ספר אלברט (חלק ב')

שאול גבעולי, שהיה קצין חינוך ראשי, מספר כי פעם זימן את אלברט להרצות בכנס של קציני הסברה, וביודעו את סגנונו היבש הפציר בו לפלפל את הרצאתו. "אלברט תלה בי מבט קר ואמר: תשמע, זו היתה מלחמה, ומלחמה היא דבר רציני. אני אספר מה שראוי לספר על מלחמה וקציני החינוך הנכבדים שלך יואילו להתאים את עצמם – לא אליי, כי אם למלחמה" * חלק ב' מפרק ששת הימים על מח"ט 8 מתוך הספר "אלברט"

מח"ט 8 אלברט מנדלר במלחמת ששת הימים

מח"ט 8 אלברט מנדלר במלחמת ששת הימים

אל"מ אלברט מנדלר פיקד ישירות על משימת ההבקעה העיקרית של הרמה הסורית [מקבת-צפון]. בן 38 היה כשהגדודים שבפיקודו עלו מגבעת האם מזרחה, כבשו את קלע וזעורה ונתנו את האות להתמוטטות המערך הסורי. מנדלר נהרג במלחמת יום כיפור בהיותו מפקד אוגדת השריון 252 בסיני. הוא אחד משלושה אלופים שנהרגו במערכות ישראל [דוד מרכוס במלחמת תש"ח וקותי אדם בשל"ג הם השניים הנוספים].

לאחר מותו התארגנו חבריו והוציאו לזכרו ב-1977 את הספר "אלברט", שכתב עיתונאי "ידיעות אחרונות" אביעזר גולן. כדאי לזכור שמדובר בספר "מטעם", וככזה כדאי לקרוא אותו בעין ביקורתית. עם זאת, הספר מספק הצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים של חטיבה 8 בפיקודו של המח"ט. תמללנו את הפרק העוסק במלחמת ששת הימים.

לקריאת חלק א' מהספר "אלברט" – לחצו כאן

להלן חלק ב' העוסק בימים שאחרי המלחמה – המעבר של חטיבה 8 מהרמה הסורית לרמאללה, ההתמודדות עם המשפחות השכולות ומסיבות העיתונאים.

—————————————————————————————————————————————————————

אלברט עטיפת הספרהמלחמה הגיעה אל קיצה. גל של שמחה מתפרצת הציף את כל הארץ ובין אזרחיה החלה "נדידת עמים" אל השטחים המשוחררים, שהיו סגורים בפניהם 19 שנים. אך גל השמחה דילג על הדרגים הלוחמים. אלה עודם תחת רושמו של הלם הקרב. אומנם חשו רווחה על שהקרבות והקטל הגיעו לסיומם, אך בצד תחושת הרווחה – גם עצב. רק זה עתה החלו לגלות מה רב היה המחיר ששולם ומה יקר.

חטיבה 8 איבדה בקרבות בצפון 21 חללים ו-58 פצועים, אבידות מועטות ביחד לכובד המערכה ולגודל תוצאותיה. אולם לגבי המח"ט, כל אחד מן הנופלים היה אדם עם דמות וסיפור חיים, ומהם שהיו אף חברים. עתה נפלה עליו המשימה המרה לבקר את הפצועים, לכתוב את מכתבי הניחומים למשפחות ומה שהיה בעיניו הקשה מכל – מפני שהיה זה אקט פורמלי של "ויתור" על הנופלים והפצועים – למנות להם ממלאי מקום.

אלכס, קצין השלישות, שנותר מאחור עם המיפקדה העורפית בצאת החטיבה לקרב הצטרף אל המח"ט במיפקדה הקדמית שהתמקמה ליד בית העלמין של קונייטרה. אלברט נועץ בו בדבר הצורך למנות מג"ד זמני לגדוד הטנקים שנותר ללא מפקד עם היפצע בירו. "מה הבעיה?", אמר אלכס, "תמנה את אמנון". ומיד זכה למקלחת חריפה.

לימים הבין אלברט שהפריז בתגובתו וניסה להסבירה באוזני אלכס: "השלווה הזו שבה הטלת את התפקיד על אמנון כאילו מדובר בשיבוץ שלישותי רגיל, כאילו לקחת נהג והעברת אותו מתפקיד לתפקיד".

אבל אלכס ידע – ודומה אף אלברט ידע – שלא זו היתה הסיבה לקצפו. בירו היה לאלברט חבר, אחד מאלה שעשו עמו כברת דרך ארוכה, ועתה סתם כך ימנו לו מחליף כלאחר יד?

אלברט ביקר את בירו בבית החולים יומיים לאחר תום הקרבות. זוכר בירו: "הוא בא וישב ליד מיטתי ולא דיברנו. אני לא הייתי מסוגל לדבר, והוא לא ידע מה לומר. ראיתי שלבו דווי. הוא היה עצוב מאוד".

כך אף מצאתו שולה רעייתו. עד אשר טילפן מנדי במוצאי שבת ומסר ד"ש "ממושל קונייטרה", עברו עליה שעות קשות מאוד. במעוז אביב, בשיכון שרוב שוכניו היו אנשי צבע הקבע, נפוצה השמועה על מח"ט תושב השכונה שנפצע בקרבות הרמה, אך איש לא ידע מיהו ולבה של שולה נחרד. רק הטלפון של מנדי פיענח את התעלומה. הוא סיפר לשולה כי שעה שביקר במטהו של אלברט, בבית הקברות של קונייטרה, אומנם הגיע לשם אמבולנס עם רופא, ולו הוראות "לקחת את המח"ט ללא שהיות לבית החולים". אבל הוא הגיע לשם בטעות. המח"ט שנפצע וסירב להתאשפז היה משה בריל, אף הוא מתושבי מעוז אביב. והנה, אף שדברי מנדי פרקו את המתיחות המעיקה עליה זה ימים, הנה מאלברט עצמו לא שמעה דבר, לא אותו ערב ולא למחרת.

ביום ב' יצאה לחיפה לביקור אבלים אצל קרובי משפחה שבנם נפל בשערי עזה, ואולם לא היה לה מנוח. אך הגיעה לחיפה ומתחנת הרכבת טילפנה הביתה, היש חדשות?

"יש!", שמעה את חמותה אומרת. "שובי מיד, אלברט בדרך".

אך-זה ביקר אצל פצועי חטיבתו בבית החולים רמב"ם והחליט לקפוץ הביתה. "כשהגעתי כבר היה שם", מספרת שולה, "לבי התכווץ למראהו. הוא רזה עד להחריד בימים מאז ראיתיו לאחרונה. אך נורא יותר היה המבע שבעיניו. תועה, חסר חיים. 'שמעת? מוש נפל ורפי נעדר', מילמל. הוא שאל על הנעשה בבית, חקר על חברים ומכרים, אך לבו בל עימו. חשתי שאין הוא מאזין אפילו, שבכלל אינו עימנו".

רק המשימות הדוחקות שהתייצבו לפני החטיבה החזירוהו אל המציאות. היה הכרח להפוך את החטיבה מכוח לוחם וכובש לכוח מחזיק, לשלטון כיבוש, וזה לא היה קל. קונייטרה התפרסה לפני החטיבה – עיר שנכבשה במפתיע, שניטשה על ידי תושביה בחיפזון וכל בית בה העיד על חיים שנפסקו במחי, והיא קורצת ומפתה בשפעת השלל שבה. אך פיתוי זה היה לאלברט מוקצה מחמת מיאוס. סיסמת "טוהר הנשק" לא היתה לו סיסמה בלבד, אף לא הצטמצמה לשימושים שיעשו בנשק. בעיניו, צה"ל היה "גוי קדוש", מסדר אבירים טהור הליכות. לימים, והוא כבר מפקד אוגדת סיני, הועמד בעקבות תקרית מסוימת פנים אל פנים עם תופעת השלל ואיסוף המזכרות. הוא הגיב בחמת זעם נוראה, ואלה שנתפסו וידם בשלל הועמדו לדין צבאי ונענשו עונשים מדהימים בחומרתם.

ב-11 ביוני 1967 עדיין לא עמד פנים אל פנים עם התכונה המבישה של השחתת רכוש, של נטילת שלל ושל איסוף מזכרות שאפיינה את צה"ל המנצח, אך הוא חשד בקיומה. הוא הוציא איפוא הוראה חמורה, לפיה קונייטרה היא מחוץ לתחום לכל חיילי חטיבתו. ההוראה התקיימה 24 שעות בלבד. מספר אחד מקציני מטהו: "למחרת היום הגיעו לקונייטרה אנשי המימשל הצבאי, ואז כשאיש המימשל הראשון יצא מבית ערבי נטוש ובידו טרנזיסטור-שלל, כאילו נפרצו הסכרים. שוחחנו עם אלברט והוא, מדוכא ונסלד, אמר: אני מוכן להפעיל משטרה צבאית, אבל נגד מי? נגד כל עם ישראל?".

בביתו, במסגרת משפחתו, היה אף בוטה יותר. אחיו יחזקאל זוכרו מתקצף, ממש יוצא מכליו, לשמע המלה "שלל". "למה להצטעצע במלים יפות?", הרעים בקולו, "זוהי גניבה, פשוטו כמשמעו, ואין הבדל אם הנגנב הוא יהודה או ערבי".

בתחושת רווחה אמיתית קיבל כעבור שבוע את הפקודה לרדת מעל הרמה ולהתארגן במחנה צבאי ירדני ליד רמאללה, אך עד רדת החשיכה מעל הרמה עוד ניתנו לה משימות. אחת מהן, מיד עם תום הקרבות, היתה להזדרז ולתפוס את כל התלים בשטח שהצבא הסורי נטשם, כדי לקבוע קו הפסקת אש נוח ככל הניתן. לאחר שיחידות החטיבה תפסו קו של תלים ממזרח לקונייטרה יצא אלברט עם הקמ"ן לבקר במוצבים החדשים.

"מעבר לקונייטרה", מספר אבי, "נתקלנו בשיירת פליטים, כ-40-30 איש, ליד המחסום. היו אלה צ'רקסים, תושבי הכפר מנסורה, שנמלטו מכפרם בהתקרב צה"ל והסתתרו בשדות ועתה ביקשו לחזור לבתיהם. אלברט הסתכל בהם בלי שנאה, בעצב. הוא אמר: 'אומללים, הם מזכירים לי את היהודי הפליט בכל הדורות'. ואף כי הדבר לא היה בדיוק ברוח ההוראות, פקד על שומרי המחסום להניח לפליטים לעבור. לא הסתפק בכך, אלא סבב את הג'יפ לאחור ואנו נסענו בעקבות שיירת הפליטים עד שנתקלנו ביחידה מן החטיבה, ואלברט פקד עליה להילוות אל הפליטים ולהבטיח שיגיעו לכפרם בשלום".

המעשה הזה גרר אותו ערב שיחה בין אבי לאלברט, אחת מרבות שבהן פתח אלברט אשנב צר אל פנימיותו. "הוא אמר לי שהשיטה הזאת למנוע מפליטי מלחמה מלחזור אל בתיהם בתום הקרבות מאפיינת כובשים בכל הדורות. הוא חזר על המשפט הזה בשיחות שונות וניכר בעליל שהוא מתקומם על כך".

אחרי מותו התקשו ידידיו של אלברט להיזכר בהתבטאויות שלו שיש בהן כדי להעיד על עמדתו בפולמוסים הפוליטיים שפילגו את העם בשנותיו האחרונות. בדרך כלל גזר על עצמו שתיקה ונמנע להצטרף לקבוצות, אם בתוך צה"ל ואם בנושאי פולמוס כלליים יותר. "לא שלא היו לו דעות והשקפות", טוען אחיו יחזקאל, "היו לו השקפות משלו בכל נושא. אלא שהיו דברים מסוימים שלא שוחח עליהם. הוא האמין שלגבי איש צבא, הפוליטיקה היא טאבו".

ואחד מחבריו הוסיף: "יש אנשים בעלי עולם פנימי עשיר, שאינם חשים צורך לשתף את הסביבה בעולמם, בין אם זה האני מאמין הכולל שלהם, או אף דעתם בנושא שנוי במחלוקת. אלברט לא היה האיש הפורש את השקפת עולמו בווידוי ארוך. לכל היותר היה פותח חלון ללבו באיזו הערת אגב".

אכן היו מעטים שבפניהם פתח את חלונות לבו ליותר מאשר הצצת-בזק. הרב צמל היה אחד מהם, עמו חש אלברט חופשי למדי להביע מחשבות על אמונה ועל דת, ועל מעמדה של הדת במסגרת הלאומית והצבאית, והד"ר דן זסלבסקי והד"ר רפי מוקדי ז"ל – אף במחיצתם חשף בעיקר את הגיגיו בתחום ההקמה והגיבוש של החטיבה. ואבי הקמ"ן. אבי לא נשאר בחטיבה זמן רב, ובשנים הבאות לא חזר עוד לשרת במחיצתו של אלברט. אך התקופה הקצרה שעשו יחדיו הספיקה לשניהם כדי שתתרקם ביניהם ידידות עמוקה, שחרגה הרבה מעבר לגבולות השירות הצבאי המשותף. הם נהגו לבקר איש בבית רעהו ואף משפחותיהם התיידדו. בביקורים אלה עמד אבי על העניין הרב שגילה אלברט בהלך-רוחו של הנוער. "בבקרו בביתנו היה מסוגל לנטוש את חברת המבוגרים, לרבוץ על השטיח עם נעמי בתי ולגלגל עימה שיחה ארוכה על לימודיה, על תנועת הנוער שהיתה פעילה בה, לחקור מה חושבים חבריה בבעיות אקטואליות שונות. היתה לו יכולת מופלאה לדובב צעירים".

הרב צמל, שעמד אף הוא על יכולת זו, עתיד לייחס אותה לרגישות הרבה שגילה אלברט לעניין הגיל. "הוא חשש מאוד מפני פער הדורות. בשנותיו האחרונות אמר לי לא פעם שיוסיף לשרת בצה"ל רק כל עוד יהיה מסוגל לגשר על פער זה. ביום שיחוש כי קיים ניתוק רגשי בינו לבין צעירי החיילים יקום ויפרוש. הוא העריך שהדבר יארע בהגיעו לגיל 50, אולם הוא שקד לקיים מפגשים תכופים עם צעירים, אולי כדי לבחון את עצמו".

אך לדעת אבי נבעה התעניינותו של אלברט בנוער ובהלכי רוחו מהיותו משוכנע שבנוער זה תלוי עתיד המדינה. "פעמים רבות בשיחותינו היה חוזר ואומר שאם המדינה לא תמצא דרך לחנך דור שיוכל לנווט את העם המסובך הזה, כי אז רואה הוא את העתיד השחור".

הוא זוכר את אחת השיחות הללו שהתקיימה זמן קצר ביותר אחרי מלחמת ששת הימים. "נסענו יחדיו לניחום אבלים, לבית הוריו של אחד מחללי החטיבה. ירדנו מרמאללה ובעוברנו את ירושלים עצר ונכנסנו לאחד מבית הקפה. ישבנו וגלגלנו דברים על המון נושאים. בעיית הפליטים היתה אקטואלית אז, ונושאים אחרים, וכמובן בעיית הגבולות ותוצאות המלחמה. כלומר, אם יש או אין טעם בכיבושים.

אל"מ מנדלר בששת הימים

אל"מ מנדלר בששת הימים

ברמאללה חזרו פלגי החטיבה והתאחדו. "הפלג הדרומי", שנותר בפיקוד הסמח"ט בנחל פראן רשם לזכותו את אחת ההתקדמויות המהירות ביותר במלחמה. כאשר ניתן לו לפתוח בהתקפה בבוקר ה-8 ביוני, כבש הכוח בסערה את כונתילה. בצהרי היום כבר נמצא בתמד שפונתה מאויב ובערב הגיע לנחל – מסע של כ-100 ק"מ ביום אחד. בעוד הסמח"ט מתכנן את המשך ההתקדמות למחרת אל תעלת סואץ, הגיעה הפקודה: לנוע מיד צפונה, לרמת הגולן.

"נסענו על זחלים לביר חסנה", מספר מרדכי ב' הסמח"ט, "שם חיכו לנו מובילי טנקים. משאך כילינו את העמסתם נתקבלה פקודה חדשה לנוע לרמאללה. העברתי את הפיקוד על השיירה לידי מג"ד החרמ"ש ובעצמי חשתי אל אלברט. מצאתיו בחניון החטיבה, בחורשת מנסורה. היתה פגישה נרגשת – חיבוקים, נשיקות – מאוד לא אופיינית לו. אחר הושיב אותי לספר את אשר עבר עלינו. הייתי מלא במעללינו, ובאורח טבעי השתגעתי לספר לו, והוא דירבן אותי בשאלותיו. בסיכומו של דבר לנו היתה מלחמה די קלה נגד אויב נס על נפשו, ואילו לו היתה מלחמה קשה מאוד. אך על מלחמותיו שלו לא דיבר. הוא שאל ושאל, ואני סיפרתי וסיפרתי. הרושם שלי בשעה הראשונה לפגישתנו היה שאנחנו עשינו את עיקר המלחמה".

תכונה זו של הצטנעות לא הוגבלה לפגישה עם הסמח"ט. בחודשים שיבואו, עת החל אגף ההדרכה של צה"ל לארגן סיורי לימוד לקצונה הבכירה בזירות הקרבות העיקריים, נקרא אלברט לא אחת להדריך סיורים כאלה לאורך ציר ההבקעה של חטיבתו. באחד מהן השתתף האלוף שלמה להט (צ'יץ'), העתיד לספר: "הוא דיבר כל הזמן על מה שעשה גדוד זה ומה עשה הגדוד האחר, חילק מחמאות ודברי הערכה לקציניו ואילו את עצמו הצניע לגמרי. ואני חשבתי כל העת: לו עברתי אני מה שעבר אלברט, אפילו שמינית ממה שעבר, כבר הייתי מספר סיפורים בלתי רגילים. לבסוף בסיכום שנערך בקרית שמונה אמרתי לו: אלברט, מה אתה מצטנע כל כך? והוא: 'שמע, לא צריך להגזים. ומלבד זאת יש די מספרי סיפורים בצה"ל. בוא וניתן הפעם הצגה שונה".

עברו חודשים עד שסיפור הלחימה של חטיבה 8, וחלקו האישי של המח"ט בלחימה, נהפכו לנחלת צה"ל כולו. אף הסמח"ט נזקק ליום-יומיים עד ששמע את הסיפור המלא מפי אנשי החפ"ק, ולא מפי אלברט. הפגישה הראשונה ביניהם שוסעה פתאומית בהתקבל הפקודה שאף כוח המח"ט ינוע לרמאללה.

"מיד חזר אלברט לעצמו. הוא כינס ישיבת מטה, ושם כבר היה זה אלברט המוכר לי, לא החבר המחבק בהתרגשות והחוקר ושואל בעניין למעשיו של אחד מקציניו, כי אם המפקד הקר והדוחה-קרבה, ענייני במאה אחוז. תוך רגעים מעטים היתה לו תוכנית תזוזה מפורטת, ועתה ישב והכתיב לכל אחד מקציניו את אשר יעשה ומוודא שיקבל את הפקודה גם בכתב.

"יצאנו דרומה דרך ג'נין ושכם, והשתקענו במחנה הצבאי הירדני ליד רמאללה".

עוד בהיות החטיבה על רמת הגולן, ולמעשה משאך נפרשו היחידות לאורך הקו הסגול, היפנה אלברט את מעייניו לנושא הכאוב של הנעדרים. חוליות חיפוש תרו לאורך נתיב ההתקדמות של החטיבה, בתוך טנקים וזחל"מים שרופים ובצמחיה שבין הסלעים בצידי הדרך, וקציני קישור סרקו את בתי החולים והתאג"דים עד שכל הנעדרים אותרו. ובהתמקם החטיבה ברמאללה הציב במקום נכבד ברשימת הקדימויות של הטיפול במשפחות החללים.

"הוא לא נתן לי מנוח", סיפר קצין השלישות, אלכס, "עד אשר נסעתי לגיס ולמשרד השיקום והבאתי את כל ההנחיות לטיפול במשפחות. אז הסתגר וישב ולמד אותם. אחרי כן ערכנו רשימה מדויקת של המשפחות וחילקנו אותן בין קציני המטה. כל אחד מאיתנו קיבל לטיפולו ארבע-חמש משפחות והוטל עליו ללמוד את בעיותיהן ואת צרכיהן ולדאוג להן. היינו חייבים לדווח למח"ט דיווח שוטף על כל פעולה שעשינו".

לכאורה, אותה התדמית הישנה של הקצין המסודר, המקפיד לבצע ברוח ההוראות, ככתוב בספר – ביעילות, אך ללא כל מעורבות רגשית. האומנם? פרט קטן אחד מפריך תמונה זו. בהטילו את הטיפול במשפחות החללים על קציני מטהו, הניח לכל אחד מהם לבחור את המשפחות שאליהן יש לו זיקה מיוחדת. אף את עצמו לא הוציא מן הכלל. הוא ערך ביקורי ניחומים בבתי כל המשפחות השכולות כפי שחייבו ההוראות, אך הוסיף ונטל על עצמו גם את חובת הטיפול השוטף בשתיים מהן – משפחות מוש חביב ז"ל ורפי מוקדי ז"ל – אמנם לא בלי היסוס. כאשר קיבל על עצמו לערוך לגילה, אלמנתו של מוש, סיור במקום נפילת בעלה, נועץ תחילה ברב אפרים צמל.

"הוא היסס", סיפר הרב, "אם כמפקד חטיבה מותר לו להצטרף לסיור שנערך למשפחתו של חלל אחד. שמא ייפגע מי מן ההורים השכולים האחרים מן האפליה".

אולם כשהכריע לבסוף לחיוב, התמסר לעניין בכל מאודו, לא כמצוות אנשים מלומדה אלא כממלא את מצוות לבבו.

שולה ואלברט מנדלר ביום חתונתם

שולה ואלברט מנדלר בטקס חתונתם

"לא הרגשתי שהוא עושה לנו טובה", סיפרה גילה חביב כעבור שנים. "היה בא ומכריז – אני פה. לעתים היה סר אלינו אף לפני שביקר בביתו. היה מטלפן מביתנו אל שולה ואומר – אאחר לשוב הביתה. ואז כאילו ניתק את עצמו מכל הסובב אותו וכל-כולו קשוב לשמוע את בעיותינו, להיות עימנו".

במשך השנים עלה עם גילה לרמת הגולן פעמים אחדות. הוא הקפיד לעשות זאת כל יום שנה לקרב, אף משנתמנה סגן מפקד גייסות השריון וגם בצאתו לחופשת לימודים. "וכל פעם הרגשתי שהוא עובר מחדש את חוויית הקרב. פעם העיר עד מה משונה הדבר, לעמוד בשקט הזה שמסביב ולזכור את הרעש והמהומה והעשן והלהבות של אז. ופעם אחרת אמר משהו על כך שבלהט הקרב אתה יודע שיש נופלים, אך אינך מתפנה לחשוב מי הם. רק מאוחר יותר, כאשר נודעים שמות הנופלים, מתחיל הדבר לקבל ממשות ומשמעות. ופעמים לא דיבר כלל, רק ניצב ונעץ מבטו ברכס המתנשא. ואז ידעתי: הוא מתמודד מחדש עם הרכס".

ביחסו אל משפחות החללים גילה אלברט הבנה עדינה. כשחולק אות המערכה אחרי מלחמת ששת הימים הביא את האות לבית חביב ואמר לגילה: "חשבתי שתעדיפי זאת על הטקס הציבורי". ואף יותר מזאת: דומה כאילו ראה עצמו נושא באחריות לנפילת ראש המשפחה וחייב לפחות כלפי היתומים למלא את מקום האב הנעדר.

באותו מעמד, כאשר הביא את אות מלחמת ששת הימים לבית חביב, הפך את העניין לטקס והופיע במלוא מדיו, שלא כדרכו. לא הסתפק בעצם מסירת האות, אלא ישב שעה ארוכה עם הבן בן ה-8 והסביר לו את משמעות האות ש"אבא היה איש צבא ונפל במערכה, ואנו כל החטיבה ממשיכים לנצור את זכרו".

כך אף עם ילדיו של רפי מוקדי. בכל הזדמנות היה קופץ אליהם לחיפה, יוצא עם השני הילדים הקטנים לקנות להם גלידה, או יושב עימם על השטיח לשחק במשחק הרכבה שקנה להם מתנה. את הבת הבכורה, שהיתה כבת 12 בנפול אביה, ממש אימץ לו, וענה במכתבים ארוכים שלא כדרכו. וכאשר פגש אותה בבית בבואו לביקור היה מפליג עימה בשיחות כבדות-ראש על עתידה, על שירותה הצבאי הממשמש ובא, ואף טרח להתפנות ולבקרה בקורס. כשחזרו הילדים מביקור בארה"ב היה הוא – כבר אלוף – ממתין להם בשדה התעופה.

"והוא עשה את כל זאת", מספרת גילה חביב, "לא כמי שתפקידו לטפל במשפחות השכולות, אלא כדבר מובן מאליו שטבעי כי הוא יטפל בו. וכך אף קיבלנו זאת. כשבא יום הזיכרון היה זה מובן מאליו שימצא במקום רב לומר את התפילה, וכשקרבה חגיגת בר המצווה של בני היה זה טבעי בעיניי שהרב צמל התקשר אליי כדי לטפל בכל הפרטים. כאשר נפל אלברט היתה בתי בחוץ לארץ. היא כתבה אז מכתב לשולה ובו אמרה: 'אני חשה כאילו איבדתי את אבא שנית".

התהיות בדבר עתידו של העם, ההתלבטויות בדבר היחס לפליטים הערבים, ולערבים בכלל, המאמצים למלא את החלל הריק אצל שכולי המלחמה, אלה היו רבדים בפנימיותו של אלברט, שנחשפו בהבזקי-רגע רק לעיני יחידי סגולה, שלפניהם נפתחו חלונות לבבו. ואילו לאחרים נשאר אלברט מה שהיה – קצין חמור הליכות שאינו מוותר בחתירתו לשלמות.

קבוצת קצינים ממיפקדת גייסות שריון עמדה לערוך ביקור במטהו ימים מעטים לאחר שחטיבתו התמקמה ברמאללה. מסביב עדיין השתולל פורקן השמחה הגדול שבעקבות הניצחון. מספר אחד מהם: "שכחנו שאנו נוסעים אל חטיבתו של אלברט. או פשוט לא נתננו את דעתנו לכך. עמדנו בכיכר שלפני בנייני האומה בירושלים והנה קרבים שני ג'יפים. בכל אחד מהם קצין ושלושה חיילים, כולם מצוחצחים, מסודרים בלבושם, בקסדות פלדה לראשם, הנשק ביד. מבלי משים הפליט אחד מאיתנו: "אלה בטח באו מאלברט".

"יצאנו לדרך, ג'יפ אחד בראש השיירה, ג'יפ שני בזנבה, כמו שתודרכו. אנו מגיעים למחנה, והרי זו יחידת מילואים שאך זה סיימה מלחמה קשה. והנה בשער שני שוטרים גדודיים מצוחצחים, מצדיעים ומכוונים אותנו אל מגרש חניה נקי שהותוו בו בסיד משבצות חניה. ומסביב אין אתה רואה אף חייל אחד הולך בטל. לכל אחד עיסוקו, וכולם מסודרים בלבושם, מסופרים, מגולחים – חיילים. זאת לא היתה הצגה בשבילנו. כך הוא רצה שתהיה חטיבתו, וכזאת היתה".

התחילה המלחמה על התהילה. ערב-ערב זומנו אלופי פיקוד ומפקדי אוגדות וחטיבות וקצינים מצטיינים לבית סוקולוב בת"א, ומול סוללות של מצלמות טלוויזיה ועיתונאים מעריצים נתבקשו לספר את סיפור קרבותיהם. אלברט סלד מזה. לזרא היתה לו הטפיחה העצמית על השכם. והוא היה "חומר גרוע". בשום פנים לא ניאות לקשט את הסיפור, לנסוך בו גוון דרמטי. היה מרצה הרצאה יבשה ועניינית, עונה על רוב השאלות תשובה מתחמקת ומסתלק לו באנחת רווחה.

תא"ל שאול גבעולי, אז קצין חינוך ראשי, מספר כי פעם זימן את אלברט להרצות ביום כנס של קציני הסברה ביחד עם עזר וייצמן ורפול. וביודעו את סגנונו היבש של אלברט הפציר בו לפלפל את הרצאתו. "אלברט תלה בי מבט קר ואמר: תשמע, זו היתה מלחמה, ומלחמה היא דבר רציני. אני אספר מה שראוי לספר על מלחמה וקציני החינוך הנכבדים שלך יואילו להתאים את עצמם – לא אליי, כי אם למלחמה".

אף על פי כן, כה נועז ובלתי רגיל היה קרב ההבקעה ברמת הגולן, שאלברט היה למרואיין מבוקש. לעיתים קרובות נלווה אליו בראיונות אלה נתי הורביץ, מפקד הפלוגה הצעיר מגדודו של בירו שקיבל צל"ש רמטכ"ל על הדבקות במטרה שגילה בקרב. נתי זוכר פעם אחת שיצא בה אלברט מגדרו והתפרץ על עיתונאי. היה זה כתב אמריקאי, נציג השבועון "טיים", ומשאלתו השתמע כאילו ציר ההבקעה של חטיבה 8 לא היה ציר מיועד לשריון.

"בראיון נכח מתורגמן מטעם, שסינן את השאלות והתשובות ותירגם רק מה שמצא לנכון. אבל למשמע השאלה לא המתין אלברט לתרגום. הוא הסמיק כולו מרוגז ובאנגלית, שלא היה אמור לדעת כלל, פתח בהרצאה שנתן בה ביטוי לאני מאמין שלו: הטנק הולך בכל מקום – בעיר, במדבר או בהרים. והוא נזף בעיתונאי על שבכלל העז לשאול שאלת כפירה כזו".

זו הפעם פגע העיתונאי בציפור הנפש של איש השריון, אולם בדרך כלל היה אלברט מאופק מאוד ועוד יותר מכך מדויק מאוד בדברים שאמר בראיונות. דיוק בהגדרות נחשב בעיניו לא פחות מאשר דיוק בדיווחים ודיוק בביצוע – זה היה לו ביטוי של יושר אישי.

הסופר עמוס עוז גוייס אחרי מלחמת ששת הימים לכתוב את מעללי חטיבות השריון במלחמה. לאחר שכתב חייב היה להביא את הדברים לפני כל אחד מן המח"טים ולקבל את הערותיו ואישורו לדברים שבכתב. "אלברט קרא את הטיוטה בשקט עד שהגיע לפיסקה שאמרתי בה: 'בהבקעה לרמת הגולן עמדה לפני המפקדים בעיה אסטרטגית'. ואז הוא מרים את מבטו מעל לנייר ונועץ בי זוג עיניים קרות כפלדה ושואל, בלי חיוך ובמין שקט ארסי כזה: 'סלח לי, מה זאת בעיה אסטרטגית, אתה יודע?'. לשוני דבקה לחכי, משום שבאמת לא ידעתי. ואז הוא אומר לי בחצי חיוך לגמרי לא ידידותי: 'חשבתי שסופרים מקפידים בבחירת מילים'. והוא מעביר קו עבה על המילים 'בעיה אסטרטגית' וכותב תחתן 'בעיה טקטית וטופוגרפית'.

"כאן הגיע תורי לעבור להתקפת-נגד. שאלתי: אולי תסביר לי מה זו בעיה טקטית וטופוגרפית? 'ברצון', אמר ופתח בהרצאה על ההבדל בין בעיה טקטית לבעיה אסטרטגית, ומה היה חלקה של הטופוגרפיה בשיקוליהם של מתכנני ההבקעה. אבל כשכילה להסביר נטל לפתע את עטו ומחק את המשפט כולו. למה? – שאלתי נפתע. 'כי עכשיו גם אני כבר לא בטוח אם היתה זו בעיה טקטית או אסטרטגית', הודה. הדבר הרשים אותי. נוכחתי לדעת שבאותו חוסר פשרות מוחץ שבו עלה עליי, היה האיש הזה מסוגל לעלות גם על עצמו. זו יכולת נדירה".

קישורים לכתבות נוספות על אלברט מנדלר וחטיבה 8

פרק א' ממלחמת ששת הימים מתוך הספר "אלברט"

עדויות של מח"ט 8 ומפקדים נוספים – כפי שנמסרו למח' היסטוריה

יומן הקשר של חטיבה 8 בששת הימים

ראיון עם ארנה מוקדי – יוצרת הסרט על אביה רס"ן רפי מוקדי 

ותיקי חטיבה 8 מגיבים לסרט על מוקדי

כתבות נוספות – ראו גם כאן

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “ספר אלברט (חלק ב')

  1. בפרק זה מצויין ואני מצטט ""מעבר לקונייטרה", מספר אבי, "נתקלנו בשיירת פליטים, כ-40-30 איש, ליד המחסום. היו אלה צ'רקסים, תושבי הכפר מנסורה, שנמלטו מכפרם בהתקרב צה"ל והסתתרו בשדות ועתה ביקשו לחזור לבתיהם. אלברט הסתכל בהם בלי שנאה, בעצב. הוא אמר: 'אומללים, הם מזכירים לי את היהודי הפליט בכל הדורות'. ואף כי הדבר לא היה בדיוק ברוח ההוראות, פקד על שומרי המחסום להניח לפליטים לעבור. לא הסתפק בכך, אלא סבב את הג'יפ לאחור ואנו נסענו בעקבות שיירת הפליטים עד שנתקלנו ביחידה מן החטיבה, ואלברט פקד עליה להילוות אל הפליטים ולהבטיח שיגיעו לכפרם בשלום"".
    אזי כשבוע או יותר לאחר שגדוד – 334 התמקם בחווה החקלאית בסמוך למבנה "החזית המערבית" של הסורים (צפונית לקונייטרה), נשלחתי יחד עם קבוצה קטנה של סיירת גולני לגבעה שלטת באזור שמדרום לקונייטרה והסמוכה לכפר הצ'רקסי – מנסורה. מאחר והאוכל היה דל חיפשנו במוצבים הסורים ומצאנו סרדינים מסין וכן ציוד שינה.
    מאחר והאוכל לא סיפק ירדנו לכפר מנסורה שהיה נטוש ללא תושביו בניגוד למצויין לעיל, וחיפשנו מזון, ואכן מצאנו תרנגולות אשר שיפרו את מצבנו.
    אני לא זוכר כמה נפשות היינו במקום אך להערכתי היינו כ- 8 חיילים אשר שימשנו כמוצב תצפית לתקופה קצרה במקום.
    .

    • מלבד 4 ישובים דרוזים שקיימים עד היום כל התושבים הסורים לא הורשו לחזור לישוביהם. אלה שברחו מכפריהם עם תחילת המלחמה ובעקבות הפצצות חיל האוויר לא הורשו לחזור ואלה שהסתתרו בקרבת מקום וכן חזרו לבתיהם מצאו את עצמם במהרה מעברו המזרחי של קו הגבול החדש במה שאפשר לקרוא "הגירוש השקט". לא תמצא אותו בכתובים ובמסמכים. החל מהיום השני או השלישי שלאחר סיום המלחמה יחידות של הנדסה החלו בהרס שיטתי של כל הישובים הסורים. מעט התושבים שנמצאו בכפרים נשלחו על צרורותיהם הדלים לחפש את גורלם בארצם המובסת.

  2. מתאר בהרחבה את הקשר עם משפחת מוקדי רק שלפי דברים אחרים שמופיעים בכל מיני מקומות דווקא על מנדלר אפשר להטיל את האחריות לעובדה שלא חיפשו כראוי את רס"ן מוקדי ורק אחרי שבוע מצאו חברים שלו את גופתו בשטח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s