דני בונה לא אשם

איך הפך קצין מחטמ"ר 3 לאשם היחיד בטעות הניווט של חטיבה 8 שסטתה מהמסלול המתוכנן בהבקעת הרמה הסורית? * ממצאי תחקיר הבלוג "נעמוש" מעלים תמונה שונה: הקמב"צ דני בונה אינו אשם [או לפחות לא היחיד] * מסע בדרך פתלתלה ומתעתעת מגבעת האם וסיר א-דיב לנבכי מחלקת היסטוריה וארכיון צה"ל

שרמן בעליות לרמה ]צילום: אלכס אגור, במחנה / ארכיון צה"ל]

שרמן מחטיבה 8 בעליות לרמה [צילום: אלכס אגור, במחנה / ארכיון צה"ל]

"הסיפור הזה הרס אותו", אומרת חיה בונה על בעלה לשעבר, דן בונה, שנפטר בשנת 1983. היא מתכוונת לאשמה שהטיחו בו, ואולי לאשמה שלקח גם הוא על עצמו, באותה טעות ניווט של חטיבה 8 שבגללה הגיעו במלחמת ששת הימים כוחות שריון ליעד לא מתוכנן והסתבכו בקרב מול מתחם טנקים ונ"ט סורי ליד הכפר קלע, במקום שכלל לא היו מתוכננים להיות.

האשם על הפספוס הוטל לפתחו של בונה, שהיה קמב"צ חטמ"ר 3 ובזכות היכרותו את השטח נבחר לשמש מורה הדרך של חטיבה 8 ולהוביל אותה בתוואי הנכון אל היעד זעורה.

זו היתה אחריות כבדה לביצוע כהלכה של פעולת ההבקעה העיקרית בכיבוש הרמה הסורית ביום שישי ה-9 ביוני 1967. מבצע זה היה השפיץ של תוכנית התקיפה "מקבת צפון" לפריצה וכיבוש השטח הסורי, שתשים סוף לנוכחות האויב על המצוק שמעל הישובים הישראלים ולתקריות הירי הבלתי פוסקות שנסבו על מקורות המים, שטחי מרעה ועל איפה בדיוק עובר הגבול.

בסיכום של סא"ל אפרים ריינר, שבמלחמת ששת הימים שימש סגן מח"ט 3 [החטיבה שהחזיקה את קו הגבול הצפוני-מזרחי והשתתפה בכמה קרבות בששת הימים] ולאחריה עמד בראש צוות מח' היסטוריה של פיקוד צפון, הוא כתב על הקרב של חטיבה 8: "גדוד הטנקים 129 לא הגיע לזעורה אלא לקלע. לצורך הניווט קיבל הגדוד את קמב"צ חטמ"ר 3 (סרן דני בונה). הנ"ל נתלווה לצוות סיור בפיקוד מ"פ סיור חט' 8. צוות הסיור נע ע"ג זחל"ם וג'יפ, ופיגר אחרי גדוד הטנקים בהתחברות מסיר א-דיב לדרך הפטרולים הסורית. כשהגיע צוות הסיור לסיר א-דיב כבר עבר גדוד 129 את הכפר לכיוון קלע".

ריינר ציין את שמו של דני בונה, אבל לא הזכיר למשל את שמו של מ"פ הסיור, וגם בהמשך הקפיד לכתוב בעלי תפקידים ללא ציון שמותיהם. כמו ביקש להכריז באופן מפורש על האחראי לטעות, על אף שבהזדמנויות שונות נשמעו גם אלוף הפיקוד דוד אלעזר וגם מח"ט 8, אל"מ אלברט מנדלר, מגדירים אותה – "טעות ברוכה".

איך התגלגל הטעות, למה היא היתה ברוכה ומה הסיפור של דני בונה?

אחרי כמעט 49 שנה ננסה לעשות סדר חדש בפרשה שהסעירה בזמנו את הדרגים הבכירים בפיקוד צפון.

דני בונה: נולד בטבריה, התחנך באיילת השחר, שירת כקצין בסיירת 300

דני בונה

דני בונה ז"ל. לקח קשה את תוצאות הקרב

דני בונה נולד ב-1943 בטבריה. אביו היה קצין משטרה במחוז הצפוני, והמשפחה התגוררה בבניין המשטרה בטבריה. כשהיה קטן נפטרה אמו ממחלת לב. בהמשך התקדם האב בסולם הדרגות ובשל תפקידו העתיק את מגוריו צפונה. את בנו בן ה-10 סידר בקיבוץ איילת השחר אצל משפחת לנדסמן.

באיילת למד דני בביה"ס היסודי עד כיתה ח'. אברהם לנדסמן, בן המשפחה שאימצה את בונה, מספר: "הוא הגיע אלינו כשהיה בכיתה ד'. זה לא פשוט לילדי חוץ להיקלט בחבורות ילדים הומוגניות, אבל הוא היה איש רעים להתרועע, נקלט מהר מאוד והתחבב על כולם. כילדים הכרנו כאן את דוריג'את והמוצבים שממול [הסורים], ראינו את התקריות והוא הכיר אחר-כך את הגזרה מהיותו קצין קבע ואיש שטח של החטיבה".

בתקופת לימודי התיכון חזר בונה ללמוד שנתיים בטבריה, ואת השנתיים הבאות עשה בפנימייה הצבאית בחיפה.  "דני היה טיפוס מופנם ושקט, לא מוחצן, לא משתף", מעיד עליו חברו עמוס פיקסמן, שגדל איתו בטבריה מגיל 3.

בונה התגייס באוגוסט 1960 כמ"כ טירונים בגדוד 890, עבר קורס קצינים ב-1961, שירת בסיירת 300 הדרוזית כשנתיים ואחרי פציעה הוצב בחטמ"ר 3 בפיקוד צפון. חטמ"ר 3 היתה האחראית על הגנת הגבול עם סוריה מאיזור אלמגור ועד דן. ככזה, הכיר בונה את הגזרה על בוריה.

קיבוץ שמיר ומעליו הרמה הסורית לשעבר [צילום: יוסי עוז]

קיבוץ שמיר ומעליו הרמה הסורית לשעבר וקלע [צילום: יוסי עוז]

חטיבה 8: מהדיונות של סיני לטרשים של הגולן

חטיבה 8 הגיעה לפיקוד צפון במהלך מלחמת ששת הימים, בשעות הלילה של יום רביעי ה-7 ביוני 1967, לאחר יומיים של לחימה קשה באיזור הר צניפים בגזרה המצרית מול כונתילה. מאחר שעיקר הקרבות בחזית המצרית כבר הסתיימו פחות או יותר, ומאחר שחטיבות 37 ו-45 שהיו כפופות לפיקוד צפון עדיין עסקו בשאריות הלחימה באיזור שכם וגשר דמיה, הוקפצה מרבית חטיבה 8 מהדרום הרחוק לצפון הרחוק, כדי לעמוד לרשות הפיקוד במידה שיוחלט לפתוח חזית גם נגד הסורים.

המח"ט אל"מ אלברט מנדלר והקמ"ן שלו סרן אביעזר יערי נפגשו עם דדו ועם הקמ"ן הפיקודי סא"ל זלמן גנדלר, ושמעו מהם על התוכנית העיקרית להבקעת המערך הסורי: כניסה מגבעת האם מזרחה באיזור טופוגרפי מתון יחסית, כיבוש מוצבים קטנים ומשם עלייה מזרחה אל דרך הנפט וממנה המשך הטיפוס אל מוצבי זעורה והכפר, על מנת לתפוס את הדרך המובילה למסעאדה, ומשם ניצול הצלחה במידת הצורך והגעה עד לקונייטרה.

זו היתה תוכנית נועזת ויומרנית בשם "מקבת צפון", שפיקוד צפון עמל עליה כמה שנים ושבזמן ההתכוננות למלחמת ששת הימים עברה מספר שינויים קוסמטיים. במסגרת תוכנית זו הוטל על חטיבת גולני לעלות מגבעת האם בעקבות חטיבה 8, לפנות צפונה ולכבוש את מוצבי תל עזזיאת ותל פאחר.

אל"מ מנדלר ובכירי חטיבתו היו צריכים לעשות סוויץ': מדיונות החול הלוהטות של גזרת הנגב-סיני, שבה שהו כשלושה שבועות, אל נופי הרמה הסורית ההררית והטרשית, שחלקה אינו עביר לרק"מ. מנדלר לא היה בטוח שיוכל לאתר בשטח את התוואי שמטפס מזרחה אל היעד – זעורה, והביע את ספקותיו. דדו הרגיע והבטיח לו נווט מעולה שמכיר את השטח ויוביל אותו בבטחה. כך קיבל הקמב"צ סרן דני בונה את המשימה החשובה. על פלוגת הסיור של חטיבה 8 הוטל לנוע בראש ולהוביל את הכוח, כשבשפיץ של השיירה יהיה דני בונה.

גבעת האם

גבעת האם מכיוון דרום. מכאן החלה ההבקעה העיקרית של צה"ל על הרמה הסורית

תכנון מאמץ ההבקעה העיקרי: תנועה מזרחה מגבעת האם וכיבוש מערכי זעורה

הנה עיקרי תוכנית מקבת-צפון שיועדה לחטיבה 8, מתוך סיכום שכתב סא"ל ריינר, שעמד בראש צוות ההיסטוריה של פיקוד צפון לסיכום מהלכי החזית הסורית.

"האופייני למערך הסורי הכולל כוחות חי"ר, שריון וארטילריה הוא מכלול הביצורים ושילובם המושכל במעלה הסלעי של רמת הגולן, המכביד כשלעצמו על אפשרויות תנועה ותמרון. משך 19 שנה עסקו הסורים בהקמת מערך זה המשתרע לעומק רב, חפור כולו, משובץ בונקרים עשויים בטון מזוין וכל מוצב מגודר היקפית וממוקש היטב.

הוטל על החטיבה להוביל את כוחות פיקוד צפון בהתקפה, להבקיע מזרחה לגבעת האם, לשטוף את מוצבי גור אל עסקר ונעמוש, להיאחז בראש הרמה ע"י כיבוש מערכי זעורה ולהיות בכוננות לניצול הצלחה לעבר קונייטרה, דרך מערכי קלע ו-וואסט.

בעת גיבוש התוכנית עמדו לנגד עינינו מספר הנחות יסוד: כיוון שההבקעה תבוצע ביום, בשטח קשה ומוכה באש ארטילריה רבה, יוביל את החטיבה כוח מבוסס בעיקרו על טנקים, שיבטיח כושר עבירות מירבי, היינו בעל הגנת השריון הטובה ביותר וכמובן יצור את פעולת ההלם הרבה ביותר.

הכוחות הקדמיים ישטפו את היעדים ולא יעסקו בטיהורם. פעולת הטיהור תבוצע ע"י חרמ"ש שינוע יותר מאחור. המוטו: קיום לחץ מתמיד קדימה.

כדי להימנע מהיפגעות במיקוש יסתערו הכוחות בדרכים הקיימות המובילות אל המוצבים מן האגף או מאחור. הובטח סיוע אווירי וארטילרי רב שינוצל לאש מכינה ולסיוע קרוב. הכוחות ינועו משטחי המתנה מרוחקים, ייערכו וייכנסו להתקפה תוך תנועה.

שיקולים אלה ואחרים הביאו להרכבת שלושה כוחות עיקריים שייכנסו להתקפה בזה אחר זה:

  • הכוח המוביל – כוח טנקים אשר יצוות בהנדסה וסיור בפיקודו של סא"ל בירו.
  • כוח טנקים נוסף מצוות בחרמ"ש בפיקוד סא"ל אמנון.
  • כוח חרמ"ש מצוות בטנקים בפיקודו של רס"ן קרן.
  • חבורת הפיקוד החטיבתית נעה אחרי כוחו של סא"ל בירו".

עד כאן מתוך המסמך.

צילום משטח מוצב נעמוש אל גבעת האם ואל שאר ישוב שברקע

צילום משטח מוצב נעמוש מערבה אל גבעת האם ושאר ישוב. הבדלי הגובה בין המוצב הסורי לגבעה בשטח ישראל – כ-150 מ'

הטעות וההשלכות: הגעה לא מתוכננת לסיר א-דיב וקלע, ומג"דים מבולבלים

חטיבה 8 עלתה מגבעת האם, הגיעה למוצב נעמוש, שנמצא כקילומטר דרומית-מזרחית לגבעת האם, ובמקום לפנות משם כמתוכנן שמאלה לכיוון צפון-מזרח, היא  נמשכה דרומה על דרך הפטרולים הסורית, עברה ליד מוצב עוקדה, מצאה את עצמה בכפר סיר א-דיב ומשם המשיכה ועלתה אל מתחם הנ"ט של קלע, שהפגיז אותה, לקרב קשה שגבה מחיר יקר בנפש ובטנקים.

גדוד 129 שהוביל את חטיבה 8 היה היחיד שנלחם בקלע. המח"ט מנדלר תיקן את הטעות, כאשר מדרך הנפט שליד סיר א-דיב המשיך ונע צפונה לזעורה. רק לאחר שהשתלט על מוצבי זעורה הוא חזר דרומה והתחבר לשרידי גדוד 129. אבידות גדוד 129 היו: 13 הרוגים, 33 פצועים ו-8 טנקים שהושמדו.

השלכות נוספות שנגרמו בעטיה של הטעות היו בילבול רב בשני הגדודים האחרים בחטיבה, שמפקדיהם לא קיבלו עדכון על הנעשה ולא הבינו מה קורה.

זה מה שגרם לעימות חריף של המח"ט עם סא"ל אמנון חינסקי, מג"ד 377, שקיבל פקודה לכבוש את משלטי זעורה ונראה שבתחילה לא שש לבצע את שינוי המשימה, מאחר שבתכנון נקבע כי גדוד 129 הוא זה שיכבוש את זעורה [חינסקי כינה את הסיטואציה הזו "חוסר תמונה ברורה מה מתרחש"]. המח"ט זעם ובעקבות כך עבר לתקשר רק עם סגנו של חינסקי, רס"ן בנצי פדן, עניין שגרם מבוכה רבה לכולם.

גם רס"ן אריה קרן, מג"ד חרמ"ש 121, שהיה חלק מחטיבה 8, לא קיבל עדכונים ולא ידע שהחטיבה טעתה. כשהוא הגיע לציר הנפט בכפר סיר א-דיב הוא סבר שהוא נמצא בזעורה ושלח כוח טנקים דרומה למרחק של קילומטר ויותר, על-מנת לאבטח את האגף כפי שנקבע בתכנון. הוא אף נכנס למגע אש עם מוצב סורי שנמצא שם. רק לאחר זמן-מה כשהגדוד בושש להצטרף לכוח המח"ט בזעורה, בישר המח"ט לקרן איפה הוא ופקד עליו לנוע במהירות צפונה ולחבור אליו.

מי שבעקיפין סבל מהטעות הוא גדוד 12 של גולני בתל פאחר: אם חטיבה 8 היתה עולה בדרך המתוכננת, מגיעה לזעורה ללא בעיות, משתלטת במהירות על השטח, כפי שגם עשתה לבסוף – היא היתה יכולה להפנות כוחות לעזרת חטיבה 1 שהסתבכה בכיבוש מוצב תל פאחר, כ-1.5 ק"מ צפונית-מזרחית מתחת לזעורה.

המוצב נעמוש

המוצב נעמוש

העדויות והגרסאות שהיפנו את האצבע המאשימה אל דני בונה

איך הגיעה חטיבה 8 לקלע במקום לזעורה? ומה חלקו של הקמב"צ דני בונה בטעות הזו? מדוע בפיקוד צפון ראו בו את האשם הבלעדי?

על הנושא יש כמה גרסאות בתחקירי מחלקת היסטוריה, בספרי מלחמת ששת הימים, בעדויות של מפקדים ולוחמים שנמסרו בעבר, וגם לאחרונה בעקבות פעילותו של בלוג זה לענייני אותה חזית ב-1967. צללנו למסמכים ולעדויות והבאנו כאן את חלקם.

הספר "משני עברי הרמה": מקורה של אי ההבנה – טעותו של הנווט דני

בספר "משני עברי הרמה" מאת העיתונאי יחזקאל המאירי, נכתב כך: "… כעבור זמן חוזר אלברט ומדווח: 'אני נע צפונה בציר הנפט'. האלוף מתבונן מופתע בקו הנמתח: הקו החדש המסתמן על המפה מצביע על איגוף מסורבל והרה אסונות. 'הרי אתם נמצאים בציר סיר א-דיב', זועם דדו, 'הרי אתם נעים עם הכוח דרומה במקום צפונה'. עד מהרה מתברר שנפלה טעות בזיהוי ציר הנפט. היחידות הגיעו למעשה לציר אחר, בסיר א-דיב, שזוהה על ידן כציר הנפט. מקורה של אי ההבנה: טעותו של הנווט דני".

יצוין כי המאירי היה מקורב לדדו, והספר כמו שאפשר להתרשם נכתב ברוחו של אלוף פיקוד צפון.

בספר "המערכה על הגולן" מאת ד"ר מתי מייזל, המבוסס בעיקרו על מסמכי מחלקת היסטוריה של צה"ל, צוין כי "תחילת התנועה היתה מגבעת האם. בראש הטור של הגדוד, על גבי ג'יפ וזחל"ם, נע צוות ניווט מתוך מחלקת הסיור של הגדוד. בצוות זה היו סרן דן בונה, בן המקום שהכיר היטב את הסביבה, מ"פ הסיור החטיבתית, רס"ן רפאל מוקדי, ועוד חיילים וקצינים".

בהמשך נכתב: "בין מפקד צוות הניווט לבין הקצין שהוביל פרץ ויכוח, כאשר אחד מהם חשב שיש לפנות שמאלה, לצפון מזרח, ואילו השני קבע להמשיך בכיוון דרום ולפנות מאוחר יותר".

הקצין שחשב לפנות שמאלה לאחר מוצב נעמוש היה מ"פ הסיור של חטיבה 8, רס"ן רפי מוקדי. בונה, לפי המסופר, חשב שיש להמשיך עוד קצת דרומה ורק אז לפנות שמאלה. אלא שההימשכות דרומה העלתה בסופו של דבר את חטיבה 8 על ציר לא נכון והביאה אותה למקום שהיה גלוי למערך הנ"ט שבקלע. בנסיבות אלו, הכניסה לקרב לא מתוכנן היתה בלתי נמנעת.

מזלג הדרכים ליד נעמוש: מכאן היתה חטיבה 8 אמורה לעלות אל זעורה

נקודת הפנייה כ-200 מטר דרומית לנעמוש. ב-1967 הדרך הזו לא היתה ברורה כמו שהיא היום

נקודת הפנייה המתוכננת כ-200 מטר דרומית לנעמוש. ב-1967 הדרך הזו לא היתה ברורה כמו שהיא היום

קצינים מפלוגת הסיור: מי שגרם לטעות הוא הקצין המומחה, הידען המהולל

על פניו נראה שבזכות כל אלה בונה הרוויח ביושר את מסע הצלב, כולל קיתונות של לעג. כך למשל כינה אותו אליעזר עופרת, מ"מ בפלוגת הסיור של חטיבה 8 "הידען המהולל" ו"הקצין המומחה".

בראיון לבלוג שפורסם כאן ביולי 2014 סיפר עופרת על השתלשלות העניינים תוך שהוא מאשים את בונה באופן חד משמעי: "הובלנו, ובראש נע ג'יפ סיור שבו ישבו זוהר, מ"מ בסיירת, נהג ואותו קצין מפיקוד צפון [דני בונה]. אחריו היה הזחל"ם ועליו היו רפי מוקדי המ"פ, אני ועוד שני קצינים – רן הקת"ק ודב, וכמה חיילים מהסיירת. קצת אחרי גבעת האם ירו עלינו, כנראה מכיוון תל עזזיאת, ואנחנו קפצנו מהזחל"ם. כאן בא הסיפור שעליו כתוב בספר 'חשופים בצריח' על 'רן, דב ואליעזר, הקצינים שהלכו ברגל לפני הטנקים'. רפי מוקדי הצטרף לג'יפ הסיור ואנחנו הלכנו ברגל. באיזור נעמוש החל ויכוח בג'יפ עם אותו קצין, הידען המהולל מפיקוד צפון, לאן ממשיכים.

"עד שנגמר הוויכוח איפה ולאן צריך לפנות לציר הנפט, הטנקים פשוט עברו אותנו ומשכו קדימה ולמעלה לכיוון מתחם קלע. אני לא הייתי עד לוויכוח, הייתי מאחור כי הלכנו ברגל והם היו קדימה על הג'יפ. הוויכוח זה אינפורמציה שנודעה לי בדיעבד. הקצין מהפיקוד טען שצריך לנסוע ממקום אחר, ורפי טען למקום הנכון. הטנקים בינתיים פשוט עברו הלאה ולקחו את ההובלה. שיהיה ברור וחד משמעי: מי שגרם לטעות הניווט ולכניסת הטנקים למתחם הנ"ט הנורא של קלע הוא הקצין 'המומחה' של פיקוד צפון".

מתוך יומן המבצעים של פיקוד צפון: 1235 - "חטיבה 8 בסביבות זערורה". כשעוד חשבו שסיר א-דיב היא זעורה

מתוך יומן המבצעים של פיקוד צפון: 1235 – "חטיבה 8 בסביבות זערורה". כשעוד חשבו שסיר א-דיב היא זעורה [ארכיון צה"ל]

ישראל בק, לוחם נוסף מפלוגת הסיור, שנהג בג'יפ שבו נסע דני בונה, תלה אף הוא את הכישלון בקמב"צ, כפי שסיפר בתחקיר של מחלקת היסטוריה מ-1968: "בעלייה לכיוון נעמוש הזחל"ם נתקע והטנקים עברו קדימה, כשהג'יפ נע, ונעו ברגל עד נעמוש כשהמכשיר נישא על הגב. כשהגענו לנעמוש עלה המ"פ רפי על הג'יפ וכך המשכנו לנוע על דרך הפטרולים הסורית. בנקודה מסוימת אמר המ"פ רפי לסייר המצורף דני שעלינו לפנות שמאלה. הנווט אמר שהוא מכיר את השטח ונפנה שמאלה קצת אחר כך, כי זה למעשה אותו תוואי המגיע לזעורה. הנווט הוביל אותנו לכיוון סיר א-דיב… כשהגענו לחלק העליון של סיר א-דיב, ליד עמוד חשמל שעל הדרך, ראינו שמוציאים את בירו מן הטנק שלו כשהוא פצוע בלסת. רפי עלה על הטנק. עליתי איתו, עזרתי לו ללבוש את האוזניות ומערכת החזה. רפי הודיע בקשר שקיבל את הפיקוד על כוח הטנקים א'. קפצתי מן הטנק, שלחתי את הג'יפ שלי עם הנווט שנכשל בניווט לפנות את בירו, שאיבד הרבה דם".

אביעזר יערי: הוא נמסר לנו בתור 'הסייר שלא טועה', עובדה שאפילו הגיבור של הפיקוד טעה

גם לדרגים גבוהים יותר לא היה ספק מי אשם שחטיבה 8 נעה בדרך הלא נכונה. אחד מהם הוא הקמ"ן החטיבתי סרן אביעזר יערי שבראיון לבלוג ביולי 2014 סיפר על השתלשלות העניינים: "לא הכרנו את פיקוד צפון, והיה לנו ספק רב אם טנקים יכולים בכלל לנוע שם, אבל גם היה לנו ספק אם אפשר לאתר את זה בקלות כי זה היה במורד של שדה קוצים, שלכל היותר סומן כשביל. בישיבה שנייה בערב בפיקוד צפון עם דדו, אמרנו שיש לנו ספק רב אם זה אפשרי ואם אפשר לנווט ככה. דדו אמר אין בעיה, אנחנו ניתן לכם את קצין הסיירים של פיקוד צפון, שאין שום ספק שהוא לא יטעה. בזה הוא נתן לנו ביטחון. זו היתה התרומה של פיקוד צפון. העזרים שנתנו לנו היו טובים, אבל לא פתרו לנו את הבעיה. ואז המסקנה של אלברט היתה שחלק מגדוד הטנקים יילך קדימה, לפניו יילך הסייר, לסייר יתלוו מפלוגת הסיור החטיבתית ויראו לאן זה הולך ואחריו יבואו הכוחות האחרים".

על הטעות בדרך אמר יערי: "לא ידענו על כך. זה לא הופיע בקשר וממילא גם לא היינו על הרשת שלהם [של פלוגת הסיור]. הם היו צריכים למצוא את השביל שהולך לזעורה, והם פספסו והלכו הלאה לתוך עוקדה ולמעלה. התוצאה היתה שהם הכניסו את הגדוד של בירו לתוך המבוך המבוצר הזה. הטנקים התחילו להילחם. בהתחלה יותר מסודר ואחר כך טנק לטנק ואחר כך בודדים, ובמהלך המתקפה הזו בירו נפצע והורד משם".

יערי סיים במסקנה: "מה שקרה שם זה דבר מיוחד. במקרה של ששת הימים זה היה מבחינתי לא עיוורון מוחלט, אבל אי הבנה של השטח. אני רק הבנתי שקשה לנווט בצורה כזו, ועובדה שאפילו הגיבור של הפיקוד טעה".

למה אתה קורא לאותו נווט "הגיבור של הפיקוד"? "כי האיש הזה נמסר לנו בתור 'הסייר שלא טועה'. אמרו שהוא מכיר את הפיקוד ואת הרמה הסורית כמו הידיים והרגליים שלו".

אמנון רשף: המחיר היקר היה תוצאה של טעות בניווט

קצין האג"מ של חטיבה 8, רס"ן אמנון רשף, לא השתתף בפועל בקרב, אלא ישב בחפ"ק העיקרי ליד קיבוץ עמיר וניהל משם את העניינים. חלק מהזמן הוא עסק באיתור מיקומו של גדוד 129 והכוונתו לעבר קלע.

על הטעות של החטיבה הוא אמר בראיון לבלוג זה: "…סך הכל, המשימה החטיבתית הושגה, אבל המחיר היה יקר. המחיר היה תוצאה של טעות בניווט ואי היכרות מספקת של מה עושים. זה לא שלחטיבה 8 היתה תוכנית אופרטיבית, תוכנית מגירה, שעשינו סיורים מוקדמים ותצפיות, זה היה ב'שלוף'. יכול להיות שיש מצבים כתוצאה מסיטואציה מדינית שכן עושים. בראייה מקומית היתה טעות בניווט, זה דבר שקרה וקורה במלחמה. הטעות הזו גרמה לשינוי הפקודה החטיבתית עם המחיר ששולם… החטיבה ביצעה את המשימה, אבל המחיר היה יקר".

חמישה מגיבורי טעות הניווט של חטיבה 8. מימין: דני בונה, נתי הורביץ, אריה בירו דיין, אלברט מנדלר ורפי מוקדי

המעורבים בפרשת טעות הניווט של חטיבה 8. מימין: דני בונה, נתי הורביץ, אריה בירו דיין, אלברט מנדלר ורפי מוקדי

אלברט מנדלר: זו היתה טעות בניווט, מקרה או הכרח המציאות – זו היתה טעות ברוכה

איך התייחס לנושא המח"ט אלברט מנדלר?

בתחקיר מחלקת היסטוריה בסוף שנת 1967 הוא סיפר: "בשעה 1130 דיווח בירו על מעבר הגבול והכוח המשיך בתנועתו. כעבור זמן קצר כבש – יותר נכון, רמס – את מוצבי גור אל עסקר ונעמוש, וצריך היה לעלות בתוואי (להבדיל מדרך) המושך לכיוון צפון-מזרח. בשלב זה הובילו את הכוח או נעו איתו סיירים בפיקוד מ"פ הסיור, רס"ן רפי. עם כיבוש מוצב נעמוש נוצר מגע אש עם מערך נוסף באיזור סיר א-דיב, והכוח של בירו נמשך בקרב אל עבר מוצבי סיר א-דיב/קלע. בערך בפרק זמן זה דווח לי שבירו נפצע והכוח כולו מנהל קרב אש עם מוצבי סיר א-דיב ומערך הנ"ט התחתון של קלע".

בסיור מפקדים שהתקיים ב-1968 באתרי הקרבות של החזית הסורית הוא פירט יותר: "הגדוד הזה [גדוד 129 שהוביל את חטיבה 8] היה צריך לנוע, לעלות ולטהר את הקו הראשון של נעמוש, לשלוח חסימה לעבר עוקדה וסיר א-דיב בעוצמה של פלוגה ולמצוא תוואי לפני עוקדה, שחותך לכיוון צפון מזרח ישר לעבר זעורה. אבל זה בשטח לא קיים ואנו באמת אח"כ לא מצאנו אותו. אני מודה שבפעולת סיור מדוקדקת אפשר למצוא תוואי קרקעי ולנסות לתמרן עליו. זה לא תוואי בלתי אפשרי, אך אנו לא מצאנו אותו…

"הכוח עלה על הציר, פנה דרומה, רץ לעבר נעמוש, נכנס, יצא וגמרנו, ורץ הלאה. בשלב הזה הסורים הפגיזו יפה מאוד את גבעת האם ואת כל הרמה. קיץ, העסק בער, המון עשן, השלף דלק, היה חם. הוא [בירו, מג"ד 129] שלח את פלוגת הטנקים קדימה לעבר עוקדה לחסימה. כל הכוח אחריו. בירבורים על פנייה שמאלה. עד שבירברו כבר נמצאו במגע עם סיר א-דיב. ומי שמגיע לסיר א-דיב בהכרח נמצא במגע עם מערכי קלע. זו היתה טעות בניווט, או מקרה, או הכרח המציאות. בסופו של דבר זו היתה טעות ברוכה, חכמים אחרי מעשה".

מנדלר טען כאן טענה מעניינת: התוואי המדובר לא נמצא בשטח. אולי הוא היה קיים, אבל לא היה גלוי, ובהמולת הקרב אין זמן להתחיל לחפש. וסיכם בקביעה שזו היתה טעות בניווט – אבל "טעות ברוכה".

את המושג "טעות ברוכה" השמיע לראשונה אלוף אלעזר בכנס מיוחד של הממשלה והמטכ"ל לסיכום מלחמת ששת הימים, שהתקיים בת"א בפברואר 1968. דדו קבע כי הטעות הביאה למצב שבו החטיבה השתלטה מהר על מחסום הנ"ט של קלע. ואם כך אפשר לשאול למה בתכנון לא חשבו על מהלך שכזה. תשובה אפשרית: המתכננים, ובהם דדו עצמו, בחרו מראש לעקוף את מתחם קלע שנחשב לאגוז קשה.

האם בהגדרה "טעות ברוכה" ניסה דדו "להחליק" את העניין ולהוציא בסדר את חטיבה 8 ואת עצמו?

על המפה: תכנון מול ביצוע

מפת תכנון חטיבה 8 למשימת ההבקעה העיקרית: מגבעת האם לנעמוש ומשם צפון-מזרח אל זעורה ולאחר מכן תפיסת הדרך למסעאדה

תכנון חטיבה 8 למשימת ההבקעה העיקרית: מגבעת האם לנעמוש ומשם עלייה צפון-מזרחה אל זעורה, כיבוש המתחם והכפר ולאחר מכן תפיסת הדרך למסעאדה

תנועת חטיבה 8 מגבעת האם לקלע וזעורה. כחול: חטיבה 8 בתנועה עד כפר סיר א-דיב שם היא מתפצלת. גדוד 129 עולה לקלע ויתר החטיבה נעה צפונה, כובשת את זעורה ומתחברת עם גדוד 129 בקלע. מקור תרשים: מחלקת היסטוריה של צה"ל

ביצוע חטיבה 8: מגבעת האם לקלע וזעורה. ממוצב נעמוש תנועה שלא כמתוכנן עד סיר א-דיב, שם היא מתפצלת. גדוד 129 [בצהוב] עולה לקלע ויתר החטיבה [בטורקיז] נעה על כביש הנפט צפונה, כובשת את זעורה ולבסוף מתחברת עם גדוד 129 בקלע. מקור התרשים: מחלקת היסטוריה של צה"ל

נתי הורביץ: בירו דירבן אותנו אל עבר האש

סגן נתי הורביץ היה מ"פ "זווית" בגדוד 129, שהובילה את החטיבה. במהלך הקרב בכפר סיר א-דיב, לאחר פציעתו של המג"ד בירו ומותו של מ"פ הסיור מוקדי שנטל את הפיקוד והספיק לשמש בו כמה דקות לפני שנפגע ונהרג, מונה הורביץ לשמש כמג"ד וניהל את הקרב על קלע.

בתחקיר מחלקת היסטוריה שהתקיים בסוף 1967 סיפר הורביץ את הדברים הבאים: "עברתי את קו הגבול והובלתי בהתקדמות למוצבי גור אל-עסקר ונעמוש. אחרי שעברנו את המוצב השיג אותי טנק אחד, טנק מ"מ שהיה משמאלי והיה קרוב יותר לדרך. הוא משך לעבר קלע, מקום שקיבלנו ממנו אש. מפקד הכוח, בירו, כיוון אותנו ודירבן אותנו אל עבר האש. כשעברנו בשטח לא הבחנו כלל בתוואי שבו היינו צריכים לעלות שמאלה לעבר זעורה. בשלב הראשון לא ידעתי שאני עולה לקלע, אך כשקיבלנו אש חזקה ודיווחתי לבירו, איתרתי שזה מקלע".

חלפו למעלה מ-30 שנה מאז אותו תחקיר, ובתחילת שנות ה-2000 מסר הורביץ גירסה מעט שונה בראיון לאתר "יד לשריון". וכך נכתב בכתבה: "בירו צפה לאחור וראה את השדרה מתפתלת כנחש. הוא הורה להנחית אש על זעורה. דווח לו על ביצוע, אך לא נראו פגזים מתפוצצים על המוצב שבחזית. היה ברור עכשיו כי היתה טעות בניווט ובזיהוי. מספר נתי: "לפני שיצאנו אמרו לנו – אתם דרומיים [כלומר, הגעתם מהחזית המצרית] וכדי שלא תתברברו לנו לקחו את הקמ"ן של החטיבה המרחבית [צ"ל הקמב"צ] ואמרו שהוא יוביל אותנו בג'יפ. אחרי זמן מסוים הוא נכנס מאחור כי לא יכול היה להוביל. היה גם הפלס"ר של החטיבה והתנהל ויכוח גדול לאן מתקדמים. הקמ"ן המקומי אמר 'ישר', וזו היתה הטעות. אמרתי בקשר לבירו שאני לא יודע מה הם רוצים, אחד אומר ישר והשני שמאלה. הודעתי שלדעתי יש לפנות שמאלה, לצפון. אנחנו חוטפים פגזים והם רבים. שאלו אותי מה אומר המקומי? אמרתי 'ישר'. מאותו רגע התחילה הטעות. בסופו של דבר, דרך הארטילריה הבנו באופן חד משמעי שטעינו".

איזור עוקדה. מכאן עברה חטיבה 8 [צילום: יואב אילת]

איזור עוקדה. מכאן עברה חטיבה 8 [צילום: יואב אילת]

בספר "איפה אני נמצא לעזאזל" מאת אלישיב שמשי שראה אור ב-2001, הרחיב הורביץ את היריעה וסיפר דברים שלא אמר בתחקיר ב-1967: "תוך כדי תנועה נפלו עלינו פגזים כבר בשטחנו. עברנו בלחימה את גור אל עסקר ואת נעמוש עד אשר הגענו לנקודת הפנייה המשוערת לכיוון צפון-מזרח. במקום הזה היו ויכוחים מרים האם זו הפנייה. אני ומ"פ הסיור אמרנו שזאת הפנייה, ואילו קמ"ן החטמ"ר שהיה איתנו אמר שזאת לא הפנייה. הוויכוח התעורר משום שבניגוד לדרך בה אנו היינו צריכים לנוע היתה דרך שירות בולטת בה נסעו הסורים. הדרך בה אנו היינו צריכים לנוע היתה דרך חקלאית שבכל עונת שנה יש בה שינויים. ירדתי מהטנק, לקחתי אזימוט לכיוון רכס שנמצא בכיוון של זעורה ואמרתי שפה צריך לפנות. יותר מזה, לקחתי אזימוט גם אחורה לכיוון מרגליות, והגעתי לאותה מסקנה. בדעתי אחז גם מ"פ הסיור, אבל קמ"ן החטמ"ר חשב אחרת. המג"ד נתן את הקרדיט לקמ"ן [לקמב"צ דני בונה] כי הוא היה איש המקום, וסוכם להמשיך לנסוע דרומה. האמת היא שהתעוררו בלבי ספקות, אולי אני טועה. בכל זאת מדובר בקמ"ן המרחב שנחשב למומחה בשטח, הוא זה שנתן לנו תדריך לפני היציאה והוא זה שהוביל אותנו בכל הפיתולים עד הגבול ומצידו השני. אני שהגעתי מהדרום והשטח היה חדש עבורי, לא הייתי במצב שיכולתי להתעקש על העמדה שלי".

בירו: התחקיר שלו על קרב גדוד 129 לא נמצא עד כה

בתחקירים של מפקדי חטיבה 8 בפני מחלקת היסטוריה בולט בחסרונו זה של המג"ד אריה "בירו" דיין לאותו אירוע.

מעניין, מפני שבארכיון צה"ל ישנו תחקיר מפורט של בירו על קרבות גדוד 129 בגזרה המצרית מול האוגדה של גנרל שאזלי וטנקי הסטלין האימתניים. לא עולה על הדעת שלבירו לא התקיים תחקיר גם על מה שעבר עם הגדוד שלו ב-9 ביוני 67 בקרב על הרמה, כולל עדותו על חילוקי הדעות בין דני בונה עם אנשי הסיירת החטיבתית ומדוע קיבל את דעתו של הקמב"צ. מעניין היכן מתחבא התחקיר הזה. נמשיך לחפש.

גרסה של בירו לנושא הטעות נמצאת בספר "איפה אני נמצא לעזאזל" שכתב אלישיב שמשי. כך סיפר המג"ד: "הגענו לנעמוש וידענו שאחריה צריכה להיות דרך, אבל בשטח הכל נראה שונה ממה שראינו במפה לפני שיצאנו לפעולה. על הדרך לא נסעו זמן רב ועם השנים היא היטשטשה לגמרי. כך קרה שנסחבנו עם הדרך שקישרה בין המוצבים הסורים".

טנקים ברמה הסורית 1967 [צילום: ארכיון צה"ל]

טנקים ברמה הסורית 1967 [צילום מארכיון צה"ל]

אפרים ריינר: הקמב"צ הזה מכיר את הגזרה היטב והוא טועה

העדויות שנאספו על-ידי חוקרי קרבות פיקוד צפון בששת הימים הובילו את האשם בטעות של חטיבה 8 לאיש אחד בלבד. לאנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל, ובראשם סא"ל אפרים ריינר, לא היה ספק.

בתחקיר בשטח שהתבצע עם אנשי גדוד 377 שהיו חלק מחטיבה 8, תיאר ריינר כך את מהלכי החטיבה ואת טעות הניווט: "התוכנית של חטיבה 8 היתה כזו – הם עולים מזרחה מגבעת האם, לוקחים את גור אל עסקר, פונים דרומה, עוברים את נעמוש. בנעמוש היה מסומן איזשהו תוואי שעולה צפונה-מזרחה לכיוון זעורה והם קיוו לאתר את התוואי הזה. הם קיבלו בפועל את קצין המבצעים של חטמ"ר 3, סרן דני בונה, שיאתר להם את הירידה מדרך הפטרולים הסורית על-יד נעמוש, והוא בשטח הכריע שמוטב להשתמש בירידה של סיר א-דיב. ואז תוך כדי תנועה הם התכוונו בסיר א-דיב, ממש בציר הנפט, לקחת צפונה, להגיע עד לפאתי זעורה, להפנות את 129 מפאתי זעורה דרומה, לקחת את המוצבים שחוסמים את הציר מזעורה לג'בב אל מיס, שאנו מכנים אותם 'מוצבי זעורה הדרומית', לעבור את ג'בב אל מיס ובעצם לפי התוכנית הפיקודית לעצור מתוך כוננות של המשך תנועה לקונייטרה. הלאה מזה עדיין לא היתה להם פקודה".

סיכום מח היסטוריה מאפריל 68

מתוך תחקיר מח' היסטוריה [ארכיון צה"ל]

ועוד: "בביצוע חל למעשה שינוי אחד: הטנקים של 129 השיגו את אותו צוות סיור עם קמב"צ 3 בהתחברות מגבעת האם עם דרך הפטרולים הסורית בנעמוש, ואז התחילו לנסוע לבד בלי מנווטים. הם החטיאו את הפנייה הראשונה שמאלה בנעמוש והחטיאו את הפנייה השנייה שמאלה בסיר א-דיב אל ציר הנפט. ובעצם מסיר א-דיב המשיכו לכיוון קלע. הם הסתבכו שם כך, שהמח"ט החליט לתת להם להמשיך בציר הזה לקלע ולא להיעצר בג'בב אל מיס או קצת לפני זה… על שינוי התוכנית הזו מח"ט 8 אל"מ מנדלר אלברט קיבל אישור מרמ"ט פיקוד צפון אל"מ דן לנר".

גרסה אחרת של ריינר הושמעה בכנס מטכ"לי לנושא הבקעה ב-1968: "הם עוברים את נעמוש, פה הם היו צריכים לעלות לזעורה, הם חדשים בגזרה, הם קיבלו קמב"צ של חטיבה 3 שינווט אותם. הקמב"צ הזה מכיר את הגזרה היטב והוא טועה. הוא מגיע לנעמוש והוא לא מאתר את העלייה למעלה. הטנקים השיגו אותו. הם מגיעים לסיר א-דיב. לא ברור לגמרי האם הוא גילה אפילו את העלייה מסיר א-דיב הלאה".

לפי המילים "לא ברור לגמרי האם הוא גילה אפילו את העלייה מסיר א-דיב למעלה" אפשר להבין שנכון לאותו זמן, קרוב לשנה אחרי המלחמה, כנראה שטרם נערך בירור או תחקור עם דני בונה. לא ידוע אם התקיים בכלל תחקיר כזה, מה נאמר בו ואיפה הוא. בארכיון צה"ל טרם מצאתי מסמך כזה [נכון לפרסום רשימה זו במרץ 2016].

דן לנר: הקמב"צ נוסע על ג'יפ, איננו יכול לעבור, הטנקים עוברים אותו

לעומת ריינר שתלה את האשם בדני בונה, הגיעה גירסה מרוככת מצד רמ"ט פיקוד צפון, אל"מ דן לנר, שניהל בפועל את קרבות ההבקעה העיקריים על הרמה, של חטיבה 8 וחטיבה 1.

בכנס מטכ"לי ב-1967 בהשתתפות שר הביטחון סיפר דן לנר: "בשעה 11:30 חטיבה 8 עוברת את הקו הירוק. הקמב"צ הוא איש המקום שמכיר כל שביל. הוא נוסע על ג'יפ. איננו יכול לעבור. הטנקים עוברים אותו. בשטח זה הוא איננו יכול להשיג את הכוח. הגדוד ממשיך לנוע. ממשיכים ונכנסים ל… [כנראה הכוונה לסיר א-דיב]. המח"ט מרגיש בטעות של גדוד 129, אבל בשטח זה אין כל אפשרות להחזיר גדוד טנקים. לכן הגדוד ממשיך להתקדם. המח"ט פונה צפונה על מנת להגיע מכאן לזעורה. המג"ד נפצע. הכוח הזה מתחיל את המבצע עם 23 טנקים ומגיע לקלע עם שני טנקים שלמים. אומנם הוא הגיע לקלע עם שישה טנקים, אבל ארבעה נדפקו בקלע עצמה".

טעות הניווט בספר "חשופים בצריח"

פרק רלבנטי קצר מתוך הספר: […] "אלא שאחרי נעמוש היה על גדוד הטנקים לפנות שמאלה, בתוואי שיקשרו עם דרך הנפט ולזורה. תחת האש שניתכה מעוקדה התנהל ויכוח לוהט בג'יפ הסיירים. רס"ן מוקדי, המדען שלמד את המפה לדקדוקיה ומדד כל מילימטר, אמר כי מה שנראה בשטח כשביל צר ומטושטש הוא התוואי שבתכנון, וכי יש להשמאיל ולהתקדם לצפון-מזרח לעבר דרך הנפט וזורה. אך דני, הסייר-הנווט בן הגליל, סמך יותר על חושיו וידיעת השטח שלו וטען כי עדיין אין לפנות שמאלה וכי יש להוסיף ולהתקדם בדרך הפטרולים.

"בירו, כאן נתי, איפה לפנות שמאלה? עבור", שאל נתי את סא"ל בירו ברדיו הגדודי, תוך שהוא עסוק בניהול דו-שיח של אש עם המוצב עוקדה שנגלה לו בטווח 700 מטר משיצא מנעמוש. הטנקים נסעו ואי אפשר היה לעוצרם פן יהיו מטרות יושבות. סא"ל בירו דחף ודירבן כל העת את אנשיו להתקדם במרץ ובמהירות, שלא לשבור את תנופת ההסתערות.

סיר א-דיב מבט מדרך הנפט לכיוון מערב [צילום: אברהם אילת]

יולי 1967, הכפר סיר א-דיב. מבט מדרך הנפט לכיוון עמק החולה [צילום: אברהם אילת]

"נתי, כאן בירו, מיד אברר, עבור", אמר סא"ל בירו ברדיו הגדודי.

נתי שמע את בירו פונה ברדיו הגדודי אל הסיירים שבג'יפ ושואל אותם למקום הפנייה שמאלה.

"בירו, כאן מוקדי, הפנייה שמאלה כאן. התוואי לשמאלנו, כאן עלינו להשמיאל לצפון-מזרח, עבור", אמר רס"ן מוקדי.

"בירו, כאן דני, הפנייה שמאלה לא כאן, התוואי עוד ממנו והלאה, עלינו להיישיר בדרכנו, עבור", אמר דני.

הדיון התנהל באש חזקה וקרובה, ובטרם הספיק סא"ל בירו להשיב כבר נמשך נתי כבמגנט רב עוצמה אל האש הניתכת עליו. משום מה סמך יותר על הסייר-הנווט דני, ואולי גם לא היתה לו ולמפקד הגדוד דרך אחרת, אלא לעסוק תחילה בעוקדה. עוקדה היה מוצב פלוגתי בדיוטה הראשונה של כותל גולן, גבוה בקו אוויר כ-500 מטר מעל כפר סאלד, שממנו יצאו הטנקים להבקעה, וממש מעליו.

"נתי, כאן בירו, דפוק את הטנקים דבר ראשון, עבור", פקד סא"ל בירו על נתי, ומיד ביקש ברדיו מקצין שיתוף הפעולה הארטילרי הנחתת אש על זורה [זעורה].

"על מה?", שאל קצין הארטילריה.

"הנחתה ארטילרית על זורה", אמר סא"ל בירו.

"אבל אנחנו מנחיתים על זורה כל הזמן", אמר קצין הארטילריה.

"איפה אתם מנחיתים? אני לא רואה שום הנחתה".

סא"ל בירו שם לעיניו את משקפתו. במוצב שנגלה לו בעדשות המגדילות לא נראו שום סימנים של הפגזה ארטילרית.

"תן לי את נקודות הציון במפה", אמר איש הארטילריה.

ואז הובהר כי סא"ל בירו טעה בסיר א-דיב וחשבו לזורה. מיד רצה לתקן את טעותו ולחזור ולמצוא את הפנייה שמאלה לזורה. ברדיו הגדודי פקד על אפי לחפש עם פלוגתו את התוואי לזורה, אבל אפי לא קלט את הפקודה. הוא רץ עם פלוגתו אחרי המג"ד וכך נדחף כל הגדוד קדימה, אחרי נתי המסתער על סיר א-דיב".

אלישיב שמשי: מהי מידת האחריות להתמצאות המוטלת על המח"ט והמג"ד?

בספר "איפה אני נמצא לעזאזל", העוסק בטעויות ניווט בקרבות צה"ל, סיכם המחבר אלישיב שמשי את מסקנותיו לאירוע של חטיבה 8: "על פניו, כאשר בוחנים את מפת הקרב קשה להבין כיצד אפשר להגיע לטעות כה קשה בניווט ובהתמצאות. את נעמוש כולם זיהו ומשם מגמת ההתקדמות היתה אמורה להיות לכיוון צפון-מזרח, אך הגדוד נע לכיוון דרום-מזרח. התנועה מגבעת האם ועד לפנייה בנעמוש היתה לאורך קילומטר וחצי בלבד, והגדוד למרבה הפליאה המשיך לנוע לכיוון דרום-מזרח עוד מספר קילומטרים.

"שאלות רבות מתעוררות סביב סוגיית ההתמצאות, אך החשובה מכל היא מידת האחריות להתמצאות המוטלת על המח"ט ועל המג"ד המוביל. האם תגבור הגדוד בסיירים, ויהיו אלה המקצועיים ביותר, פותרת את מפקדי הכוח מצפייה על המרחב שבו הם פועלים ומעשיית מאמץ להבין את השטח. זהו בדיוק ההבדל בין ניווט טכני לבין תפיסת המרחב וחוש הכיוון. הקושי באיתור הפנייה צפונה גרר את המפקדים יותר ויותר לכיוון שונה לחלוטין מהמתוכנן.

תרשים קרב חטיבה 8 ב-9 ביוני 1967 מתוך הספר "איפה אני נמצא לעזאזל"

תרשים קרב חטיבה 8 ב-9 ביוני 1967 מתוך הספר "איפה אני נמצא לעזאזל"

[…] "זכותו ואף חובתו של המג"ד להכריע כאשר יש חילוקי דעות, אך הוא עצמו חייב היה להבין שהפנייה שמאלה בכל מקרה צריכה להיות לפני עוקדה. תוך כדי חילופי אש עם מוצב עוקדה התווכחו הסיירים על מקום הפנייה שמאלה. סייר בן הגליל שסמך על חושיו הטבעיים טען בתוקף שהכוח נמצא בתוואי לא נכון, וכי צריך לשבור צפונה. הסיירים העלו את השגותיהם בפני המג"ד, אך שוב בלהטה הקרב החליט המג"ד להמשיך לפנים תוך שהוא מדרבן את המ"פ המוביל להמשיך ללחוץ קדימה.

"אילו היה המג"ד קשוב לסימני השאלה שהציבו בפניו קציני הסיור, ואם הוא עצמו היה בוחן את המרחב כולו ולא רק את מקורות האש הנורית עליו, הכל היה יכול להסתיים אחרת. גם למח"ט היה חלק בטעות. המח"ט היה מאחור וצפה על תנועת גדוד 129. דווקא מאחור תפיסת השטח והזווית הרחבה הפעורה בין זעורה לקלע אפשרו למח"ט לתהות על כיוון תנועת הגדוד המוביל ולתקנו. זאת כמובן בהנחה שהמח"ט עצמו קרא נכון את השטח".

שמשי, כפי שאפשר לראות, לא הטיל את האשם על הקמב"צ, ומאידך לא עשה הנחות לדרגים הבכירים של חטיבה 8.

מגבעת האם לקלע: לו"ז תנועת גדוד 129 בשלושה תרשימים

להלן שרטוט תנועת גדוד 129 מגבעת האם ועד קלע, על גבי מפות מודיעין פיקוד צפון 1967.

הזמנים המצוינים במפות הם בחלקם משוערים. כך למשל יש שלוש גרסאות לשעה שבה חצה הגדוד את הגבול. בתחקירי מחלקת היסטוריה צוינה השעה 11:15. במקומות אחרים יש דיווח מהמג"ד בירו על 11:30. אולם זאב חטין, מ"מ החוד של פלוגת זווית, שחצה ראשון את הקו הירוק והציץ בשעונו ראה את השעה 11:07.

לגבי ציוני הזמנים האחרים תיתכן סטייה של דקות עד רבעי שעה לכאן או לשם.

מפה 1: מגבעת האם לנעמוש

גדוד 129 מגבעת האם אל קלע

1. גדוד 129 נע מגבעת האם, חוצה את הגבול, עולה על מתחם גור אל עסקר, מגיע לדרך הפטרולים הסורית, פונה דרומה, חולף על פני נעמוש, מפספס את הדרך אל זעורה וממשיך דרומה

מפה 2: מעוקדה לסיר א-דיב

גדוד 129 בסיר א-דיב

2. הגדוד ממשיך דרומה ובפנייה הבאה [סמוך ליעד 8181] עולה לדרום-מזרח, חולף על פני עוקדה ותוך המשך עלייה אל ציר הנפט מנהל קרב עם כוחות סורים לא משמעותיים בכפר סיר א-דיב

מפה 3: מסיר א-דיב לקלע

קלע 129

3. גדוד 129 בסיר א-דיב במגע עם טנקים ונ"ט של קלע. מ"פ הסיור רפי מוקדי, שלוקח פיקוד לאחר פציעת המג"ד בירו בסיר א-דיב, קורא לטנקים של הגדוד לנוע אחריו לכיוון צפון. הוא נע מתחת למוצב 8173 ממזרח לסיר א-דיב, שם הוא נפגע ונהרג. כשמוקדי מנסה למשוך את הגדוד צפונה אל זעורה, זה כבר מאוחר מדי עבור כמה טנקים שנמצאים בעלייה אל קלע. בנוסף דבריו של מוקדי לא נקלטו ברשת הקשר הגדודית. המ"פ נתי הורביץ מקבל פיקוד על הגדוד בערך בשעה 13:30 כשהוא בתנועה אל קלע ועמו פחות מעשרה טנקים, שחלקם נפגעו בדרך. הגדוד מצליח לעבור את מחסום הקוביות ועם שאריות תחמושת ודלק כובש את מתחם הנ"ט.

מפה 4: נקודת הטעות

המזלג שעל הדרך כ-200 מ' דרומית למוצב נעמוש

בעיגול אדום: המזלג שעל הדרך כ-200 מ' דרומית למוצב נעמוש ("לאה"). מכאן היה צריך לעלות לצפון-מזרח אל דרך הנפט ולא להמשיך על הדרך דרומה

עדויות המפקדים הזוטרים מגדוד 129 ששינו את התמונה: לא ראינו שום סייר, המג"ד בירו כשל

כמעט בכל העדויות והגרסאות מהעבר הרחוק והבינוני יצא דני בונה כאיש הרע בסיפור.

אלא שלפני מספר חודשים הסתמן מהפך בתמונה הכוללת, בעקבות ראיונות בבלוג זה עם מספר מפקדים מגדוד 129, ובראשם זאב חטין שהיה המ"מ בטנק שהוביל את גדוד 129 ואת החטיבה כולה.

לדבריהם, כלל לא היה נווט שנסע לפניהם לכל אורך הדרך, וגם לא איתם.

חמור מכך – חלק מהם לא ידע מהו היעד, איפה הוא נמצא ואיך מגיעים. הם אפילו לא קיבלו במהלך התנועה שום פקודות לאן הם צריכים להגיע.

כך סיפר כאן המ"מ המוביל זאב חטין: "לא נאמר לי מעולם לחפש ולפנות לדרך שתוביל לזעורה מהדרך בה נסענו, אבל עוד קודם לכן שם בצומת דרך הנפט, בתוך סיר א-דיב, ביני לבין נתי המ"פ עלתה השאלה לאן לפנות. נתי הציע שנפנה שמאלה, אך היסס וכנראה שלא הבין בדיוק או ידע את מיקומנו ולא החליט. הוא פנה לבירו המג"ד, שכנראה לא הבין ממנו היכן אנחנו ולכן לא נתן פקודה ברורה אם בכלל, וכך השאיר נתי את ההחלטה בידי!".

לפי עדות זו, למ"פ ולמג"ד אין מושג היכן הם, וההחלטה לאן להמשיך מועברת אל המ"מ חטין, שגם לו אין מושג מה היעד, ובכלל איפה הוא נמצא. חטין עושה את הדבר שנראה לו הכי נכון באותו רגע: הוא נוסע כל הזמן על הדרך וחותר למגע עם הטנקים הסורים שיורים לעבר הגדוד מכיוון קלע.

גם בפיו של סמל המחלקה של חטין, קרול מיטלמן, נשמעו דברים דומים: "אני נסעתי על הדרך, לא היה לפנינו שום סייר. אף אחד לא אמר שום דבר. נסענו ונסענו ונעצרנו לירות, ושוב נסענו, ככה כל היום. אף אחד לא נתן שום הנחיה לנסוע ימינה או שמאלה, פשוט נסענו על הדרך". ובהמשך אמר: "הסייר הזה לא טעה. הוא טעה אולי תיאורטית, כי היה מאחור".

גם סמל שאול ורדי מפלוגה ז' לא ידע דבר: "נוסעים אחד אחרי השני, לא זוכר איפה אני בשיירה. לא ידעתי את שמות המקומות, לא נעמוש, לא עוקדה. אם ידעתי משהו זה מעט מאוד".

ושימו לב לדברים החד-משמעיים שאמר נחום גנצרסקי המ"מ מפלוגה ו' בראיון לבלוג זה: "לצערי הרב לא עשו אף פעם תחקיר רציני על הקרב הזה. אני חושב שמי שכשל בתכנון של הקרב היה כמובן המג"ד בירו ז"ל. למה הוא כשל? כי הוא לא הכין טוב את מ"מ החוד ומ"פ החוד, לא את זאב חטין ולא את נתי. כי מה שקרה בפועל כשפלוגת הסיור נעצרה ולא היה להם כלי תחבורה והלכו ברגל, פלוגת החוד עברה אותם, ואם הפלוגה עברה אותם, המובילים בפלוגה היו צריכים לדעת שהם צריכים לפנות שמאלה. הטנקים רצו קדימה, זה מה שלמדנו בשריון. הולכים קדימה. הטעות ניווט היתה שלא אמרו לכוח לעצור ולפנות שמאלה. גם כשהגענו לסיר א-דיב. נכון, יש שם מלחמה, אבל לא היית צריך להמשיך מעבר לזה. תפנה שמאלה על-פי הפקודה. זה לא קרה כי פלוגת החוד משכה קדימה. מי שעשה את הטעות זה נתי. הוא היה משוכנע שמוצב קלע זה זעורה, זו הטעות".

מפה כללית - המסע של גדוד 129 מכביש הקיבוצים לגבעת האם ומשם לנעמוש, סיר א-דיב וקלע

מפה כללית – המסע של גדוד 129 מכביש הקיבוצים לגבעת האם ומשם לנעמוש, סיר א-דיב וקלע [שרטוט על מפה מ-1967]

התמונה העולה מתחקירי 2016-2015: הטנקים המובילים של גדוד 129 הם שקבעו את העובדות בשטח

על-פי העדויות החדשות שנוספו  בבלוג זה, 48 שנה אחרי אותו קרב, נשרטט תמונה חדשה לאירוע הטעות:

ג'יפ הסיור ובו הנווט דני בונה ועמו זחל"ם מ"פ הסיור רפי מוקדי מגיעים לגבעת האם בסביבות השעה 10:30, ביחד עם החטיבה כולה, כדי להתייצב בראש ולהוביל אל היעד. באותן דקות פעל בשטח מתחת לגבעת האם כוח קטן של הנדסה עם מספר זחל"מים בפיקודו של רס"ן משה חביב, סמג"ד חרמ"ש 121. כוח זה עסק בפילוס מוקשים ובהכשרה קלה של הדרך בעזרת דחפורים. על סביבת גבעת האם ניתכת הפגזה זועמת ומדויקת, שפגעה בזחל"מים הקדמיים והביאה למותם של שבעה מפקדים ולוחמים מזחל"ם הסמג"ד.

בשלב זה הכלים היחידים שמסוגלים לנוע תחת הפגזה הם הטנקים, שאכן נעים קדימה עם מדפים סגורים. הג'יפ והזחל"ם של אנשי הסיור שהיו אמורים להוביל מתחילת התנועה התעכבו מאחור מחמת ההפגזה. זאת בניגוד לחלק מהעדויות, לפיהן הסיירים הובילו את החטיבה עד לנעמוש, ורק שם עברו אותם הטנקים.

דברים אלה מסתמכים על עדויות מפקדי הטנקים המובילים של פלוגה ז' מגדוד 129 – לפיהן החל מגבעת האם, דרך מעבר הגבול ובהמשך מוצב נעמוש ועד בכלל, הם הובילו סולו את השיירה כולה בלי שלפניהם היה סייר כלשהו.

מחלקת החוד בפיקוד המ"פ נתי הורביץ חצתה את הגבול מעט אחרי השעה 11:00, המשיכה ועלתה מזרחה והתחברה לדרך המוצבים הסורית. כעת היתה להם דרך נוחה לתנועה והם עשו זאת ללא מעצורים תוך שהם חולפים על פני מוצבי גור אל עסקר ונעמוש, יורים עליהם במקלעים וממשיכים הלאה – דרומה. לא כל המ"מים ידעו לאן הם בדיוק אמורים להגיע.

מתחילת התנועה הובילו את החטיבה שתי פלוגות 129 – של נתי הורביץ ושל אפי וולך, ואחריהן טנק המג"ד בירו. איש לא אמר למפקדי הפלוגות והמחלקות לעצור ולחכות להכוונה של פלוגת הסיור ושל הקמב"צ דני בונה. בשלב זה אנשי הסיור עודם השתרכו מאחור, בתוך השיירה. בנוסף, חל עיכוב בתנועת הסיירים לאחר שזחל"ם המ"פ מוקדי [נהרג בהמשך מעל סיר א-דיב] התקלקל ושבק בעליות, ועברו דקות ארוכות עד שהגיע ברגל לג'יפ שבו נסע הקמב"צ דני בונה, ומשם [מנעמוש] המשיכו ביחד.

כפי שזה מסתמן, ונסייג בזהירות – כשהטנקים הראשונים הגיעו למוצב עוקדה הנמצא כ-1.5 ק"מ דרומית לנעמוש, ירו לעברו, חלפו על פניו וחלק המשיכו וטיפסו לכיוון הכפר סיר א-דיב – בשלב זה פחות או יותר הגיעו אנשי הסיור לאותה הצטלבות מדוברת בסמוך לנעמוש. כלומר, בזמן שהסיירים מתווכחים על נקודת הפנייה, שתי פלוגות טנקים נמצאו כבר הרחק קדימה במרחק של מאות מטרים ויותר.

למעשה, רק הטנקים של פלוגה ו' מגדוד 129 [בפיקודו של אילן לבנון] היו ליד הפנייה המדוברת בזמן הוויכוח. יתר טנקי הגדוד כבר עסקו בענייניהם מול עוקדה ובעליות אל סיר א-דיב. זאת אומרת שהטנקים של פלוגה ז' ופלוגה פ' הם שקבעו עובדות בשטח. הם ולא אף אחד אחר.

לפיכך, גם אם בונה טעה בהחלטתו שלא לפנות שמאלה באותו מזלג דרכים – זו היתה טעות שלא שינתה הרבה, ולכן אי אפשר לקבוע חד משמעית שהוא הגורם להסתבכות הקרב ולתוצאותיו.

יתרה מכך: ייתכן מאוד שבונה לא טעה. הוא כן זיהה את הפנייה שמאלה, אבל נמנע מלעלות עליה מחשש למיקוש. עניין זה מסתמך על דבריו של הקש"א של גדוד 129, אהוד אברהמסון, שהיה עד לחילופי הדברים באותה פנייה. אברהמסון זכר בשיחה שנערכה עמו לא מזמן, שהיתה הנחיית מודיעין לפיה אם יש דרך שרואים עליה שיחים או צמחייה אסור לנוע עליה מכיוון שיש סבירות שהיא ממוקשת. ברשת הקשר של גדוד 129 שפורסמה כאן מופיעה קריאה של רפי מוקדי למג"ד בירו. מ"פ הסיור ניסה לשכנע לפנות שמאלה, באומרו: "הדרך פנויה ממוקשים וניתן לנוע מהר יותר".

מוקדי היה משוכנע שהדרך עם העשבים או הקוצים איננה ממוקשת, אבל המג"ד בירו הכריע בעד החלטתו של בונה להמשיך בתנועה דרומה על דרך הפטרולים הסורית. לא נדע כנראה אם בירו חשש ממיקוש, או שהלך אף הוא לאיבוד בנבכי השטח ולא התמצא במרחב. מכל מקום, למראה הטנקים שלו שנלחמים להם אי-שם קדימה, הוא לא חשב יותר מדי ונמשך לעבר מקורות האש והקרבות, ברוח החתירה למגע.

המח"ט עצמו, כפי שכתב שמשי בספרו, שבסדר התנועה היה אחרי גדוד 129 יכול היה מאחור לראות את הנעשה טוב מכולם. אלא שגם הוא וגם הקמ"ן שלו לא התערבו, לא פקדו על הכוחות לעצור עוד באיזור נעמוש ולתקן את כיוון התנועה. התיקון נעשה רק כשעלו לדרך הנפט. שם פנתה החטיבה צפונה אל זעורה, כשהיא עושה זאת ללא גדוד 129 ששלח את עצמו – בעצמו! – לאיזור קלע.

כך גם במוצב הפיקוד בהר כנען. כשהבינו שחטיבה 8 לא נעה כמתוכנן, לא הרמ"ט דן לנר ולא האלוף אלעזר התערבו בנעשה. לזכותם יש נסיבות מקלות, כפי שהסביר כאן קמ"ן הפיקוד ג'מקה גנדלר – "לא ניסינו לנווט אותם מלמעלה, וכך זה נכון לעשות, אחרת הם היו מתבלבלים לגמרי".

אנדרטה לחללי גדוד 129 מחטיבה 8 במחסום הקוביות מערבית לקלע

האנדרטה לחללי גדוד 129 מחטיבה 8 במחסום הקוביות מערבית לקלע

נסכם: לא המח"ט, לא הקמ"ן שלו, לא המג"ד ולא המ"פ המוביל של גדוד 129 היו ערים לטעות ודאגו לתקן אותה בזמן אמת. קל מאוד ללכת לאיבוד בתוואי השטח של הגולן. גם כיום עם כל הג'י.פי.אסים המשוכללים, תמונות הלוויין המוגדלות, המפות המעודכנות והשבילים הברורים, עדיין אפשר לאבד ידיים ורגליים בלי בעיה.

ובכל זאת, כשאתה יוצא מגבעת האם בידיעה שהיעד נמצא ממולך במזרח, ומעט שמאלה לצפון, ואתה נוסע דרומה עוד ועוד, ולבסוף רושם טעות של 4.5 ק"מ מהיעד – לא נכון ולא הוגן להפיל את התיק על נווט אחד בודד, מומחה לשטח ככל שיהיה.

הדרך עצמה, כפי שתוארה בחלק מהעדויות, היתה לא הכי ברורה ["שביל הקוצים" כלשונו של הקמ"ן החטיבתי – ובקיץ מכוסים שטחי הגולן ביערות של קוצים בגובה של מטר]. זה כנראה מה שגרם לדני בונה להאמין שהדרך שבמפות המודיעין נראתה טובה נמצאת עוד קצת קדימה.

אם אנשי מחלקת היסטוריה שחקרו את הקרב לא היו מסתפקים רק בעדויות המג"ד בירו והמ"פים הורביץ, וולך ולבנון, אלא יורדים לרמת מ"מים [כמו שעשו בתחקור מ"מים מגדוד 377 שלחמו בתל פאחר, תל עזזיאת וזעורה] ואפילו סמלים – ייתכן שהיו מגיעים למסקנות אחרות. הפלת התיק על הקמב"צ בלבד מריחה לא טוב.

יצוין כי מסקנות אלה נכתבו על-פי ממצאים שהתווספו נכון ליום פרסום מאמר זה במרץ 2016. אם בהמשך הזמן יתגלו עדויות אחרות שיהפכו את הקערה על פיה, נדאג לפרסם אותן.

תחקיר מ"פים גדוד 129 ע"י מחלקת היסטוריה

קלע, תחילת 1968. תחקיר מ"פים מגדוד 129 ע"י מחלקת היסטוריה. מימין נתי הורביץ ואפי וולך. שני משמאל במעיל השחור: אילן לבנון. באמצע ממושקף – אפרים ריינר

49 שנים אחרי: השאלות שלא נבדקו

טעות התנועה של חטיבה 8 היא אירוע שמתרחש כמעט בכל מלחמה. בסך הכל היה פיצול של שביל, אתה בוחר את התחתון במקום העליון, או להיפך, ומגיע למקום אחר.

לפני שמפילים את האחריות על קמב"צ צריך לשאול:

האם בגדוד 129 דאגו שכל המ"מים יידעו מה הם היעדים ואיך מגיעים אליהם? האם ניתנה פקודה ברורה שירדה לכל רמות הביצוע, כולל עזרים – מפות, תצ"א ותרשימי קרב?

מדוע לא דאגו שהסייר הנווט ייסע בטנק המוביל? כמו למשל המ"פ שניווט את גדוד 12 של גולני אל תל פאחר שהיה בטנק החוד שהוביל, כך שלא היתה בעיה של נסיעה ברכב רך תחת הפגזה.

למה נתנו לטנקים של גדוד 129 לרוץ קדימה בלי פקודה לעצור בנעמוש ולחכות להכוונה מדויקת? זה מראה על הבנתם והתמצאותם בשטח ועל התנהלותם של הרמות הפוקדות מרמת מח"ט ומטה.

איך בזחל"ם החפ"ק שנסע אחרי הגדוד המוביל סמכו בעיניים עצומות לרווחה על קביעתם של הקמב"צ והמג"ד להמשיך דרומה, בלי לקלוט שהתנועה הולכת ומתרחקת מהיעד? המח"ט מנדלר ערך סיור מפקדים יום קודם לכן וצפה מגבעת האם על השטח במטרה להכיר את תוואי ההבקעה. מה הוא למד מסיור זה?

חברו של דני בונה: עוול גדול שלא חקרו את זה בצורה יסודית

דני בונה בשטח

דני בונה בשטח

במשפחתו של בונה זוכרים כי לאחר המלחמה ביקר אותו המג"ד בירו, ואמר לו שהוא לא אשם. ובכל זאת, מסמכי מחלקת היסטוריה, ספרים רבים וכתבות בעיתונים ציינו את טעותו ואשמתו של הקמב"צ.

דני בונה לאחר אותה מלחמה עשה הסבה והפך למ"פ שריון בדרגת רס"ן, אבל לא התקדם יותר בצבא קבע. אחרי שהשתחרר מצה"ל עבד כמאבטח נמלים בחו"ל ולאחר מכן במינהל האזרחי בנפת ג'נין.

אלמנתו חיה בונה שנישאה לו ב-1972 אומרת לנו: "דני לא היה דברן גדול ולא דיבר על זה כל-כך. קודם כל, כבר 32 שנה שהוא לא איתנו. אבל הסיפור הזה הרס אותו כי הוא היה איש צבא במלוא רמ"ח איבריו. אני שמעתי איזו ורסיה על טעות שלו בניווט, אבל דני היה נווט מאוד מאוד טוב. יכול להיות שהוא טעה פה, או שהיה לו שיקול דעת אחר. אבל עכשיו כשאני שומעת ממך דברים אחרים, זה מאוד משמח אותי. דני היה בחור הגון, שלא סטה במילימטר. הוא היה איש ישר ברמות, והייתי גאה בו על זה. אני חושבת שזה היה אחת המכות הכי קשות שלו שהאשימו אותו, או חשבו שהוא עשה פאשלה".

בונה לא זכה להאריך ימים ולשמוע כיום שהאשמה שהדביקו לו אינה מוצדקת. ב-1983, בגיל 40, שנתיים לאחר שעבר עם אשתו חיה ושלושת ילדיהם למושבה מצפה ליד טבריה, הוא מת מדום-לב.

חברו של בונה, עמוס פיקסמן [שבששת הימים היה בפלוגת הנדסה שהכשירה בגזרת גונן את הדרך לחטיבה 37], אמר לנו: "נפגשנו אחרי המלחמה, הוא היה בהלם מוחלט ממה שקרה לבירו. הוא האשים את עצמו בזה שבירו נפצע בצורה כזאת. הוא הרגיש מאוד מאוד לא נוח עם העניין הזה. הייתי בטוח שדני בעצם עשה דבר גדול, כי הטעות הזו גרמה לקיצור המלחמה מכיוון שהסורים הבינו שצה"ל נמצא באמצע הקו שלהם וזה גרם לבריחה שלהם. כך שהטעות שלו יצאה לטובה למרות האבידות, אבל הצבא חשב שהוא הגיע להחלטה לא טובה".

בתגובה לכך שכעת נראה שהסיפור שונה ממה שהיה ידוע וכי בונה אינו אשם, פיקסמן מסכם: "זה כנראה עוול גדול שלא חקרו את זה בזמנו בצורה יסודית. אני מאוד מופתע ממה שאתה מספר, ואיך להגיד לך – זה עושה אותי מאושר".

דני בונה בציור

דני בונה בציור

—————————————————————————————————————————————————————————

לכל הכתבות בבלוג נעמוש על חטיבה 8 וגדוד 129 – לחצו כאן

מודעות פרסומת

28 מחשבות על “דני בונה לא אשם

  1. סיפור אישי. לצורך מידע נוסף על סיפור דני בונה פניתי לא מזמן לאבינועם נחום ["כושי"] שהיה קמ"ן חטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים. אבינועם סירב לדבר על הנושא בטלפון והתעקש שניפגש. קבענו פגישה. ביום האמור צילצל והתנצל שלא נוכל להיפגש בגלל איזה אירוע משפחתי שנפל עליו. הבטיח לצלצל בשבוע הבא ולקבוע. עבר שבוע, עברו שבועיים ואבינועם לא צילצל. אז צלצלתי אליו, הסלולר שלו היה מנותק ובבית לא היתה תשובה. רק כעבור 3 ימים של נסיונות ענתה מישהי שהזדהתה כקרובת משפחה וסיפרה שאבינועם לקה באירוע מוחי קל, הוא שוכב באיכילוב, היא נמצאת על ידו והוא בסדר גמור ואמור להשתחרר בעוד מספר ימים.

    כעבור שבועיים צלצלתי שוב, אבינועם ענה וסיפר שהוא זקוק לעוד כמה ימים כדי לשוב לאיתנו. אל תדאג, הבטיח, בשבוע הבא אצלצל וניפגש. כעבור שבועיים צלצלתי שוב. אבינועם אמרתי, הסיפור של דני בונה מחכה רק לך. מסתבר שהוא חלה בינתיים בדלקת ריאות ואושפז שוב. כך סיפר לי. לא שכחתי אותך, הוא אמר, אל תדאג, בקרוב אני משתחרר וניפגש.

    כעבור שבועיים צלצלתי שוב. אל תשאל, הוא אומר, דלקת הריאות הסתבכה ונתקעתי כאן, אבל בשבוע הבא אני אמור לצאת מפה, תן לי עוד כמה ימים.

    עבר שבוע, עברו שבועיים, ואבינועם לא מצלצל. באחד הבקרים השבוע קמתי בהחלטה לשים סוף לסחבת. אם צריך אגיע גם לאיכילוב. וככה נחוש לסיים את הסאגה אני מתיישב במטבח עם משהו קטן לאכול, פותח עיתון ובעמודי האבל מופיעה מודעה של "צוות" – על "נחום אבינועם, אל"מ מחיל המודיעין תל אביב". איזה הלם. עמוס פיקסמן חברו של דני בונה אישר לי במסרון: אכן זה הוא, אתמול ליווינו אותו למנוחה בבית העלמין בעין התכלת בנתניה, חבל שלא הספקתם להיפגש.

    כקמ"ן 3 אבינועם נחום היה בחפ"ק החטמ"ר בגזרת הקרבות של דרדרה/תל הילאל והסביבה, אבל כחבר של דני בונה ששיתף אותו בקורותיו עם חטייבה 8 הוא יכול היה להאיר את עינינו לגבי מקור הטעות ולספר על תחושותיו של בונה בצל האשמות כלפיו. יהי זכרו ברוך.

  2. שלמה. חבל שהתעלמת ממידע שהעברתי אליך לפני כשלושה חודשים. מידע ממקור ראשון של מי שהיה בנקודת הפניה- ומקבל תמיכה גם ביומן הקשר.
    אם עושים תחקיר כה מקיף, כדאי שיקיף הכל.

  3. המגמה העולה ברורה נסיון בכל מחיר להגן על יקירי הפיקוד בירו ואלברט , מצאו קצין זוטר שעיר לעזזאל והקריבו אותו על מזבח התקדמות הגוורדיה של דדו ושות,לצערי הרב הנורמה של כסת'ח שורה גם היום בכל מערכי צה'ל ולא רק שם .

  4. שלמה, רואים שהשקעת הרבה כוחות בהכנת הפוסט הזה. ישכ"ח!

    אהבתי את הכותרת, קצת פחות את המשנה ("או לפחות לא היחיד". אם לא אשם, אז לא אשם!) והמשכתי לקרוא ולצעוד בהדרכתך ב"מסע בדרך פתלתלה ומתעתעת", שבעזרתך הפכה להיות ברורה יותר מתמיד, באמצעות המפות והסימונים. גם החזרה על עניינים עיקריים שכבר ידועים מפוסטים קודמים, התקבלה בהבנה, שהרי הפוסט נועד גם לקוראים חדשים.

    ברם, כאחד שזכר את הודעתך ב21 לפברואר: "פוסט שיוקדש לסיפור "טעות הניווט" של דני בונה [היתה או לא היתה?] נמצא בהכנה ומתעכב בגלל מחלתו של אחד האנשים הקשורים לכך. מקווה שיתפרסם עד פסח" – ציפיתי במהלך כל הקריאה, הלא הקצרה, לבואה של הפואנטה, לעדות החדשה, אך זו בוששה לבא. חששתי שהבעיה אצלי, וחזרתי לקריאת הפוסט בשנית, כשבסופה עמדתי לפני כתיבת תגובה שנועדה לשאולך מה בדיוק התחדש?!… – אלא שאז נתקלתי בתגובתך (למה לא כתבת זאת בתוך הפוסט?…), הסיפור האישי, והכל הובן.

    ב"הובן" כוונתי, שהפוסט הנוכחי הוא בעצם רק סיכום מורחב של המתפרסם בנושא עד כה, שזה דבר כמובן טוב, אך כמעט ואין בו תוספות חדשות.

    כמובן שיש להצטער על האבדן (משהו בהודעתך לא ברור עם השם: אבינועם נחום, או פנחס אבינועם?). אך לגבי העדות שתחסר, האם במפורש שמעת ממנו שדני בונה "שיתף אותו בקורותיו עם חטיבה 8"? (שרק בשל כך היה העד "אחד האנשים הקשורים לכך").

    אם, כדברי הכותב מטודלה, יש עדיין אפשרות לקבל "מידע ממקור ראשון של מי שהיה בנקודת הפניה", נשמח כמובן שתגיש לנו את התוספת הזו. תודה.

    אגב, דברי הכותב הנ"ל כי המידע מנקודת הפניה "מקבל תמיכה גם ביומן הקשר", איני יודע להולמם, שהרי יומן הקשר של חטיבה 8 מתחיל – מסיבה שטרם הובררה – רק כשהכוח נמצא בסיר א-דיב ולא מהתחלת התנועה בגבעת האם ובהמשך בנעמוש (אגב, כשבדקתי את העובדה הזו בפוסט היומן, נתקלתי בעובדה הלא נעימה הבאה: רק לפני שנה, ב-16 במרץ, נקבע נחרצות כי מדובר ב"טעות הניווט לה אחראי קמב"צ חטמ"ר 3").

    אעבור, ברשותך, לעוד כמה הערות:

    כשכתבתי לעיל על כי בפוסט הנוכחי כמעט ואין תוספות חדשות, התכוונתי – ב"כמעט" – למעט את הסיכום של ריינר, בקטע המתחיל במשפט "האופייני למערך הסורי". זה אכן חדש (בעוד הציטוט הקודם בפוסט זה, "גדוד הטנקים … לכיוון קלע", התפרסם בבלוג ביולי 2015, בפוסט "תכנוני ההבקעה וביצוע"). בסיום הציטוט כתבת: "עד כאן מתוך המסמך". וכאן מתבקשת השאלה: זה כל המסמך?

    היה מעניין לראות שריינר כותב "הוטל על החטיבה … לשטוף את מוצבי גור אל עסקר ונעמוש", ובעצם, כך התייחס גם מח"ט 8 בתחקיר שציטטת בהמשך: "כבש – יותר נכון, רמס – את מוצבי גור אל עסקר ונעמוש", וכך מופיע גם בתחקיר של המ"פ הורביץ: "עברתי את קו הגבול והובלתי בהתקדמות למוצבי גור אל-עסקר ונעמוש"; ובסיפורו המאוחר: "עברנו בלחימה את גור אל עסקר ואת נעמוש". ושוב, בדברים שאמר ריינר בתקופה ההיא: "לוקחים את גור אל עסקר". ואף בדברי הסיכום שלך בהמשך אתה מזכיר את "מוצבי גור אל עסקר ונעמוש" – ועל כל זה אני תמה: מה טעם ראו הנ"ל להזכיר את גור-אל-עסקר כמוצב? הרי היה זה מתחם נטוש, שאף במפה של 67' סומנו בשטחו חמישה עמדות שצויינו במקרא כ"מוצב חיר מוזנח", כלומר, נטוש. אז לחימה לא הייתה בו בכל מקרה, וכל הזכרתו היא רק כנקודת ציון (למרות שמדובר במתחם גדול מאד, לפי המפה).

    עוד משהו חדש לפוסט זה: דבריו של דן לנר בכנס מטכ"לי ב-1967.

    בציטוט מדבריו מובא: "הקמב"צ הוא איש המקום שמכיר כל שביל". לכאורה, משפט זה הוא מוגזם. זה שבונה היה קמב"צ חטמ"ר 3 במשך כמה שנים (ועדיף על מישהו שרק זה עתה הגיע לאזור), עדיין לא אומר שהוא הסתובב גם בצד הסורי – מעבר לגבול – והיה בקי בכל שביליו.

    עוד משהו שמצאתי בו עניין, הוא, שבכל הסיכום הנוכחי – וריבוי המפות והשרטוטים – של מסלול הנסיעה המתוכנן מגבעת-האם לזעורה, אין אפילו מסמך אחד שהוא מהתקופה שלפני המלחמה!

    לאור זאת, אחזור בהזדמנות זו על תיאוריה שלי, אותה כתבתי לך בהתכתבות פרטית באימייל ב10 בינואר:

    כפי המופיע בכל הסיפורים המאוחרים (ובהגדרה "מאוחרים" הנני כולל גם את המסופר מיד אחרי המלחמה), התכנית הייתה לעלות בדרך שנמצאת כ-500 מטר דרומית למוצב נעמוש.
    אבל, כשמסתכלים במפה מ-67', רואים שיש שתי דרכים המובילות מדרך הפטרולים מזרחה, אל עבר ציר הנפט, וליתר דיוק, שתיהן מתחברות בשלב מסויים לציר אחד, המטפס אלכסונית לעבר ציר הנפט. הדרך האחת היא זו אותה סימנת כאן בעיגול אדום ("מפה 4: נקודת הטעות"), אלא שקדמה לה – לכוח המגיע מצפון – דרך נוספת, היוצאת ממש מול מוצב נעמוש (ובמפה הנ"ל נרשם מעליה המס' 8193).

    ובכן, ההשערה שלי היא, שכאשר הגיע הג'יפ ועליו בונה ומוקדי אל מול נעמוש, הציע מוקדי לפנות שמאלה ממש כאן, בתוואי הראשון שנקרה בדרכם (שאף אם לא ממש נראה בשטח, אולי בגלל קוצים שגדלו בו, משום שלא היה בשימוש, הרי שהיה אפשרות לאתרו בשל העובדה שהוא משורטט במפה מול המוצב נעמוש!). ואילו בונה, אולי לפי הוראות שקיבל לפני הקרב שיתכן והצביעו על כיוון העליה בתוואי הבא, הדרומי יותר, התעקש שיש להמשיך עוד קצת דרומה, כ-500 מטר, עד שיגיעו לתוואי הרצוי (אולי חשב, או ידע, שהתוואי הבא יהיה תלול פחות. צריך לבדוק בשטח את שני המסלולים. אגב, במפה של גוגל רואים שכיום יש דרך העולה ישר מאזור גור-אל-עסקר אל ציר הנפט. ואולי הסיבה שאז לא נסעו בדרך הזו – כלומר, במסלול הזה, שאז לא היה מוכן כדרך – הוא להיותו תלול. ולכן תוכנן להדרים מעט, לעבור את נעמוש, ורק אז לפנות שמאלה ולעלות. ואם כך, הרי שאפשר שזו הסיבה לוותר על התוואי הראשון ולעלות רק בשני).

    כלומר, "נקודת הטעות" – המקום בו נעצר הג'יפ של בונה ומוקדי – הייתה מול נעמוש. זו הייתה טעות, כי בעוד הם מתווכחים, המשיכו הטנקים (בעקבות הטנקים הראשוניים שעברו מכבר את ג'יפ הסיור) ושעטו קדימה.

    כאשר החליט המג"ד לקבל את דעתו של בונה (בציטוט מעדותו של המג"ד נמצא: "הגדוד הזה היה צריך לנוע, לעלות ולטהר את הקו הראשון של נעמוש, לשלוח חסימה לעבר עוקדה וסיר א-דיב בעוצמה של פלוגה ולמצוא תוואי לפני עוקדה". וגם: "הגענו לנעמוש וידענו שאחריה צריכה להיות דרך". כלומר, העליה אינה מול נעמוש), והג'יפ המשיך, כבר מאוחר היה לעלות בתוואי הבא, רק 500 מטר דרומה, שכן הטנקים כבר היו רחוקים והדרימו עוד יותר!

    במילים אחרות, אין לנו עדות שבונה פספס את התוואי השני! יתכן וזיהה אותו, אלא שכבר היה מאוחר, מפני שהטנקים כבר הרחיקו לנסוע, כשמעצמם הם פונים שמאלה לעבר מוצב עוקדה.

    [אעיר עוד, כי דבריו של ריינר בתחקיר שערך בינואר 68', אינם ברורים: "עוברים את נעמוש. בנעמוש היה מסומן איזשהו תוואי שעולה צפונה-מזרחה לכיוון זעורה והם קיוו לאתר את התוואי הזה … שיאתר להם את הירידה מדרך הפטרולים הסורית על-יד נעמוש". לאיזו דרך הוא מתכוון? לזו שמול נעמוש ("בנעמוש היה מסומן איזשהו תוואי")? אז למה "עוברים את נעמוש"? האם לא הבחינו במוצב נעמוש? (שמשי כתב: "את נעמוש כולם זיהו"). עוד כותב ריינר על בונה: " והוא בשטח הכריע שמוטב להשתמש בירידה של סיר א-דיב. ואז תוך כדי תנועה הם התכוונו בסיר א-דיב, ממש בציר הנפט, לקחת צפונה". האם ריינר שמע זאת ממישהו? האם לא הבחין ריינר בדרך הנוספת הנראית במפה? אגב, מדבריו כי בונה "הכריע שמוטב להשתמש" בתוואי דרומי יותר, משמע שאיתר את התוואי הקודם, רק חשב שעדיף להשתמש בתוואי הבא. ועוד מדברי ריינר, על הטנקים: "הם החטיאו את הפנייה הראשונה שמאלה בנעמוש והחטיאו את הפנייה השנייה שמאלה בסיר א-דיב אל ציר הנפט". מהרישא של המשפט, משתמע שהפניה הראשונה היא "בנעמוש" (ולא קצת דרומה ממנו). ומהסיפא עולה שלא הבחין בתוואי השני. גם דבריו במאי 68' אינם ברורים: "הם עוברים את נעמוש, פה הם היו צריכים לעלות לזעורה … הוא מגיע לנעמוש והוא לא מאתר את העלייה למעלה". כאן עולה מהרישא שהפנייה היא כש"עוברים את נעמוש", ומהסיפא נראה שהיא בנעמוש. אלא שאיני בטוח שאפשר לדייק בכל הנ"ל, כשלא הוזכרו במפורש שתי הדרכים הנראות במפה. וכך גם לגבי העדויות הבאות, כזו של עופרת: "באיזור נעמוש החל ויכוח בג'יפ עם אותו קצין … לאן ממשיכים". או זו של בק ממנה משתמע שהויכוח נערך דרומית לנעמוש: "כשהגענו לנעמוש עלה המ"פ רפי על הג'יפ וכך המשכנו לנוע על דרך הפטרולים הסורית. בנקודה מסוימת אמר המ"פ רפי לסייר המצורף דני שעלינו לפנות שמאלה". כך גם בספרו של טבת: "אחרי נעמוש היה על גדוד הטנקים לפנות שמאלה", וכך גם מעדותו המאוחרת של הורביץ: "עברנו … ואת נעמוש עד אשר הגענו לנקודת הפנייה המשוערת לכיוון צפון-מזרח. במקום הזה היו ויכוחים מרים האם זו הפנייה". גם ניסוחיך בפוסט הנוכחי אינם ברורים: מהמשפט "הגיעה למוצב נעמוש … ובמקום לפנות משם כמתוכנן", משתמע שהדרך הנכונה לעליה הייתה זו שמול המוצב (וכן: "לחלק מהעדויות, לפיהן הסיירים הובילו את החטיבה עד לנעמוש, ורק שם עברו אותם הטנקים"). ואילו מן המשפט שבהמשך עולה שהדרך הראשונה היא רק "לאחר מוצב נעמוש": "הקצין שחשב לפנות שמאלה לאחר מוצב נעמוש היה מ"פ הסיור של חטיבה 8, רס"ן רפי מוקדי. בונה, לפי המסופר, חשב שיש להמשיך עוד קצת דרומה ורק אז לפנות שמאלה"].

    ואחרי כל האריכות, אשאל אותך, שלמה, ואת הקוראים: האם ידוע למישהו על כך שלמרות כל הדיבורים על התוכנית לפנייה באזור נעמוש [מבלי להיכנס לשאלה אם ממש מול המוצב, או קצת דרומית לו], הרי שהיה בכיר במחלקת ההיסטוריה, מומחה (לפחות בעיני עצמו) לענייני טעויות, ש-13 שנים לאחר המלחמה ההיא פירסם בהבלטה שהמסלול המתוכנן היה לעבור את עוקדה ולעלות לזעורה רק בפנייה שמעל סיר א-דיב?

    • לשמואלק:
      1) אבינועם נחום שמו. תיקנתי. לא שילבתי אותו בפוסט מאחר שהוא לא קשור ישירות לעניין ולא ידעתי מה בדיוק הוא יוסיף לסיפור מלבד תחושה אישית שהוא יחזק את המסקנה העיקרית שהובאה כאן – דני בונה לא אשם.

      2) התוספת על עדות נוספת מנקודת הפנייה – הוכנסה לפוסט.

      3) הזכרת מוצב גור אל עסקר: למרות שהיה נטוש ולא היתה עליו לחימה הוא מוזכר בדיווחים מאחר שהיה נקודת ציון בתכנון. המקום היה נטוש בעתות רגיעה אבל ייתכן שאוייש בתקופת ההמתנה.

      4) פוסט מורחב: נושא הטעות הוזכר בבלוג זה בעשרות פוסטים ודיווחים, קצת פה וקצת שם, עדות כזו ועדות אחרת, אבל מתבקש שייוחד לו פוסט כולל שיאסוף את כל מה שאנחנו יודעים מאחר ומדובר בנושא מהותי וחשוב מאין כמוהו. הקמ"ן של חטמ"ר 3 היה עשוי להוסיף עוד כמה דברים להבנת האירוע מנקודת מבטו ומידיעותיו בדיעבד, אבל הוא כבר לא איתנו למרבה הצער.

      5) באשר לשתי הדרכים שעולות מנעמוש – התייגעתי לפני הפרסום בתיאוריות הללו והגעתי למסקנה שאין טעם להתעסק עם זה. הכל יכול להיות.

      6( למי כוננתך באותו מומחה ממח' היסטוריה? כבר לא זוכר אחד כזה. בכל אופן, לקביעה שלו על עוקדה אין שום סימוכין.

      • 2) תודה ("חמרא למריה וטיבותא לשקייה": ההערה של ב.א. והפירסום שלך). הדברים יכולים להשתלב גם עם הדברים שכתבתי לגבי שתי הדרכים, כלומר, שגם בונה וגם מוקדי צדקו לגבי הכיוון, ובמילים אחרות: לא הייתה טעות בניווט. הטעות הייתה שלא היה מי שיקשיב למנווטים.

        3) "אבל ייתכן שאוייש בתקופת ההמתנה", יש עדות על כדור אחד שנורה משם בעת הפריצה? נדמה לי שלא.

        4) פוסט מורחב: נכון, לא חלקתי על מעלתו של פוסט כולל ומסכם.

        6) כוונתי לאריה יצחקי. אשלח לך במוצ"ש צילום מפה שנדפסה בספר שבאחריותו.

        • לגבי גור אל עסקר, ייתכן שאויש בתקופת ההמתנה וננטש ב-9 ביוני לפנהצ למראה תנועת השריון המאסיבית שעולה מגבעת האם. אני זוכר במעומעם שנתקלתי פעם באיזה מקום שציין שהיתה שם חוליה לצורך תצפית.
          כבר כתבנו כאן על סמך ביקור במקום שהעסקר הזה, שישב בדיוק מעל גבעת האם, היה הבטן הרכה של המערך הסורי שנוצל עד תום ע"י צה"ל לפריצה העיקרית דרכו. אם עסקר היה מתחם נ"ט וטנקים כמו קלע, יכול להיות שלא היינו מדברים היום על איזו טעות ניווט ליד נעמוש.

          • בפוסט מס' 359 (התפרסם בינואר השנה) התפרסם התחקיר שנערך בינואר 68', אז סיפר המ"פ נתי הורביץ:

            "התפרסתי עם שלושה כלים ועליתי על גור אל עסקר, כאשר שאר הכוח אחריי בשדרה. על גור אל עסקר פיזית נסענו לאורך תעלות. היה שם כוח חי"ר ובזוקות."

            חבל שהמתחקר לא ביקש פירוט על ההתמודות עם אותו "כוח חי"ר ובזוקות".

  5. תוספת מאוחרת לפוסט הוכנסה תחת הכותרת "התמונה העולה מתחקירי 2015-2016:

    יתרה מכך: ייתכן מאוד שבונה לא טעה. הוא כן זיהה את הפנייה שמאלה, אבל נמנע מלעלות עליה מחשש למיקוש. עניין זה מסתמך על דבריו של הקש"א של גדוד 129, אהוד אברהמסון, שהיה עד לחילופי הדברים באותה פנייה. אברהמסון זכר בשיחה שנערכה עמו לא מזמן, שהיתה הנחיית מודיעין לפיה אם יש דרך שרואים עליה שיחים או צמחייה אסור לנוע עליה מכיוון שיש סבירות שהיא ממוקשת. ברשת הקשר של גדוד 129 שפורסמה כאן מופיעה קריאה של רפי מוקדי למג"ד בירו. מ"פ הסיור מנסה לשכנע לפנות שמאלה, באומרו: "הדרך פנויה ממוקשים וניתן לנוע מהר יותר".

    מוקדי היה משוכנע שהדרך עם העשבים או הקוצים איננה ממוקשת, אבל המג"ד בירו הכריע בעד החלטתו של בונה להמשיך בתנועה דרומה על דרך הפטרולים הסורית. לא נדע כנראה אם בירו חשש ממיקוש, או שהלך אף הוא לאיבוד בנבכי השטח ולא התמצא במרחב. מכל מקום, למראה הטנקים שלו שנלחמים להם אי-שם קדימה, הוא לא חשב יותר מדי ונמשך לעבר מקורות האש והקרבות, ברוח החתירה למגע.

    (ותודה לב.א.)

  6. כל הכבוד.
    יהיה חבל אם התחקיר המקיף והמשכנע לא יובא לידיעת ראשי מחלק הסטוריה בצה'ל ולדאוג לתקן את המעוות בתחקירי 67.

  7. "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (מסכת תענית כ"ט ע"א).
    לכן, הבה ונחבר בין האירוע שבו טעו שני חיילים מיחידת עוקץ ונכנסו למחנה הפליטים קלנדיה ותגובתו של שר הביטחון.
    רק כדי להזכיר, שני החיילים נעזרו בתוכנת WAZE שהובילה אותם לטענתם לתוך המחנה.
    על כך הגיב יעלון:
    "הלוחמים שהסתבכו השתמשו בוויז, והם נסעו בדרך הקצרה שעוברת דרך אזור עוין. גם בעידן ה-GPS צריך לדעת לנווט על פי מפה".
    שני "הלוחמים" הם שני אנשי מנהלה ביחידת עוקץ.

    לעומת זאת, בכתבה זו מובא הסיפור שבו שני סיירים מדופלמים ולוחמים עשויים ללא חת, שמינה המח"ט והחטמ"ר שמנווטים בלי ספק הן באמצעות מפה ותצ"א והן מהכרות מתצפית ומתווכחים אם לפנות שמאלה או ימינה עד שהחלטתם כבר לא רלונטית והטנקים ממשיכים ישר.

    וזה כידוע אינו אלא דוגמה לטעויות נוספות בניווט שנעשו "בעזרת" מפה.

    שימשי בספרו "איפה אני נמצא לעזאזל" מטיל אשמה גם על המג"ד והמח"ט.
    מניסיוני במשך 24 שנים בגדוד טנקים בחטיבה סדירה, רוב המג"דים לא ידעו לנווט ונזקקו לסיוע של הסיירת החטיבתית על כל צעד ושעל.

    ובפרפרזה על כותרת הכתבה "WAZE לא אשם".

  8. העובדה כמסופר שהמג'ד בירו הגיע לבונה ואמר לו כי אינו אשם בטעות מוכיחה שבירו חש האשם האמיתי ומצפונו הציק לו . אם טעה בשיקול הדעת יכול היה להתנצל ולהודות בטעות ולא לתת לה להשתרש בציבור ,מצאתי שהספר משני עברי הרמה התפרסם בשנת 1970. ספר זה עבר קריאה מוקדמת כמקובל של אנשי צה'ל ופיקוד צפון דאז,אבל איש לא תיקן את הנכתב כי היתה זו טעותו של הנווט דני.

  9. קראתי. גם תגובות . עשית עבודה מאלפת בכך שהבאת כל כך הרבה ציטוטים ומקורות וסידרת אותם בכתבה מסודרת. כל הכבוד על ההשקעה והיסודיות והראיה רחבת ההיקף

  10. שלמה, עוד משהו – כדאי לנסות לראיין את לנדסמן מאיילת-השחר. אולי דני אמר שם דברים חשובים לכתבה. אולי השאיר שם מסמכים.

    • לנדסמן רואיין לכתבה וצוטט בה. מעבר למה שסיפר על בונה בילדותו הוא לא ידע פרטים על עניין הטעות.

  11. לשים לב שני קרבות במרחק קצר זה מזה אחד של חטיבה 8 ואחד של חטיבה 1 על תל פחר ושניהם לא מגיעים למטרה כפי שתוכנן ושניהם סובלים מאבדות רבות ומחיר יקר מאוד ושניהם מפילים את האשם על המפקדים בשטח ושניהם המפקדים הבכירים (מח"טים)יוצאים נקיים כטפלון ומתקדמים בסולם הדרגות. מה למדו מזה מאז ועד היום? הקומבינות חוגגות ואותה השיטה נמשכת וכנראה תימשך. הדרג הבכיר אין לו שום אחריות. תמיד זה הש"ג.

  12. כאחד שהיה במקום
    ישבנו על מפות לפני הכניסה, אנחנו הקצינים יחד עם המ"פ רפי מוקדי ז"ל, והיה ברור וחד משמעי שהכוונה שהפנייה לכיוון ציר הנפט וזעורה, היא אחרי נעמוש. הויכוח בין מוקדי לבונה שהיה לכאורה [כפי שמוצג כאן לעייל לראשונה]
    על שתי דרכים שהיו לפני מוצב עוקדה כדי להגיע לציר הנפט , והאם לפנות בראשונה או בשנייה, למיטב ידיעתי, קשקוש. [ישראל נהג הג'יפ בו ישבו מוקדי ובונה בעדותו,מחזק זאת]
    אגב בהזדמנות זאת, אכן לא נענו בצורה הקלסית – ראשונים לפני הטנקים, אלא יחד איתם, גם הג'יפ וגם הזחלם, ובטח כשהלכנו חלקינו ברגל.

    • מענין אם אפשר כיום לבדוק את השטח ולראות מדוע עדיפה הייתה הדרך השניה (זו שדרומית לנעמוש) מהראשונה (שמולו), למרות ששתיהן מובילות לאותו מקום, והאם יכלו להחליט על כך (באופן ברור וחד משמעי) רק על סמך תצ"אות, או על סמך תצפיות מרחוק. זה שיש שתי דרכים, זו עובדה, וזה שלכאורה יש עדיפות בדרך הראשונה – כדי לוותר על המשך מיותר דרומה (כאשר היעד נמצא צפונה), זו גם עובדה.

      • כתבתי: "זה שיש שתי דרכים, זו עובדה". הייתי צריך לדייק וללכתוב: "זה שעל המפה מ-67' מסומנות שתי דרכים, זו עובדה".

        כאמור, שתי הדרכים הללו מובילות לאותו תוואי העולה ומתחבר אל ציר הנפט (שמשם הדרך לזעורה). אף בדבריו של הנהג, בתחקיר של מחלקת היסטוריה שנערך ב-68', נאמר: "בנקודה מסוימת אמר המ"פ רפי לסייר המצורף דני שעלינו לפנות שמאלה. הנווט אמר שהוא מכיר את השטח ונפנה שמאלה קצת אחר כך, *כי זה למעשה אותו תוואי* המגיע לזעורה".

  13. אליעזר, חשוב שיוצג כאן גם הצד של מחלקת הסיור וטוב שהגבת.

    כתבת: "…בהזדמנות זאת, אכן לא נענו בצורה הקלסית – ראשונים לפני הטנקים, אלא יחד איתם, גם הג'יפ וגם הזחלם, ובטח כשהלכנו חלקינו ברגל".

    תגובתי: קשה להבין איך אתם אנשי הסיור הולכים בעליות האלה מגבעת האם מזרחה ומדרך הפטרולים לפני הטנקים ותחת אש. הטנקים הראשונים של גדוד 129 הגיעו לסיר א-דיב תוך שעה ורבע. כדי לעמוד בקצב הזה הייתם צריכים לרוץ בעלייה עם הפרש גבהים של קרוב ל-400 מטר מגבעת האם לסיר א- דיב ולמרחק של כ-5 ק"מ עם חגור מלא. האם עשיתם את זה בריצה?

    אנשי פלוגת החוד לא זוכרים שום ג'יפ או זחל"ם שנע לפניהם. גם אם נחלצתם מהזחל"ם שנתקע ונעתם בזהירות בין הטנקים, זה לקח לכם עשר דקות לפחות, זה כבר שלב שכמה טנקים כבר הגיעו לנעמוש וכל הזמן מגדילים את פער הזמן והמרחק.

    אנשי הסיור החמיצו את ההובלה בגלל אי ההבנה של המהירות היחסית בין הכוחות, תכנון לקוי, אי שיתוף גורם קרבי מוביל הקרב והגורם שאמור לסייע לו בניווט. הטנקים של נתי הורביץ היו הראשונים שהתעשתו מההפגזה הכבדה על איזור גבעת האם ופתחו בדהרה קדימה. כשאתם הגעתם לנקודת הפיצול יכול להיות שלא ראיתם שום טנק לפניכם. זה כנראה רק בגלל ששבעה או שמונה טנקים כבר השאירו אבק לכל החטיבה, וההחלטה של דני בונה לא רק שלא יכלה לשנות הרבה, היא גם התאימה לבירו שתמך בה. כן זעורה או לא זעורה – בירו לא היה נוטש את הטנקים הקדמיים שלו ונע בכיוון אחר.

  14. הפלוגה של נתי לא "פתחה בדהרה" כדברי שלמה מן. אם מסתכלים על מפת תרשים הזמנים, לקח להם כחצי שעה להגיע לנעמוש.
    הזחלם שלנו נפגע מירי שבא מאחור מצפון כאשר היינו קרובים לנעמוש ובתנועה לכיוון דרום. אז פרקנו ועברנו רגלית את נעמוש מוקדי דב רן ואני,כשבשלב זה מוקדי עלה על הג'יפ בו ישב גם בונה,והמשיך הלאה,ואין לי מושג מה היה מיקומו המדויק יחסית לטנקים,[אבל בטוח שזה היה לפני נקודת הפיצול המיועדת לזעורה].
    אנחנו עלינו והמשכנו הלאה על הזחלמים של ההנדסה שהגיעו אלינו.

    • לאליעזר עפרת:
      רגע אחד ועם כל הכבוד, גם אני הייתי שם ואני אומר לך בביטחון מלא כמי שהוביל את הכוח ממעבר הגבול בסמוך לגבעת האם ועד דרך הנפט בסמוך לסיר א- דיב, שאנחנו הובלנו בלעדית את כל הכוח ולא היה לפנינו או איתנו שום בחור מהסיור שיראה לנו לאן צריך להגיע.

      זאב חטין, גדוד 129

  15. כפי שכבר ציינתי בתגובתי הראשונה, לא נענו בראש הכח אלא בין הטנקים ואינני זוכר את המיקום בסדר הכוחות.
    אבל עדיין אפשר היה לדעתי במיקומינו להשפיע על כיוון תנועת הטנקים, אם לא היה מתנהל הוויכוח על מקום הפנייה

  16. מובן מאוד מדוע כתבה זו "דני בונה לא אשם" מעוררת תגובות רבות וזה טוב מפני שבתגובות נוספים פרטים חדשים מפי לוחמים מהשטח.
    חסר לתוכן השלמה מדבריהם של מ"פים השריון מגדוד 377 שנעו לכיבוש קלע וזעורה ועשו את השינוי לכיבוש המוצבים ותיקנו את "הטעות בניווט"
    נכתב רבות על חוסר המודיעין וחוסר עדכון.מפות כך שהכוחות נעו לפי תצפית של הימים שלפני 9.6.67. ולמרות הכל כבשו את הרמה מצפון הכנרת, גבעת האם עד הבניאס. זה בוצע תוך שש שעות בתנאי שטח קשים ביותר ותחת אש כבדה בעוז רוחם של הלוחמים את ההר שהיה ל"מפלצת".

    ברוש עזרא פלוגת זיוה גדוד 377.

    נ.ב: לא נאשים את הלוחמים כמו דני בונה אן מוסא קליין.

  17. תחקיר ארוך אבל שוה, מקיף ומשכנע,כל הכבוד על האומץ לקבוע דברים כהווייתם ולתקן עוול הסטורי. שאפו למארגנים על המאמצים שהושקעו. מעניין אם כמו תחקיר כזה אפשר לפרסם ממצאים חד משמעיים שיקבעו את הסיבות למה גדוד 12 לא הגיע לתל פחר בתואי שנקבע לו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s