שטרית שוב על הגדרות

עמרם שטרית עולה מדרך ההטיה לגדרות של הדרומי ומשחזר מטווח אפס את ירי הררנ"ט ואת מעבר הגדרות על גבו של שירזי * בולחובר מחפש מאיפה ירה ארגזי מא"ג על היעד הצפוני * אסרף מפלוגה ב' זוכר את בורג' בביל * מוטי רוזנבלום זוחל מתחת לגדר בעקבות אחיו שנהרג * האנשים שחזרו לתל פאחר ביום השנה ה-49 לקרב

עמרם שטרית [בחולצה הצהובה] מסביר לתלמידים מבאר שבע מה עשה בקרב תל פאחר

תל פאחר, 9 ביוני 2016, עמרם שטרית [בחולצה הצהובה] מסביר לתלמידים מבאר שבע מה עשה בקרב

עמרם שטרית לא ישכח את ה-9 ביוני. לא את זה שעבר ב-1967 בקרב תל פאחר, ולא את זה של 2016 שבו שיחזר לראשונה את מה שעבר בכיבוש היעד הדרומי, ולאחר מכן מצא את עצמו מספר על כך לעשרות תלמידי תיכון.

הררנ"טיסט בן ה-18, שלחם בכוח ורדי' בפלוגה א' של גדוד 12, הפך תוך רגע לכוכבם של הנערים מתיכון מקיף ו' מבאר שבע, שהגיעו לתל פאחר בחמישה אוטובוסים. כשאחד המדריכים פתח בהסבר ממרומי התצפית בחזית המערבית, ניגש אליו חיים סייג, אחיו של מיכאל סייג מחללי הקרב, וסיפר לו שנמצא כאן אחד הלוחמים – אותנטי לגמרי! המדריך המופתע ביקש משטרית לתת הסבר, שטרית הצנוע סירב תחילה, אולם נכנע מיד למחאת התלמידים. הוא התייצב בפניהם, תיאר את לחימתו שלו ושל חבריו על היעד הדרומי וזכה למחיאות כפיים, ולסיום נענה במבוכה גם לבקשות של כמה נערים ומורים לצילום משותף.

עבורו היה זה יום גדול. לאחרונה ביקר כאן במפגש בספטמבר 2014, שבו בין היתר שיחזרו לוחמי כוח ורדי ובהם המ"פ ורדי והמ"מ מוראד את אשר קרה, אבל הפעם זה היה שונה. שטרית עשה זאת במקום המדויק של ההתרחשויות.

זה החל בג'יפ של חנניה בולחובר, שהיה מ"מ בפלוגה ג', שהסיע את חיים ושרהל'ה סייג, משפחתו של החלל מיכאל סייג. נסענו לתל פאחר דרך גבעת האם ומשם לאורך המסלול שעשה גדוד 12 עד ליעד. בדרך ההטיה, מתחת למוצב הדרומי, עצרנו והשקפנו אל המוצב המתנשא. המרחק עד לגדרות של הדרומי היה כ-350 מטר, אבל בשיפוע התלול ובסבך הקוצני רצוף אבני בזלת וסלעים, זה נראה כמו קילומטר. לפני כשנתיים הגענו לכאן עם המ"מ שמואל מוראד, ואז עשינו רק רבע דרך מלמטה למעלה ולבסוף חזרנו לרכב בדרך ההטיה ונכנסנו לדרומי מלמעלה. הפעם העניינים התגלגלו אחרת.

עמרם שטרית לפני הטיפוס על היעד הדרומי שם נלחם ב-1967

עמרם שטרית לפני הטיפוס לכיוון היעד הדרומי של תל פאחר, שם נלחם ב-1967 במסגרת כוח ורדי מגדוד 12

שטרית זכר את המקום ואת המראה מלמטה. בפעם האחרונה שהיה כאן הוא ניצב עם חגור מלא, קסדה, נשק ופצצות ררנ"ט ונע עם חבריו שהעפילו אל משימת כיבוש תל פאחר – מלמטה כלפי מעלה. אחרי 49 שנים נראה היה שעמרם יתקשה לעלות את זה, אבל הוא הפתיע ואמר שאין בעיה, שהוא דווקא ישמח להציץ מקרוב למקום שחרט בו את רישומו עד היום עם אותה פציעה קשה ביד ימין. ביחד איתו התחלנו במסע לשחזור כניסת כוח ורדי אל היעד הדרומי.

טיפסנו לאיטנו אל עבר סבך הגדרות. שלט צהוב שהזהיר ממוקשים בלט אלינו כל הדרך וסימן את המקום שבו קנה דוד שירזי תהילת עולם בשכבו על הדוקרנים למען חבריו.

גם אחרי 200 המטר הראשונים דומה היה שהיעד נותר רחוק ומרוחק, אבל ברגע מסוים הוא לפתע התקדם אלינו בצעדי ענק, או שמא אנחנו אליו.

חצינו גדר ראשונה והגענו אל סבכת גדרות עכביש חלודות. כ-40 מטר אחריהן ניצב הבונקר הראשון של היעד הדרומי עם פצע פגיעה מכוער במשקוף. עמרם שטרית בטוח שהוא האחראי לזה, אבל נזק כזה מסוגל לבצע רק פגז רציני. הררנ"ט הצנוע שירה שטרית קילף לכל היותר שכבת צבע מהבטון המאסיבי המזוין.

בחורשת טל: שמעתי שריקה מדהימה של פגז וכל השיניים הצטמררו לי

הסיפור של שטרית בקרב תל פאחר החל בחורשת טל. שם הוא זוכר את החבר'ה מתארגנים ליד הזחל"ם, אולי באיזה תדריך מ"מ. על החורשה שבה התאספו כוחות גולני היתה הפגזה סורית לא רצינית. שטרית: "פתאום היתה שריקה מדהימה של פגז מעלינו, כל השיניים הצטמררו לי, נכנסתי לפחד מדהים. הפגז נפל על גזע עץ גדול. זה חקוק לי. אבל מרגע שהתחלנו לנוע כל הפחד נעלם לי בבת אחת".

שטרית הוא אחד החיילים הצעירים אי-פעם ששירתו בצה"ל. הוא יליד 1949 שהתגייס ב-1965 במחזור "מאו-מאו". "התגייסתי בגיל 15 פסיק שבע", הוא מספר. "בעלייה שלי ממרוקו מהעיר סאפי ב-1961, עליתי עם אמא שלי. האחים שלי עלו קודם. ממנה ביקשו שתוריד 14 שנה מהגיל וממני ביקשו להוסיף שנתיים. נשארתי עם זה עד הגיוס והשתחררתי מהצבא בגיל 18".

הוא נמצא בכוח הרגלי הראשון שהגיע מתחת לתל פאחר, לאחר שהמג"ד מוסא קליין שינה זמן קצר קודם לכן את התוכנית והחליט על תקיפת היעד מהחזית. הפקודה היתה לפצל את הכוחות לשניים ולעלות אל החלקים הדרומי והצפוני של היעד. שטרית מצא את עצמו בכוח של המ"פ אהרון ורדי שלקח את היעד הדרומי. התחלת העלייה היתה מתוואי ההטיה מהדרך שמתעקלת מערבה.

תרשים - שני הכוחות הראשונים שתקפו את תל פאחר בטיפוס רגלי תחת אש אל שני חלקי המוצב

תרשים – שני הכוחות הראשונים שתקפו את תל פאחר בטיפוס רגלי מדרך ההטיה תחת אש [מבט מדרום לצפון]

מכאן התחלנו בטיפוס המייגע גם בגלל שהשטח רווי בקוצים ודרדרים. כל אלה לא עצרו את שטרית בן ה-67 שהחל מחדש את המסע שעשה בגיל 18.

"התחלנו להתקדם", הוא מספר, "היינו כ-12 חבר'ה עם ורדי, שמואל בן חמו, דוד שירזי. הסתתרנו פה איפה שהסלעים [כ-100 מטר אחרי התחלת העלייה מזרחה]. השקפנו להבין מאיפה יורים עלינו. זיהינו שירו עלינו מהחלק הצפוני והתקדמנו הלאה בזהירות. הייתי בין הראשונים, צמוד לשירזי ולוורדי".

תל פאחר מהפיתול בדרך ההטיה (צילום מקורב), מכאן החלו כוחות ורדי וקרינסקי בהתקדמות אל כיבוש היעדים

כך נראה תל פאחר מנקודת הפיתול בדרך ההטיה [צילום מקורב], מכאן החלו כוחות ורדי וקרינסקי בהתקדמות אל היעדים. משמאל: גל האבנים שמאחוריו הסתתרו הלוחמים מהאש שנורתה אליהם מהחלק הצפוני של המוצב

בשעה טובה ובלי בעיות הגענו לסבך הגדרות. מכאן שטרית המשיך לספר: "הירי [מהצפוני] התחיל להיות חזק כשהגענו לגדרות. בשלב זה אני הררנ"טיסט נמצא ראשון בכוח, כי אני צריך לירות קודם את הפצצה וכולם מאחוריי. עד שאני לא יורה אין להם מה להתקדם. הם הסתתרו פה מצדדיי. ורדי אמר לי לירות פצצה לבונקר הראשון שראינו [מוצב החוץ של היעד הדרומי השולט על דרך ההטיה]. התחלתי להחליף מחסנית. ורדי ראה שאני תקוע הרבה זמן, הוא אומר לי – שטרית, מה קורה? לא יכולתי להסביר לו שבקנה יש לי מחסנית עם כדורים רגילים. כשאני מרכיב את הפצצה אני צריך לדרוך, לשים אצבע, לבדוק שאין כדור, להעיף את המחסנית הרגילה ולשים את המחסנית השנייה עם קליעי התחמיש. הוא לא הבין למה אני מתעכב ולא היה לי זמן להסביר לו. לא עניתי לו, הרכבתי את המחסנית הנכונה ויריתי לבונקר. מיד אחרי זה שמעתי צעקות של הערבים – מויה, בויה, משהו כזה. כנראה שהיו פצועים מהירי הזה.

"ואז ניסו להשחיל בונגלור מתחת לגדרות, לא זוכר מי זה היה. הבונגלור היה אמור להרים את הגדר ביחד עם המוקשים, אם יש שם. זה לא עבד. ניסו לחתוך ולא הצליחו, ואז בהפתעה דוד שירזי זכרו לברכה נשכב על הגדר. בהתחלה לא תפסנו מה הוא עושה, ואז נזכרנו באימונים ובתרגולות. אף אחד לא אמר לו לשכב. הייתי בין הראשונים שטיפסו על הגב שלו. חששתי לעלות עליו כי היה לי תרמיל מלא פצצות של הררנ"ט, וגם כי קצת לא היה לי נעים. אבל אחר כך ראיתי אותו שהוא מגיע וכלום לא קרה לו חוץ מבגדים קרועים".

קצה היעד הדרומי

גגו של מוצב החוץ בקצה היעד הדרומי לכיוון מערב מציץ מתחת לעץ, כשגדרות עכביש מקיפים אותו

והוא נשכב על הגדרות, כי ככה תרגלתם באימונים. שטרית: "כן, כל פעם בתרגולות מישהו אחר היה נשכב ועושה את זה".

ביחד עם שירזי אנחנו יודעים שנשכב גם יעקב חודרה. "לא ראיתי אותו. הופתעתי ששמעתי לפני שנה שנשכב גם הוא. אני לא יודע על איזה גדרות הוא מדבר, אולי זה היה במקום אחר. הוא אומר שהיה על יד דוד שירזי? אז אולי אחרי שעברתי פנימה הוא נשכב. אני ראיתי רק את דוד שירזי. היינו פה 12 חבר'ה בערך, אני זוכר שהיו ורדי ובן חמו, לא זוכר מי היו כל היתר. שירזי נשכב על הגדר, עלינו על הגב שלו וקפצנו פנימה. אני קצת נפלתי כי נתפס לי הבגד בגדר. קצת פחדתי שהפצצות יתפוצצו מהנפילה, אבל הן מופעלות רק על-ידי תחמיש, ומשם המשכנו הלאה".

מוצב החוץ

מוצב החוץ במבט מקרוב. הפגיעה במשקוף החלון נגרמה כנראה מירי טנק או פצצת מרגמה 120, ולא מהררנ"ט שירה שטרית

בשלב זה של הסיור שטרית הביע רצון לחצות את גדרות העכביש ולהיכנס אל היעד עצמו, גם בלי שבסביבה יהיה לנו איזה שירזי אחד לרפואה. אלא שמפאת קוצר זמן זה לא בוצע. שטרית, שהיה נפעם מגודל המעמד הזה מבחינתו, מיהר להודיע שהוא עוד ישוב לכאן להשלים את העניין.

על המשך העניינים ביעד הדרומי הוא מספר: "הלכנו בתעלות, היו לי 12 פצצות ויריתי 11".

מי נתן לך פקודות מתי לירות? שטרית: "אף אחד. עליתי בכל מיני מקומות ואיפה שראיתי לנכון לשם יריתי. כל הזמן חיפשנו בונקרים, הייתי יורה לבונקר והחבר'ה אחרי הירי ממשיכים לטהר את התעלות. באחד הבונקרים כיוונתי את הררנ"ט לירות, פתאום אני רואה מולי יושב חייל סורי. לא ידעתי מה לעשות מולו. לירות עליו ררנ"ט? ובשביל לירות בו ברובה רגיל צריך להוציא את הפצצה ולהחליף מחסנית. עד שחשבתי מה לעשות הוא ירה בי צרור. נפצעתי באיזור החזה והכתף, נפלתי ואז מאחריי בא דוד שירזי. רציתי להזהיר אותו, אבל לא יצא לי כלום מהפה כי הייתי מבולבל. ממה שאני ראיתי הסורי ירה בשירזי ואחר כך סיפרו לי שבא מישהו נוסף משלנו וטיפל בסורי.

"קיבלתי כמה כדורים ביד ובחזה, שעד היום נשארו בגוף. היד השתוללה לי, עלתה וירדה ולא יכולתי לשלוט בה. תפסתי אותה ביד השנייה, פחדתי שהיא תיפול, וכאן התמוטטתי. נשארתי במקום שבו נפגעתי עד מאוחר. רק בערב מצאו אותי, חבשו לי את היד ואספו אותי. איבדתי הרבה דם.

"לבית החולים והגעתי רק ב-4 בלילה. שם איבדתי את ההכרה והתעוררתי רק אחרי עשרה ימים. כשפתחתי את העיניים ראיתי לידי קצין מחיל הים במדים כחולים עם כובע וזקן. הוא עמד לידי כל יום עד שהתעוררתי. המשפחה שלי לא ידעה כלום. כשפתחתי עיניים ביקשתי מאחות שתכתוב לי הביתה גלויה ובאמת אחרי יומיים-שלושה הגיעו אליי המשפחה מבאר שבע".

סרטון: צפו בעמרם שטרית משחזר בקצרה את כיבוש החלק הדרומי [יש שיבושי קול בגלל הרוח]

בחזרה ל-2016. שעה קלה לאחר ששטרית ירד מהגדרות של היעד הדרומי והגיע בג'יפ למוצב עצמו, הוא פגש בתצפית המערבית את התלמידים מבאר שבע במסגרת טיול שנתי. אחד ממדריכי הטיול שם לב שמדובר ביום השנה לכיבוש תל פאחר והציע לשלב ביקור במקום. כך מצא את עצמו שטרית ניצב בפניהם ומספר על חלקו בקרב ופציעתו, ובכך סיכם יום היסטורי אישי מרגש.

יד ימין שלו שנפגעה בקרב קיימת רק למראית עין. בפועל היא אינה מתפקדת. "לקח לי שנתיים לחזור לעצמי", הוא מספר. "ממשרד הביטחון הציעו לתת לי תחנת דלק, לסדר לי מונית או איזה עסק אחר, ממש רדפו אותי שאקח משהו, אבל אני במצב ההוא הייתי כל כך מאושר שיצאתי בחיים, עד שלא רציתי כלום. רציתי רק עבודה פשוטה, רגילה. קיבלו אותי במשביר לצרכן, שם עבדתי 31 שנה [באבטחה ובמחסן] ומאז אני בפנסיה. בצעירותי למדתי נגרות ואני מתעסק בזה כיום בתור תחביב".

אחרי ביקורו על גדרות היעד הדרומי הוא התקשה להירדם בגלל גודש האירועים שהציפו אותי. לילה לבן עבר עליו בניסיונו לעכל את החוויה. לפני שנתיים בכנס תל פאחר 2014 הוא נפגש עם חבריו לכוח ורדי ששחזרו את פעולותיהם. אלא שהשחזור ההוא נעשה מהיעד הצפוני, מאחר שהיעד הדרומי מגודר עם שלטי אזהרה מפני מוקשים. בפעם הנוכחית הוא עלה בדיוק מאיפה שעלה כוח ורדי – "וזה עולם אחר", הוא מספר לנו ביום שלמחרת – "ממש עולם ומלואו. הכל נראה אחרת. את המלחמה שהיתה מספרים כל הזמן מהאנדרטה, אבל אם אתה לא מגיע למקום המקורי חבל על כל ההסברים. מה שעשינו הימם אותי, השלים לי את התמונה. זה היה עולם אחר ממה שהכרתי וזכרתי כל השנים. פתאום הכל צף ועלה. הייתי הכי מאושר בעולם".

אחי, אתה גדול. תלמידים ומורים מבאר שבע בצילום למזכרת עם עמרם שטרית

אח שלי, אתה גדול. תלמידים ומורים מבאר שבע בצילום למזכרת עם עמרם שטרית מכוח ורדי

עוד על התל: בולחובר, ביזר, אסרף וסייג

מי שעוד חזר לתל פאחר ביום השנה ה-49 לקרב היה חנניה בולחובר, מ"מ בפלוגה ג'. במהלך התנועה אל היעד, אחרי שחלק מפלוגה א' כבר נכנס לקרב ובשעה שבה רוב שרשרת הפיקוד הבכיר של גדוד 12 נפגעה, קיבל חנניה פקודה מהסמ"פ שלו, שוורצי, לירות במקלע על היעד הצפוני. הוא הוריד את הלוחמים הצעירים יחסית מהזחל וירה לעבר הצפוני כמה ארגזי מא"ג.

בנסיעה שלנו על דרך ההטיה ניסה חנניה להיזכר איפה זה קרה. האם בדרך ההטיה בנקודת הפיתול מערבה [מתחת ליעד הדרומי], או שמא מהדרך האוגפת ועולה בצמוד למוצב. בהמשך הזמן עבר בולחובר לזחל"ם של המ"מ אורי גרונר מפלוגה ב', שעשה את האיגוף במסגרת כוח הס"מפים, והגיע לבסוף אל היעד הדרומי מדרך הנפט. "היינו כל הנסיעה הזאת עם הראשים למטה כי ירו עלינו מהמוצב", הוא מספר.

את מה שעבר חנניה ביעד הדרומי, שם נפצע, הוא מספר בסרטון קצר [יש הפרעות קול בגלל רוח]. לחצו play

על התל פגשנו בשמואל אסרף, לוחם מפלוגה ב' שהיה בכוח הסמ"פ אברהם סולוביץ' בכיבוש המוצב בורג' בביל מתחת לתל פאחר. אסרף: "ירדנו לבורג' בביל, לא זוכר באיזה זחל"ם הייתי, אבל זה לא היה עם סולוביץ'. סיפרו לי אחר כך שהיו שם סורים שהיו קשורים. אני אישית לא ראיתי את זה. נשארתי על הזחל"ם ולא ירדתי כי השאירו אותי להיות ברתק. אחרי זמן קצר קיבלנו פקודה לעלות לכיוון תל פאחר. חזרנו חזרה ואז חלק עלו וחלק לא עלו. אני נשארתי למטה. היה קרב רציני. אחר כך כולנו התקפלנו באיזשהו שלב וירדנו להגושרים [חורשת טל]. לא זכור לי יותר מדי מה היה. אני רק זוכר שאיתי במחלקה היו יצחקיאן אפרים ונחמיאס [נהרגו במהלך הקרב], והיה עמדי אפרים שנפגע גם הוא".

שאלנו אם אחרי המלחמה הוא שמע מה קרה בתעלות לכוח של הסמ"פ סולוביץ', והוא ענה: "לא, לא התעניינתי בזה יותר. רק ידעתי שהוא נהרג. אני לא זוכר כל כך הרבה מהקרב. אולי זה בגלל שאני לא כל-כך רוצה לזכור".

נציגיהפלוגות של גדוד 12 התאחדות בתל פאחר. מימין דני ביזר מפלוגה א', חנניה בולחובר מפלוגה ג' ושמואל אסרף מפלוגה ב'

נציגי הפלוגות של גדוד 12 משנת 1967 התאחדו בתל פאחר. מימין דני ביזר מפלוגה א', חנניה בולחובר מפלוגה ג' ושמואל אסרף מפלוגה ב'

הגיע גם דני ביזר, מ"מ בפלוגה א' של גדוד 12, שנפצע בפאתיים הדרומיים של היעד הצפוני, והפעם הזמין כמה מחבריו ליחידתו במילואים שאיתם נלחם במלחמת יום כיפור [בפיאסקו בעיר סואץ]ולאחר מכן במבצע של"ג.

הגיע גם חיים סייג, אחיו של מיכאל סייג, שנפצע מתחת לתל פאחר. הוא לא נחשב אפילו לפצוע קשה מדי, והשתחרר מבית החולים לאחר זמן קצר בלי עין אחת. אלא שרסיס שנתקע בראשו גרם לזיהום שממנו נפטר אחרי כשנה וחצי. לפני שנה צורף שמו לרשימת הנופלים באנדרטה בתל פאחר.

עם חיים הגיעה אשתו שרהל'ה, שלפני כארבע שנים החלה לתחקר את העניינים סביב מיכאל והצליחה להגיע לרבים מחבריו בגולני. "התחתנתי עם חיים", היא סיפרה, "ו-40 שנה הוא בוכה ושותק. יום אחד התחננתי שיגיד לי איפה אחיו נלחם ורק אז הוא אמר תל פאחר. לא ידעתי כלום מה זה תל פאחר, איפה זה תל פאחר. התחלתי לבדוק ולחקור ולאט לאט הגענו לכל מיני חברים ששירתו עם מיכאל וסיפרו לנו עליו".

שרהל'ה וחיים סייג מדליקים נרות לזכרו של מיכאל

שרהל'ה וחיים סייג מדליקים נרות לזכרו של מיכאל

מוטי רוזנבלום מתחת לגדר – בעקבות אחיו

הגיע גם מוטי רוזנבלום, אחיו של דב רוזנבלום שנהרג במסגרת כוח ורדי ביעד הדרומי. מוטי גדול מאחיו בכשנה וחצי. כשגדוד 12 החזיק את הקו בירושלים מספר שבועות לפני מלחמת ששת הימים, מוטי קפץ לבקר את אחיו שהזמין אותו לישון איתו בעמדה. כך הם היו במשך שלוש יממות. "זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את דב", הוא מספר. וחיים סייג העיר: "אתה זכית. הפעם האחרונה שאני ראיתי את מיכאל היתה חצי שנה לפני המלחמה".

המקום בו נהרג דב רוזנבלום ביעד הדרומי הונצח בצילום לאחר המלחמה על-ידי חבריו, ביניהם המ"מ שמואל מוראד, שדב מת בזרועותיו לאחר שהכוח רץ לעבר סככות המינהלה כדי לתקוף אותן, ונפגע מאש שנורתה מהיעד הצפוני.

הצענו למוטי לקחת אותו למקום המדויק, לפני גדר אבנים כ-20 מטר מזרחית לסככות. הוא היסס תחילה, אבל לבסוף הצטרף וזחל כמו גדול מתחת לגדרות, כמו אחיו הסמל שעליו העידו חבריו כי היה הראשון לזחול מתחת לגדרות היעד הדרומי ולנסות לחתוך אותן במגזרי תיל.

לאחר מכן הוא הצטלם ליד גדר האבנים שעל ידה נהרג אחיו. השעה היתה קרוב ל-16:00, ואם לקחת בחשבון שכוח ורדי החל לתקוף את היעד הדרומי בשעה 15:10 לערך, נמצא שזו השעה המשוערת שבה נהרג דב.

49 שנים בדיוק אחרי אחיו הקטן: מוטי רוזנבלום זוחל מתחת לגדר בדרכו פנימה ליעד הדרומי

49 שנים בדיוק אחרי אחיו הקטן: מוטי רוזנבלום עובר מתחת לגדר בדרכו פנימה ליעד הדרומי של תל פאחר, שם נהרג אחיו דב

כאן נפל דב רוזנבלום. צילום שעשו חבריו ב-1967

העוזי, הקסדה והאבנים. כאן נפל דב רוזנבלום. צילום שעשו חבריו ב-1967

מוטי רוזנבלום 9.6.2016, במקום בו נהרג אחיו

מוטי רוזנבלום 9.6.2016, במקום בו נהרג אחיו

אחרי שהצטלם ליד גדר האבנים חזר מוטי לכניסה של אתר תל פאחר, שם סיכם את החוויה: "כל השנים דמיינתי מה קרה לדב, אבל לא הייתי קרוב בכלל. עכשיו זה שונה. אחרי שדב נפל בקרב, מישהו שם במקום ההוא עוזי וקסדה וצילמו. מוראד אמר לי שזו היתה הקסדה של דב. אני לא יודע אם זו באמת הקסדה שלו. בשבילי תל פאחר היתה כל השנים המצבה שהיתה תחילה בכניסה, ואחר כך עברה פנימה.

"באיזשהו שלב במהלך השנים התחלתי לכתוב סיפורים על הקרב. זה היה בצורת מכתבים שכתבתי לדב ובהם סיפרתי לו מה קורה במשפחה ובמדינה. כתבתי שהוא שכב על הגדר וכתבתי שנפצע ביד, והיו לי קטעי דברים ששמעתי ולא ידעתי, והייתי כותב בביטחון כאילו היו. בסופו של דבר, יום אחד צלצל אליי מישהו ואמר לי – 'אני שמוליק מוראד, אני הייתי המ"מ של אחיך והוא מת לי בידיים'. הייתי המום. מאיפה צצת? אני 46 שנים לא ידעתי כלום. מסתבר שכל הסיפורים ששמעתי או שחשבתי שאני יודע, כל אלה היו כלום. אמרתי לאשתי – אני לוקח את כל הדברים שכתבתי ושורף אותם כי זה לא אמיתי. לפני שנתיים וחצי עשינו בראשון לציון מפגש לזכר אחי, ומאז הבנתי את כל הסיפור וכל הזמן מקבל מאנשים תמונות חדשות של דב. עכשיו אני גם יודע איפה הוא נהרג בדיוק".

————————————————————————————————————————————————————————–

מודעות פרסומת

49 מחשבות על “שטרית שוב על הגדרות

  1. כל הכבוד שלמה ודני וכל המעורבים. יש לכם כישרון לכתוב את הדברים ללא סנטימנטליות, באמצעות עובדות יבשות שמרגשות יותר מכל תאור. זמן אחר היה לפני 50 שנה – זמן שבו משפחה של חייל פצוע לא ידעה עליו דבר במשך כשבוע, ואיש לא שאל שאלות. אנשים שלא ידעו בדיוק מה קרה ליקיריהם במשך יותר מ-40 שנה, ועכשיו סופסוף מקבלים מידע מהימן, בלי "להשלים" פרטים לא ידועים באמצעות הדמיון, והמידע החדש עוזר להם קצת להשלים עם האובדן הנורא, לסגור מעגל וקצוות פתוחים ולחיות קצת יותר בשלום עם הזכרונות. כל הכבוד.
    חג שמח ותקוה לשלום.

  2. הורשמתי מהפשטות והצניעות של הבחור שבגיל 15 וחצי התגייס לצבא במקום ללמוד בתיכון ואף אחד לא שם לב.
    דוגמה להכרת תודה למדינה שהיה יכול להיות בעל תחנת דלק או פרנסה מכניסה שהוצע לו חינם אבל גברה עליו הכרת התודה שהוא ומשפחתו הועלו ממרוקו . איפה כיום תמצאו אנשים כאלה שלא היו דורשים פיצויים וקיצבאות על פציעתם בקרב והיותם לנכים. עמרם שיטרית הלך למשביר לעבודת דחק פשוטה.
    ששת הימים תקופה לגמרי אחרת ברוח והערכים..נשאר להצדיע.

  3. שלמה היקר! תודה מעומק הלב על היום שהענקת לנו ביום חמישי 9.6.16 יום בו סגרנו עוד מעגל עם הרבה מידע שהבנו תוך סיור בשטח והחיבור לאדמה בה לחמו יקירנו וחרפו נפשם בכיבוש התל, הצלחת בדרכך להוציא מעמרם שטרית דברים שהיו חבויים 49 שנים ומאז שהכרנו אותו והוא בן משפחה אצלנו אז אני רוצה לאמר לך שהחשיפה והשחזור הקלה עליו מאוד . כמו כן גם עלינו , על מוטי רוזנבלום וחנניה בולחובר. מקווה שיהיו עוד סיורים כאלה וישתתפו לוחמים נוספים, יסגרו מעגלים שללא ספק יגרמו להקלה והשלמה עם עובדות קיימות ונפגש כולנו בלי נדר בשנה הבאת באותו התאריך לאיזכור 50 שנה לקרב בתל פאחר. תודה בשם כולם ושבוע טוב

  4. צילצל שריונר שהיה בטנק של נמיר ואמר שכשראה את צילום הפגיעה בבונקר החוץ בדרומי בפוסט זה – עלה לו מיד הבזק בראש. לדבריו, הוא זוכר פגיעה כזו מהטנק שלו, הוא לא זוכר איפה, ומי שירה היה התותחן נועם ביכונסקי. לדבריו זה היה בונקר שממנו נורתה אש.

    מדרך ההטיה למטה אין אפשרות לראות את הבונקר, אם כי במקומות מסויימים אם מתקדמים כלפיו אפשר פה ושם לראותו מציץ וכדי לפגוע נדרשת רמת דיוק גבוהה מאוד. בהזדמנות כשנהיה שם ננסה לבדוק זאת.

    תהייה דומה לגבי פגיעה בבונקר קיימת לגבי החזית המערבית של היעד הצפוני. גם שם אין אפשרות לפגוע בבונקר הזה מהדרך האוגפת את המוצב. כך שייתכן שהפגיעות הללו נגרמו מפצצות מרגמה 120. שאנשי שריון וארטילריה יבדקו ויקבעו.

    • "מדרך ההטיה למטה אין אפשרות לראות את הבונקר," – – – למיטב ידיעתי הבונקר הזה וחרך הירי שלו נראים בבירור כשעומדים על דרך ההטייה, ובטח כשנמצאים על טנק.

      "תהייה דומה לגבי פגיעה בבונקר קיימת לגבי החזית המערבית של היעד הצפוני. גם שם אין אפשרות לפגוע בבונקר הזה מהדרך האוגפת את המוצב" – – – לא פירטת לאיזה בונקר אתה מתכוון, שהרי בחזית המערבית של היעד הצפוני יש שני בונקרים, ש*שניהם* נפגעו. ובכל אופן, למיטב ידיעתי, שניהם נראים בבירור כשנמצאים על הדרך למטה (ומהבונקר העליון, שהוא לתצפית קת"ק, נראה רק גגו, אך הוא זה שנפגע).

      כך או כך, טוב שנוצר קשר עם מי "שהיה בטנק של נמיר", ושקיבלת ממנו גם את שם התותחן. כדאי לברר אצל שניהם (וכן אצל שאר הצוות) מה זכור להם לגבי נסיון הטנק שלהם לעלות במקום שנועד לעלייה!

      • ואכן, גם בהערה לפוסט שלמעלה נכתב: "[מוצב החוץ של היעד הדרומי השולט על דרך ההטיה]", ופשוט שאם הוא "שולט על דרך ההטיה", הוא גם נראה ממנה!

        • מהמקום שבו הייתי בתחילת הפיתול כשהשקפתי לעבר הבונקר הזה לא ראיתי אותו, ייתכן שבגלל שיחים וצמחייה. אבדוק זאת בפעם הבאה.

          אם אחד הטנקים ירה לבונקר מלמטה ופגע בגגו סביר שהחיילים שהיו בו נפגעו או נמלטו, והנה שטרית מספר שאחרי שירה את הררנט שמע משם צעקות של סורים.

          • אכן, כנראה שבגלל העשבים הגבוהים. הוא נראה בדיוק כמו בתמונה הבאה:

            לשאלתך על עדות שטרית: מההכרח לומר, לדבריו, שנפגעו ונשארו במקום, פצועים, והמשיכו לצעוק אחרי הפגיעה הנוספת.

            אם לא כן, איך תסביר את העובדה שלעדות שטרית בכלל לא ירו עליהם מהעמדה הזו? (הוא מדבר רק על ירי מהמוצב הצפוני) הרי לדבריו היו בה חיילים סורים! על כרחך שהם נפגעו כבר קודם.

            [וכפי שציטטתי בסמוך, גם מדברי המ"פ ורדי, בדברים שאמר סמוך לאחר המלחמה, משתמע שלא היה עליהם ירי מעמדה הזו].

            כמו כן נשאלת השאלה: לעדות שטרית, מאחר וכלל לא ירו עליהם מהדרומי, למה ניתנה לו הוראה לירות ררנ"ט לעמדה שלא יורים ממנה? לא יותר פשוט להתקרב אליה לאחר מעבר הגדר ולהשחיל רימון לחרך הירי? (כך עשה קרינסקי בעמדה הדומה שבתל הצפוני).

            ואולי צריך לתקן משהו בעדותו, ולומר שצעקות הפצועים נשמעו עוד קודם לכן, כשהיה הכוח לפני הגדר, ולכן ליתר בטחון נורה לשם מרחוק גם ררנ"ט.

            • הצילום שצירפת של הבונקר המערבי צולם כמה עשרות מטרים מזרחה מדרך הפיתול בעלייה לכיוון היעד.

              לגבי תהייתך למה לא להשחיל רימון לחרך הירי – אל תשכח שהכוח עוד לא בתוך היעד, עדיין יש לפניו גדרות. כדי לעבור את הגדרות בשלום היה צריך קודם לשתק מקור אש אפשרי, וזה הבונקר הזה שאומנם לא ירה אבל מתוכו אין שליטה טובה על מה שנעשה מתחתיו. אם זכרוני לא מטעני, אם אתה נמצא בתוך הבונקר אי אפשר לראות כלל מה נעשה 100 מטר מתחתיו.

              • לא עסקתי בבירור השאלה מהיכן צולמה התמונה שצורפה. כתבתי רק שמדרך-ההטיה הבונקר הזה נראה בדיוק כמו שהוא נראה בתמונה המצורפת. לעצם הענין, כבר כתבתי למעלה ששלמיטב ידיעתי הוא נראה בבירור "כשעומדים על דרך ההטייה, ובטח כשנמצאים על טנק" ("מגדלון מתנייע!", כפי שכינה אותו בני בסמוך). ידיעתי זו נסמכת על שתי עיניי וזכרוני, כשהלכתי על דרך-ההטיה (ולא ירדתי ממנה בקטע הזה לכיוון מזרח), ויתכן שאף אוכל למצוא זאת בתמונות, אם כי סביר להניח שעד שאמצא את התמונה הנכונה, אתה כבר תהיה במקום בביקור נוסף ותוכל לאמת את הדברים…

                לא שכחתי שיש עדיין גדר (עכביש) לפני הבונקר הזה, ולכן כתבתי: "יותר פשוט להתקרב אליה לאחר מעבר הגדר".

                "אומנם לא ירה אבל מתוכו אין שליטה טובה על מה שנעשה מתחתיו. אם זכרוני לא מטעני, אם אתה נמצא בתוך הבונקר אי אפשר לראות כלל מה נעשה 100 מטר מתחתיו" – – – כאמור, מאחר והוא, וחרך הירי שלו, נראים מדרך-ההטיה, הרי שיש לו שליטה טובה על השטח, בדיוק כמו מקבילו במוצב הצפוני, שהרי לכך הם נועדו (לעומת זאת, אכן משני הבונקרים העליונים במוצב הצפוני, אין טווח ראיה על הנעשה למרגלותיהם, שכן מטרתם הייתה, כאמור, לשמש כעמדות קת"ק לשטח רחוק).

    • עוד משהו:

      אחרי המלחמה סיפר המ"פ אהרן ורדי: "נכנסנו אל מול בונקר, שנפגע מפגז ישיר של טנק [במקור אחר נוסף כאן בשמו על הטנק היורה: "שנע בדרך לפנינו והמשיך ליעדיו"]. עלינו על היעד מעמדה זו, לא נתקלנו בהתנגדות וטיהרנו את העמדה".

  5. "בדרך ההטיה, מתחת למוצב הדרומי … המרחק עד לגדרות של הדרומי היה כ-350 מטר … גם אחרי 200 המטר הראשונים דומה היה שהיעד נותר רחוק ומרוחק … חצינו גדר ראשונה והגענו אל סבכת גדרות עכביש חלודות" – – – המרחק מדרך-ההטיה – מהפיתול הראשון שמול המוצב הדרומי (המסומן בתרשים כ"נקודת זינוק") – עד לבונקר החזיתי שבמערב המוצב הדרומי, הוא כ-200 מטר, וכמובן שעוד פחות עד לגדר הראשונה.

    "לפני כשנתיים הגענו לכאן עם המ"מ שמואל מוראד, ואז עשינו רק רבע דרך מלמטה למעלה ולבסוף חזרנו לרכב בדרך ההטיה ונכנסנו לדרומי מלמעלה". – – – תיאור זה אינו מתאים לפוסט ההוא, לא לנרשם אז: "באחת הגדרות אנחנו רואים סימני חיתוך. מוראד כמעט משוכנע שזו הגדר שחתך רוזנבלום." – ולא לנראה בתמונות:

  6. השינויים בין העדויות הבנויות על זכרון בן שנים רבות, קוטביים:

    "הסתתרנו פה איפה שהסלעים. השקפנו להבין מאיפה יורים עלינו. זיהינו שירו עלינו מהחלק הצפוני והתקדמנו הלאה בזהירות … הירי התחיל להיות חזק כשהגענו לגדרות … ורדי אמר לי לירות פצצה לבונקר הראשון שראינו". מיקום הסלעים צויין בתמונה שבהמשך: "משמאל: גל האבנים שמאחוריו הסתתרו הלוחמים מהאש שנורתה אליהם מהחלק הצפוני של המוצב".

    לעומת:

    "אתה רואה את הבונקר המערבי הראשון? הוא התחיל להטריד אותנו. כאן כבר ירו עלינו, אם כי לא ירי מאסיבי. רצנו כאן וכל הזמן ורדי נתן הנחיות. התקדמנו פה בוואדיון הקטן הזה, היינו במקום די מוגן מהצד של הצפוני, ואז באיזשהו שלב עמרם שטרית, חייל יוצא מהכלל, שנלחם איתנו עד הסוף, יורה בררנ"ט ובעצם פוגע באשנב של הבונקר וגורם לכך שהמקום הזה מפסיק לירות עלינו".

    סיפור העלייה "בוואדיון הקטן … במקום די מוגן מהצד של הצפוני"', מכוון לכאורה לוואדי אל-חצין, העובר לדרומו של התל-הדרומי. אז איך זה שהסתתרו מאחורי הסלעים שבצד השני, משמאל?

    אני מקבל את עדותו של המ"פ ורדי, שסיפר סמוך לאחר המלחמה: "התחלנו לעלות. הגענו אל הגדרות ללא אף נפגע. התברר לנו שהאש שטוחת המסלול אינה יעילה".

  7. "היה מנוע?" / היה בונגלור?

    בהמשך לאמור על "השינויים בין העדויות הבנויות על זכרון בן שנים רבות, קוטביים" (תגובה 14 ביוני 2016 בשעה 21:55), אנו קוראים פה עוד:

    "ואז ניסו להשחיל בונגלור מתחת לגדרות, לא זוכר מי זה היה. הבונגלור היה אמור להרים את הגדר ביחד עם המוקשים, אם יש שם. זה לא עבד. ניסו לחתוך ולא הצליחו".

    לעומת:

    "לא היה לנו בונגלור, הוא נשאר בזחל"מים. דב רוזנבלום, סמל המחלקה שלי … היה היחידי שהיו עליו מגזרי תיל. הוא היה סמל מחלקה מדוגם, כמו שצריך, והוא נשכב על הגב וחתך חלק של 6 עד 8 פסים. דרך הפירצה הזו כולנו עברנו."

    ובזה יש להרחיב את היריעה:

    המ"פ ורדי סיפר סמוך אחרי המלחמה: "אמצעי הפריצה שלנו נותרו בזחל"מים הפגועים ולא היו עוד שמישים", או כפי שפורסם בסגנון אחר: "את כלי הפריצה, את הבונגלורים השארנו בזחל"ם הפגוע" (וראו להלן שנוסח זה מתאים יותר).

    כיוצא בזה, אם כי קצת בשינוי, בראיון מהשנים האחרונות: "שמתי לב שהחוליה שאמורה לפרוץ את הגדרות תהיה איתי. בסופו של דבר, הבונגלור נשאר בזחל"ם הרביעי או החמישי, שהיה מאחור ולא הגיע".

    ובמפגש לוחמים ב-2014: "עלינו בהסתערות כדי לכבוש את היעד הראשון, שם הסתבר שאין לנו בונגלור".

    גם בהזדמנות ההיא סיפר שטרית: "אני זוכר שאנחנו עולים עם כמה חיילים עם בונגלור, מנסים להכניס את הבונגלור תחת הגדר, הבונגלור אמור להרים את הגדר עם המוקשים, וזה לא הלך",

    ובעקבות דבריו הובא השיח הבא:

    ורדי: "תראה איזה חשיבות יש למפגש הזה. אני חשבתי שהבונגלור נשאר על אחד הזחל"מים".
    מוראד: "דני ביזר אומר שנשאר על הזחל"מים".
    ורדי: "בסדר, אבל יש לך פה עדות של ישעיהו ושל שטרית" [ישעיהו, הוא הקשר שייקה כהן, שעדותו הובאה שם קודם לכן, אך בתמליל שהתפרסם לא נמצא שהוא הזכיר בונגלורים!]
    שטרית: "אני זוכר שמנסים להשחיל צינור מתחת לגדר".
    מוטי רוזנבלום: "במפגש [לזכר אחיו דב] שהיינו, אמרו שבונגלור אחד לא עבד".
    ורדי: "אבל יש מאיתנו שחשבו שלא היה בכלל בונגלור".
    שטרית: "היה בונגלור".
    ורדי: "זה שהוא לא עבד זה ברור".
    שטרית: "התפקיד שלו היה להעיף את הגדר וגם להוריד את המוקשים, אם יש".
    נעים דוינו [שלא נכח במקום בעת הכניסה לתל, כי עלה רק מאוחר יותר]: "ורדי, אחרי המלחמה החבר'ה ישבנו בקונייטרה אז התחילו לספר … אמרו ששמו את הבונגלור, אז לא פעל הבונגלור".
    שטרית: "בדיוק ככה".
    ורדי: "אני אתקן מה שאני אדע, ולכן נורא נורא חשוב המפגש הזה. יש שלושה אנשים שאומרים שהיה בונגלור, זה שהוא לא עבד זה ברור, אבל שהיה בונגלור" [לא ברור איך הגיע לחשבון "שלושה אנשים", כשרק שטרית סיפר זאת. דוינו, כאמור, לא נכח בהסתערות, רק חזר על סיפור ששמע מאוחר יותר].
    שטרית: "כי בזמן שניסינו להכניס אותו נפגעו חיילים" [גם כאן, ללא זיהוי הנפגעים].

    במפגש של 2015 חזר המ"מ מוראד וסיפר: "מגיעים לגדרות ובעצם עד כמה שאני זוכר לא היה לנו בונגלור. אני שמעתי שכן היה, אני לא זוכר דבר כזה. הבונגלורים היו במחלקה של המ"מ דני ביזר".

    ארשום כאן עוד כמה ציונים בנושא:

    א] עד היום לא נרשמה עדות של אפילו חייל אחד שסיפר שהוא בעצמו נשא את הבונגלור. גם אין עדות ספציפית על מישהו מסויים שהוא זה שעשה זאת ("ואז ניסו להשחיל בונגלור מתחת לגדרות, לא זוכר מי זה היה"). עם המגיעים לגדר היו שניים שנפלו בקרב וכבר אינם יכולים להעיד: סמל המחלקה דב רוזנבלום (שעליו העיד מוראד, שהיה בצמוד לו, שהוא שחתך את הגדר הראשונה באמצעות מגזרי תיל, ולא הוזכר נסיון קודם שלו להפעיל בונגלור) ודוד שירזי. האחרון היה מס' 2 של המאגיסט יעקב חודרה, כך שלא מסתבר שבנוסף למשא תחמושת המאג (תרמיל ה"טרנזיסטור" על הגב) דווקא הוא היה זה שניתן לו לשאת גם את הבונגלור.

    ב] לקבוצה השנייה של הכוח, זו שעלתה לתל הצפוני ביחד עם אלכס קרינסקי, ברור שלא היה בונגלור, שוב, על פי העדויות. נשאלת איפוא השאלה: על פי מה הוחלט, בחלוקת הכוח לשניים, איזו קבוצה תקבל את הבונגלור? אף אחד גם לא זכר לספר שבכלל היה דיון על כך, ולפי הידוע, כדלהלן, שלכל הקבוצה הזו בכלל לא היו בונגלרים, אין כאן בכלל שאלה.

    ג] ועיקר (שהוזכר כבר בדברי מוראד לעיל, אלא שלא בפירוט, שיובא כאן): לדברי המ"מ דני ביזר, מחלקתו הייתה זו שנועדה, לפי התוכנית המקורית, לפרוץ אל המוצב שיועד לפלוגה – התל הדרומי, בכניסה ממזרחו. לפיכך, הבונגלרים שהיו לפלוגה היו ברשות מחלקתו. שתי המחלקות האחרות נועדו להמשיך בכיבוש פנים המוצב [הערה: מעניין שעד היום, למרות כל הראיונות וכו', לא פורט איזה חלק בדיוק במוצב הזה, הדרומי, יועד לשתי המחלקות האחרות, זו של מוראד וזו של שרלין. כיוצא בזה לגבי המוצב השני, הצפוני, לא פורט כלל מה החלק שיועד לכל אחת משלושת המחלקות בפלוגה ג'!], כיבוש שבו כבר אין צורך בבונגלורים. לדברי דני, מאחר שהכוח שלו התעכב על דרך ההטייה – בעקבות פגיעה בזחל"ם שלו שלאחריה הוא החליט להמשיך ברגל עד לתל-פאחר – הושארו הבונגלרים, שלדבריו לא נפגעו באותה פגיעה, בתוך הזחל"ם.

    עדות זו של דני תואמת את הנוסח המ"פ שפורסם לאחרי המלחמה: "את הבונגלורים השארנו בזחל"ם הפגוע", כלומר, לא באחד מהזחל"מים שהביא את הכוח עד למרגלות המוצב הדרומי, אלא בזחל"ם שנפגע מאחור. לעומת זאת, הנוסח שסופר על "אמצעי הפריצה שלנו נותרו בזחל"מים הפגועים ולא היו עוד שמישים", אינו מדוייק. המסופר לאחרונה: "שמתי לב שהחוליה שאמורה לפרוץ את הגדרות תהיה איתי. בסופו של דבר, הבונגלור נשאר בזחל"ם הרביעי או החמישי, שהיה מאחור ולא הגיע" – נכון רק לגבי הסיפא, על הזחל"ם שנשאר מאחור ולא הגיע, בעוד והרישא אינה ברורה: הרי "החוליה שאמורה לפרוץ את הגדרות" הייתה במחלקת דני, שלא הייתה עם המ"פ כשהגיע ליעד.

    ד] ב-1976 התפרסם ב'יום תל פאחר' של יעקב אורלנד, עמ' 43: "אבל כשאתה רואה פתאום … ואת סגן אהרן מן הגדוד שלך … כשאתה רואה אותם רצים ומתנפלים / על הגדר, בלי להוריד אפילו את ה'בונגלורים' מעל הזחלים". מתיאור זה יכל להשתמע שהבונגלרים היו על הזחלים הראשונים – עם ואחרי המ"פ אהרן ורדי, אלה שהגיעו על למרגלות התל הדרומי – רק שלא הורדו ע"י המסתערים. אך כאמור, הבונגלרים היו מאחור, בזחל"ם מחלקת דני.

    ה] ב-1982 התפרסם באנציקלופדיית 'צה"ל בחילו' כרך 11, ע"י אבי בטלהיים, עמ' 71: "מטען צינור שהוחדר לגדר לא פעל". קודם לכן נכתב: "כל אותה עת ניתכה אש תופת לעבר הכוח הקטן המסתער לעבר הגדרות, ופשוט אי-אפשר להבין כיצד זה לא נפגעו האנשים. עמרם שיטרית ירה פצצת ררנ"ט, שפגעה בכוך הירי של עמדה סורית קדמית ושיתקה אותה. עכשיו היו רק הגדרות חוסמות את הדרך אל היעד. סמל דוד [צ"ל: דוב] רוזנבלום גזר את הגדר במגזרי תיל, אך מפאת האש החזקה לא יכול היה להמשיך בעבודתו". חלק מהתיאור שכאן הוא על-פי רשימת 'הקרב על התל' של אהרן מגד, שהתפרסמה ב-67', אלא שבה לא הוזכר מטען-צינור (בונגלור) שהוחדר לגדר ולא פעל, רק: "עמרם שטרית ירה פצצת ררנ"ט שפגעה ישר בכוך הירי של העמדה הסורית הקדמית ושיתקה אותה. גם עמדות אחרות נשתתקו. עכשיו היו הגדרות החוסמות את הדרך אל היעד, שלוש חגורות של גדרות – דו-שיפועית, אחריה עכבישית, אחריה תלתלית. סמל דוב רוזנבלום גזר את הראשונה במגזרי תיל, אך מפאת האש אי אפשר היה להמשיך בזה". אך ראו למעלה שכנראה שהעמדה הקדמית שותקה עוד קודם ע"י פגז טנק, ובמסופר לעיל שמעבר הגדר הראשונה היה באמצעות הפירצה שחתך רוזנבלום.

    נראה שאפשר לסכם: "אין מנוע", וגם בונגלור לא היה.

    • לשלמות הענין, הנה עוד שני ציטוטים (אף שאינם משנים את המסקנה דלעיל):

      בפוסט שהתפרסם במרץ 2015 הובא סיפורו של יעקב חודרה, שהיה בכח שנכנס ראשון לתל הדרומי: "התחלנו ללכת ברגל עד שהגענו לגדר גדולה ואז אני לא יודע איך פיצצו אותה, אולי עם בונגלור, ונכנסנו. זה היה לפני הגדר הנמוכה" (וראו שם עוד פרטים שאינם זכורים היטב).

      המפתיע הוא דווקא הציטוט מדברי המ"פ ורדי באותה הזדמנות: "דב רוזנבלום הפעיל את הבונגלור"…

      (ועל הנאמר שם: "לא היה צריך לתת פקודה לשכב על הגדר" – כבר הערתי ביותר ממקום אחד שאינו מתאים למסופר מפיו אחרי המלחמה: "נתתי הוראה לשני אנשים לשכב על הגדר")

      • ורדי לא זכר את עניין הבונגלור, כלומר הוא זכר שלא היה, אבל במפגש תל פאחר 2014 עמרם שטרית סיפר על הפעלת בונגלור ועל כך העיר ורדי: ורדי: "תראה איזה חשיבות יש למפגש הזה. אני חשבתי שהבונגלור נשאר על אחד הזחל"מים". בהמשך אמר: "יש שלושה אנשים שאומרים שהיה בונגלור, זה שהוא לא עבד זה ברור, אבל שהיה בונגלור".

        אצל חודירה הוא אמר שדב הפעיל את הבונגלור, אבל לא אמר אם זה עבד. נראה שלא, אחרת כולם היו זוכרים את זה.

        • לא ירדתי לכוונתך בקטע הראשון. הרי התוכן הועתק בתגובתי דלעיל.

          בקטע השני: הוא גם לא אמר שזה לא עבד… ו"הפעיל את", משמעותו (כל עוד שלא מציינים אחרת) שכן עבד (לא נכתב: ניסה להפעיל, וכיו"ב).

    • גם בפאנל שנערך ב-19 ביוני 67' סיפר מי שהיה אז מג"ד 12, חיים יפרח, בנוכחותו של מ"פ א', אהרן ורדי [שכנראה שהוא שנתן ליפרח את הנתונים], סופר: "יש פה מספר גדרות. מאחר והכוח לא הגיע במאורגן ולא היה ציוות של חבלנים כפי שזה היה מתוכנן, לא פוצצו הגדרות, אלא נשכבו שני חיילים ומעליהם עברו האנשים את הגדרות".

  8. שאלת הבונגלור, היה או לא היה, פחות חשובה מבירור כמות המשתתפים בכוח המסתער ראשון.

    בפוסט הנוכחי מסופר בשמו של שטרית: "היינו פה 12 חבר'ה בערך, אני זוכר שהיו ורדי ובן חמו, לא זוכר מי היו כל היתר". ליתר דיוק ניתן לשמוע בסרטון, שניה 14: "הגענו לכאן שלוש[ה]-עשר(ה) חבר'ה, ביניהם דוד שירזי, שמואל בן-חמו, אהרן ורדי".

    במסיבת עתונאים שנערכה אחרי המלחמה סיפר המ"פ על הגעתו למרגלות היעד עם שלושה זחל"מים: "התברר לנו שנותרו 25 לוחמים, ואילו השאר נפגעו. חילקתי את הכח לשתי קבוצות. את מחצית הכח נטל רס"ן אלכס [קרינסקי, שהיה בדרגת סרן והועלה אחר מותו לדרגת רס"ן] . . עליתי על היעד הדרומי עם 12 איש". כך הובא בשמו ע"י צבי אלגת ב'מעריב' מיום ה-6 ביולי 67', עמ' 4: "התברר לי שרק 25 לוחמים נותרו מכל הפלוגה. היתר פגועים. חילקתי את הלוחמים לשניים. מחציתם בידי רב-סרן אלכס ומחציתם בפיקודי. עלינו על היעד הדרומי עם 12 איש בסך הכל". כיוצא בזה הביא בשמו דוד דיין בספרו 'מחרמון עד סואץ', עמ' 226: "איתי היו רק שלושה זחל"מים . . וראיתי שמכל הפלוגה נותרו אתי לא יותר מעשרים וחמישה איש. כל השאר נפגעו בהפגזה ונשארו מאחורי, במעלה הדרך, בטיפולם של החובשים והמחלצים. חילקתי את הכוח לשניים. סרן אלכס יצא עם שנים-עשר איש לכיוון הצפוני של היעד ואני לכיוון הדרומי. עליתי על היעד עם שנים-עשר איש".

    לפי זה נראה כי המס' 25 שהוזכר *כולל* את המ"פ עצמו, ואילו סרן אלכס קרינסקי היה הלוחם העשרים-וששה. לעומת זאת, המס' 12 שהוזכר בעליה לתל הדרומי *אינו* כולל בתוכו את המ"פ עצמו שעלה בראש הכוח.

    דוד מושיוב, לעומת זאת, בכתבתו ב'דבר', 23 ביולי 67', עמ' 13, הבין את הדברים בצורה שונה: "היו אז ברשותו 25 חיילים בכושר לחימה, השאר נפגעו. אהרון חילק אותם לשניים. אלכס ז"ל קיבל 13 חיילים, והוא בעצמו לקח 12" – לא רק שהסכום הכללי מגיע בפירוט זה ל-26, עוד זאת שהוא אינו כולל את אלכס.

    אריה יצחקי, ב'אטלס כרטא', עשור שני, 1980, עמ'84 מפה 111, כתב בתיבה מס' 7: "12 חיילים בפיקוד אהרון המ"פ", ובתיבה מס' 8 כתב: "11 חיילים בפיקוד א' קרינסקי" [אגב, בתיבה 6 כתב: "פל' א' מתפצלת. התקדמות בלא אש עד לגדרות". המילים "בלא אש" מכוונות על הכוחות המתקדמים, ולא על אש האוייב שנורתה גם נורתה].

    [על מקורות אלו כתבתי כבר בעבר, אוגוסט 2011, בפורום 'פרש'. לא מכבר ראיתי שבתאריך "11 במאי 2016, 19:38" נוסף בויקיפדיה, על האמור שם שהיו 25 לוחמים בשלושה זחל"מים: "13, או תריסר, מהלוחמים בפיקוד ורדי עלו על השלוחה הדרומית, וה-11 או ה-12 הנותרים, בפיקוד רס"ן קרינסקי, הסתערו על הצפונית. (בעדויות ישנה סתירה לגבי המספרים המדויקים)", כרגיל, ללא ציון מקור].

    במאי 2014 התפרסם בבלוג זה ראיון עם המ"פ, שסיפר על מס' הזחל"מים שהגיעו עמו: "כשהגעתי לנקודת ההיערכות (מתחת לתל פאחר) והסתכלתי אחורה וראיתי רק שלושה"; "ראיתי רק שלושה ושאלה הגיעו לנקודת ההיערכות"; "שלושת הזחל"מים שהגיעו להיערכות"; על מס' הלוחמים שבהם: "הורדתי את האנשים שלי, ספרתי אותם, היו 25 איש"; ועל חלוקת הכוח: "במקום 60 איש שהיו צריכים להיכנס במקור ליעד הדרומי, נכנסתי לשם עם 12 איש", כאשר בעקבות הדברים שאלו המראיין: "לא נראה לך יומרני לעלות על יעד כזה עם 13 איש מפה ועוד 12 משם?" – היינו שבפירוטו לא כלל, משום-מה, את הקצין אלכס שהצטרף לכח. עוד שם: "אם לא הייתי נותן לאלכס 12 איש", אך מיד אחר כך: "אבל הוא עם ה-11 אנשים". בתרשים המצורף שם (ורדי בסיוע דני) נרשם: "מ"פ א' אהרון + 12 לוחמים", ולפי זה הרי שהמצטרפים אל אלכס היו ג"כ לפחות 12 (שהרי ספר את הכוח והיו 25 איש, ולפחות כלל גם את עצמו בחשבון), ובכל זאת נרשם שם רק: "סרן אלכס + מספר לוחמים", ללא סכום מדוייק.

    מאוחר יותר, במפגש הלוחמים בספטמבר אותה שנה, סיפר המ"פ: "פלוגה א' הגיעה מתוואי ההטיה ונערכה כאן למטה. היו פה 25 איש. פיצלנו את הפלוגה, נתתי לאלכס 11 אנשים . . ואני עם 12 לוחמים נוספים התחלתי לכבוש את היעד הדרומי"; "אספתי את כל הלוחמים שהגיעו לפיתול הזה, עוד זחל"ם ועוד זחל"ם. היו לנו שבעה זחל"מים והגיעו לפיתול הזה רק שלושה, חלק נפגעו מאחור. כשראיתי שלא מגיעים יותר זחל"מים ויש לי 25 לוחמים, ואלכס הגיע ונתן את הוראת המג"ד, אמרתי לו קח חצי מהכוח שלי . . ואני עם 12 אנשים". לפי זה יוצא שהסכום של "היו פה 25 איש" כולל בתוכו את אלכס (וכך עולה גם מפתיחת העורך לפוסט הראיון עם המ"מ, מאי 2014: "ורדי מחלק את הכוחות לשניים: הוא עם 12 לוחמים יעלו לחלק הדרומי, קרינסקי ועוד 11 יטפסו לצפוני").

    בהמשך המפגש הזכיר הקשר שייקה כהן שם נוסף: "את מרקי אני זוכר" ("את שירזי אני זוכר וזהו, את היתר אני לא זוכר"), והעיר על כך המ"מ מוראד: "ורדי, השם הזה שהוא אומר, הנוסף, זה עושה את הכוח שלנו כבר ל-14 איש". הגיב על כך שייקה: "לא היו 14", ואף המ"פ אישר: "לא היו" – ובהערה שם (של העורך שלמה מן) נרשם: "מרקי הצטרף לכוח ורדי מאוחר יותר, לאחר שהגיע בזחל"ם המחלקה המיוחדת". על כל פנים, נראה מרצף הדברים שלמ"מ *ידוע* על *13 שמות* מהכוח, וראו להלן.

    הערתי על זה בתגובות לפוסט ההוא, והוספתי לציין שבפוסט שהתפרסם בינואר 2014 סיפר המ"מ שהגיע בזחל"מים עם המ"פ: "בשני הזחל"מים היו סדר גודל של 24 איש. אסרו עלינו לשים בכל זחל יותר מעשרה אנשים, אבל באיזשהו קטע כל מיני אנשי מילואים וקצינים הצטרפו אלינו. ורדי חילק את הכוח, נתן 12 לוחמים לאלכס קרינסקי לתקוף את היעד הצפוני, ואנחנו עם 13 חיילים התחלנו לעלות ברגל לכיוון הצלע הדרומית" (ולפי הידוע כיום על אנשי הכח הראשוני, כדלהלן, הרי שדבריו על "כל מיני אנשי מילואים וקצינים הצטרפו אלינו", נסובים רק על יעקב שכטר).

    אלא שבמפגש הלוחמים ב-2015 סיפר המ"מ: "מי שהגיע בשלב הזה היו רק שלושה זחל"מים. הזחל"ם של ורדי, הזחל"ם שלי והזחל"ם השלישי שבו ישב דב רוזנבלום, סמל המחלקה שלי".

    ניגש כעת לנסיון בירור:

    בזחל"ם, כפי שנמסר לי, היה מקום לעשרה, כולל הנהג. נהגי הזחל"מים היו חיילי מילואים שלא השתייכו לגולני, ולפיכך לא יצאו להסתערות. אם הגיעו לתל, כגירסת המ"פ וכגירסה האחרונה של המ"מ, שלושה זחל"מים, הרי שמלבד הנהגים היו אמורים להיות בהם עוד עשרים ושבעה לוחמים. מאחר והמ"פ מדווח שספר והיו רק עשרים וחמישה, צריך להניח שמשום-מה חסרו שני לוחמים בזחל"מים הללו. משמע, הזחל"מים לא היו בתפוסה מלאה. לעומת זאת, לגירסה הראשונה של המ"מ, שראשונים הגיעו ליעד רק שני זחל"מים צפופים, נמצא שבמקום תשעה לוחמים לכל זחל"ם היו בכל אחד לפחות שלושה יתרים.

    בינואר 2014 נעשה נסיון, ביחד עם דני ביזר, לערוך רשימה של אנשי הכח הראשוני. מצורפת כאן שוב הרשימה, מעודכנת:

    1. אהרן ורדי (מ"פ)
    2. שייקה כהן (קשר המ"פ)
    3. שמואל מוראד (מ"מ)
    4. דב רוזנבלום (סמל המחלקה)
    5. שמואל בן-חמו (סמל)
    6. יעקב גרשפלד (מ"כ)
    7. שטרית (ררנ"טיסט)
    8. יעקב חודרה (מאגיסט מס' 1)
    9. דוד שירזי (מאגיסט מס' 2)
    10. נחום יעקב (כך מופיע ברוב המקומות. אך יש גם: יעקב נחום). נרשם עליו: "יעקב היה החייל שרץ לימינו של המ"מ מוראד בעת ההסתערות", ובמקום אחר נרשם מפי מוראד: "בקטע האחרון בהסתערות היו איתי … יעקב כהן", וכנראה המדובר בהנ"ל. אם לא הרי שצריך להוסיפו לרשימה.

    רשומים כאן רק עשרה, וחסרים עוד שלושה שמות!

    במפגש של 2014 נכח גם נעים דוינו, שידע לספר: "אני הייתי בזחל כמקל"פיסט, והזחל שלנו נתקע ועלינו לבד, אף אחד לא אמר לי כלום. באתי לבד ועליתי לאן שאיפה שנפל דב רוזנבלום, ושם הצטרפתי לכוח. זה מה שאני זוכר. והזחל שלי נתקע למטה ואף אחד לא אמר לי מה לעשות". הוא לא זכר בזחל"ם של מי הוא היה, רק שהזחל"ם נתקע "למטה, פה" – למרגלות היעד – ו"הייתי בפלוגה של ורדי".

    דוינו הוסיף וסיפר: "לבד עליתי, אני והנהג סרי יוסף, הוא לא נמצא פה, גם הוא ירושלמי. ועליתי לבד". לא כ"כ ברור מדבריו האם גם הנהג סרי יוסף [אגב, אפשר לאתר אותו. 144] עלה ביחד איתו, "אני והנהג", "עלינו לבד", לשון רבים, או שמא כוונתו הייתה רק לומר שבתחילה נשאר בזחל"ם רק עם הנהג, ואח"כ עלה לבד (וכאמור, הנהגים לא הצטרפו לכוח הלוחם).

    לכאורה נראה מן הדברים שאין להכליל את דוינו במס' הלוחמים בכוח המסתער ראשונה ממערב, לא ליעד הדרומי ולא לצפוני. גם לא ברור איך ידע לבדו לאן לעלות, לצפוני או לדרומי. המקום בו נפל רוזנבלום הוא במזרחו של התל הדרומי. האם ציון מקום נפילתו בא לומר שדוינו עלה לדרומי ולא לצפוני? או שמא גם עלייתו הייתה רק מאוחר יותר והגיע ממזרח, קרוב למקום בו נפל רוזנבלום? לא ברור.

    במאי 2014 סיפר המ"מ: "את הרסיס שקיבל מיכאל סייג בעין, אני חושב שזה היה עוד בדרך למעלה, לא בתעלות. זה צץ אצלי בזיכרון בזמן האחרון. בכל אופן, אני כמעט בטוח שעד הכניסה לתעלות לא היו נפגעים ברמה שגרמה לנו לא להתקדם. כל העלייה שלנו עד שנכנסנו לתעלות לקחה רבע שעה עד 20 דקות" [אגב, האם רק לי משך זמן זה נראה ארוך מאד לעלייה מדרך ההטיה עד הכניסה לתעלה הראשונה?].

    אך ראו בפוסט 'מקום נפילתם ופציעתם' שע"פ עדותו של הלוחם יגאל צינדר נפגע מיכאל סייג כשהיה "לידו בגיא ההריגה למרגלות התל הצפוני" (וראו שם שצינדר העיד על חייל נוסף מפלוגה א', יוסף גבריאל, שנהרג "סמוך לזחל"האם ם המרגמה שנפגע והתפוצץ"; "מקום נפילתו של יוסף גבריאל נמצא עכשיו על תוואי ההטיה סמוך לשלד זחל"ם המרגמה. התיקון בוצע בעקבות דבריו של יגאל צינדר שהעיד שיוסי נהרג לידו באזור הזה". אך למעשה, נכון לכתיבת שורות אלו, הרי שבמפה ששם רשומים שני השמות, של סייג וגבריאל, לא ליד מיקום שלד זחל"ם המרגמה – המקום שבו נהרג רחמים משיח – אלא מזרחית משם, על הדרך שלמרגלות התל הצפוני. איני זוכר עדויות על חיילים מפלוגה א' שהגיעו לשם, ובוודאי שלפי עדותו של החובש זמיר, דלהלן: "*אחר כך* הגעתי לגיא ההריגה", הרי שפציעתו של סייג לא הייתה בסמוך כל-כך לתל הצפוני). בתגובתי שם (14 ביוני 2015 בשעה 8:31) ציינתי לעדותו של זמיר כהן בכנס 2015: "ברגע שהגדוד התחיל להסתער ולעלות לדרך [=כך בפוסט. ונראה לי שצ"ל: מדרך] ההטיה, הפצועים הראשונים שראיתי היה סייג מיכאל . . "*אחר כך* הגעתי לגיא ההריגה" – ולפי זה נראה שאכן צודק מוראד והפגיעה בסייג הייתה בתחילת ההסתערות לעבר התל הדרומי.

    אם כך, הרי שכעת עומד מס' הלוחמים בכח שיועד לתל הדרומי על אחד-עשר.

    במפגש על התל בספטמבר 2014 סיפר מוראד: "היה לנו חייל בשם נחמיאס, היה עוד חייל שנפגע בדרך". אך מאוחר יותר התברר שנחמיאס השתייך לפלוגה ב' והגיע לתל הצפוני ביחד עם כוח סולוביץ', שם נהרג.

    יתכן ויש להוסיף לכוח שיועד לתל הדרומי את יוסף גבריאל, עליו נרשם בתחילה (קודם ששונה בפוסט 'מקום נפילתם') שנפל "למרגלות המוצב הדרומי בעת ההתארגנות להסתערות של כוח ורדי", וכתב שם דני שהמקור לזה "האלבום של זמיר".

    ואם כן, הרי שהמס' עומד על שנים-עשר, ועדיין חסר אחד לגירסת 13. אמנם חסר? או שמא היו רק 12?

    וזו רשימת הכח שיועד לעלייה לתל הצפוני:

    1. קרינסקי אלכס
    2. משה פינקס (מ"כ)
    3. יעקב אביטן (רץ מ"מ)
    4. אליהו שטיגליץ (נושא להביור)
    5. דוד תנעמי
    6. יצחק חמאווי [כיום: גרנות] (מ"כ)
    7. יוסף (יוסי) גינזבורג
    8. יעקב שכטר [כיום שקד]
    9. משה ביבר
    10. מרדכי (מוטי) שקרוקה
    11. יואל זבדי
    12. יוסי רימר

    את שני האחרונים הוספתי לרשימת הצפוני בעקבות דברי המ"מ שלהם: "בעצם, כמעט כל החיילים שהלכו עם קרינסקי היו אנשים שלי. היו שם גם חמווי, אביטן, פינקס, שטיגליץ, גינצבורג, זבדי ורימר". כלומר, לפי זכרונו שני האחרונים לא היו בכוח שיועד לעלות לתל הדרומי.

    בסופו של דבר הם לא עלו לצפוני ביחד עם כח קרינסקי, מאוחר יותר נפגשו עם המג"ד באזור שלפני שני התילים, ואח"כ הצטרפו למ"מ דני ביזר ועוד ארבע לוחמים שנכנסו בין התילים. זבדי נהרג, רימר נפצע ואיבד למשך זמן את הכרתו, וכיום אינו זוכר מדוע לאיזה יעד היו אמורים לעלות ולמה בסופו של דבר לא עלו עם המסתערים הראשונים.

    השערתי: היות וזבדי היה חובש, הוא כנראה נשאר מאחור כדי לבדוק מה מצבו של שטיגליץ (שנהרג בעלייה) ולטפל בתנעמי (שנפצע אף הוא בעלייה) וכנראה שרימר נשאר ביחד איתו כדי לעזור לו (את סייג לא הם חבשו, אלא זמיר, כעדותו).

    עוד יש להעיר: שני חיילים ברשימה זו, ביבר ושקרוקרה, לא השתייכו לפלוגה א', אלא היו מהמסייעת, וכנראה שנסעו על זחל"ם המרגמה והורדו משם קודם לכן ע"י אלכס קרינסקי (ראו תגובה 7 ביולי 2015 בשעה 5:29. ולמובא שם יש להוסיף ולציין שכן העיד רובינוביץ' גם בפאנל מה-19 ביוני 67': "אלכס ירד מהזחל"ם, לקח שני חבר'ה מזחל שהיה מאחורינו ואמר למוסא שהוא הולך לכבוש את היעד"). לפיכך נראה שחשבון 25 – שלפי המובא לעיל יש שנכלל בו גם קרינסקי – כלל, בנוסף לקרינסקי, גם את השניים הללו.

    אך לפי זה, היו בשלושת הזחל"מים הראשונים של פלוגה א' רק עשרים ושניים חיילים… ולפי חשבון השמות הידוע נכון לעכשיו, שלתל הדרומי ידוע שאפשר לשייך רק שנים עשר, אולי אכן לא היו 25 אלא רק 24, כאשר מתוכם באו בזחל"מי פלוגה א' רק עשרים ואחד… ואם כך, אולי באמת היו רק שני זחל"מים ולא שלושה?

    בפאנל שנערך ב-19 ביוני 67' סיפר מי שהיה אז מג"ד 12, חיים יפרח, בנוכחותו של מ"פ א' [שכנראה הוא שמסר קודם ליפרח את הנתונים]: "סגן ורדי הוריד את האנשים משלושת הזחל"מים. היו שם כ-25 אנשים, ואמר לאלכס קח את מחצית האנשים ועלה על היעד הצפוני, אני אקח את המחצית השנייה אל היעד המתוכנן שלי, היעד הדרומי"; " סגן ורדי. הוא לקח איתו 12 אנשים"; "בשלב הזה מתוך 12 האנשים שהיו בכוח נפגעו עשרה. נשארו שלמים ורדי והקשר" – מהמשפט האחרון נראה שהמ"פ ורדי הוא בחשבון ה-"12 אנשים", ולעיל הוזכר המספר הכללי בתוספת כ' של לערך: "כ-25 אנשים", ויתכן שהיו רק 24… כאמור, המ"פ יושב סמוך ואינו מתקן את הנתונים, ולא זו בלבד, אלא שבהמשך רשות הדיבור ניתנת גם לו, ואף הוא אומר: "סך הכל במקום היו לי כ-25 אנשים", והכ' הזו מעידה שזה לערך (למרות שבהמשך הפאנל נרשם מפי דובי, כנראה מ"פ מגדוד 17: "אני מבין שהמשימה של ורדי היתה לקחת את הכוח, פלוגה א' שכללה 25 איש ולעלות על היעד") ולפי דבריו בהמשך: "עליתי עם 12 אנשים", אפשר – כנ"ל (וכפי שהוא בחשבון ה-25) – שבחשבון זה כולל את עצמו, שהיה הוא ועוד 11.

    וראו שם בדברי יפרח [כנ"ל, בנוכחות ורדי שממנו כנראה קיבל את הנתונים]: "בשלב הזה של מעבר הגדרות לא היו להם נפגעים, אם כי היתה פה אש מכל הכיוונים", וורדי בעצמו סיפר: "הבחנתי שכל השטח הזה מרוכז [מופגז?] כל הזמן במרגמות שלהם, 60 מ"מ ו-82 מ"מ נפלו קרוב אלינו כל הזמן פגזים, היתה גם כל הזמן אש שטוחת מסלול שלא פגעה בנו. בזמן הזה לא היו לנו נפגעים". נפילת המרגמות [ובאותו זמן נחתו בשטח *גם* מרגמות של כוחותינו] יכולה להסביר את הרסיס שפגע בעינו של מיכאל סייג. אך האם לא הבחין המ"פ ששניים – סייג וגבריאל – חסרים בכוח המצומצם שעמו?

    עוד משהו מאותו פאנל:

    המ"פ סיפר אז: "היה לי בזוקה וררנ"ט"; "פה הרגשתי שצולפים עלי מהכיוון הזה. בזוקה ירתה, זאת היתה הבזוקה הראשונה שירתה ביעד הזה. הצליפה השתתקה לרגע והמשכנו לטהר". אנו יודעים ששטרית היה ררנ"טיסט, אך מי בכוח שעלה לתל הדרומי נשא עמו מטול בזוקה? ידוע שבזוקה הגיעה לתל הדרומי רק מאוחר יותר (עם כוח שמיל שאיגף מצפון והגיע ממזרח), זו שיהושע ישי ירה בה והצליח לפגוע ולשתק את המבנה הבעייתי שירה מהתל הצפוני. אך אם עוד קודם לכן הייתה בזוקה בדרומי, למה לא נעשה בה שימוש לניטרול הירי מהמבנה הנ"ל? (אולי כבר נגמרו הפצצות למטול).

    ויש להאריך עוד בכל זה – תן לחכם ויחכם עוד.

    • יישר כוח על איסוף הנתונים מן הגורן ומן היקב ועל התובנות.

      מיקום נפילתם של גבריאל ושל סייג במפת הרוגי תל פאחר לא מדויק וביקשתי לפני כמה ימים מדני לעדכן ולפחות להזיז אותם סמוך לזחלם המרגמה בדרך ההטיה, אבל אפשר בהחלט לקבל שסייג נפגע בדרך ליעד הדרומי ממרגמות.

      לגבי השערתך על רימר וזבדי שטיפלו בשטיגליץ ההרוג ובתנעמי הפצוע ולכן נשמטו מכוח אלכס: לא סביר בעיניי שהותירו את תנעמי בשטח וירדו בלעדיו.

      • תנעמי נפגע מכדור בזרוע. יכול להיות שאמר להם שהוא יכול לרדת לבדו בחזרה, לכיוון הזחל"מים. יכול להיות שאכן ליוו אותו למטה, לזחל"מים, ואז חזרו ועלו (אך כבר לא מצאו את הכוח, ובדרך פגשו את המג"ד, וזמן קצר אח"כ הגיע כוח דני והצטרפו אליו).

      • אני נוטה שלא להסכים עם הסכמתו של שלמה בדבר מקום הפגיעה של סייג למרגלות התל הדרומי.
        צינדר שהיה עם סייג וגבריאל ידע לספר לי בעבר שנפגעו לידו בגיא ההריגה.
        כדי לאמת זאת צלצלתי לצינדר ועכשיו הוא לא זוכר את סייג.
        בדבר הפגיעה של יוסי גבריאל הוא בטוח.
        אבדוק שוב ברישומי שיחה שעשיתי עם צינדר לפני דומני כשנתים.

        ידוע לי שזבדי לא היה חובש.

        • גם אם באופן רשמי יואל זבדי לא היה החובש של מחלקת מוראד (מי היה החובש שלהם? בפוסט שהתפרסם במרץ 2014 נרשם ששאלת את יוסי רימר: "אתה זוכר את זבדי, מה היה תפקידו?". יוסי לא זכר, אך אריק קילמן אמר לך: "למיטב זכרוני הוא היה חובש", אולי רק על סמך הסיפור שחבש אותך), אך זה התאים לו לעצור ולחבוש חבר פצוע (כפי שחבש את דוד פופוביץ' ואותך, מאוחר יותר).

          לא ידעתי שיגאל צינדר "היה מפקדם" של גבריאל וסייג (כפי שכתבת בפוסט אחר בתגובה 4 ביולי 2016 בשעה 21:19), ובפוסט 'מקום נפילתם' כתבת בסתם: "הלוחם יגאל צינדר". באיזו מחלקה הוא היה מפקדם? התשובה על כך יכולה לשפוך אור על האפשרות, או אי-אפשרות, שהיו בזחל"מים הראשונים. ממה לדברי צינדר נפגע גבריאל? הוא ראה את רגע הפגיעה? (אם לא, אפשר וגבריאל הגיע פצוע ביחד עם סייג מאזור ההסתערות של ורדי-קרינסקי, וצינדר רק ראה אותו פצוע. יתכן גם ונפגע שוב ונהרג).

          • כתבת: "אולי רק על סמך הסיפור שחבש אותך)"
            אם הכוונה ליואל זבדי אז הוא לא חבש אותי.

            "ממה לדברי צינדר נפגע גבריאל? "
            מפגיעה של כדור צלף. הוא זוכר פגיעה בפה.
            הפגיעה התרחשה "ליד הטרסות".
            אינני זוכר באיזה מחלקה היה צינדר מ"כ אני מפקפק אם הוא זוכר.
            להבנתי היה מלכתחילה בזחל"ם של שמיל וגדי.
            אם זה חשוב אטלפן אליו שוב.
            כפי שכתבתי אתמול בתגובה שלי לשלמה, אתמול צינדר לא זכר את סייג.
            כפי ששיחזרתי מהמיילים שלי, דחוח החובש במחלקתי שהיה בזחל"ם השני הוא שסיפר לי על סייג.
            אני מקווה שלא המצאתי את עדותו של צינדר בעבר.

            העדות של צינדר בקשר לגבריאל ברורה: הוא היה לידו וראה את רגע הפגיעה וזה מראה שחוזר אליו בלילות כל השנים.

            • אכן, לא דייקתי. יואל לא חבש אותך (אך הוא ניסה לגרור אותך החוצה מהתעלה, וסביר להניח שאם לא היה נפגע והיה מצליח לגרור אותך, גם היית נחבש על ידו).

              כן, זה חשוב לדעת באיזו מחלקה היה צינדר מ"כ. אם כהשערתך שאצל שרלין, ושגבריאל היה פקוד שלו במחלקה זו, אזי ברור שאין למנותו כנוסע באחד הזחל"מים הראשונים.

    • אני באמת לא מבין מה יש בפרטים הקטנים כדי לשנות . רק אתקן אותך בפרט קטנטן: בזחלם יש מושבים ל-10 לוחמים בתא האחורי (דהיינו על הספסלים המאורכים מששני צידי התא) ועוד 3 אנשי צוות בתא הקדמי כולל נהג, מקלען ועוד אחד במושב המרכזי.

      • תודה, ולבטח התכוונת (בסגנון מיוחד) לכך של"פרטן קטנטן" זה יש משמעות גדולה:

        אם אכן כדבריך פשוט שבזחל"מ יש מקום לשנים-עשר לוחמים (ונוסף להם הנהג, שלא היה לוחם), ולא רק לתשעה (צייינתי במפורש שכך נמסר לי, היינו, שאין לי בזה ידיעה ברורה), האם האמירה (שצטטתי ממנה למעלה): "אסרו עלינו לשים בכל זחל יותר מעשרה אנשים", אינה נכונה? חשוב לדעת את זה, בפרט שכיום מלינים על כך שהגדוד יצא לקרב בכח מצומצם (ולפני היציאה הורידו לוחמים מהזחל"מים וכו')

        ועוד משהו, לפי הפרט הזה, אם אכן היו 12 בזחל"ם, הרי שגם שני הזחל"מים שהגיעו ראשונים לתל לא היו בתפוסה מלאה, שהרי בחשבון 25 הלוחמים נכללים גם קרינסקי ושני הלוחמים שצירף אליו מהמסייעת.

        • לא אמרתי שהאמירה אינה נכונה. רק העמדתי פרט טכני על מכונו. לטעמי, כמה שפחות לוחמים בקופסת פח, יטיב עם סיכויי השרידות שלהם.

  9. ~ מי ירה על המג"ד והקש"א כשטיפסו על התל הצפוני? ~

    ב22 לינואר 68' סיפר הקש"א משה הראל, למתחקר מטעם מחלקת היסטוריה, על טיפוסו עם המג"ד על התל הצפוני:

    "אני עוזר לו לעבור והוא עוזר לי. עברנו את הגדרות השניים והתקרבנו הלאה. הלכנו בהליכה שפופה והסתובבו שם כדורים, אבל כיוון אני לא יכול להגיד לך. מתוך היעד, היה קצה היעד, נכנסנו לתעלה … ואחרי כן החלטנו לעלות למעלה. התעלה עמוקה מאוד. אני עזרתי לו ואחרי זה הוא עזר לי, עלינו למעלה והתקרבנו, יש פה קבוצת סלעים לפני שיא היעד, איפה שהעץ מאחורי השיח התכופפנו והוא התחיל לצעוק לוורדי שהיה במוצב המרכזי של היעד הדרומי. הוא צועק לו שלא יירו, כי המג"ד חשב שהם יורים, הם מנסים לחפות לאלכס, והוא חשב שהם לא רואים את החבר'ה של אלכס, אבל הוא [ורדי] ענה לו שהם רואים בוודאות ואני שמעתי בוודאות"; והוא המשיך להתקדם. באותו רגע ירו מאחורינו. פגעו ממש בקבוצת הסלעים שהיו מאחורינו".

    כיוצא בזה סיפר הקש"א בדו"ח שהכין (בערך באותה תקופה של אחרי המלחמה): "הגענו לאיזור בו התנהלו חילופי יריות, אשר אילצונו להשתופף ולמצוא מחסה מאחורי סלעים שהיו בקרבת מקום".

    מאז שקראתי את הדברים לא הצלחתי להסביר את התופעה. הרי כשעלו המג"ד והקש"א לתל הצפוני – והם עלו מתוך תחילתו של הגיא שבין שני התילים, בטיפוס על הפינה הדרומית-מערבית שלו – כבר טוהר חלקו המערבי של התל הדרומי. ומפקד הכוח שהיה על התל הדרומי שהה אז בצידו הצפוני, קרוב למרכז היעד, הבחין במג"ד המטפס ותיקשר איתו. אז מי ירה עליהם מאחור, שהצליח לפגוע בקבוצת הסלעים שהיו מאחוריהם?

    והנה, כותרת המשנה בפוסט הנוכחי מכריזה שיש מי ש-"מחפש מאיפה ירה ארגזי מא"ג על היעד הצפוני". בפנים הפוסט מסופר שסמ"פ ג' נתן פקודה לאחד המ"ממים שלו "לירות במקלע על היעד הצפוני", וכך אכן נעשה, עד שלאחרונה, בנסיעה על דרך ההטיה, ניסה "להיזכר איפה זה קרה. האם בדרך ההטיה בנקודת הפיתול מערבה [מתחת ליעד הדרומי], או שמא מהדרך האוגפת ועולה בצמוד למוצב". בהמשך, בביקור על התל [הדרומי] סופר (בתחילת הסרטון) שזה היה על דרך ההטיה, אחרי שראו זחל"ם שרוף, שאז ירה "ממקום שבו הייתה לי תצפית על היעד הצפוני, שם הורדתי את החיילים על יד קפל קרקע, ויריתי במאג לקראת היעד הצפוני, כמה ארגזים, שני קנים שהתחממו".

    לפי האפשרות שהוזכרה, שיתכן שהיה זה כשהגיעו אל מתחת ליעד הדרומי, הרי שאפשר וקליעים אלה הם שכמעט ופגעו – רק כמעט, אך לפועל לא הם שפגעו! – במג"ד ובקש"א שהיו אז בעת טיפוסם.

    • שלמה, אם תוכנית המצגת להיות כללית, למי שבכלל לא מכיר, אז מצויין. אך אם רוצים לדייק, אעיר על שני פרטים שגויים הנראים בדוגמא שהעלית: יש להאריך בהרבה את הסימון (על פני מפת גוגל העכשווית) של שטח המוצב הדרומי לכיון מערב, ששם היה "מוצב החוץ" שלו. כפי שזה כעת, הסימון המראה את עליית הכוח של קרינסקי מראה שעלו דרך "מוצב החוץ" הדרומי (בעוד ובפועל הם הצפינו מעט, ורק אח"כ עלו, מאזור האמצע, על המוצב הצפוני). בנוסף לזה, סימון הגיא שבין שני המוצבים, הצפוני והדרומי, אינו מדוייק: הוא מסומן עכשיו על שטח המוצב הדרומי וסימון המוצב הצפוני נמשך על פני שטח הגיא.

  10. הניסיונות לברר כאן אלף ואחד פרטים קטנים וקטנטנים מתוך הקרב הזה (היה או לא היה בונגלור…היו 12 או 11 או 14 אנשים בעלייה לדרומי…) וחוסר היכולת להגיע למסקנות המוסכמות על כולם, בכלל לא צריכים לתסכל או לעורר תמיהות. לא הייתי שם, אבל מי שכן היה בוודאי יכול להסכים שבמצב שנוצר מתחת ליעד – כשהטור הגדודי התפרק, כשחלק מהחיילים והמפקדים נפגעו, כשחלק גדול מהחיילים האחרים התחפרו מאחורי סלעים ותפסו מחסות, כשזחלמים נפגעו, כשאש נורתה מכיוונים שונים וכשמפקדים אספו קבוצות חיילים ועלו בריצה לא מסודרת ליעדים – מי בכלל יכול לזכור כל פרט? האם ורדי או קרינסקי עמדו מתחת ליעד ותחת האש ועשו מסדר מאורגן לפני ההסתערות, בדקו ציוד, מים במימיות, מחסניות מלאות ופנקסי שבי? בוודאי שלא, היו להם שניות ספורות לומר "אתה ואתה ואתה תבואו איתי וקדימה". כי ככה זה תחת אש. אז מה התמיהה על הימצאותו או היעדרו של בונגלור? יכול להיות שחייל X לקח בונגלור, אבל 10 חיילים אחרים, שרצו תחת אש ומתו מפחד – בכלל לא ראו. ויכול להיות שמישהו דימיין שראה בונגלור. ויכול להיות שבהיסטריה תחת אש מישהו לקחת איזה בזנט שמצא בזחלם וחשב שזה בונגלור ולכן זה גם לא התפוצץ מתחת לגדר. הכל יכול להיות, והכל הגיוני בקרב, אחר כך, לכל אחד יש את הזווית שלו, ולא כל פרט חייב להיות מדויק. כנ"ל עניין ה-11 או ה-14 חיילים: קשה לי להאמין שהיה שם זמן לעצור ולספור בדיוק 12 ו-12. כנראה נעשתה שם הערכה כלשהי בסגנון מ-"X וימינה תלכו עם אלכס, מ-Y משמאלה תלכו עם ורדי". קשה להאמין שמישהו עמד וספר במדויק שם, כשמסביב יורים. הסיפור על ה-12 ו-12 כנראה צמח והתגלגל מאחד הראיונות הראשונים ב-67' וזה תפס גם הלאה (אגב מה עם ורדי? אולי הוא יכול לשפוך אור על השנייה הזאת של חלוקת הכוח? איך בדיוק עמדו שם וספרו? אם בכלל).
    מציע לכן, להתייחס לסיפורי הקרב באופן סובייקטיבי, מנקודת מבטו האישית של כל חייל שהיה שם. אין ולא יכולה להיות אמת אחת. יש אמת אישית או זווית אישית של כל לוחם. אפשר להרכיב מזה פאזל מרתק, אבל חבל על המאמץ ליצור פה תמונה אובייקטיבית.

    • לאנונימי: קודם כל אתה צודק מאוד. עם זאת לא חושב שמנסים ליצור כאן תמונה אובייקטיבית, אבל כן דשים בפרטים הקטנים כגדולים, כי מתוך התעסקות באם היו 12 או 13 חיילים שעלו לדרומי והאם לגדוד היו 19 זחלמים או 20 והאם רואים מלמטה את הבונקר שלמעלה – מתוך זה מתבררים דברים על גבי דברים שעוזרים להשלים עוד קצת בפאזל המסובך של תל פאחר וקרבות אחרים.

      אם כאן לא נעשה את זה – איפה כן?

      • "בכלל לא צריכים לתסכל" – – – מי בדיוק מתוסכל?

        "האם ורדי או קרינסקי עמדו מתחת ליעד ותחת האש ועשו מסדר מאורגן לפני ההסתערות, בדקו ציוד, מים במימיות, מחסניות מלאות ופנקסי שבי? בוודאי שלא, היו להם שניות ספורות לומר "אתה ואתה ואתה תבואו איתי וקדימה". כי ככה זה תחת אש." – – – בדיקת ציוד אמורה להעשות לפני היציאה לקרב, ולא עליה מדובר כאן.

        "אגב מה עם ורדי? אולי הוא יכול לשפוך אור על השנייה הזאת של חלוקת הכוח? איך בדיוק עמדו שם וספרו? אם בכלל" – – – שאלה זו יכול לשאול רק מי שלא באמת קרא את הנכתב למעלה, עם המון ציטוטים בשמו. הרי הוא זה שסיפר: "הורדתי את האנשים שלי, ספרתי אותם, היו 25 איש". אבל המקשן, שחבל לו על המאמץ, לא ממש התאמץ לקרוא (והוא שואל) "אם בכלל"…

        המקשן גם קובע שהעמידה מתחת ליעד הייתה "תחת אש", הגם שהמקור הנ"ל כבר סיפר: "הייתי מתחת לתל פאחר, היינו על הזחל"מים בנקודת ההיערכות עד שהגיע ברגל אלכס". במשתמע, היו על הזחל"מים וחיכו. היכן הוזכר שחיכו תחת אש? (אדרבה, הקשל"ח סיפר – עשרה ימים אחרי הקרב: " ועד אז לא נורתה שום ירייה"). כמה זמן לוקח לספור? השאלה היא האם כלל בספירה את עצמו, ואם נכללו בה גם קרינסקי והשניים שהגיעו עמו. דיון בשאלה זו הובא למעלה.

        (איני נכנס לשאלה האם אפשר שהחלוקה הייתה במקום שעליו סופר בפוסט הנוכחי: "הסתתרנו פה איפה שהסלעים", ובתרשים על התמונה צויין מיקומם, בדרך בא צעדו כולם לפני שהתפצלו. יבוא איזי גרנות, שיש לו זכרון טוב, ויעיד אם אכן כך היה. אעיר רק שבסרטון, שניה 22, מצביע שטרית על מקום אחר, למעלה, סמוך לגדר העליונה, שעליו הוא אומר: "הסתתרו פה כולם")

        "להסכים שבמצב שנוצר מתחת ליעד – כשהטור הגדודי התפרק, כשחלק מהחיילים והמפקדים נפגעו, כשחלק גדול מהחיילים האחרים התחפרו מאחורי סלעים ותפסו מחסות, כשזחלמים נפגעו, כשאש נורתה מכיוונים שונים וכשמפקדים אספו קבוצות חיילים ועלו בריצה לא מסודרת ליעדים – מי בכלל יכול לזכור כל פרט?" – – – מי שמכיר את פרטי ההסתערות הראשונה יסכים שהתיאור שצוטט כאן אינו מתאים לזמן בו עמדו הזחל"מים הראשונים למרגלות המוצב הדרומי.

        "יכול להיות שחייל X לקח בונגלור, אבל 10 חיילים אחרים, שרצו תחת אש ומתו מפחד – בכלל לא ראו" – – – נכון, ובדיוק מפני הסיבה הזו נכתב למעלה: "עד היום לא נרשמה עדות של אפילו חייל אחד שסיפר שהוא בעצמו נשא את הבונגלור", והוכח שחייל X אינו אחד מהשניים שכבר אינם בין החיים. כ"כ קשה להבין?

        "ויכול להיות שמישהו דימיין שראה בונגלור" – – – נכון בהחלט, וזו הרי המסקנה העולה מן הנכתב למעלה (אך נוסחה ביתר עדינות…). המעניין הוא שאחרי שנים, גם מי שטען בתחילה שלא היה בונגלור, קיבל את הגירסה המדומיינת וסיפר על הפעלת בונגלור… ללמדנו, שבזכרון האנושי הכל יכול להיות.

        "ויכול להיות שבהיסטריה תחת אש מישהו לקחת איזה בזנט שמצא בזחלם וחשב שזה בונגלור ולכן זה גם לא התפוצץ מתחת לגדר." – – – שוב, לא בטוח שבעת הירידה מהזחל"מים היו תחת אש. אבל נניח שכן, הרי אף אחד לא מעיד שהוא *עצמו* נשא "בונגלור" (שלא היה אלא בזנ"ט…), אז שמישהו אחר יחשוב על מישהו אחר, שהוא לא זוכר מי, ואף אחד מהחבורה לא זוכר את הקטע הזה, בו בזנ"ט נדחף מתחת לגדר וחיכו שיתפוצץ… (ובאיזה 'מצת' בדיוק משך החייל ההיסטרי כשחשב להפעיל את הבונגלור, סליחה, בזנ"ט?…) נו נו, כנראה שדמיון פורה יש גם למי שמעיד על עצמו שלא היה שם.

        הרבה יותר פשוט לקבל את העדות על כך שמלכתחילה לא היו בזחל"מים הללו בונגלורים, מכיוון שהם היו שייכים למחלקה שנועדה לפריצה, כפי שפורט למעלה.

        [לאידך, כעת אני נזכר לתמוה על פרט אחר, לפי הנאמר שהזחל"ם ובו המ"פ היה הראשון בסדר תנועת הפלוגה. מדוע לא היה המ"פ עם המחלקה שיועדה לפריצה, שהיא אמורה לנוע ראשונה?]

        גם אם חלוקת הכוח, לאחר הפגישה עם אלכס והשניים שהגיעו עמו, לא הייתה מדוייקת, הרי אין זה משנה למס' הכללי. כמה היו? איך זה שאין לנו את כל השמות? דבר זה עמד בראש הבירור דלעיל, שכתוצאה ממנו אפשר וגם התברר מקום נפילתם של שניים מהחללים.

        "יש אמת אישית או זווית אישית של כל לוחם" – – – ויש אמת של מי שמנסה לחקור את הקרב, מחליט מה לרחק (עדויות מאוחרות, רוויות סתירות ודמיונות) ומה לקרב (עדויות שניתנו בסמיכות זמן), ואיך אפשר לתווך בין העדויות באופן שיהיו כמה שפחות סותרות.

        מי שחוקר את הקרב לא שואף להגיע למסקנה המוסכמת על כולם. הוא שואף להגיע למסקנה שתתקבל על דעתו, אותה הוא מנסה לבסס על ההיגיון.

  11. "המקום בו נהרג דב רוזנבלום ביעד הדרומי הונצח בצילום לאחר המלחמה על-ידי חבריו, ביניהם המ"מ שמואל מוראד, שדב מת בזרועותיו לאחר שהכוח רץ לעבר סככות המינהלה כדי לתקוף אותן, ונפגע מאש שנורתה מהיעד הצפוני … לפני גדר אבנים כ-20 מטר מזרחית לסככות."

    שתי הערות:

    [1] לא היו סככות, לא בזמן הקרב, ולא בשנים שלפניו. הייתה רק סככה אחת. נקודה.

    הסככה הזו הייתה בנויה על פני משטח בטון (בחלקו מוגבה מפני הקרקע), שרק הוא (ולא הסככה) שרד כיום. במרחק די קצר משם, לכיוון דרום-מזרח, היה, וישנו עדיין, עוד משטח בטון. אולי תכננו מתי שהוא לבנות גם עליו סככה, אך לא ידוע שזה נעשה. הסככה שכן הייתה, אפשר לכנותה סככת 'מינהלה', בדיוק כשם שאפשר לכנותה סככת 'מגורים' [כך, "סככות מגורים", אכן נרשם באחד התרשימים שהתפרסם פה פעם בבלוג – מקורו עדיין לא ברור לי. נרשם עליו שהוא מ-67', אך לי הוא נראה מאוחר יותר], סככת 'איחסון', או כל כינוי אחר, זאת משום שעדיין אין ידיעה ברורה למה היא שימשה [צריך לברר מתי *בפעם הראשונה* מופיע הכינוי "סככת המינהלות". הוא נמצא בדברי קמב"צ גדוד 12 בפוסט מדצמבר 2013].

    [2] המיקום בגדר האבנים שלידה נפל רוזנבלום, נמצא *מערבית* למשטח הבטון שעליו היתה הסככה.

    בזה אני גם מתקן את שכתבתי ב 5-באוקטובר 2014 בשעה 23:29, בתגובה למשפט: "לאורך הדרומי יש גדר אחת שהולכת מצפון לדרום במקביל לכביש הנפט – מזרחית לבטונדות, ולא מערבית", שעל כך כתבתי: "צודק, התכוונתי לגדר הזו, שאכן מזרחית לבטונדות". ובכן, יתכן ומסתבר שגם מזרחית לבטונדות הייתה גדר (כמדומני שבשטח יש שריד לא גבוה ממנה. בתצ"א האחת שיש בה נראה הצד הזה, לא ברור כ"כ אם זו גדר או רק תעלה), אך כאן הכוונה לזו הנמצאת מערבית למשטחי הבטון – הבטונדות – שעומדת ברובה עד היום.

    ועוד כמה הערות:

    [3] התמונה ותחתיה הכיתוב "העוזי, הקסדה והאבנים. כאן נפל דב רוזנבלום. צילום שעשו חבריו ב-1967" – – – התמונה הזו פורסמה לראשונה ב22 בנובמבר 2013, ושם היא שלמה יותר. דני ביזר, שצילם אותה, ציין שם את מיקומה המדוייק על התצ"א, וכתב: "הגדר אליה הגיע שמוליק מוראד ואנשיו. זוהי הסככה כפי שצילמתי ב-1967. הצילום ממזרח למערב. הקסדה והעוזי (בתחתית הצילום) הונחו במיוחד כדי לסמן את מקום נפילתו של דב רוזנבלום ז"ל. הפחים בגג הסככה מנוקבים מכדורים". גם כאן, צריך לתקן ולכתוב: "הצילום ממערב למזרח".

    ציינתי את העובדה שבפוסט ההוא התמונה שלמה יותר, כי באמצעות התמונה השלמה קל יותר לזהות את המיקום, מול צד הרוחב המערבי של הסככה.

    לא מזמן, ב-9 ליוני השנה התפרסמה *עוד* תמונה של המיקום הזה, גם היא מ-67'. כמדומני שתמונה זו טרם פורסמה בבלוג.

    המפרסם, אחיו של דוב רוזנבלום, אמנם כתב לידה: "מקום נפילתו של דוב צילום: ב-9 ביוני 1967"., אך ברור שהתמונה הזו *לא* צולמה בתאריך הזה, בסיום הקרב.

    מהרישום בעט אדום על התמונה (בצד שמאל ציור של חץ, ובראשיתו נדמה לי שאני קורא את הכיתוב: "גדר האבנים". למעלה מימין עוד כיתוב, על שטח הסככה, אך התמונה אינה שלמה ולכן איני יכול לקרוא את הכיתוב) ברור שהתמונה הזו היא מהאלבום של זמיר כהן. במהלך החודשים שאחר המלחמה ביקר זמיר כמה פעמים בתל-פאחר וגם צילם. באחת הפעמים ניסה – ביחד עם מי שהשתתף איתו באותו ביקור – לתעד ולסמן את מיקום נפילת הלוחמים, באמצעות רובה שננעץ בקרקע ועליו קסדה. עד כה ראיתי כבר שלוש תמונות כאלה מהתל הצפוני, הנה אחת מהן שהתפרסמה בבלוג:

    וזו, מהתל הדרומי, המסמנת את מקום נפילת רוזנבלום, היא הרביעית. יתכן וצילם תמונות נוספות כאלו, אך איני יודע עליהן.

    על התמונה הזו כותב האח: "כבר בשנות התשעים של המאה הקודמת, גיליתי את הצילום שעימי בו נראה הנשק האישי של דוב והקסדה עליו, נעוץ באדמה ליד גדר אבנים, לסימון מקום נפילתו".

    ואילו בפוסט הנוכחי הוא מספר: "אחרי שדב נפל בקרב, מישהו שם במקום ההוא עוזי וקסדה וצילמו. מוראד אמר לי שזו היתה הקסדה של דב. אני לא יודע אם זו באמת הקסדה שלו".

    ובכן, יש פה משהו שצריך תיקון:

    דוב היה סמל המחלקה, וככזה נשקו האישי היה תמ"ק עוזי, לא הרובה הנראה בתמונה (מאלבומו של זמיר). מלבד זאת, גם העוזי הנראה בתמונה השנייה (שצילם דני, היא זו שהוזכרה בדברי האח בפוסט הנוכחי, כנ"ל) כנראה לא היה נשקו האישי – למה שישאירו בשטח נשק? (במקום אחר כתב דני שביקורו בתל היה "כחודש אחרי המלחמה") – אלא הונח כנראה, כמו גם הקסדה, ע"י הצלם או ע"י מלווהו מוראד, שהוא שהצביע על המקום (שניהם היו מ"ממים ולשניהם היה עוזי). אגב, לא רק הנשק, גם הקסדה שבשתי התמונות אינה אותה קסדה (אחת עם רשת, אחת בלי). אם מוראד אמר בוודאות "שזו היתה הקסדה של דב", שנשארה בשטח מאז הקרב ועד לאותו ביקור כחודש לאחר מכן, אז אולי זה אכן כך.

    אינני יודע אם מוראד השתתף גם בעת הביקור עם זמיר, בשעה שצולמה התמונה עם הרובה הנעוץ בקרקע ועליו קסדה. מה שאני כן יודע, שמי שישווה בין התמונות, יראה שהמיקום שלהן קצת שונה. זו עם התמ"ק צולמה מול צד הרוחב המערבי של הסככה, בעוד זו עם הרובה צולמה מול צד האורך הדרומי שלה.

    אך גם זמיר בעצמו יכל לזהות את המקום, זאת לפי סיפורו: "הגעתי לדב שעתיים אחרי שנפצע, אבל לצערי לא הצלחתי לטפל בו. אני זוכר אותו שוכב לא רחוק ממוראד" (במקום אחר סיפר: "אני עולה לקצה התל, יש שם 21 אלונקות מסודרות, כולם היו מכוסים … ואני רואה את היד של דב בחוץ עם הטבעת נישואין. זה היה הלם"; "אני זוכר שראיתי את הטבעת על היד של דב רוזנבלום, היד שלו היתה בחוץ ועל האצבע היתה טבעת נישואים ולפי זה זיהיתי שזה הוא").

    עוד משהו:

    האח צירף גם תמונה מהזמן האחרון ("הצילום החדשני יותר, בו מופיע השלט הקטן המסמן את המקום בו פסקו חייו"):

    ולידה כתב: "מקום נפילתו של דוב – צילום 9 ביוני 1997…"

    ובכן, בתמונה הזו נראה שלט עם שמו של דוב שהוכן והונח (ע"י דני ביזר) על הגדר בתל הדרומי לקראת מפגש הלוחמים בספטמבר 2014. מי שמכיר את השטח יודע שהקטע בגדר בו הונח השלט הוא מול רוחבה המערבי של הבטונדה הדרומית, לא מול הצפונית יותר שעליה עמדה בשעתו הסככה.

    גם התמונות שצולמו לאחרונה, 9.6.2016, נראה שהן מעט דרומה מהמקום הנראה בתמונה עם העוזי (ובפרט לפי הנכתב: "לפני גדר אבנים *כ-20 מטר* מזרחית [כנ"ל שצ"ל: מערבית] לסככות").

    [4] זו גם הזדמנות לחזור ולהעתיק חלק מסיפורו של המ"מ: "אנחנו ממשיכים בהתקדמות, נעים למזרח כל הזמן, בשלב מסוים התעלה שאנחנו הולכים בה מסתיימת. זה בערך כ-70 מטר לפני שתי הסככות שהיו המינהלה של המוצב. בקטע הזה ורדי נותן פקודה – מוראד, צריך לכבוש את שתי הסככות האלה. דב היה לידי, זה היה ברור שהוא לידי, ואם אני משחזר את התמונה, יצאנו מהתעלה והתפרשנו כדי לכבוש את הסככות. היינו חמישה אנשים, דב היה הכי שמאלי שלי, כלומר הכי צפוני. אנחנו מתחילים את ההסתערות … הגענו לשלושת רבעי המרחק מהסככות, היתה שם גדר אבנים, בקטע הזה אנחנו נשכבים כדי לבדוק את מצבנו".

    "צריך לכבוש את שתי הסככות האלה" – – – כאמור הייתה רק סככה אחת, ובכל מקרה, מישהו יכול להסביר מה בדיוק היה ההכרח הצבאי לצאת מהתעלה כדי לכבוש סככה מופגזת ומחוררת? למה לחשוב בכלל שהאוייב נשאר בה (אולי נותר עדיין יושב ליד השולחנות, אם נקבל את ההנחה שזו 'סככת מינהלה'…) ולא בבונקרים או תחת שפניות מוגנות?

    "התעלה שאנחנו הולכים בה מסתיימת. זה בערך כ-70 מטר לפני שתי הסככות … הגענו לשלושת רבעי המרחק מהסככות, היתה שם גדר אבנים" – – – אכן, המרחק בין סוף התעלה לתחילת הסככה הוא כ-70 מטר, אלא שגדר האבנים שלידה צולמו הקסדה והעוזי עמדה (ועומדת עד היום) רק כמה מטרים לפני הסככה, ולא ב"שלושת רבעי המרחק".

    [5] "השעה היתה קרוב ל-16:00, ואם לקחת בחשבון שכוח ורדי החל לתקוף את היעד הדרומי בשעה 15:10 לערך, נמצא שזו השעה המשוערת שבה נהרג דב" – – – משך הזמן *המשוער* [כך, כנכתב בפוסט הנוכחי, ולא "השעה הייתה ארבע ועשר דקות אחר הצהריים … זו *בדיוק* השעה בה נפגע"] לקצב התקדמות הכוח מערב למזרח, נראה לי ארוך מידי, בהנחה שההתקדמות נעשתה בריצה ובזריזות, כמצופה מהסתערות תחת אש (וכבר הוזכר שלפי יומן הקשר 15:10 הוא הזמן בו נפגע זחל"ם המג"ד, ב-15:02 נפגע זחל"ם המרגמה קרוב לצומת בורג'-בביל, ואילו הפקודה לתקוף את התל הייתה עוד קודם לכן, כך לפי עדותו של הראל בינואר 68').

    • הזכרתי בתגובה לעיל (22 ביוני 2016 בשעה 23:31) ארבע תמונות שראיתי – ומקורן באלבומו של זמיר כהן – בהן נעשה נסיון לתעד ולסמן את מיקום נפילת הלוחמים, באמצעות רובה שננעץ בקרקע ועליו קסדה. ציינתי שראיתי שלוש תמונות כאלה מהתל הצפוני ואחת מהתל הדרומי. כל התמונות הללו הן בשחור-לבן.

      והנה, במצגת שהתפרסמה כאן השבוע, 3 ביולי 2016, יש חידוש בעניין זה:

      בדקה 5:34 מופיעה תמונה צבעונית בה נראים אותו רובה ואותה קסדה, כאשר הפעם נעוץ הרובה בשטח שממערב לתל-פאחר, הנראה ברקע. נכון לעת כתיבת שורות אלו אין ידוע לי מקורה של התמונה הזו (בדקה 5:40 נרשם: "צילומים: זמיר כהן / ארכיון צה"ל") והאם היא צולמה במטרה לתעד בדיוק את מיקום נפילתו של חלל מסויים, או שמא זהו ציון כללי לנופלים ב'גיא ההריגה'.

      • צילום הקסדה ממערב לתל מופיע בעמוד לזכרו של יוסף גבריאל באלבום סיכום הקרב של זמיר.

        • תודה. ובכן, הנה לנו עוד עדות לכך שגבריאל נפל באזור צומת בורג'-בביל (דיון על מיקום נפילתו הוזכר למעלה בתגובות, מה20 ביוני 2016 בשעה 5:12 עד 5 ביולי 2016 בשעה 16:15).

  12. אתמול 6.7.2016 נערך כנס של המחלקה עליה פיקד, לפני 50 שנה, צבי פז (גולדה) בקורס הקצינים בו הייתי חניך.
    במיפגש קראתי דברים לזכרו שנלקחו מכתבתו של שלמה.
    גם ראובן אליעז (רובקה מפקד הסירת בקרב תל פאחר) היה מפקד מחלקה באותה פלוגה עליה פיקד משה יוסף מפקד גדוד 17 במלחמת ששת הימים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s