ראינו אותו. אני עם הכיתה שלי עלינו עם כמה חיילים ומ"מ אחד, באנו מאחורי התל, הקרב כבר היה גמור ורק אז נודע לי שתשבי נהרג. היו שם שני בחורים שנהרגו שהיו בני מחזור שלי בטירונות. אחד היה לייבו [כוח סולוביץ'], שהיה חבר טוב שלי, והיה את שטיגליץ מכפר גדעון שהיה עם הלהביור [כוח קרינסקי]. לפני המלחמה הוא כל הזמן היה אומר לי – יש לי הרגשה שאני איהרג, ואני עוד עם הלהביור. אמרתי לו – אתה אדם דתי, אז תאמין, אל תפחד, אנחנו יכולים לגבור עליהם. כשהגעתי למעלה ושמענו שהמ"פ שלנו נהרג היינו בדאון. ריכזו אותנו באיזו פינה, ופתאום בערב כל האורות בעמק החולה נדלקו. זה היה מדהים".

אבוטבול: "לימים נפגשתי עם זוהר הסמג"ד במפגש בקלעת נמרוד. אמרתי לו – אני טיפלתי בך. הוא לא זכר. אני אף פעם לא שיווקתי את עצמי. הייתי רק כמה שנים בארץ ולא ידעתי את כל החוכמות האלה. אבל בספר כתוב שאני טיפלתי בשמיל".

חזי זילברמן: "אני הייתי בזחל של שוורץ הסמ"פ. היה איתנו עוד מ"מ אחד שקראו לו חנניה והיה את ג'מיל, שאחר כך קיבל צל"ש. כשעברנו עם הזחל ליד הסברס שמשם ירו [מזרחית לתל פאחר] שוורץ קיבל רסיסים וחנניה קיבל כדור בכתף. הגענו ליעד הדרומי, שם קפצנו לתעלה סתומה ושם נשארנו. ואז ג'מיל קפץ והביא פצצות בזוקה ומים. את שמיל ראיתי בסוף המלחמה בתל, הוא היה עם תחבושת וחצי גוף ערום כמו איזה טרזן וקלצ'ניקוב ביד, זה התמונה שראיתי".

בזחל"ם שלך היו נפגעים בדרך? זילברמן: "היה לנו מק"כיסט אחד בזחל"ם שנפגע, הוא קיבל כדורים. אני הייתי מקל"פיסט והוא עמד מעליי. אני יודע שהוא נפצע כי כשירדנו החוצה לקחתי לו את המחסניות".

אבוטבול: "בשוחה שלי ישב בורכוב וכל מיני חבר'ה, ואז בקטע הזה צעקו 'חובש חובש'. זה היה על יד הסככות. היו צלפים שיורים עלינו ולא נתנו לי ללכת לטפל. ואני, חרף הכל, יצאתי והלכתי לטפל בפצוע. שמיל היה מעל השוחה, הוא ניסה לאתר מאיפה יורים וחטף כדור מעל הכתף שיצא לו בגב, אני חבשתי אותו".

מוסקוביץ': "בדיעבד היה פה אנדרלמוסיה שלמה. אנחנו לא ידענו על מה נלחמים, מה סדר הכוחות, לא קיבלנו שום תדריך. אולי המ"מים והמ"פים ידעו. היה בלגן ברגע שנכנסנו למלכודת הזו מתחת לתל. לא היה מי שיארגן את השורות ולא ידענו מה לעשות. חלק אמרו לעלות חזיתית, חלק אמרו ללכת מסביב. אבל פלוגה ג' השתתפה בקרב ונתנה את הקורבנות שלה – תשבי ז"ל כשהוא הסתער על התל ורבים שנפצעו. לפלוגה ג' היה חלק משמעותי בכיבוש התל, עובדה שאנשים שלנו הסתערו על הגדרות ונשכבו שם. לפלוגה ג', בכל התיאורים של הקרב, נעשה עוול ולא כתוב עליה שום דבר, אולי בשתיים-שלוש שורות. אני כל הזמן בא לשם וכואב לי הלב שאנשים שנתנו את החיים שלהם לא מתארים להם את זה. לי כאב שבכל הפעמים האלה [בשני מפגשי לוחמים בתל פאחר] לא הזכירו אותנו. אני מקווה שהעוול הזה ייגמר".

זילברמן: "אני בכנס האחרון בתל פאחר כל הזמן דחפתי את יונתן תשבי [אחיו של המ"פ שנהרג] שיילך לדבר".

תל פאחר 1969, מבט מהיעד הדרומי לצפוני [צילום: מאיר אבוטבול]

תל פאחר 1969, מבט מהיעד הדרומי לצפוני [צילום: מאיר אבוטבול]

אבוטבול: "תראה, אני הייתי מועמד לצל"ש וכשהגעתי לוועדה אמרו לי – אומנם טיפלת ועשית דברים שאם חייל היה עושה אותם היה מקבל צל"ש, אבל אתה היית החובש ומתפקידך היה לחבוש. מה חיפשו בעצם בקרב הזה? חיפשו מיתוס. גולני התאמנה כל החיים בשביל מלחמה ופתאום אתה הולך לפספס את הקרב החשוב, כשכולם מהללים את עצמם בכל מיני קרבות, אם זה גבעת התחמושת ועוד. גולני היה צריך את זה כמו תרופה למחלה שלו. כי אם אתה מסתכל על זה בדיעבד, לא היינו צריכים לכבוש את התל הזה. היו עוצרים באיזה שלב ועוקפים אותו והם היו נכנעים, כי היה כבר שריון בזעורה. ובתל פאחר לא היתה ברירה, כי ברחו לשם סורים מתל עזזיאת, מבורג' בביל וכל הסביבה. כולם ברחו ועלו לתל פאחר ושם התבצרו ונלחמו. ואנחנו נפלנו להם כפרי בשל מתחת לאף. תוך כדי זה שאני אוסף פצועים הסתכלתי למטה ואמרתי – איזה אבסורד זה. הם היו עם תותחים מכוונים לשביל למטה והם עשו מה שרצו. מטווח של 60 מטר הרגו את הרטמן. זה היה משחק בשבילם. כל פעם שאני מדבר על הקרב הזה יש לי צמרמורת. אחרי המון שנים, כשצריך לדבר ולשחרר, זה קצת קשה".

אבוטבול מספר שבתור דובר צרפתית נשלח על-ידי החטיבה ומטעם דובר צה"ל לספר על הקרב בפני עיתונאים צרפתים. "קיבלתי תדרוך לפני כן ויצאתי לקריה ושם שאלו אותי שאלות מכשילות, כמו השמועה שחיילים סורים היו קשורים לתותחים בשרשראות. אני עניתי ששמעתי על זה, אבל אני לא יכול להגיד בוודאות כי ראיתי סורים שוכבים ליד הכלים, אבל לא ראיתי שהם קשורים. עשו מזה סיפור, אבל אני לא מאמין שזה נכון. תראה, היו סורים שעשו את עצמם מתים והיה להם מזל. אני רציתי לחסל מישהו כזה עם כידון, ואז קפץ עליי מישהו מאחור, תפס לי את היד ולקח לי את הכידון. אמרתי לו – למה אתה עושה את זה? הוא אמר לי – לא אכפת שתהרוג אותו, רק תן לי את הכידון למזכרת. תראה מה הציל אדם".

רצית להרוג שבוי סורי? "כן, היה שם סורי ששכב וביקש ממני מים. אני בדיוק אוסף את הפצועים וההרוגים שלנו והוא שוכב שם ועושה את עצמו מת. אז מה, אתה תיתן לו מתנה? כשאני באתי אליו הוא ביקש מים, ואז לקחתי את הכידון וחשבתי לחסל אותו, אבל אז מישהו קפץ עליי והסורי הזה ניצל בזכות הכידון".

פלוגה ד': מנקים את התל עם המ"מ יהונתן גפן

ואיפה היו בזמן קרב תל פאחר ולאחריו חיילי פלוגה ד', הטירונים, בפיקודו של סגן דוד נובלמן? הודות למפגש של המסייעת הצלחנו להיפגש איתם ולשמוע את סיפורם הקצר.

פנחס אקרמן: "סיימתי קורס מ"כים, אמרו לנו שאנחנו החיילים הכי טובים בצה"ל ואז הביאו אותנו לצומת כ"ח וצירפו אותנו לפלוגה ד' הטירונים. אני לא מכיר אף אחד, אף אחד לא מכיר אותך. ובמלחמה דחפו זחל"מים ומי שרוצה לעלות – עלה. עלינו יותר מהמיכסה. אני זוכר שעברנו את שאר ישוב ואז נכנסנו למלחמה. ראינו זחל"ם או שניים שקיבלו פגיעה ישירה".

משה בן עטיה: "לפני שהחלה המלחמה הגיע אלינו המג"ד מוסא קליין ואמר – חבר'ה, אני מקווה שלא נצטרך אתכם, ואם נצטרך אתכם אנחנו סומכים עליכם. בסוף הצטרכו אותנו, עלינו למעלה, אבל כבר לא היה מה לעשות".

אקרמן

אקרמן, מ"כ במחלקת הטירונים

אקרמן: "שמו אותי על זחל"ם, אמרו לי זה הזחל"ם שלך. זה היה שבוע לפני המלחמה. הייתי גם בג'נין, נסענו וחזרנו, ואז החלה המלחמה בצפון. צירפו אלינו עשרה אנשים, ערב רב של אנשים וכולם רבו מי יעלה על הזחל"ם. רבו כמו משוגעים כאילו שהם הולכים לזכות בפיס. בזמן הקרב היינו למטה באיזשהו מקום, אחר כך התחלנו לעלות. באיזשהו שלב הזחל"מים לא יכלו יותר והמשכנו ברגל. הגענו בערב ואז ראינו את ה'ברוך'. אמרו לנו – אתם לא במלחמה, אתם הגעתם אחרי המלחמה. היינו בלילה על התל בשמירה היקפית ולמחרת ירדנו לנקודת איסוף בחורשת טל".

מה אמרו לכם לעשות בתל פאחר? "חלק מהפלוגה ניקו את המוצב. גררו את ההרוגים הסורים והוציאו אותם מהמחילות, שמו אותם במקום מרכזי בתל ואחרי זמן מה באו לשם דחפורים ועשו שם קבר אחים גדול. מתישהו ירדנו אחורה. זו היתה צעדה כמו בהלוויה. הגענו לחורשת טל, אכלנו שם משהו ולמחרת הביאו אוטובוסים ןהעלו אותנו לקונייטרה".

יהונתן גפן היה המ"מ שלך? "יהונתן גפן היה מ"מ שלי. הוא בא מהצנחנים עם נעליים אדומות וכובע אדום. הוא כנראה עשה איזה פאשלה בצנחנים ואז קיבל כנראה עונש והביאו אותו לגולני. הוא היה סגן צעיר, וחשב שיש לו פלוגה של טירונים שהתגייסו אתמול וניסה לעשות פה סדר. החבר'ה לא אהבו את זה והתמרדו. היה שם בחור בשם יחיא ממן, שנתן לו בראש. גפן לא החזיק מעמד, ובאיזשהו שלב הוא הרים ידיים ועזב".

גפן תיאר ב"מעריב" איך הרס"ר יום טוב הביא סטירה לאחד החיילים שסירב לפנות גופה של סורי. מוסקוביץ' מפלוגה ג' מתערב: "אני אגיד לך מה קרה. כל יום שישי יש תוכנית של יהונתן גפן בערוץ 23. אז ביום שישי האחרון הוא הגיע למלחמת ששת הימים, צילמו אותו שהוא אומר שהיה בצנחנים והעבירו אותו לגולני והוא היה בגדוד 17 בפלוגת המ"כים ועלה לתל פאחר. בערב אחרי המלחמה שמע חדשות בטרנזיסטור, לקח את העוזי וירה בטרנזיסטור. ואז יום טוב רס"ר הגדוד בא ואמר לו – מה אתה יורה בטרנזיסטור, אתה מטומטם? ונתן לו סטירה. רס"ר נתן לקצין סטירה.

"תראה, אז היה במודה בשנות השישים, שמי שהיה נפל בצנחנים מעבירים אותו לגולני, כי אנחנו היינו סוג ב'. שמו אותו מ"מ טירונים, הוא עשה מסדר בוקר בקונייטרה, פלט צרור לפני המחלקה ואז המג"ד העיף אותו להיות קמ"ן. הוא היה שם עם הקמב"צ אחיקם שפירא, שהיה מ"מ שלי בפלוגת הטירונים. זה הסיפור עם יהונתן גפן, ומאז הוא מתכחש לזה שהיה בגולני. כתבתי לו מכתב חריף שהוא כן היה בגולני".

אמנון נמט: "פגשתי אותו לא מזמן בגן העיר בתל אביב והזכרתי לו שכשהוא היה קמב"צ, רותי יפה, הבת של אברהם יפה, היתה הסמב"סית שלו".

בן עטיה: "הגענו לתל פאחר ונתנו לנו לסחוב את ההרוגים הסורים. היה לי סנפלינג כזה עם חגורה ואספתי אותם לאיזה בונקר. אטמנו את הבונקר ונשארנו לשמור על המקום בלילה. מצאנו באחת המיטות הרוגים, כנראה שאחד החבר'ה שלנו זרק רימון פנימה. חוץ מזה, את אחד מהם הוא הרג" [מצביע על אקרמן].

איך הרג? בן עטיה: "אמרו לנו לנקות את המקום ולסרוק. נכנסתי לאחד הבונקרים ופתאום אני נתקל בסורי שהיה שם. ואני מהפחד, כי הייתי טירון, לחצתי על ההדק ופגעתי לו ברגל. ואני בא בשמחה להגיד לו שפגעתי, והוא אמר לי – מה קרה לך? הוא בא בריצה וגמר אותו".

אקרמן, לא סיפרת את הסיפור הזה. אקרמן: "הנה, הוא סיפר".

בן עטיה: "את הבונקר השארנו אותו ככה, כי היו שם כמה הרוגים. באו לשם אחר כך חבר'ה מהאפסנאות ולקחו נשקים וציוד. אני זוכר שבלילה היה מאוד קר, ישנו צמוד אחד לשני בתחת בלי שמיכות".

ששון אדטו: "הייתי טירון בפלוגה ד', הרבה אני לא זוכר. לוצקי היה המ"מ שלי, נובלמן היה המ"פ. בזמן הקרב על תל פאחר אנחנו היינו למטה. ראינו את האמבולנסים, הוויליסים המאולתרים, מגיעים עם פצועים, שמענו על מוסא קליין שנהרג והמב"ס של בא"ח 1 שנהרג, גולדה. כשהגענו בערב לתל פאחר ברגל, ראינו שם את המתים והגופות של הסורים מפוזרות. היה חושך, לא ראיתי הרבה. הייתי באיזו שלוחה, אמרו לי תשכב פה, תרתק לאיזה מקום וזהו, ככה זה נגמר".

מחלקת תול"ר של מסייעת12

מחלקת תול"ר של מסייעת12

_____________________________________________________________________________________________________________________________

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “תן גז או שתקבל פגז

  1. מה אומר ומה אגיד? לא תיארתי לעצמי שממפגש אשר תכננו רק להיפגש על כוס קפה ומילקשייק תצא כתבה כזו. ואם היה לנו עוד זמן היינו יכולים לצרף המון חוויות מן השירות שלנו. ואילו ידעתי או היו יודעים חבריי הנוספים שזה מה שיהיה בוודאי היו מגיעים חברים נוספים. אבל לקמצוץ החברים אשר הגיעו בוודאי נפלה בידם חוויה נהדרת: לפגוש את שלמה מן שהפך לאגדה מהלכת לגבי כל אלו שקוראים בצימאון רב את כל הפוסטים שלו. אם כך חברים יקרים לי המשיכו לשמור על קשר ובפעם הבאה בואו כדי שגם אלו שלא עזבו את שולחן בעבודה (גם כן תרוץ ) יגיעו ולו רק לקבל צ׳פחה מאיתנו. ושוב אודה לך שלמה על היוזמה להגיע ולהוציא כזו כתבה. תנחומינו לעודד בר ( בלכר) על מות רעייתו.

  2. היי

    מתנצל שלא הגעתי

    שטיגליץ לא היה מכפר חסידים אלא מכפר גדעון על יד עפולה שהוא גם ישוב דתי.

    לפי הסיפור של שלמברג וכך גם אני זוכר , שלמברג היה מפקד הזחל"מ וישב בצד שמאל בסיפון מעל הנהג.

    לא זכור לי שהמ"פ של השריון היה בזחל"מ שלנו כפי שנכתב בפוסט אחר.

    ישראל הוברמן

    • אכן, שטיגליץ היה מכפר גדעון, תוקן.

      מ"פ השריון לא היה בזחלם שלכם כי הוא היה יותר קדימה בטנק אחרי מחלקת החוד.
      אגב, שלמברג ציין שהזחל"ם שבו נסעתם היה של החוליה הטכנית.

  3. לקרוא ולהבין טוב יותר את הברדק מתחת למוצב האויב ולהעריך עוד יותר את הבחורים שלקחו יוזמה ועלו בזחלים חשופים לאש תופת שממנה היו בחורים שלא שרדו.

  4. "בשלב הזה תשבי כנראה חטף פגיעה. הסיפור שהתגלגל אחר כך היה שהבונגלור התפוצץ להם ביד." – והשוו למסופר במקום אחר
    http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=231239
    "ואכן הוא מגיע לגדר התיל, נשכב על הקרקע ומצליח להפעיל את המטען. אבל אז הוא נפגע מכדורי האויב ונופל על הבונגלור ברגע שזה מתפוצץ".

    תודה על התמונה מ-69'. כאן נראה ברור שבאותו זמן עמדו מבנים כלשהם בשדות שצפונית לתל-פאחר. מענין מה זה, מחנה צבאי?

    הגיוני שבאותו ביקור ב-69' צולמו עוד תמונות על התל. האמנם?

    • אכן התיאור של אבוטבול על הבונגלור תואם את זה של דוראון. אולי הוא שמע את זה מדוראון בזמנו או בכנס האחרון.

      המבנים שנראים בצילום הם של מחנה סורי שהיה ברמת הבניאס. בעת הצילום הזה הם כבר היו חלק מקיבוץ שניר הצעיר וברבות הימים נהרסו לטובת בתי קיבוץ חדשים.

      יש צילומים נוספים מהתל שצילם אבוטבול מ-69 והם יתפרסמו כאן מתישהו.

      • המבנה שנראה בפינה הימנית למעלה, נראה לי קרוב מידי לתל-פאחר מאשר לאזור רמת הבניאס. אבל אם אתה אומר, אקבל.

  5. https://naamoush.wordpress.com/2015/11/20/%D7%AA%D7%9F-%D7%92%D7%96-%D7%90%D7%95-%D7%A9%D7%AA%D7%A7%D7%91%D7%9C-%D7%A4%D7%92%D7%96/%D7%AA%D7%9C-%D7%A4%D7%97%D7%A8-3/#main
    מסכים איתך,
    לפני הפירסום חיפשתי במפת המודיעין מ-67 אזכורים למבנים הללו ולא מצאתי. גם לא של המחנה הסורי ברמת הבניאס.
    כעת הצצתי שוב בסרטון של זלמן שזר מבקר בתל פאחר [ובדרך מגיע גם לשניר] ובמחשבה נוספת ייתכן שכל המבנים בצילום היו רק של שניר, ולא מבנים סורים.

  6. ששון אדטו: "הייתי טירון בפלוגה ד', הרבה אני לא זוכר. לוצקי היה המ"מ שלי,

    לוצקי חזר לגדוד בתור קצין אחרי המלחמה.

    במלחמה הוא היה עדיין בקורס קצינים.

  7. "כל יום שישי יש תוכנית של יהונתן גפן בערוץ 23. אז ביום שישי האחרון הוא הגיע למלחמת ששת הימים, צילמו אותו שהוא אומר שהיה בצנחנים והעבירו אותו לגולני והוא היה בגדוד 17 בפלוגת המ"כים ועלה לתל פאחר. בערב אחרי המלחמה שמע חדשות בטרנזיסטור, לקח את העוזי וירה בטרנזיסטור. ואז יום טוב רס"ר הגדוד בא ואמר לו – מה אתה יורה בטרנזיסטור, אתה מטומטם? ונתן לו סטירה. רס"ר נתן לקצין סטירה". – – – המספר לא מדייק:

    באותה תוכנית, שהופקה ב-2014, לא הזכיר גפן שהוא היה בגדוד 17, אלא, ראו להלן בדקה 4:28 –

    "המלחמה שלי לא הייתה כל כך הירואית. הגדוד שלנו, גדוד ברק בגולני…".

    בדקה 5:22 הוא מספר על הגעתו לתל-פאחר, כדי לטפל ב"גופות הנפוחות של החיילים הסורים", ועל הירי שלו בטרנזיסטור שבקעה ממנו שירת 'ירושלים של זהב'. כמה אופייני לו, "והרס"ר כמעט הכניס אותי למאסר" [יתכן שמאסר היה 'עונש קל' מאשר סטירה מאותו רס"ר…].

    אגב, בכתבה שלו ב'מעריב', ב-99', סיפר גפן על שתי סטירות שהחטיף הרס"ר לאחד החיילים, אך לא את סיפור גבורתו מול הטרנזיסטור. האם שכח זאת? פתרונים לאלה הנותנים אמון בדבריו. אני לא, אחרי המשפט שלו שם: "המג"ד מוסה נהרג ראשון ושכב ליד הפרצה בגדר התיל. הוא לבש בגדי א' וחבש כומתה. הוא אפילו לא טרח להסוות את עצמו" – כשמול זה יש עדויות ברורות על שהמג"ד משה קליין ז"ל עלה לתל עם קסדה, נפל בראש התל, רחוק מהגדרות, ולא הסווה את עצמו כפי שאף חייל באותו קרב לא הסווה את עצמו (משום שלא היה צורך בכך בקרב ההוא). כשהמחלקה של גפן הגיעה למוצב, היה זה לאחר שגופת המג"ד כבר פונת לאזור שער המוצב.

    וראו גם בדקה 5:05 את אורי שגיא מספר על "עשרים וארבע גוויות של חיילים בפתח של המוצב" תל-פאחר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s