"אף אחד לא אמר לנו לאן לנסוע"

קרול מיטלמן, סמל במחלקת החוד של פלוגה ז' מגדוד 129, היה בטנק הראשון שהגיע למחסום הקוביות שלפני קלע ולאחר מכן גם לכפר עצמו * על ההגעה ליעד הלא נכון הוא אומר: "אף אחד לא אמר לאן לנסוע ולא נתן שום הנחיה ימינה או שמאלה, לא היו לפנינו שום סיירים" * על הקרב בקלע של הטנקיסטים מבית לבית: "זה יותר סיפור, לא היה שום טיהור, הלכו כמה חבר'ה לשני בתים אולי, אבל הסורים כבר ברחו משם"

הכפר קלע בצילום מינואר 1968

הכפר קלע בצילום מינואר 1968

"תמיד יש את אלה שעולים לבמה", אומר מי שהיה סמל במחלקת החוד בפלוגת זווית בגדוד 129 של חטיבה 8 שדהרה לקלע. "אני אף פעם לא עליתי ולא דיברתי בפומבי. אם דיברתי, זה היה בתוך הצוות. לא ניסיתי לקבל קרדיט ואני לא חושב שמישהו צריך לקבל קרדיט על מה שהוא עושה במלחמה".

קרול מיטלמן זוכר איך אחרי מלחמת ששת הימים היו כתבות רבות בעיתונים על כובשי הרמה, ואיך נתי הורביץ, המ"פ שלו, סיפר כי ביקש את עזרת חיל האוויר – אחרת הוא יושמד, אבל מאז, הוא מספר – "נעלמנו, כאילו לא כבשנו את הרמה. באף יום עצמאות לא מזכירים בכלל את הגדוד שלנו ואת הקרב".

בפוסט הקודם פורסמה עדותו של המ"מ שלו, זאב חטין, שהוביל את גדוד 129 ואת חטיבה 8 אל קלע במקום לזעורה. זה קרה מפני שלא אמרו להם מה היעד. גם המ"פ נתי הורביץ, שהלך לעולמו זה מכבר, לא בדיוק הבין לאן צריך להגיע. כעת מיטלמן מספר את גרסתו באשר לאירועי אותו יום דרמטי. זוהי עדות שמחזקת את זו של המ"מ חטין.

משימת חטיבה 8 בהבקעת הרמה הסורית היתה הגעה לזעורה וכיבוש מתחם הנ"ט שלו והכפר, ולאחר מכן השתלטות על הדרך למסעאדה. מכל התכנון יצא שגדוד 129, במסגרת החטיבה, הגיע לקלע בגלל מה שנטען בתחקירי מחלקת היסטוריה של צה"ל – טעות בניווט לה היה אחראי לדבריהם קמב"צ חטמ"ר 3, סרן דן בונה, שצורף במיוחד לחטיבה 8 בזכות היכרותו עם השטח. על אף זאת חטיבה 8 נמשכה בציר לא מתוכנן ועלתה לקלע המרוחק כ-4 ק"מ מהיעד המקורי.

נתי הורביץ [גולן], מ"פ 129, עם אקדח, קלצ'ניקוב ורגל על טנק סורי

נתי הורביץ [גולן], מ"פ ז' בגדוד 129, עם אקדח, קלצ'ניקוב ורגל על טנק סורי

עלילות גדוד 129 בחזית הסורית מתחילות בנסיעה הארוכה ביום רביעי ה-7 ביוני 1967 מגזרת הדרום בהר צניפים אי-שם סמוך לגבול מצרים, לאחר לחימה של יום וחצי מול חטיבת שריון מצרית בכונתילה. לאחריה חטיבה 8 הוקפצה לצפון. בעליות של סדום איבד גדוד 129 שני טנקים שנפלו מהמובילים. "אחד מהם", מספר מיטלמן, "היה מהמחלקה שלנו, זה היה הגור".

איך הוא נפל? מיטלמן: "הנהגים השתוללו, נסעו לא נכון בעליות והיה בלגן. זה חשוב לציין כי מוריס איפרגן, שהיה מפקד הטנק הזה, נהרג אחר כך בקרב בקלע. עוד טנק שהתהפך היה ממחלקה אחרת. היינו יומיים למטה בדרום, חשבנו שהמלחמה נגמרה, אפילו הודיעו לנו באותו בוקר שזה נגמר והוציאו בקבוקים לשתות לחיים".

היו גם כאלה שהצטערו שהמלחמה נגמרה כל כך מהר. "בכל זאת השמחה היתה גדולה כי אנחנו בחיים. נהרגו לנו שם שלושה ונפצעו שבעה. גדושר, אחד ההרוגים, היה בן מחזור שלי, ויעקוביאן, הנהג שנהרג, היה מספר אישי אחד לפניי".

מה ידעתם על המשימות שמחכות לכם בצפון? "כמעט ולא היה מידע, זאת אומרת לי במקרה היה מידע בזכות משה בר כוכבא [מח"ט 45 בששת הימים]. הוא היה אדם מאוד צבאי וחכם, והכין המון תוכניות. כשהיינו בסדיר הוא נתן לנו הרצאות איך עולים לרמת הגולן ומה צורת הכיבוש. אבל כשאנחנו הגענו לשטח – שום דבר. לא קיבלנו שום מידע, אמרו לנו לעלות לטנקים ולנסוע".

זוכר קבוצת פקודות שהיתה ביום חמישי בערב? "זה היה רק לקצינים ממ"פ ומעלה, לא למטה מזה, והיה מאוד לא מדויק ומאוד מבולבל. הדבר היחיד שידענו היה שעולים מגבעת האם".

מיטלמן מעיד על הזיכרון שלו מהמלחמה ההיא: "כל מה שאני מספר זה מדויק. יש לי זיכרון מצוין, אולי אני טועה בכמה מטרים פה ולשם, אבל הכל יושב אצלי חזק מאוד", הוא אומר.

אם כך, אתה זוכר מי היה הצוות שלך? "בטח שאני זוכר. ישראל כהן היה תותחן, אלעני יעקב טען קשר, נחום שלמה היה מקלען ודוד אליהו הנהג".

מה עוד אתה יכול לספר על המחלקה שלך בפלוגת זווית? "הטנק של איפרגן [מוריס איפרגן שנהרג בקרב בקלע] לא היה אמור לעלות כי התותח שלו נפגע בנפילה בסדום. אבל הוא היה מאוד ציוני, מאוד קשוב ורצה לעלות כמעט בכוח. בסופו של דבר הוא עלה, אבל לא עם זאביק [חטין, המ"מ] ואיתי, הוא היה בסוף השיירה של הגדוד".

מה קורה כשהחלה התנועה מגבעת האם? "לא היתה דרך, שום שביל, הכל היה סלעים ואבנים. כנראה שזה היה בכוונה כדי שהטנקים לא יהיו מטווחים. הנדסה קרבית פילסו, אבל מעט מאוד, אנחנו ממש נסענו על סלעים. זאביק הוביל, אני הייתי טנק שני. בהמשך זאביק [חטין] חטף רסיס בגב ואז אני הלכתי קדימה והובלתי את כל הכוח עד למעלה, עד קלע".

מה קורה במהלך התנועה? "במשך התנועה כל הזמן יורים. אני ראיתי שאני חוטף המון המון נשק קל על הטנק ומרגמות כל הזמן, תותחים וירי מכל מיני סוגים, אז עשיתי לי החלטה שכיוונתי את המקלע המקביל קדימה עד האלף מטר, נתתי לתותח פקודות יחודיות למטרות גדולות ולמקלען אמרתי כל הזמן לירות. על כל סלע, על כל שיח, כל דבר, כי אנחנו בשטח הררי, לא רואים ולא יודעים איפה מסתתרים חיילי אויב ולכן כל הזמן נירה. לכל אורך העלייה היו טראסות. אחר כך התברר שכל המפקדים נהרגו מירי מהן. כשאני ראיתי את הטראסות בלי לראות אנשים החלטתי שאני יורה עם ה-0.5 לאורך הטראסות כל הזמן. כל טראסה אני הולך עליה הלוך וחזור עד שאני עובר אותה. אחר כך כשירדתי ראיתי שהיו שם הרבה הרוגים [סורים], חלק מכדורים וחלק מרסיסים של הבזלת".

איפה בסדר התנועה נמצא המ"פ נתי הורביץ? "הוא היה אחרינו, אחרי המחלקה המובילה".

האם היה מישהו לפני הטנק שלך או של המ"מ חטין? "לא היה אף אחד. היה מעבר הכרחי במקום מסוים, קוביות בטון שעוברים בזיגזג, הסורים עשו בכוונה כדי שיוכלו לטווח".

אני מתכוון עוד הרבה לפני מחסום הקוביות. חטיבה 8 היתה אמורה לעלות כשלפניה נע סיור שיראה את הדרך לזעורה. הצמידו לחטיבה סייר מפיקוד צפון, ומטבע הדברים בחור כזה היה אמור להיות על הטנק המוביל או אולי על זחל"ם, ולהיות בראש. זוכר מישהו כזה? "הוא לא יכול היה להיות לפניי, והוא לא היה. אמרתי לך שמיד התחלנו לעלות על סלעים, וכל רכב אחר חוץ מטנק לא יכול לעלות שם".

ושום סייר לא היה על הטנק שלך? "היה סייר ליד המג"ד".

ואיפה היה המג"ד בירו? "הרבה אחרינו, אחרי כל הפלוגה שלנו".

לפי גרסת אנשי מחלקת היסטוריה, בגלל אותו סייר שהורה לנוע בדרך מסוימת הגיע הגדוד שלכם לקלע במקום לזעורה. "הוא לא טעה כי הוא לא הגיע לשם. הוא טעה אולי תיאורטית, כי היה מאחור".

תסביר. "הוא לא טעה מעשית כי נתי הוא זה שהיה קדימה על ידי, ובשלב מסוים אחרי שחטין נפצע היו מקומות שהשביל היה רחב, ואז נתי ואני נסענו במקביל. למשל, היה בונקר ששלט על הדרך, אז נתי עשה לי סימון עם הדגל – אתה משמאל, אני מימין, וירינו שם. היתה לו רשת הסוואה מהתקרה עד הרצפה, אז יריתי כמה צרורות עם המקלע המקביל והרשת נקרעה כמו תפר ונפלו שם איזה עשרה חיילים שהיו מאחוריה".

אתה מדבר על מוצב שהיה אחרי מחסום הקוביות בעלייה לעבר קלע? "אני לא בדיוק זוכר. אבל זה היה בונקר כזה בתוך האדמה ובולט".

אני חוזר לעניין הסיירים שהיו אמורים להוביל ולהראות לכם את הדרך. "הם לא היו שם".

אז מי אומר לכם לאן לנסוע? "תראה, אני נסעתי על הדרך, אף אחד לא אמר שום דבר. נסענו ונסענו ונעצרנו לירות, ושוב נסענו, ככה כל היום. אף אחד לא נתן שום הנחיה לנסוע ימינה או שמאלה, פשוט נסענו על הדרך".

אז הסיירים לא אשמים? "הסיירים היו אמורים להיות קדימה, ואם הם היו אחורה זה לא בסדר. אבל כמו שאמרתי לך, כשהתחילו לעלות קדימה מגבעת האם כל מי שעלה ישר חטף. אז אולי הם פחדו לעלות. הפאשלה שלהם שהם היו צריכים להיכנס לטנק. אם זה חשוב כל כך לאן מגיעים – הם היו צריכים להיות קדימה. הם היו צריכים לקחת אחריות ולדאוג שנגיע כמו שצריך, ולא עשו את זה. הוא לא חשב לעלות על טנק או ללכת ברגל. סיירים היו הולכים ברגל. המהירות של הטנקים לא היתה גדולה ביותר, הרי נסענו בהילוך ראשון".

סיר א-דיב 1967 [צילום: אברהם אילת]

סיר א-דיב 1967 [צילום: אברהם אילת]

אתה זוכר הנחיה לבטל את מגביל הסיבובים בטנק, כדי שתסעו יותר מהר? "זאב לא דיבר איתי מילה כל הדרך, הוא גם לא הספיק הרבה כי נפצע. אני עברתי על יד הטנק שלו, ראיתי שמטפלים בו והמשכתי הלאה".

אז אתה נוסע אחרי זאביק. "ונתי נסע אחריי, ורק כשהדרך נפתחה אחרי הקוביות שם, ליד הבונקר הזה שם, התפצלנו והוא נסע במקביל אליי".

עד שהגעתם לקוביות ועד שזאביק נפצע, אתה זוכר ששניכם נמצאים קדימה במרחק של מאות מטרים מכל היתר? "לא יודע אם מאות, אבל נפתח מרחק. אני לא יכול לראות אחורה יותר מדי, כי הדרך הולכת בזיגזג".

המ"פ נתי היה מאחוריכם בגלל שהוא התעכב או בגלל שאתם נסעתם מהר מדי? "זה לא מהר, נסענו בהילוך ראשון. מה שכן, היו מכשולים. אני עליתי על סלע, הוא נשבר והתנדנד לי הטנק, נסעתי אחורה, הצלחתי להתייצב ואז עליתי עוד פעם. היו לי כמה מקרים כאלה ואני מתאר לי שלכולם היה".

כשאתם מגיעים לדרך הנפט, לסיר א-דיב, פה לפחות הייתם צריכים לפנות שמאלה וצפונה לכיוון זעורה, וזה לא קורה. "זה לא קורה, ואנחנו גם לא ידענו. אני בכלל לא קיבלתי מידע שצריך לפנות שמאלה. אני הובלתי, אבל גם בקשר אף אחד לא אמר לי לפנות שמאלה".

אתה זוכר שראית איך זאב נפצע? "ראיתי שנתי קיבל כדור בכובע הפלדה, ואפילו הכנסתי את הראש לטנק ואמרתי לצוות שלי בחצי בדיחה – נתי נהרג, אבל הוא לא מרגיש. ראיתי גם שזאב נפגע, הטנק שלו עצר, הורידו אותו לטפל בו. הוא היה כמה מטרים לפניי, עברתי על ידו, עצרתי לשנייה לראות שמטפלים בו והמשכתי הלאה".

זאביק המשיך הלאה אחרי הפציעה? "הוא עצר את הטנק והורידו אותו מהטנק. אני יודע ממה שסיפרו לי, שעל הטנק שלו עלה רב סמל יהושע, שלא תיפקד כמפקד טנק מאז שעבר קורס מפקדי טנקים, והוא טעה בדרך. לא ראה את השיירה ונסע לכיוון אחר ושם הם נפגעו עם חטיבה אחרת ונהרגו".

מחסום הקוביות במבואות המערביים של קלע, צילום מ-1968

מחסום הקוביות במבואות המערביים של קלע, צילום מ-1968

מה קורה במחסום הקוביות? "אנחנו צפופים כל הזמן, וליד הקוביות נתי סימן לי לתפוס עמדה לכיוון המעבר ההכרחי ושנינו עולים שם. לי היה כאן סיפור אישי. ירו המון עלינו כל הזמן, ופגעו בעיקר מתחת לטנק. אחד הפגזים שפגע מתחת לטנק עשה חור במשאבת הגז. זאת אומרת אתה לוחץ על הדוושה שעובדת על משאבת שמן, אז במיכל נהיה חור והשמן נזל. אני עומד בעמדה והנהג צועק לי בהיסטריה – אין לי גז. אז הרגעתי אותו ואמרתי לו – תשתוק, או שאתה מקבל בעיטה בגב. ככה בחצי בדיחה, כי היינו מאוד קרובים אחד לשני. ובגלל שהייתי סמל מחלקה היה קשור לי בחוץ חבית שמן 9105 שמיועד לניקוי מקלעים. אמרתי לטען-קשר – קפוץ תביא ותכניס את זה לתא המקלען, שבדרך ימזגו שמן ושיהיה במיכל. אז הוא הסתכל עליי ואומר – אני לא יוצא. הסתכלתי עליו ואמרתי – בסדר, אני מבין.

"אמרתי לתותחן שהיה הכי רציני שם, תותחן מעולה – אני יוצא, אם קורה משהו, אתה לוקח פיקוד, ואם אני נפגע אף אחד לא יוצא אליי. כי ירו עלינו ברד של כדורים, חוץ מכל הפגזים, אש תופת כל הדרך, במיוחד שהיינו ראשונים. והחבית היתה קשורה עם סרט של מקלע 0.3, קשרתי חזק שלא יפול בדרך. יצאתי מהטנק ואיתרתי את זה, אני רואה את הטנקים שלנו נפגעים ורק אני לא נפגע. לאט לאט התרתי את הקשר כי היה צריך כוח. לפני כן השארתי את הנצרה של המדף פתוח, ואיך שהתרתי את הקשר פתחתי לו את המדף, הכנסתי את החבית וקפצתי לתא שלי. וככה המשכנו לנסוע עם החבית שמן שיצקו ונסענו".

נוסעים לאן? "עברנו כפרים כאלה שבכל אחד היה מוצב וראיתי בחלונות התחתונים שמשם יורים, אז יריתי כמעט לכל מבנה כזה בתותח והמון השתמשתי ב-0.5. היו לי הרבה ארגזים ולקחתי spare על הצריח. זה מקלע אישי שתוך שנייה אני יודע לאן צריך לירות".

המוצב הקדמי במבואות קלע לכיוון מערב, שולט על מחסום הקוביות ועל הדרך

המוצב הקדמי במבואות קלע לכיוון מערב, שולט על מחסום הקוביות ועל הדרך

אתה יודע מי יורה עליכם ומאיפה יורים עליכם? "מאיפה כן, אבל מי – לא. היו שני טנקים [סורים] פגועים מחוץ לקלע, במורד. כולם ירו עליהם. גם אחרי שהם בערו המשיכו לירות עליהם. אני לא יריתי בהם, אני התרכזתי בחלונות שמתחת לבתים שאחר כך מסתבר שגם שם היו שני טנקים שפגעו בארבעה טנקים שלנו. שם, בכניסה לקלע, היה חצי סלע שהוריד לי את השרשרת. דווקא מכל האש היה משהו לא משמעותי שהוריד אותי, וזה קרה ממש בכניסה לכפר".

אז אתה עומד ולא יכול לזוז. "אני עומד למעלה כמו טמבל, חשוף, אבל המשכתי ויריתי בכל הכלים שהיו".

כאן בקלע יש את הסיפור של כמה חבר'ה שלכם שיורדים מהטנקים ומטהרים בתים? "זה יותר סיפור. ורדי תמיד מקבל צל"ש, אני אומר את זה על חבר וכמי שהיה חייל שלי, אבל צריך להגיד את האמת. ורדי עד לקלע בכלל לא היה בעניינים, הוא היה רחוק ולא השתתף בכלום. כשהוא הגיע לקלע הטנק שלו נפגע, אז הם ירדו. לטהר לא היה לו מה לטהר. הם הלכו כמה חבר'ה לשני בתים אולי, אבל הסורים כבר ברחו משם. יש הרבה סיפורים על מה שקרה, אבל הסיפור הכי אמיתי זה של שבתי טבת, 'חשופים בצריח', הוא הכי קרוב לאמת".

אז הקרב לא היה כזה הרואי כמו שהוא מתואר? "לנתי מגיע כל הכבוד, הוא היה סגן צעיר ותיפקד מעולה ודיבר, וכל הזמן שלט בעניינים ופיקד על הגדוד. אבל יש תמיד מהצד את אלה שמצטרפים לחגיגה. תראה, היו גם פאשלות. הסמ"פ שלנו בשלב מסוים נסע אחריי בשליש האחרון של הדרך ואז אני פתאום שומע על הצריח צרורות של מקלעים. הייתי עם הראש בחוץ, יורה על הטראסות, ומאיפה בא הירי עליי? אני מסתכל אחורה, נהייה לי חושך בעיניים. הסמ"פ נוסע עם מדף סגור והמקלע שלו יורה עליי טונות של ארגזים אחד אחרי השני, כל המקלע שלו ממש לוהט מרוב ירי. אני מנסה בקשר להגיד לו – תפסיק, אתה יורה עליי, ואין תגובה. אז צודדתי את התותח מול הפריסקופ של המפקד למעלה, ואז הוא ברח והסתתר מאחורי צוק ונשאר שם עד שגמרנו. רק אחרי שעה הוא פתח מדף ואז פתאום הוא נהייה גיבור כמו שהוא היה באימונים. אני לא מאשים, כי לאנשים קורים דברים כאלה במלחמה, כמו שאחד המקלענים בפלוגה שלנו בסביבות קלע פתח מדף, יצא החוצה ורץ למטה. בקושי מצאו אותו אחר כך".

התחילו את הקרב 28 טנקים ורק שניים נותרו שלמים והגיעו לקלע, והיו לכם 14 הרוגים. "רוב ההרוגים שלנו זה מפקדים או טענים-קשרים שהוציאו את הראש ונפגעו מנשק קל. היו טנקים שנפגעו מפגזים, למשל הטנק של נתי. אני ראיתי שתי פגיעות עליו. הוא קיבל כדור בראש ונכנס לטנק להחליף את מערכת הקשר שהפסיקה לפעול לו, וכשהוא נכנס הוא קיבל פגז במדף שלו והאמצע עף ונקרע חלק מהקשת. בגלל שהוא נשאר עם היד בחוץ הוא נשרט מהקשת הזו, וכשהוא נכנס שוב לטפל ביד בא עוד פגז והעיף לו את הקשת".

מה הסיפור שהמ"פ נתי ביקש סיוע של חיל האוויר? "שמעתי בקשר שמבקשים חיל אוויר, האמת היא שיותר היה פחד מאשר המציאות. לא היה כבר סורים, הם ברחו. ישבו שם למעלה שני טנקים שלנו ואחר כך המח"ט הצטרף אליהם. הוא הגיע עם חמישה טנקים ובאו בעקיפה [מכיוון צפון, מזעורה], הגיעו אל נתי ואז כבר היה שקט. הביאו יחידת חי"ר לשמור עלינו וזה כבר סוף המלחמה. הסורים ברחו מכל הגזרה".

הקרב של גדוד 129 השתבש כבר בהתחלה כי הגדוד משך לכיוון הלא נכון, ובמקום להגיע לזעורה הגיע לקלע. "זה רק בגלל שלא היו הוראות, היה בלגן. בסביבות עשר בבוקר אמרו – תעלו לטנקים, עולים לרמה. אלה היו ההוראות".

גם בדרך לא תיקנו אתכם. "המח"ט לא ראה בכלל מה נעשה שם".

והמג"ד בירו? "בירו הוא אמיץ, אבל עם הראש בקיר. אז הוא עלה על גבעה ונפצע, והיה מבסוט שהוא נפצע. הוא תמיד היה מבסוט שהוא נפצע, אבל אחר כך לא היה בעל בית וחיפשו מי ייקח פיקוד על הגדוד ולא היה מי שייקח. ממש היה שלב שרציתי לעלות בקשר ולהגיד שאני ממשיך לנסוע בלי לקחת פיקוד. אני עומד ראשון כמו טמבל למעלה ויורה. זה לא טוב לעמוד במקום אחד, וכשכבר החלטתי לעשות את זה בדיוק נתי עלה על הקו ושמחתי שסוף סוף יש בעל בית. ואז המשכנו באותו ציר, לא ידענו על ציר אחר".

תרשים תנועה ולחימה של גדוד 129 מגבעת האם עד קלע

תרשים תנועה ולחימה של גדוד 129 מגבעת האם לקלע. הזמנים – משוערים

מי היה הטנק הראשון שעבר את מחסום הקוביות? "אני חושב שזה רן אפרת".

לא אתה? "בגלל שהגעתי ראשון למחסום, נתי אמר לי לתפוס עמדה ולחפות על היתר. אני הייתי כבר לבד, לא היתה לי מחלקה, ואז המחלקה השנייה עברה להיות ראשונה. כל זמן שהובלתי ברוך השם אף אחד מהטנקים לא נפגע בצורה קשה ולא נהרגו אנשים. אבל שם איך שעברו אותי, והטנק הראשון שעבר אותי היה הטנק של מוריס איפרגן שישר נפגע. אילן לבנון [מ"פ ו'] היה עליו. מוריס ועוד שניים קפצו למטה ורונקין עמנואל ז"ל, אדם יקר, תותחן, הוא נהרג, הוא לא יצא בכלל מהטנק. הם הסתתרו מאחורי הטנק, הם היו שלמים בשלב הזה, מוריס והנהג וייס. אבל מהפיצוץ של הטנק ויריות שנורו עליהם הם נהרגו. רפי פרץ מבית שמש, שהיה מקלען בטנק של מוריס והסתתר איתם, הוא לא נפגע, רץ אחורה ולקחתי אותו לטנק שלי".

איפה היה המ"פ השלישי, אפי וולך? "היה מאחור כל הזמן, כי הם היו עם תותחי 75, ואנחנו הובלנו עם ה-105 כל הדרך".

מה אתה חושב על הקרב הזה? "כמו רוב הקרבות – לא מאורגן, הכל המצאה מקומית, ההוראות לא הוראות וכרגיל החיילים ניצחו את המלחמה. החיילים הפשוטים. ככה זה ממלחמת השחרור ועד היום. שני הבכירים שבאמת עשו משהו רציני בששת הימים היו מפקד חיל האוויר מוטי הוד ואריק שרון".

אבל העובדה ששני חבר'ה שלכם קיבלו את עיטור הגבורה. "לנתי הגיע במאה אחוז".

מיטלמן משווה בין הקרב שלו בקלע לזה של תל פאחר – שני קרבות משמעותיים בכיבוש הרמה ביום ה-9 ביוני 67. "כשאנחנו עלינו, כל הסורים התחילו לברוח. גם מתל פאחר היו בורחים ולכן לא היה צריך את הקרב הזה בכלל. הבעיה עם תל פאחר זה כמו גבעת התחמושת, קרב שהיה מיותר לגמרי. אני יודע למה היה תל פאחר – כי גולני לא השתתף במלחמה הזו והיו חייבים לתת להם בשביל הפרסטיז'ה. אותו דבר בגבעת התחמושת. הצנחנים לא נלחמו בשום גזרה, אז נתנו להם. אחי במקרה ישב עם גדוד טנקים מעל גבעת התחמושת, הוא לא היה טנקיסט, אבל הוא ישב עם המג"ד ושמע איך השריון התחננו שיתנו להם לירות ואיך אמרו להם – לא, רק הצנחנים".

קלע

קלע ביום סגריר. "שמעתי בקשר שמבקשים חיל אוויר. האמת היא שיותר היה פחד מאשר המציאות"

התובנה שלו מהקרבות האלה לא השתנתה כל השנים: "אני ידעתי איך הכל מתנהל, אבל זה כמעט לא ניתן לערעור או שינוי, ככה מתנהל הצבא כל הזמן. לפני מלחמת יום כיפור חרשתי את כל סיני. היה לנו טנק שנקרא מפלצת, ואני עם נהג היינו צריכים לעבור בשדות מוקשים שעברו שם די-ניינים. עברתי מבלוזה בצפון ועד ראס סודר בדרום את כל המעוזים והתעוזים, וכולם היו מופקרים בצורה שקשה לתאר. מקלעים בתוך החול, לא שומרים ולא כלום. כתבתי מכתב למפקד מרש"ל, שלושה דפי פוליו, כתבתי את כל מה שראיתי. תשובה לא קיבלתי. אם היה עובר בלילה מצרי עם סכין גילוח היה יכול לשחוט את כולם. אני הסתובבתי עם החייל שלי, נהג, והראיתי לו שאין שמירה. עד 11 בלילה החיילים היו רואים סרטים במקרנים ואחרי זה הולכים לישון. הכל היה מופקר".

ועם כל הביקורת שלך, צה"ל ניצח תוך שישה ימים, מתוכם יום וחצי את כל הרמה הסורית. "זה מה שאני אומר – החיילים ניצחו את הקרבות. כי אם אני יושב למעלה ולא הסורים, שום כוח בעולם לא היה עובר. הבעיה שלי היא רק עם הפיקוד הבכיר, לא עם הפיקוד המקומי. בירו זה בירו. הוא היה בריון קשקשים שלא פחד. גם ביום כיפור הייתי איתו. הוא היה מח"ט, הגענו שני טנקים איתו לתעלה והוא אמר לנו – מחר בבוקר אנחנו עולים על הארמיה השלישית. שני טנקים על כל הארמיה. ואז הגיע אלברט שהיה אוגדונר ואמר לו – תירגע בירו, תירגע".

——————————————————————————————————————————————————————-

קישורים לכתבות נוספות שפורסמו כאן על גדוד 129 – לחצו לקריאה

זאב חטין, מ"מ החוד של פלוגת זווית, כותב את קורותיו

ראיון עם נחום גנצרסקי, מ"מ בפלוגה ו'

ראיון עם שאול ורדי, בעל עיטור הגבורה

דו"ח מבצעי של הגדוד

עדויות מחטיבה 8 בפני מח' היסטוריה ב-1968

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “"אף אחד לא אמר לנו לאן לנסוע"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s