תפיסת מעיינות דרבשיה

תפיסת מעיינות דרבשיה והזרמת המים להשקיית שדות הכותנה היתה מיזם מעניין של קיבוץ כפר סאלד במרץ 1967 * יאנו טירולר, שהיה מרכז המשק, מספר על הפרויקט שגרר מתיחות גבול שבשיאה נפצע קשה קיבוצניק משמיר שעלה עם טרקטור על מוקש * וגם כמה זכרונות קרביים ממלחמת ששת הימים, כולל הסעה ספיישל של השר יגאל אלון לסיור ראשון ברמה שאך זה נכבשה 

טרקטור עובד במעיין דרבשיה

בצינורות האלה יזרמו בקרוב הרבה מים. טרקטור בעבודות ההכשרה של מעיין דרבשיה, מתחת למוצב הסורי [צילומים: גדעון שפטן ז"ל, ארכיון כפר סאלד]

בכפר סאלד קראו לאירוע הזה "תפיסת מעיינות דרבשיה", על אף שהם היו בשטח ישראל. ובכל זאת, מיקומם הרגיש ממש מתחת למוצב דרבשיה הסורי והעברת המים לשדות החולה היו עבור האויב בבחינת אצבע בעין. עוד לא יבשו ניסיונות הטיית מקורות הירדן על-ידי הסורים שנתיים ושלוש קודם לכן, שסוכלו בתקיפות על-ידי ישראל, והנה היהודים עובדים ממש מתחת לאפם ולוקחים מים שמקורם בסוריה.

זהו סיפורו של מיזם השקיה מדרום לקיבוץ גונן, שגרר כמה תקריות לא סימפטיות, שבשיאן פציעתו הקשה של חבר משק שמיר שהטרקטור שלו עלה על מוקש.

תחילת 1967 היתה מתוחה בכל גזרת הגבול עם סוריה. למעשה, גם בגבולות ירדן ומצרים. כמעט שלא היה יום שחוליות חבלנים [כך קראו להם אז] לא חדרו לתחומי המדינה בכל רחבי הארץ – באר שבע, ערד, כפר סבא, ואדי ערה, עמיעד, דישון, הגושרים ועוד – הניחו מוקשים, פוצצו מטענים וזרעו פחד.

בגזרת הגבול הצפון-מזרחית גררו את עצמן ישראל וסוריה להתכתשויות בלתי פוסקות סביב חלקות שדה, שטחי מרעה, מקורות מים ואיזורי דיג. לאף אחת לא היתה כוונה לוותר על סנטימטר אחד. בשנה שלפני מלחמת ששת הימים אירעו בגבול סוריה מאות תקריות, שרובן היו חדירות לשטח ישראל מצד רועים, פלאחים ודייגים, וביניהם גם חיילים בלבוש אזרחי לצורכי מודיעין. יצוין שחדירות מודיעיניות היו גם בכיוון ההפוך. אל כל אלה התלוותה פעילות חבלנית של אנשי הפת"ח.

דרבשיה כיום, מבט מכיוון דרום

דרבשיה כיום, מבט מכיוון דרום

האו"ם עשה נסיונות לתווך ולהרגיע. ראש מטה משקיפי האו"ם במזרח התיכון, הגנרל אוד בול, עשה ככל יכולתו לרצות את הניצים. אל כמה אוהלים שהוקמו ליד מחניים בחורף-אביב 1967 ישבו הצדדים וקשקשו את עצמם לדעת. כל צד השתדל להביא את המו"מ למבוי סתום, מה שאכן קרה באמצע חודש מרץ 1967. הצדדים חזרו בזעף איש-איש לחפירותיו, וההסלמה לא איחרה לבוא. בשיאה נרשמה תקרית ה-7 באפריל 1967 – שהחלה בעיבוד יזום של שטחים מפורזים מזרחית להאון, והביאה לחילופי אש ארטילרית עזה מצד שני הכיוונים, אבל ההיסטוריה הצבאית תזכור מהיום הזה את קרב האוויר שבו הופלו שישה מיגים סורים.

ההתכתשות על השטחים המפורזים היתה בעיקר באיזור תל קציר והאון, אבל גם באלמגור, גדות ושאר ישוב. בתוך כל אלה התפתחה לה חזית קטנה ועלומה בגזרה המרכזית של החזית הסורית. בוקר אחד התעוררו במוצב דרבשיה הסורי, כ-3.5 ק"מ דרומית לקיבוץ גונן, וגילו שממש מתחת לעמדות הגוריאנוב שלהם החלה פעילות ישראלית נמרצת: הנחת צינורות לשם הזרמה של מימי מעיין דרבשיה אל השדות הצמאים של עמק החולה. העבודות הללו היו מטעם קיבוץ כפר סאלד, כפי שמספר יאנו טירולר מי שהיה באותה תקופה מרכז המשק.

יאנו טירולר 2016, בביתו במטולה

יאנו טירולר 2016, בביתו במטולה

טירולר, יליד הונגריה 1936, היה בזמן השואה במחנה ברגן בלזן ולאחר מכן היה אחד מנוסעי "רכבת קסטנר" לשווייץ. עלה עם הוריו ואחותו ב-1945 והתיישב מטעם עליית הנוער בכפר סאלד [היה במחזור הילדים הראשון בקיבוץ]. בצבא שירת בצנחנים בגדוד 890. המג"דים שלו היו אריק שרון ורפאל איתן. אחרי שחרורו עבד בכפר בגידולי שדה ולאחר מכן מונה למרכז המשק.

מצב הקיבוץ היה טוב מאוד מלבד בעיה אחת. טירולר מספר: "קיבלנו ב-1965 אלף דונם בהחולה. כולם גידלו כותנה, אבל באדמות שאנחנו קיבלנו הכותנה לא גדלה. יזמנו מחקר עם ד"ר ישראל לוין, חבר כפר גלעדי, לראות מה הסיבה שלא גדל שום דבר בשטחים שלנו. עשינו ניסויים ועד מהרה הוא גילה שיש שם המלחה של ניטרטים. כדי להתגבר על הבעיה הזו היה צורך לעשות כל שנה שטיפה של האדמות. בשביל לשטוף היה צריך לעשות המטרה – תנועת מים מלמעלה. כולם הישקו בהצפה, דרך מילוי מים מתעלות הירדן, ואז האדמה היתה כל כך בוצית. ולמה דווקא האדמות שלנו היו לא בסדר? כי הן היו בגבול שבין האגם לבין החלק של הביצה, שם היה אחוז עצום של חומר אורגני ואדמת אגם לבנה. זה גרם להתפרקות מאוד מהירה של החומר האורגני. בקיצור, קיבלנו את האדמות הכי גרועות באיזור, והמסקנה היתה שצריך להמטיר. אפשר להביא משאבה ומנוע ולעשות לחץ, אבל יותר טוב להשתמש בלחץ טבעי, כשהכי טוב זה להשתמש במעיין ולהכניס את המים לתוך צינור. זה היה הרעיון".

איזור מוצב דרבשיה ע"פ מפת מודיעין פיקוד צפון 1967. באדום: איזור העבודות להנחת הצינורות

איזור מוצב דרבשיה ע"פ מפת מודיעין פיקוד צפון 1967. באדום: איזור העבודות להנחת הצינורות

מקום העבודות

העברת מימי מעיין דרבשיה לאדמות כפר סאלד בדרום החולה, כ-13 ק"מ דרומית לקיבוץ [מתוך "עמוד ענן"]

כל זה היה במעיין שנבע מתחת למוצב דרבשיה. מעל המעיין עבר שביל הפטרולים הישראלי, אבל לדברי טירולר שנים רבות שלא השתמשו בו. היה ברור שכדי לעבוד במקום כה רגיש יש צורך באישור צה"ל. מכיוון שבאותה עת התנהלו שיחות עם סוריה על מספר בעיות, אי אפשר היה להתחיל נקודת חיכוך. לפיכך חיכו עד שיסתיימו.

"יום אחד בחורף, כשנמתי את תנומת הצהריים שלי, בא איזה קצין מהגמ"ר [הגנה מרחבית], העיר אותי ואמר – אפשר להתחיל לעבוד, תבוא", מספר טירולר. "דבר ראשון צריך להביא טרקטורים כדי לעשות דרך, להניח את הצינורות ולעלות. מי שהיה מפקד החטמ"ר, אורי בידץ, אמר לי – אל תדאג, נגייס לך טרקטורים. הוא הביא שני טרקטורים אולטרה מודרניים די-9 מקואופורטיב הקיבוצים בעמק הירדן. הטרקטוריסטים עמדו שם ליד גונן והראיתי להם מה צריך לעשות. הם טילפנו לבוס שלהם ואמרו לו – אל תקבל את העבודה הזו, זה לא בשבילנו. בסוף לקחתי בחור מקרית שמונה שהיה לו די-9 ישן, והוא שמח לעבודה הזו. הוא תיכנן שבסוף העבודות הוא ישפוך לאגר ואז הצבא ישלם לו את ההוצאות, וכך היה.

"התחלנו לעבוד במרץ 1967. הזמנתי את הצינורות שפרקו על הדרך למטה, ואני עם טרקטור גררתי אותם למעלה. היה לי את המסגר הכי מוצלח בקרית שמונה, עוזי סאינה. היה לו עוזר שפעם היה בשבי הסורי ושניהם לא פחדו. עמדו בגשם ועבדו וריתכו. מדי פעם באה איזו יריה משם או משהו, וזה לא היה נעים. מי ששמר עליי זה כוח מהצנחנים, שהמפקד שלהם היה אמנון ירקוני מדפנה, שהיינו ביחד בקורס קצינים. עשינו דרך עד לאיפה שפחות או יותר צריך לתפוס את המעיין. את התוכנית עשה המהנדס טריץ', שהיה אז מהנדס מפורסם שעשה גם את מפעל הדן. הוא הכניס במקום צינורות פלדה צינורות אסבסט, שהיו אז חידוש גדול מאוד. היה לנו קבלן עפר גדול מבית הלל, שעשה את הבטון וככה סידרנו את עניין ההשקייה".

לפניכם מקבץ תמונות ממיזם ההשקיה של כפר סאלד שצילם גדעון שפטן ז"ל, איש המים של הקיבוץ, שהשתתף גם בעבודות. באדיבות ארכיון כפר סאלד

שטחי כפר סאלד

1967, אדמות קיבוץ כפר סאלד בהחולה על רקע דרבשיה שברמה הסורית

מוצב דרבשיה מעל המעיין

מעיין דרבשיה ומעליו דרך הפטרולים הישראלית והמוצב הסורי

פריצת התוואי

המשימה הראשונה: פריצת התוואי והנחת צינורות מהכביש ועד למעיין

גרירת הצינורות במעלה

גרירת הצינורות במעלה התוואי וריתוכם על-ידי עוזי סאינה ועוזרו

נקודת הצינור

לבסוף הגיע הצינור לנקודה שבה תכננו להזרים אליו את מי המעיין [הצילומים מהעבודות: גדעון שפטן ז"ל]

הנחת צינורות נוספים

בנוסף לצינור העיקרי שמוביל את המים לממטרות הונחו צינורות נוספים שיובילו את המים בשעות שבהם הם אינם מנוצלים

קיר אבנים בבטון

התפיסה סומנה עם קיר אבנים בבטון

הוספת גדר תיל

הנחת גדר תיל כדי להקשות על חבלה

חבלה בצינור

המבצע לא עבר בשקט: הסורים הניחו מטען שפוצץ קטע של הצינור

מדי בוקר היה צורך בגששים שיבדקו את השטח ויאתרו אם הוטמנו מוקשים. הסריקות היומיות פספסו ביום ה-5 במרץ 1967: טרקטור נהוג על-ידי נדב בולר, חבר קיבוץ שמיר, שהוביל צינורות, עלה על מוקש והוא נפצע קשה [איבד כליה וסבל משברים בידיו וברגליו].

טירולר: "החבר'ה מקיבוץ שמיר כעסו עלי מאוד אחר כך – למה לא חיכיתי עם הפרויקט הזה עד אחרי מלחמת ששת הימים, שאז יכלו לעשות את זה בלי אבידות, כאילו שהם ידעו שתהיה מלחמת ששת הימים".

הטרקטור שעלה על מוקש

הטרקטור של נדב בולר משמיר שעלה על מוקש

טרקטור שמיר שעלה על מוקש

אנשי  צה"ל בוחנים את מקום המיקוש

הטרקטור של שמיר שעלה על מוקש

הטרקטור של שמיר שעלה על מוקש

הדיווח בעיתון "דבר" על תקרית המוקש

5 במרץ 1967, הדיווח בעיתון "דבר" על תקרית המוקש

בהזדמנות זו, כשהעבודות עוד התנהלו כמעט ללא הפרעה, החליט המח"ט אל"מ אורי בידץ לחדש את הסיורים בדרך הפטרולים. הוא הציע לטירולר לעלות לשם ולנסוע ביחד איתו. טירולר: "אמרתי לו – אם אתה בא, אני בא יחד איתך. נכנסנו לשריונית [זחל"ם] והתחלנו לנסוע מאחורי הגבעה, וכמו שהתגלינו לדרבשיה קיבלנו מכת אש כזו מנשק אוטומטי, שהוא ישר עשה רוורס. בקיצור, לא ביצענו את המשימה שלו".

בשלב זה פקעה סבלנותם של הסורים. לילה אחד חדרו חבלנים למקום העבודות, שהיה נטוש בלילות, הצמידו לבנת חבלה לצינור ופוצצו אותו. הנזק תוקן והמים המשיכו לזרום.

טירולר מסכם את המיזם הנועז: "סוף דבר, המים זרמו בצינור, ניצלנו אותם באופן טבעי והיו לנו תוצאות טובות. עד היום זה עובד, אם כי לא כל כך משקים שם בגלל שלא עושים כותנה".

סוף מעשה - המים מגיעים ליעדם

סוף מעשה – המים מגיעים בלחץ אל השדות, הניטרטים נשטפו ויבולי הכותנה הגיעו לשיאים

חדירות, הסתננויות, חבלות – דו"ח פיקוד צפון לשנים 1967-1966

בימים שבהם החלו לפכפך בעליזות מימי דרבשיה באדמות כפר סאלד באיזור החולה, היתה גזרת גבול סוריה חמה עד רותחת. דו"חות מהשנים 1967-1966 [שנמצאים בארכיון צה"ל] סיפרו על 588 חדירות של בני אדם מגבול סוריה. לשם השוואה בפיקוד מרכז נרשמו באותה תקופה 147 מסתננים ובפיקוד דרום 31 בלבד. החדירות מסוריה פורטו וקוטלגו כדלקמן למשך אותן שנתיים: 27 מקרים לצורך עיבוד אדמות, 2,217 חדירות של עדרי בקר, 335 חדירות של כלי שיט סורים בכינרת.

ב-26 במרץ 1967 התגלה מוקש נגד רכב מסוג "מארק" על דרך הפטרולים שמעל כפר סאלד. המוקש הוטמן לאחר חדירת עדר בקר סורי לשטח ישראל ועימו "הרועים" החבלנים. חדירה נועזת במיוחד בוצעה בסוף מרץ 1967 אל בית הלל, כשחבלני הפת"ח הניחו מטען של כעשרה ק"ג במשאבת מים שהתפוצצה. מושב בית הלל שליד קרית שמונה נמצא במרחק של כארבעה ק"מ מהגבול. חדירות נוספות והנחות מטענים היו בהמשך גם מצפון להגושרים ומעיין ברוך. עקבות המסתננים הובילו לאיזור נחל חצבני.

פירוט סיורים של פיקוד צפון באפריל 1967

פירוט סיורים מתוך סקירה מבצעית של פיקוד צפון באפריל 1967, בכללם במעיינות דרבשיה

צה"ל נקט באותן שנים כמה פעולות תגמול. ב-14 ביולי 1966 בוצעה הפצצת הצמ"ה הסורי בעין ספירה, בעומק הרמה מזרחית לגדות, שעסק בעבודות ההטייה. באוגוסט 1966 התרחשה תקרית הכינרת שבה עלה נמ"כ של חיל הים על שרטון סמוך לחוף הסורי. על הספינה נורתה אש מהחוף וארבעה מטוסי מיג 17 סורים תקפו אותה, אחד מהם הופל. רק כעבור כעשרה ימים חולצה הספינה.

מוצב דרבשיה נכנס לרשימת התקריות בינואר 1967, עוד לפני פרויקט הצינורות של כפר סאלד. ב-9 בינואר 67 פתח המוצב באש לעבר טרקטור שנע בדרך מע"צ [כיום כביש 918, הדרך בין גדות לגונן], צה"ל השיב אש וחילופי הירי נמשכו כארבע שעות. כעבור מספר שעות פתח גם מוצב עורפיה הסמוך באש לעבר שני ג'יפים אזרחיים. ג'יפ אחד נפגע ושני אזרחים שנסעו בו נפצעו. כעבור יומיים, ב-11 בינואר, שוב פתחו מוצבי דרבשיה באש על סיור רגלי של כוחות צה"ל באיזור ולאחר מכן על נוטרה. חילופי הנק"ל התעצמו למרגמות ולטנקים, שבמהלכם הושמד טנק סורי. לצה"ל שני פצועים, אחד מהם קשה, ושני טרקטורים נפגעו.

אורי בידץ, שהיה מפקד מח"ט 3 עד אפריל 1967, זוכר תקופה עמוסה בתקריות: "עוד בתקופה שהייתי קצין אג"מ בפיקוד צפון, בתקופה של זורע [כאלוף הפיקוד], סימנו את הגבול מגשר הפקק ומשם פרצנו את דרך הפטרולים שהיתה מקוטעת, הכנסנו את חלקה 4 שאיכרי מטולה עיבדו, והמשכנו צפונה לאורך הגבול כולל דרבשיה. דרך הפטרולים היתה פעילה כבר משנת 1964. התקריות היו בגלל המלחמה על המים והשטחים המפורזים, שזה היה עניין שגרתי ונמשך עם עליות וירידות. בתקופה שלנו השתלטנו על שטח מתחת לדרבשיה ושם ביצענו נטייה של המים. אני זוכר שדרך הפטרולים ליד דרבשיה עלתה על הכתף, ושם אנחנו סימנו את הגבול בצורה מדויקת ותפסנו את המעיין. תקריות היו לחם יומנו. זו היתה תקופת פעילות של הפת"ח, ואני זוכר פיצוץ שלהם במושב דישון, שם גם השאירו מכתב.

"חוץ מהפעילות בגבול עסקנו בתכנונים אופרטיביים לקראת מלחמה, לקראת 67 עשינו תרגיל חטיבתי שזכה להרבה שבחים, הרמטכ"ל היה מאוד מרוצה, ששם עשינו מודל של עלייה לרמה עם מערכת קרבות על שטח אש 110 ו-117, עלינו עם טנקים והליקופטרים לכיוון המוחרקה כדגם של הרמה. הדרך שפילסנו אז נמצאת שם אז עד היום. היינו אמורים באם תפרוץ מלחמה לפרוץ באיזור גשר בנות יעקב, אבל לא כניסה חזיתית. חוץ מזה השקעתי בחטיבה והכנתי אותה לקראת מלחמה, החלפתי מג"דים ומ"פים, וזו היתה חטיבה קרבית לגמרי".

במרץ 67 דנה הממשלה בהחמרה בגבול סוריה: מאות חדירות תוך חודשיים, בין היתר 58 באלמגור, 41 באיזור תל קציר והאון, 10 בכינרת, 12 באשמורה, 6 בכפר סאלד, 2 בשאר ישוב, 1 בדן ועוד. למעשה, באותה ישיבת ממשלה נפל הפור לבצע תקרית יזומה שתביע את שליטת ישראל על השטחים המפורזים, השנויים במחלוקת, והפעם להפעיל את מטוסי חיל האוויר. כך יצאה לדרך תקרית ה-7 באפריל.

כפר סאלד בצל הרמה: "היה פחד בלתי רגיל, כילד חלמתי שהסורים נכנסים לקיבוץ וכובשים אותו"

ממרומי המצוק. כך ראו הסורים את כפר סאלד

ממרומי המצוק. כך ראו הסורים את כפר סאלד [צילומים: גדעון שפטן ז"ל]

כפר סאלד והרמה הסורית

וכך ראו חברי הקיבוץ את הרמה הסורית

על החיים בצל הגבול הסורי מספר טירולר: "כל הזמן היה מתח, כל הזמן תקריות. היתה תקרית ב-1960 שהסורים תפסו את הצוק [מצוקי סאלד] וכוח שלנו הדף אותם בפעולה שבה קיבל חייל גולני דניאל ורדון צל"ש [הבחור נהרג במלחמת ששת הימים בעמק דותן]. הייתי אז סדרן עבודה, ובאותה תקרית התקשרה אליי הרופאה של כפר סאלד שגרה כאן ועבדה בקרית שמונה, אשה זקנה וצולעת, ושאלה אם היא יכולה לחזור, כי הצבא לא נתן לאנשים לעבור. מכיוון שהיא היתה רופאה היה מותר לה. אמרתי לה – אין בעיה, את יכולה לבוא.

"ככה אני אומר לה כשבינתיים כל חברי המזכירות שוכבים בתעלות. היה לה אוטו סטודיבייקר קונברטיבל, היחידי בארץ. היא באה עם האוטו שלה, נעמדה ליד המרפאה וכמו שהיא יצאה ממנו, עוד לא הצליחה להגיע למרפאה והחבר'ה מלמעלה חוררו את האוטו שלה בערך ב-30 קליעים. אם היתה יוצאת עשר או 15 שניות מאוחר יותר היא היתה אבודה. היא לא אמרה לי מילה על זה".

כפר סאלד אחרי הפגזה. מנקים את הנזקים

כפר סאלד אחרי הפגזה. מנקים את הנזקים

"כשהשתחררתי מהצבא והייתי רווק", הוא מספר, "גרתי בצריף קטן הכי קרוב לגבול ולא היה לי נשק. אני פחדתי, זה לא היה נעים".

ועל כך מוסיף בנו, אורי טירולר, כיום חבר קיבוץ שניר: "בתור ילד ספגתי תחושות של ההורים. היה פחד בלתי רגיל. אני זוכר שהיו לי חלומות בלילה איך הסורים נכנסים לקיבוץ וכובשים אותו".

בזמן מלחמת ששת הימים שימש יאנו טירולר כסגן מפקד הגמ"ר של חבל דן. המפקד היה מוטל בולדו.

בולדו וטירולר בתחילת שנות ה-70

מפקד חבל דן וסגנו. מוטל בולדו [מימין] ויאנו טירולר בתחילת שנות ה-70

האירוע הבולט ביותר במלחמת ששת הימים מבחינת ישובי הצפון היה תקיפת קיבוץ דן בבוקר ה-6 ביוני. "התחילו הפגזות קשות על כל הישובים. כולם היו בתוך המקלטים. יש לי תמונות אחרי ההפגזה בכפר סאלד, איך נראו הבתים. אני הייתי במקלט בקיבוץ דפנה, שם היתה מיפקדת החבל".

חברי משק דן הדפו בכוחות עצמם התקפה של פלוגת חי"ר ומספר טנקים, אבל טירולר אינו מתרשם מהדרמה הגדולה. "ההתקפה הסורית היתה ממש בדיחה. ראינו לא יותר משלושה או ארבעה טנקים יורדים מאיפה שהיום קיבוץ שניר [רמת הבניאס] ונעצרים הרבה לפני שהיו בטווח הנ"ט שלנו. בזמן ההתקפה הסורית הלכתי להביא תחמושת לחבר'ה בעמדות. בתל דן היו ממוקמים יחידות צבא שלנו ואני חושב שהם אלה שירו על הטנקים הסורים".

בני משק דן סיפרו כי פלוגת חי"ר סורית התקרבה מאוד לגדרות הקיבוץ. "תהרוג אותי, אבל לא ידוע לי על זה בתור סגן מפקד החבל. אני נסעתי עם הג'יפ להגושרים, שם היה מחסן תחמושת והבאתי להם תחמושת ובזוקות, נסעתי גלוי לגמרי, לא הרגשתי לרגע שמישהו יורה עלי. חילקתי את התחמושת בין העמדות ועודדתי אותם".

לא היתה תחושה שדן בסכנה? "לשנייה לא. יש שתי אפשרויות – או שאני מטומטם לגמרי, או שלא היה דבר כזה".

איך היתה התחושה כשמלחמת ששת הימים מתקדמת בכל החזיתות, ורק ברמה הסורית צה"ל לא תוקף? "שלחו משלחת לממשלה מקיבוצי כפר סאלד, דן, דפנה, הגושרים ומושב שאר ישוב, ודרשו בתוקף שיכבשו את הרמה. אנשי המשלחת היו הוותיקים מהפלמ"ח – סטופה [יצחק תמיר], שלום חבלין ונחום גולן. הם היו המאכערים הגדולים מתקופת הפלמ"ח. בסוף צה"ל תקף".

אפיזודה מעניינת היתה לו מה-10 ביוני 1967, למחרת תחילת הקרבות על הרמה. "מצלצל לי נחום גולן ממקלט הפיקוד של כפר סאלד, שם ישב כיועץ בטחוני, ואומר לי שאביא ג'יפ כי יגאל אלון [שר העבודה ופטרונם של ראשי קיבוצי הצפון] בא והוא רוצה לטייל. הוא בא לבקר פה בחזית עם שני עיתונאים ורצה שנצטרף לכוחות שעולים. לא היה לי דבר יותר שמח לעשות. התפתח דיון במקלט של כפר סאלד מי ייסע בג'יפ. בסוף זה הייתי אני שנהגתי בג'יפ. היו איתו שני עיתונאים, הוא אמר אני לא יכול לעזוב אותם. נכנסתי עם הג'יפ דרך השדות, הכרתי את הדרכים, ונכנסתי מצפונה מתל אבו חנזיר [גבעת האם]. היו שם שטחי מרעה שלנו ודרכים של בקר לבשר. הגעתי בדרכי עפר לכביש שעולה למסעאדה, שהיה מלא בשריון. המשכנו למעלה ובכל מקום שהוא ראה עיתונאי זר היינו עוצרים ויגאל אלון היה יורד ומגיש לו את כרטיס הביקור שלו. זה היה מגוחך. ככה נסענו, הגענו קרוב מאוד למסעאדה משם כבר אי אפשר היה לזוז" [לסיקור ביקורו של יגאל אלון – לחצו כאן].

10 ביוני 1967, סיור ראשון ברמה שעוד לא נכבשה במלואה. יאנו טירולר נוהג בג'יפ ולצידו שר העבודה יגאל אלון

10 ביוני 1967, סיור ראשון ברמה שעוד לא נכבשה במלואה. יאנו טירולר נוהג בג'יפ ולצידו שר העבודה יגאל אלון [צילום: ארכיון צה"ל]

כיבוש הרמה הביא לפריחה ושגשוג של קיבוצי הצפון, שחייהם התנהלו כל השנים בצל תקריות, הפגזות, חבלות וחשש מחדירות. אלפי דונמים של שטחי מרעה ושפע של מקורות מים עמדו כעת לרשותם באין מפריע.

אורי טירולר, בנו של יאנו, זוכר את ימי נעוריו בסיורים של החבר'ה במוצבים הסורים, איך היו מסתובבים בתל עזזיאת וזעורה ואוספים גולגלות של חיילים סורים, מביאים לחדר בקיבוץ ושמים נורות אדומות בעיניים. "היה איסוף מאוד מאורגן של אמל"ח.", הוא מספר, "היה בכפר סאלד מחסן עם תחמושת, מקלעים ורובים שהספיקו בשביל צבא קטן. היו פה שלושה-ארבעה שבועות שהיה בלגן וכולם לקחו מכל הבא ליד. הכפר עין פית [מעל תל פאחר] של העלוואים היה פאר בלתי רגיל. הלך פה פרויקה, שהיה 'המוכתר' של האיזור, והעמיס על משאיות פריג'ידרים וטלוויזיות. הסורים שם היו יותר עשירים מאיתנו".

—————————————————————————————————————————————————————-

עוד בנושא: כיבוש דרבשיה וג'לבינה ע"י גדוד 65 – לקריאה לחצו

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “תפיסת מעיינות דרבשיה

  1. מאמר יוצא מהכלל מעניין.
    כדאי לציין שסכסוך קטן היה גם סביב מעיין הדופלה מעל גונן,
    בימים ההם סכסוכי המים בין ישראל לסוריה היו לשם דבר, כיום בגלל הריבוי הטבעי מדינות האזור מתקרבות לקו אדום של שאיבה ממי התהום עד לכדי סכנת המלחת הבארות ועל כן המלחמה על המים בין המדינות במזה"ת היא בלתי מתפשרת.
    מאידך ספק אם ישראל תצא למלחמה כיום בגלל נושא המים לאחר שברשותה מתקני התפלה והנושא בפיתוח מואץ.
    בלי ספק הסכם שלום עם סוריה יכלול גם הסכם לשיתוף פעולה על חלוקה הוגנת של המים ונקוה שהפוליטיקאים של היום ישכילו להגיע להבנות מוסכמות דבר שלא הצליחו להגיע אליו בכל השיחות והוועדות משנת 1949 ועד 1967.

  2. רוח של פעם שורה מעל הכתבה הזאת. שנות ה60 הניפלאות עם רוח הציונות ושלטון מפא'י לוי אשכול גולדה אבא אבן ופנחס ספיר, אחדות העם בכל הארץ, ריח הפרדסים והרפתות, שירי רחל ואלתרמן, הביחד של הקיבוצים והירידה למקלטים והלב הקופץ עם כל פגז שמיתפוצץ, כל התחושות האלה חיות ובועטות עדיין בחדר צדדי אבל בולט בזיכרון שלנו. תודה שהחזרת אותנו לשם לשעה קלה דרך כפר סולד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s