"הורי הפצוע לא כעסו עליי"

ב-9 ביוני 1967 שלחו אותה בטרמפים לצפת כדי לבדוק למה המלחמה מתעכבת. עוד באותו יום אחה"צ החל זרם הפצועים מגולני, הנדסה והשריון * סגן אהובה גהל, קצינה בר"מ 2 שאך זה הוקם, מספרת על הטיפול בפצועים בבית החולים הממשלתי בנהריה * על יוסי רימר ושמיל גולן מגדוד 12, על הלם הקרב של נהג הבולדוזר מההנדסה ועל פיצוץ התחמושת בבסיס שרגא שגרם להפגזת הגליל המערבי

פצוע גולני מתל פאחר בבית החולים רמב"ם [מאלבומו של יוסי גינזבורג מגדוד 12]

חייל גולני שנפצע בתל פאחר בבית החולים רמב"ם [מאלבומו של יוסי גינזבורג מגדוד 12]

כ-450 חיילים נפצעו בקרבות החזית הסורית במלחמת ששת הימים. מרביתם אושפזו בבית החולים רמב"ם בחיפה, מיעוטם בבית החולים הממשלתי בנהריה, ובמקומות אחרים. הזווית שלהם מוצגת בפוסט זה על-ידי אהובה גהל-חלפון, שב-1967 היתה נציגת ר"מ 2 בבית החולים בנהריה.

סגן אהובה גהל ב-1967

סגן אהובה גהל ב-1967

גהל התגייסה ב-1965, שירתה כקצינת ח"ן ות"ש בחטיבת ירושלים, השתחררה במרץ 1967 וחזרה לביתה בחיפה. לא חלפו חודשיים ("בקושי הספקתי לזוז מטר") והיא נקראה לשירות מילואים בזמן הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים. צה"ל הקים אז את ר"מ 2 – נציגות חיל הרפואה בבתי החולים, ואהובה נשלחה ביחד עם קצינה נוספת לשמש נציגת צה"ל בבית החולים בנהריה. "הדברים לא היו מוגדרים. אמרו לי – את תהיי אחראית מטעם הצבא על העניינים פה. הקצינה השנייה אמרה לי שאין לה זמן לזה, היא לומדת. אמרתי לה – תלכי, אני אסתדר. ונשארתי לבד".

באותם ימים, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, שוחררו מרבית החולים האזרחים, מחלקות פונו ובית החולים נערך לקליטת כמות גדולה של פצועים מחזית הצפון, אם וכאשר. אהובה מספרת: "בית החולים תיפקד במינימום לאוכלוסיה האזרחית. ישבנו ימים ולא קרה כלום. התחילה המלחמה ונכבשה ירושלים ואנחנו יושבים ומחכים. אני זוכרת שביום שישי בצהריים [9 ביוני 1967] ד"ר אלקלעי, שהיה הרופא הראשי, אומר לי – תשמעי, כלום לא קורה פה, תבדקי מה קורה. לא היו טלפונים, לא היה עם מי לדבר. אז נסעתי לראות מה קורה. הגעתי בטרמפים עד צפת, שם עצרו אותי משטרה צבאית ואמרו לי – כדאי שתחזרי לבית החולים כי תיכף יתחילו להגיע פצועים. וכך עשיתי. בינתיים היתה הרעשה והפגזה והתחילה המלחמה על הגולן. בכל אופן ככה עברה האינפורמציה. חזרתי לבית החולים ובאמת אחר הצהריים התחילו להגיע רכבים עם פצועים. זה לא היה פשוט להגיע אלינו כי כל הדרכים היו חסומות וכל הרכבים היו עם הפנים מזרחה".

יוסי רימר 2014

יוסי רימר

הפצוע הכי מוכר לה היה יוסי רימר מגדוד 12 של גולני, שרגלו התרסקה מרימון שהושלך לעברו באחת התעלות של תל פאחר. בכנס תל פאחר בספטמבר 2014 סיפר רימר שההחלטה לשלוח אותו לבית החולים בנהריה, ביחד עם כל הפצועים הבינוניים, היא שהצילה את רגלו מקטיעה: "למזלי, בבית החולים בנהריה, בגלל שהייתי הפצוע הבינוני הכי קשה שהיה להם – היה להם עוד פצוע מהשריון שהיה שרוף, והוא ואני היינו שני הפצועים הכי קשים שם – כל תשומת הלב הלכה אלינו. אמר לי אחר כך אותו רופא שבא לבקר אותי, שאם היו שולחים אותי לרמב"ם, ההחלטה הנכונה ברמב"ם היתה לקטוע את הרגל מפני שאין זמן להציל אותה. בבית החולים בנהריה הם במשך שלושה שבועות התאמצו עם כל מיני אנטיוביטיקות וכל מיני טיפולים לעצור את הזיהום, ואחרי שלושה שבועות הרופא החליט שמותר לנתח, ובעצם הציל לי את הרגל".

אהובה זוכרת אותו היטב: "יוסי הגיע יחד עם כולם ואני עברתי ורשמתי ולקחתי שמות ופרטים מכל אחד. ואז יוסי הרים את הראש ואמר לי – אהובה, את לא אומרת לי שלום? בהתחלה לא זיהיתי כי הפנים שלו היו מלוכלכים. הוא למד איתי בבית ספר בנתניה והיה שנה אחת מתחתיי, והוא ישר זיהה אותי. אני זוכרת אותו מוציא עלי אקליפטוס מהחור שהיה ברגל שלו. הוא לא סיפר לי איך זה קרה, כי בשלב הזה היינו מוצפים בפצועים ולא היה זמן לשיחות נפש. הוא היה אחד הפצועים הכי קשים שהגיעו אלינו, אבל הוא השביע אותי לא להגיד להורים שלו שום דבר עד אחרי הניתוח. ההורים של יוסי באמת הגיעו רק אחרי הניתוח. הם אמרו שהם לא כועסים עליי, שהם מבינים שיוסי ביקש לא לספר להם. בסך הכל יוסי היה אחד הפצועים הקשים אצלנו והוא התאושש יפה מהפציעה, אני זוכרת אותו כמה שנים אחרי זה משחק כדורגל על החוף בנתניה".

שמיל גולן

שמיל גולן

את מי עוד את זוכרת? אהובה: "אני זוכרת את שמיל [גולן, סמ"פ בגדוד 12]. עם שמיל היה קטע. כל בוקר הייתי עושה סיבוב בבית החולים וכל פעם הייתי רואה מיטה ריקה. לא ידעתי מי זה. שאלתי מי במיטה הזו, אמרו לי זה שמיל, הוא בא רק להחליף תחבושות וחוזר לחבר'ה שלו בגולן. אז תפסתי אותו, הוא היה ג'ינג'י כזה גדול, ואמרתי לו שאם הוא לא לוקח אותי בבוקר איתו, אז כשהוא יחזור לא תהיה לו מיטה. בבוקר הוא בא ואומר לי בואי. נסענו לגולן, הגענו לקונייטרה לחבר'ה שלו שהיו במבנים נטושים, ושם פגשתי את מאיר ברק שהיה בן כיתה שלי. הוא אמר לי אחר כך שעד מותה – אמא שלו לא שכחה שהתקשרתי אליה ואמרתי לה שהבן שלה חי.

"עוד אני זוכרת מגולני את דוד כהן [מסיירת גולני] שהיה לו נקע ברגל מהסיפור שהוא היה עם רובקה [מ"פ הסיירת] בתעלה. הוא סיפר שהוא היה אחרי רובקה, ולרובקה נגמרו הכדורים והוא חיפש זווית לא לפגוע ברובקה אלא בסורי [שהלך איתו מכות], קפץ וסובב את הרגל. אם אני זוכרת נכון, הוא לא היה מאושפז הרבה זמן".

היא מספרת שבאותו סיור בגולן עם שמיל היא ניגשה למח"ט גולני, יונה אפרת, וביקשה ממנו שיארגן אוטובוס לקחת את רופאי בית החולים לטיול בגולן שעליו נלחמו החבר'ה. "זה קרה, וכולם בבית החולים מאוד העריכו את זה. אני זוכרת שהיינו בבניאס". הנה שתי תמונות מאותו טיול:

ביקור הרופאים מבית החולים בנהריה ואהובה גהל בבניאס, בחסות חטיבת גולני

למעלה ולמטה: אהובה גהל עם רופאי בית החולים בנהריה בביקור בגולן, כאן במעיינות הבניאס, בחסות חטיבת גולני

אהובה גהל עם רופאות מנהריה בביקור בבניאס

חוויה מיוחדת שהיא זוכרת מאותם ימים היתה הפגזה מאסיבית על ישובי הגליל המערבי אחרי מלחמת ששת הימים. מדובר בפיצוץ מחסן תחמושת בבסיס שרגא של גולני, השוכן בין עכו לנהריה, ביום שני ה-3 ביולי 1967, לאחר שחייל הפעיל בטעות נר עשן. כתוצאה מכך החלו לעוף פגזים שפגעו בבתים בעכו, בנהריה ובישובי הסביבה [שמרת, לוחמי הגטאות, רגבה, שבי ציון, בוסתן הגליל ועוד]. מההפגזה העצמית הזו נהרגו שני גברים מנהריה ואישה מעכו, ונפצעו כ-20 איש. נזקים רבים נגרמו לבתים ואלפי תושבים ירדו למקלטים בלי להבין מה קרה. הסיוט נמשך כשלוש שעות.

אהובה מספרת: "היינו בחדר האוכל בבית החולים בצהריים ופתאום התחילו לעוף פגזים. אפילו לאמא שלי בחיפה התנפצו חלונות. אמרו לי בבית החולים – לכי תבדקי מה קורה. אמרתי – תנו לי אמבולנס אחרת לא יתנו לי לעבור. נסעתי באמבולנס ותוך כדי נסיעה עפו פגזים לידינו. במזרעה ישבו אנשים בפתח מקלט וחטפו פגיעה ישירה. נהג האמבולנס אמר לי את מופרעת, אני לא ממשיך איתך. אמרתי לו תוריד אותי בשער, אני אבדוק מה קורה. אמרו לי שהתפוצץ מחסן של תחמושת שהורידו מהגולן".

אהובה גהל לא הסתפקה בתפקידה כמקשרת בין צה"ל לבין בית החולים, ובין הפצועים למשפחותיהם. היא היתה גם קצינת פינוק/בידור. "הייתי לוקחת את הפצועים שיכולתי לקחת עם רכבים של מתנדבים, מוציאה אותם ל'פינגווין' [מסעדה בעיר] לאכול גלידה. מי שלא היה יכול לזוז הייתי מביאה לו גלידה בכוסות של בית החולים. היינו מקבלים הרבה כרטיסים להופעות בבתי הקולנוע של נהריה בשורות הראשונות, ולקחתי לשם פצועים רבים. אני זוכרת את ההופעה הראשונה של הגשש החיוור עם המערכון – היה רכב? היה מנוע? הפצועים אמרו שהגבס מתפוצץ להם מרוב צחוק. היה גם ביקור של דני קיי [שחקן הקולנוע היהודי-אמריקאי], ובסך הכל לא היה חסר כלום. המון אנשים באו להתנדב והיה הרבה אוכל ומתנות".

תג רפואההיא זוכרת שאחד הפצועים ["לא מגולני"], התחתן עם האחות שטיפלה בו. עניין נוסף: "בין הפצועים מחיל ההנדסה "היה נהג דחפור שהיה בהלם קרב כי כנראה מישהו נהרג לפניו. הבנאדם שכב כל היום במיטה, התחבא מתחת לשמיכה ולא דיבר עם אף אחד. לא ידעו מה לעשות עם זה, כי בתקופה ההיא לא התייחסו להלם קרב בתור מחלה".

סיטואציה נוספת: "כשהפצועים הגיעו שררה דומייה בבית החולים. שכב שם בחור כולו מלא רסיסים וראית שהוא ממש כואב. הרופא הראשי ראה אותו, לקח מחט עם מורפיום כדי להרגיע אותו, וכמו שהוא הרים את היד עם המחט, היתה שאגה של אותו פצוע והוא צרח. אז הרופא מסתכל עליו ואומר לו – מה אתה צועק? אז הוא אמר לו – אני מפחד מזריקות. זה רגע שאני לא שוכחת בחיים. הבנאדם היה יכול להיהרג ומה שהוא פחד זה מהזריקות. כאילו הילד יצא מהחייל".

סיפורים ספציפיים על נסיבות הפציעה היא כמעט שאינה זוכרת. בעיקר זכורים לה דיבורים "על ההרואיקה של תל פאחר, כמה היה קשה וכמה שהפצצות של חיל האוויר על התל הזה רק גירדו את האדמה והסורים נשארו בבונקרים ונלחמו".

היא מסכמת: "זו היתה מלחמה ראשונה שלי, ואני בת 21 בתפקיד של מעין מנהלת בית חולים, בלי שום הכשרה ובלי שאף אחד אמר לי מה לעשות. לא פשוט זה היה".

—————————————————————————————————————————————————————————–

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “"הורי הפצוע לא כעסו עליי"

  1. התחנות במסלול שלי מתל פאחר ועד רמב"ם כלל את הפח"ח בקיבוץ הגושרים, בי"ח קידמי בקרית שמונה, נהריה ורמב"ם.
    זכור לי שהתעוררתי מהרדמה בנהריה ולידי עמדה רופאה צעירה שחייכה ועל החלוק היה כתוב שמה "ד"ר מנליס".
    הייתי צמא מאד והיא אמרה שאסור לי לשתות אבל נתנה לי קיסם עם צמר גפן ספוג במים.

    מאז לא ראיתי אותה אבל אני זוכר עד היום את הדקות הללו.

  2. "היה להם עוד פצוע מהשריון שהיה שרוף, והוא ואני היינו שני הפצועים הכי קשים שם – כל תשומת הלב הלכה אלינו".

    למיטב ידיעתי הפצוע מהשריון הייתי אני, ולטיפול בי באה רופאה פלסטיקאית במיוחד מרמב"ם פעמיים שלוש בשבוע.

    אבל אולי אני טועה.

  3. ראיתי תמונה של יוסי גינצבורג מגדוד 12 ואני לידו, ביחד עם עוד אחות, אשמח להעביר אליו דש ממני, זוכרת את הסיטואציה ואותו וכן את החברה בתמונה לידו ,כאילו היה זה אתמול. מאוד מרגש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s