עם הוונסקציה והסקלפל

סיפורם של שני חובשים מתאג"ד 12 בתל פאחר * אריה שכטר: "בכל פעם שהיה עובר לידי צרור הייתי מרים את העוזי ויורה בחזרה. על כל צרור שהייתי יורה, הייתי אומר לעצמי – וולאק, הרגתי עוד אחד. אבל אם פגעתי בזבובים זה היה גדול" * דוד עמיאל: "הרגל של עזרא היתה תלויה ממש על גיד. הרופא ביקש שאוציא את כלי הניתוח, הוא חתך את הגיד ואני חבשתי אותו בתחבושת בטן"

החובשים דוד עמיאל (מימין) ואריה שכטר ליד זחל"ם התאג"ד בתקופת ההמתנה

במסגרת הצטברות עדויות של לוחמים מתל פאחר – להלן שיחה עם עוד שניים מהם: החובשים אריה שכטר ודוד עמיאל, שהיו בזחל"ם תאג"ד 12 בפיקודו של הרופא סגן ד"ר ג'קי הורנר.

אריה שכטר ממושב חיבת ציון היה אז איש מילואים בן 22. הנה סיפורו: "בשירות הסדיר הייתי בחיל האוויר. מיד לאחר שהשתחררתי ב-1966 עברתי קורס חובשים ובמילואים הראשונים הציבו אותי בשריון באימון הקמה של גדוד שריון חדש, גדוד פטונים 46 מחטיבה 401. התלבטו אם לשחרר אותנו, כי כבר היה מה שנקרא עשן באוויר. בסוף השתחררנו, אבל כעבור יום גוייסתי שוב בצו 8. הגענו לתל השומר, הגיע קצין חובשים של גולני ואמר – מי פה חובש? אני צריך שבעה חובשים.

"נכנסנו כמה חבר'ה לאיזה טנדר ונסענו. הגענו ליד ראש פינה למקום שנקרא מחנה פילון, שם ישבה החטיבה או המיפקדה. בני כיתה שלי היו שני קצינים מגדוד 51 – השליש נחמיה דוידי והסמ"פ אברהם וייסמן [לפוסט על וייסמן ז"ל – לחצו כאן]. פגשתי את השליש, אמרתי לו – נחמק'ה, מה קורה, מה עושים איתנו? הוא אומר לי שהם צריכים שלושה ל-12, שלושה ל-51 ואחד ל-13. שאלתי אותו – תגיד לי, מה ההבדל בין 12 ל-51? אז הוא אמר אין הבדל. ביקשתי שימליץ לי לאן ללכת, הוא אמר לי – תבחר אתה. שאלתי בין החבר'ה מה יותר כדאי – 12 או 51, אמרו 12, אז הלכנו ל-12. לא כל-כך הבנתי אז מה ההבדל בין גדוד לפלוגה, הרי באתי מחיל האוויר. אני בא ל-12 אני שואל איפה סגן וייסמן וסגן דוידי, אומרים לי – הם לא פה, הם בגדוד 51. אמרתי – טוב, אני רוצה לעבור לשם, אמרו לי – לא לא, אתה מוצב לפה. בא הרופא, אומר לי – אתה תהיה בתאג"ד, תראה את המלחמה כמו בסרט. זה היה ד"ר הורנר.

"היתה כוננות בערך שבועיים. בשבת האחרונה שלפני פרוץ המלחמה [3.6.67] היינו בחורשת המייסדים ליד יסוד המעלה. ושם מישהו פתח בטעות רימון עשן, היה עשן שניסו לכבות אותו, ולאחר מכן אמרו – הסורים גילו אותנו ובעקבות כך עברנו לחורשה אחרת בנבי יושע.

חובשי תאג"ד 12 בשטח בתקופת הכוננות. בחזית: אריה שכטר

ביום הראשון למלחמה היה את מקרה רב סמל הפלוגתי שנהרג ליאון אימברן, עם הרימון שהתפוצץ באוטובוס. יצא שהאוטובוס חנה 15 מטר מהשוחה שחפרתי. אני בדיוק גמרתי לחפור שוחה ונשכבתי בתוכה כדי לבדוק אותה ואז היה פיצוץ ויצא עשן מהאוטובוס. אני אומר לעצמי – אחול בלטה, פגז ראשון הסורים פגעו בול. ואז יום טוב הרס"ר יצא מהאוטובוס וצעק שהרימון נתפס בכסא. הוציאו את ליאון החוצה, דוד עמיאל ואני טיפלנו בו, דוד עשה לו עיסויים והנשמות, אני זוכר את זה כמו עכשיו. מישהו אמר – תהפכו אותו, הפכנו וראינו שכל הגב שלו היה מרוסק. הרופא קבע את מותו. עמיאל נסע עם ליאון לבית החולים בפוריה, עד היום יש לו הדיסקית של ליאון.

"ביום השני או השלישי של המלחמה נכנסנו לאיזור ג'נין להיערך לקרב בשכם, אבל החזירו אותנו בסוף לצפון. חזרנו לאיזור נבי יושע מתחת למצודת כ"ח, שם ישבנו עד יום שישי בבוקר כשאז קיבלו פקודת תזוזה. 

רס"ל יצחק טפלין, אחראי חובשים בגדוד 12

עוד קודם לכן, היה לנו אמבולנס, אבל היה שם סיפור באחד הלילות כשהיינו בתנועה. עברה שיירת טנקים ומשטרה צבאית עצרה אותנו עד שהטנקים יעברו. לאחד מהם נתפס ההגה והוא נסע אלינו ברוורס ועמד לדרוס אותנו. הרופא ישן באלונקה, הערנו אותו מהר מהר וקפצנו כולנו מהאמבולנס לפני שהטנק עלה עליו. אחד החובשים במילואים, השם שלו היה כתרי, נשאר עם האמבולנס הפגוע עד שיפנו אותו. למחרת פינו את האמבולנס לראש פינה, שבדיוק חטפה הפגזה קשה. הבחור התחבא במעביר מים ולדעתי הוא נהייה הלום קרב. כשחזר אלינו לחורשה הוא היה ממש אאוט, וכשעלינו לרמה הרופא השאיר אותו שם.

"ביום שישי [9.6.67] עלינו על הזחל"מים, זזנו לכיוון קרית שמונה בדילוגים קצרים ומשם התקדמנו עד הגושרים. הזחל שלי היה אחרון בטור של גדוד 12 ואחרינו היה הזחל"ם הראשון של גדוד 51, שבמקרה זה היה עליו הסמ"פ אברהם וייסמן, בן כיתה שלי. בהגושרים ירדנו והתעכבנו הרבה זמן, ושם דיברנו קצת. בזחל"ם שלנו אני זוכר שהיה טפלין, שהיה רב סמל מרפאה, ואת דוד עמיאל. 

"מהגושרים המשכנו לגבעת האם, שם היה איזשהו עיכוב ומשם בנסיעות תכופות המשכנו עד שהגענו ממש למרגלות תל פאחר, שם היו די הרבה פצועים. התוכנית המקורית היתה שנעמיד את הזחל"ם, נפרוש רשת צל ויעבירו אלינו את הפצועים. אבל כשהגענו מתחת לתל פאחר הדוקטור אמר – תתפרשו בשטח ואם יהיה איזה מישהו פצוע קשה מאוד תנסו לאתר אותי. וזה מה שבעצם היה. משם הפצועים או ששכבו בשטח או שהביאו אותם אלינו, וככה התקדמנו.

"בדרך לתל פאחר, אני לא יודע להגיד איפה, היה עלינו יריות מאיזה כפר או מוצב. אני זוכר את סמל המרפאה טפלין שפירק את ה-0.3 שהיה מצד ימין ליד הנהג, שם אותו על הדופן וירה. מהסקרנות שלי רציתי לראות לאן הוא יורה, והוא נתן לי מכה בקסדה ואמר לי – חייל, אל תרים את הראש. שמעתי את הכדורים פוגעים בדופן של הזחל"ם. היה קטע שעברנו ליד זחל"ם מפוצץ לגמרי. כששאלתי את הרופא אם לרדת לטפל בפצועים הוא אמר לי – לא, אנחנו ממשיכים הלאה, יש כוח אחר שמטפל בהם.

"עוד אני זוכר שלפני שהגענו לנקודה שממנה ירדנו מהזחל"ם, זה היה מאחורי תלולית כזו, אמרו לטנקיסטים תלכו תבדקו משהו, והם אמרו – אם אנחנו זזים אנחנו חוטפים תול"ר. ובאמת כשאחד הטנקים התחיל להתקדם הוא חטף פגיעה. בכל זאת נשאר טנק אחר על המקום, שאמר אם אני זז מטר אחד – אני חוטף.

"כשהיינו מתחת לתל, יש דרך שעוקפת אותו, אנחנו היינו לפני העיקול. יש שם איזו גבשושית. ראיתי את הסמג"ד פצוע. עבר לו כדור דרך הקסדה ופגע לו בצוואר. באתי לטפל בו, אמרו לי – עזוב אותו, יש מי שמטפל בו, תמצא פצועים אחרים. ראיתי מישהו אחר כולו מלא רסיסים. הוא אמר לי – עזוב אותי, טפל במפקד שלי, קוראים לו עזרא, היתה לו קטיעת רגל. הרופא בא והיה עוד חובש שהיה איתנו וטיפלנו בו.

"היה עוד פצוע קשה שטיפלנו בו, נכנס לו רסיס מהגב ויצא מהחזה. עשינו לו ונסקציה והכנסנו לו עירוי לווריד. קראו לו יואל, בחור גבוה. קיבלתי אותו ליד המסתור שבו היינו מתחת לתל. לא יודע איך הוא הגיע אלינו. אחרי שסיימנו לטפל בטנקיסט עם הרגל, הרופא קרא לי, או שאני הלכתי לידו, כי היה לנו גם את הפאוצ'ים של החובש, פאוץ ' גדול ובנוסף היה לנו תאג"ד קלה, תרמילים גדולים שסוחבים את התאג"ד על הגב, שבו נמצאים כלי ניתוח. אני זוכר שעזרתי לרופא להגיש דברים כדי לטפל בבחור הזה. הפגיעה שלו בחזה היתה קשה מאוד והוא התקשה בנשימה. לדעתי היה בהכרה מלאה, כי הוא אמר לי – שמי יואל. ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו תיכף יגיעו הליקופטרים ויקחו אותך. בדיוק היו באוויר הליקופטרים שנסעו לכיוון תל חמרה אם אני לא טועה [הם טסו לקלע לפנות את פצועי חטיבה 8], אלה היו שני סיקורסקי. אמרתי לו – הנה תיכף יפנו אותך והכל יהיה בסדר [יואל זבדי נפטר מאוחר יותר].

חלק מחובשי תאג"ד 12 במלחמת ששת הימים ובתל פאחר. למעלה מימין: דוד אברהם, דוד עמיאל, יצחק טפלין ואריה שכטר. למטה מימין: דוד אנג'ליקוביץ' ואהרון טרבולסי

"אני זוכר שהסתובב לידינו בחור עם בגדים של חיל האוויר עם קסדה בריטית, הבנתי שהוא היה בזחל"ם של המג"ד שנפגע וכל מכשירי הקשר הלכו. התפקיד שלו היה לתאם סיוע אווירי.

"האמת היא שהשוק הגדול שלי היה בתחילת הקרב, וזה מה שצרוב לי בזיכרון וביתר הזמן עבדתי כמו רובוט. כשגייסו אותי וצירפו אותי לגולני, קיבלתי עוזי בלי מחסניות. בשבת לפני הקרב קיבלתי מחסנית או שתיים ובנוסף לזה שתי קופסאות של 25 כדור. בתל פאחר, כשהייתי בשטח היותר פתוח, בכל פעם שהיה עובר לידי צרור הייתי מרים את העוזי ויורה צרור בחזרה. אני מקווה שלא פגעתי בחבר'ה שלנו. ועל כל צרור שהייתי יורה, הייתי אומר לעצמי – וולאק, הרגתי עוד סורי אחד. אבל אם פגעתי בזבובים זה היה גדול. הקטע שאני יורה נתן לי איזשהו ביטחון. בוא לא נשכח שאני במקור איש חיל האוויר. יותר מאוחר, במילואים כשעשיתי אימונים יבש ורטוב, אז למדתי. אבל בתל פאחר הייתי אחד שעד אז ראה יריות רק בסרטים.

"הגענו לתל עצמו למעלה כשכבר הכל נגמר ולא היו יריות. זה היה לקראת חשיכה. סיימנו לפנות את הפצועים מאוחר בלילה. למחרת בבוקר, עם אור ראשון, הרופא אמר לעלות על הזחל"ם והצטרפנו לגדוד 51 לתגבור התאג"ד שלהם לכבוש את הבניאס. אני זוכר שיחה בקשר שהם מפוצצים בונגלור ומסתערים לתעלות, ומאחר שלא היה שם אף אחד הם מהר עלו למעלה ליעד וטנקים שלנו התחילו לירות על חיילים שלנו והיו צריכים לפנות ארבעה פצועים מכוחותינו [למעשה, הרוגים].

"מהכניאס המשכנו בנסיעה לקונייטרה ללא שום קרב או יריות.  אני זוכר שבקונייטרה ביררתי איפה נמצא בחור דתי שהיה מ"כ ובשבת קודם התפללנו ביחד. ואז סיפרו לי שבקרב תל פאחר היה לו להביור על הגב, ואש פרצה בלהביור והוא נשרף ונהרג [אליהו שטיגליץ].

"בקונייטרה הצטרפתי לכוח שטיהר את העיר ועבר מבית לבית. היה שם בית חולים והביאו את החובשים לעזור להעמיס את כל הציוד הרפואי על משאית. מצאנו שם איזה אמבולנס סורי ומאחר שהיה לי רישיון ג' נהגתי בו איזה יום-יומיים. הייתי עוד שבועיים בקונייטרה ואחרי 34 יום שיחררו אותנו.

"האבסורד הוא שאני בא הביתה ומוצא משטרה צבאית אצלי בבית. לקחו אותי עריק כאילו ברחתי מהמלחמה והעמידו אותי למשפט צבאי מול סא"ל ששפט אותי. הוא אמר לי – גייסו אותך לתל השומר, אז למה ברחת? אמרתי לו – המפקד, אני לא ברחתי, שלחו אותי לגולני ושם הייתי, הוא שאל אם יש לי אסמכתא, במקרה היה לי את הטופס שמחזירים ציוד באפסנאות והראיתי לו. הוא ביקש שיקשרו אותו עם חטיבה 1 ואחר כך העבירו אותו לגדוד 12, והוא קיבל אישור שהייתי מגויס אצלם. ואז אמר לי – תשמע, מאחר שעוד לא שחררנו מילואים, אני הייתי בסיור של חטיבה 7 והיה חסר שם חובש, אז אתה יורד עכשיו לסיני. ובאמת ירדתי לשם ועשיתי עוד 30 יום עם גדוד של חטיבה 7.

"אמרתי להם – חבר'ה, תראו, אני לא יודע מה זה קרבות, פעם ראשונה שהייתי תחת אש, אני לא מאחל לאף אחד, אבל אני למדתי דבר אחד על גולני: אין כמו החבר'ה האלה. אני ראיתי אותם רצים קדימה, אחד נופל, עוד אחד נופל והם ממשיכים לרוץ, אף אחד לא נעצר".

עמיאל: הסמג"ד הפצוע ביקש נשק כדי לירות על הסורים

דוד עמיאל: "התגייסתי לצה"ל ב-1966 והייתי חובש בסדיר בתאג"ד 12. לאחר סיום קורס חובשים חזרתי לגדוד לקראת פסח [1967], יצאנו מיד לכוננות. כשהגעתי לגדוד החובש הגדודי היה צוקר, בהמשך החליף אותו טפלין שהפך להיות החובש הגדודי. בהמשך הייתי אחראי מרפאה, ובתור שכזה הייתי צמוד לרופא.

תקופת הכוננות 1967, משחקים שחמט בגולני! מימין: דוד אברהם, דוד עמיאל ואהרון טרבולסי

"בצוות שלנו היו עוד חובשים: דוד אנג'ליקוביץ' מירושלים, אהרון טרבולסי מחיפה, דוד אברהם וישראל כהנוביץ'. בתקופת הכוננות צירפו אלינו שלושה חובשים במילואים. אחד מהם היה אריה שכטר, את שמותיהם של השניים האחרים איני זוכר.

הדיסקית של אימברן ז"ל

"אני זוכר את רב סמל ליאון אימברן, שנהרג לפני שעלינו לרמה [ב-5.6.67]. הוא היה חייל למופת והיה בשבילנו דוגמה לסדר, בהופעה כחייל ובכושר הקרבי שלו. בזמן הכוננות כשהיינו בשטח, שמענו פיצוץ באוטובוס שהיה צמוד לכוחות וקרוב אלינו. התברר שרימון שהיה בחגור שלו התפוצץ ופגע בו.

"כשהוא הוצא מהאוטובוס ניסיתי לעשות לו עיסוי לב והנשמה. כל הגב שלו היה מחורר. הרופא ד"ר הורנר קבע בסופו של דבר את מותו,  אבל לא השלמתי עם זה ובדרך לבית החולים ניסיתי למרות הכל  להמשיך לבצע בו החייאה. יש לי עד היום את הדיסקית שלו. הריחות והמראות מאותו אירוע ליוו אותי שנים רבות.

"ביום הקרב אני זוכר שקיבלנו בזחל"ם התאג"ד דלי ירוק ובו פצצות עשן. אף אחד בזחל"ם לא ידע להפעיל את זה, ואז הגיע אלינו קצין בשם סגל [מ"פ ב'], שהסביר לנו כיצד להפעילם במידת הצורך. תוך כדי ההסבר שלו התקבלה הפקודה לנוע. הוא חייך אלינו ורץ מיד קדימה לזחל"ם שלו.

"לפני שעלינו לגבעת האם, מטוסי חיל האוויר ירדו על האיזור ועשו ריכוך ואנחנו עם האופוריה שהיינו בה, צעקנו 'היי-הופ' בכל פעם שהפציצו. בגבעת האם עברנו ליד הטרקטורים שפרצו את הדרך שם.

"אני לא בקיא באסטרטגיה, אם טעו או לא טעו ולא יודע מה היה שם. הגענו לרגלי תל פאחר ואז בשלב מסוים הגיע לזחל"ם שלנו זוהר הסמג"ד, שהיה פצוע בצוואר וחבוש כבר על-ידי אחד החובשים. הרופא ואני ניסינו להכניס אותו לאחד הזחל"מים לפינוי. כנראה שראו אותנו מתל פאחר וירו לכיוון הזחל"ם. אני זוכר את פגיעות הכדורים בדופן וכאילו עברו בינינו. ואז הסמג"ד אמר – 'תן את הנשק, תן את הנשק, אני רוצה לירות', והרופא אמר לו – אנחנו צריכים לפנות אותך עכשיו. הכניסו אותו לאחד הזחל"מים ופינו אותו.

עמיאל (מימין) וטרבולסי

"בשלב יותר מאוחר קראו לרופא ואמרו שיש פצוע מהשריון, סגן בשם עזרא, שנפצע אנושות ברגל ממש מעל לנעל. עזרא קיבל טיפול ראשוני על-ידי אחד החובשים בשטח ששם לו חוסם עורקים, אך היה זקוק לרופא. אני זוכר שמיד עם קבלת ההודעה ד"ר הורנר ביקש ממני שניקח בנוסף לציוד החובשים האישי שלנו גם את תרמילי התאג"ד שבהם יש ציוד לניתוח. כשהגענו לעזרא הרגל היתה תלויה ממש על גיד. הרופא ביקש שאוציא מהתרמיל את כלי הניתוח, כי אני נשאתי תרמיל זה על הגב – תרמיל תאג"ד מס' 2.

"ד"ר הורנר קיבל ממני את הסכין הכירורגית הסטרילית, הסקלפל, וחתך את הגיד ושאריות החלקים המחוברים, ולאחר מכן חבשתי לו את הגדם מהשוק ומטה עם תחבושת בטן, שהיא תחבושת גדולה יותר מהתחבושות האישיות הרגילות. החבישה היתה חזקה וצמודה על מנת למנוע בהמשך דימום נוסף והרופא נתן הוראה לפינוי מיידי שלו.

"קראתי כאן שאחד החובשים טען שהוא היה זה שעזר לקטוע את הרגל וזרק אותה. נו באמת, מי יזרוק ככה רגל? אני הייתי על יד הרופא כשהוא חתך את הגיד וחבשתי את הגדם. אף אחד לא זרק את הרגל. כשקראתי על כך לפני כמה חודשים לא ישנתי בגלל האמירה הזו מספר לילות. הדברים הפריעו לי מאוד. הרופא ד"ר הורנר עשה את המיטב על מנת להציל את עזרא, גם אם זה היה כרוך בקטיעת כף הרגל. ד"ר הורנר אף קיבל על פעולה זו צל"ש. אשמח להיפגש עם עזרא, אבל הוא יצטרך להאמין שאני זה שטיפל בו לצידו של ד"ר הורנר ולא אחר.

"התאג"ד לא טיפל בהרבה פצועים שהגיעו בלתי חבושים. רוב הפצועים  שהגיעו אלינו היו כבר חבושים על ידי החובשים המחלקתיים והפלוגתיים, ואנחנו בתאג"ד רק בדקנו ומיינו אותם לפי חומרת הפציעה, חיזקנו את החבישות ופינינו אותם על פי חומרת הפציעה לפח"ח, נקודת הפינוי החטיבתית, שאם אינני טועה ישבה באיזור חורשת טל.

"בסוף יום הקרבות, עלינו לנקודת האיסוף והריכוז שהיתה על התל. ראינו שם את האלונקות המרוכזות עם ההרוגים. זיהיתי ביניהם את סגל, אותו קצין שנפרד מאיתנו בחיוך כשקיבלנו את הפקודה לנוע, ואת המג"ד מוסא קליין.

"על התל לא יצא לי לטפל בפצועים שלנו כי הם כבר טופלו על-ידי החובשים הלוחמים בפלוגות, אבל טיפלתי בפצוע סורי, שהובא על ידי אחד החיילים אלינו. אני זוכר שאחד המ"כים, בחור גבוה ונחמד מאוד, צעק לי בתסכול רב – אל תטפל בו. אמרתי לו – אני מצטער, אנחנו מחויבים לטפל בכל פצוע, גם אם הוא אויב, ככה למדנו בקורס חובשים.

"באותו לילה לנו על התל ולמחרת שלחו אותנו לבניאס לסייע במידת הצורך לתאג"ד של גדוד 13. יצאנו בבוקר עם הזחל"ם שלנו, הגענו לנקודה על כביש הנפט ששם היה מבנה ועל ידו מים זורמים. עצרנו, חלצנו נעליים, שכשכנו רגלינו במים ואחרי חצי שעה אנחנו רואים חבר'ה מגדוד 13 הולכים לקראתנו בטור. ראינו ביניהם כמה חיילים מוכרים, שאלנו אותם לשלומם ולאן הם הולכים. ענו לנו – אנחנו הולכים לכבוש את בניאס. אז התברר שהגענו לפניהם. נבהלנו וכמובן שמיד התארגנו ורצנו לזחל התאג"ד והצטרפנו לסוף הכוח.

"הכפר היה ריק. זוכר משם רק זקן אחד. כשהגענו לאיזור שבו היתה כנסייה נכנסנו אליה וד"ר הורנר אמר לנו – אנחנו נכנסים למקום קדוש, לא לגעת בשום דבר, לא לחפש ולא לקחת מזכרות. את הדברים אמר לנו בצורה החלטית ואצילית, וכך אומנם היה. בהמשך ירדנו וחנינו ליד המעיינות בבניאס.

סגן ד"ר ג'קי הורנר, רופא גדוד 12 במלחמת ששת הימים, בקונייטרה

"לאחר שהגדוד שלנו הצטרף המשכנו לקונייטרה. הגדוד התיישב שם בבסיס צבאי ופתחנו מרפאה לחיילים. לאחר פרק זמן מסוים בקונייטרה הועבר הגדוד  למסעאדה, גם שם הקמנו מרפאה גדודית.

"בהיותנו שם חזר שמיל [סמ"פ א'] שנפצע בתל פאחר, היה מאושפז וברח מבית חולים לפני שהחלים. היה לו פצע חדירה של כדור שנכנס בחזה ויצא בגב.

"נדהמתי לראות את גודל פצע היציאה שלו בגב. הוא כמובן לא יכול היה לראותו. אמרתי לו שפצע כזה מחייב טיפול יומיומי ואני מוכן לטפל בו יותר מפעם ביום, על מנת שהפצע לא יזדהם. הוא אכן הגיע לטיפולים במרפאה. טיפלתי בו יום יום, חיטאתי את הפצע והחלפתי לו תחבושות. במצבו אסור היה לו עדיין לצאת מבית חולים, אך הוא עמד על כך שהוא רוצה לחזור לגדוד. התרשמתי אז מאוד ממנו ומהנחישות שלו".

אחרי 48 שנים וחצי: החובש עמיאל נפגש עם ד"ר הורנר

חיברנו את עמיאל לד"ר הורנר, והשניים נפגשו לראשונה אחרי כ-48 שנים.

על המפגש הזה כתב לנו עמיאל: "כשקיבלתי את המספר של ד"ר הורנר הייתי קצר רוח להיפגש עמו. התקשרתי מיידית, הזדהיתי וקבענו פגישה ליום שלישי ה- 5.7.16. מאחר וד"ר הורנר עסוק מאוד, חשבתי שהמפגש יהיה של שעה. אך בסופו של דבר ישבנו מעל לשעתיים וחצי וגם זה לא הספיק. ההתרגשות היתה מהרגע הראשון. אם הייתי רואה אותו ברחוב יכולתי  לזהות אותו מהרגע הראשון. לד"ר הורנר לקח קצת יותר זמן. הלוא לא התראינו 48 וחצי שנים. וואו, כל כך הרבה זמן.

"הראיתי לו תמונות מהתקופה ההיא ולאט לאט התחדדו הזכרונות. ההתרגשות שלי היתה עצומה, שכן, מאז שהכרנו היתה לי גם הערכה רבה אליו וגם חיבה גדולה מאוד. זכרתי אותו כאדם מוכשר מאוד שסיים לימודי רפואה בגיל  22-23, וגם כאדם ערכי , שמעבר לתפקידו כרופא השתדל שכל החובשים נתייחס לחיילים הבאים אלינו בקשב ובתשומת לב.

יולי 2016, ד"ר הורנר (מימין) והחובש דוד עמיאל בפגישה ראשונה מאז 1968

"הסיפורים קלחו והזכרונות עלו אט אט והשלימו פסיפס של אירועים. דיברנו על ליאון אימברן והרימון שהתפוצץ והרג אותו, דיברנו גם על הסמג"ד שלנו, זוהר, שנפגע קשה בצוואר, על הטיפול בעזרא ברוש מהשריון.  הזכרתי לד"ר שהוצאתי מהתרמיל את ערכת הניתוח הסטרילית ונתתי לו לבקשתו את הסכין הכירורגית הסטרילית, שעימה חתך את הגיד ושאריות החלקים המחוברים. "אם כך", אמר, "אתה היית זה שנתן לי את הסקלפל עימו ביצעתי את השלמת הקטיעה".

"דיברנו על הכניסה לבניאס והמשך התמקמות הגדוד בקונייטרה והקמת מרפאה בבסיס,על המעבר למסעאדה מאוחר יותר שגם בה הקמנו מרפאה גדודית. הזכרנו קוריוזים שונים, דיברנו על התאונה בתקופת הכוננות שרק במזל לא קיפחה את חיינו, כשטנק של כוחותינו דרס את  האמבולנס שלנו והרס אותו, על האמבולנס החלופי שקיבלנו בקונייטרה מהשלל הסורי, שהיה חדש והווה מעין פיצוי וקפיצת מדרגה עבורנו. על מינויו של החובש אנג'ליקוביץ' לנהג זמני של האמבולנס המשודרג הזה, והרפתקאותיו  בעת הנהיגה. אנג'ליקוביץ לא היה נהג מקצועי כמו שאר הנהגים בגדוד, עובדה שהביאה ללא מעט תקלות קומיות שהסתיימו בשלום. דיברנו על הירי שהיה שהיה על ד"ר הורנר ועל טפלין החובש הגדודי בזמן שסרקו בקונייטרה את בית העלמין הסורי, שהיה על יד הבסיס בו התיישבנו. על הבתים בקונייטרה שאליהם נכנסנו והיה עדיין אוכל  על השולחנות וחמוצים בצנצנות, ועל המראות שחווינו, שחלקם מלווים אותנו עד היום.

"עבורי היתה זו חוויה מדהימה. היו בה התרגשות, רענון זכרונות, השלמת פערים, חיזוק עובדות ואירועים כפי שקרו וכפי שזכרתי אותם, ובעיקר מפגש מרנין עם אדם אותו הערכתי ולא ראיתי כמעט 49 שנה".

———————————————————————————————————————————————————————-

קישורים לכתבות נוספות בנושא:

כתבה עם רופא גדוד 12 ד"ר ג'קי הורנר והחובשים זמיר כהן ודוד אברהם

ראיון עם החובש זמיר כהן

אחרי 48 שנים: צל"ש לחובש זמיר כהן