האזרחים כובשים את הגולן

סוף יולי 1967 – הגולן נפתח לראשונה בפני הציבור הישראלי שמסתער בהמוניו על הבניאס, תל פאחר, קלעת נמרוד, מסעאדה, גשר בנות יעקב ואל-חמה * רשמים מתיירות הפנים שפורחת בשטחים הכבושים * הרמה הסורית הופכת לרמת הגולן 

ילדים קופצים על טנק סורי פגוע [צילום: טוי קנונס]

רמת הגולן, 1967. ילדים כובשים טנק סורי באיזור רמת הבניאס. ברקע: קלעת נמרוד [צילום: טוני קנונס]

עם סיום כיבוש הרמה הסורית הוכרז כל האיזור שטח צבאי סגור. יידרשו ימים רבים עד שהרמה הסורית תוכשר וניתן יהיה לפתוח אותה לפני האזרחים. המשימות הגדולות: הסדרת הגבול החדש, פינוי כמויות עצומות של אמל"ח ורכבים, סילוק מוקשים עד כמה שניתן, גידור שטחים ממוקשים או שחשודים במיקוש, פינוי תכולות הבתים והחנויות, טיפול באוכלוסיה האזרחית שנותרה, ולמעשה ניקוי הרמה מתושביה הסורים במהלך שאפשר לכנותו "הגירוש השקט".

מרבית התושבים נמלטו מזרחה עד יעבור זעם ו-95 אחוז מהעיירות והכפרים ננטשו. סורים שעזבו מזרחה וכעת מצאו עצמם מעברו השני של הגבול – לא הורשו לחזור. כדי להבטיח זאת נשלחו יחידות הנדסה אל הכפרים ופוצצו את הבתים, עד כמעט האחרון שבהם. במיפקד אוכלוסין באוגוסט 1967 נמנו כעשרת אלפים אזרחים סורים שנותרו ברמה, מתוך כ-100 אלף שהתגוררו בה עד המלחמה. רק ארבעה כפרים דרוזים המשיכו להתקיים, הודות להשתדלות ראשי העדה בישראל.

השטח הצבאי הסגור הוכרז גם כדי למנוע ביזה מצד ישראלים. מלבד הצבא שידיו היו עמוסות עבודה, עסקו גם הרשויות האזרחיות במגוון פעולות ראשוניות בשטח הכבוש: איסוף בקר, סוסים וחמורים ללא בעלים, סקר של מקורות המים ומיפוי של רשות העתיקות.

אזרחים ישראלים שהסתננו לתחומי הרמה הסורית ונתפסו הועמדו למשפט מהיר בפני בית דין צבאי בקונייטרה ונקנסו בסכומים של 25 עד 75 לירות. היחידים שהורשו לנוע בשטחי הרמה היו אנשי צבא באישור מיוחד. הסכר נפרץ מעט לראשונה בשבת ה-1 ביולי 1967, שבה המו דרכי הגולן ממאות כלי רכב של קצינים ובני משפחות שבעזרת היתרים מיוחדים ניצלו את ההזדמנות לביקור ראשון בגולן. המשטרה הצבאית שפיקחה על הסדר בצמתים ובנקודות הביקורת בצפון עמלה קשה כדי להסדיר את תנועת כלי הרכב.

מי שזכה לסיור ראשוני ברמה היו עיתונאים, שחלקם היו במילואים ת"פ דובר צה"ל. אחד מהם, אביעזר גולן מ"ידיעות אחרונות", שאחרי המלחמה גם פירסם כתבות מחמיאות על אלופים ומח"טים ב-"7 ימים", כתב ב"במחנה" רשמים מסיור ברמה. הוא תיאר חיילים באחד הכפרים שננטשו, אוכלים ארוחת ערב עם ירקות שנלקחו מגינת אחד הבתים: "הכפר ריק מאדם. הבתים – דלתות, רובן נעולות. פה ושם כלב עזוב, אך בעלי חיים הרבה יותר שכיחים הם הבהמות: על גורן הכפר רובץ עדר כבשים, הפרות רועות בשדה התירס, הסוסים משמשים את החיילים הדוהרים עליהם אנה ואנה כקאובואים של המערב הפרוע. מים לא חסרים כאן. כמעט בכל חצר יש שוקת שהברז שלה מטפטף ומספק מים לבעלי החיים. מי פתח את הברזים? האם הפלחים הסורים לפני שנמלטו על נפשם? או החיילים שלנו שביחידה זו החונה כאן רבים ביניהם החקלאים, בני קיבוצים ומושבים מפרוזדור ירושלים".

ב-21 ביולי 1967 נכנסו לתוקף הסדרי תנועה לשטחים הכבושים. לעזה הותרה תנועה חופשית, אבל מי שרצה לטייל בגדה המערבית ובסיני היה צריך לעשות זאת באותה תקופה באוטובוסים ובמשאיות שקיבלו היתרים מיוחדים ממשרד התיירות. לעומת אלה, נותר הגולן סגור לקהל הרחב למשך עוד שבוע.

טיולי אגד לגולן, ספטמבר 1967

מדינה על גלגלים. טיולי אגד לגולן, ספטמבר 1967

ב"דבר השבוע" מיום שישי ה-21 ביולי 1967 תיאר אהרן להב רשמי טיול באוטובוס של עיתונאים לקראת פתיחת הגולן לציבור: "נסענו בכביש קונייטרה-מרג' עיון כשפנינו אל פנינת הצפון – הבניאס. לא הכפר, שמצאנוהו הרוס בחלקו עקב הקרבות הקשים שניהלו כוחות צה"ל בעת שכבשו את המקום, אלא המעיין המספק כ-60 אחוז ממימיו של הירדן. הכניסה מן ההרים אל פנית החמד של הבניאס היא מהירה מאוד, כמעט מפתיעה. לפתע מתגלה לעין הזרם הירקרק-כחלחל של המים הנשפכים בשתי מדרגות לא גבוהות במיוחד, אך היוצרות קצף לבנבן על פני המים השקטים. הגוון הכללי ירוק, עושה רושם מטופח ונראה שגם הסורים החשיבו את המקום כאתר של תיירות. אין ספק כי חובבי הטבע והפיקניקים ימצאו בבניאס אתר שאין להחמיצו. ואומנם, הספיקה כבר רשות שמורות הטבע לקבוע שלטים בכל פינה, המבקשים מן התייר הישראלי להתנהג במקום כיאות, אף כי הבניאס טרם סופח לישראל באופן רשמי".

בשבת, ה-29 ביולי 1967, יותר מחודש וחצי לאחר סיום המלחמה, נפתחה הרמה הסורית לקהל הרחב שנהר בהמוניו. כ-50 אלף איש הגיעו באותו יום לאיזור הבניאס בכעשרת אלפים כלי רכב שגרמו לעומסים כבדים בכבישי הצפון. הישראלים הנרגשים ביקרו בכפרים ההרוסים, הציצו למוצבים הנטושים, הצטלמו על צריחי טנקים סורים מפוייחים ואספו למזכרת כל פריט שמצאו, משרידי תחמושת ועד נעלי בית.

במוסף "הארץ" מתחילת ספטמבר 1967 תיאר רומן פריסטר: "פיקניק בשדה הקרב. הבונקרים, השוחות, הביצורים אינם תפאורות קרטון למחזהו של פרננדו ארבאל (מחזהו "בשדה הקרב" מוצג בימים אלה בתיאטרון פרסה), הכל אמיתי עד כדי כאב. כאן לחמו, כאן נפלו, כאן חרטו סלעים בציפורניהם, בפתחי הירי ירקו אש, תותחים רעמו מפצצות וזרעו בהלה – ועכשיו דממה. וצרצרים, וציוץ שמחה של ילדה קטנה: "אמא, אבא, תביטו, כאן צומחים פרחים". מירי גרסלר מחיפה, ילדה קצת מנומשת באה עם הוריה לשדה הקרב. פרחים היא לא תוכל לקטוף לעת עתה, כי הפרחים פורחים מאחורי שלט אזהרה צהוב המודיע קצרות – 'זהירות, מוקשים'.

התיירות בכינרת חוזרת לפרוח

עידן חדש לתיירות בכינרת

"אוטובוס של אגד וטורים אחרים מעפילים בנהמת מנועים בדרך העקלקלה מגשר בנות יעקב על הירדן, מזרחה לקונייטרה. תמורת 27 לירות מקבלים טיול אל תוך העבר עם מיזוג אדיר וכל הנוחיות. לא אל העבר הרחוק, כאשר נזירות ממסדר הטמפלרים, המכונות "בנות יעקב", גבו כאן דמי מעבר מכל העוברים על פני הגשר בדרכם לדמשק. מי מתעניין היום במלחמת הצלבנים? העבר מתחיל כאן במחצית הראשונה של חודש יוני 1967".

רשמי טיול ראשון לגולן כתב גם מנחם רהט ב"מעריב": "האוטובוס נע קדימה, המנוע מחרחר במאמצים נואשים לגבור על קשיי הדרך המתפתלת על צלע ההר. הנסיעה האיטית מאפשרת למדריך להסביר את המראות הנשקפים משני צדי הדרך. משמאל – שדות מוקשים שטרם טוהרו, ומימין בריכות הדגים ושדותיהם של משקי הגליל העליון. התחנה הראשונה – הבניאס. חצי שעה לביקור במקום, למנוחה ולרכישת פירות מדוכניהם של התושבים הדרוזים שנותרו ברמה. הישראלים מזנקים לעבר הדוכנים. איש מהם אינו שם ליבו למראה הנהדר של מקורות הבניאס. כולם שטופים בקניות, עומדים על המקח, מתווכחים עם בעלי הדוכנים ובוררים פירות נאים מתוך הערימות הגדולות. רק הצעירים שבמטיילים אינם מצויים אותה שעה ליד דוכני הפירות והמזכרות. אלה פשטו בגדיהם וזינקו בבגד ים לתוך מי הבניאס הצוננים".

ישראלים ברמה, 1967

1967, ישראלים על טנק סורי מעל הירמוך בדרום הרמה הסורית

התחנה הראשונה במסעו של פריסטר מעיתון "הארץ" היה מוצב ג'לבינה. "משך שנים היה השם ג'לבינה ידוע לכל אדם בישראל מהכותרות 'הסורים שוב ירו'… אך בכל מקום ששם תעבור, מהבניאס בצפון ועד אל חמה בדרום, כל רמת הגולן זרועה רשת של בונקרים ועמדות, תעלות קשר וביצורי בטון. כמו תל של חפרפרות.

"מהאוטובסים נשפך המון רבגוני מפטפט, עמוס מקררי פלסטיק עם כריכים ומשקאות קרים. על האדמה לצד פגזים ריקים ניתך מטר של קליפות ביצים. ליד ארגזים ריקים של תחמושת סובייטית מתגוללות קופסאות ריקות המכריזות כי אם זה טוב – זה אוסם. אחרים מתמקמים על הריסות בונקר, אחרים קופצים לתוך החפירות, נכנסים לביצורים ומשקיפים למטה בעד מיצדיות הירי בקירות הבטון, כמו שהסתכלו החיילים הסורים במשך 19 שנים".

דוד שליו תיאר ב"דבר" תחושת מועקה בסיורו בגולן: "מרחבים שוממים ונטושים, כפרים הרוסים ושרופים, אשר רק בעלי חיים מזי רעב חולפים בהם כבטירוף, מזכירים כי כפרים אלה היו בעבר הקרוב שוקקים חיים. עתים רואה אתה עובר אורח בצדי הכביש. אנשי כפר על פי רוב. זוגות זוגות, גבר ואשה, המחמרים חמור עמוס זרדי עצים יבשים להסקה. טרקטור מיושן עובר בעצלתיים. קונייטרה היא עיר רפאים מוזנחת ומלוכלכת, דירות וחנויות בה פרוצות ושדודות. לפליטה נותר בית קפה ברחוב הראשי ובו כיריים לצלי אש, צנצנצות תבלים, שולחנות ערוכים, כאילו יצא בעליו לרגע קט. מועטת התנועה ברחובות השוממים. רק חיילי צה"ל וקצת אזרחים מפוחדים. בקצה העיירה יש מעין גטו ובו כ-200 ערבים, רובם זקנים, ילדים ונזקקי סעד, ואף אלה מספרם פוחת מיום ליום. יש מהם המוחזרים לסוריה על-פי הסכם עם הצלב האדום, ויש הנעלמים באורח מסתורי באישון לילה, כנראה חוצים את קו הפסקת האש".

רק היום: טיול חינם לגולן לשוהים שבוע במלון

רק היום: טיול חינם לגולן לשוהים שבוע במלון

מנחם רהט "מעריב": "בדרך לבריכת רם במסעאדה חולף האוטובוס ליד מתחמים סורים מבוצרים ומגודרים בכמה שורות של תיל דוקרני. המדריך משנה את תשומת לבם של המטיילים אל השלטים שהוצבו בצידי המתחמים: "מוצב זה נכבש ע"י חטיבת גולני 10.6.67". מטיילת תל-אביבית מפורכסת מתרגשת: "בחיי, לחמו קשה הבחורים שלנו". במבואות קונייטרה גובר העניין שמגלים המטיילים במראות הנשקפים מבעד לחלונות האוטובוס. הוראות המושל הצבאי מונעות ביקורים בקונייטרה, אך לטייל ברמה ולא לראות את קונייטרה אי אפשר. משום כך מקיף האוטובוס את פרברי העיר, וליד מחנות הצבא הסורי בעבר ניתן למטיילים להצטלם כאוות נפשם. המדריך מסביר: "בכניסה למחנה אתם רואים את הקשת, את שער הניצחון שהקימו הסורים ועליו מתנוססת הכתובת שאומצה כסיסמת מפלגת הבעת': "איחוד שחרור סוציאליסטיים".

מנחם תלמי, "במחנה": "גדות וגונן ושאר ישובי קו האש הראשון הפכו להיות עורף שאנן ששוב אינו נזכר בכותרות הראשיות. ושוב אין צורך בספינות המשמר כדי לחפות ולהגן על דייגים ישראלים המשליכים את רשתם בעיבורה הצפון-מזרחי של הכינרת. ואתה יכול לטייל לך בנחת בדרך ההפקר של אתמול, המוליכה מכפר נחום אל שפך הירדן. ואתה יכול לשחות להנאתך מתחת למוצב השפך, שלפני פחות מחודשיים היה עדיין מתחם אויב מזרה אימה. כורסי, נוקייב, חירבת תאופיק – כל אלה מושגים שהתערטלו מחומרת משמעותם והתקפלו בקול ענות חלושה אל תוך דברי הימים".

מנחם רהט, "מעריב": "נוסעים בכביש צר ורב מהמורות בדרום הגולן. מפעם לפעם מבחינים בקבוצת פועלים דרוזים מתושבי הרמה העוסקים בתיקון הכביש. שרידי כלי רכב סורים שנותרו בצידי הכביש מעוררים גל שאלות: איך פגעו בהם? מי פגע בהם? מה היה ברכב? המדריך עונה: 'כאשר כוחותינו החלו לעלות לעבר הרמה נמלטו הקצינים ראשונים באוטובוסים, אחריהם נמלטו החיילים במשאיות. בכל אלה שנמלטו טיפל חיל האוויר שלנו שתקף את שיירות הבורחים. כל פגיעה היתה בול'.

"חולפים בהמשך הדרך על פני כפרים נטושים בחלקם, הריסות הבתים עד ליסוד ובאחרים עדיין נותרו בתים שלמים ומסביבם גינות זעירות. גברת אחת שואלת: "לא גרים כאן בגלל? הרי הבתים ראויים למגורים". אחד הנוסעים מתנדב להשיב: "הבתים האלה נטושים, אם את רוצה גברת, את יכולה לקבל כאן בית בחינם". תשובתה של הגברת אינה מאחרת לבוא: "אדוני, אני לא מחפשת מציאות, מדוע אתה למשל אינך בא לגור כאן?".

אתר מעיינות הבניאס. ב-1967 היה מותר להיכנס למים

אתר מעיינות הבניאס בחורף 2016. בקיץ 1967 היה מותר להיכנס למים

פריסטר: "האוטובוסים של אגד אוספים את נוסעיהם, עוזבים את המתחם בקרבת ג'לבינה, נוסעים הלאה, עמוק לתוך השטח הכבוש כדי להקנות למטיילים מושג על מלוא האימה של שורות הביצורים. במקום נותרים בעלי רשיונות כניסה אישיים. מכונויותיהם חונות בשולי הדרך: קורטינות, שברלוטים, לארקים. הסתערות אדירה של תיירות עממית באוטובוסים מלאים עד אפס מקום. מורי הדרך שהתמחו משך שנים בארכאולוגיה ובבעיות התנועה הקיבוצית מפגיזים את מאזיניהם בביטויים ממילון של קצינים. האנשים רוצים לדעת איזה קוטר ואיזה טווח ירייה, באיזו דרך עברו השרמנים, היכן לחמו הבחורים מגולני ולמה לא הגענו עד דמשק.

"שעה קלה לפני רדת החמה מופיע כאן קצין בדרגת רב-סרן, גורר את ילדתו בת השש בזרועה. אחריו פוסעים האישה והידידים. 'הביטי', אומר האב לילדה בנימה של מרצה במכללה צבאית, 'זו תעלת קשר טיפוסית, וזאת עמדת ירי של מקלע כבד, וזה'… והילדה קוראת בקול מיואש קמעא: 'אני לא רוצה, אבא, אני לא יכולה, אבא זה מגעיל אותי'. האב ממשיך בהרצאתו. הבת דניאלה מתגוננת: 'אבא, אני מפחדת'. 'שטויות', פוסק הקצין, מעמיד את דניאלה ואת יתר בני החבורה בפתחו של בונקר, מקרב מצלמה אל עינו, מצווה: 'לחייך'".

אטרקטיבי לטיולי שטח. רכבי שטח בג'לבינה 2016

אטרקטיבי לטיולי שטח. ג'יפים בג'לבינה 2016

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “האזרחים כובשים את הגולן

  1. לא ביקרנו בגולן המשוחרר אבל לא אשכח את ירושלים עיר הולדתי שהשתחררה מעול צבא הלגיון ועברה לשליטתנו, זוכר את חג השבועות הראשון שחל כמה ימים לאחר המלחמה כשאבא עליו השלום לקח את אחי ואותי לראשונה אל הכותל . יום חם ,המונים פסעו לעיר העתיקה בהתרגשות מכל קצוות העיר
    עוברים שלטים/ עצור גבול לפניך חולפים את שער יפו נכנסים לעיר העתיקה , שוטרים של משמר הגבול בכל פינה ,מחלונות הבתים הערבים עדיין מטפחות לבנות מתנפנפוות, בכותל נדחקנו עם האלפים , אבא הצטרף לאחד המניינים ,עמדנו שעות ברחבה הצפופה הקטנה והרגשנו כמו בנין בית שלישי ,ידענו שאלוהים עמד לצדנו ואף אחד לא יוכל לנו . הערבים רעדו כעלה נידף ושום ואקף ימ"|ש לא איים שאם רגל יהודית תדרוך בהר הבית תפרוץ אינתפדה, הלכנו בסמטאות בלי לפחד לרגע שערבי ירוץ אליך עם סכיןן , אחחח היו ימים

  2. האמנם הציבור בהמוניו הסתער על כל אותם מוצבים המנויים בכותרת, כתל-פאחר? אם כן, מוזר שלא נותרו רשמים, גם לא בעיתונות, מפגישת האזרחים עם גופות שנותרו בשטח.

    חסרו לי בפוסט תאריכי הכתבות. למשל, הכתבה של מנחם רהט ב'מעריב' היא מ27 לאוקטובר 67', כך שאנו יודעים כי "השלטים שהוצבו בצידי המתחמים: "מוצב זה נכבש ע"י חטיבת גולני … " – הם מלפני תאריך זה.

    עם השלט של תל-פאחר היה סיפור מעניין: בהתחלה הוא הוצב כשפניו לצפון, אח"כ הפכוהו צד ופניו הופנו לדרום, ואח"כ נותרו ממנו רק העמודים והמסגרת, כשהשלט עצמו נעלם…

  3. זוכרת בהתרגשות טיול ראשון על הרמה שכילדים בקבוצת כנרת היתה בעיננו מפחידה ומאיימת.
    לראות את הכנרת וישוביה מהצד המזרחי ולדעת שיותר לא נשמע הדי התפוצצויות ורעמי מטוסים שהיו מטילים אימה ולהיות בהיכון לרדת למקלט.
    טיילנו באל חמה וולמעלה לאורך הכביש שהיום פורחים הישובים כפר חרוב ומבוא חמה והנפש לא ידעה שובע ופליאה. עכשיו כל זה שלנו.
    זוכרת גם ביקור במנזר סנטה קתרינה במדבר יהודה וטיול צפוף בסמטאות העיר העתיקה.
    ממלחמת ששת הימים זכורני שיירות אינסופיות שיורדות אל הכנרת. טנקים, נגמשים ומשאיות בזחילה איטית בכביש פקוק להתפקע. דודות של הקיבוץ מכינות סנדביצ'ים לחיילים שתמיד רעבים וחוטפים כל מה שמוגש להם. פתיחת המלחמה, אזעקה, מטוסים טסים בנהמות מטורפות, מטוס סורי מפציץ את טבריה והמבוגרים מנסים לנחש האם טנקים סורים שוב יגיעו לחצר המשקים כמו ב-1948 או שהפעם נוכל להם. נגמר טוב.
    טליה.

  4. חבל שאי אפשר לצרף תמונות. יש לי תמונות שצלמתי בסיור קצינים שעשינו מיד אחרי המלחמה. נדמה לי שגם שלחתי לך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s