גדוד 65 בג'לבינה ודרבשיה

מהדיונות של אום כתף בסיני אל דרבשיה וג'לבינה שברמה הסורית – זה המסלול שעשה גדוד הצנחנים 65 בששת הימים * המג"ד לוי חופש ולוחמיו מספרים על המק"כ הסורי שקצר בהם בעלטה * כולל סיפורו האישי של המ"מ חיים בקר, שחיסל את עמדות הגוריאנובים, נפצע קשה וקיבל צל"ש 

בית הרוס בג'לבינה

מבנה הרוס בג'לבינה

בכיבוש הרמה הסורית הוטל תפקיד קטן, אבל לא בלתי משמעותי, על כתפיה הבינוניות פלוס של חטמ"ר 3. חטיבת המילואים שתפקידה היה הגנת הגבול עם סוריה, מאלמגור ועד דן, קיבלה בכל זאת הזדמנות לאקשן התקפי בבוקר ה-9 ביוני 1967. אלוף פיקוד צפון החליט להשתמש בשירותיה הטובים לפעולות שיסיחו את דעת הסורים מהמאמץ העיקרי שיועד לגזרת גבעת האם. המח"ט סא"ל מנו שקד, שמלכתחילה לא התכוון לשבת בחיבוק ידיים בשעת ה-ש', נענה מיד והודיע שיוכל לבצע התקפות על תל הילאל ודרדרה.

דדו אמר לו צא לדרך, ובמקביל צירף אליו שני גדודי חי"ר: גדוד המ"כים [גדוד 17] בסדיר של גולני וגדוד 65 במילואים של הצנחנים [מחטיבה 80]. גדוד המ"כים תקף וכבש מוצבים ממזרח לגונן – את 8100 ועורפיה, וגדוד 65 יועד לדרבשיה הכפר ומספר מוצבים, בין חולתה לגונן. שני הגדודים כבשו את היעדים כמעט ללא קרב. בעוד שגדוד 17 הסתבך מעט עם הפגזה מדויקת מכיוון מוצב ראוויה, שלא היה היעד שלו, וספג שני הרוגים וכמה פצועים, השתלט גדוד 65 בצורה חלקה וללא התנגדות על מוצבי דרבשיה תוך התקדמות מזרחה בעלייה אל עבר חפר, כשאת המשך העבודה מבצעים טנקי אמ.איקס של חטיבה 37. לקראת הערב הוזעק המג"ד סא"ל לוי חופש לפגישה עם מח"ט 3. התברר שיש עוד אגוז קטן לפצח: ג'לבינה.

הכפר הציורי-משהו, עם בריכת הקצינים הפסטורלית והמעוצבת, נמצא כ-3 ק"מ דרומית-מזרחית לקיבוץ חולתה וכ-1.5 ק"מ מזרחית מעל גשר הפקק. בשעות אחה"צ של ה-9 ביוני סיימו כוחותיו של מנו שקד מגדוד 33 יום קרבות מתיש שגבה חללים רבים בכיבוש מוצב תל הילאל ואיזור דרדרה הערבית. לא היה ברור מה קורה בג'לבינה. בגדוד 33 דיווחו שבכפר שורר שקט, אבל לך תדע.

המח"ט מנו שקד הטיל את המשימה על גדוד 32 או גדוד 65 – מי שיהיה מוכן ראשון. מהר מאוד התברר שגדוד 65 ערוך כמעט במלואו, בעוד שגדוד 32 היה מפוזר בשטח. בשבת לפנות בוקר בשעה 0130 של ה-10 ביוני 1967 החל גדוד 65 בתנועה אל היעד.

גדוד 65, כמו חטיבה 80 כולה, הגיע לגזרת פיקוד צפון מהחזית המצרית. בתקופת ההמתנה ישב הגדוד ליד מושב מצליח, סמוך למיפקדת קצח"ר. בראיון לבלוג מספר המג"ד לוי חופש, כיום בן 81 מקיבוץ אפיקים: "עם תחילת המלחמה, בשלב ראשון, היינו במסגרת האוגדה של אריק שרון לכיבוש מערב אום כתף. היינו צריכים לנחות בצד המזרחי של המתחם, אבל אחרי שהתברר שהשריון הצליח במסגרת פעולה זו לעבור לצד המערבי ולפתוח את הציר הזה, הוחלט שהרבה יותר נכון, ובדיעבד זה הסתבר כנכון, להוריד אותנו בחולות ולא לג'בלים. היו צריכים להנחית אותנו בהליקופטרים על מנת לתקוף את המערך המצרי שישב שם. אני תוכננתי לתקוף את הארטילריה, והגדודים האחרים היו צריכים לצנוח יותר עמוק ולתקוף את המערך הלוגיסטי.

לוי חופש בתחילת שנות ה-70

לוי חופש בתחילת שנות ה-70

"אנחנו התחלנו בנחיתה, ואחרי שלב מסוים להפתעתנו המצרים גילו את זה והחלו לטווח את איזור הנחיתה ולמעשה קטעו את תהליך צבירת הכוח. לא כולם הגיעו, וגם שאר החטיבה לא הצליחה לרדת ולפעול, ולמעשה הגדוד שלי נשאר לבד. עם שלוש פלוגות שהיו בשטח ביצענו את התקיפה של המערך הארטילרי, הפתענו אותם לגמרי והשמדנו את כל מה שצריך. זו היתה פעולה מאוד מוצלחת. היתה לנו רק תקלה אחת, כשראינו שיירה נוסעת והיינו בטוחים שזו תגבורת. שמנו מארב ותקפנו אותה והתברר שזו שיירת תחמושת שהתפוצצה וגרמה לנו למספר נפגעים. חוץ מזה, הפעולה עצמה עברה יחסית בסדר וכמעט ללא נפגעים. ואז קיבלנו הוראה לפנות את השטח כי לפנות בוקר עמד להתחיל שם קרב שריון. התארגנו, אספנו את כל הנפגעים שלנו, והיו לא מעט, ויצאנו לחולות חזרה".

אוסי [אשר] דיין, סמל בפלוגה א', מספר על הפעולה באום כתף: "הלכנו בדיונות וזה היה מסע מאוד מאוד קשה. כמה שהיה קשה זה היה עוד כלום לעומת הקרב שחיכה לנו, ולאחריו המארב על השיירה כשאחת המשאיות התפוצצה בתוך הפלוגה המסייעת ושם היו חמישה הרוגים והרבה פצועים. אירגנו אותנו למסע אלונקות, שהיה הקטע הקשה ביותר. הלכנו פחות מרחק ממה שחשבנו, אבל הקושי היה בלתי נסבל. הצלחנו לצאת מכל הדיונות עד למקום שאפשר היה לנחות ולקחת אותנו. משם עלינו לאוטובוסים, חזרנו מהרצועה דרך אל עריש, ראינו כלים שרופים, גופות, כל הדברים שרואים במסע קרבות".

מכאן הוקפצה חטיבה 80 ללחימה בירושלים [7 ביוני 1967], עוד לפני שנודע כי העיר העתיקה שוחררה. כשהגדוד התקרב לקיבוץ מעלה החמישה, מספר אוסי דיין – "התברר שירושלים הסתדרה בלעדינו, ואז שלחו אותנו צפונה באוטובוסים".

חטיבה 80 נשלחה לשרונה, באיזור יבנאל, על הרכס שמול דרום הרמה הסורית. המג"ד חופש מספר: "היינו שם יומיים, או יום וחצי, אני הייתי בקבוצת פקודות וקיבלתי את תוכנית הגדוד במסגרת חטיבה 3 [לכיבוש מוצב דרבשיה]. ברגע שקיבלנו את הוראת הביצוע – יצאנו. זה היה יום שישי. נסענו באוטובוסים עד גונן, משם עלינו לדרבשיה בסיוע טנקים ולא היה שם אויב. עלינו למשטח הפתוח, נתקלנו פה ושם, אבל לא משהו רציני".

סמל דיין: "הגענו לגונן, שמענו וראינו הכל [הקרבות שהתחוללו מעליהם], גם פגזים היו לכיוון שלנו מכיוון הרמה. התחלנו ללכת ברגל דרומה, שתי שורות כל הגדוד, כשפגזים נופלים מעבר לכביש של דרך מע"צ. הכל עבר מעלינו ונפל בשדות. כל הגדוד נמשך לעבר דרבשיה. לא היה שם דבר מיוחד, פה ושם יריות. מה שהיה שם יותר זו ההפגזה של התותחים שלהם. זה היה ממש קרוב. אף אחד לא נפגע, אבל היה שלב שרצית כבר לקפוץ לאיזה בור של פגז שכבר נפל, כי אמרת שפגז לא נופל פעמיים לאותו מקום, אבל אז זה הפסיק. שם התחפרנו ותפסנו עמדות. היו שם כמה זקנים מקומיים שלא יכלו לעזוב והסתובבו בשטח".

איזור א-תינה ודרבשיה מכיוון מערב

איזור א-תינה ודרבשיה מכיוון מערב

סיום ההשתלטות על דרבשיה היה לקראת ערב, ואז קיבל המג"ד פקודה להגיע אל מנו שקד, מח"ט 3, כדי לקבל משימה חדשה – כיבוש ג'לבינה. לוי חופש מספר: "זו היתה פקודה לגבי משהו חדש שלא ידעתי מהו. זה היה כבר לקראת חשיכה. נסעתי להיפגש עם מנו בחולתה. שם קיבלתי את הפקודה לכיבוש ג'לבינה. כשאני הייתי עם מנו הגדוד בינתיים הלך ברגל דרומה על ציר מע"צ".

בסיכום חטמ"ר 3 צוין כי המשימה הוטלה במקביל על גדוד 65 וגדוד 32 – כשהמח"ט העמיד את הזכות לבצע את כיבוש ג'לבינה כנושא לתחרות בין שני הגדודים – מי שיהיה מוכן ומאורגן ראשון לפעול. לוי חופש אומר כיום שהוא אינו זוכר דבר כזה: "ידענו שגדוד 32 תקוע ויש לו נפגעים, ולי היה ברור שהוא לא יכול לבצע את המשימה. לא זכור לי שהיתה תחרות. אני קיבלתי את הפקודה בידיעה שגדוד 22 יושב שם ומקבל אש ולא יכול לזוז, ואני צריך להיערך לכיבוש ג'לבינה".

מה אתה זוכר מקבוצת הפקודות עם מנו שקד? לוי חופש: "הכל נעשה בלילה. היה די חשוך. אנחנו באנו משום מקום. לא היתה הכנה, לא הכרתי כל כך את הגזרה. כלומר, הכרתי מהתקופה שעשינו שם בט"שים, אבל ברמת היערכות הסורית לא היו לנו יותר מדי ידיעות. קיבלנו פקודה די מפורטת, אם כי לא ידעו בדיוק איך הם ערוכים. אמרו לי רק שהם פרוסים לאורך הכביש, כלומר דרך הפטרולים שלהם, ציר שהייתי צריך להגיע אליו ואיתו לנוע דרומה עד לנקודת היתקלות ולתקוף את המוצב".

איזה כוחות יש לך? "יש לי את כל הפלוגות, אולי נשאר משהו קטן בדרבשיה, אבל הרוב היה איתי. נערכנו לתקיפה. אני הלכתי עם חוליית החוד עד לנקודת המגע, כי היה חושך מצרים. זו החוויה הכי זכורה לי משם – החושך הנוראי שהיה. היה צריך להגיע לדרך הפטרולים, ומשם כבר ידעתי איך לנוע. הגענו ושם נערכנו לתקיפה. נענו פרוסים עד כמה שאפשר, לקראת היתקלות. נתקלנו ואז התחיל הקרב. היתה היתקלות די רצינית. הסמג"ד שלי נפצע ועוד כמה נפגעו, אבל יחסית הלך די מהר".

איזו התנגדות היתה? "נפתחה עלינו אש די רצינית גם של מק"כ וגם של מקלעים ורימונים. היה קרב מגע די רציני, ואחרי שהוא נגמר, בעצם הבעיה נפתרה פחות או יותר. היו עוד כמה חילופי אש בהשתלטות על המרחב, אבל שם למעשה היה המגע העיקרי ובעקבותיו נפגעו הסורים וכל היתר ברחו. לקראת עלות היום עשינו סריקה ועלינו למעלה על ציר המוביל [כביש גשר בנות יעקב] ואיתו נענו למעלה אל נפח".

כל הגדוד שלך תקף את ג'לבינה מצפון? "כולם היו על הציר הזה. כשאנחנו פרצנו פנימה פלוגת אחת המשיכה על ציר הפטרולים [דרומה] ופלוגה שנייה עלתה מזרחה לכיוון שאר המערך".

היו לכם נפגעים ממוקשים? "נדמה לי שאחד או שניים, לא זכור לי בדיוק. היה לנו הרוג אחד על ציר הפטרולים, שנפגע מצלף".

המראה מעמדות הגוריאנובים במוצב ג'לבינה אל דרך הפטרולים שבה התקדם גדוד 65

מבט [צפונה] מעמדות הגוריאנובים במוצב ג'לבינה אל דרך הפטרולים שבה התקדם גדוד 65

דרור קצירי, מ"מ בפלוגה ג' [המ"פ היה סגן אבי איתן] מספר לנו: "כשעלינו אל ג'לבינה היינו המחלקה שצריכה להיות עם הבונגלור, כי המוצב היה עם שתי גדרות ומוקשים. בדרך לשם, בעלייה, אני זוכר שהיתה שם יחידה גדולה מחטיבה 3 שניסתה כנראה ללכת לשם ביום ולא הצליחה [אלה היו חיילי גדוד 33 שהיו אחרי קרב קשה על דרדרה, שבו נהרגו כ-25 איש ובהם המג"ד חלפון]. הם אמרו לנו – אל תלכו לשם. הם שכבו בשטח בצורה לא מאורגנת ונראו חבולים. כשהתקרבנו לגדר נפתחה עלינו אש רצינית ביותר, ולא הצלחנו להגיע בצורה מסודרת. נפצעו לי שם כמה מהמחלקה. אחד הבחורים, דן ורוב, חייל מתנדב מחו"ל שלא היתה לו משפחה בארץ, עלה על מוקש ונפצע. אחרי שפרצנו את הגדרות רצנו וטיהרנו בתעלות. זה לא היה כל כך ארוך. נכנסנו למוצב, כוח אחד פנה לצד אחד והאחר לצד השני והתחלנו לטהר את התעלות והבונקרים. כאן כבר הסורים ברחו וכמעט שלא נתקלנו יותר בשום דבר. רק התחלנו לחטוף הפגזה כזאת. לקראת בוקר היה דבר מעניין כשבמרכז המוצב ראינו פתאום טנקים. הסורים הניעו אותם והסתלקו. נראה כי הם היו ערוכים לנסיגה, כי בבונקרים הגדולים היו תדלים ארוזים לקראת פינוי. זה מה שאני זוכר משם".

המג"ד לוי חופש: "הדבר המיוחד זה שלא הכרנו את האיזור, לא היו לנו תצפיות עליו. אני זוכר צילום מאוד מטושטש של היעד [ראו תצ"א בהמשך], והכל היה על הערכה והנחה של קרב מגע וכך ניהלנו אותו. היינו אחרי אום כתף, וזה היה עולם אחר לגמרי ומבחינתנו יחסית זה היה פשוט. לא היתה התנגדות ממש, לא הייתי צריך לפעיל שינוי משימה, או מאמץ גדול, או כוחות נוספים. התוכנית בוצעה כרוחה וכלשונה בצורה די טובה".

ובאותו יום הגדודים האחרים של חטיבה 80 הונחתו בהליקופטרים בדרום הרמה וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות. חופש: "שם הם לא נלחמו. הם רדפו אחרי הרוח והשיגו אותה".

מה קורה איתכם אחר כך? "מג'לבינה נסענו לדרום הרמה, איפה שהיום מבוא חמה, שם העברנו את הלילה, ומשם הסתכלתי על הבית שלי באפיקים. זו היתה חוויה שאי אפשר לשכוח. למחרת ירדנו ברגל כי הדרך היתה בעייתית ומאוד צרה ומשם נסענו דרך הבקעה פעם ראשונה לירושלים, כדי לחוות אותה. למעשה קיבלנו הוראה להגיע לבסיס חטיבת המילואים ברמלה, ומכיוון שהיה לנו רכב החלטתי שנעשה מסע לעיר העתיקה ולכותל. ניצלנו את ההזדמנות ונסענו דרך הבקעה, ביקרנו בעיר העתיקה ומשם נסענו לרמלה".

חופש מסכם את פעילות חטיבה 80 כולה במלחמת ששת הימים: "החטיבה בעצם מימשה את כל הכלים שעמדו לרשותה, בפשיטה עם ההליקופטרים באום כתף, שהיתה שיא הפעילות שלנו, וגם הרמה. זה היה מימוש מלא של משימות החטיבה כפי שהגדרנו וכפי שהתאמנו עליהן. גם ברמה הם עשו עבודה יפה. נכון שלא היה הרבה אויב, אבל זה היה ניצול אופטימלי של האמצעים. זה היה שטח מאוד בעייתי ולא ברור מהו, אבל המהירות יצרה את ההצלחה. החטיבה לא איפשרה לסורים לרגע אחד להתארגן. זה הגדולה של הקרב הזה".

מרשם קרב גדוד 65 - דרבשיה-ג'לבינה

מרשם קרב גדוד 65: גונן-דרבשיה-ג'לבינה

אוסי דיין מפלוגה א' [המ"פ היה סגן יאיר עוגן מיגור והסמ"פ שי לין] לא השתתף בכיבוש ג'לבינה, מאחר שנותר עם המחלקה שלו לאבטח את דרבשיה. על המג"ד לוי חופש הוא מספר: "הוא היה מג"ד דומיננטי, דמות שידעת שאתה יכול ללכת אחריו ולסמוך עליו בלב שלם, אם זה במסע מפרך, באימונים ובצניחות. היה לו כושר בלתי רגיל והוא תמיד היה בראש".

אוסי דיין, היה סמל בפלוגה א' בגדוד 65

אוסי דיין, סמל בפלוגה א' בגדוד 65

אפיזודה שהוא זוכר מדרבשיה: "החבר'ה לקחו כל מיני דברים למזכרת, לא דברים שצריך אותם במיוחד, אבל לקחו. ואז המ"מ או המ"פ הורו לאסוף את כל השלל הזה, עשו מעגל והכל נזרק לאמצע ובמיוחד כשהיינו אנשים הגונים ונאמנים, ואז המ"מ או המ"פ הורו לזרוק באמצע, הדליקו מדורה ובזה נגמר הסיפור. זה לא לבנון הראשונה ששם היו חבר'ה במילואים שלקחו דברים הרבה יותר רציניים. פה היו רק דברים קטנים.

על הקרב בג'לבינה שאותו שמע מחבריו, הוא אומר: "לגדוד לא היו מפות שטח ולא מפות מוקשים של היעד, והיו חבר'ה שעלו על מוקשים. הבחור שנהרג [רב"ט אברהם רשקס בן 28] היה איתי בשירות הסדיר. היתה בכל זאת קצת לחימה לעומת דרבשיה, ששם לא היתה לחימה בכלל. לאחר מכן המשכנו באוטובוסים במסע שנקרא לו מסע ניצחון. עלינו לרמה, נסענו לכל אורך הרמה, אחר כך ירדנו דרך הבקעה אל ירושלים. בכביש שעולה מיריחו לירושלים ראינו את כל השאריות של המלחמה – המון המון פליטים שבורחים וחוזרים. בירושלים ראינו את מה שקרה שם ובזה נגמר הסיפור".

הצל"ש של המ"מ חיים בקר: הבנתי שעוד כמה דקות הסורים מחסלים אותנו

סג"מ חיים בקר, 1965

סג"מ חיים בקר, 1965

סגן חיים בקר, מ"מ בפלוגה ב', היה בכוח החוד של גדוד 65 שפרץ לג'לבינה ולמעשה שיתק את אש התופת שנפתחה על הגדוד מטווח קצר. בהיתקלות נוספת בהמשך הוא נפצע קשה ואחד מחיילי מחלקתו יששכר דב אופנהיימר נהרג [בקר: "הוא חטף כדור בין העיניים"].

הוא מספר לנו בפרוטרוט על היממה של גדוד 65 בכיבוש הרמה: "המשימה הראשונה שלנו בשלב ראשון היתה לפתוח ציר לטנקים בדרבשיה ממערב למזרח. בדרבשיה היו שני מוצבים. במוצב הראשון, היותר נמוך, היתה התנגדות מעטה מאוד. כשהתחלנו לטפס למוצב השני התגובה של הסורים היתה בעיקר מרגמות, שם היו לנו מספר נפגעים קל מרסיסים, אבל לא הייתי אומר שהיה שם קרב קשה במיוחד. בשעות הערב היו לנו היתקלויות עם שלושת הקת"קים הסורים שנשארו בשטח. הם לא העריכו שאנחנו נמצאים כל כך עמוק. בתנועה שלהם מזרחה הם נתקלו בנו, זה היה מעין מארב שאנחנו הכנו, והם פשוט נכנסו לתוכו וחיסלנו את כל השלישייה הזו. בשלב הזה התקבלה הודעה אצל המג"ד לאסוף את הכוחות ולנוע לג'לבינה כי יש שם קושי.

"היינו די עייפים, וגם נמצאנו די גבוה יחסית על הרמה. אבל הכוחות התאספו ומרגע זה מתחילה תנועה רגלית בדרך מע"צ. אנחנו נעים דרומה בדרך לא נעימה לתנועה, כי לאורכה שכבו הרבה אקליפטוסים שנפלו במשך היום מהפגזות הסורים. חוץ מזה, היינו מאוד עייפים והיינו צריכים ללכת מדרבשיה לג'לבינה שזה סיפור די ארוך לגדוד [כ-7 ק"מ]. כשהגענו בדרך מע"צ למקום שהג'ילבון נפגש איתו עלינו מזרחה לכיוון ג'לבינה. שם היה לנו מפגש עם חבר'ה מחטיבה 3, לא יודע מאיזה גדוד. הם היו שם בהיסטריה מוחלטת. אני זוכר את זה טוב, ומה שהם שידרו זה – אל תלכו לשם, זה גיהנום, אף אחד לא חוזר, יהרגו אותכם וכך הלאה".

לפני שעליתם היתה לכם קבוצת פקודות? "קבוצת פקודות לא. התדרוך היה אולי בארבעה משפטים שקיבלנו תוך כדי תנועה. לא ידענו כלום על היעד. היה שרטוט קטן, לא היו מפות ולא תוכניות. לא היה יותר מדי זמן. אנחנו מטפסים מזרחה. בנקודה מסוימת משמיטים את מחלקת המרגמות, היא יושבת בפינה, המ"מ שלה היה גיורא אלוני, הם מתמקמים ומתחילים לירות למוצב. אין להם מטרות, והם יורים לכיוון משוער. אנחנו מטפסים לאורך הג'ילבון ואז צריכים למעשה לעבור את הנחל בנקודה שדרך הפטרולים הסורית חוצה אותו. זה קטע מים רדוד. יש תוכנית קרב שאומרת שמשמיטים רתק פלוגתי של הכלים היותר כבדים שיש, אנחנו עושים את זה והכוח עובר מתחת לרתק, כלומר מזרחית לרתק, ששכב על הנקודה הכי בולטת לפני הגדרות של הסורים. מפקד הרתק היה עוזי לנדאו [לימים שר וח"כ], שהיה בדרגת ממ"ק".

דרך הפטרולים הסורית בכיוון ג'לבינה [לדרום]

דרך הפטרולים הסורית בכיוון ג'לבינה [לדרום]

היכן אתה אישית בסדר התנועה? "אני במחלקה המובילה, ממש בשלישייה או החמישייה הראשונה. ואז מתגלגלים למטה לשטח של הגי'לבון לזרימה שלו, ואיך שאנחנו חוצים אותו נפתחת עלינו אש. אני מזהה את מקורות האש, הם יורים משלוש עמדות גוריאנוב שיושבות מזרחית מעל לדרך. אנחנו מקבלים אש חזקה, וזו נקודה שאני מבין שאם אנחנו נשארים עוד כמה דקות הם מחסלים את כולנו. הרתק התחיל לירות, והאמת היא שיותר משהוא היה על העמדות הסוריות הוא סיכן אותנו עד שהמ"פ שלנו עוזי צור [פינקלשטיין] צעק להפסיק את הרתק.

"הסורים יורים עלינו ואין זמן לבצע את הפעלת הבונגלור שתיכננו ופריצת הגדר וכל מה שקשור בזה. ואז אתה עובד באינסטינקט. היו איתי עוד שני חיילים, אנחנו קופצים מעל הגדר לתוך שדה המוקשים ונדבקים לדופן מתחת לעמדות הגוריאנוב. הם יורים מתוך מיצדיות. אנחנו מטפסים על הדופן שמתחת למיצדיות ומטפלים בעמדות של הגוריאנובים. זורקים פנימה רימון, יורים כמה צרורות ובזה נגמרת הפרשה של העמדות האלה. מיד לאחר מכן אנחנו קופצים לתוך התעלה הראשונה. אחד הבחורים שהיה איתי, איתן ורדי, היה בחור נמוך וכשהוא קפץ לתעלה זה היה מוזר כי הוא נשאר גבוה. הסתבר שהוא קפץ על גב של חייל סורי שהיה בתוך התעלה במצב כריעה והיה כנראה בהלם. ורדי מיד תפר אותו. אנחנו מתחילים בטיהור התעלה הזו, שהולכת צפון-דרום ומטהרים אותה ובמקביל נכנסים כוחות אחרים. יש שם שתי תעלות מרכזיות ובתים בין התעלות, ואנחנו מתקדמים עם הפנים דרומה, מדי פעם מקבלים אש מתוך בתים וגם מקבלים אש מהמוצבים היותר רחוקים שמשם הטרידו כל הזמן.

"אנחנו מוצאים את עצמנו מטהרים חלקים מהתעלה, עד הרגע שבו דרך חוצה את הכפר מזרח-מערב. בנקודה הזו, מעבר לדרך הזאת, שכבה חוליה סורית. הם פתחו באש, הרגו את החבר שלנו אברהם רשקס מהמחלקה המקבילה, שנפגע מצרור, ואנחנו במקביל מחסלים את השלישייה הזו. במהלך כל זה הם פוגעים גם בי. קיבלתי שלושה כדורים בצוואר מטווח קצר מאוד, שנכנסו מצד אחד ויצאו מצד שני. זו היתה פציעה קשה, אבל עם הרבה מזל. העורק הראשי נפגע, אבל לא נחתך. זה היה באור ראשון של שבת, ופה מחליטים בהתחלה שלא כל כך מטפלים בי כי אני נראה להם בעולם ההוא. בסוף הורידו אותי באלונקה ושכבתי קצת בבית החולים".

תצ"א של ג'לבינה ששימשה את גדוד 65 [ממזרח אל מערב]. בכחול: התנועה של הגדוד. אדום: ההיתקלות עם עמדות הגוריאנובים. צהוב: המקום בו נפצע בקר

תצ"א של ג'לבינה ששימשה את גדוד 65 [ממזרח אל מערב]. בכחול: התנועה של הגדוד. אדום: ההיתקלות עם עמדות הגוריאנובים. צהוב: המקום המשוער בו נפצע בקר

בתיאור הצל"ש שקיבל בקר לאחר המלחמה נכתב: "ביום ה-10 ביוני 1967 במוצב ג'לבינה נפתחה אש כבדה על הכוח הפורץ מטווח קצר. סגן בקר, מבלי שנצטווה ובלי שהיה זה מתפקידו המקורי, התפרץ עם עוד שני חיילים לתוך המוצב עוד לפני פריצת הגדרות, חיסל ברימונים שתי עמדות ואיפשר לכוח לחדור לתוך המוצב. האש נורתה עליו מטווח קצר ביותר, אך על ידי איגוף מוצלח הגיע עד לפתח העמדה ממש, מבלי שנפגע איש מחולייתו".

בקר אומר על כך: "אתה צריך להיות קצת משוגע וקצת צעיר כדי לעשות את מה שאתה עושה. בגיל ה-20 המוקדם יש לך את האומץ לקפוץ לשדה מוקשים ולעבור אותו בריצה. הרי בלהט הקרב אתה לא מקדיש מחשבה מה יהיה אם אעשה עוד שני צעדים ואעלה על מוקש. כשאתה חוטף אש ונמצא במקום שבו אתה מרגיש את הקליעים עפים סביבך, אין לך ברירה אלא לעבור את הקטע הזה בריצה, וזה מה שעשינו. הטיפול בגוריאנובים היה בעצם לטובתנו, כי אנחנו באנו ממקום שהם לא יכלו לראות אותנו. הם היו בתוך העמדות הסגורות והחיסול שלהם היה החלק הקל. ההגעה לשם היתה החלק המסוכן".

חיים בקר, 2016

חיים בקר, 2016

בצל"ש נכתב שתקפת בלי לקבל פקודה. בקר: "לא קיבלנו פקודה לחצות את שדה המוקשים ולקפוץ מעל הגדרות, אבל זה היה מתבקש. לא היתה ברירה אחרת. בעצם כשעברנו את החלק הראשון עברנו על דרך הפטרולים הסורית שלהם, וכשנפתחה האש שלהם נאלצנו לעבור מזרחה לשדה מוקשים".

החושך המוחלט לא עזר לכם בתנועה. הם גילו אתכם בהתקרבות ליעד, חיכו שתתקרבו ואז פתחו באש. "הם גילו כשהיינו קרובים אליהם. תראה, זו לא פעולת קומנדו סודית שאף אחד לא רואה ולא שומע. זה הרבה חיילים שנמצאים בתנועה ועושים רעש".

מה אתה אומר על החבר'ה שפגשתם בדרך ליעד בג'לבינה, שהמליצו לכם לא לעלות? "אילו לאורך כל המלחמות שעברנו, וברוך השם עברנו לא מעט, היינו פועלים בחשיבה כזאת, אז לא בטוח שהיינו מדברים היום. בסופו של דבר, זה עניין של נחישות ושל חינוך. זו לא היתה פעולה ראשונה שלי, אבל זו היתה מלחמה ראשונה שלי. וכשאתה בן 17 וחצי ואתה שואף לקרבך את הדבקות במשימה ואת המוכנות לעשות, ואין מושג כזה שאתה לא משיג את המטרה, התוצאות הן כאלה. זה מסוג קרב כזה שאתה בתנועה ויש לך פחות זמן לחשוב מה יהיה אם תיהרג. כשישבתי אחר כך הרבה חודשים בתעלה [סואץ] היה הרבה זמן לחשוב. בקרב בתנועה אין זמן לחשוב, אתה עושה הכל כפי שתרגלת וכפי שאתה מאמין, ואם אתה מצליח אתה יכול לקבל גם צל"ש".

לעומת הקרב באום כתף, איך היה בג'לבינה? "אום כתף היה קרב יחסית 'קל', ואני אגיד לך מדוע. בשלב המשימה על היעד נלחמת בתותחנים, שהם לא לוחמי חי"ר הכי בכירים. הם חירשים מרעש התותחים, ומעבר לכל הם עיוורים. הרשפים יצרו מצב שאתה לא רואה כלום, כי באנו בלילה. והקרב הוא מטווחים של מטרים בודדים. נוצרה שם פאניקה מטורפת של המצרים ובריחה המונית. עיקר הנפגעים שלנו היו מפעולות שאנחנו יזמנו, כמו ירי על משאיות תחמושת. הקרב עצמו היה לטובתנו עם גורם הפתעה מוחלט. קודם כל, בדרך לשם הורידו אותנו רחוק מהיעד וזו היתה הליכה קשה בתוך הדיונות, כשאתה עמוס בציוד ותחמושת, ולאחר מכן צריך להבקיע בתוך בליל של חיילים מצרים מבולבלים שרצים לכל הכיוונים. ומה שמרחף ממעל זה חברנו אריק [שרון, מפקד האוגדה], שאמר – חבר'ה, אם אתם לא מסתלקים משם תוך זמן קצר, הטנקים שלנו עולים על היעד והם לא יזהו אתכם. אז זה ממריץ אותך לעשות הכל מהר".

ג'לבינה [קבוצת העצים] מול גשר הפקק

ג'לבינה [קבוצת העצים] מול גשר הפקק, מרחק של 1 ק"מ

איך תסכם את כיבוש הרמה הסורית? "בשנים ההן לא בהכרח מדינה קטנה היתה ממש בסכנת השמדה, אלא אנשים נועזים הביאו לניצחון גדול. ואם אתה הולך כמה שנים אחר כך, אז ב-73 שטח ענק לא עזר והביא לכישלון יחסי לא קטן עם הרבה מאוד נפגעים וכמעט חורבן בית שלישי. כשגמרנו את הלחימה בששת הימים, כולנו חשבנו שמחר נחזיר את השטחים וייכרת הסכם שלום ותקום מדינה אחרת. אז כמה זמן עבר מאז, 50 שנה? תראה שאנחנו עומדים באותו מקום שבו סיימנו. וזה דבר שבהחלט מעציב אותי".

————————————————————————————————————————————————————–

עוד על כיבוש ג'לבינה ע"י גדוד 65:

דו"ח תקיפה של חטמ"ר 3 – לחצו לקריאה

ישראל שוורץ מתוך הספר "אנו הלוחמים" – לחצו לקריאה

ראיון עם מנו שקד מח"ט 3 – לחצו לקריאה

עדות לוחם על הרג שבויים בג'לבינה

הסבר על קרב ג'לבינה בסיור מפקדים בשטח ב-1968

סיור מצולם בג'לבינה

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “גדוד 65 בג'לבינה ודרבשיה

  1. קרב לא פשוט בג'לבינה למשך כמה דקות שבהן החיילים נצמדו לאדמה בגלל אש סורית מכאן ואש רתק כוחותינו משם, וכנראה שאף אחד לא שעה לפקודה "אחריי" של המ"פ פינקלשטיין. היחידים שמתעשתים הם שלושת המ"מים של פלוגה ב', אחד מהם כאמור הוא חיים בקר, שמסתערים וחוצים את הגדרות. בקר הוא זה שמשתק את עמדות המקלעים, האש שוככת ואז חיילי הפלוגה קמים ועושים את המוטל עליהם. הקרב למעשה מסתיים בשעות לפני הצהריים של ה-10 ביוני אחרי שנדם הכדור האחרון של אש צלפים דלילה שנורתה ממזרח.

    מחיר הדמים של גדוד 65 בג'לבינה: שני הרוגים וכ-30 פצועים.

  2. לוי חופש היה אחר כך מפקד ה-נח"ל בדרגת אל"ם. סיפור אום כתף הוא דוגמה נוספת שיחסי ציבור חזקים מהאמת. הקרב המשמעותי באום כתף היה על המוצב שהיה יעד מבוצר גדול , על היעד הזה נלחם בית ספר למ"כים של ה-נח"ל המוכר שנחל 906 שבטה ושילם בחיי 13 מלוחמיו ומפקדיו. הקרבות עליהם מספר לוי חופש היו על מרחב עורפי של תותחנים בעיקר כפי שהוא אכן מתאר . אבל מה נח"ל מול צנחנים.

    • בא נאמר שקרב אום כתף כלל מספר רב של קרבות משנה, כאשר קרב התעלות הקשה ביותר היה הקרב שניהלה חטיבה 99 בפיקוד קותי אדם ז"ל במסגרתה לחמו גדודי נחל 906 ו-907 וגדוד מילואים. אבל היו גם כוחות נוספים שכל אחד תרם את חלקו, כגון חטיבה14 שריון, 6 גדודי ארטילריה, גדוד הנדסה ועוד.

  3. כתבה מעניינת עבורי, כמי שרגיל לקרוא חומרים רק על גולני. במילואים הייתי בחטיבה 3 ואני רואה כאן שלא טובים מדי בקרב זה

  4. בני. למען הדיוק . בקרב התעלות לחם בפועל רק גד 906 , 907 היה היתרה של 906 ולמעשה היא וגדוד המילואים לא לחמו. (ידע אישי, שרתתי ב-906)

    • מי אני שאתווכח עם לוחם ותיק כמוך.
      אני למדתי על הקרב ממפקד בה"ד בזמני, יוסף קסטל ז"ל, שהיה כמדומני מג"ד גדוד המילואים של חטיבה 99.
      מכל מקום, תהילת קרב אום כתף לא ניטלה מלוחמי החי"ר שלחמו בתעלות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s