ספר אלברט (חלק א')

"כאשר אלברט הורה לנהגו לסטות מעל הדרך המובילה אל סיר א-דיב ולעלות על דרך הנפט, שררה מועקה כבדה בין אנשי החפ"ק. לא נעלמה מהם המשמעות הקשה של המעשה: נוטשים את גדוד הטנקים המסובך בקרב בסיר א-דיב" * פרק מתוך "אלברט" על מח"ט 8 בששת הימים – ספר שיצא לאחר מותו של אלוף מנדלר במלחמת יום כיפור [חלק א']

אלברט

"לא היתה ברירה אלא לוותר על גדוד 129", אמר אלברט מנדלר לאחר המלחמה

אל"מ אלברט מנדלר פיקד ישירות על משימת ההבקעה העיקרית של הרמה הסורית [מקבת-צפון]. בן 38 היה כשהגדודים שבפיקודו עלו מגבעת האם מזרחה, כבשו את קלע וזעורה ונתנו את האות להתמוטטות המערך הסורי. מנדלר נהרג במלחמת יום כיפור בהיותו מפקד אוגדת השריון 252 בסיני. הוא אחד משלושה אלופים שנהרגו במערכות ישראל [דוד מרכוס במלחמת תש"ח וקותי אדם בשל"ג הם השניים הנוספים].

לאחר מותו התארגנו חבריו והוציאו לזכרו ב-1977 את הספר "אלברט", שכתב עיתונאי "ידיעות אחרונות" אביעזר גולן. כדאי לזכור שמדובר בספר "מטעם", וככזה כדאי לקרוא אותו בעין ביקורתית. עם זאת, הספר מספק הצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים של חטיבה 8 בפיקודו של המח"ט. תמללנו את הפרק העוסק במלחמת ששת הימים, ומפאת אריכותו הוא יתפרסם כאן בשני חלקים.

להלן חלק א' העוסק בכיבוש קלע וזעורה, כולל טעות הניווט של גדוד 129 שהסיטה את החטיבה מיעדה המקורי וגרמה לשינוי משימה. הסיפור מתחיל מיום ה-6 ביוני 1967, כשחטיבה 8 שלחמה בגזרת כונתילה בסיני ביומיים הראשונים למלחמה קיבלה פקודה לנוע צפונה ולהיות ת"פ פיקוד מרכז בלחימה בגזרת ירדן, פקודה שבוטלה והפכה לת"פ פיקוד צפון לקראת אפשרות של כיבוש הרמה הסורית.

הגיבורים המרכזיים בפרק זה: אריה בירו, מג"ד 129/ סרן אביעזר יערי, קמ"ן החטיבה/ רס"ן אריה קרן, מג"ד 121/ סרן אמנון רשף, קצין אג"מ חטיבה 8 / סגן נתי הורביץ, מ"פ בגדוד 129 / רס"ן רפי מוקדי, מ"פ סיור החטיבה / שולה, אשתו של אלברט.

——————————————————————————————————————————————-

אלברט עטיפת הספרמתוך הספר: כאשר שונתה הפקודה בשעות אחה"צ [6.6.67] היה השינוי דראסטי ומפתיע. הפקודה הובאה במסוק היישר מאגף המבצעים במטכ"ל. נאמר בה: על מחצית החטיבה בפיקוד הסמח"ט להישאר באיזור ולהמשיך במשימת הבלימה והרתק בגזרה המצרית, המחצית האחרת תיערך לנוע לאילת ומשם לשארם א-שייך.

בעוד הכוחות בשדה מתמרנים לניתוק מגע, חש המח"ט אלברט אל המיפקדה העיקרית שלו והחל לתכנן את פיצול הכוח. הוא החליט ליטול עמו לאילת את מחצית גדוד הטנקים עם המג"ד, את גדוד החרמ"ש של אריה, את גדוד המרגמות הכבדות המתנייעות, את פלוגת הסיור החטיבתית ואת פלוגת ההנדסה החטיבתית וכן כמחצית גורמי התחזוקה. בידי הסמח"ט ייוותר כוח דומה – חצי גדוד טנקים בפיקוד הסמג"ד, גדוד חרמ"ש, גדוד תותחים מתנייעים, יחידת סיור, יחידת הנדסה שצורפה לחטיבה מפיקוד דרום ושאר גורמי התחזוקה.

עוד אלברט שוקד על תוכנית הפיצול ובירו מדווח: התנועה שלו לניתוק מגע מתפרשת לאויב כנסיגה והוא מגיב בתוקפנות. הרעשה כבדה מלווה את ציר הנסיגה וטנקים מצריים הגיחו מעמדותיהם ומנסים לדלוק אחר הכוח הנסוג. ומיד לאחר מכן בא דיווח דומה מן התצפיות על קוריה: ניכרות הכנות לתזוזה בכוח שאזלי, הסימנים מורים על תזוזה דרומה.

אלברט מעביר את הדיווחים לפיקוד דרום. שעה קלה של התלבטויות: אנה מועדות פניו של שאזלי? האם לתגבור כונתילה או שמא החליט סוף סוף לתקוף? סימן השאלה עומד בעינו, אך עקב ההתלבטויות התבטלה הוראת התזוזה לאילת.

על הכוח כולו הוטל להישאר במקומו במערך בלימה. משעבר הלילה בשקט ועם בוקר התברר כי כוח שאזלי לא מש ממקומו, חזרה לתוקפה ההוראה בדבר פיצול החטיבה. אולם עתה לא עוד לקראת תזוזה לשארם א-שייך. כוח המח"ט, נאמר בהוראה, ינוע צפונה, אל איזור באר שבע. שם ייערך לקראת אחת משתי אפשרויות: כיבוש הר חברון מכיוון עומר, או כיבוש הר אפרים מכיוון קלקיליה.

בעוד החטיבה נחלצת מתוך המדבר, אלברט ידע להתגבר על הטינה כלפי קצין אג"מ המרדן שלו והפקיד בידו את הפיקוח על החילוץ – הוטס המח"ט במסוק אל המטכ"ל. הקמ"ן שלו, אבי, נלווה אליו.

הם הגיעו בשעה 11 לפנה"צ ביום ד' בשבוע, ה-7 ביוני, ומצאו כי התמונה השתנתה בינתיים מעיקרה. התנגדות הצבא הירדני ביהודה ושומרון התמוטטה כליל, והאלוף בר-לב, סגן הרמטכ"ל, החליט: "החטיבה תעבור לפיקוד צפון, תשתתף בכיבוש רמת הגולן".

רק אז, לאחר שסיים את כל עיסוקיו במטכ"ל, התיר אלברט לעצמו פסק זמן לביקור קצר בבית. מספרת שולה: "טילפן ידיד, קצין במטכ"ל. שולה, אמר, להכין בגדים, מקלחת חמה, אוכל, יש לך אורח בדרך אלייך, וכעבור זמן מה הגיע".

הגיע, וכלל לא ניכר בו שנעדר יותר משבועיים וכי עברה עליו מלחמה. נשק לאשתו, לבתו, לאמו (הגב' מנדלר ובעלה העתיקו את מגוריהם לדירתו של אלברט מאז פרצה המלחמה), התקלח, החליף בגדים, אכל – ומאומה. אף לא סיפור קטן שבקטנים על אשר עבר עליו. רק כשקם כעבור שעה ללכת העזה שולה לשאול: לאן עכשיו?

-"אישה, אל תשאלי שאלות מיותרות".

(ובכל זאת גילתה: למחרת טילפן קרוב משפחה, בן קיבוץ שריד, וסיפר כי פגש באלברט. מתוך כך שיערה שולה שבעלה נמצא בדרך לחזית הצפון, אבל רק במוצאי שבת, עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, קיבלה אישור להנחתה. טילפן מנדי ובתרועה בישר: יש לי ד"ש בשביל ממושל קונייטרה!").

המלחמה היתה ביומה השלישי. בחזית הירדנית היא כבר קרבה לקיצה. ירושלים העתיקה שוחררה, הר הבית נגאל ובהר חברון ובשומרון חדלה כל התנגדות מאורגנת. בחזית סיני הובקעו כל קווי ההגנה המצריים וכוחות צה"ל דהרו אל המעברים במירוץ גורלי עם הצבא המצרי המתפורר, הנס על נפשו. רק בחזית הצפון נמשך הקיפאון. התותחים הסורים מעל רמת הגולן הפגיזו את ישובי עמק החולה בחמת זעם וללא חסך, וצה"ל נשאר מחופר בעמדותיו.

בתחילה היה זה קיפאון מכוון. פיקוד צה"ל החליט על בלימה בצפון, ביום המלחמה הראשון, בעוד חיל האוויר מרותק לדרום. כניסתו הבלתי צפויה של צבא ירדן למלחמה שיבשה את התוכניות, ופיקוד צפון מצא עצמו אנוס להטיל למערכה בשומרון שלוש מחטיבותיו. וכן, כאשר כשרה השעה לנקוט יוזמה בצפון והעת היתה נגרעת במהירות – באו"ם כבר החלו הדיונים על הפסקת אש – ניצב פיקוד צפון כשעיקר יחידותיו מרוחקות מן הזירה, ליד גשר דמיה ובשכם ובג'נין, והן מוכות ומדולדלות בעקבות הלחימה הקשה בחזית הירדנית. בין אלו היתה החטיבה אשר עליה הוטל, בתכנונים מוקדמים, התפקיד להבקיע את המערך הסורי על הרמה.

"היינו נתונים בתסכול נוראי", סיפר לאחר המלחמה אחד מקציני המטה של הפיקוד. "עין בעין ראינו את המלחמה מתקרבת אל קיצה, המלחמה שסוריה היתה הגורם הישיר לה, ושוב יחמקו הסורים מעונשם. היתה זו מחשבה קשה מנשוא".

כאשר התייצב אלברט בפיקוד הצפון הוא נתקבל כמושיע. "בראש וראשונה מפני שהביא עמו טנקים וזחל"מים", עתיד להסביר דדו, אלוף הפיקוד. "בכל התכנונים המוקדמים שלנו לא ראינו דרך להבקיע את ביצורי הרמה אלא במיתקפת יום, כלומר בשריון. אך לעת הזו, ביומה השלישי של המלחמה, לא היה לנו שריון. הכל היה בשומרון. אולם לא רק בשל הטנקים שהביא עמו: גם בשל עצמו. הערכתי את אלברט מאוד. לכן החלטתי להטיל עליו את התפקיד המרכזי בקרב ההבקעה, את הפריצה דרך גבעת האם לכיוון זעורה".

בנוכחות ראש מטה הפיקוד, דן לנר, הסביר דדו לאלברט את תוכניתו. הוא סיפר: "ראיתי שיש לו הרבה מאוד ספקות".

לימים נתבקש אלברט באחד הראיונות העיתונאיים שנכפו עליו אחרי המלחמה להסביר מה פירוש המונח "העזה שקולה", שבה הגדיר את תוכנית ההבקעה אל רמת הגולן. הוא אמר כך: "מה זאת העזה שקולה, אומר לך – כשדדו החליט לתקוף את הרמה לאור היום זו היתה העזה. כאשר הוא בחר בנתיב שנחשב בלתי עביר ועל כן מפתיע לגבי הסורים – זו הפכה להעזה שקולה, כאשר גורם ההפתעה העניק את הסיכוי הסביר להצלחה… וכשאתה סוקר את הקרבות הגדולים של המלחמה הזו אתה מגיע למסקנה שהעזה שקולה לא זו בלבד שהיא משיגה את המטרה, אלא אף חוסכת בחיי אדם. נפלו קורבנות רבים ויקרים, אבל אם אתה עושה ניתוח קר אתה מוצא שבקרבות שהופעלה בהם העזה שקולה נפלו פחות קורבנות מבכל דרך אחרת".

אך מסתבר שזו היתה חוכמה שלאחר מעשה. ביום ד' אחה"צ כאשר סקר את מפת חזית הצפון שסומנו עליה כל בונקר סורי וכל עמדת תותחים, ועקב אחר השביל המתפתל שכמעט לא ניתן לזהותו, שבו תצטרך חטיבתו להבקיע אל הרמה, לא היה מאושר. "מצחו האדים", סיפר דדו, "והוא התעטף בשתיקה. אמרתי לו – לך אל חדר המודיעין, תלמד כל מה שניתן ללמוד על השטח ובערב נמשיך לדון".

אלברט עשה כן. לאחר שקיבל את הסברי קצין המודיעין הפיקודי על אופי השטח וכוחות האויב, הסתודד שעה ארוכה עם הקמ"ן החטיבתי, אבי. זה זוכר: "הבעיה העיקרית שהתלבט בה היתה אם אומנם יהיה אפשר לאתר בשטח את השביל החמקמק המוליך לזעורה. כשחזר והתייצב לפני אלוף הפיקוד ב-8 בערב ונתבשר – בתשובה להשגותיו על מיעוט הטנקים שלרשותו – כי יתוגבר בגדוד טנקים נוסף מאחת החטיבות שהחלה להיחלץ מהשומרון, עדיין "לא היה מאושר".

סיפר דדו: "הוא נתן לנו להבין כי יבצע את התוכנית מפני שזו פקודה, אך אילו היה הדבר נתון לשיקול דעתו אין הוא בטוח כיצד היה מגיב. אחרי המלחמה, כאשר שוחחנו על אשר אירע, הוא אמר לי גלויות שניאות לבצע את התוכנית כפי שהוגשה לו – רק משום שאני התייצבתי מאחוריה. 'אילו היה בעל התוכנית מישהו אחר, לא שריונר', אמר, 'הייתי מציע תוכנית שונה שתתאים יותר לדרישותיו וליכולתו של השריון'. מה שהציק במיוחד לאלברט היה ציר ההתקדמות שנקבע לו, ציר קשה שנקל לטעות בו. ואומנם, את אשר יגור – בא לו. תוך כדי התקפה טעתה החטיבה בניווט וסטתה מן הציר. אך בדיעבד, כאשר ניתחנו את מהלכי ההבקעה, הסכמנו שזו היתה טעות ברוכה. היא מיקדה על הכוח התועה את עיקר כוחות האויב ואיפשרה לאלברט לנוע על הציר הנכון ואל היעד הנכון בקלות יחסית".

דדו הרגיע את חששותיו של אלברט באשר לציר. "נעמיד לרשותך את קצין השטח של הפיקוד", הבטיח, "הוא סייר ותיק המכיר היטב את הגזרה".

כל אותו לילה היתה החטיבה עושה דרכה צפונה – הזחל"מים על זחליהם, הטנקים על מובילים והחיילים באוטובוסים ובמוניות. בשעה 5 בבוקר, יום ה', היתה החטיבה כולה בשטחי הכינוס שנקבעו לה בסביבות חולתה, עין זיתים ואליפלט. המבצע הזה של חילוץ הכוח מתוך הקרב בלב מדבר סיני והעלאתו לקצה הצפוני של הארץ, שהתבצע ללא דופי תוך 28 שעות (רק טנק אחד התהפך ליד חדרה), היה ראוי לציון מיוחד, אלמלא נבלע רישומו באירועי היממה הבאה. אך ברור שזה נתאפשר רק תודות למשמעת הביצוע החמורה וההקפדה על פרטים שהטביע אלברט באנשיו, במשך השנתיים שהכין אותם למלחמה.

עוד בטרם הגיעה החטיבה לשטחי הכינוס שלה, הזעיק אלברט את מפקדי הכוחות אשר פרשו מעל השיירה ואצו אליו לפיקוד הצפון. ב-2 לפנות בוקר התכנסו לקבוצת פקודות – עייפים לאחר שני ימי קרבות ועוד יממת מסע, אך ערניים ומלאי סקרנות למצפה להם. כששמעו, התחלפה הסקרנות בתדהמה מהולה בלא מעט מורא. מה שנתבע מהם היה, לא פחות ולא יותר, שהם – חטיבה תת-תקנית ועייפה, חמושה בשרמנים עתיקים, יבקיעו את ביצורי רמת הגולן. אלה הביצורים שבנו הסורים במשך 19 שנות עבודת חפרפרות, ביצורים הנהנים מעדיפות טופוגרפית ומעוצמת נשק, שתותחיהם מכסים כל שעל על המדרון הטרשי התלול. ולא זו בלבד – אלא אף בהתקפה לאור היום!

הם נקהלו סביב המפה הגדולה ועקבו אחר הקו הפתלתל, שצרה אצבעו של המח"ט בהתוותו את נתיב ההבקעה: מגבעת האם מזרחה, אל מעבר לגבול ושם – פנייה חדה דרומה אל מוצב סורי ששמו נעמוש, ואחר שוב מזרחה ושוב תפנית, הפעם לצפון-מזרח והעפלה במעלה הרכס אל כפר ושמו זעורה. ואז – שוב זינוק נוסף, אל כביש בניאס-מסעאדה. מן ההסתכלות במפה יכלו להתווכח כי רובו של הנתיב אינו צמוד לדרך כלשהי, ולא זו בלבד אלא שההתקדמות תתנהל בשטח תלול, שאינו מאפשר כל התפרסות ופזורים הרבה מוצבי-חוץ וריכוזי תותחים סורים ושדות מוקשים. משמע, תוך קרב בלתי פוסק. החשש שקינן בלב המח"ט התהדהד אף מפיהם. "ריבון עולמים", רטן אחד מהם, "איך ניתן לנווט בשטח כזה, בתנאים כאלו?".

המח"ט הרגיעו: לא הם אשר יצטרכו לנווט, קצין הסיירים של פיקוד הצפון, המכיר את השטח כאת כף ידו, יוליך את הכוח.

"נו, רפי", התחייך בירו, מג"ד הטנקים, אל הד"ר רפאל מוקדי, מפקד פלוגת הסיור החטיבתית – "לקחו ממך את הפרנסה. איפה תהיה אתה כאשר אנחנו נלך לדבר עם הסורים?".

"אני אהיה לפניך", אמר רפי מוקדי.

היתה זו נבואת-לב שלא התבססה על כל מידע. כי רק לאחר קבוצת הפקודות הסתודד אלברט עם רס"ן מוקדי ואמר לו שאף כי סוכם שרק הטנקים ינועו בראש הכוח, ואף כי את תפקיד הניווט יטול על עצמו קצין השטח של הפיקוד, בכל זאת הוא מעדיף שיהיו עימו שתי חוליות-סיור של החטיבה, לכל מקרה שלא יבוא. "תבחר לי שישה סיירים מעולים", הורה למ"פ הסיור. ולאחר המלחמה סיפר: "ידעתי שהוא יציב את עצמו בראשם".

מיד כתום קבוצת הפקודות יצאה חבורת הפיקוד לסייר ולהשקיף על ציר הפריצה. קציני סיור והנדסה של פיקוד הצפון נלוו אליהם לזהות את הנתיב ולציין את מקומם של שדות מוקשים. הסיור נמשך עד 8 בבוקר. כל העת נמשכה הפגזה סורית דלילה, שכוונה בעיקר לישובי אמצע הגליל. אך פגזים נפלו לסירוגין גם על גבעת האם, שעליה התמקמה חבורת הפיקוד. נראה בעליל שהתותחנים הסורים מטווחים על הגבעה.

התחושה שהם עומדים בפני משימה בלתי אפשרית גברה עוד בעקבות הסיור. לאור היום, וכשהוא אפוף עשן של שדות קוצים בוערים, נראה הרכס למפקדים מאיים וקשה להדברה אף יותר ממה שהצטייר בזכרונם ובדמיונם. והנתיב הפתלתל! איך בכלל ניתן למצוא אותו? בלב כבד חזרו אל יחידותיהם החונות והחלו להכין אותן לקרב.

אלברט נסע אל המיפקדה הקדמית של הפיקוד הצופה אל הרמה, ושם הציג את תוכנית המיתקפה שלו לפרטיה: בחוד ההתקפה ינועו 20 הטנקים של בירו, מאורגנים בשתי פלוגות. הם יבקיעו עד לזעורה. בעקבותיהם ינוע הטנקים של גדוד 77 (הגדוד מחטיבה 37 שתוגברה בו בחטיבה לצורך ההבקעה). גדוד החרמ"ש של אריה ינוע אחריהם. תפקידו יהיה לטהר משרידי אויב את השטח שעברו בו הטנקים, להקים בסיס מוצק בין זעורה לעין פית ולהילוות אל גדוד 77, אשר יחתור עד כביש בניאס-מסעאדה ויציב עליו חסימה. כל הכוחות יהיו בכוננות להמשיך המיתקפה ממסעאדה לכיוון קונייטרה.

אלוף הפיקוד אישר את התוכנית והשלים את התמונה: בעוד חטיבה 8 מבקיעה מגבעת האם, תבצע חטיבת גולני עוד הבקעה, כשני ק"מ צפונה, באיזור תל עזזיאת ותל פאחר, ואף היא תחתור אל מעלה הרכס, לכיוון עין פית. אם יעלה הכל על-פי התוכנית יהיה לצה"ל מחר בבוקר מדרס רגל על הרכס בכוח של שתי חטיבות, עם אפשרויות פתוחות לכל הכיוונים – למסעאדה, לבניאס, לקונייטרה, או על גב הרכס דרומה – לקלע, לוואסט, לראוויה. הכל תלוי בקצב ובמצב שבו יגיעו יחידות הפיקוד העושות דרכן מחזית השומרון צפונה. ובינתיים, כל הארטילריה של הפיקוד תיתן סיוע למבקיעים והמטכ"ל הבטיח גם סיוע אווירי מאסיבי.

שעת האפס: 3 אחה"צ.

אלברט מנדלר [מימין] ודוד אלעזר

אלברט מנדלר [משמאל] ודוד אלעזר בזמן מלחמת ההתשה

כל הבוקר עבר בהכנות קדחתניות, בחימוש ותדלוק הרכב הקרבי המשוריין, בקליטת יחידות התגבורת ובעדכונן, בהיערכות לתזוזה. וכאשר כבר יצאו כל הכוחות את שטחי הכינוס ונערכו על הכבישים – הגיעה הפקודה: הכל מבוטל.

לימים סיפר דדו: "ביום ד' ה-7 ביוני קיבלנו סוף סוף את האור הירוק לפעול, לאחר שבשלושת הימים הקודמים נצטווינו לנשוך שפתיים ולהסתפק בבלימה. כאמור, עיקר כוחות הפיקוד עדיין היו מועסקים בזירה הירדנית. לרשותנו עמדו חטיבת גולני ועוד כמה יחידות חי"ר וצנחנים, אולם רק מעט מאוד שריון. בכל זאת, הוריתי לפתוח בהתקפה לאחר שהובטח לי כי כל חיל האוויר יעמוד לרשותנו. הכוחות החלו לנוע אל נקודות ההתחלה, הארטילריה הסורית גילתה אותם ופתחה בהרעשה, למעשה ניתן לומר שההתקפה החלה. אבל מזג האוויר היה נגדנו. עננים נמוכים היקשו על חיל האוויר לגלות את הבונקרים וסוללות התותחים הסוריות. לכן, כשהחזאי הבטיח מזג אוויר נוח יותר למחרת – והיה גם השיקול שבהיעדר עתודות שריון לא נוכל לנצל את ההצלחה, אפילו תבקיע גולני – התקשרתי עם המטכ"ל וביקשתי רשות לדחות את ההתקפה עד ליום המחרת".

כאשר הגיעה חטיבה 8 במשך הלילה ועוד שתי חטיבות ממוכנות עשו את דרכן אל חזית הצפון, דומה היה שצדקו שיקוליו של דדו. אולם הדחייה נתנה שהות לידידי הערבים באו"ם להפעיל לחץ עז להפסקת אש לאלתר. בצהרי היום הגיעה הוראה מן המטכ"ל: לא לתקוף.

כעבור שעה, ב-4 אחה"צ, הוזעק אלברט שוב אל הפיקוד. אם אין אפשרות לכבוש את גב ההר, יש לנסות ולבצע לפחות מספר מחטפים של מוצבים סורים טורדניים במיוחד, כמו דרבשיה שמנגד לקיבוץ גונן. למשימה זו שהוטלה על כוח צנחנים נתבקשה החטיבה לספק רק זחל"מים ונהגיהם – ובצד תחושת הרווחה שחשו אנשי החרמ"ש היו גם לא מעט מורת רוח ועלבון. שוב יצאו מפקדים לתצפיות ולסיורים, אנשי המטה שוב גחנו על מפות וניסחו תוכניות והצעות לפקודות מבצע, ואילו בחניונים המופגזים הורדו אנשי החרמ"ש מעל לזחל"מים והכלים הוכשרו לקלוט את הצנחנים.

ולבסוף בוטלה גם תוכנית זו.

אותו ערב נסע דדו להתייעצות במטכ"ל, בניסיון נואש לשנות את הפקודה. גם משלחת של ישובי הצפון יצאה לקריה לדבר על לב השרים. אלה ואלה חזרו בהרגשה הכבדה שהסיכויים אפסיים.

"לא היה לי לב לגלות לאנשיי את האמת", סיפר דדו כעבור זמן. "נתתי להם הוראות להישאר בכוננות מלאה לקראת ההתקפה שתתחיל למחרת. אולם בלבי ידעתי שאין כמעט תקווה שהתקפה זו אכן תתממש. השעות הבאות היו מן הקשות שידעתי מימיי. לחוש שההזדמנות ההיסטורית חמקה בשל זהירות מופרזת שלי".

אלברט היה בין המח"טים שחיכו לשובו של אלוף הפיקוד מתל אביב, ושמעו מפיו את אשר שמע הוא: ניתוח מדיני על הלחצים באו"ם להפסקת אש מיידית והוראה לקיים בכל זאת כוננות לתקיפה החל ממחר בבוקר.

בחצות חזר אלברט למיפקדתו ובפיו הבשורה המפוקפקת: אולי מחר, אבל כנראה לא.

בשעה 7 בבוקר יום ו' נעה החטיבה שוב אל נקודות ההתחלה שנקבעו לה בתוכנית המיתקפה, אך עתה – אף שהאנשים זכו לליל שינה ראשון מזה זמן ואם כי ההפגזה הסורית הזעפנית לא פסקה – שוב לא היתה בהם דריכות. "היתה הרגשה שגם הפעם לא יהיה", סיפר אבי הקמ"ן. אך בשעה 9 – קריאה מן הפיקוד אל המח"ט: "היכון לתנועה!". וכעבור שעה, בעוד הארטילריה הישראלית מתחילה לנקב את המדרון שממול ועל הרכסים צוללים מטוסים ישראלים – "נוע, נוע!".

לאחר זמן, בהיזכרם בעוללות אותו יום נורא וגדול, יגלו אנשי החטיבה עוד תכונה אחת של מפקדם: דאגתו לחיי-אדם ולמניעת קורבנות מיותרים. בשעה שבין מתן הוראות הכוננות לבין התזוזה ובעוד הוא עסוק לוודא את 101 הפרטים שיחידה היוצאת לקרב מתחייבת בהם – התפנה לסלק מן הרק"ם כל מיני קיביצרים מאנשי החטיבה שביקשו טרמפ אל המלחמה – ובכללם גם שני כתבים צבאיים. "להיסטוריה נדאג אחרי המלחמה", רטן אל אחד הכתבים שמיחה על סילוקו.

הטנקים של בירו נעו ראשונים ולפניהם ג'יפ סיור ובו קצין השטח של פיקוד הצפון, מנווט הכוח, וקצין מפלוגת הסיור החטיבתית. בזחל"ם שבא אחריו ישבה "חוליית הסיירים המעולים" שביקש אלברט – שלושה קציני סיור ורפי מוקדי בראשם, וכן קצין חבלה. אחרי הטנקים באו שלושת זחל"מי החפ"ק. בראשון שבהם – המח"ט, יושב זקוף במושבו, מחצית גופו העליונה מתנשאת מעל למעקה המשוריין של הרכב. אחריו זחל"ם המודיעין וכמאסף זחל"ם המבצעים ובו גם אנשי הסיוע הארטילרי.

בעקבות החפ"ק – הטנקים של גדוד התגבורת, ואחריהם גדוד החרמ"ש של אריק, אשר עם שינוי מועד התקיפה הוחלט כי אף הוא יצטרף להבקעה, ולצורך זה תוגבר בפלוגת טנקים, אולם בתחילה לא יעפיל אל הרכס אלא יתמקם כבסיס מוצק למרגלותיו ויאבטח את הציר.

משעלה הכוח אל הדרך המובילה לגבעת האם הוא נגלה לעיני הסורים ופגזים החלו ליפול סביבו. אומנם עדיין רק "דלף". עיקר הארטילריה הסורית הוסיף לדבוק במשימתו: הרס הישובים האזרחיים שבאצבע הגליל, גם לנוכח המתקפה הישראלית המתרגשת.

רק לאחר שראש הטור חצה ועבר את גבעת האם גברה ההפגזה והתמקדה על הגבעה המטווחת בדיוק, כאשר גדוד החרמ"ש היה עובר בה. כאן נפלו הקורבנות הראשונים וביניהם רס"ן מוש חביב, העסקן הצעיר שיעדו לו גדולות, ידידו של המח"ט. אם שמע אלברט בקשר את הדיווח על נפול חברו, אם התחמץ בו לבו – הוא לא גילה שום אות לכך. ישב זקוף בזחל"ם המקפץ, ידיו לופתות את הדופן ומבטו נעוץ לפניו.

הטנקים עברו בפירצה שבגדר התיל של הגבול בלי לעצור. מוצב חוץ סורי קטן שהיה כנגדם צירף את אש מקלעיו למטר הפגזים הניתך מסביב, אולם רק לרגע. מראה השריון הדורסני העולה עליהם היכה בהלם את החיילים הסורים והם פנו לנוס.

על דרך המערכת הסורית סב הג'יפ המוליך דרומה לכיוון נעמוש. כאן החל זחל"ם הסיירים מקרטע עד שמנועו דמם כליל. הטנקים עקפוהו ושטפו בדהרה את נעמוש – כפר זעיר שהסורים עשוהו מוצב מבוצר – והמשיכו. בתוך נעמוש הדביק רפי מוקדי, צועד ברגל ונושא את מכשיר הקשר של הזחל"ם על גבו, את ג'יפ הסיור ועלה בו. שוב תפס הג'יפ את מקומו בראש הטור. מנגד נראתה עוד קבוצת בתים מבוצרים. דני, קצין השטח, כיוון אליהם את הטור. רפי העיר לו שכמדומה עליו שיש לפנות שמאלה וצפונה לפני אותו כפר, אך דני ענה שהוא מכיר את השטח ומקום הפנייה עוד הרחק לפניהם. מתוך הבתים ומביניהם נפתחה אש עזה. הטנקים הסתבכו בקרב.

בירו המג"ד התקשה לפתח קרב שריון כרוחו. השטח לא הלם לכך: משני צידי השביל הצר שנעו עליו הטנקים בטור – מדרון תלול וטרשי, חשוד כממוקש, שאינו מאפשר התפרסות. טנקים שניסו לסטות מן השביל נתקעו בסלעים ושמטו זחלים. לא נותרה ברירה אלא להוסיף ולנוע אט בטור עורפי. האש מן הכפר – לאחר מכן הוא זוהה כסיר א-דיב, עוד כפר שהסורים הפכוהו למוצב – היתה כבדה. ומשהבקיעו הטנקים אל בין בתיהם נחשפו לאש עזה יותר מכפר נישא ומבוצר ביותר – קלע. לסגת לא ניתן. לא היה אפשר לסובב את כל הטור על השביל הצר. הוסיפו איפוא ללחוץ קדימה. קציני הסיור שבחוד נטשו את הזחל"ם המקולקל והחלו לטהר את בתי הכפר.

במרחק-מה מאחור, לפני נעמוש, נעצר החפ"ק על דרך המערכת הסורית. פגזים התפוצצו מסביב. אלברט האזין לקולות הקרב, החליף דברים בקשר עם בירו, שמע מפיו על הלחימה הקשה, הבין שהתוכנית השתבשה עוד בטרם אמר לו בירו: "אני לוחם בכפר שאיננו בתוכנית" – אך מארשת פניו וצליל קולו לא ניתן ללמוד שמשהו אינו כשורה. בשקט-בשקט שאל באלחוט את אלוף הפיקוד אם ניתן להוריד אוויר על הארטילריה המטרידה את בירו. נענה בחיוב ולשעה קלה, עת צללה רביעייה על סוללות הסורים, רווח קמעה לגדוד הטנקים. אחר, שוב התגברה האש.

כמה זמן נמשכה הלחימה בסיר א-דיב? אין איש יכול לומר בוודאות. לאלה שהשתתפו בלחימה ולאלה שהמתינו על הדרך המופגזת עד שתסתיים נראו השעות כנצח. קציני הסיירים, שהפכו לאנשי חי"ר, טיהרו בית אחר בית. כבר הגיעו לחלקו העליון של הכפר, החלק הגלוי כלפי קלע, "ושם", מספר אחד מהם, "ראינו שמוציאים את בירו מהטנק כשהוא פצוע בלסת ואינו מסוגל לדבר".

לא היה לבירו סגן – הלה נשאר מול כונתילה, מפקד על מחציתו האחרת של גדוד הטנקים. ורפי מוקדי ידע כי שני מפקדי הפלוגות, נתי ואפי, צעירים וחסרי ניסיון. עלה איפוא בטנק המג"ד – הוא לא היטיב להתמצא באבזרי הטנק ונזקק לעזרה כדי לחבוש את קובע השריונאי עם האוזניות ואת מערכת החזה – ודיווח למח"ט כי בירו נפצע והוא נוטל את הפיקוד על כוח הטנקים. לקצין הסיור שלו הורה לפנות את בירו, ועמו את קצין השטח, בג'יפ לאחור.

אף כי נפצע קשה למדי ופניו התכסו דם, התעקש בירו להתפנות בישיבה בג'יפ ולא בשכיבה, "כדי לא להפחיד את האנשים". הוא עתיד לזכור כיצד חלף הג'יפ על פני המח"ט בזחל"ם הפיקוד, בסיבוב שמתחת לסיר א-דיב. "הרמנו אצבעות איש לרעהו".

שרמנים תוקפים ברמה

שרמנים תוקפים ברמה

מפי קצין הסיירים שהגיע עם בירו, קיבל אלברט אישור לדבר שכבר ידע זה זמן-מה: הכוח תעה. יתר על כן, הוא הסתבך בקרב, כך שלא ניתן לחלצו אלא בקושי רב ותוך איבוד זמן. כלומר, ההתקפה כולה השתבשה.

כל אלה, החל בקצין האג"מ החטיבתי וכלה במפקדים הבכירים, אשר תמהו אם תעמוד מנהיגותו של אלברט גם בקרב, עתידים להיות לאחר הקרב על רמת הגולן לחסידיו המושבעים. ספקותיהם התפזרו כליל, ואולם מבחינתם, שעקבו אחר הקרב מתשדורות הקשר או מן הדו"חות בכתב שלאחר המלחמה, באה גולת הכותרת בפועלו של אלברט מאוחר יותר, כאשר התייצב בראש יתרת הכוח שבידו והנהיגו להסתערות על זעורה. לאנשי החפ"ק הסמוכים אליו, שראוהו עין בעין ושמעוהו ללא תיווך מכשירי הקשר, היתה שעתו הגדולה כאן, בשטח המופגז שלמרגלות סיר א-דיב, כאשר נראה שההתקפה כולה – המאמץ העיקרי של הפיקוד ואולי ההזדמנות האחרונה לגמול לסורים – ירדה לטמיון בשל טעות ניווט.

מספר אבי הקמ"ן: "זה היה רגע קשה, אולי הקשה ביותר במערכה. הוא ידע שהטנקים של בירו הסתבכו, הוא אף ידע שלא ניתן לחלץ אותם – ומכל מקום לא במהרה. והוא החליט שאין טעם לנסות. עליו להכריע מה יהיה המהלך הבא – כי ההתקפה חייבת להימשך. אולם תחילה חייב הוא לוודא היכן הוא נמצא. הוא קראני אליו: 'הקמ"ן, תגיד לי היכן אנו נמצאים ואז נחליט מה לעשות'.

"לכך אני זקוק למספר דקות של שקט, עניתי. חזרתי לזחל"ם שלי. השטח כולו היה מוכה הפגזה. האם פחדתי להתרוצץ כך מזחל"ם לזחל"ם? אולי, אבל כשאתה רואה את המח"ט יושב זקוף ואף אינו ממצמץ בעיניו בנפול פגזים מסביב, אתה פשוט אינך יכול להרכין את ראשך. בזחל"ם שלי פרסתי את המפה ועם אחד מקציניי בחנתי את פני השטח. איתרנו את מקומנו, חזרתי לזחל"ם הפיקוד ואמרתי לאלברט: אני חושב שאנחנו כאן.

-"יפה, אני רוצה לבצע את התוכנית המקורית, להגיע לזעורה. התווה לי דרך שבה נגיע לשם'. וכל זאת בשקט, כאילו היה משיח שיחת חולין בלשכתו. בדקתי את המפה. השביל שבו היינו אמורים לפנות לצפון-מזרח, אותו שביל שקצין השטח לא הצליח לאתרו, היה אי-שם מאחורינו. כדי להגיע אליו היה הכרח לסובב את טור החטיבה על הציר הצר – משימה בלתי אפשרית – ועדיין לא הייתי בטוח שאנו נצליח לזהות את השביל כשנגיע אליו. אולם כמה מאות מטרים לפנינו, ממש במבואות סיר א-דיב, חצתה דרך הנפט את הציר וזה תוואי ברור שאי אפשר לטעות בו.

"אני מציע שנעלה בדרך הנפט וניסע צפונה עד שנגיע למרגלות זעורה. על-פי המפה יש שם דרך טובה למדי אל גב הרכס".

אלברט הציץ במפה ואישר במנוד ראש. אחר התקשר עם מטה הפיקוד, דיווח על אשר אירע ועל החלטתו: להותיר את הגדוד של בירו כשהוא ממשיך בלחימה לעבר קלע ולהפנות את יתרת הכוח אל ציר זעורה. הפיקוד אישר. אז הורה אלברט לקשרו לקרוא אל מג"ד הטנקים השני, שניצב במרחק מה מאחור, ולהורות לו לעקוף את החפ"ק ולתפוס את מקומו בראש הטור. אולם המג"ד לא ענה. אבי יצא לחפשו ולהעביר לו את הפקודה, אולם חל שיבוש והלה לא הבין את ההוראה.

ללא היסוס הורה אלברט לזחל"מי החפ"ק לנוע בראש, כאשר זחל"ם המודיעין מוביל ומנווט. הקשר עם הטנקים של גדוד התגבורת לא היה תקין. אך בצעקות ובנפנוף בידיים אותתו אנשי החפ"ק לטנקים, וסוף סוף החלו אלה לזוז בעקבות זחל"ם המח"ט.

כאשר אלברט הורה לנהגו לסטות מעל הדרך המובילה אל סיר א-דיב ולעלות על דרך הנפט, שררה מועקה כבדה בין אנשי החפ"ק. לא נעלמה מהם המשמעות הקשה של המעשה: נוטשים את גדוד הטנקים המסובך בקרב בסיר א-דיב.

בתום המלחמה, כאשר רפי, איש החינוך של החטיבה, החל באיסוף סיפורי המערכה לחוברת החטיבה, נזדמן לו לתחקר את המח"ט על אותה החלטה. "לא היתה ברירה, אלא לוותר עליו", אמר אז אלברט ולא יסף. אולם בפסוק יחיד זה אמר הכל. למותר להגיד שהגדוד ואנשיו היו יקרים ללבו. אבל כאשר התעורר ההכרח להכריע בין חילוצו של הגדוד לבין ביצוע המשימה – לא פיקפק כלל. הוא הניח לגדוד לנפשו, לגבור על המכשולים או להיחלץ כמיטב יכולתו, ואילו החטיבה המשיכה לדבוק במשימתה לחתור לעבר זעורה.

אכן, בקרב אנשי גדוד הטנקים הנלחם בתוככי סיר א-דיב לא שררה התחושה שהם ננטשו.

סיפר אחד מקציני הגדוד: "את אלברט לא הכרתי כמפקד לפני המלחמה. רק תוך כדי הקרב התחלתי להאמין בו. שמעתי את דבריו ברשת הקשר וההרגשה היתה שהוא שולט בנעשה. שאף על פי שתעינו והסתבכנו הוא יודע את הפיתרון והוא יוצא לבצעו. ואומנם, הוא חזר והדגיש בקשר שאנו ניפגש למעלה, שעלינו להגיע למעלה וכשנגיע הוא יהיה שם, וזה נתן הרבה. הוא לא אמר לנו: כיבשו את המפלצת הזו, ואני מאחוריכם, דואג להסדרים. הוא כאילו אמר: בעוד אתם עולים, אני בא עליהם מן הגב ודואג לאינטרסים שלכם, וזה הבדל עקרוני".

אותו קצין הופתע מאוד לגלות אחרי המלחמה שכאשר השמיע אלברט בקשר את דבריו המעודדים, הוא אף לא ידע היכן בדיוק נמצא גדוד הטנקים שלו. ואולם, סיפר אבי הקמ"ן, "הוא היה חדור החלטה שאת המוטל על החטיבה יש לבצע. אם היו לו פקפוקים בדבר יכולת הביצוע הסתיר אותם היטב. אני חושב שאחד העקרונות שהציב לפניו היה שאסור שהדרגים הנמוכים יחושו אף צל של פקפוק אצל המפקד".

הכפר קלע

הכפר קלע

על דרך הנפט התנהל כוח המח"ט במהירות ולמרבה הפלא אף בלי להיתקל בהתנגדות. אך המועקה בלב אנשי החפ"ק לא הוקלה. להיפך, לא עבר זמן רב מאז סטו מן הציר לסיר א-דיב ומקטעי הדברים שקלטו בקשר – בשל פני השטח היתה הקליטה גרועה מאוד – התחוור להם שמצב הדברים מאחור, בגדוד של בירו, בכי-רע. קולו של רפי מוקדי נשמע קורא: "מ"פ מוביל, טול פיקוד!".

לא ניתן לדעת מה אירע. ההנחה היתה שרפי או הטנק שלו נפגע (הדבר לא התחוור לאשורו עד היום. ידוע רק שרפי מוקדי החליט לנטוש את הטנק שלו. גופתו נקובת הכדורים נמצאה כעבור מספר ימים כשהיא מוטלת בשטח במרחק-מה מן המקום שבו ירד מעל הטנק). אף לא היה אפשר להיוודע אם אומנם נותר מפקד לכוח הטנקים בסיר א-דיב, כי המ"פ המוביל, סגן נתי הורביץ, לא ענה. רגעים מספר לפני שרפי מוקדי השמיע את קריאתו – הדברים האחרונים שנשמעו מפיו – נפגע הטנק של נתי בפגז שמחץ את מדף המפקד ומכשיר הקשר שלו יצא מכלל פעולה. כך נעלם אף מידיעתו של נתי כי המג"ד בירו נפצע. זמן-מה פעל מתוך הטנק האילם עד שהצליח להחליף טנקים עם אחד ממפקדי מחלקותיו, "ואז", סיפר, "שמעתי ברשת הקשר שעליי לתפוס פיקוד. אינני יודע מי שידר זאת".

היה זה אמנון, קצין האג"מ, אשר אף הפעם נותר מאחור עם המיפקדה העורפית ואף הפעם קידם אותה ככל אשר ניתן אל מקום שממנו יכל לצפות על גזרת החטיבה ולראות אותה מעפילה – עתה בשני ראשים – אל גב הרכס. לא הפריע לו מיסוך ההרים והיה לו קשר טוב אל שני הכוחות כאחד. עד אשר יעפיל כוח המח"ט אל גב הרכס וישתחרר מן המיסוך, עתיד אמנון לקיים את המגע עם הגדוד של בירו – עתה הגדוד של נתי – ולנהלו בהתקדמותו האיטית והקשה.

הגדוד, או מה שנותר ממנו בשלב זה, כ-10 טנקים, כבר עבר את השטח הבנוי של סיר א-דיב. לפניו, בריחוק של כשלושה ק"מ, התנשא הכפר קלע על כתף המדרון. אש עזה ניתכה משם. נתי דימה להבחין בטנקים בין בתי הכפר.

"משכתי ימינה מן הציר", סיפר, "וכשנוכחתי לדעת שאין אני נפגע במוקשים הוריתי ליתרת הפלוגה להתפרס. את הכוח של אפי (המ"פ האחר) שלחתי שמאלה לתפוס גבעה נישאה, ומעליה לאתר מטרות ולחפות עלינו. אם כי הקשר היה גרוע הצלחתי להעביר בקשה לארטילריה להעסיק את היעד, כשאני צופה על האש ומתקן. התיקון שלי לא היה כל כך מקצועי, אבל אנשי הארטילריה הבינו אותי. אחר כך נפגעתי בראשי. גיליתי זאת כאשר מכשיר הקשר נדם לפתע. בדקתי והתברר לי שהדם שנזל מפצעי חדר לתיבת הבקרה של מערכת החזה וגרם שם קצר. באותה עת נפגע אף הטנק בפגז ששיתק את מנגנון ההיגוי שלו. הפעלתי את מדוכות העשן, החלפתי טנק עם אחד ממפקדי המחלקות ואז קרבנו אל מחסום הנ"ט שחסם את הדרך".

בעוד נתי נערך להסתערות על קלע, הגיע כוח המח"ט לנקודה שבה מסתעף שביל הררי מעל דרך הנפט ימינה ומוביל אל גב ההר, אל זעורה, שם נעצר.

עד כאן הגיע הכוח בלי להיתקל בשום התנגדות. תחקירים שנעשו אחרי המלחמה העלו שהדבר היה לא במעט תודות ל"פעולת ההסחה" של גדוד הטנקים, שעלה בטעות על הדרך לקלע והמשיך לחתור אליה חתירה נואשת. הסורים דימו שזה המאמץ הישראלי העיקרי והחלו נמשכים אל קלע, לבלום אותו. אך היתה גם סיבה אחרת: כאשר בחר דדו בציר הבקעה זה הוא עשה זאת על סמך מידע שלפיו זו הגזרה הפחות מבוצרת בקו. ואכן, נראה בעליל שהסורים לא ציפו למיתקפה ישראלית כאן. ביצוריהם טרם הושלמו, צדי הדרך לא מוקשו והדרך עצמה טרם נחסמה במחסומי נ"ט. אומנם מן הצד נחו "חמורים ספרדים" מוכנים להצבה. גם המוצבים שגוננו על זעורה ואשר נערך בהם כוח כדי גדוד חי"ר סורי לא בוצרו עד תום. היו שם המון חפירות ותעלות קשר, אך עדיין ללא גדרות תיל וללא מוקשים. וכאשר פתח כוח המח"ט בהתקפה, היא באה על הסורים בהפתעה גמורה.

מספר אבי הקמ"ן: "נעצרנו למרגלות מוצבי זעורה, כקילומטר מהם. רק עתה הרגיש בנו האויב והחל יורה אלינו בעיקר מנשק קל. אך ציפינו להיתקל גם בנשק כבד יותר והמח"ט הורה לקדם את הטנקים אל ראש הטור. רצתי לאורך הטור לחפש את מג"ד הטנקים. בסופו של דבר מצאתי את סגנו, בנצי, והבאתיו אל המח"ט. אלברט הורה לו בקצרה: קח את הטנקים ושטוף את המוצב, אני אנוע אחריך. הסמג"ד אמר משהו על כך שהקשר שלו עם הטנקים אינו פועל כתיקנו. 'אז קח את אלה שעונים וצא לדרך!', שיסעו אלברט. הוא ביקש הנחתה ארטילרית על זעורה כחיפוי להסתערות. בנצי עקף את שדרת החפ"ק. רק עוד שני טנקים יצאו בעקבותיו, הטנקים של אלישע ושל יהודה. אחריהם נעו שלושה זחל"מי החפ"ק כשאנשיהם מאותתים בזרועותיהם לטנקים הנותרים לבוא בעקבותיהם".

הטנקים המובילים החישו את מהירותם. בדהרה העפילו אל גב ההר ותוך הנחתת מכת אש על הכפר זעורה שמשמאל לדרך פנו ימינה אל עבר מוצב זעורה תחתא. בנצי זוכר "המון חפירות, קסדות סורים מבצבצות מתוכן ואש עזה נורית מהם לעברנו".

וגם, על גבול המוצב, נפגע הטנק שלו בפגז נ"ט ונעצר תוך שהוא חוסם את הדרך. שני הטנקים האחרים התייצבו לידו כשמקלעיהם יורים לתוך החפירות. ההסתערות נעצרה.

"אמור להם שיזוזו", קרא המח"ט אל אבי הקמ"ן כשהוא מצביע על שני הטנקים. אבי וקצין הסיירים שהיה עמו, ישראל, קפצו מעל הזחל"ם והחלו לרוץ בשטח המוכה-אש אל הטנקים. המח"ט לא המתין. בידעו שבמצב זה הדוגמה האישית יעילה מכל פקודה הורה לנהג הזחל"ם לעקוף את הטנקים ולפרוץ לתוך המוצב. הוא עצמו עמד זקוף והמטיר אש מן העוזי לתוך חפירות הסורים. שני זחל"מי החפ"ק האחרים נעו בעקבות המח"ט – ועתה התעוררו גם שני הטנקים ועלו על המוצב.

זו היתה שטיפת יעד מבוצר ככתוב בספר, אך שלא ככתוב בספר – התנהלה ע"י מיפקדת חטיבה ללא כוחות החטיבה. הסורים נלחמו נואשות, אך במהירות נשברה רוחם, ואז לא היה לכוח התוקף מי שינצל את ההצלחה ויקח בשבי את חיילי האויב שהחלו מרימים ידיים.

הטור הישראלי הקטן עבר את המוצב ושוב עלה על הדרך המובילה דרומה – לקלע. לא עבר אלא קילומטר אחד – ועוד מוצב סורי פרוס משני עברי הדרך. "הסתער!", פקד המח"ט שהתנהל עתה מאחורי הטנק המוביל, אולם מיד נשמעה התפוצצות והטנק החל בוער. זחל"ם המח"ט עקפו ופרץ לתוך המוצב. שוב נשנתה התמונה – שלושה זחל"מים מתרוצצים בתוך מוצב סורי, מדלגים על פני תעלות קשר יורים כאחוזי תזזית לכל עבר.

בלב המוצב נפגע זחל"ם המח"ט במאייד, התלהט מדקה לדקה והצליח להמשיך בתנועה רק תודות לזחל"ם המודיעין שדבק בו מאחור ודחפו. אולם עתה הגיעו עוד מספר טנקים ורוח הסורים נשברה. הם החלו מרימים ידיים. כ-30 שבויים נלקחו שם.

מעבר למוצב התארגן הכוח מחדש. זחל"ם המח"ט שיצא מכלל שימוש ננטש, וחבורת הפיקוד עברה לזחל"ם המודיעין. פצועים הוצאו מתוך הרכב והושכבו בצד הכביש. מאחור הגיעו עוד טנקים, עתה הם היו שמונה, והגיע דיווח שגדוד החרמ"ש של אריה החל בטיהור מוצבי זעורה שהטנקים אך זה עברו דרכו.

אולם תשומת לבו של המח"ט התמקדה מעתה בנעשה במבואות קלע, שם נערך נתי, שחצה בינתיים את מחסום הנ"ט, להסתערות על הכפר. אלברט דירבן את אנשיו להחיש את ההתארגנות ולצאת לדרך. לפניהם, בינם לבין קלע, היה עוד כפר סורי מבוצר – ג'בב אל מיס, שצריך לכבשו בטרם יהיה אפשר לסייע ישירות לנתי, ואילו מרחוק, מעל לקלע, ניתן לראות טנקים סורים מתמרנים אל שפת המדרון.

מספר נתי: "היינו עשרה טנקים שחצו את קוביות הבטון, מחסום הנ"ט שלפני קלע. אני הייתי הרביעי. מעבר למחסום התפרסנו, ארבעת הטנקים הראשונים, מימין לדרך. הטנקים שמשמאל לדרך היו ברובם בלתי תקינים, עד שם הגיעו איכשהו, אולם התקשו להמשיך. נתתי פקודה: 'כל מי שכשיר ימשיך להתקדם, הטנקים הבלתי כשירים מחפים'. התחלנו לטפס על היעד והסיוע הארטילרי הופסק".

שבעה טנקים נענו לפקודתו של נתי. בראשם הטנק של אלפרד, אחריו אפי מפקד הפלוגה, אלי, נחום, הטנק של נתי, הטנק של ורדי ועוד טנק. הטנק המוביל נע בהילוך ראשון. אחר כך התברר שמפקדו נפגע בטרם הספיק להורות לנהג לעבור להילוך שני. בשל כך דבקו אליו שני הטנקים שאחריו וכל השלושה נעו בדבוקה, לאט, בהילוך ראשון. "לא רציתי להמשיך לנוע בהילוך ראשון והוריתי להתפרס לצד. אז הודיע לי קצין אג"מ שהוא רואה שבעה טנקי אויב נעים על הכביש על גב ההר, חשים כתגבורת לקלע".

אם יצליחו אלה לתפוס עמדות החולשות על המדרון יוכלו לפצפץ בנקל את הטנקים הישראלים המעפילים אט במעלה. זה כלל שריונאי ידוע – המחזיק בשטח הגבוה – לו היתרון. נתי הורה להזדרז.

"ואז נפגע הטנק הראשון והתלקח. אפי עקף אותו ונפגע אף הוא. ומיד לאחר מכן נפגע הטנק השלישי. השתררה מהומה. רשת הקשר נחסמה בכל מיני צעקות. כל אחד מדווח וצועק – מכשיר הקשר שלי היה קצת חלש, אני שמעתי היטב, אך אותי קלטו רק בקושי, וכולם היו היסטריים. ופתאום נשמע, כמו מלמעלה, כמו קול משמיים, קולו של המח"ט. הוא נכנס לרשת וכולם – כל נהג, כל מט"ק, יכלו לשמעו. קול שקט שמשכך את הצעקות ואת ההיסטריה, שנותן לך ביטחון שיש למעלה איזה אח גדול או אבא שיודע מה מתרחש ומה יש לעשות ועל כן זה לא נורא, שנותן לך כיוון".

ממקומו, בלב הכפר ג'בב אל מיס, תוך כדי קרב, יכול אלברט לראות את הטנקים הסורים הניצבים על שפת המדרון ויורים כלפי מטה. את הטנקים של נתי לא יכל לראות. אבל בדמיונו יכל לשוות לו תמונה נאמנה של הקרב ולתאר את חומרת מצבו של נתי. מעודד לשמע קולו של המח"ט ולידיעה שהוא קרוב ובמהרה יגיע, הורה נתי לסמל ורדי לקדם את הטנק שלו אל בין בתי הכפר ולנסות לאתר מי פגע בשלושת הטנקים. ורד נע, ומיד התלקח הטנק שלו בפגיעת בזוקה שנורתה מבין הבתים.

עם נתי נותר איפוא אך טנק אחד, של נחום (הטנק השביעי נעצר במרחק-מה מאחור בשל תקלה טכנית), ולפניו על הרכס שבעה טנקי אויב. הוא קידם את הכוח הזעיר שלו אל בין בתי הכפר ושוב ביקש סיוע אווירי. בלב כבד שמע את המח"ט עונה: "לא יהיה סיוע אווירי, תחזיק מעמד, במהרה נגיע".

כוחות חטיבה 8 בכפר זעורה [צילום: במחנה / ארכיון צה"ל]

חטיבה 8 בכפר זעורה [צילום: במחנה / ארכיון צה"ל]

צוותי הטנקים שנפגעו החלו מתכנסים סביב הטנק של נתי. הוא העביר אליהם רימוני יד ואת העוזים של אנשי צוות הטנק, והאנשים החלו בטיהור רגלי של הבתים שמסביב. לא הרחק ממקום עומדו יכל נתי לראות את אפי ואנשי צוותו שוכבים פצועים בתעלה, ליד הטנק הפגוע שלהם. מבין בתי הכפר נורתה אש מקלעים בלתי פוסקת.

הוא התקשר אל המח"ט. לימים, עת האזין לדברי עצמו שנקלטו על רשם-קול במיפקדת פיקוד הצפון, הופתע מן הרטט שנשמע בקולו כאשר אמר, בעייפות וכמעט כלאחר יד: "המפקד, אם סיוע אוויר לא יגיע אלינו מיד כי אז שלום, כי אולי לא נתראה".

על אף השעה המאוחרת, כבר החלו דמדומים, נשלח צמד מטוסים אל מעל לקלע. המטוסים התקשו לזהות מטרות באפלולית המתפשטת ופעמיים צללו על ריק, עד שהבחינו בטנקים הישראלים בין בתי הכפר ובטנקים הסורים שמעליו. מכל מקום, הופעתם משכה את תשומת לב הסורים ואיפשרה לכוח המח"ט הנע מצפון להתקרב עד כדי טווח פגיעה. טנק אס-יו 100 אחד של הסורים נפגע ומיד לאחריו עוד אחד. האחרים פתחו בנסיגה (כתום הקרב נתגלה טנק סורי שלישי, טי-34, בין בתי הכפר, צוותו נטשו לאחר שפוצץ את קנהו).

הערב ירד והחשיכה התעבתה והלכה. התעוררה הבעיה של יצירת מגע בין שני הכוחות. הבעיה הסתבכה כי שוב נותק קשר האלחוט הישיר ביניהם. באמצעות קצין אג"מ הודיע נתי כי הוא יורה זיקוק אדום, אך כוח המח"ט לא הבחין בו. אחר הודיע נתי כי הוא ינפנף בדגל כחול-לבן, אולם גם בו לא ניתן להבחין. לבסוף קידם אבי הקמ"ן את הזחל"ם שלו עד אשר נתי יכול לראותו במשקפת, וכשהוא ניצב זקוף אותת במפה מקופלת שבידו לסימן לנתי להתקדם אליו. אולם נתי, עודו חושש מפני האש הקטלנית של הטנקים הסורים, לא העז לצאת ממחסה בתי הכפר.

לבסוף הגיע כוח המח"ט אליו.

לימים עתיד אלברט לזכור – ועדיין בהתרגשות – את פגישתו עם סגן נתי הורביץ. הוא עתיד לספר: "נתי היה מפויח ומכוסה כולו בדם קרוש. הוא היה פצוע בראשו, בגבו ובידו. כמדומני שגם היה מוכה הלם. כמעט כל אנשיו היו פגועים. עברו עליהם שעות קשות מאוד. והנה בעוד אני תר במוחי אחר כמה מילים טובות לומר לו, הקדימני נתי ואמר: "המפקד, יש לי פה כמה פצועים קשה, קודם כל אני מבקש להוריד אותם למטה".

לא בכדי הפך נתי הורביץ בעיני אלברט לסמל החטיבה, למאפיין של חיל המילואים כולו. באותו לילה, לאחר שנתי ואנשיו הפצועים פונו לאחור במסוק, ולאחר שאלברט אירגן את צבאו הזעיר בחניון לילה, עדיין לא ידע שהבקעת חטיבתו גרמה את התפוררות כל המערך הסורי מסביב. הוא ידע רק שנגס אך את פאת המערך וכי מסביב עדיין יש כוחות סוריים חזקים שטרם נכנסו לקרב – עשה שעה ארוכה ליד מכשיר הקשר כשהוא מחיש ומדרבן ומכוון את קידום התגבורות והאספקה אליו.

סוף סוף ישב לנוח על מכסה המנוע של זחל"ם הפיקוד שלו. אבי ישב לידו, וכן קצין הקשר והקמב"צ. שררה צינה עזה ומנוע הזחל"ם הותנע למען ייחם להם. המח"ט התכרבל וניסה לישון, אך השינה נדדה מעיניו. הוא שכב ודיבר כאל עצמו. ומדבריו השתקפה כל ההתפעלות, כל ההתפעמות, שחש כלפי חיל המילואים. "אזרחים (ואלברט התייחס בתוך תוכו כלפי אזרחים כאל מי שאינם מחוייבים לשאת בנטל הביטחון, הן לשם כך יש צבא קבע…) ובכל זאת בהתעורר הצורך הם נותנים הכל. ונתי זה, איזו דבקות במטרה!".

ואף על פי כן, כאשר קודמה אליו למחרת המיפקדה העורפית שלו, ואמנון, תוסס ונרגש, הסתער עליו בדברי שבח על נתי הורביץ ואמר ש"מגיע לבחור צל"ש", שיסעו אלברט בגערה: "קצין אג"מ, אתה אל תחלק לי צל"שים".

אותו לילה על מכסה המנוע של הזחל"ם, בלב המערך הסורי על הרמה, וגם מאוחר יותר בתנאים יותר נורמלים, הביע אלברט את דעתו שמעשה הגבורה של נתי הורביץ ואנשיו נבע בעצם מכישלון. החטיבה תעתה בדרכה, עלתה על נתיב לא נכון ונקלעה למצב שבו היה צורך במעשה גבורה עילאי כדי להיחלץ ממנו.

והנה, טען (והוסיף לטעון כך גם כאשר נתמנה אחרי המלחמה כחבר בוועדת הצל"שים) צל"ש נועד לציין מעשה מופת, שעל פיו יש לחנך את הדורות הבאים של לוחמי צה"ל. אך כיצד ניתן לחנך על כישלון? הישרות הפנימית שלו לא הניחה לו לתת ידו למה שנחשב בעיניו כחיפוי על תקלה. יתר על כן, הוא התנגד עקרונית למתן צל"שים לקצינים. "צל"ש", אמר, "ניתן על מעשה שהוא מעל ומעבר לחובת התפקיד. ולגבי קצין בצה"ל, אין דבר שהוא מעל לחובה".

הוא התמיד בסירובו לשלוח את המלצותיו לוועדת הצל"שים תקופה ארוכה, ונעתר רק מששוכנע שהוא יחיד בדעתו זו בצה"ל כולו, והתעקשותו עשויה לפגוע ברוח החטיבה וביוקרתה.

ולא רק באנשיו נהג כך, אלא ביתר שאת כלפי עצמו. האופן שבו התייצב עם הזחל"ם הרך שלו בראש הסתערות החטיבה שוב ושוב – היתה עשויה לזכות אותו עצמו בציון לשבח, אך הדבר לא נזכר אף באחד מן הדו"חות שהוציאה החטיבה. כאשר חיבר אמנון, קצין אג"מ, את דו"ח המערכה של החטיבה וציין בו את העובדה שבמהלך ההסתערות על מוצבי זעורה נע זחל"ם החפ"ק בראש הכוח – הורה לו אלברט למחוק את הפיסקה. "תשים את החפ"ק אחרי הטנקים", פקד.

"ניסיתי להתנגד", סיפר אמנון, "ואז אמר – קצין אג"מ, תבצע!".

חטיבה 8 בששת הימים

אותו לילה על מכסה המנוע של הזחל"ם בא לידי גילוי עוד צד באופיו המורכב של אלברט. שוחחו שם על הקרב, הזכירו מפקדים שלא מילאו את הציפיות שתלו בהם. היתה פרשייה אחת חמורה במיוחד, שאילו התפרסמה בשעתה היתה גורמת את סיום הקריירה וביזויו של אחד הקצינים. אך אלברט פסק: "די, מה שהיה היה. גמרנו את הפרשה הזו". והוא דאג שלא תבוא לידי ביטוי בדו"חות החטיבה.

כאשר מעלים על הדעת באיזו חריפות תבע אלברט שלמות מקציניו, כאשר נזכרים ברשימה הארוכה למדי של קצינים שהדיח וסילק ממחיצתו מפני שלא מילאו אחר הנורמות הגבוהות של התנהגות שהציב להם, נראה ששוב עומדים אנו בפני סתירה באופיו של אלברט. ואולי נהג כך מפני שהקצין האמור היה איש מילואים על סף סיום שירותו. ממילא לא נועד לו תפקיד נוסף, כלומר להזיק לא יוכל עוד ומיצוי הדין נגדו לא יביא תועלת לצה"ל.

הכוח הזעיר בן עשרת הטנקים, אשר התכנס לחניון לילה למרגלות הכפר קלע בלב המערך הסורי, תוך ציפייה להתקפת נגד, התעבה במשך הלילה. גדוד החרמ"ש, לאחר סדרה של טעויות ניווט משלו, השלים את טיהור מוצבי זעורה והגיע אל כביש עין פית-מסעאדה. פלוגה אחת שלו הגיעה אף היא, מתוך טעות בניווט, אל כוח הטנקים ואיבטחה אותו. פלוגה אחרת נערכה בג'בב אל מיס. מקצת מן הטנקים של בירו, ששמטו זחלים או נפגעו בקרב על סיר א-דיב, תוקנו וקודמו אל החניון. וכך הגיעה אל הכוח פלוגת צנטוריונים מגדוד התגבורת.

לפנות בוקר הגיעו אף הדרגים והטנקים תודלקו וחומשו, ושוב היו לכוח לוחם. עם שחר חידשו את התנועה קדימה, עתה מול אויב מתפורר ונס על נפשו, ולעת הצהריים הגיע הכוח אל מבואות קונייטרה. בעוד הטנקים נערכים להבקעה אל העיר הריקה כפי שהתברר, נחת מסוק ליד זחל"ם החפ"ק. יצא ממנו סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב ובפיו: "כל הכבוד לכם! כל הכבוד! כל הכבוד!".

ובצד דברי השבח – גם מישאלה, שסגן הרמטכ"ל התקשה לנסחה: שהחטיבה לא תיכנס ראשונה לקונייטרה, אלא תניח כבוד זה לגולני, חטיבת החי"ר שבמשך 19 שנים נשאה בעיקר הנטל של אבטחת גבול הצפון וההתכתשויות עם הסורים.

אלברט ענה: "בבקשה, מגיע להם".

לקריאת חלק ב' של פרק ששת הימים – לחצו כאן

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ספר אלברט (חלק א')

  1. איש חכם צנוע וישר דרך. מותו היה אבדה גדולה לצה'ל. אם לא היה נהרג במארב שטמנו לו המצרים היה יכול להוסיף כהנה וכהנה חומרים מרשיעים קשים לדוח מחדלי המלחמה ב73.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s