עמי לב טוב – חייו ומותו

ליום הזיכרון תשע"ו: חייו ומותו של עמי לב טוב, מ"פ ה' בגדוד 377 וחקלאי מכפר יהושע, שנפצע קשה בכיבוש זעורה ונפטר לאחר כשלושה שבועות * סגנו משה הדרי, שתכנן את האנדרטה לזכרו, מספר: "הוא ישב בטנק די גבוה ואז קיבל כדור בצוואר" * אשתו דבורה: "עמי שכב בבית החולים ואמר 'אני מרגיש כמו קרש'. פעם ראשונה שאני מדברת על זה אחרי 50 שנה" * וגם: סדרת צילומים שתיעדה את הטיפול בלב טוב בתאג"ד

9 ביוני 1967: עמי לב טוב [מימין] זמן קצר לאחר שנפצע קשה בזעורה בעת פינויו לתאג"ד [צילום: Gilles Caron, מתוך הספר "חרב שלוחה"]

עמי לב טוב ז"ל חי וקיים. לכאורה הוא ממשיך לנהל את המשתלה שלו בכפר יהושע, שאותה הקים עם רעייתו באמצע שנות ה-50. כך לפחות על-פי מוקד 144. חלפו 49 שנים מאז מותו, ההמשתלה כבר מזמן איננה קיימת, אבל אשתו דבורה לא טרחה לעדכן את בזק. "לא רציתי, בשבילי זו מין מזכרת כזו", היא מסבירה.

עמי לב טוב נפצע קשה בכפר הסורי זעורה במלחמת ששת הימים, בעיצומם של קרבות ההבקעה בשעות אחר הצהריים של יום שישי ה-9 ביוני 1967. קרוב לשלושה שבועות שכב משותק בבית החולים רמב"ם, עם קליע שתקוע בעורפו סמוך למרכז העצבים. הרופאים היו אובדי עצות באשר לטיפול. ב-28 ביוני הלך לעולמו.

49 שנים התמודדה דבורה עם האסון, שלדבריה עודנו מלווה אותה מדי יום. "לא שיתפתי את הבנות שלי יותר מדי, כי זה היה נורא כואב. אם שאלו אותי אז עניתי, אבל אף פעם לא שאלו ואף פעם לא סיפרתי. היה לי קשה לדבר על זה. עכשיו אני מספרת. אולי זה מעט מדי ומאוחר מדי".

1952, משפחת לב טוב בכפר יהושע. ההורים לאה וחיים, הילדים עמי ורבקה

עמי לב טוב נולד ביוני 1932 להוריו לאה וחיים, ממייסדי המושב כפר יהושע בעמק יזרעאל. חמש שנים לאחר מכן נולדה אחותו רבקה. "הוא היה החצי השני שלי", היא מספרת, "בנאדם מיוחד במינו, מדבר מעט, ורק את מה שחכם להגיד, מוכשר לכל הכיוונים. עבדנו כל היום ביחד במשק. כבר בגיל 8 רתמנו פרדות, העמסנו חציר, סחבנו צינורות והלכנו בחריש עמוק".

לפני גיוסו למד לבגרות בחיפה לשם נסע באופנוע שקנה לו אביו. בכפר דיברו סרה באבא ששלח את בנו ללמוד בגרות. הלך הרוח היה שמי שלומד לבגרות לא חוזר לחקלאות. אבל עמי חזר לעבודות המשק, ועם תעודת בגרות.

דבורה השכנה היתה בת גילו. הם הפכו לחברים בגיל 14 ונישאו ב-1954 לאחר שחרורם מצה"ל. הם התגוררו בקומה השנייה של בית הוריו של עמי, וסייעו בפיתוח המשק שכלל לולים, רפת, מטעי אפרסקים ואגסים ובהמשך משתלה של עצי פרי. במשך השנים נולדו בנותיהם – תמר, ענת והדס.

דבורה ועמי לב טוב בעת שירותם בצה"ל 1953

לב טוב התגייס ב-1952 ושירת כטנקיסט בגדוד 82. המ"מ שלו היה שמואל גורודיש. ב-1955 הפך עמי לחלק מגדוד 377 שהוקם, שהיה גדוד השריון הראשון במילואים. לב טוב היה מ"מ בגדוד ביחד עם חבריו מהשירות הסדיר, יעקב נויפלד מכפר גלעדי, משה גרטי ממזרע ומשה הדרי מאשדות יעקב.

ב-1956, במסגרת מבצע של נוער המושבים לעזרת המושבים החדשים, עברו עמי ודבורה למושב עגור [דרומית לבית שמש], שם היו כמעט שנה. עם תחילת מבצע קדש באוקטובר 1956 ציפה לב טוב לצו 8 שיגיע אליו לעגור. משזה בושש להגיע נסע לכפר יהושע, שם גילה שקיבל את הצו. הוא מיהר לבסיס בג'וליס, אבל מאוחר מדי. גדוד 377 יצא בלעדיו. ב-2 בנובמבר במסגרת הקרבות באיזור אבו עגיילה עלה גדוד 377 על מארב כוחותינו של גדוד 8 ואיבד באירוע הזה 25 מאנשיו. לב טוב, למזלו, לא היה שם.

תחילת שנות ה-50. עמי לב טוב על האופנוע שלו

בעקבות אותה תקרית נקלע הגדוד למשבר. חלק מהאנשים ששרדו את התופת הזו סירבו לחזור לטנקים. סא"ל שאול יופה נקרא להציל את המולדת ולבנות הכל מחדש. פלוגה ה' היתה הראשונה שהוקמה. לב טוב המשיך בה כמ"מ. באותה תקופת הקמה מחדש שכללה אימונים רבים, לב טוב לא חזר הביתה במשך חודשים ארוכים.

מספרת דבורה: "אני כבר הייתי בהריון ונולדה תמר. אחרי שעמי חזר הוא החליט שהוא רוצה ללכת להיות טייס. הוא עבר את הבחינות וקיבלו אותו לקורס טיס, אבל אמא שלו ממש ממש לא נתנה לו ללכת. היא אמרה שיש לה חברה שהבן שלה טייס והיא כל הזמן דואגת. היא שכנעה אותו שיישאר בשריון כי בטנק יש יותר ביטחון. באותה תקופה התחלנו לבנות את המשק ולפתח אותו. בנינו את המשתלה ונטענו עצי פרי, היו לנו שש פרות ו-200 תרנגולות".

המשק של משפחת לב טוב בכפר יהושע

עם השנים קודם לב טוב למ"פ ה' בגדוד 377 ומשה הדרי מונה לסגנו. "היינו ממש חברים, כמו אחים", מספר הדרי. "בזמן שבנו את הגדוד היינו קרוב לבית שלו בכפר יהושע, בצומת ליד יקנעם, והיינו נוסעים אליו באופנוע שלו. פעם אחרי שנגמר אימון נסעתי אליו למשק ועזרתי לו במשך שבועיים-שלושה לנטוע שתילי פרי. היינו בקשר טוב, והמשפחות ביקרו אחת את השנייה".

במאי 1967 נשמעו פעמי מלחמה. צבאות ערב התארגנו והתרברבו, ישראל נכנסה לכוננות וכל המדינה הפכה לצבא. "המלחמה הזו באה עלינו בהפתעה מוחלטת", אומרת דבורה. "חיינו בעולם של שלום, לא התכוננו בכלל למלחמות. אותו דבר הנפילה של עמי. זו היתה הפתעה שאי אפשר לתאר".

משה גרטי, סמ"פ בגדוד 377, הגיע לכפר יהושע כדי לקרוא ללב טוב להתייצב במחנה כורדני. "הגיע ג'יפ למזרע לקחת אותי ואת עמי. נסענו אליו וחיכינו עד שיתלבש". חנן שילה, חבר ילדות של לב טוב ["במושב היינו שלושת המוסקטרים ביחד עם מנחם פרידלנסקי"], זוכר את היום הזה. "בדיוק ישבנו אצלו בבית. הנעליים של עמי לא היו מצוחצחות, אז צחצחתי לו את הנעליים".

רס"ן עמי לב טוב [במרכז] עם סגנו סרן משה הדרי [משמאל]

חנן שילה, ששירת כצ'יף בספינות הטורפדו בחיל הים, מספר שהיה פעם באימון של גדוד 377 כאורח של לב טוב. "הוא יום אחד צלצל אלינו [אליו ואל מנחם] ואמר – תצטרפו לתרגיל שריון בעובדת. הייתי סקרן לראות את הטנק ויכולת העבירות שלו, אז נסעתי והתרשמתי גם מההערצה של החיילים אליו".

סיפור נוסף של חנן: "ישבנו יום אחד בסרט בכפר יהושע. לפנינו ישב מנחם בר, שהיה באותה תקופה [1958] מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד. ישבנו שלושתנו באותו סרט ואז אמרתי – לחיל הים להפלגה בטרפדת אני יכול לקחת אותכם, לשריון עמי יכול לקחת אותנו, אבל מי ייקח אותנו באווירון? ואז מנחם בר הסתובב ואמר לנו – אני אדאג לזה שאתם תטוסו. יום אחד עמי בא אליי עם האופנוע ואומר – אם אנחנו תוך חמש דקות מגיעים לרמת דוד אנחנו טסים בטיסת ראווה לאילת. היו שם איזה 18 מטאורים. עשו מטס ראווה כמו ביום העצמאות בשביל עיתונאי מחו"ל שבא לעשות כתבה על צה"ל. העלו את ה-18 מטוסים האלה, טסנו בלהק וזו היתה חוויה גדולה".

המ"פים של 377 עמי לב טוב [מימין] ויעקב נויפלד עם הנשים דבורה וחנינה

תקופת ההמתנה בעין זיתים: עמי התיישב בצד והיה מאוד עצוב

בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים היה גדוד 377 במסגרת חטיבה 37, שהיתה מיועדת לבצע את ההבקעה העיקרית ברמה הסורית והשתתפה בקבוצות תכנון בנושא. המג"ד היה אמנון חינסקי, הסמג"ד בנצי פדן – "ושאול יופה [המג"ד הקודם] היה משקיף", מספר הדרי. "יופה עזב חודש או חודשיים לפני המלחמה [תיקון: חינסקי התמנה למג"ד כשנה וחצי לפני המלחמה]. אז אמרו לו – עכשיו עזבת? אז הוא אמר – תמיד אמרתי שצריך לדעת מתי לעזוב, ואני לא ידעתי".

צמרת הפיקוד של גדוד 377 הורכבה מפלמ"חניקים. המ"פים והסמ"פים היו בשכבת הוותיקים – אלה שהתגייסו בתחילת שנות ה-50. החבר'ה הצעירים בגדוד היו מגיוס 1960 והלאה, כולל משוחררים טריים מלפני שנתיים-שלוש. בשכבת המ"מים הצעירים בגדוד היו גדי קורן, אלישע שפירא, מאיר צוק ועידו מור. הצעירים הספיקו לבצע אימון גדודי אחד עד המלחמה.

גדי קורן מספר שהשכבה שלו התייחסה לוותיקים כאל "זקנים", ואילו הוותיקים קראו להם "ילדים". הוא מסביר: "הוותיקים לא היו מתורגלים כמונו בכל התרגולות של הטנקיסטים. המ"פ שלי בסדיר היה יאנוש [בן-גל] והוא היה טנקיסט אמיתי. אנחנו הצעירים שהגענו לגדוד במילואים לא התרשמנו מהרמה המקצועית של הוותיקים, אבל מאוד התרשמנו מהאישיות שלהם".

קציני 377 על המפות. מימין קצין הסיור אברהם פרצוב, מ"פ ה' עמי לב טוב, הסמג"ד בנצי פדן והקמ"ן בני שילה [שוכב] (מאלבומו של המג"ד חינסקי)

פלוגה ה', עם 14 טנקי שרמן M-51, שהתה בתקופת ההמתנה בחורשה בעין זיתים, כ-3 ק"מ צפונית לצפת. אלה היו ימים חמים, מתוחים ומורטי עצבים. לב טוב הצליח להתקשר הביתה כמה פעמים. יום אחד דבורה ארזה את שלוש הבנות וביחד עם רזיה, אשתו של הסמ"פ הדרי, נסעו לבקר את הבעלים. דבורה מספרת שבדרך הן עברו בכפרים ערבים – "הם היו כל כך עוינים פתאום, נופפו לנו בידיים ועשו לנו סימנים שהם ינצחו אותנו. הרימו ראש בצורה שאי אפשר היה להאמין".

איך היה הביקור בעין זיתים? דבורה: "הם באו ובילינו איתנו קצת, ישבנו ודיברנו ואני זוכרת שבאמצע פתאום עמי עזב אותנו, התיישב בצד והיה כל כך עצוב. אני לא יכולה לשכוח את זה. אחרי כמה זמן הם היו צריכים לחזור לפלוגה ונפרדו מאיתנו. זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותם עד שפרצה המלחמה".

מלחמת ששת הימים: פלוגה ה' עולה ראשונה לגבעת האם ונעה לכיוון הגבול

עם תחילת המלחמה ביום שני ה-5 ביוני 1967 הועברה חטיבה 37 ללחימה בצפון השומרון. גדוד 377 נותר בגליל העליון. פלוגה ה' עברה לאיזור "מלחה" [ממערב לשאריות אגם החולה] – על הכביש הראשי לכיוון קרית שמונה, כ-3 ק"מ דרומית לצומת כ"ח. בשעות הלילה הורגשה תכונה בצד הסורי. עם אור ראשון של ה-6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה לכל אורך גבול ישראל, כולל ניסיון לתקוף פיזית את קיבוץ דן. פלוגה ה' תוכננה ביום זה למכת נגד באיזור יסוד המעלה ואיילת השחר, עם אפשרות למעבר ת"פ גש"פ 181 [גדוד שריון פיקוד צפון]. לקראת הצהריים שככה האש.

כעבור יומיים, בתוכנית שאושרה לפעולה בצהרי יום רביעי ה-7 ביוני לכיבוש תל עזזיאת, בניאס ותל חמרה על-ידי חטיבת גולני מתוגברת בטנקי 377, אמורה היתה פלוגה ה' לתקוף בגזרת בניאס וחמרה ביחד עם פלוגות פ' ו-ח'. הכוחות כבר החלו בתנועה, אבל אז בוטלה הפעולה. מכאן נסע רוב הגדוד לשטח כינוס ליד האיצטדיון בקרית שמונה, פלוגה ז' הלכה לחורשת טל, פלוגה ה' חזרה למלחה.

הדרי: "עברו יומיים ושלושה וכבר אמרו שאנחנו לא נשתתף במלחמה כי הסורים לא התקיפו. אבל באיזשהו שלב כנראה שהיתה דרישה מצד המתיישבים בצפון. הם רצו להשתחרר מהעול של הסורים שיושבים למעלה ויורים".

ואז הגיע יום ה-9 ביוני וניתנה הפקודה לתקוף. הדרי: "בהתחלה שלחו לנו בטעות מפות של סיני. רק ברגע האחרון קיבלנו מפות נכונות".

מה ידעתם על יעדי הגדוד או הפלוגה? "לכבוש את הרמה ולהגיע עד קונייטרה".

באותו יום שישי גורלי התפצל גדוד 377 לארבעה כוחות. פלוגות פ', ח' והחפ"ק הפכו לת"פ חטיבה 8 בכיבוש זעורה וקלע. פלוגה ו' ת"פ גדוד 51 בכיבוש תל עזזיאת. פלוגה ז' ת"פ גדוד 12 בכיבוש תל פאחר. פלוגה ה' ת"פ גדוד חרמ"ש 121 במסגרת חטיבה 8 בטיהור משלטי זעורה. ראו תרשים:

תרשים תנועה ומשימות – גדוד 377 ביום שישי 9.6.67

פלוגה ה' – הראשונה להגיע לגבעת האם ולהתקדם לגבול

על פי הידוע כיום [מאי 2016], פלוגה ה' מגדוד 377 לא עברה תחת זכוכית מגדלת של ענף היסטוריה. בעוד שמ"פים וקצינים מיתר פלוגות גדוד 377 [פ', ח', ו', ז'] תוחקרו בשטח או במקום אחר, כל מה שידוע על פלוגה ה' הוא מתוך דו"ח סיכום של הסמ"פ הדרי, או מסיכום גדוד 121. אלה ביחד עם דברי קצינים מפלוגה ה' שנמסרו לאחרונה לבלוג "נעמוש" והצלבות נוספות, מהווים תשתית לשרטוט מהלכי פלוגה ה' ביום שישי ה-9 ביוני 1967, ת"פ גדוד חרמ"ש 121.

על חטיבה 8 הוטל לנהל את קרב ההבקעה העיקרי לכיבוש הרמה הסורית ["מקבת-צפון"]. משימת החטיבה: התחלת תנועה מגבעת האם, עלייה לעבר נעמוש, ממנו צפונה-מזרחה אל דרך הנפט, המשך מזרחה לכפר זעורה וסביבותיו, תפיסת כביש בניאס-מסעאדה וכוננות לניצול הצלחה לכיבוש קונייטרה.

בשעה 10:00, לאחר קבוצת פקודות חפוזה, פלוגה ה' בפיקודו של לב טוב נעה מאיזור כפר סאלד צפונה לגבעת האם. שם הקוד בקשר הגדודי לפלוגה ה' היה "הרצל". משימת גדוד 121 היתה להיכנס אחרי הגדודים 129 ו-377 לזעורה ולטהר את השטח מכוחות אויב.

כבר עם תחילת התנועה ליד כפר סאלד התהפכו שני טנקים מפלוגה ה' לתוך תעלה. 12 טנקים המשיכו הלאה. המשימה הראשונה של גדוד 121 במסגרת חטיבה 8, היתה לאבטח את פריצת הגבול והתוויית הדרך הראשונית העולה לרמה הסורית, שאותה ביצעה פלוגת הנדסה ע"י פילוס מוקשים ועבודות הכשרה קלות.

פלוגה ה' והמיפקדה העיקרית של 121 עברו את גבעת האם מזרחה תחת הפגזה כבדה, מבלי שנפגעו. מי שלא נהנה מהמזל היה זחל"ם סמג"ד 121 שנפגע ישירות והתפוצץ. המחיר: חמישה הרוגים ושלושה פצועים קשה, מהם שניים שנפטרו בהמשך.

זחל"ם פגוע ליד גבעת האם

לאחר מכן חצתה חטיבה 8 את הגבול לעבר סוריה לפי הסדר הבא: גדוד הטנקים 129, חפ"ק 8, גדוד הטנקים 377 וגדוד חרמ"ש 121. פלוגה ה' הובילה את גדוד 121 שהיה כעת האחרון בטור הארוך של חטיבה 8 אל הרמה. בסביבות השעה 12:00 חצתה פלוגה ה' את הגבול, בערך שעה אחרי הטנקים הראשונים של גדוד 129. "נסענו לאט, בהילוך ראשון", מספר הדרי.

תוך כדי תנועה למוצב הסורי נעמוש שמעל גבעת האם, התערבבו טנקי פלוגה ה' עם זחל"מי פלוגה ח' [חרמ"ש]. ההתקדמות היתה תחת הפגזה, אם כי בעוצמה פחותה מזו שהיתה קודם. הכוח עלה לכיוון דרך הנפט. בינתיים חטיבה 8 לא נעה לפי התכנון. הטנקים של גדוד 129 משכו דרומה מדי, עלו לציר הנפט אל המקום שנמצא בו הכפר סיר א-דיב ומשם המשיכו לדרום-מזרח אל קלע.

בגדוד 121 לא עודכנו במצב החדש. כשהגדוד הגיע לסיר א-דיב היה המג"ד רס"ן אריה קרן משוכנע שהוא בזעורה, ומיד פנה דרומה כדי להגיע אל משלטי זעורה הדרומיים ולהילחם שם, כפי שהוטל עליו. פלוגה ה' הובילה את גדוד 121 כקילומטר דרומה מסיר א-דיב. הלחימה כאן לא היתה רצינית.

הדרי זוכר בשלב כלשהו, לא ברור איפה, חיילים סורים שהסתובבו בין הטנקים. "היה אצלי מ"מ שרק השתחרר מסדיר. הוא ראה אותם, הוציא את העוזי והתחיל לירות בהם. ואז תפסתי שאנחנו במלחמה. הוצאתי את האקדח והתחלתי לירות".

אבל איפה הם ואיפה זעורה? היעד המקורי היה מרוחק מהם כ-4-3 ק"מ צפונה. כמו שציינו במחלקת היסטוריה מאוחר יותר: טעות גוררת טעות.

זעורה צפון: "הייה נכון שטנקים שלהם יבואו אליך ממזרח"

קצת לפני כן: בעקבות התנועה המוטעית, חטיבה 8 מחשבת מסלול מחדש. היא הותירה את גדוד 129 להמשיך אל קלע, בעוד שחפ"ק 8, חפ"ק 377 ופלוגות פ' ו-ח' של 377 נעו צפונה על דרך הנפט אל זעורה. לאחר שהגיע לזעורה, פנה אל המוצבים הדרומיים, דרס אותם בקרב קצר ותכליתי והמשיך דרומה כדי להגיע לקלע מצפון ולהתחבר עם גדוד 129.

כשהכוח הזה נמצא בדרום זעורה התקשר מח"ט 8 למג"ד 121 כדי לברר איפה הוא. רק עכשיו הבין המג"ד קרן שהוא לגמרי לא ביעד שלו, סובב את הגדוד צפונה ורץ לזעורה, כשבראש מובילה פלוגה ה' של לב טוב.

זעורה, במקום הכי גבוה

הלו"ז היחיד של הפלוגה שמוזכר הוא בדו"ח סיכום גדוד 377 בדברי המ"מ הוכוולד [ראו צילום בהמשך], שהעיד כי נכנס ראשון לזעורה בשעה 14:00. פלוגה ה' היא הכוח הראשון שנע בלב זעורה ובאיזור שמצפון-מזרח לכפר. אם הכל היה הולך לפי המתוכנן, פלוגה ה' היתה מגיעה לכאן לאחר שהכפר והאיזור כולו כבר היו נכבשים על-ידי גדוד 121 וגדוד 377. אבל כאמור, חטיבה 8 איבדה את הצפון – וגם את המזרח – ואילתרה את המשך התנועה ככל יכולתה. תמונת המצב והמיקום לא היתה ברורה לחלק מהמג"דים והמ"פים.

ההוראות שניתנו לפלוגה ה' ע"י מג"ד 121 היו לנוע לכיוון צפון-מזרח הכפר. זאת בהתאם לרוח הפקודה שקיבל מהמח"ט כפי שהופיעה ביומן הקשר החטיבתי: "חרמ"ש (אויב) … את הכפר (זעורה), פנה שמאלה ויצא בכיוון צפון מערב, תזהיר את החבר'ה שלך, יכול להיות ש-9103 ו-9108 [מוצבים בדרום זעורה] אינם תפוסים כלל. עלה בזהירות עם כמה טנקים, הייה נכון שטנקים שלהם יבואו אליך ממזרח, אני יושב עם טנקים מדרום לך ב-9102 ו-9106, השאר יחידת משנה עם טנקים מאחור".

בדבריו כיוון המח"ט בין היתר לאבטחת הצד המזרחי של זעורה. מג"ד 121 העביר את הפקודה למ"פ לב טוב, בעוד שהוא וכוחותיו נכנסו ללחימה מול קיני ההתנגדות האחרונים שמדרום לזעורה. הטנקים של פלוגה ה' התקדמו אפוא לחלק הצפון-מזרחי של הכפר ולעבר המוצבים שישבו על ציר בניאס-מסעאדה.

אם תרצו, פלוגה ה' של גדוד 377 היתה בשלב הזה הקרובה ביותר מכל חטיבה 8 ליעד העיקרי והכי משמעותי במשימת הבקעת הרמה הסורית של "מקבת-צפון" – כיבוש מוצבי צפון זעורה ותפיסת ציר הדרך הראשי בגזרה זו.

ואז צץ בדרכה בית הקברות של זעורה.

זעורה אחרי מלחמת ששת הימים

המ"פ נפגע בצוואר וצנח לתוך הטנק

הדרי מספר לנו: "אנחנו עומדים שם בזעורה ויורים עלינו כל מיני שאריות. בכלל, כל הלחימה של הפלוגה שלנו היתה מול שאריות. אני זוכר דבר אחד טוב – ראיתי סורי עם נשק אנטי טנקי ממרחק של 400 מטר. לכל פלוגה היה מאחורה זחל"ם עם מרגמה. הזחל"ם שלנו עמד מאחוריי ולא ראה אותי, ואני כיוונתי אותו לעבר הסורי. הזחל"ם ירה פצצה אחת ולא פגע. כיוונתי אותו שוב, הוא ירה פצצה שנייה והיא נפלה ממש בתוך הבור כשמצד אחד עף היורה ומצד שני הכלי שלו".

גדי קורן, מ"מ 2, מספר שהפלוגה נכנסה לזעורה, חצתה את הכפר ועלתה מעליו. "מצד ימין היה בית הקברות, הסתתרו שם אנשים וצלפו עלינו. מצד שמאל מכיוון עין פית היה תותח נ"ט שירה בכל טנק שעבר. לא בכולם הוא פגע, אבל בחלק כן".

קורן זוכר חיילים סורים שיורים עליהם. אחד מהם היה נועז במיוחד וטיפס על הטנק של המ"מ. "הוא היה ממש על הסיפון, ואז התותחן שלי צודד את הקנה והעיף אותו למטה ואני יריתי בו עם העוזי".

הסורים הצליחו לפגוע בשבעה טנקים של פלוגה ה'. הנזק לא היה רציני וכל הטנקים המשיכו במשימתם. הדרי ספג רסיס בין העיניים, שנבלם בזכות משקפי טייס שחבש. טנק T-34 הופיע מצפון ונפגע מיד מאש השרמנים.

מפקדי הטנקים היו עם חצי גוף בחוץ, כולל המ"פ. הדרי מספר: "עמי היה די גבוה ואז קיבל כדור בצוואר וצנח לתוך הטנק. אני הייתי שני טנקים אחריו, אבל ראיתי שהוא נפגע. הוציאו אותו מהטנק, הוא היה בהכרה כל הזמן. הודעתי שהפיקוד עובר אליי. כל זה קרה במקום הכי גבוה בזעורה".

מי שסייע לחלץ את לב טוב היה בנימין אברהמי, חייל בסדיר מחטיבה 37, ששימש מט"ק מנהלתי בפלוגה פ' בגדוד 377 והיה על זחל"ם בפאתי זעורה אחרי הכוחות. אברהמי מספר שהם שמעו בקשר על פציעה של מפקד כלשהו ומכיוון שבזחל"ם שלו היה חובש הם החליטו לנוע לכיוון האירוע ולעזור.

בנימין מספר: "הגענו עם הזחל קרוב לטנק, כיוונתי אותו לטנק וירדתי מהזחל"ם. הטנק היה עם הפנים לכיוון היריות. דפקתי במדף שיפתחו לי כי רציתי לסובב את הצריח, כדי שאוכל לחלץ את הפצוע בלי להיחשף למקורות הירי. הם פתחו לי. עמי היה פגוע בצריח. ביקשתי לצודד את התותח והטען-קשר עזר לי להוציא אותו. הזחל"ם פינה אותו אחורה ואני נשארת לפקד על הטנק, ובעצם נכנסתי במקום עמי. התחברתי בקשר ואמרתי לצוות שעכשיו אני במקומו. הייתי איתם בלי לדעת איך הם נראים. מעריך שהייתי על הטנק כ-12 עד 14 שעות, עד שמישהו מהפלוגה בא והחליף אותי".

אברהמי זוכר ירי דליל מנשק קל – "פה ירייה ושם ירייה", לא משהו מאסיבי. בהמשך נסעו בסימטאות הכפר, חלפו ליד אישה שעמדה ליד גופת בעלה או בנה וקיללה אותם. בלילה היו בשטח כינוס ולמחרת המשיכו לכיוון קונייטרה.

מי שעוד סייע לחלץ את לב טוב מהטנק היה יצחק שוורץ, שהיה בטנק הזה וליווה אותו אחר כך לנקודת איסוף פצועים. שוורץ כיום אינו בקו הבריאות כדי לספר, אבל בתו ענת מספרת שכילדה גדלה על השם עמי לב טוב, ושאביה דיבר עליו כל השנים בהערכה רבה.

תנועת פלוגה ה' לזעורה על מפת מודיעין פיקוד צפון 1967. הגעה מדרך הנפט ותנועה צפון-מזרחה [כחול], כניסה לזעורה, המ"פ מושך לצפון-מזרח, שם נפגע [מיקום משוער]

המ"מ גדי קורן: "עמי קיבל את הכדור מהאנשים שהתחבאו בבית הקברות. ראיתי שיורים משם ויריתי לשם פגז נפיץ או מעיך, אבל לא ח"ש. אני לא זוכר אם בשלב הזה הייתי שני מאחורי עמי, או שהייתי יותר רחוק. בטנק שלי פגעו אז שני פגזים, אחד במנוע והשני ב-0.5 שעמד ליד הראש שלי. המקלע התפרק לחתיכות שעפו לי על הראש וכובע הפלדה שלי התפרק לגמרי. היו לי הרבה מאוד רסיסים בפנים, אבל המשכתי לתפקד. אני שומע בקשר שהדרי תופס פיקוד. בשלב הזה הוא מינה אותי לסגנו למרות שהייתי המ"מ הכי צעיר, ולמחרת הגעתי לקונייטרה עם כולם".

אליהו הוכוולד, מוותיקי הגדוד [בן 37 באותה מלחמה], מספר השבוע: "הייתי מ"מ 3, שתי מחלקות מאחורי עמי. עלינו מגבעת האם ובדרך לא היה שום תאקל רציני חוץ מאשר עם עמי שקיבל את הכדור מאיזה צלף. השיבו אש וזה נפסק. עמי היה מ"פ טוב, מפקד נחמד, נערץ, בחור צנוע ולא מתנשא".

למחלקת היסטוריה, כמה חודשים אחרי המלחמה, סיפר מג"ד 121 אריה קרן: "נמסר לי ע"י מח"ט 8 שדרך זעורה והמוצבים עבר כוח הטנקים ב' [פלוגה פ'] ויש צורך לטהרם. הפניתי את פלוגת הטנקים [ה'] דרך זעורה לתפוס את הרכס שמצפון מזרח לכפר. בכפר היתה התנגדות קלה מאש מנשק קל. נורתה לעברנו גם אש טנקים מכיוון אל פית מצפון. מפקד פלוגת הטנקים נפגע מכדור בצווארו, בעת המעבר בחלק הצפוני של זעורה. העברתי את הפיקוד לסגנו. עד לקבלת הפיקוד על-ידי הסגן העברתי למקום את הקמ"ן שלי, שיכוון ויפקד על ששת הטנקים שכבר נמצאו מצפון לזעורה. במקום התפתח קרב אש עם טנקים [כנראה T-34] ונ"ט. טנקים שלנו נפגעו, אך אף אחד מהם לא הושמד. הטנקים שלנו שיתקו את אש האויב וכמדומה לי שפגעו בשני טנקי אויב".

משה הדרי, הסמ"פ שהפך למ"פ, מתאר. מתוך דו"ח סיכום גדוד 377 במלחמת ששת הימים

הוכוולד, מ"מ 3 בפלוגה ה', מספר. מתוך דו"ח סיכום גדוד 377 שחובר ב-1967

בדו"ח סיכום שהגיש אחרי המלחמה ציין הדרי: "הוברר לנו שנכנסנו לא למקום המתוכנן ושהגדוד [121] לא נע בעקבותינו. דיווחנו למג"ד על מצבנו וקיבלנו הוראה להישאר במקום ולשמור מגע. בינתיים השמדנו את האויב שמצפון, ומאחורינו סרקה פלוגת חרמ"ש של הגדוד את שטח בית הקברות ותפסה שם צלפים".

תמונות דרמטיות: לב טוב הפצוע בתאג"ד בנעמוש

לב טוב פונה לתאג"ד חטיבה 8 בזחל"ם של פלוגה פ'. מדו"חות סיכום של גדוד 377 עולה כי זחל זה התקלקל בדרך ונעצר. זחל חוליה טכנית של פלוגה ה' שהיה בדרכו לזעורה פגש בו בדרך, והמ"פ הדרי הועבר אליו. ע"פ התמונות שלהלן, ייתכן שבדרך הועבר לג'יפ שהביא אותו לנקודת טיפול בפצועים בנעמוש.

בסדרת צילומים נראה לב טוב מקבל טיפול בשטח. בתמונה המרכזית הוא שוכב באלונקה בג'יפ, צווארו וידו חבושים, צלם זר כנראה לוחץ על מקום הפגיעה ושומר שהאלונקה לא תיפול, ורופא מחזיק את העירוי. מכאן הוסע לב טוב לתאג"ד העורפי בגבעת האם, משם כנראה לבית החולים הצבאי שהוקם בקרית שמונה ומשם בהליקופטר לרמב"ם.

משה גרטי, שהיה סמ"פ ו' מגדוד 377 [נלחם ת"פ גדוד 51] זוכר שהוא זיהה את לב טוב הפצוע בזחל"ם שעבר לידו. "ישב שם יצחק שוורץ מהפלוגה של עמי וזיהיתי את עמי". לגבי המקום המדויק שראה אותו, גרטי לא כל-כך זוכר אם זה היה באיזור גבעת האם או מתחת לזעורה, כדבריו. יצוין כי גרטי היה בכוח הטנקים שהיו בגבעת האם ת"פ גדוד 51, אבל בסביבות השעה 16:00 עבר להיות ת"פ פלוגת הסיור של גולני שנשלחה לתל פאחר כתגבורת ונסעה אליו במסלול שעשתה חטיבה 8 – גבעת האם-נעמוש-סיר א-דיב-דרך הנפט וצפונה.

על-פי הידוע, מי שליווה אותו בפינוי מזעורה לנעמוש היה רופא גדוד 377, ד"ר פנחס הריס, שהיה חבר של לב טוב. הריס נפטר לפני כעשר שנים.

עמי לב טוב זמן קצר לאחר שנפצע קשה [צילום ז'יל קרון, מתוך הספר "חרב שלוחה"]

את הצילומים ביצע ז'יל קרון, צלם מלחמות צרפתי, שהגיע לישראל לפני מלחמת ששת הימים, צילם את הקרבות בירושלים, נסע לסיני ותעלת סואץ והספיק להגיע ב-9 ביוני גם לחזית הסורית. ב-1970 טס קרון לקמבודיה לתעד את ההפיכה שהיתה שם, בהמשך נתפס על-ידי צבא ההתנגדות החמר רוז' ומאז נעלמו עקבותיו.

הצילום למעלה התפרסם ביוני 1967 ב"דיילי אקספרס" הבריטי, ומספר שנים לאחר מכן ראה אור גם ב"חרב שלוחה" – ספר על מלחמת ששת הימים [בהוצאת לוין אפשטיין/ידיעות אחרונות] שיצא כמה שנים אחר-כך.

הצילומים של עמי לב טוב הפצוע הם מהבודדים שידוע לנו שבוצעו ביום ה-9 ביוני 1967 בגזרת ההבקעה העיקרית ברמה הסורית. קיבלנו ארבעה צילומים נוספים – שלושת הראשונים שמתחתינו מתפרסמים לראשונה. הרביעי התפרסם בספר "משני עברי הרמה". הנה כי כן, לפחות שני צלמים הגיעו רחוק יחסית ברמה הסורית בצמוד לאירועים.

בהערכה זהירה, התמונות צולמו לפני השעה 17:00. בשעה זו כבר נדמו הדי הקרבות של חטיבה 8 בקלע ובזעורה. במרחק של כ-3 ק"מ צפונית לנעמוש עוד התנהל הקרב של חטיבת גולני על מוצב תל פאחר.

לב טוב מורד מהג'יפ שהביא אותו לנעמוש [צילומים: ז'יל קרון]

לב טוב מקבל טיפול ראשוני בשטח

עירוי למ"פ ה' סמוך למבנה מוצב נעמוש. מקום זה שימש כתאג"ד קדמי של חטיבה 8

לב טוב מפונה לתאג"ד העורפי בגבעת האם. צלם התנדב לסייע ושומר שהמ"פ לא יפול במהלך הנסיעה

כולם מדברים על כדור אחד שפגע בלב טוב, אבל רבקה, אחותו של עמי, מספרת שהיו כמה. אחד פגע בצוואר, אחד בריאות, אחד בכתף ואולי היה נוסף. שני כדורים או אפילו שלושה הוצאו ממנו במספר ניתוחים, מלבד אחד שנותר תקוע בעורף. לב טוב נותר משותק ואיבד את יכולת הדיבור. לכל היותר היה יכול היה למלמל כמה הברות דרך כפתור שהותקן בגרונו. הרופאים חששו להוציא את הכדור שנתקע ליד העצב הראשי.

הדרי הגיע לביקור בבית החולים רמב"ם כמה ימים אחר כך ביחד עם מג"ד 377 לשעבר, שאול יופה. "עמי היה בהכרה, ניסה לדבר, אבל אני לא מבין מה הוא אומר", נזכר הדרי. "הוא ניסה לקרוא לאחות, קראתי לאחות וכאן הביקור נגמר.

"משם נסעתי חזרה לרמה, כי השארתי את הפלוגה בשדה, צפונית מערבית לקונייטרה. לקונייטרה נכנסתי פעם ראשונה [ב-10 ביוני] עם אריה קרן, שקראנו לו 'קרנף', שישב אצלי על הטנק כי הגדוד שלו לא המשיך לקונייטרה. ככה נכנסנו לקונייטרה. כשהגעתי לקונייטרה ועמדנו שם איזה רגע, הגיע פתאום יגאל אלון [שר העבודה שסייר ברמה באותו יום]. הוא מסר לי דרישת שלום מאבא של אשתי ושאל אותי למה אני עומד פה, ברחוב הראשי בקצה הדרומי של העיר, ולא הולך לגבעה ממול. אז אמרתי לו שכאן אמרו לי לעמוד. אז הוא אמר לי תיסע לשם".

קיבלת פקודה משר העבודה איפה לעמוד? "אז שאלתי בקשר איפה לעמוד, אמרו לי תעמוד במקום הכי טוב. והמקום הכי טוב היה באמת הגבעה שהיתה ליד קונייטרה. אז נסעתי לגבעה ועמדנו עליה".

תנועת פלוגה ה' בשני ימי הלחימה ברמה הסורית. באדום – המסלול ב-9.6.67, בכחול – 10.6

הרגע בו נמסר לדבורה על פציעתו של בעלה

"זה היה יום שבת, היום השישי למלחמה [10.6.67]", זוכרת דבורה בת ה-83 בבהירות רבה. "היה לנו מטע אפרסקים והיינו צריכים לשווק את הפרי ביום ראשון לתנובה. הייתי לבד עם הילדות וחברות מהכפר באו לעזור לי לקטוף. הגיע גם ילד מטבעון שבא בתור מתנדב צעיר. פתאום הבת הבכורה, תמר, באה בריצה למטע שהיה די רחוק מהבית, ואמרה שאיש אחד, חבר של אבא, צילצל ואמר שאבא נפצע, אבל שלא צריך לדאוג, הוא נפצע קצת ברגל ואפשר לבוא לבקר אותו. לא הצלחתי לאתר את אותו איש, שלא אסלח לו שמסר את זה בצורה הזאת.

"חזרתי מהר הביתה, העמסתי את הילדות ונסענו לרמב"ם באוטו שלנו. אמרו שהוא נפצע קצת ברגל ואני הייתי מאושרת. באנו לרמב"ם, השעה היתה בערך עשר בבוקר, היפנו אותנו לשער האחורי ליד הים. כל האיזור שם מהנמל ועד למעלה היה מלא אנשים. כולם רצו לדעת מה עם הבן, הבעל או החבר. היו שם אלפי אנשים שצבאו על השער, ואני עם שלוש ילדות קטנות. חזרתי לאוטו, נסעתי בשכונת בת גלים ומצאתי בית על עמודים. אמרתי לתמר בת ה-10 שאף אחת לא יוצאת מהריבוע של העמודים. השארתי שם את הבנות, חזרתי לשער ונדחפתי בין האנשים עד שהגעתי לחייל שעמד בכניסה. אמרתי לו אני באתי לבקר את הבעל שלי שהוא פצוע קצת ברגל. הוא הסתכל ברשימות שלו ואמר – 'עמי לב טוב הוא לא פצוע ברגל', ונתן לי להיכנס.

"נכנסתי לבית החולים עד שהגעתי לעמי, וכמעט שלא הכרתי אותו. הוא היה מלוכלך, לא רחצו אותו. הוא נראה זוועה. שכב משותק כולו. הוא יכול היה לדבר קצת, אבל לא יכל לעשות שום דבר. הוא אמר לי – 'אני כמו קרש'. זה כל מה שהצליח לומר. סיפרתי לו שהשארתי את הילדות בבת גלים, שאני הולכת לסדר את הילדות ואני אחזור. חזרתי לבנות, השארתי אותן לשעה וחצי ובאמת תמר ממש בגבורה החזיקה אותן כי הקטנה [3.5] בכתה והן היו מבוהלות מכל המון האנשים וממה שראינו. היתה לי משפחה בחיפה, אז לקחתי לשם את הבנות".

תמר, הבת הבכורה, זוכרת שבאותה שבת צלצלו מבית החולים רמב"ם, שאלו אותה מי היא ובת כמה היא, ואז אמרו לה שאבא שלה נפצע ברגל בצורה לא רצינית ושתודיע לאמא. "רצתי למטע וסיפרתי לאמא, ששמחה שזו פציעה קלה. הגענו לחיפה ושם היא השאירה אותנו בבניין עם רחבת דשא וגדר חי ואמרה לי לשמור על אחיותיי. היא חזרה אחרי זמן שנראה כמו נצח, ואמרה שאבא נפצע קשה יותר".

ענת, שהיתה אז בת 7, מספרת: "התקשרו והודיעו לנו שאבא פצוע קל. נסענו לבית החולים ושם אמרו לנו שהפציעה קשה ולא נתנו לנו, לילדות, להיכנס. אמא נכנסה ואנחנו חיכינו על הדשא. מה שיש לי מאבא זה זכרונות של ילדה קטנה. אהבתי אותו, הוא היה אבא מדהים. תמיד היתה לו סבלנות אלינו. אני זוכרת שאבא שלו נפטר כמה חודשים לפני שהוא נהרג, הייתי בהלוויה הזו של סבא שלי והיה לי משעמם, אז הוא בא לשחק איתי".

מה אמא סיפרה לכן עליו? ענת: "אמא לא דיברה עליו כל השנים. זה היה נושא מורכב בבית".

דבורה מספרת שבימים הראשונים היא לא הבינה כל-כך את חומרת הפציעה. "לא ידעתי ממש כלום, אף אחד לא דיבר איתי. ראיתי שעמי לא יכול להזיז שום דבר, הוא היה כמו קרש וגם אני הייתי כמו קרש".

מה אמרו לך הרופאים? "הם אמרו שהוא נפצע בצוואר והכדור תקוע בעורף. צריך להוציא את הכדור ותישאר צלקת, ואיך שהצלקת תתפתח זה קריטי מאוד אם היא תלחץ על העצב הראשי".

הם אמרו שעמי יישאר משותק? "הם דיברו קודם כל שיישאר בחיים, וזה בהתאם לצלקת, כי הכל היה מאוד קרוב לעצב של הצוואר. והם לא יודעים ולא יכולים להגיד שום דבר. נשארתי בבית החולים שלושה שבועות עד שנפטר [ב-28 ביוני 1967]".

איך זה קרה? "הוא בדיוק אכל עוגה שהבאתי לו. פתאום הוא כאילו נחנק. רצתי לקרוא לרופאים, תיכף סילקו אותי מהחדר, זה היה ממש רגעים, ואחר כך יצא הרופא ואמר לי שהוא נפטר".

דבורה אומרת שהיא אינה יודעת את סיבת המוות המדויקת. "ישבתי בבית חולים ולא שאלתי את הרופאים, כי לא יכולתי לשאול. יחיה – יחיה, משותק או מה. עמי היה במצב אומלל נורא".

אחותו רבקה יודעת את סיבת המוות: "עמי קיבל טרומבוזה לריאות. איבדתי אח ואבא תוך חצי שנה. את אבא שלי הרגו הרופאים חצי שנה קודם לכן. הוא עבר ניתוח פשוט ברגל אצל פרופסור שאנחנו בחרנו וחטף טרומבוזה. אחר כך עמי נפטר ומזה נגמרה המשפחה. אמא שלי היתה אומרת – כמה טוב לו לאבא שלא זכה לראות שעמי נהרג".

הצלחת לתקשר עם אחיך בבית החולים? רבקה: "מעט מאוד. בהתחלה הוא דאג אם החיילים שלו בטנק נפגעו. רק אחרי שבאו לבקר אותו וראה אותם חיים הוא נרגע. הוא ידע טוב מאוד את מצבו. כשאמרתי לו שהוא יהיה בסדר, הוא עשה בעיניים סימן שהוא יודע שלא ייצא מזה. הראש שלו לא נפגע, אבל חוץ מלהזיז שתי אצבעות הוא לא יכול היה לזוז".

בכל תקופת האשפוז היו הילדות בבית הדודה רבקה בירושלים. תמר: "יום אחד בא מישהו ודיבר עם רבקה. אמרו לי שאבא מרגיש לא טוב ונוסעים אליו. לא סיפרו לי כלום, אבל ידעתי שקרה משהו". ברבות הימים, היא קראה לבנה הבכור "עמי".

בשבועיים וחצי הללו ברמב"ם לא הצליחה דבורה לשמוע מבעלה על נסיבות פציעתו המדויקות. "עמי לא דיבר יותר מדי, הוא רק היה מחייך לכל מי שבא, ובאו המון המון מבקרים. הגיעו חינסקי המג"ד, גדעון יבין [קצין הרכב] הגיע, שאול יופה. כל הזמן באו אנשים ולכולם הוא חייך. אבא שלו נפטר כמה חודשים קודם והוא לא רצה שהילדות יבואו ויראו אותו במצב כזה. ואני הייתי קפואה בפנים ומבוהלת, ולא דיברתי איתו יותר מדי. כל יום הייתי נוסעת אליו לבת גלים ומביאה לו עוגה שאהב".

גם חברו הטוב גרטי לא הצליח לשמוע מפי עמי מה קרה בזעורה. "הוא עוד דיבר אבל לא יותר מדי, היה לו קשה. זה היה ביקור שקט. היה לנו ברור שהוא במצב של אל-חזור".

מאות ליוו את עמי לב טוב בדרכו האחרונה בכפר יהושע. "בהלוויה אני הייתי בעולם אחר", מספרת דבורה. "אמא שלי היתה חולת סרטן ואחרי שעמי נפצע ואחר כך נפטר היא לא רצתה לחיות. ממש ראו איך בנאדם שנלחם שנים נגד הסרטן פתאום תוך כמה חודשים היא נגמרה ונפטרה".

האנדרטה לזכרו של לב טוב: סכין מחרשה, טאייר טרקטור, גלגל מניע, צריח טנק

משה הדרי ליד האנדרטה לזכר חברו הטוב, שאותה תכנן והקים

רס"ן עמי לב טוב היה הקצין הבכיר ביותר מגדוד 377 שנהרג במלחמת ששת הימים. לגדוד היו שמונה הרוגים במלחמה זו – חמישה בתל פאחר ושלושה בזעורה.

האנדרטה לזכרו הוקמה במקום בולט על כביש 99 – קרית שמונה-מסעאדה. לפני שנחנכה, שנה או שנתיים לאחר המלחמה, קדם לה גל-עד שהוקם באופן ספונטני במקום שבו נפצע המ"פ. דבורה נסעה לשם זמן קצר לאחר מות בעלה עם החברים מהפלוגה. שם אספו אבנים וערמו אותם. מישהו דאג מבעוד מועד לכיתוב מתאים.

הגל-עד הראשון שהוקם לזכרו של לב טוב במקום שבו נפגע

לאחר מכן נולדה האנדרטה הגדולה. משה גרטי מספר שהיוזמה היתה של הסמג"ד בנצי פדן. "הוא ביקש ממני יום אחד שאתלווה אליו כדי למצוא מקום מתאים. קבענו את המקום הנוכחי שמשקיף על האיזור ורואים אותו מהכביש".

זמן-מה לאחר מכן, ב-1968, הגיעו לאשדות יעקב האישה דבורה, שאול יופה ומוישה "פייפ" גבריאלי [מ"פ מיפקדה של גדוד 377]. הם הגיעו להדרי, שבמקצועו היה פסל ואמן, וביקשו שיכין אנדרטה ללב טוב. "היתה אחת משער העמקים שעשתה איזו אנדרטה גדולה בעין זיתים. הם אמרו לי – אם אתה לא תעשה, היא תעשה. אז הסכמתי", מספר הדרי.

איזו אנדרטה חשבת שהיא צריכה להיות? הדרי: "שתהיה עמי לב-טוב, וזה צריך להיות פלדה. עשיתי סכין של מחרשה ועליו טאייר של טרקטור ועל זה גלגל מניע של טנק וצריח של שרמן. הכל עשוי ברזל. אנשים שעברו אחר כך על הכביש באו לראות אם הגלגל עשוי מגומי. אבל זה היה ברזל. קנינו ברזל 4 מ"מ שזה עבה מאוד מאוד. היינו בחצר של חנן, חבר טוב שלו מכפר יהושע, ושם עשינו את זה. כל החבר'ה מכפר יהושע באו לעשות מטר של ריתוך. היו שם המון ריתוכים. כל הגלגל עשוי חישוקים חישוקים, וכל חישוק זה סיבוב שלם של ריתוך. אנשים באו ורצו לרתך, ויצא איזה שבוע או שבועיים שעבדנו על זה".

חנן שילה מספר שהדרי בא עם הרעיון והסקיצה. "לא היו לו יכולות ולא כלים לעשות פסל. אז עשינו את זה אצלי בבית בגראז', מנחם פרידלנסקי ואני. בא המסגר של הכפר וחתך לנו את הצמיגים וכל הדברים של עבודות הפח ואנחנו ריתכנו את זה. הדבר העיקרי באנדרטה זה הסכין הגדול של המחרשה ומעליו גלגל מניע של טנק וטאייר של טרקטור. עמי היה מהראשונים שהכניס מיכון מתקדם לעבודת המשקים".

לאחר שהסתיימה בניית הפסל הוא נלקח בעגלה עם טרקטור לחיפה, לניקוי חול כדי שהצבע יחזיק. האנדרטה נצבעה בצבע כסף. חנן: "העבודה לקחה די הרבה זמן כי היינו עסוקים גם במשקים שלנו. הצריח שהיה באנדרטה הוא מהטנק של עמי. בינתיים גנבו את המכסה וחלק מהאותיות שעשיתי".

האנדרטה הוצבה על גג בונקר במוצב הארטילריה הסורי 9136 [מוצב "ציפורה"] מצפון-מזרח לזעורה, צמוד לכביש למסעאדה. יעקב נויפלד [מ"פ פ'] דאג למשאית בטון מכפר גלעדי שיצקה את המשטח.

האנדרטה נחנכה במעמד עשרות בני משפחה וחברים. אחיו של משה הדרי, עמרי הדרי, שהיה חצוצרן בתזמורת ירושלים, עמד שם וחיצרץ.

חצוצרה באנדרטה. עמרי הדרי מול קהל המוזמנים

שנתיים אחר-כך בסמוך לאנדרטה נטעו המשפחה והחברים חורשה קטנה ומגודרת עם שער מעוצב. בחורשה הונחה המחרשה ששימשה את לב טוב במשק. בשנים הבאות הגיעו מדי פעם חבר'ה מהפלוגה להשקות ולנקות. בתחילת שנות ה-80 החל צד"ל להתאמן בשטח המוצב בהדרכת צה"ל. הלוחמים היו משאירים אחריהם לכלוך רב. דבורה התלוננה על כך במכתב לרמטכ"ל רפול, וזה בדרכו המיוחדת ענה לה שצריך לחנך את האנשים.

קרוב ל-20 שנה הקפידו החברים להגיע לאנדרטה ביום השנה למותו של לב טוב. לאחר מכן זה הלך ודעך. הדרי, כיום בן 82, מספר: "כל שנה אנשים מזדקנים וקורים להם כל מיני דברים. מוישה פייפ [מ"פ מיפקדה] אמר פעם – אתם שמים לב שכל שנה באים פחות אנשים? אז בני הלבן [בני שילה, קמ"ן גדוד 377, שנפטר לפני כשנה] אמר – זה נכון, אבל לעומת זאת אנחנו נפגשים יותר פעמים".

את דבורה והחברים הוותיקים מטריד עניין תחזוקת האנדרטה ומי יטפל בה וידאג לה בהמשך. צה"ל לא מתלהב לעסוק במלאכה. עשרות אנדרטאות לזכר לוחמים פזורות ברחבי רמת הגולן, עוד מאות בכל הארץ.

החורשה בסמוך לאנדרטת לב טוב

מיקום האנדרטה: מקרית שמונה פונים מזרחה לכביש 99, עוברים את דפנה, דן ושניר, ממשיכים ועולים לגולן, עוברים את שמורת הבניאס [מימין] ולאחר מכן את מעיינות הבניאס [משמאל], חולפים על פני הפנייה ימינה לתל פאחר, עוברים את צומת מפל סער ואחרי כ-2.5 בעיקול הדרך, כשלפניכם מעט מצד שמאל נגלה הישוב עין קיניא – תבחינו מצד ימין של הדרך באנדרטה המיוחדת. מהכביש קיים שביל ימינה.

האנדרטה ניצבת במוצב סורי ארטילרי שהיה ממוקם בזמנו כ-5 ק"מ מזרחית מגבול ישראל. במקום נמצאים כמה בונקרים ודירים ששימשו תותחים סורים.

מי שימשיך מהאנדרטה דרומה ברכב [שטח] או ברגל, יגיע לשרידי הכפר זעורה שרובו נהרס לאחר מלחמת ששת הימים ע"י חיל הנדסה, וכיום מאוכלס במבנים שהוקמו על-ידי אגף הבינוי של צה"ל ומשמשים לאימוני חי"ר.

נוף שרואים בחורף מאנדרטת לב טוב

המג"ד חינסקי: הייתי קשור אליו מאוד מאוד

חינסקי

במלאת חודש לפטירתו של לב טוב כתב המג"ד אמנון חינסקי את הדברים הבאים: "מתקרבים אנו ליום ה-30 לנפילתו של עמי. מרגיש אני חובה לאמור כמה מילים שקשה היה לי לאומרם בעל פה. לצערי הרב לא יצא לגדוד שעמי היה חלק ממנו לשרת תחת פיקודי בקרב. אני פעלתי בגזרה אחרת ואינני יכול לספר בשמם של האחרים שהיו קרובים אליו באותו זמן.

יצא לי להיפגש עם עמי פעמים רבות בצבא. זוכר אני אותו עוד בהיותו קצין צעיר, מפקד מחלקה. לפני כשש שנים נפגשנו יותר מקרוב כאשר היה צריך להחליט על מינויו כמפקד פלוגה. החלטתי על כך בלב שלם ובידיעה ברורה שתפקיד כזה בצבא מתאים ביותר לעמי. במשך השנים האחרונות נפגשנו פעמים רבות. אציין שלושה מקרים.

המקרה הראשון היה לפני שלוש שנים. המצב היה מתוח. תהיתי האם החטיבה שלנו בכוננות לקרב. בכנס מ"פים תיארתי למפקדים מצב לחימה אפשרי ושאלתי אותם מי בוטח בעצמו ובאנשיו, שאכן יבצעו משימה זו. נשתרר שקט של מספר שניות. הסתכלתי בעיני המ"פים הצעירים ואיש לא השיב מיד. היה זה עמי שהפר את השתיקה. בטון בוטח השיב בשמו ובשם האחרים. התשובה היתה חיובית.

המקרה השני היה בתאריך 20 למאי 1967, למחרת הגיוס למלחמה. כאן ידעו כולם שהמצב רציני. עברתי מיחידה ליחידה. חסרו אנשי צוות, חסרה תחמושת לסוג הטנק המצוי בפלוגתו של עמי. כאשר הגעתי אליו, הרגיע אותי בחיוכו ובשלוות נפשו.

המקרה האחרון היה בבית החולים. אין לי ספק שהוא סבל כאבים. בביקוריי הבודדים אצלו יצאתי ממנו תמיד אופטימי גם כאשר היה קשה לו לדבר. הוא חייך חיוך בעל אותה משמעות מרגיעה של המקרים הקודמים. אינני יודע בדיוק את הסיבה, אולי משום מוצאנו המשותף – ממושב, אולי משום הרגשת הביטחון שהיתה תמיד נסוכה בו, אולי משום המנהיגות הנכונה והיפה שהיתה לו כלפי אנשיו ואולי בגלל שלושת הסיבות גם יחד.

הייתי קשור אליו מאוד מאוד. יכולתי להוסיף לספר על הרבה פגישות ושיחות שהיו לי איתו, אולם לא כאן המקום. רציתי שתדעו – עמי היה יקר לנו באופן מיוחד. היה אהוד על פקודיו ומפקדיו. ראינו אותו תמיד איתן באימונים לפני המלחמה. חבריו מספרים שכזה היה בקרב ובזמן שנאבק על חייו. כזה יישאר בזכרוננו לעולם. צר לי, צר לכולנו, על אשר אבד. דבורה, ילדיכם וחבריכם, רשאים להתגאות בדמות אמיצה ואצילה של אדם זה".

דבורה לב טוב: זו טלטלה שעד היום מלווה אותנו, מאז אני זה לא אני

את חנן שילה, כיום בן 83, מלווה מועקה מאז מותו של חברו. "כשעמי נפצע אני הבנתי שהמשפחה מבקשת, ובמיוחד דבורק'ה, לא להכביד בביקורים בבית החולים. אני חשבתי לעצמי שאולי אני כן יכול לעזור במשהו. אז הלכתי רק פעם אחת. כשהגעתי היה שם מלא חיילים וקצינים. הרגשתי את עצמי לא נוח ויצאתי. הוא נפטר אחרי כמה ימים, והאמת היא שלא נפרדתי ממנו. זה אחד הדברים שהציקו לי כל החיים, וזה עדיין מלווה אותי. החברות שלנו היתה משהו. עמי היה משכמו ומעלה. חברים כאלה, כמה יש לבנאדם?".

איור של זעורה שבו נהרג עמי לב טוב

ד"ר פנחס הריס, שהיה רופא גדוד 377, וליווה את לב טוב הפצוע בפינויו מגבעת האם לרמב"ם, קרא "עמירה" לבתו שנולדה ב-1971, על שם חברו. עוד לפני מלחמת ששת הימים הפציר בו לב טוב לעבור לגור בכפר יהושע ולהיות רופא המושב. הריס ומשפחתו אכן עברו לכפר יהושע ב-1972.

עמי ודבורה לב טוב עם הבנות תמר וענת

הריס העיר לחבריו של לב טוב בכפר יהושע, ובמיוחד לחנן, על החיבוק הצמוד מדי שהם נותנים למשפחה השכולה. "הדוקטור צדק", מודה כיום חנן שילה. "לא נהגנו נכון. היתה לנו שגיאה בפולחן הזה שעשינו סביב החללים. אנחנו היינו מאוד רגשנים. אני החזקתי לדבורה את המשק תקופה ארוכה, הבאתי מתנדב שעזר לי בזה וגם אחר כך היינו כל הזמן צמודים למשפחה. היה צריך לעזוב את המשפחה שתתמודד לבד, ובמידת האפשר לעזור לה. אבל אנחנו כפינו את עצמנו. אתה מכיר את הסרט של גילה אלמגור 'מצור'? זה מה שאני רוצה לבטא שעשינו. לא ידענו איך להתמודד עם אבל כזה. זה לא היה רק בשביל דבורק'ה, גם בשבילנו עשינו את זה. היום נוהגים אחרת, אבל אז עשינו עליה מצור".

דבורה מספרת שגם יובל השנים לא היקהה את הכאב. "החיים שלי מאז מותו לא השתנו עד היום הזה. עד היום הזה. זה לא יותר קל. היו לי שלוש בנות קטנות ונשארתי בלי פרנסה כי לא יכולתי להחזיק את המשק. חנן עזר לי מאוד, אבל כמה אפשר? ואז חיסלתי את המשק. אבא של עמי נפטר כמה חודשים קודם ואמא של עמי גם כן. היא פתאום נשארה בלי בעל ובלי בן. אני עוד החזקתי קצת את המשתלה בשותפות עם חברה ובעלה, משרד הביטחון נתן קצת, למדתי הוראה, היתה לי משכורת של מורה ואכלתי את הכסף שנשאר לי מהמשק כשמכרתי את בעלי החיים".

חוץ מהעניין הכלכלי, איך תגדירי את החור הזה בחיים שלך שנפער פתאום? "חור זו באמת המילה הנכונה. זה שאב אותנו כל השנים. זה כל כך כואב רק לחשוב איך שהחיים שלנו פתאום התהפכו. זו טלטלה שעד עכשיו מטלטלת אותנו. זה עבר לבנות שלי וזה עובר הלאה. זה נכנס לחיים שלנו. משפחה עם משק שמתפרנסת בכבוד ויפה, פתאום היינו משפחה אחרת. החיים שלנו היו עד אז נהדרים. ומאז אני זה לא אני. החיים שלנו הועפו לכיוון אחר לגמרי. הייתי אחר כך מורה, אבל אם הוא לא היה נהרג הייתי חקלאית והילדים שלי היו מתחנכים אחרת. הכל היה אחרת. אני השתדלתי כל השנים האלה שהבנות שלי לא ירגישו. אכלנו את הכסף ממכירת פרות ותרנגולות, אבל עכשיו כשמסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהמשק חרב ויבש, מרגישים כואב".

היא מסכמת: "כשהיו באים כל שנה לבית הקברות אני לא הייתי מדברת על זה. העיסוק בעמי זה דבר שלא עשיתי 50 שנה. אני לפעמים עומדת בבית הקברות ורוצה לספר את הסיפור ולא יכולה, לא מסוגלת. עכשיו אתם עשיתם את העבודה שלי".

1972, אנדרטת עמי לב טוב על הדרך למסעאדה [צילום: ארכיון צה"ל]

———————————————————————————————————————————————————————————————————

לדו"חות סיכום מג"ד וקציני גדוד 377 במלחמת ששת הימים – לחצו כאן

לכל הכתבות על גדוד 377 שפורסמו בנעמוש – לחצו כאן

לפוסט על ותיקי 377 שמתכננים אנדרטה לחללי הגדוד ליד אנדרטת לב טוב (יוזמה שירדה בינתיים מעל הפרק)