תול"ר וטרנזיסטור

מרדכי אשרף, זאב באום ושאול סולימן היו בזחל"ם המחלקה המיוחדת שהגיע לתל פאחר באיגוף צפוני עמוק וחבר לכוח ורדי ביעד הדרומי * שמענו מהם על התול"ר שחטפו, הבשורה המצרית מהטרנזיסטור, המראה הסוריאליסטי של ישובי העמק, הפינוי בטנדר אמבולנס ומראה שורת ההרוגים 

גדוד 12 בסוף 1966. מימין: מרדכי אשרף - נפצע ביעד הדרומי של תל פאחר, דב רוזנבלום שנהרג ביעד הדרומי ושמואל בן חמו שנפצע שם

סוף 1966 בגדוד 12. מימין: מרדכי אשרף שנפצע ביעד הדרומי של תל פאחר, דב רוזנבלום שנהרג ביעד הדרומי ושמואל בן חמו שנפצע שם

בקרב תל פאחר היו מרדכי אשרף וזאב באום בזחל"ם של המחלקה המיוחדת מגדוד 12, בפיקודו של המ"מ עזרא זכריה [סלע]. היה זה הזחל"ם הראשון שביצע את האיגוף סביב תל פאחר והגיע אליו מדרך הנפט מצפון [ראו תרשים], נכנס ליעד הדרומי והצטרף לכוח ורדי שכבר היה שם.

השניים לא זכרו כל השנים שהיו יחד על אותו זחל"ם, ואפשר להבין זאת. שניהם היו שייכים למחלקות שונות בגדוד 12 ולא הכירו זה את זה. אשרף היה במחלקה המיוחדת, באום השתייך למחלקת הקשר של הגדוד שצורפה באימונים ובפעולות לחפ"ק המג"ד או למבצעים.

בכנס תל פאחר 2014 נקשר גורלם מחדש לאחר שסיפרו למשפחתו של אמנון שוקרון, שנהג בזחל"ם המחלקה המיוחדת, על נסיבות מותו במהלך הקרב. ביום הזיכרון 2015 הגיעו השניים לבית העלמין הצבאי בחיפה כדי להיות עם המשפחה בעת שהתייחדה עם יקירה.

לאחרונה הצטברו בבלוג עדויות של לוחמים מקרב תל פאחר, ובמסגרת זו אנו מביאים את סיפורם של מרדכי אשרף [כיום מרקי אסף] ושל זאב באום כפי שסיפרו לנו. בהמשך צירפנו את סיפורו של שאול סולימן [סלע] שהיה איתם באותו כוח. עדויות נוספות של לוחמים מתל פאחר יתפרסמו בהמשך.

זאב באום: "אני עליתי בחורשת טל על הזחל של המג"ד מוסא קליין ז"ל, והייתי אחד הקשרים. היה על הזחל עוד קשר, נדמה לי שמו זבלי, שאחר כך נפל בשבי במצרים ביום כיפור ומאוחר יותר נרצח בשוד ביהודה הלוי בתל-אביב, זה מה שאני זוכר. הוא היה צמוד למוסא על אחד המכשירים. כשהתחיל הזחל להתמלא כולל דן שילון שהצטרף – כשאחר-כך מתחת לתל פאחר הזחל הזה נפגע ושילון קפץ החוצה וחזר לקרית שמונה – בשלב הזה בגבעת האם מוסא ביקש שארד בגלל שילון ושאעביר את מכשיר הקשר לאחד הקצינים שהיו בזחל. מכאן הצטרפתי לזחל של המיוחדת שבדיוק עבר, וככה התחיל המסע שלי עם הזחל הזה".

זאב באום בתל פאחר, 1967

זאב באום בתל פאחר, אוגוסט 1967, ביום הסרטת שחזור הקרב

מרקי אסף: "הייתי מ"כ בפלוגה א' של ורדי, שלחו אותי חודשיים לפני המלחמה לקורס חבלה ובתקופת ההמתנה הזעיקו אותי חזרה. בגלל המצב שלחו אותי למחלקה המיוחדת, שם לא הכרתי אף אחד ולכן אני לא כל כך זוכר אנשים. ביום של המלחמה ב-9 ליוני שמו אותי על זחל. לא הכרתי את עזרא זכריה לפני זה, אבל הייתי שם ואמרו – תצטרף, אתה באת מקורס חבלה. אני חושב שבגלל זה הזיכרון שלי הרבה יותר מעורפל, אבל אני כן זוכר את הרגע שבו אמנון שוקרון נהרג. הזחל נעצר ואז ראינו דם מהראש שלו. לא היה הגה מפיו. יותר מאוחר ברוך צוקרמן נהרג במעקף כשיוסי פרידמן נוהג בזחל"ם.

"אחרי זה הגענו למוצב הדרומי וחטפנו פגז של תול"ר. מהפגז הזה אני ראיתי את ברוך יוסף [מהמחלקה המיוחדת], הבחור ההודי הגדול, דומם. או שהוא נהרג במקום, או שהוא עוד גסס זמן-מה. נתנו לנו פקודה לקפוץ ולהתחבר לכוח של ורדי. בשלב הזה הכוח של ורדי ירה עלינו כי באנו מכיוון הסורים והיו צעקות להפסיק לירות".

באום: "הם לא בדיוק ירו על הזחל. אנחנו באנו ואנשים לא האמינו שיש כבר כוח שנמצא בתל. הזחל שלנו היה הראשון עם חיילים שהגיע לפאתי המוצב הצפוני, החלק שעשה את כל הבעיות. אנחנו הגענו ואז שמעתי מישהו, לא יודע אם זה מהזחל שלנו, שצעק – תקפצו החוצה מהזחל. ורדי ראה את התול"ר הסורי יורה כמה פגזים לפני כן, ובמפגש שהיה לנו הוא סיפר שהוא זה שצעק לנו לקפוץ. אני לא ראיתי את ורדי בקרב עצמו, לא באמצע וגם לא בסוף. זוכר שהיה שם קצין, סג"מ יוסי ברק, שלמדנו באותה כיתה בנתניה, הוא הגיע זמן קצר קודם היישר מבה"ד 1 לגדוד.

"לי נפל בראש תוך כדי הקרב – אני מסתכל למטה מערבה ואני רואה את הקיבוצים, אנחנו ביום שישי לקראת ערב, זו היתה תמונה סוריאליסטית. אתה סופג אש מכל הכלים, מרגמות ונק"ל, ירו רק עלינו, ואתה מסתכל למטה ואז אמרתי לעצמי – החבר'ה האלה עכשיו יחיו בשקט. והיום עושים עוול לאותם קיבוצים. הם הרי היו שנים במקלטים עם הילדים שלהם והיום באים ומלגלגים עליהם ומסיתים נגדם".

זאב באום עם פליקס רוטר, קצין הקשר של גדוד 12 (בחולצה הסגולה). משמאל להם - יוסי גינצבורג

בכנס תל פאחר 2007. זאב באום עם פליקס רוטר, קצין הקשר של גדוד 12 (בחולצה הסגולה). משמאל להם (חולצה לבנה ומשקפיים) – יוסי גינצבורג שנפצע ביעד הצפוני

אסף: "כשהגענו לדרומי וקיבלנו את הפגז בזחל נפצעתי. היו לי רסיסים בכל הפנים, ולמזלי הם רק נדבקו לפנים, אבל לא חדרו. בדיעבד, כמעט 20 שנה אחרי, עשו לי צילום רנטגן בפנים וגילו שיש שם שני רסיסים שנשארו. אבל בקרב עצמו קצת דם, וכלום. היו יריות ואמרו לקפוץ מהזחל. גם עצם העובדה שקיבלנו פגז תול"ר, אז תיכף יהיה עוד אחד. קפצנו ורצנו לתוך התעלה. במפתיע, בניגוד לכל הסיפורים על התעלות העמוקות והמבוצרות, התעלה הזאת היתה בעומק של לא יותר מ-60 או 80 ס"מ, זה לא היה משהו שמגן עליך.

"היה שם בתעלה ורדי, שהוא היה בריא ושלם, היה שם בן חמו שהיה בריא ושלם, אני לא זוכר את שירזי, אבל אני מבין שהוא גם היה שם. הגעתי לשם, לא עברו אולי שתי דקות ונחת עלינו פגז תול"ר הבא וכיסח לי את יד שמאל ופגע בשמואל בן חמו ביד, אולי גם קצת בראש. אני זוכר שנתתי צעקה לא נורמלית, כף היד שלי צנחה, כאילו כמעט ניתקה והחזקתי אותה עם היד השנייה. אחרי זה היה מצב של כאבים, אבל היה לי מזל לא נורמלי שלא היה לי שטף דם עורקי אלא רק ורידי, וככה שכבתי במשך איזה שעה. היו יריות, לא היה מי שיטפל בי.

באיגוף צפוני עמוק. המסלול שעשה זחל"ם המחלקה המיוחדת בפיקודם של המ"מ עזרא זכריה והקמב"צ יוסי פרידמן

איגוף צפוני עמוק. המסלול שעשה זחל"ם המחלקה המיוחדת בפיקודם של המ"מ עזרא זכריה והקמב"צ יוסי פרידמן

"אחרי שעה או שעה וחצי הגיע אליי חובש, ראה את היד שלי, רצה לעשות לי חוסם עורקים, אמרתי לו תעצור. הייתי בהכרה למזלי, אמרתי לו – שמע, זה יותר משעה, זה שטף דם לא עורקי, אל תשים לי חסם עורקים, וזה הציל לי את היד. עד היום אני מתפקד איתה.

"אני זוכר את האירוע עם הטרנזיסטור ששכבתי ככה עם הפציעה. היה כבר 5 אחה"צ, היה לי טרנזיסטור בכיס, הפעלתי אותו, בדיוק היה חדשות ואמרו שנאצר התפטר, ופתאום פרץ של שמחה כזאת. מה??? נאצר התפטר??? וואו.

"אני חושב שאחרי שש בערב באו לפנות אותי. כנראה מאיבוד דם היה לי קר נורא, על אף שזה חודש יוני. מצאו איזשהו מעיל פרווה מצמר כבשים, משהו שאני חושב עליו היום שזה מגעיל, אבל אז הם שמו את זה עליי וזה פשוט חימם אותי. הביאו אותי לנקודת ריכוז, שם נתנו לי זריקה נגד כאבים, העלו אותי על טנדר אמבולנס. בתוך הטנדר מאחורה התקינו ארבע אלונקות, אני הייתי באחת עליונה ואני חושב שהכאבים הכי גדולים שהיו לי זה הירידה עם הטנדר כי זה קפץ וכל כך כאב לי. עד שהגענו לקרית שמונה".

באום: "להגושרים".

מרקי: "או שקודם זה היה בהגושרים. אני זוכר שקיבל אותי שם מישהו שבמקרה למד איתי בתיכון קרית מוצקין, שנתיים מעליי והיה סטודנט לרפואה וחובש. הוא הזריק לי זריקת הרדמה, העלו אותי להליקופטר וזהו, התעוררתי למחרת".

מחלימים בבית קיי. עמרם שטרית (מימין) ומרדכי אשרף, שניהם נפצעו ביעד הדרומי של תל פאחר

מחלימים בבית קיי. עמרם שטרית (מימין) ומרדכי אשרף, שניהם נפצעו ביעד הדרומי של תל פאחר

באום: "גם אני קפצתי מהזחל, הספקתי להרגיש איך הוא נדלק, אבל נפגעתי מעט מאוד מכמה רסיסים, ועברתי דרך ברוך יוסף שנפגע קשה מאוד. נדמה לי שמישהו עוד הספיק להוריד אותו מהזחל".

מרקי: "בנסיעה למעלה בזחל"ם ברוך ישב באמצע, וברגע שהזחל"ם עצר בתל הדרומי קיבלנו את הפגיעה".

באום: "בזחל בדרך לתל יוסי פרידמן [קמב"צ 12] נסע בטירוף אדיר ושמעת את הגדרות מסתבכות שם בכניסה לדרומי, ואז הוא נעצר והתול"ר פגע. אני כמו מרקי נכנסתי לאחת התעלות בדרומי, זה לא היה תעלות מסתור, אבל היה שם סלע. לוח הזמנים די נזיל אצלי. אני זוכר שהכל נגמר לקראת שבע כי היתה שקיעה. שמעתי קולות, מישהו צעק – הנה הסיירת מגיעים.

"בתעלה בדרומי ראיתי את הכוח של ורדי, כפי הנראה הם הופתעו לראות אותנו. בדרך לתעלה פגשנו את עזוט. בחור כזה גדול, הוא שכב שם, נפגע ברגל. באיזשהו שלב, אני לא יודע איך, אני פוגש שם את שאול סולימן, היום קוראים לו סלע. מה שקרה זה שהוא קפץ מהזחל"ם לתעלות, ראה סורי שזרק עליו רימון, הצליח לפגוע בו, אבל הרימון נפל סנטימטרים ממנו ומההתפוצצות נפגע מרסיסים, אבל שום דבר לא הזיק לו. הוא יצא בנס עם המון רסיסים. אני סחבתי אותו בתעלה עד שקם מולי איזה סורי עם ביצים וירה אליי. אז נשכבתי ושאול על הגב שלי, ואני בתוך התעלה, ואחר כך הוא קם מעליי.

"אני לא רציתי להתפנות כי בסך הכל קיבלתי כמה רסיסים, לא הייתי פצוע קשה. אבל הדם של שאול היה עליי, הוא היה מוצף בדם, אז חשבו שאני הפצוע, ואני מנסה להסביר להם שזה לא אני. מישהו חשב שאני בהלם או משהו. בסוף עליתי לטנדר, הגעתי להגושרים, טיפלו בי יפה ואחרי זה בקרית שמונה הוציאו לי כמה רסיסים. אחד או שניים נשארו לי ולפני כמה שנים יצא אחד בעצמו. כל הזמן ירו וירו. באיזה שלב לקראת שש השתתק הכל, חוץ מאיזה צלף שירה מהצפוני.

"היתה שם אפיזודה: כשאני קמתי ללכת בתוך התעלה, פתאום התרומם מאחוריי איזה סורי שכנראה שכב מאחוריי איזה שעה אם לא יותר. ואז חבר'ה שהיו מאחוריי אספו אותו, לא הרגו אותו. החבר'ה היו בסדר. זה היה סורי ענק, שכב מאחוריי והוא פחד. מה שזכור לי מסיום הקרב זה השורות של החבר'ה שנהרגו, מוסא [המג"ד] וכל היתר. השכיבו אותם בשורה, היה שם איזה משטח ישר, ואחר כך התחילו לאסוף את הפצועים. אני לא ראיתי את מוסא, אבל אמרו לי שכאן שוכב מוסא. היו דיבורים שגם זוהר הסמג"ד נהרג, חטף רסיס בגרון למטה מתחת לתל ואיבד המון דם".

אסף: "אני זוכר אותו פצוע, מנחה אנשים, נותן פקודות, זה היה למטה, ואני רואה אותו. היו כמה זחל"מים והוא נתן הנחיות איך להמשיך ומה לעשות".

באום: "הפצוע הראשון שראינו [בעלייה באיזור גבעת האם] ושממנו הבנו שזה לא משחק ילדים זה בירו [מג"ד 129 בכוח של חטיבה 8]. הוא חטף צרור באיזור הפנים ואני זוכר שקשרו אותו לג'יפ עם חבישה כזו שלא ייפול מהרכב והורידו אותו למטה. ראיתי טנק פגוע ליד גבעת האם, אולי נפגע בשרשרת".

יום הזיכרון 2015, זאב באום (מימין) ומרקי אסף עם אלמנתו של אמנון שוקרון, נהג זחל"ם המחלקה המיוחדת

יום הזיכרון 2015, זאב באום (מימין) ומרקי אסף עם מדלן, אלמנתו של אמנון שוקרון, נהג זחל"ם המחלקה המיוחדת

אסף: "אגיד לך מה זה בשבילי קרב תל פאחר. לאורך החיים שלי, שהייתי מהנדס כימיה, עבדתי כמנהל פרויקטים בתעשייה הכימית, אם זה תחנות כוח, התפלת מים, פרויקטים של אשלג, ברום, כלור, ויצא לי לעבוד גם בעולם. הייתי בפרויקטים באיראן, בוונצואלה, בפריז, בצ'ילה, בטורונטו, ולא פעם בחיים שלי כשנתקלתי באיזו בעיה אמרתי לעצמי – רק רגע, אני הייתי בדיוק שנייה מהמוות בכמה סיטואציות בתל פאחר, אז עכשיו בגלל שיש לי פה איזו בעיה חברתית או מקצועית ואישית, זה ישפיע עליי? שאני אכנס לדיכאון? בחיים לא. וזה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי".

באום: "לגבי זה שיצאתי בחיים, תוך כדי הקרב בתל אמרתי לעצמי – אם אני אצא מפה בחיים, אני אלך להגיד ברכת הגומל, וממש דמיינתי את זה. ולא שהייתי איש דתי בכלל. ובאמת אחרי המלחמה באתי לבית כנסת, ישר אמרו לאבא שלי – 'הגויימל?'. ישר הבינו שאם אני בא לבית כנסת, אז זה בשביל זה. סיפרו לא נכון את סיפור תל פאחר, וגם היו גורמים שהיו מעוניינים להאדיר את הצנחנים, ואצלנו אמרו – טעות ולא טעות. הרי אנחנו יודעים שכוח המציאות הוא שהוביל את החבר'ה על השביל לכיוון הצפוני מאיפה שנסענו, ולא טעות. זה הפריע לי. הקרב הזה היה מורכב מכל בחינה. כן טעות, לא טעות, אבל זה היה קרב בשטח קטן עם המון נפגעים והמון מעשי גבורה. תראה כמה צל"שניקים יש מהגדוד. נלחמתי די הרבה זמן לספר לכל מי שרצה לשמוע את הסיפור האמיתי, כמו שאני ראיתי אותו".

סולימן: באנו מסביב והפתענו את הסורים, אבל גם חטפנו

שאול סולימן-סלע כיום

שאול סולימן-סלע כיום

שוחחנו גם עם שאול סולימן [כיום סלע] ושמענו מה עבר עליו עם כוח המחלקה המיוחדת. "התגייסתי בנובמבר 1965, הייתי לוחם במחלקה של עזרא סלע. בתקופת ההמתנה, כמו כולם, חפרנו שוחות, קיבלנו תדרוכים והיינו במתח. עלינו ללחימה ברמה ומתחת לתל פאחר היה ירי על הזחל שלנו שממנו היה ההרוג הראשון שלנו, נהג מילואימניק [אמנון שוקרון] שחטף דרך החריר כדור במצח. ואז מזחל אחר קפץ אלינו הקמב"צ, בחור בשם יוסי, והוא נהג.

"המשכנו בנסיעה, ממש בדהירה, לכיוון דרך הנפט, הגענו לדרך ואז שברנו לכיוון המוצב ובאנו עליהם בהפתעה מצד צפון. בנקודה מסוימת מול המוצב נהרג ברוך צוקרמן שישב מולי. הוא היה מקלען. היתה עלינו אש מתל פאחר מהחלק הצפוני, צעקתי לו שיוריד את הראש כי הוא התעסק עם איזו תקלה שהיתה לו, או מעצור, וניסה לסדר את זה ובגלל זה הרים את הראש, ואז חטף צרור. זה היה מראה לא נעים.

"נפלנו שם איפשהו במרכז התל, די קרוב לדרך הנפט, כולנו קפצנו ומיד חטפנו שם תול"ר. היה פיצוץ רציני שממנו נהרג ברוך יוסף. הזחל נפתח כי חטף במיכל הדלק וכל מי שיכל תפס מחסה בתעלה והתחיל לירות. כבר לא ראינו אחד את השני, כי כל אחד רץ לכיוון אחר. אני חטפתי רסיסים מהזחל ולאחר מכן תוך כדי ריצה לעמדה, חייל סורי זרק לעברי רימון וחטפתי רסיסים בחלק התחתון. יריתי במישהו באחד העיקולים ואז עבר שם קצין צעיר בשם ברק, שאמר לי – שאול, אתה פצוע, כולך דם. עד אותו רגע לא שמתי לב לזה. ואז זאב [באום] עבר שם, בכלל לא ידעתי שהוא היה איתנו על הזחל, והוא בלי לחשוב הרים אותי וסחב אותי סחיבת פצוע לאיזו נקודת פינוי ואחר כך היטשטש לי הכל. גיליתי שאני כולי מדמם והכל נגמר שם.

"פינו אותי באיזור השעה שבע בערב. לפני זה הספקתי לשמוע שהמג"ד מוסא נהרג. סיפרו שהוא צעק לכוחות – 'תל פאחר בידי', ואז חטף צרור. היו לי רסיסים בחלק התחתון, כולל רסיס עמוק שהחזיק אותי חודשיים ברמב"ם. אני זוכר שזמן-מה אחרי שהשתחררתי מבית החולים הייתי בתחקיר שנעשה בפיקוד צפון ביחד עם איזי חמאווי. לא זוכר מי תיחקר אותנו ומה היה שם.

"לסיכום הקרב, ידענו מראש שהמשימה היא כיבוש תל, אבל לא ידעו איזה כוח אש יש לו ולא צפו שיהיה כזה מטר של אש בריצה אליו, ולכן גם נהרגו בדרך. באנו מסביב והפתענו אותם, אבל גם חטפנו".

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “תול"ר וטרנזיסטור

  1. מרדכי אשרף על הסמג"ד זוהר נוי: "אני זוכר אותו פצוע, מנחה אנשים, נותן פקודות, זה היה למטה, ואני רואה אותו. היו כמה זחל"מים והוא נתן הנחיות איך להמשיך ומה לעשות".

    הנה יש לנו עדות המאשרת את דברי הסמג"ד עצמו, ב-2002, שגם אחר פציעתו הוא זה שנתן את הנחיות לקחת זחל"מים ולאגף (וכך סיפר, כפי שהעתקתי מדבריו בפוסט אחר: "הייתה בתחילה פאניקה, 'הסמג"ד נפצע, הסמג"ד זה', כל אחד ניסה לטפל. אמרתי 'תעזבו את הכל, תעלו על הזחל"מים ותנסו לכבוש מצפון את היעד'.").

    מעדות זו של אשרף, אחד הנוסעים בזחל"ם המסייעת, נמצאנו למדים שגם האיגוף של הזחל"ם הזה נעשה רק לאחר הנחיית המג"ד (למרות שבפוסט עם הקמב"צ הוא, הסמג"ד, כלל לא הוזכר, רק "ואני תפסתי את הזחל של המחלקה המיוחדת בפיקוד של עזרא ואמרתי בוא נעשה איגוף צפוני.")

    הסמג"ד נפצע בערך בשעה 16:00, ומהנ"ל למדנו שאיגוף הזחל"ם הראשון הנ"ל לא היה לפני שעה זו.

  2. משהו קצת מטריד, במסגרת חוכמת הבדיעבד: מורידים מזחלם החפק לוחם מקצועי, במקרה הזה סמל קשר (או מה שלא היה זאב באום שכבר היה חייל כמעט שנתיים) ומעלים במקומו עיתונאי. קודם כל תחשבו על חייל שמתאמן ותופס קו ואוכל חרא – עד שמגיעה מלחמה והוא כבר בתנועה על הזחל אל הקרב פתאום אומרים לו לרדת. מילא מורידים אותו כדי להעלות לוחם אחר או קצין שיוכל לסייע למג"ד – אבל מורידים לוחם ומעלים במקומו עיתונאי. עבור הלוחם זו תחושת השפלה ותחושה שהמפקדים בגדו בך ברגע האמת.

    מצד שני, כעיתונאי הייתי מרגיש גאווה גדולה שמצאו לי מקום של כבוד בזחלם הכי חשוב של הגדוד, שממנו אוכל להבין הכי טוב מה קורה ולדווח למאזינים.

    בפועל – בראיון כאן עם דן שילון הוא סיפר שלא הבין כלום ממה שקרה, לא את הדיווחים, לא את תמונת הקרב, לא היה מודע שיש שינוי משימה, לא ידע מהו היעד ואיפה הוא. בקיצור, גם כמתווך של הקרב וכשליח ציבור בתפקידו כעיתונאי הוא לא מילא את משימתו ולא הביא תועלת, וחמור מכך – שום רסיס של תובנה שהיתה יכולה להסביר את מהלכיו של המג"ד, כי הרי מי כדן שילון שאין לו שום תפקיד צבאי בזחלם יכול היה להתבונן טוב יותר ולהקשיב ולרשום לעצמו ואפילו תוך כדי מהלך העניינים (למשל העצירה בעין א-דייסה וחיפוש נתיב עלייה) לברר עם החבר'ה מה קורה – ואחר כך לספר את הסיפור טוב יותר מכל אחד אחר.

    שילון היה שם, אבל הוא לגמרי לא היה שם. והדיווח שלו לרדיו עוד זכה בפרס ראשון מבין כתבות הרדיו הכי בולטות ממלחמת ששת הימים.

    • כמו שכתבת, זה משהו קצת מטריד.

      אבל כשיודעים שאחת הבעיות הגדולות בקרב הזה התכרזה בליקויים בקשר (האם צריך לחזור ולפרט כאן את כל הליקויים? אסתפק בשני הליקויים הראשונים, הן מבחינת הזמן, והן מבחינת חומרת המצב: שינוי התוכנית מבלי להודיע על כך לחפ"ק. בהמשך, אחרי הפגיעה בזחל"ם, ניתוק הקשר עם המג"ד), הרי שמדובר במשהו מאד מטריד.

      אגב, את הסיפור הזה של באום כבר פירסמת כאן בפברואר 2014: "לפני תחילת התנועה מחורשת טל היה באום על הזחל"ם של המג"ד מוסא קליין כאיש מחלקת הקשר הגדודית. הוא זוכר שדן שילון, כתב קול ישראל, הגיע לפתע והוכנס לזחל. "התחיל להיות צפוף בזחל"ם", הוא מספר, "ואז מוסא אמר לי לרדת ולעבור לכלי אחר."

      אגב, שם נרשם גם שמו הפרטי של הקשר שנשאר בזחל"ם: דוד זבלי.

      עובדת הורדתו של באום מהזחל"ם הוזכרה גם בתגובה שכתבת (4 בנובמבר 2014 בשעה 19:48):

      "שאלה טובה – מה עושה הקשל"ח בזחל"ם המג"ד. הפתרונות למוסא קליין.
      ובעצם דן שילון סיפק תשובה כשסיפר כאן כי כשנשלח ע"י המח"ט למג"ד 12 לסקר משם את הקרב, מוסא קליין אמר לו לדבריו – "חבל שאתה לא תראה מלחמה כי אנחנו נוסעים לטיול".
      התחושה היתה שתל פאחר הוא יעד קל שכובשים בקלות, אחרת לעיתונאי ולשליש חטיבתי אין מה לחפש בזחל חפ"ק שנע בראש הגדוד (אחרי 3 טנקים).
      אם לחדד: שני אנשים שלא קשורים לגדוד ואינם לוחמים מאיישים את הזחל המוביל ותופסים מקומות של לוחמים. זאב באום, סמל קשר, סיפר שהיה על הזחל"ם של מג"ד 12 בתחילת התנועה מחורשת טל, אבל בגבעת האם הורידו אותו בגלל הצטרפות דן שילון לאחר שהזחל"ם היה מלא.
      זאת ועוד: בחורשת טל היתה פקודה להוריד לוחמים מהזחל"מים כדי שלא יהיו עליהם יותר מעשרה איש."

      ושם בתגובה על כך (בנוגע לקשל"ח): "כל קצין הינו בוגר בה""ד 1 וחזקה עליו כי יוכל למלא תפקידי לחימה".

      בקשר לידיעה על הפקודה להוריד לוחמים כדי שלא יהיו יותר מעשרה: יש לחדד את הדברים בידיעה (שנכתבה בפוסט קודם, 20 ביוני 2016 בשעה 16:40) שזחל"ם כזה נועד מלכתחילה לשנים-עשר לוחמים (חוץ מהנהג).

      מה יכול להיות הנימוק להוראה הזו? אם רק משום ש"כמה שפחות לוחמים בקופסת פח, יטיב עם סיכויי השרידות שלהם", אז גם עשרה זה יותר מידי….

      ובקשר לדן שילון, לא רק ש"סיפר שלא הבין כלום ממה שקרה, לא את הדיווחים, לא את תמונת הקרב, לא היה מודע שיש שינוי משימה, לא ידע מהו היעד ואיפה הוא", כמו שכתבת, עוד זאת שגם סלילי מכשיר ההקלטה שלו נשארו בזחל"ם הפגוע…

  3. "פינו אותי באיזור השעה שבע בערב. לפני זה הספקתי לשמוע שהמג"ד מוסא נהרג. סיפרו שהוא צעק לכוחות – 'תל פאחר בידי', ואז חטף צרור." – – – יתכן וסיפרו. אך אלו שהיו באזור כשהמג"ד נהרג לא שמעו אותו צועק זאת,

    הוא לא צעק זאת מהסיבה הפשוטה: באותם רגעים כבר היה ברור לו שהתל לא בידו…

  4. "בתל פאחר, אוגוסט 1967, ביום הסרטת שחזור הקרב" – – – מה בדיוק רואים ברקע של התמונה? התאריך רשום על גבה?

  5. "בפברואר 2014 … אגב, שם נרשם גם שמו הפרטי של הקשר שנשאר בזחל"ם: דוד זבלי" – – – כעת שמתי לב שהשם הזה מופיע שם בין סוגריים, משמע שזו הוספת העורך, ולא מדברי באום.

    בכל אופן, לפי הנתונים שסיפק כאן באום: "היה על הזחל עוד קשר, נדמה לי שמו זבלי, שאחר כך נפל בשבי במצרים ביום כיפור ומאוחר יותר נרצח בשוד ביהודה הלוי בתל-אביב, זה מה שאני זוכר." – בדקתי ברשימת השבויים והכוונה ליעקב זיבלי.

    גם במלחמת יוהכ"פ הוא נפצע, וחזר בקבוצה של 26 פצועים שהוחזרו ממצרים ביום חמישי 15 בנובמבר 73'. באתר 'יזכֹר' רשום סמ"ר יעקב זיבלי אשר "נפטר לאחר השירות" בשנת 84'. רשום שם שהיה מחולון ושבה הוא טמון, ושהונצח גם במוזיאון גולני. אך לא מופיע שם "סיפור חייו". באתר גולני הוא נרשם בין חללי גדוד 12, ניתנה גם תמונתו ונרשם עליו שהיה יליד עיראק ושהותיר אחריו אשה ושלושה ילדים.

    בפוסט הראיון עם פליקס רוטר הוא סיפר "מהירי הזה [שפגע בזחל"מ המג"ד] נפצע סמל הקשר זיבלי די קל ואני חבשתי אותו"; ושהיה איתם בזחל"ם הפצועים: "אני זוכר את זוהר הסמג"ד, את זיבלי ואת סגל. דיברנו קצת אחרי שנפצענו". ועוד בפוסט ההוא: "הם [רוטר ומנחם רובינשטיין, שהתראיין ביחד איתו] לא בטוחים אם סמל הקשר, זיבלי, שהיה איתם בזחל"ם המג"ד חי או מת. לדעתם, הוא בכלל נרצח באיזו תגרה. חיפשנו רמז באינטרנט ולא מצאנו. רובינשטיין: "זיבלי סיפר לי באחד הביקורים שלו שכשהורידו את הפצועים מחזית התל הוא היה בטנדר, ותושבי קרית שמונה עוד עמדו שם בכביש משני הצדדים ומחאו כפיים. והוא אמר על מה הם מוחאים כפיים? כל הגב שלי היה מלא דם"."

    [הנ"ל נפטר בספטמבר 84', והעיתונים מהזמן ההוא אינם זמינים ברשת].

    ואולי צריך להוסיף את שמו למפה שבפוסט 'מקום נפילתם ופציעתם', שבה נרשמו גם פציעות קלות, כמו זו של קילמן על דרך ההטייה.

    שם נוסף של פצוע שיש להוסיפו למפה מוזכר בפוסט הנוכחי: "בדרך לתעלה פגשנו את עזוט. בחור כזה גדול, הוא שכב שם, נפגע ברגל".

    המספר הוא באום, שהגיע בזחל"ם המסייעת, שהוא הראשון שאיגף את היעד והגיע ממזרח. מסגנון דבריו על הגעתם: "בתעלה בדרומי ראיתי את הכוח של ורדי, כפי הנראה הם הופתעו לראות אותנו. בדרך לתעלה פגשנו את עזוט", יכל להשתמע שעזוט הוא חייל שהיה בתל לפניהם, כלומר שהשתייך לכוח של ורדי. אך שם זה אינו מופיע ברשימה (ראו בתגובה 20 ביוני 2016 בשעה 5:12), וכבר חשבתי שהנה מתברר לנו כאן השם החסר…

    אך בבדיקה נוספת מצאתי שמדובר במי שהיה עם באום בזחל"ם המדובר, כמופיע ברשימת 'הקרב על התל' של אהרן מגד: "הזחל"ם היחידי שנותר מן המחלקה של עזרא, נהגו נהרג. משה עזוט תפס את ההגה. היו עמו המ"מ עזרא והקמב"ץ יוסי" (ומעניין שמגד לא הבחין שבתיאור זה הוא סותר תיאור קודם שלו באותה רשימה: "הקמב"ץ יוסי, למרות היותו פצוע, נהג בזחל"ם הראשון. הוא נהג ביד אחת").

    • שוב הוכח כמה חשוב התחקיר שלך לאורך כל התקופה מה שגרר נוושא המפגשים והצלבות שלסיפורים וכמובן סגירת מעגלים בין הלוחמים
      כה לחי.
      חיברת בין סיפורים אישים והגיגים של לוחמים תוך כדי הקרב .
      לגבי ירידתי מהזחל של המגד מוסא בעקבות צפיפות
      ועליתו של דן שילון אתה צודק אבל בזמן אמת לא היה זמן לחשוב על זה במיוחד ששילון הגיע כמעט בלי התרעה ולא ידע מי נגד מי בשלב הזה כך שבודאי הוא אשם בסיטואציה
      התוספת שבו הכנסת את סיפורו של שאול סלע סגר לו כמה מעגלים חשוב מאד.
      ושוב כל הכבוד לך שלמה
      זאב באום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s