מסלול ארוך טנק בודד

מי אשם בטעות הניווט של גדוד 129? תחקירי מח' היסטוריה הלבישו אותה על קמב"צ חטמ"ר 3 שצורף לחטיבה 8, אבל כעת לראשונה מתפרסמת גירסה שטרם נשמעה * מ"מ החוד של גדוד 129, זאב חטין, מתאר את השתלשלות האירועים

סיר א-דיב והדרך העולה אל קלע

סיר א-דיב כיום, משמאל הדרך העולה אל קלע

זאב חטין אינו מוזכר בתחקירי מחלקת היסטוריה, לא בספרים ולא בכתבות. הוא לא תוחקר ולא נשאל כל השנים, על אף שיש לו חלק מרכזי מאוד במהלך התנועה של גדוד 129 בהבקעת הרמה הסורית במלחמת ששת הימים.

רבות סופר ודובר על טעות הניווט של גדוד 129, כשבמקום לפנות מאיזור המוצב הסורי נעמוש בדרך שמתמשכת בכיוון צפון-מזרח אל זעורה – היעד המתוכנן שלו, הוא נמשך יותר מדי דרומה ולבסוף עלה והסתבך מול מתחם הנ"ט של קלע, שלא היה בתוכניות של פיקוד צפון וחטיבה 8 במסגרת המאמץ העיקרי לכיבוש הרמה הסורית.

מי אשם בטעות הזו? ההיסטוריה – וליתר דיוק ענף היסטוריה – שפטה וקבעה כי היה זה קמב"צ חטמ"ר 3, סרן דן בונה, שצורף במיוחד לחטיבה 8 ע"י פיקוד צפון כדי שיראה לה את הדרך לזעורה. קצת אחרי נעמוש הגיע הרגע שבו סרן בונה התווכח עם מ"פ הסיור של חטיבה 8, רס"ן רפאל מוקדי, מאיפה צריך לעלות. בונה פסק שיש להמשיך דרומה, בעוד שמוקדי זיהה את הנתיב הנכון ע"פ התכנונים שנקבעו בפיקוד צפון.

כשהמג"ד אריה דיין "בירו" העדיף לבסוף את הצעתו של דן בונה – להחלטה הזו אין כבר השפעה. חלק גדול מהגדוד שלו כבר נמצא דרומה משם וקדימה במסלול הלא מתוכנן.

למה ואיך זה קרה?

הפוסטים הקרובים שיתפרסמו כאן יתמקדו באותה טעות, כשלראשונה יישמעו גרסאות אנשי הטנקים המובילים ובעקבותיהם ננסה להבין ממרחק של כ-50 שנה האם טעות הניווט שהודבקה לדן בונה היתה מוצדקת והוא אכן האחראי לכך שגדוד 129 כמעט והתרסק בקרב שלו עם קלע.

לראשונה מגולל מ"מ החוד, זאב חטין, את גרסתו לאירועי אותו יום כשהוא כותב את הדברים בשמו.

וכך כתב לנו זאב חטין:

"מזה זמן אני עוקב אחרי התכתובת באתר נעמוש, בה מנסים שלמה מן ואחרים לפתור את סוגיית הטעות בניווט והשתלשלות הקרב. כיוון שבהמשך יובן שאני הובלתי את הגדוד, הרי שברור שאותם אלו שמונו להוביל, קרי סיירים מקומיים ופלוגת הסיור החטיבתית, לא היו בראש הכוח. גם מעדויותיהם ואחרים ניתן להבין זאת.

אני מתחיל את סיפור הקרב שלי ושל הפלוגה/גדוד/חטיבה בחניון יום בוואדי ממערב לקיבוץ איילת השחר ביום שישי ה-9.6.1967 בסביבות השעה 08:00. נאמר באופן כללי להיות מוכנים לתנועה, אבל האווירה הכללית היתה של סיום המלחמה והתחילו צילומי ניצחון ליד הטנקים והכנת משהו לאכול ולשתות.

סדר התנועה לכניסה לחניון היה כזה שכאשר ניתנה הפקודה בשעה 10:00 וזזנו, הייתי המ"מ המוביל של פלוגת 'זווית' המובילה של הגדוד, שהמ"פ שלה היה נתי, בגדוד 129 שהמג"ד שלו היה בירו. בקרב הזה שהחל עוד לפני שהגענו לגבעת האם הצטרפנו בערך בשעה 11:07 בחציית הגבול ליד גבעת האם בסמוך לכפר סולד. כך היה סדר התנועה עד לסיר א-דיב ולצומת עם דרך הנפט.

מרגע חציית הגבול ליד גבעת האם ועד לסיר א-דיב לא היה לפניי, וגם לא ראיתי, שום חייל או רכב ישראלי.

בחלק הקרב הזה היה זה מסלול טנק בודד ארוך בן כמה קילומטרים, בו ירינו מכל מה שיכולנו, כולל רימוני יד, נשק אישי (עוזי), מקלעים 0.3 ו-0.5 וכמובן התותח, בכל מה שהיה נראה כמטרה ראויה לפי סדרי עדיפות של איומים וטיווח.

אחריי נעו, ולא תמיד בצמוד, נתי וסמל המחלקה המצטיין שלי, קרול מיטלמן, שאגב הגיע עד לקלע, וצריך לתקן טעות היסטורית כי תמיד מציינים רק שניים שהגיעו – נתי [הורביץ] ונחום [גנצרסקי], אבל העובדה היא שגם קרול הגיע.

בשלב מסוים בסיר א-דיב עצרנו. הבטתי אחורה וגיליתי שהפלוגה והגדוד משתרכים הרחק הרחק מאחורינו. התייעצנו נתי ואנוכי האם להוריד את קצב ההתקדמות ונתי פסק: לא נעצרים, שהם יתחילו לרוץ.

אני זוכר שראינו שהם תחת אש תותחים דלילה מכיוון קלע, אבל לא יכולנו לראות בדיוק ולכן חיפשנו עמדות שנוכל להעסיק את הטנקים היורים. כשמצאנו אותם הם הסתתרו בין הבתים והתחלנו לירות על הבתים החשודים ולהפילם. בשלב מסוים שיפרנו עמדות עוד קדימה במעלה הדרך.

מרשם קרב גדוד 129 מגבעת האם לקלע. באדום: הדרך שפוספסה לזעורה

מרשם קרב גדוד 129 מגבעת האם לקלע דרך מחסום קוביות הנ"ט. באדום: הדרך המתוכננת לזעורה, שפוספסה [המרשם במבט ממערב למזרח]

איפשהו שם בסיר א-דיב נפצעתי בערך בשעה 12:30 מאש כוחותינו. המשכתי כמיטב יכולתי עוד זמן מה, ולאחר שכנראה התעלפתי הצוות הוריד אותי לתוך הצריח, עצר את הטנק והפסקתי להוביל את הגדוד.

לא נאמר לי מעולם לחפש ולפנות לדרך שתוביל לזעורה מהדרך בה נסענו, אבל עוד קודם לכן שם בצומת דרך הנפט בתוך סיר א-דיב, ביני לבין נתי המ"פ עלתה השאלה לאן לפנות. נתי הציע שנפנה שמאלה, אך היסס וכנראה שלא הבין בדיוק או ידע את מיקומנו ולא החליט. הוא פנה לבירו המג"ד, שכנראה לא הבין ממנו היכן אנחנו ולכן לא נתן פקודה ברורה אם בכלל, וכך השאיר נתי את ההחלטה בידי!

מכיוון שניהלנו קרב תותחים עם האויב וירו עלינו מכיוון קלע וגם מכיוונים אחרים, אך האיום המרכזי היה מטנקים ומשמידי טנקים שירו מקלע – עשיתי את מה שלימדו אותנו שנים רבות: לצפות, לזהות מטרה, להשיב אש, לקצר טווח ולחסל את האיום".

——————————————————————————————————————————————————————

עד כאן דבריו של זאב חטין. בעקבותיהם יתפרסם כאן בקרוב תחקיר שינתח את גרסתו וינסה לענות מחדש על השאלה – מי באמת אשם בטעות הניווט?

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “מסלול ארוך טנק בודד

  1. לא ניתן להבין כאן שום דבר לגבי טעות הניווט. אם הכותב הוביל את הטור, כיצד ידע לאן לנוע? מי ניווט אותו ומדוע החליט דווקא להגיע לסיר א דיב.
    יש לי השערות משלי, אבל נמתין לתחקיר המובטח.
    אזכיר שוב את הגרסה ששמעתי מאהוד אברמסון והדברים העולים מרשת הקשר.

    • חטין לא ידע לאן בעצם נוסעים, הוא לא היה בקבוצת פקודות, הוא לא שמע ולא ידע שהיעד הוא זעורה.

      הוא פשוט נסע מזרחה מגבעת האם כפי שאמרו לו ונע מזרחה עד שהגיע לדרך הפטרולים הסורית ומשם פנה דרומה ונסע על הדרך כל הזמן, עובדה שגם המ"פ נתי הורביץ לא התמצא בשטח ולא ידע לכוון, לא אמר לחטין לעצור, בעצם אף אחד לא עצר אותם, אף אחד לא תיקן אותם, לא מג"ד ולא סייר, לא קמ"ן ולא מח"ט, כל החטיבה נעה אחריהם וכשהם מתחילים לבסוף לטפס מזרחה ונוצר מגע ראשוני עם העמדות בסיר א-דיב ולאחר מכן עם קלע, חטין עושה מה שכל שריונר חונך לעשות – לקצר טווח ולחסל את האיום, זה בעצם היה המוטו של משימת ההבקעה העיקרית – לחץ מתמיד קדימה.

      וכך הם נמשכו ונמשכו עד לקלע. יתר חטיבה 8 מגיעה לציר הנפט ומשם נעה לזעורה כשהיא מותירה את 129 להתמודד לבדו עם מה שהוא בישל לעצמו, אבל דומה שלא אל חטין או הורביץ יש לבוא בטענות.

  2. תודה לזאב חטין ששיתף בקורות אותו. זהו מסמך חשוב מאין כמותו בהבנת מה שקרה לגדוד 129. הדברים מעוררים מחשבות רבות, אבל אחכה קצת עם מסקנות. רק כדאי לשים לב לעובדה המעניינת הבאה: חטין הציץ בשעונו כשעבר את הגבול והוא זוכר את השעה 11:07. רשמית, גדוד 129 חצה את הגבול בשעה 11:30 לאחר דיווח של המג"ד בירו. זה מה שמופיע ביומן מבצעים של פיקוד צפון וצוין לאחר מכן בתחקירי מחלקת היסטוריה.

    בירו לפי מה שידוע לי היה איפשהו טנק חמישי או שישי אחרי פלוגת זווית של נתי הורביץ. ההבדל בינו לבין הטנק המוביל של חטין הוא כ-20 דקות, זהו פער משמעותי שגדל בהמשך. בעקבות זאת ניתן לשער כי כשבירו נמצא בנקודת הוויכוח של הסיירים אם לפנות שמאלה או להמשיך ישר – הטנקים של מחלקת החוד נמצאים כבר בפאתי סיר א-דיב ובעקבותיהם יתר הפלוגה.

  3. בתל פחר נווט של גדוד 12 היה בטנק המוביל ,למה בחטיבה 8 לא נתנו פקודה שהסייר יהיה בטנק הראשון ?
    זהו מחדל זועק .

  4. שעת המעבר בגבול מראה על חוסר התמצאות בשטח! גם אני הצצתי בשעון כשאני עברתי את הגבול ואני הייתי מ:מ המחלקה האחרונה בגדוד. אני עברתי את גבעת האם ב1330, כלומר הזמן של חיטין נראה לי סביר ביותר.
    באשר לידידי קרול מיטלמן, אני לא ראיתי אותו למעלה בקלע. רק הטנק של נתי ושלי הצטרפו לחטיבה שהגיעה מזעורה. אם הגיעו טנקים נוספים אזי יש לתת את הקרדיט לכך למחלקת החימוש שהכשירה מכל הטנקים הפגועים כ-14 טנקים שהגיעו לקלעה במשך הלילה שבין ששי לשבת.. יתכן ומיטלמן היה באחד מהם. הגיעו עוד 3-4 טנקים לפנינו אבל הם נפגעו באמצע קלעה….
    מכל הראיונות ברור שיש לבצע תחקיר מקיף ולדעתי לנקות את דן בונה מהאחריות למחדל הניווט.אני מניח שדן בונה התווכח עם רפי על מקום הפניה כיוון שהטנקים של פלוגת זווית היו כבר בדרך לסיר אדיב ולכן הפניה בציר הנפט היתה יותר הגיונית… חבל שלא עשו תחקיר ראוי לשמו (אגב אני לא בטוח שעשו תחקירים גל על קרב תל פחר שיתכן והיה מיותר ועל קרב גיבעת התחמושת שהיה ברור שהוא מיותר. לדעתי שני הקרבות הללו שעלו לנו בדמים מרובים לכאורה ובכל הזהירות נבעו כנראה מ"קרבות" אגו של מפקדים צמאי תהילה!!

    בבנין ציון ננוחם
    נחום גנצרסקי

  5. וכמו בקרב של גולני על תל פאחר, מה ש"עובד" כאן הכי טוב זה הפיקוד הבכיר, מג"ד / מח"ט והמטה שלהם….תכל'ס – אין פיקוד, אין שליטה בכוחות. תדריך לפני קרב זה לא תדריך (גם חלק מהחיילים של גולני לא שמעו בכלל על תל פאחר), המפקד אינו מוביל ולא בצוות המוביל ולא רואה בכלל מה קורה עם הכוח המוביל. מח"ט גולני ישב בגבעת האם ולא ראה איך גדוד 12 מתפרק, מח"ט 8 נסע אחרי הכוחות ולא הבין שגדוד שלם נסע לכיוון אחר… נפלא. ושניהם הפכו לאלופים ב-73'

  6. האם אנשי ענף הסטוריה קיימו תחקיר עם הסרן בונה באשר לשיקוליו ואיפה אפשר לקרוא. ? ודאי היו לו סיבות משלו מדוע קבע כי יש להמשיך על הדרך

  7. עובדים חודשים ושנים על תוכנית גורלית ובסוף שלומאליות של בכירים בחטיבה מחרבנת את העסק

  8. פוסט שיוקדש לסיפור "טעות הניווט" של דני בונה [היתה או לא היתה?] נמצא בהכנה ומתעכב בגלל מחלתו של אחד האנשים הקשורים לכך.
    מקווה שיתפרסם עד פסח.

  9. זכיתי להיות אחד מאותם טנקיסטים שהשתתפו בקרב הקשה והכה חשוב להבקעתו של המערך הסורי ברמת הגולן, רבות הן אותן תמונות מאותו קרב ששמורות בזכרוני ועד היום הזה.
    גדוד 129 השתתף לפני כן בקרבות שנערכו בתחילת המלחמה באזור כונתילה בסיני, שם נלחמנו נגד כח טנקים מצריים שהיו עדיפים עלינו משום שהיו בידיהם טנקי סטאלין שהיו ידועים בטווח הירי שלהם שהגיע עד לכ 3 ק"מ ובעוד לנו היו נרי שרמן שחלקם M51 וחלקם M50 בעלי טווח ירי קטן יותר מאשר למצרים, אך הצלחנו להביס אותם ואת חלקם להבריח מן האזור. שהינו באותו אזור כ יומיים, ולאחר מכן חזרנו לשטחי מדינת ישראל ומשם עלינו צפונה. הגענו לאזור ראש פינה ושם פוזרנו בין עצי הפרי, בהמתנה עד לקבלת הפקודה נוע נוע סוף אל עבר רמת הגולן. יצאנו לקרב, וכפי שכבר צויין בכתבה שעלינו דרך גבעת האם, ומשם אל עבר כיבושה של רמת הגולן. אין אני מתכוון להיכנס לפרטי פרטיו של הקרב שכבר צויין, אך סיפורון קצר ומיוחד אודות כל מה שהתחולל והתרחש בטנק שלנו שבצוותו היו מ"מ סגן נחום גנצ'רסקי, נדב סיון – תותחן, דני קנרי טען קשר, נהג – אבישי אטינגר, עוזי אברהם – מקלען.
    תוך כדי תנועה בשטח נתקלנו באש תופת מלווה בממטרים של ארטליה שלא פסקה לרגע. אני נזכר שעברנו את מכשול הקוביות ונכנסנו ממש לגיא הריגה, כאשר מסביבנו על גבי הגבעות תותחים שיורים עלינו וביניהם תותחי דמי. תוך כדי התקדמותנו לכיוון כפר קלעה, קיבלתי פקודה שעלי לצאת ומיד מתא המקלען בכדי להעבור לתא הטען קשר, משום שדני הטען קשר נפגע ברגלו תוך כדי צידוד הצריח, ועלי להחליפו ולהכניסו לתא המקלען. תוך כדי יציאתי מהתא נעמדתי ליד הצריח וכולי רוכן פנימה בכדי למשוך החוצה את דני, ואז אני ששומע שמטר של קליעים נופלים לרגלי מירי בלתי פוסק שהיה מכוון בכדי לפגוע בי. למזלי שלא נפגעתי והצלחתי להכניס את דני לתא המקלען, ואני נכנסתי במקומו לתא הטען קשר. התחלנו שוב לנוע , ולפתע נחום פוקד עלי בקשר לטעון במהירות פגז, משום שבזוקאי סורי הצליח לפגוע בשני טנקים לפנינו, ואנחנו ניצבים מולו כמטרה הבאה שלו. תוך כדי נסיון לטעון את הפגז נתקלתי במצב שהו הסדן לא נסגר והפגז נשאר תקוע, אינני קולט עד היום כיצד הצלחתי בכוחות על אנושיים להכניס בסופו של דבר את אותו פגז, ופגענו באותו בזוקאי, וכך ניצלו כנראה חיינו. בסופו של הקרב הגענו לכפר קלע 5 טנקים, כאשר 3 טנקים נעו לפנינו ונכנסו לשטח פתוח וכולם נפגעו מטנק סורי שפגע בהם, רבים נפגעו וראינו את חברינו מתבוססים בדם וחלקם פצועים, וכך נותרנו 2 טנקים, שנקראים עד היום הזה "שני הטנקים שכבשו את רמת הגולן" כל היתר כבר סופר לכם בכתב הגדולה.
    מה שנשאר לכולנו מאותה תקופה הם אותם זכרונות ואותן תמונות שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו.
    לא נשכח את חברינו היקרים שנהרגו בקרבות העקובים מדם, וזכרם ישאר איתנו לעד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s