ורדי ושמיל

לרגל יום השנה ה-49 לקרב תל פאחר – ראיון משותף עם המ"פ והסמ"פ מפלוגה א' בגדוד 12 * ורדי לא מבין איפה היה החפ"ק שעה שלמה במהלך הקרב, תוהה למה המח"ט והקמ"ן לקחו אותו בג'יפ לבדוק את הציר, חש החמצה בקשר הלקוי שלו עם הפצועים,  ומגלה – התנגדתי שהספר של אורלנד יחולק לטירונים כפי שניסה לעשות המח"ט יונה אפרת * שמיל נגד הסמח"ט: "הוא מקבל פקודה – גדוד 12 נשחט, תרוץ מהר לשמה, ולוקח לו שעה וחצי לעשות 4 ק"מ בג'יפ סיור. זה נחישות? זה דבקות במשימה?"

מפקדי פלוגה א' מגדוד 12 – הסמ"פ שמיל גולן (מימין) והמ"פ אהרון ורדי

אהרון ורדי ושמיל גולן הם המפקדים הבכירים היחידים מבין שלוש פלוגות גדוד 12 שלחמו בתל פאחר, שנמצאים עימנו כדי לספר את מה שעברו וגם לנתח אותו לאורך ולרוחב. ורדי היה מ"פ א', שמיל סגנו. פלוגה ב' איבדה בקרב הזה את המ"פ שלה שלמה סגל ואת סגנו אברהם סולוביץ'. מ"פ ג' מיכה תשבי נהרג במהלך הקרב, סגנו שוורצי יצא בשלום, אך נהרג בתאונה לפני יותר מעשור שנים. בכל אופן, חלקה של פלוגה א' בקרב תל פאחר היה רב יותר מהשתיים האחרות, גם מפני שזו היתה הפלוגה הראשונה מהגדוד שנכנסה לקרב, וזאת מבלי לגרוע מחלקן של אף אחת אחרת. כבודן במקומן מונח.

ראיונות עם ורדי ושמיל פורסמו כאן בעבר [לראיון עם ורדי לחצו כאן, לראיון עם שמיל לחצו כאן]. לכבוד יום השנה ה-49 לקרב תל פאחר, ה-9.6.67, קיימנו ראיון משותף עם השניים – על לקחים, מסקנות, רגשות ותפקוד החטיבה במהלך הקרב. היה להם הרבה מה להגיד, כולל ביקורת נוקבת על הקצונה הבכירה של החטיבה, בראיון שהותיר טעם של עוד.

תחילה דיברנו על הבדלי האישיות בין השניים ואיך זה הסתדר ביניהם בפלוגה. שמיל גולן הסביר: "בסך הכל שני הניגודים האלה שנקראים ורדי ושמיל יצרו דבר מושלם. ולמה? ורדי נתפס בפלוגה כאיש החושב, האיש ששומר על משמעת, האיש שדואג שהדברים יסתדרו. אני הייתי יותר הפרחח הזה שסוגר דברים עם החיילים. נראה לי שהשילוב הזה יצר פלוגה כמעט מושלמת".

ורדי: "שמיל לא פרחח. אני ניסיתי מאוד לא לעשות את זה דיסטנס, אבל היה איזשהו דיסטנס, לא מתוך אופי מתרחק שלי. אני יותר סגור, שמיל יותר פתוח, אין לו עכבות. הוא יכול גם לפקד וגם להתחבר עם כל חייל בהיבט החברתי או האישי שלו. זה ההבדלים שהיו בינינו".

שמיל (מימין) ו-ורדי בסוף שנות ה-60

שמיל: "חלק מהזמן הייתי הכותל המערבי של המ"מים. כי המ"מים והחיילים לא בדיוק אהבו בהתחלה את הסטנדרטים המאוד גבוהים שוורדי הציב בפניהם לסך כל המסגרת בכל הגדוד. הם התמרמרו. ורדי דרש שביצוע יהיה ביצוע. אם צריך לעשות 20 ק"מ, אז עושים 20 ק"מ ועוד 200 מטר, ולא 200 מטר פחות. ורדי קיבל פלוגה שאני לא בטוח שהרבה מפקדים היו מצליחים לשקם אותה. הוא קיבל פלוגה מפורקת"…

ורדי: "ברמה הכי נמוכה".

שמיל: "היה לפניו מ"פ, בלי להזכיר שמות, ומבחינת הערכה מקצועית אף אחד מהחיילים והמ"מים לא העריכו אותו. האיש לא יכל לשלוט אפילו על עצמו, והפלוגה היתה מפורקת כמעט לחלוטין".

ורדי: "כשאני קיבלתי את הפלוגה ב-1966, אני חושב שזה היה באפריל או מאי, היא היתה בדירוג של הפלוגות החטיבתיות מקום אחרון. אחרי שנה בתרגיל חטיבתי הפלוגה קיבלה מקום ראשון".

שמיל: "אני הייתי אז מ"מ בפלוגה, החיילים לא סמכו על המ"פ הקודם בשום דבר, בדברים הכי בסיסיים. תרגיל פחדו לעשות איתו כי ידעו שהוא יתברבר והם יצטרכו ללכת 20 ק"מ יותר. זה היה שם מצב שאני לא בטוח שבמלחמה היו הולכים אחריו. בוא נאמר שבטוח לא היו הולכים אחריו".

נפצעת בתל פאחר, מה עשית בגדוד אחרי שהשתחררת מבית החולים? שמיל: "חזרתי לגדוד. כשאני שכבתי בבית החולים בסביבות, בוא נגיד עם הפסקות כאלה ואחרות, כמעט חודשיים, מדי פעם הייתי עולה, לא עולה, הרופאים היו מאיימים עליי. ואז ורדי בדיוק סיים, לא יודע לאן הלך".

ורדי: "עברתי להיות מ"פ בגדוד 17, זה היה חודש וחצי אחרי המלחמה".

שמיל: "ורדי עזב ומ"פ הטירונים שתיגבר את הפלוגה זה היה שגב. הוא הגיע והמג"ד משה יוסף התיישב לי על הוורידים ואמר – תשמע, אתה חייב לחזור. אמרתי – אבל אני לא יכול ללכת, אני לא יכול לזוז. אמר לי – אז אל תלך, תשב בג'יפ, תיסע לתרגילים, תדאג שהחיילים יראו אותך ותראה שאתם עושים את הדברים כמו שצריך".

ורדי: "בגדול, הוא קיבל את הפלוגה אחריי".

שמיל: "ואז חזרתי, ובחודש וחצי הראשונים הייתי מ"פ מושבת כמעט לחלוטין, יושב רק בג'יפ ומדבר עם החיילים. ואז אחרי חודש וחצי התחלתי להיכנס והייתי עוד שנתיים וחצי בפלוגה הזאת".

ורדי: מטריד אותי ודי מציק לי שלא הספקתי לבקר את הפצועים

ורדי, מדוע סיימת את תפקידך כמ"פ בגדוד 12 חודש וחצי לאחר המלחמה? ורדי: "רציתי להשתחרר מהצבא עוד לפני המלחמה. רק מוסא [קליין, המג"ד] ידע את זה. רציתי לקחת פסק זמן, אבל כיוון שנכנסנו לכוננות, אז דחיתי את זה ואחרי המלחמה הלכתי ליונה [אפרת, המח"ט] וסיפרתי לו על כך. זו היתה התוכנית שלי. אז הוא אמר – בסדר, בוא נחכה עם זה איזה שנה, בינתיים תהיה מ"פ בגדוד המ"כים ואחרי זה תשתחרר. כי היה לו חסר מ"פ בגדוד 17. הייתי שם מ"פ שנה, או פחות משנה, ואז השתחררתי".

לאן הלכת? "הלכתי ללמוד באוניברסיטה היסטוריה וגאוגרפיה, אבל אז הכרתי את אהוד גול [איש משרד החוץ], שהביא אותי למשרד החוץ. אחרי שלושה חודשים התבקשתי לנסוע לארגנטינה, להצטרף שם לסגל הדיפלומטי. לקחתי את אשתי, בינתיים התחתנתי, נסענו לארגנטינה. אחרי שנה כבר לא יכולתי להתרגל לחיים האלה, מה עוד שאז היתה מלחמת ההתשה בסיני. בקיצור, לא התרגלתי לחיים האלה עם הוויסקי והשמפניה, וביקשתי לחזור אפילו על חשבוני. הם הבינו שיש לי הרבה כעס לצורת ההתנהגות של כמה ישראלים בשגרירות, לא דיווחתי את זה. אבל במשרד החוץ הבינו את הסיפור וגם בצבא חיכו לי. משרד החוץ וגם הצבא שילמו את החזרה שלי, ויומיים אחרי שחזרתי מוניתי לקמב"צ של חטיבה 820".

ורדי בתל פאחר, 2014

שמיל: "בנושא הזה  של השחרור, אולי זו מקריות, אבל אני עמדתי להשתחרר שלושה חודשים לפני המלחמה [ששת הימים], ואז באו אליי ואמרו שאשאר. אמרתי אני מוכן, אין לי בעיה, אבל אמא שלי ניצולת שואה ואני לא יכול לעשות לה את זה. ואז נסעו יונה אפרת ומוסא קליין לאמא שלי לשכנע אותה, וכשהם חזרו לגדוד הם קראו לי ואמרו – אמא שלך שכנעה אותנו שאתה צריך להשתחרר. נסעתי לבקו"ם להשתחרר, בכניסה לבקו"ם בא יונה לדבר עם טירונים, ואז הוא אומר לי – מה אתה עושה פה? אמרתי – מה זה מה אני עושה פה? אני באתי להשתחרר, אתה יודע הרי. אז הוא אומר לי – תהיה מלחמה. אמרתי לו – בסדר, תהיה מלחמה אני אבוא. אז הוא אמר לי – אתה לא תוכל לבוא, זה גדוד סדיר, לא תוכל להיות מילואימניק בגדוד סדיר. אמרתי – אז מה אתה מציע? אמר – בוא תחתום חתימה קצרה. אמרתי – אני לא חותם. אבל בתוך כמה זמן תהיה מלחמה? אמר לי – בתוך חודשיים-שלוש. אמרתי לו אם זה תוך חודשיים-שלוש אני חוזר איתך עכשיו לגדוד, ואם תוך שלושה חודשים אין מלחמה אני חוזר למשק בנח"ל. הגרעין שלי ישב בגבע. ואז נקלעתי למלחמה".

ורדי: "מתי הצטרפת לפלוגה?".

שמיל: "עוד באותו ערב. הוא תפס אותי בבקו"ם וחזרנו ביחד. הוא חזר למיפקדת החטיבה ואני חזרתי לשרגא".

ורדי: "כשנסעת לבקו"ם באיזה תפקיד היית?".

שמיל: "סמ"פ, וחזרתי להיות סמ"פ. כל הסיפור נמשך יום. בבוקר נסעתי, בערב חזרתי. זה היה פלוס מינוס חודשיים או חודשיים וחצי לפני המלחמה. דרך אגב, תדע לך שהסיפור הזה רדף אותי תקופה ארוכה. כי אחרי שנפצעתי הצבא ראסמי הכריז עליי כנפקד. כי מצד אחד לא חתמתי ומצד שני לא התייצבתי בבקו"ם. ואז מתי ניב [קצין השלישות החטיבתי] דבר ראשון שאני זוכר שהתעוררתי [בבית החולים] ישב לידי ושאל מה נשמע, אמר לי – בוא תחתום כי מבחינת הצבא אתה עריק".

ורדי, לא מזמן בראיון עם ד"ר הורנר, הרופא של גדוד 12 בקרב תל פאחר, הוא סיפר שבטקס הענקת צל"שים של החטיבה היתה למח"ט יונה אפרת ביקורת על כמה אנשים, ואתה ביניהם. זכור לך דבר כזה? ורדי: "לא, פעם ראשונה אני שומע את זה. יונה אף פעם לא חילק צל"שים, לא לי לפחות, ולכן אני לא יודע מה זה הסיפור הזה, אולי שמיל זוכר".

שמיל: "אני פעם ראשונה שומע את זה, לא מכיר את הסיפור הזה".

ורדי: "אני מעולם לא הרגשתי שיונה כועס עליי, ההיפך הוא הנכון".

שמיל: "כדי לעשות צדק עם הדוקטור צריך לומר שהוא היה גיבור אמיתי. הוא עבד בשטח בזמן שכולם התחבאו מאחורי סלעים".

שמיל עם חיילי גולני בתל פאחר, 2014

איך היה הקשר שלך עם הפצועים אחרי המלחמה? ורדי: "לא מספיק טוב. היו המון פצועים, ואני כמ"פ – לא היה לי סגן. שמיל היה פצוע. לא רק שלא היה לי סגן, בתקופה הראשונה אחרי המלחמה כיוון שהייתי הקצין הבכיר שהגדוד מכיר אותו, טיפלתי בהרבה נושאים שקשורים לגדוד. במקום מוסא הגיעו יפרח ואלחנני, אבל הגדוד לא התרגל אליהם. החיילים והקצינים ישנו באוהלים ובחדרים מאוד מאוד עניים בציוד, והמג"ד והסמג"ד החדשים שהגיעו מצאו להם איזו וילה והתיישבו שם. החיילים לא יכלו לקלוט את זה. אז אני רוב הזמן התעסקתי עם בעיות הגדוד, בעיקר בעיות מנטליות, לא היה לי זמן מספיק כדי לרוץ לבקר את הפצועים, וזה אם אתה שואל דבר שמטריד אותי, די מציק לי שלא הספקתי לבקר את כולם".

שמיל: "בטח שזה מציק, חיילים עד היום זוכרים את זה".

ורדי: "בתהליך הזה שאתם יזמתם בבלוג הלכנו לבקר אנשים. ביקרנו את זמיר וחודרה ושרלין. בתהליך הזה אנחנו משתתפים ואני מקווה שזה עושה טוב לחיילים, וזה גם עושה טוב לנו".

שמיל: השיקום של גדוד 12 היה עגום, צריך היה למנות את ורדי לסמג"ד

שמיל: "צריך להבין דבר אחד – השיקום של הגדוד היה שיקום עגום עם חוסר הבנה בסיסי מה צריך לעשות. הגדוד כולו היה מרוסק. הקצין הבכיר היחידי שנשאר מכל הגדוד היה ורדי. כדי לשקם את הגדוד היה צריך להעלות אותו מיד לתעסוקה בקו. צריך לבנות מערכת מוצבים, צריך לבנות מערכת סיורים, צריך לבנות אבטחה. מצד שני, אף אחד לא מכיר את הגדוד. מג"ד חדש, סמג"ד חדש, מ"פים חדשים שלא ידעו בכלל איפה הידיים והרגליים שלהם. מ"מים חדשים, צריך לתדרך אותם, ואתה לא יכול לעמוד בכל המטלות. אתה צריך לזכור שברגע שוורדי הגיע לקונייטרה דבר ראשון שמו אותו בקו. לא אמרו לו – תשב באיזה בסיס עורפי, תתארגן, תתאמן, תכין את החבר'ה. הוא קיבל הכל חדש, כולל חיילים. כי מהפלוגה המקורית לא נשאר כמעט כלום. מערכת השיקולים של ורדי היתה, אני מניח, לדאוג שהחיילים יישארו חיים בקו החדש הזה. בדילמות האלה אי אפשר לעמוד. מי שקבע את מערכת השיקום של הגדוד עשה מערכת בלתי אפשרית לטפל בה. אם היו שואלים אותי מה לעשות, הייתי אומר צריך לפנות את ורדי מהפלוגה, להגיד לו – תהיה סמג"ד. סגן, סרן, מה זה חשוב, תהיה סמג"ד, אתה מכיר את הגדוד, את המעט קצינים שנשארו, תבנה איזו מערכת".

ורדי: "מה ששמיל אומר, שמי שנשאר בגדוד במטה ומי שנשאר בחטיבה היה צריך להסתכל על התמונה כמו ששמיל מתאר ולעשות החלטות בכיוון הזה, כלל לא בהקשר של המינוי שלי לפי הצעת שמיל. אבל לא החטיבה ולא הגדוד ראו את התמונה של שיקום הגדוד".

שמיל: "זה רק מפקד החטיבה עם המטה שלו. אבל זה לא עניין אותם בכלל, מה שעניין אותם זה להתחיל למכור סיפורים [על קרב תל פאחר]".

תל פאחר היעד הצפוני, תצפית למערב

אבל בזכות כל ההשקעה בסיפורים ובשירים, קרב תל פאחר הפך למיתוס שחיילים גדלים עליו. שמיל: "אבל תמיד השאלה אם זה שווה את הנזקים שזה עשה לחיילים, את הנזקים שזה עשה לקצינים. האם זה שווה את מה שאנשים עברו כבני אדם. זו השאלה. אז נניח שההילה סביב אותם סיפורים היתה רק 70 אחוז, זה היה משנה משהו? זה לא היה משנה כלום. זה מפריע כיום לסיירת לעשות כנס בנען עם כותרות – אנחנו כבשנו את תל פאחר? הם בכלל היו בכפר יובל [חדירת מחבלים בפיגוע ב-1975]? על זה אני מתחייב בראשי, כי אני הייתי מפקד כוח הפריצה בכפר יובל. לא היתה שם שום סיירת ולא היה שום דבר שדומה לסיירת".

ורדי: "הקרב הזה [תל פאחר] אם אתה משווה אותו לגבי הפצועים וההרוגים, אז אפשר לעשות השוואה כזאת. אני עושה עכשיו השוואה מה תרם הקרב הזה למורשת של גולני וגם ליחידות אחרות. מה שתרם הקרב הזה הוא בעובדה שכאשר הכל משתבש עדיין אתה עומד במשימה ודבק בה וכובש את היעד. ומי שעשה את זה אלה מפקדים בודדים וחיילים. זה המסר. את המסר הזה שמענו מסימן טוב, מג"ד 12 [שנפצע קשה בצוק איתן]. הוא אמר לנו את זה כשביקרנו אותו לפני שנתיים. עשו לו יום הולדת והוא ביקש שנגיע. הוא רצה להגיד שלאורך כל ההיסטוריה שלו בגולני הוא חינך את כל החיילים שלו על המסרים האלה מתל פאחר. לכן, בראייה ארוכת טווח, מבחינת מהות הצבא, הקרב הזה היה קרב לתפארת של החיילים. לא מפקדים גדולים, אלא מפקדים זוטרים בודדים".

שמיל: "זה מצביע על שני דברים שצריך. אחד הדברים החשובים בקרב הזה, לפחות בפלוגה א', זו התחושה שאני לא יכול להתבזות בפני חיילים אחרים בפלוגה. אני לא יכול להישאר למטה, לא שלא עשו את זה כמה חבר'ה, ושמישהו אחר יסתער במקומי".

ורדי: "זה דבר מרכזי בפלוגה – המחויבות ההדדית הזאת. של החבר. אם הוא רץ – אני רץ".

שמיל: "אני לא יכול להסתכל לו אחר כך בעיניים. הוא ימות ואני אשאר מאחורה?".

ורדי: "זה המסר המרכזי, זה הייחוד של הפלוגה, האחווה הזאת".

שמיל: למדתי דבר אחד פשוט – שכנראה אין חדש תחת השמש

אז למה שמיל אתה מתלונן על ההילולה שעשה המח"ט על קרב תל פאחר? שמיל: "אני לא מתלונן, אני טוען שבמקום להתעסק בעיקר התעסקו בתפל".

מה היה העיקר? שמיל: "העיקר היה לעשות שני דברים. היה חשוב מאוד להעלות את הקרב הזה לתקשורת, לידיעת הציבור, כמורשת קרב בתוך הצבא, אבל היה אפשר לעשות את זה באמצעים אחרים ובזמן אחר, ולא לבוא על חשבון של טיפול בנפגעים, ביקור אצל נפגעים, דברים אלמנטריים בסיסיים שאנשים ציפו לכך. שוכב פצוע בבית חולים, המפקד שלו לא בא אליו שבועיים-שלוש. החייל הזה לא מבין שהמ"פ יושב בקו לראות שהסיורים יהיו כמו שצריך, שהמוצבים נחפרים כמו שצריך. כש-ורדי התעסק בפלוגה הוא התעסק מ-א' עד ת'. זה לכתוב הוראות ולראות שהכל מתאים. וכשאתה לוקח ומסיח את סדר היום המבצעי ומביא אותו לטובת כל מיני כתבי חצר כאלה, אז אתה מקבל דברים שקיבלנו. כל אחד שרצה לעשות סיור ליוו אותו. כל ראש מועצה שרצה לסייר, או עוזר פרלמנטרי, או יגאל אלון שכל שני וחמישי רצה לבקר בגולן וצריך להוריד לו אבטחה, זה בא על חשבון מיליון דברים אחרים שצריך לעשות. אני אומר לך באחריות, ורדי לא יכל לעזוב את הקו. אני מתחייב לכך בראשי. גם אם היה רוצה, המג"ד היה הורג אותו".

למרות זאת, ורדי, אתה מרגיש החמצה או פספוס בכל הקשור לעניין הביקור אצל הפצועים? ורדי: "ההחמצה זו דבר רגשי. גם אם היתה סיבה טובה כמו ששמיל תיאר, רגשית זה היה חסר לי לבוא ולראות אותם ולעודד אותם".

פצועי גדוד 12 מתל פאחר בבית החולים רמב"ם

שמיל: "אתה צריך להבין דבר אחד פשוט. ההרגשה זה שטויות. זה מילים יפות. כל אחד מאיתנו יש לו מערכת ערכים. ורדי גדל על מערכת ערכים גם בקיבוץ וגם בצנחנים וגם בגולני, שצריך להתעסק בעיקר ולא בתפל. וצריך לדאוג שהחיילים יידעו שיש מי שדואג להם, וזה נמנע ממנו. יש לו מיליון סיבות, והחיילים לא יודעים את הסיבות האלה. זה גם לא מעניין אותם. מה מעניין את החייל שהמ"פ לא בא אליו כי איזה עוזר פרלמנטרי החליט שהוא צריך לבוא לבקר בגולן והמ"פ צריך ללוות אותו והוא קיבל פקודה? את החייל בבית חולים זה לא מעניין. הוא שוכב עם כאבי תופת, לא יודע מה קרה. הרי 100 אחוז מהחיילים לא ידעו מה קרה בכלל. הם מצאו את עצמם בבית חולים, אלוהים יודע איך הם הגיעו לשם".

אבל ורדי, כדאי לציין שכן ביקרת פה ושם את הפצועים. ורדי: "ביקרתי, אבל לא מספיק. את שמיל למשל לא יצא לי לבקר. וזה הסגן שלך".

שמיל, זה הפריע לך? שמיל: "לי לא, אבל לחיילים כן. אני הייתי ברמה שהבנתי אותו, חייל לא מבין את זה".

המח"ט לפחות ביקר אותך? שמיל: "המח"ט היה פעם אחת אצלי. פרדוקסלית, מי שביקר אותי הכי הרבה היה דדו [אלוף פיקוד צפון]. טוב, הוא היה מנטעש".

ורדי: "שמיל, לא דיברנו על זה, אבל עד שלא שמעתי בסביבות רבע לחמש שיורים עליי מעל הראש לכיוון היעד הצפוני, כשאני בתעלה בדרומי, וזה היה הכוח של שמיל – עד שזה לא קרה, אני לא ידעתי מה יקרה בקרב הזה. אם נצליח או לא נצליח, אם נמות או לא נמות, אם נכבוש או לא נכבוש, למרות שעזרא סלע [מ"מ המיוחדת] כבר הגיע כמה דקות קודם. אבל כששמיל התחיל לירות מעליי, הבנתי שזה רציני. שכוח שלנו מגיע, כובש את העמדות שם ומתחיל לסייע. אז הבנתי בכלל שיש סיכוי שננצח".

ועוד לא ידעת אז שזה שמיל בכלל. ורדי: "נכון, אבל ידעתי שזה כוח שלנו. רק אחר כך נודע לי שזה שמיל. זה הנקודה שנתנה לי הרגשה שהנה אנחנו יכולים לכבוש את היעד. אחר כך כשנודע לי שזה שמיל ושהוא נפצע, ואחרי כל זה לא לבוא לבקר אותו בבית חולים, זה דבר שאתה לא משתחרר ממנו. אני מדבר גם על חיילים אחרים, אבל אני נותן לך דוגמה איך אתה מתחבר עם נקודות די אקוטיות בתוך הקרב. והכוח של שמיל שינה לי את כל ההרגשה, שהנה עוד כוח נכנס. כי עד אז הרגשנו מאוד בודדים, לא ידענו מה קורה".

שמיל: "כולם הרגישו בודדים. אני לא אשכח כל החיים שלי את הקטע עם שוורצי [סמ"פ ג']. שוורצי התחיל בשלב מסוים עם ההומור הידוע שלו. אני אמרתי לו – שוורצי תוריד את הראש, יורים פה כמו משוגעים. אז הוא אמר לי – אל תדאג, אותי יהרוג רק טנק ואין להם יותר טנקים. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אחרי חמש דקות הוא זוחל אליי ואומר – שמיל, אם אני יוצא מפה חי אני מתחתן. הוא כבר אז התחיל ללכת עם צביה. כבר היה שלבים שאתה לא יודע מה עובר עליך".

בתל פאחר המפקדים הזוטרים הרגישו בודדים

אנחנו אוטוטו 50 שנה למלחמת ששת הימים, ובשנים האחרונות כשצצים כאן על תל פאחר סיפורים חדשים, תחקירים ועוד, האם למדתם דבר חדש שלא ידעתם כל השנים האלה? שמיל: "תראה, למדתי דבר אחד פשוט – שכנראה אין חדש תחת השמש. בקרב תל פאחר לא היו דברים שלא ידענו. מה, לא ידענו שצריך לבוא מהכיוון שתיכננו? לא ידענו שצריך אש סיוע עד הרגע האחרון? אבל כשאתה בודק בפועל, אתה מגלה שבין התכנון לביצוע לא היה שום קשר. והדבר הכי חמור שפתאום מצאנו את עצמנו כגדוד, ואחר כך במסגרות יותר קטנות, כבודדים. מערכת הקשר לא עבדה. לדעתי התחושה הכי תורמת לקרב זה שאתה יודע איפה נמצאים החברים שלך, לאיזה כיוון הם הולכים, ולי התחושה בקרב הזה היתה שאני לבד. ל-ורדי זה היה הרבה יותר כי הוא היה הרבה יותר זמן ממני לבד. אתה לא ידעת מימינך ומשמאלך, מי אויב, מי לא אויב, לא ידעתי את תמונת המצב. איפה עולים, מי עולה, לא קיבלנו שום פקודה".

כשהיית ליד הסמג"ד הפצוע זוהר נוי לא קיבלת ממנו פקודה? שמיל: "אנחנו הגענו לזוהר, שוורצי ואני. שוורצי ראה אותו ראשון, זוהר היה כבר במצב של איבוד ההכרה".

והוא במצבו הצליח להגיד לך שתמצא את הסורי שירה בו. שמיל: "הוא אמר – תביא את הסורי, אני אהרוג אותו. חוץ מזה הוא לא אמר לי שום דבר. אבל הבעיה לא היתה שם, הבעיה היתה יותר מוקדם. באותו רגע שהחליט מי שהחליט שאנחנו משנים את התוואי של ההיערכות המקורית, היה צריך להגיד לנו – יש שינוי חבר'ה, אתם לא באים ממזרח, אתם באים ממערב. ואפילו פקודות בקשר, איפה כל פלוגה. אז ורדי היה לו מספיק זמן להגיד לי עם הכמה זחל"מים שהיה לי – תשמע, היות ואני עולה עם הפלוגה, תעקוף את כולם, תחבור ותגיע אליי. היינו מסגרת הרבה יותר גדולה. מתי אני הבנתי שאנחנו לא בתוואי? כשעברנו את הפיצול ופתאום חטפתי אש תופת ואני רואה שאף אחד לא בכיוון. אם ננתח את הקרב של מה שהיה צריך לקרות, יש דברים שגילינו פתאום שהיו הפתעה. עכשיו כשחופרים יותר בבלוג יש סיפורים אם חיל האוויר תקף או לא תקף, יש ויכוח מתי הפסיקו את אש המרגמות, יש ויכוח על אף אחד לא יודע מי נתן את הפקודה להפסיק. יש דברים שאתה רואה שבכל קורס קצינים בסיסי יודעים שצריך לעשות ולא עשו שם".

מבט אל היעד הצפוני בצילום מהיעד הדרומי בו שהו חלק מאנשי פלוגה א' לאורך כל הקרב

ורדי: כשהמג"ד אמר שהוא עולה צפונה, משהו היה צריך לקרות בחטיבה. שעה שלמה – שקט

ורדי: "הרבה שנים לא התעסקתי בזה לעומק. לפעמים היו מבקשים ממני לעלות לתל להסביר, אז הייתי עושה את זה. מה שהחייה את כל הסיפור זה היוזמה שלכם, בעיקר דני [ביזר, מ"מ בפלוגה] שהתמיד בזה, ותוך כדי התחקור הזה גיליתי הרבה דברים טקטיים שלא ידעתי. בדברים הגדולים לא היה חדש. העובדה שכל אחד עשה את מה שעשה זה בגלל שהכרנו את המשימה. גם כשלא קיבלנו פקודות. אבל נודעו לי כמה דברים שלא ידעתי".

כמו מה? ורדי: "אני לא ידעתי שהסיירת עמדה חצי שעה בין שער דרום לשער צפון ולא נכנסה. ושסולוביץ' [סמ"פ ב'] הגיע, היא אמרה לו להיכנס".

שמיל: "היא [הסיירת] לא עמדה, היא התחבאה מאחורי שיחי הצבר לכיוון של המרגמות 120 [עמדה סורית מזרחית לתל פאחר]. הם הגיעו לשער וברחו מתחת לסברס".

ורדי: "אז לא ידעתי, ורק אחר כך ידעתי שהסמח"ט הגיע והוא דחק בהם להיכנס. זו נקודה שמפריעה לי. נקודה נוספת: מוסא הודיע לחפ"ק המח"ט ב-14:35 שהוא נע צפונה על תוואי ההטיה. זה אנחנו יודעים מיומן הקשר. רק שעה אחרי זה המח"ט נקט באיזשהו מהלך ואמר לאורי שמחוני [קמ"ן החטיבה] – לך תראה מה קורה עם גדוד 12. איפה שעה שלמה המח"ט? הוא רואה שינוי ציר של גדוד שלם שלו, שהוא יודע מה המשמעות של שינוי ציר. שינוי ציר זה שינוי משימה, שינוי תקיפה, שינוי תוכנית, הכל השתנה. שעה שלמה! וזה היעד המרכזי של חטיבה 1 של גולני. אני לא מצליח להבין מה נעשה בחפ"ק בנקודות הקריטיות האלה, שהמהלך הכי חשוב שצריך לתקוף את תל פאחר ולהשתלט עליו זה שלב שהיה במערכה החטיבתית הכי חשוב".

ולא הצלחת להבין מקריאת יומן הקשר מה קרה בשעה הזו, שאפשר להבין למה המח"ט לא היה בקשר עם הגדוד? שמיל: "אני לא למדתי שום דבר".

מג"ד 12 שנהרג בתל פאחר, סא"ל מוסא קליין

ורדי: "קראתי את יומני הקשר, ראיתי שבתחום תל פאחר וגדוד 12 אין שום דבר בשעה הזאת. לכן אני אומר לך זאת".

שמיל: "אני אשאל אותך שאלה פשוטה – הגדוד היה צריך לעלות ממזרח למערב, התוכנית הארטילרית דיברה על מתן אש סיוע לגדוד בשלב ראשון על היעד הצפוני מערבי. וככל שהגדוד יתקדם האש תרד למטה. אבל יכול להיות שחלק מהגדוד נהרג מירי שלנו, כי הגדוד עלה ממערב ואף אחד לא שינה את התוכנית הארטילרית. לא שינו את מטרות הארטילריה".

ורדי: "לפי יומני הקשר, מרגע שהמג"ד מוסא בשעה 14:35 אמר שהוא משנה ציר ועולה צפונה, משהו היה צריך לקרות בחטיבה. שעה שלמה – שקט. תראה בקשר. מתקשרים לגורודיש וגורודיש מתקשר לזה , ו'אולר' פה, והטנקים מדברים, ולגבי גדוד 12 – שעה שלמה ושום דבר".

שמיל: "היו שם כמה תקלות בסיסיות שאני לא מצליח להבין אותן. כשהמח"ט כבר הבין שיש משהו ושלח את הסמח"ט, כמה זמן לקח לסמח"ט להגיע מגבעת האם לתל פאחר? יותר משעה וחצי. הוא התעסק עם החפ"ק של זה ועם התאג"ד, הוא חיכה לטנקים וחיפשו כל מיני דברים שלא מן המניין. תבדוק – שעה וחצי, 4 ק"מ עם ג'יפ סיור, זה סביר?".

ורדי: "המח"ט דיבר איתי בשעה 5, שעתיים אחרי תחילת ההסתערות, לא אחרי שינוי הציר. אנחנו התחלנו את ההסתערות ב-15:10 בערך. הסיפור שנכנס לתוך ההיסטוריה, שמוסא טעה בציר, התחיל מהשעה הזאת בקשר".

שמיל: "ורדי, הסיפור של מוסא התחיל אחרי המלחמה כשהיה נוח להם והתחילו לחפש הסברים".

כבר ביומן הקשר רואים שהמח"ט אומר למג"ד 51 שינוי משימה – 'אני רואה ש-12 טועה'. זה קרה תוך כדי הקרב, ולא אחרי זה. שמיל: "יונה שתל את זה ופיתח את זה".

שתל ביומן הקשר? ורדי: "זה בהתבטאות שלו".

שמיל: "כשאתה בודק את לוחות הזמנים זה בלתי סביר שסמח"ט מקבל פקודה מהמח"ט – גדוד 12 נשחט, תרוץ מהר לשמה, הוא מתעסק בלאסוף זחל"מים, הוא מחכה שטנקים יתדלקו, מחכה שהטנקים יתחמשו, בדרך הוא מוצא תאג"ד מצ'וקמק של חטיבה 8, לוקח את החמישה חיילי סיירת ומטהר שם את הסורים [במוצב נעמוש] – אם היו או לא היו, אני לא יודע – ומגיע אחרי שעה וחצי 4 ק"מ. זה נחישות? זה דבקות במשימה? זה ניסיון לפתור בעיה?".

ספרו של אורלנד עם הקדשה אישית של המחבר ליונה אפרת

ורדי: "בוא אני אספר לך משהו, למה התחבר לי הסיפור אחרי כמה שנים. שמיל אולי יודע. יום אחד הגיע אליי הספר של יעקב אורלנד [המשורר], שבו אורלנד מתאר את קרב תל פאחר: והנה יונה והקרב, והחיילים ויונה, והרבה דן שילון והרבה ראובקה מהסיירת ועוד אחרים. אני ממשיך לקרוא, חיפשתי משהו אחד – את המילה מוסא. מצאתי את שמו, אבל לא בהדגשים הראויים לו ביחס לכל האחרים. אין לי בעיה עם הספר הזה. אבל כיוון שיונה דחק באורי אייזנברג [מח"ט גולני ב-1976] לחלק את הספר הזה כמו ספר תנ"ך בהשבעה של כל טירון בגולני, לא היה נראה לי, כי זה לא שיקף את פעולות כל גדודי החטיבה. הלכתי ליונה ואמרתי לו – יונה, אין לי בעיה עם המקאמה הזאת, אבל לא צריך לחלק אותה כספר כמו התנ"ך לכל טירון בגולני".

והוא הבין את הביקורת שלך? ורדי: "ודאי, תקרא את הספר עוד פעם".

שמיל: "הוא היה איש חכם. אתה יכול להגיד עליו הכל, טיפש הוא לא היה".

ורדי: "אחרי שאני מספר לך את זה שאתה רואה מתוך הכתוב, אתה מרגיש בו את האחרים, לא את מוסא. הלכתי לאורי אייזנברג והוא גם ראה את זה ואמר שאני צודק ולא חילק".

שמיל: "על אורי אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל ביצים יש לו".

המח"ט יונה אפרת מתמוגג ממורשת הקרב של גולני ממלחמת ששת הימים [מאלבומו של אורי וילף]

שמיל: המח"ט והקמ"ן היו צריכים את ורדי כאבן יסוד לבניית סיפור

הדברים שאתה אומר עכשיו לא ניקרו בך כשנסעת יומיים אחרי הקרב עם המח"ט ועם הקמ"ן שמחוני, שלקחו אותך לבדוק אם השטח היה עביר מדרך ההטיה לדרך הנפט? ורדי: "אחרי יומיים אני יכול לנתח את כל הדברים האלה?".

שמיל: "על ורדי עבדו בשיטת מכבש. ולמה? כי הוא היה בפרונט, בחזית, ולא היה אף אחד אחר. חלק מהמפקדים נהרגו, חלק נפצעו, וכל המכבש הזה עם הכמה טון האלה עבד עליו".

ורדי: "תשמע, למה יומיים אחרי הקרב המח"ט לוקח אותי בג'יפ עם הקמ"ן כדי לנסוע באיזושהי דרך? למה הם עשו את זה? לא מבחינתם – מבחינתי. לאיזה צורך? אני שואל אותך. יומיים אחרי הקרב מוציאים אותי מהקו – תעלה על הג'יפ. הקמ"ן יושב פה, המח"ט נהג, והם יש להם צורך להראות לי איפה היתה הדרך. למה הם הרגישו צורך לבדוק את הציר?".

כדי לבדוק למה המג"ד לא עלה לדרך הנפט. ורדי: "נכון, אז לקחו אותי".

לקחו אותך כי אתה היית שם. ורדי: "לקחו אותי בתור מי שהיה שם. והג'יפ עלה וירד, ואורי שמחוני שואל אותי – נו, מה אתה אומר? אז אני אומר לו – אורי, אני לא יודע איפה עלינו ואיפה ירדנו, אני לא יודע מה התוכנית המקורית, אני הייתי מ"פ. לא הייתי קמ"ן הגדוד ולא מג"ד. ואני לא יודע איפה העלו אותי. האם העלו אותי בציר המתוכנן, או שלקחו אותי דרומה ועלו בלי בעיות".

אתה מרגיש שניסו להשתמש בך? ורדי: "לא מרגיש שום דבר. לא תשמע את זה ממני. אני רק אומר את זה כל השנים. קודם כל, אני מאשר את העובדה שעליתי וירדתי, זה נכון ,אבל אני לא יודע באיזה ציר, לא היה לי מפה, לא ידעתי איפה הציר המתוכנן המקורי. אתה יושב מאחור בג'יפ בלי מפה, וגם אם היתה לי מפה, אני לא יודע מה הציר שתוכנן".

שמיל: "ורדי היה אבן פינה לבניית סיפור. הם היו צריכים אותו כאבן פינה".

ורדי: "למה הם לקחו אותי? למה הם לא נסעו לבד?".

שמיל: "הם היו צריכים סיפור, כי ורדי נתפס כקצין בכיר בגדוד והם היו צריכים אותו, כי אם הוא היה אומר 'כן' – הם היו בונים את כל התאוריה על ורדי. הם היו צריכים חיזוק".

האמת שאם כבר לקחת מישהו לסיור הזה, היו צריכים לקחת את יוסי פרידמן שהיה קמב"צ 12. ורדי: "נכון, אתה צודק, מישהו כזה מהגדוד".

שמיל: "יוסי היה אחר כך סמ"פ שלי והיו לנו שיחות כל לילה. הוא אמר לי – שמיל, היחידי שהיה לו את המפה זה שלמה סגל" [מ"פ ב'].

ורדי: "בסדר, אבל נניח מבחינת אורי שמחוני ויונה, הם היו צריכים לקחת מישהו שמכיר את המפה".

שמיל: "הם היו צריכים אבן פינה לבנות את הסיפור".

ורדי: "הם יודעים שאני לא הובלתי את הכוח. אני הייתי הראשון בסדר התנועה של הפלוגות, אבל סגל הוביל. הקמ"ן, הקמב"צ, כולם למדו את זה, אבל אני לא הכרתי את הציר המתוכנן. אז אני לא מבין למה לקחו אותי. שמיל מספר תיאוריה שיכול להיות שהיא נכונה, אבל אני לא רוצה להאשים אף אחד".

שמיל: "הם היו צריכים אותך כאבן יסוד, הם רק רצו שתגיד כן. אם היית אומר כן, היו אומרים ורדי אמר, לכו תתווכחו עכשיו עם ורדי".

דרך ההטיה לכיוון צפון ומוצב תל פאחר (הגבעה המיוערת)

זה אולי מסביר איך הם פעלו באותה שעה שבה גדוד 12 כמעט שלא מופיע ביומן הקשר. שמיל: "הם לא פעלו בכלל. אף אחד לא יכול לספר לך שלא רואים את תל פאחר מגבעת האם. לא צריך משקפת, אפילו משקפיים לא צריך".

ורדי: "רואים משם הכל כמו על כף היד".

שמיל: "אז הם לא יכולים לספר לך סיפורים. זה לא עניין אותם, זה האמת, בחייך. זה לא שהיית צריך להתווכח אם החפ"ק הבחין או לא הבחין. אין אחד בעולם שיהיה בגבעת האם ויגיד שהוא לא רואה את תל פאחר".

אולי כי הגדוד החשוב יותר היה דווקא גדוד 51 בתל עזזיאת. שמיל: "זה לא נכון, זה בני ענבר [מג"ד 51] בנה אחר כך כסיפור".

תל עזזיאת נחשב לאגוז היותר קשה. שמיל: "ממש לא נחשב לאגוז היותר קשה".

אולי אתה אומר את זה בדיעבד, כי בסופו של דבר עזזיאת נכבש בקלות יחסית ותל פאחר במאמץ רב, בניגוד להערכות. שמיל: "אני לא אומר את זה בדיעבד. תראה, הייתי כולה סמ"פ, בקושי ידעתי לקרוא תצ"א. אבל כשאתה בודק היום מתוך ראייה שלמדת בצבא, על מה תל עזזיאת שומר? על איזה ציר הוא שומר? תל פאחר היה מפתח שאם אתה פותח אותו, אתה מצד אחד פותח לזעורה ועין פית, ומצד שני אתה פותח לכיוון מחנות הבניאס ונוסע על הכביש".

אפילו המג"ד מוסא קליין שידר אווירה של טיול לפני היציאה לתל פאחר. שמיל: "כי זו היתה האווירה שהפיקוד שידר בעסק הזה. מה אתה חושב, שלג'מקה [קמ"ן פיקוד צפון] אין חלק בעסק הזה? שלדדו אין חלק בעסק הזה? ולאורי שמחוני אין חלק בעסק הזה? זה פאשלה של מודיעין ברמת על. כי מה אמרו לנו? שאיפה שיש כיסויי ראש זה לא חפור. הפאשלה היא מערכתית. לכן הם עבדו על עיקרון השרשרת. אתה יודע מה זה עיקרון השרשרת? השרשרת בפני עצמה היא חזקה, אבל החוליה היא חלשה. ברגע שפורצים חוליה כולם נופלים על החוליה ויושבים עליה שהשרשרת לא תיפרץ. ואז השיטה פשוטה: פתאום הפיקוד מגן על החטיבה והחטיבה מגינה על זה, וכולם מגינים על כולם. ולמה? כדי שהשרשרת לא תיקרע. זה הכל".

————————————————————————————————————————————————————————–