ירושלים של זהב

בעקבות הפוסט הקודם "הורי הפצוע לא כעסו עליי" החלטתי לאזור אומץ ולפרסם את הפרק "ירושלים של זהב", שכתבתי כניסוי ליכולת שלי לכתוב על חוויות הקשורות לקרב תל פאחר. לשיפוטכם

שלושה מפצועי תל פאחר בבי"ח רמב"ם. מימין: עמרם שטרית, שריה קב ויוסי גינזבורג

שלושה מפצועי תל פאחר בבי"ח רמב"ם. מימין: מרדכי [מרקי] אשרף ויוסי גינצבורג. השמאלי לא מזוהה

דני ביזר ב-1966

דני ביזר ב-1966

מאת דני ביזר

אני בבית חולים רמב"ם על מיטה צחורה. האחיות מחייכות אליי, אני חי, הכל נגמר. אני חש זרם וכאב קל בידי הימנית. עין ימין מכוסה, אבל אין לי כאבים חזקים. הרגליים כואבות ומעל השפה צריבה. כלומר נפצעתי, אבל לא נורא ועכשיו אם גם אצליח ללכת אז המאזן הוא חיובי בהחלט.

אבל אני מתחיל להיזכר במה שהיה אתמול. מה קרה ליוסי, ליואל ולרימר?  האם הם רק פצועים? איפה נמצא דוד? המראה של יואל רוכן מעליי ולאורך לחיו  נפערת תעלה מכדור, מבזיק במוחי וגורם לי כאב בחזה.

אז לא הכל חיובי. מה קרה ליתר הפלוגה? איך נגמר הקרב? האופוריה מתחלפת בדאגה.

האם תפקדתי כמו שצריך או שפישלתי? האם סתם סיכנתי את האחרים?!

לידי שוכב שמוליק מוראד, גם הוא מ"מ בפלוגה. שתי ידיו חבושות מהכתף ועד לאצבעות והן תלויות על עמודים משני צידי מיטתו. הוא מקדם אותי בחיוך שמח. "שמוליק תגיד, מה קרה? איפה היית?" ושמוליק מספר שהיה עם ורדי. אני מבין שהם היו בתל הדרומי ושהיה קשה מאוד.

במיטה בשורה השנייה שמולנו שוכב בחור שרגלו מגובסת. הבחור עושה שמח ובקול רם, ואחות נכנסת ומבקשת שישמור על השקט. הוא מבטיח להתנהג יפה והיא יוצאת. מיד מתחדשת המהומה.

אני נזכר שצה"ל ניצח בחזית הדרום וכבש את הגדה, ומבין שבעצם כל הפצועים בחדר שמחים גם אם כואב להם.

היום נמשך כששגרת בית החולים מכתיבה את האירועים.

האחיות מתכוננות לביקור רופאים. הנה נכנס רופא חשוב ובעקבותיו עוד כמה זוטרים. הם עוברים ממיטה למיטה לפי הסדר עד שמגיעים למיטתי. הרופא החשוב אוחז בתיק הרפואי שנלקח ממראשות המיטה, שם הוא מחכה בתוך כריכת אלומניום. הרופא החשוב שואל לשלומי תוך שהוא מעיין בתיק. הוא מסביר לרופאים האחרים ואז אני מבין שפרט להליכה על הרגליים אין בעצם מה לדאוג.

הרופאים יוצאים והאחיות נכנסות ומגישות ארוחת עשר. אחר כך מגיעות שתי תלמידות י"ב ומתיישבות ליד שמוליק. איזה עולם נפלא מזומן לגיבורים.

אחר כך באה חיילת ששואלת במה אפשר לעזור ולמי להתקשר. אני נזכר שלא חשבתי על אמא ומבקש שתתקשר לרעננה מספר שבע ותודיע שאני בבית חולים רמב"ם בחיפה.

וכך עובר היום ומגיע הלילה. לדודי, קצין מילואים מפרדס חנה, שספג כדור 0.5 בגב בקרב בעמק דותן (איפה זה עמק דותן?), יש טרנזיסטור וממנו נשמעת מנגינה נפלאה שלא שמעתי מעולם.

אחרי שנגמר השיר אני שואל את דודי מה זה השיר הזה? והוא עונה "מה, לא שמעת? ירושלים של זהב".

———————————————————————————————————————————————————————

לסיפורו של כוח המ"מ דני ביזר בתל פאחר – לחצו כאן

כוח דני

כוח דני בתל פאחר. מימין: דני ביזר, יוסי קילמן ז"ל, יואל זבדי ז"ל, יוסי רימר, דוד פופוביץ'

ללוחמי החזית הסורית בששת הימים, לבני משפחותיהם, ולמשפחות השכולות: אם גם אתם רוצים לשתף בחוויות שלכם – אתם מוזמנים לכתוב ולשלוח ביחד עם צילומים רלבנטיים [אם יש לכם כאלה] למייל maktesh@gmail.com, והרשימה שלכם תתפרסם כאן בבלוג

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ירושלים של זהב

  1. רשימה יפה מאוד וזווית מעניינת דרך עיניו של לוחם. כל הזמן מדברים על התכנונים והביצוע, מי היה ראשון ומי קפץ שני, ומדסקסים קבלת החלטות, וכאן יש מבט אחר לגמרי ואישי של העניינים כשהפצועים מתעוררים בבית החולים ודבר ראשון הם רוצים לדעת איך זה נגמר, מי נפצע, מי נהרג, איך הם פעלו ואיך תרמה הפעולה שלהם לקרב כולו. ואין עדיין שום מידע מלבד הודעות לקוניות של דובר צה"ל שניצחנו, יעברו עוד כמה ימים טובים עד שהתמונה תתבהר. ודומני שבנקודת הזמן הזו מתחיל הסופר והעיתונאי אהרון מגד [כנראה בשליחות מיפקדת קצין חינוך ראשי] להסתובב בבית החולים, לגבות עדויות מהלוחמים ולהתחיל לבנות את הפאזל של המור"ק. אבל מה עם יוסי רימר ופופוביץ' וזבדי וקילמן? לא כל השאלות נפתרו באותם ימים ברמב"ם, הן חיכו עד לשנים האחרונות של ימינו, במפגשים אחרי כמעט יובל, כדי להשלים את התמונה כולה פחות או יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s