אני לא לקחתי שבויים

יעקב הנדלמן מפלוגה ב' בגדוד 51 מספר על הקרב הקצר והחלק של כיבוש תל עזזיאת – הלחימה מטווח קצר בתעלות, מותו של החובש יוסף מנצור, תפקודו של המ"פ אורי אייזנברג, המפגש העצוב עם 'גולדה' בתל פאחר, אות המופת שקיבל והמשפחה הסורית שנהרגה בשוגג במארב לילי [עדכון: הנדלמן הלך לעולמו ביולי 2017]

תל עזזיאת בידינו. חבר'ה מגדוד 51 בצילום למזכרת ודגל על העץ [מאלבומו של דוד לנדזין]

לא רבים בגדוד 51 האמינו שהמשימה לכיבוש תל עזזיאת תהיה קלה כל כך. עבור ישובי האיזור הצפון-מזרחי של גבול סוריה נחשב המוצב הזה לאיום ונורא, מאלה שנהוג לומר עליהם כי הפילו את חיתתם על התושבים. גם בפיקוד צפון הוא נחשב ליעד קשוח בגלל ביצוריו והשליטה הטופוגרפית שלו. אלא שתל עזזיאת התגלה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-9 ביוני 1967 כנמר מנייר. הוא נכנע ונכבש תוך פחות מחצי שעה מרגע שלוחמי גדוד 51 עטו עליו, ובתום קרב לא קשה במיוחד. חייל הרוג אחד ועוד צל"ש אחד מסכמים את הסיפור.

הצל"שניק הבודד מתל עזזיאת הוא סמל יעקב הנדלמן מפלוגה ב', זו שכבשה את היעד. הוא יליד 1944 בפולין, עלה עם משפחתו לארץ ב-1947 למחנה עולים בפרדס חנה ומשם לתל-אביב. הוא התגורר ברחוב הכובשים, ובגלל הקירבה לים היה פעיל באגודת זבולון. בגיל 16 וחצי החל לעבוד כימאי בצי הסוחר. הנדלמן שאף מאוד לשרת בחיל הים, אבל בפברואר 1965 הוא מצא את עצמו בגולני ["בשביל חיל הים לא הייתי מספיק משכיל, הייתי בריון", הוא מספר]. מרוב אכזבה ותסכול הוא דפק נפקדות ל-21 יום, שעלתה לו בחצי שנה מאסר בפועל. בעקבות כך נרשם לו "קבע דפוק", ובהתאם לזאת הוא השתחרר חצי שנה מאוחר יותר [שירות החובה באותה תקופה היה שנתיים וחצי]. רק בזכות אותה חצי שנה "דפוקה" הוא השתתף במלחמת ששת הימים, שבה זכה לתהילת עולם כנציגו של גדוד 51.

יעקב הנדלמן ב-1967. הסמל שהפך למ"מ

השירות שלו בגולני הורכב מבט"ש בקו גבול במקומות שונים, מארבים, חדירות ללבנון, אימוני קיץ וחורף ועוד. סגן אורי אייזנברג [שגיא] היה המ"פ שלו, ולהנדלמן יש רק שבחים עליו: "הוא דמות למופת, חבל על הזמן, לא רואים כאלה דברים. ליבו ופיו אחד, הוא אידיאליסט".

לקראת תום שירותו הפך הנדלמן לסמל מחלקה. בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה הוא מונה למפקד המחלקה במקום המ"מ – "הוא היה מין חנון כזה והחלטנו לקראת המשימות שלנו שהוא לא יפקד יותר".

מה ידעתם על היעד המתוכנן שלכם באם תפרוץ מלחמה בחזית הסורית? הנדלמן: "ידענו שזה יהיה תל עזזיאת, אבל ברגל. זחלים לא היו לנו. עשינו כמה לילות אימון של טיפוס למנרה 8 ק"מ בלילה עם כל הציוד. עשינו את כל התרגילים האפשריים לעלייה גבוהה, עם גדרות ומוקשים. היה לנו שולחן חול, ובעזרת חבילות קש מהקיבוצים בנו מודל של היעד ולמדנו להכיר אותו. המודל היה ממזרח לשטח הכינוס שלנו, שהיה במשתלה בקרית שמונה. היינו שם כמה שבועות בתנאים קשים. בשלב מסוים של מלחמת ששת הימים אמרו שאנחנו כבר לא עולים על הגולן, ואת רוב ציוד המלחמתי החזרנו למחסנים. ואז הכל התהפך. קיבלנו פקודה שתוקפים, אורי שגיא מצא זחלים שהסתובבו וחיפשו את היחידה שלהם ולקח אותם לטובתנו, כל האופרציה השתנתה ואיתם עלינו לגבעת האם".

מה אתה יודע שאתה צריך לעשות עם המחלקה שלך? "אני הכרתי את התעלה שאני צריך לטהר, דרך תצ"אות ודרך התרגול בשטח. ידעתי איפה יש פילבוקסים ואיפה יש מנהרות. הכרנו את התל ויזואלי ממש כמו שהוא. היינו מקבלים כל יומיים תצ"אות מעודכנות".

ידעתם מה המשימות של שאר החטיבה? "ידענו שגדוד 12 יתקוף את תל פאחר וגדוד 13 לאיזור הבניאס. כל החטיבה עלתה [לרמה] מאותו מקום".

מה היה מיוחד בפלוגה ב' בגדוד 51, שקיבלה את המשימה של תל עזזיאת? "בתקופה הזו פלוגה ב' נחשבה לפלוגה טובה, אפילו טובה מאוד. אם נתנו לנו את המשימה הזו סימן שסמכו עלינו".

כמה אנשים היו אצלך בזחל"ם? "היינו שני זחלים לכל המחלקה, 25 איש. היו לנו שישה או שבעה זחלים לכל הפלוגה. במשימות שלנו פלוגה א' היתה מיועדת לבניאס ואנחנו לתל עזזיאת. ויחד עלינו בתנועה אחת".

זכור לך אם נאמר לכם להגביל את מספר הלוחמים בכל זחל"ם? "לא היה דבר כזה".

מה קורה מהתחלת התנועה מקרית שמונה מזרחה? "אנחנו יודעים שמטוסים מתקיפים והחיילים דרוכים ומוכנים למשימה".

מה אמר לכם המ"פ אורי שגיא לפני היציאה לקרב? "הוא דמות למופת, אני שרוף עליו. הוא אמר לנו רק ציונות – לשמור את עצמכם, לפקוח עיניים ולעשות את המשימה טוב, וקדימה, אני סומך עליכם. זה היה במשתלה בקרית שמונה ומשם נסענו 'דוך' לגבעת האם".

מה היה בגבעת האם? "בגבעת האם רואים מלחמה, נפגעו שם המון זחלים. ראיתי שם גופות. זכרונות לא טובים. אלה היו זחלים של הנדסה של חטיבה 8. ממש מזעזע. שני זחלים שקיבלו בול [פגיעה]. ואנחנו עוברים אותם. לנו היה אחר כך קומנדקר שליווה אותנו ועלה על מוקש והתרסק והיו כמה נפגעים. זה היה כבר על דרך הפטרולים הסורית. אני הייתי קדימה. בחוד היו שני טנקים שליוו אותנו מול תל עזזיאת. הם ריסקו את הטנק [הסורי] שהיה שם".

כשאתם התקדמתם על דרך הפטרולים אל עזזיאת, בינתיים פלוגה ג' עם הסמג"ד כבשה את בחריאת. "אני לא זוכר את זה. לאמיר דרורי [הסמג"ד] קראנו 'החיוך המסוכן', אללה ירחמו. הוא היה איש קשוח. בני ענבר [המג"ד] גם היה קשוח, אבל היתה לו נשמה טובה. אני אהבתי אותו, את בני, כי הייתי ברדקיסט".

איזה זחל"ם אתה בשיירה? "אחרי הטנקים היה אורי שגיא, ואני הייתי זחל"ם שלישי בשיירה".

הנדלמן 2016, בגיל 72. "היו לי 21 רימונים שלקחתי איתי, הם היו על החגור אחד אחרי השני"

כשאתם נעים בדרך הפטרולים הסורית, אתם מודעים באותם רגעים למצבו של גדוד 12 שנלחם מעליכם בתל פאחר? "אני לא יודע כלום על מה שקורה שם. גדוד 12 נע לפנינו [מגבעת האם] והוא המשיך ישר למעלה. אני יודע שיש שם מלחמה, יש פיצוצים, יריות של טנקים ומרגמות, מלחמה רצינית. אבל אתה שקוע במטרה שלך".

תל עזזיאת יורה עליכם בשלב התנועה אליו? "בוודאי. יורים עלינו, אנחנו חוטפים כדורים בזחל. הטנקים שליוו אותנו שיתקו את הטנק בעזזיאת".

ראית את הטנק הזה? "ודאי שראיתי. טנקים שלנו פגעו בו, ראיתי שהוא נדלק".

ואז אתם מגיעים ליעד. "אורי בזחל ראשון, אני שלישי, ובכניסה בשביל שמוביל שם הזחל"ם של אורי עולה על מוקש, הזחל"ם נפרק ואורי נתן הוראה לעלות ברגל, וכל כוח הלך במהירות לתעלה שלו".

זיהית את התעלה שלך? "ידעתי בדיוק שמהפנייה והעלייה לתל – התעלה הראשונה ימינה היא שלי. זו תעלה שהולכת ממזרח למערב, ואחריה יש תעלה שהולכת מצפון לדרום ואני צריך לקחת את הקטע הזה ודרומה. אורי שגיא ירד מהזחל"ם, הוא היה חזק כמו איילה ונתן פקודות לכולם איפה כל אחד. הוא הראה לי בדיוק לאן להיכנס ונכנסתי. אני יורד לתעלה, רץ קדימה וכל המחלקה שלי אחריי. אני רץ ויורה. היה לי עוזי והיו לי 21 רימונים שלקחתי איתי. הם היו על החגור אחד אחרי השני, כי באותו בוקר כשלקחנו את הציוד מחדש לקחתי יותר, שלא יחסר. אצלנו היה מושג – שיהיה, שלא יחסר. והיו עליי 21 רימונים".

תל עזזיאת – צילום מצד מזרח כלפי מערב

כמה מחסניות? "היו עליי עשר מחסניות, היו אז מחסניות של 32 כדור. בקרב הם נגמרו לי ואז השתמשתי המון בקלצ'ניקובים. הם היו מונחים בכל מקום. בצבא למדנו להשתמש בנשק אויב. היו מונחים שם המון, לקחתי והשתמשתי בהם".

איך זה לעבור מעוזי לקלצ'ניקוב? "העוצמה של קלצ'ניקוב היא הרבה יותר גדולה מעוזי. היכולת שלו יותר טובה, הוא פוגע יותר טוב. עוזי הוא נשק קטן, אבל היה לי כיף איתו, הוא היה טוב ללחימה בתעלות".

תוך כדי ירידה מהזחל"מים וריצה לתעלות ירו עליכם? "ירו, אבל לא פגעו. היו המון [סורים] בתוך התעלות וירו עלינו, אבל עובדה שלא פגעו".

תפרט מה קורה בקרב שלך בתעלות. "אתה מביא אותי לפתיחה של סרטים ישנים. אני רואה מולי המון סורים כל הזמן. זורק רימונים ויורה, אני לא מרחם עליהם. הקרבות היו קרובים מאוד. שלושה, ארבעה מטר".

מה גובה התעלות? "הן מגיעות לחצי גוף, בערך מטר ועשרים".

ואחריך החבר'ה שלך? "אחריי".

יש את הנוהל שאתה יורה, גומר מחסנית וזה שאחריך עובר קדימה ויורה. "לא נתתי לאף אחד לעבור אותי. כולם היו אחריי, והכל בריצה".

למה לא נתת לאף אחד לעבור אותך? "לא יודע. החלפתי מחסניות מהר. תשמע, החיילים היו עם מוטיבציה מאוד גבוהה".

המחלקה שלך לא יכלה לירות אם אתה כל הזמן מוביל. "אולי פעם או פעמיים נתתי למישהו לעבור אותי. אבל כשזה הולך וזה עובד וזה מתקדם, אין סיבה לתת למישהו אחריך לעבור. כולם היו צמודים אליי, מחלקה למופת היתה".

מתוך שחזור כיבוש תל עזזיאת [ספטמבר 1967]

כמה סורים הרגת, אתה יכול להעריך? "לפי מה שאומרים – 37 או 32".

מי אמר את זה? "ככה אמרו לי אחר כך".

בצל"ש שלך כתוב שהתגברת על חוליית אויב. אז מאיפה 32 חיילים? "כתוב חוליה, אבל אלה היו חוליות".

ונכתב שאנשיך מספקים לך תחמושת. "הם נתנו לי נשק, מחסניות".

גם של קלצ'ניקובים? "גם של קלצ'ניקוב. כשנגמר לי הם סיפקו לי".

כמה זמן נמשכה הלחימה בתעלות? "אני חושב שמשהו כמו עשר דקות".

מה קורה בסוף? "אני מגיע לנקודה הכי דרומית בתל, שם הכוח שבא מלמטה היתה לנו נקודת מפגש ושם עצרנו. עלינו על גב התל, ליד הבונקר איפה שעמד הטנק, והחובש של המחלקה שלי, יוסף מנצור אללה ירחמו, היה לידי. ועמדנו בבונקר המרכזי הוא, אורי שגיא ואני. ומישהו מבפנים, כנראה מפקד תל עזזיאת, התחיל לירות. החובש שלי נפגע מכדור במצח ונהרג. היה לי קלצ'ניקוב ביד, זרקתי מיד רימון והסתערתי פנימה לתוך הבונקר. ושם, מפקד התל ועוד כמה חיילים כולם 'החזירו ציוד'".

מפקד תל עזזיאת לא נהרג, אלא נפל בשבי. הוא אפילו הוחזר לתל אחרי כמה ימים לצורך תחקור [לחצו כאן לקריאה]. "באמת? אני חשבתי שהוא נהרג מהירי שלי. כל מי שהיה שם חוסל".

אבל זה לא היה מפקד תל עזזיאת. "אתה מחדש לי. אני חשבתי שזה המפקד".

על סמך מה? "כי זה היה הבונקר המרכזי, שם היו האנטנות".

מותו של מנצור נראה מיותר לאור הקרב הקצר והחלק. "תשמע, זה קרב, ואתה מוכן לדברים האלה, זה לא היה קרב פשוט. זה יכל להיות אורי וזה יכל להיות אני. עמדנו שלושתנו ביחד".

למה עמדתם שם? "לא יודע, כשהגענו לנקודה הדרומית לגמרי עלינו על התל ולא שמנו לב שיש שם עוד סורים. רק נעמדנו, היתה ירייה אחת מתוך הבונקר והוא נהרג על המקום".

זכור לך שהסורים נופפו בדגל לבן ואז ירו עליכם? "זה נכון, עכשיו כשאתה מזכיר לי. בבונקר הזה שאני חשבתי ששם נמצא המפקד, הוציאו דגל לבן. אני ראיתי דגל לבן – אני מכבד. ואז ירו והרגו את מנצור. זה שהוציא את הדגל החוצה לא ירה, אבל זה שמאחוריו ירה. אי אפשר היה לראות מה נעשה בתוך הבונקר. ואז זרקתי רימון וחיסלתי את כל מי שישב שם".

מה אתה יכול לספר על מנצור? "הוא היה בחור טברייני, חובש אצלי במחלקה המון זמן. כאב הלב".

כמה שבויים אתה זוכר בתל עזזיאת? "אצלי לא היו שבויים".

אז אתה מאלה שלא לוקח שבויים. "ככה אימנו אותי. במחלקות אחרות אספו שבויים והכניסו אותם לבריכה. והיה אחד, אזולאי מבאר שבע, ששמו אותו לשמור עליהם".

כמה שבויים היו שם? "לא יכול להגיד לך, אני לא בקיא במספרים, היו כמה עשרות. כולם עם תחתונים עמדו בבריכה".

מי אמר לך שהרגת 32? "זה מה שאמרו לי אלה שבאו אחר כך אחרינו. אני חזרתי אחרי שלושה ימים לתל עזזיאת, לבונקר הזה שאני אומר לך שעד היום חשבתי שהמפקד היה שם. היתה לו שברייה על הגופה, היה כתוב עליה 'אללהו אכבר'. לקחתי אותה ויש לי אותה עד היום בבית. זה הדבר היחיד שיש לי מהמלחמה".

מיצדית בתל עזזיאת הפונה לכיוון דרום-מזרח

ראית חיילים סורים שברחו מתל עזזיאת? "לא ראיתי".

מה קרה עם סיום הקרב? "אנחנו צ'יק צ'אק מתארגנים, יורדים לזחלים ולנסוע לתל פאחר לעזור להם".

ידעתם כבר מה קורה שם? "לא ידענו. אני שמעתי רק מה שקורה בקשר הפלוגתי שלנו. שלחו אותנו לתל פאחר לעזור להם [לגדוד 12]. אנחנו נעים במהירות לתל פאחר. הסתובבנו קצת באיזור בגלל המיקוש ואז עלינו לתל פאחר. כשהגענו עדיין היה אור. דבר ראשון אני רואה את המ"פ שלי מפעם, 'גולדה' [רס"ן צבי פז, סגן מפקד בא"ח 1], זה הדמות הראשונה בתל פאחר ואני רואה אותו [הרוג]. הוא קיבל כדור בראש".

איפה ראית אותו? "ממש כשאתה מגיע לתל. אני ראיתי אותו עוד בדרך, כשאנחנו עלינו מגבעת האם. הוא נסע בטנדר גלדיאטור ועקף אותנו. אני זוכר שהוא היה עם בגדי א' ודרגה של רס"ן עליו".

מה חשבת כשראית אותו נוסע שם? "לא חשבתי. הוא היה משיגינער ברמה בינלאומית, אבל במובן החיובי. היו אז קצינים למופת. היתה עליו שאווארה [שפם] רצינית כזאת. אני זוכר שהיה לו כלב זאב, והכלב היה ישן איתו במיטה. כזה משיגינער הוא היה".

מה הוא עשה בתל פאחר? "אני יודע שהוא לא היה בכוח המשימה של תל פאחר, הוא לא היה גם בגדוד 12. הוא הלך על סמך אני לא יודע מה. הוא אסף לו חיילים והוא נע למעלה".

וראית אותו הרוג. "הרגשתי נורא. דבר אחד אני זוכר: היה לו שעון גדול על היד, ואני אחרי המלחמה שאלתי את אחותו אם החזירו למשפחה את השעון שלו, ומסתבר שגנבו אותו".

מה עוד ראית בתל פאחר? "באנו לתגבר את התל, אבל כשהגענו התל כבר היה כבוש".

עזרתם לפנות גופות? "לא. אחרי חמש דקות או עשר דקות, אמרו לנו לנסוע משם. ירדנו מתחת לתל פאחר [לדרך הפטרולים], היינו בשהיית לילה להיערכות מחדש".

ידעתם כבר כמה נהרגו שם? "לא ידענו כלום. ראיתי שם רק את גולדה".

מה אומרים לכם שצריך לעשות הלאה? "להמשיך לכיוון מסעאדה".

בלילה הספקתם לישון קצת? "מה פתאום? אני לא זוכר שישנתי. נערכים הלאה, מביאים לנו תחמושת. אני זוכר דבר אחד – שאני יושב בזחל"ם והקלצ'ניקוב בין הרגליים, ובאמצע הלילה האצבע שלי פלטה צרור בכיוון מעלה".

בטח כולם נבהלו, אולי יש עוד סורים בסביבה. "לא, לא נבהלו".

דיברתם באותו לילה על הקרב בתל עזזיאת? "בטוח שדיברנו. קודם כל שמחנו שעשינו את המשימה ויצאנו בזול. זה היה קרב-קרב ורק הרוג אחד. אני חושב שיצאנו בסדר, בטח לעומת זה שאתה עושה סטטיסטיקה עם גדוד 12".

ובלילה התחלתם לנוע למשימה הבאה. "באור ראשון אנחנו נעים בכיוון בניאס, ואז ביציאה מדרך הנפט תקפו אותנו ושלושה חבר'ה שלנו נהרגו [ארבעה]. אחד מהם היה מושקוביץ'. החבר שלי סמי מועלם [היה סמל במחלקה המיוחדת בגדוד 51] בקשר עם המשפחה עד היום. אנחנו הולכים לאזכרה שלו כל שנה ברשפון".

ממה נהרגו החבר'ה בדרך לבניאס? "מאש סורית. אולי חיילים שברחו".

נראה שזה היה מאש שלנו. "שמעתי את הוויכוח שזה אש כוחותינו, אבל אני לא מעריך ככה. זה לא היה ירי דו צדדי".

במהלך התנועה לבניאס ידעת שיש לכם הרוגים? "לא ידענו, נפלו מסביב פגזים. אי אפשר היה לדעת מאיפה יורים. חברים בגדוד חושבים שזה יריות שלנו. כשהגענו לבניאס לא חושב שהיו כבר סורים. אני זוכר את המסגד שם, את הפסלים והאבנים שהיו, ומשם שברנו לכיוון מסעאדה. בדרך למסעאדה היה איזה מוצב אחד שהטילו עליי לטהר אותו. עלינו כל המחלקה וטיהרנו, אבל לא פגשנו שם אף אחד. אחר כך התקדמנו למסעאדה, התיישבנו במחנה של הפת"ח ללילה, ועם בוקר נענו לכיוון קונייטרה. נכנסנו לתוך קונייטרה, היו שם קצת קרבות [טיהורים], ואז הושיבו אותנו בכניסה".

הנדלמן זוכר בימים הבאים פעילות של סיורים ומארבים לאורך קו הגבול החדש עם סוריה. באחד המארבים הליליים הם זיהו דמויות חשודות ופתחו באש. כשהסתערו לאחר מכן וניגשו לראות במי פגעו התברר שזו היתה משפחה סורית – אמא, אבא ועשרה ילדים. 12 בסך הכל. "זה קטע לא נעים", הוא אומר, "צריך להודות גם בדברים לא טובים. אנחנו בני אדם. שום דבר לא היה בכוונה. אי אפשר היה לזהות אותם בלילה. רק כשקמנו להסתער עליהם, ראינו שזו משפחה שלמה".

איך אתה מסכם את המלחמה של גדוד 51? "הביצוע היה פירסט קלאס. מושלם. המפקדים ידעו לדרוך אותנו. החיילים היו למופת, המ"פ היה מנהיג, נותן הרגשה טובה והחדיר מוטיבציה מאוד גבוהה ואני חושב שזה בא לידי ביטוי ביכולת של הפלוגה".

למה דווקא אתה קיבלת צל"ש? "לא אני אשפוט את זה. היתה ועדה ברמה גבוהה שבחנה כל מקרה בזכוכית מגדלת".

בגדוד 51 נשמעה ביקורת למה קיבלתם רק צל"ש אחד. בכל זאת, הקרב שלכם התנהל כמו שתוכנן. "ויש כאלה שאומרים למה דווקא אני – למה הנדלמן קיבל".

למה באמת הנדלמן קיבל? "לא יודע, לא אני קבעתי".

הגיע לך? "לא אני יגיד את זה".

מתי שמעת שאתה מקבל צל"ש? "הגדוד בא לנופש בעכו והזמינו אותי לבוא [אחרי שכבר השתחרר מצה"ל], ואז בני ענבר ואורי שגיא קראו לי ואמרו שאלך לקריה לאיזו ועדה שחוקרת את הקרב. לא זוכר איזה אלופים ישבו שם".

גנדי היה אחד מהם. "רחבעם זאבי, נכון. והיה שם עוד אחד. הופעתי בפניהם, סיפרתי להם, אמרו לי תודה, הלכתי הביתה ואחר כך הודיעו לי שאני מקבל צל"ש".

מה חשבת על זה? "אני לא ברמה של חושב".

מה החלק של המחלקה שלך בכיבוש תל עזזיאת? "כל כך הרבה אנשים נהרגו במלחמה, אז מי אני ומה אני לבוא ולהגיד. לא אני זה שיבוא ויגיד שמגיע לי".

מי מהגדוד אמר – למה דווקא הנדלמן קיבל? "יש מישהו שהיה חייל שלי וכל הזמן מלין למה אני קיבלתי צל"ש. בסדר, לגיטימי, זו זכותו לחשוב".

מי זה הבחור? "אבי דניאלסקי".

צלצלתי לדניאלסקי לשמוע מה יש לו נגד הצל"ש שקיבל הנדלמן. דניאלסקי הסביר: "אני לא יודע מגיע או לא מגיע, אבל לפי דעתי כולם נלחמו שם טוב מאוד, לא היה אחד שנלחם מעל ומעבר. הוא קיבל את הצל"ש בתקופה שלא הייתי בפלוגה אחרי שאני נפצעתי מאוחר יותר [כמה ימים אחרי המלחמה, המחלקה של דניאלסקי נשלחה לתל אבו נידה ליד קונייטרה שם אובחנה תנועה חשודה. החבר'ה ירו לכיוון ובעקבות כך התרחש פיצוץ אדיר של בונקר. שלושה נפצעו מסלעים ואבנים]. אני לא יודע מה הנדלמן עשה. תראה, רק לפני כמה שנים נודע לי בכלל שהוא קיבל צל"ש. עד אז לא ידעתי. נסענו לצומת גולני עם סמי [מועלם], יענקל'ה הביא את הצל"ש הזה ושם קיבל העתק ממפקד המקום, יום טוב. אני רק התפלאתי על מה ולמה הוא קיבל, כי לא ידעתי שהוא עשה משהו מיוחד".

ייתכן שהוא קיבל בשם הגדוד. "אני הייתי במחלקה של הנדלמן ובזמן הקרב הייתי בזחל"ם של אורי [שגיא]. הייתי מש"ק סיור. הזחל"ם הראשון והשני עלינו על מוקשים, ואז אורי נתן פקודה לרוץ ברגל. הבודקה של הש"ג היתה מאה מטר לפני הכניסה לתל. יריתי לשם ררנ"ט, רצתי לכיוון השער ונשארתי שם עם עוד שני חבר'ה לסמן לשאר הפלוגה לעבור. כולם עברו אותי לתוך התעלות, ואני הצטרפתי אליהם לסוף. זה היה קרב כמו שכתוב בספר, כולם נלחמו היטב, וחבל רק על ההרוג היחיד שהיה לנו. אני בסך הכל שאלתי למה דווקא הוא קיבל, זה הכל".

מקבלי צל"שים בפיקוד צפון במלחמת ששת הימים, בצילום למזכרת עם אלוף הפיקוד דוד אלעזר. הנדלמן עומד חמישי משמאל, עם חליפה

בחזרה להנדלמן ולעניין צל"ש אחד בלבד לגדוד 51 על קרב שבוצע למופת, לעומת 20 של גדוד 12 בתל פאחר.

הנדלמן עונה: "אתה שם לי שאלה שלא חשבתי עליה עד היום. כשלידה הולכת חלק, אומרים שהכל בסדר. כשקרב הולך חלק, זה ברור מאליו. בתל פאחר זה הלך קשה, והקושי נתן ביטוי לחיילים לקבל יותר צל"שים. פשוט מאוד. גם אצלנו היה קשה, קרב לא ברור מאליו, אבל לא אנחנו נקבע כמה מגיע. אני חושב שלאורי שגיא הגיע צל"ש. בזכות היכולת שלו, ההכנה, התפקוד בתוך תל עזזיאת, וזה שעלינו על מוקשים ואחרי זה לדעת להכניס כל אחד למקום שלו, והוא הצליח. אבל כנראה שבתל פאחר מדדו את ההרוגים והקושי בהצלחה, ואצלנו את ההצלחה לא תרגמו לצל"שים".