סיפורם של שני חובשים מתאג"ד 12 בתל פאחר * אריה שכטר: "בכל פעם שהיה עובר לידי צרור הייתי מרים את העוזי ויורה בחזרה. על כל צרור שהייתי יורה, הייתי אומר לעצמי – וולאק, הרגתי עוד אחד. אבל אם פגעתי בזבובים זה היה גדול" * דוד עמיאל: "הרגל של עזרא היתה תלויה ממש על גיד. הרופא ביקש שאוציא את כלי הניתוח, הוא חתך את הגיד ואני חבשתי אותו בתחבושת בטן"
החובשים דוד עמיאל (מימין) ואריה שכטר ליד זחל"ם התאג"ד בתקופת ההמתנה
במסגרת הצטברות עדויות של לוחמים מתל פאחר – להלן שיחה עם עוד שניים מהם: החובשים אריה שכטר ודוד עמיאל, שהיו בזחל"ם תאג"ד 12 בפיקודו של הרופא סגן ד"ר ג'קי הורנר.
אריה שכטר ממושב חיבת ציון היה אז איש מילואים בן 22. הנה סיפורו: "בשירות הסדיר הייתי בחיל האוויר. מיד לאחר שהשתחררתי ב-1966 עברתי קורס חובשים ובמילואים הראשונים הציבו אותי בשריון באימון הקמה של גדוד שריון חדש, גדוד פטונים 46 מחטיבה 401. התלבטו אם לשחרר אותנו, כי כבר היה מה שנקרא עשן באוויר. בסוף השתחררנו, אבל כעבור יום גוייסתי שוב בצו 8. הגענו לתל השומר, הגיע קצין חובשים של גולני ואמר – מי פה חובש? אני צריך שבעה חובשים.
"נכנסנו כמה חבר'ה לאיזה טנדר ונסענו. הגענו ליד ראש פינה למקום שנקרא מחנה פילון, שם ישבה החטיבה או המיפקדה. בני כיתה שלי היו שני קצינים מגדוד 51 – השליש נחמיה דוידי והסמ"פ אברהם וייסמן [לפוסט על וייסמן ז"ל – לחצו כאן]. פגשתי את השליש, אמרתי לו – נחמק'ה, מה קורה, מה עושים איתנו? הוא אומר לי שהם צריכים שלושה ל-12, שלושה ל-51 ואחד ל-13. שאלתי אותו – תגיד לי, מה ההבדל בין 12 ל-51? אז הוא אמר אין הבדל. ביקשתי שימליץ לי לאן ללכת, הוא אמר לי – תבחר אתה. שאלתי בין החבר'ה מה יותר כדאי – 12 או 51, אמרו 12, אז הלכנו ל-12. לא כל-כך הבנתי אז מה ההבדל בין גדוד לפלוגה, הרי באתי מחיל האוויר. אני בא ל-12 אני שואל איפה סגן וייסמן וסגן דוידי, אומרים לי – הם לא פה, הם בגדוד 51. אמרתי – טוב, אני רוצה לעבור לשם, אמרו לי – לא לא, אתה מוצב לפה. בא הרופא, אומר לי – אתה תהיה בתאג"ד, תראה את המלחמה כמו בסרט. זה היה ד"ר הורנר.
חובשי תאג"ד 12 בשטח בתקופת הכוננות. בחזית: אריה שכטר
ביום הראשון למלחמה היה את מקרה רב סמל הפלוגתי שנהרג ליאון אימברן, עם הרימון שהתפוצץ באוטובוס. יצא שהאוטובוס חנה 15 מטר מהשוחה שחפרתי. אני בדיוק גמרתי לחפור שוחה ונשכבתי בתוכה כדי לבדוק אותה ואז היה פיצוץ ויצא עשן מהאוטובוס. אני אומר לעצמי – אחול בלטה, פגז ראשון הסורים פגעו בול. ואז יום טוב הרס"ר יצא מהאוטובוס וצעק שהרימון נתפס בכסא. הוציאו את ליאון החוצה, דוד עמיאל ואני טיפלנו בו, דוד עשה לו עיסויים והנשמות, אני זוכר את זה כמו עכשיו. מישהו אמר – תהפכו אותו, הפכנו וראינו שכל הגב שלו היה מרוסק. הרופא קבע את מותו. עמיאל נסע עם ליאון לבית החולים בפוריה, עד היום יש לו הדיסקית של ליאון.
רס"ל יצחק טפלין, אחראי חובשים בגדוד 12
עוד קודם לכן, היה לנו אמבולנס, אבל היה שם סיפור באחד הלילות כשהיינו בתנועה. עברה שיירת טנקים ומשטרה צבאית עצרה אותנו עד שהטנקים יעברו. לאחד מהם נתפס ההגה והוא נסע אלינו ברוורס ועמד לדרוס אותנו. הרופא ישן באלונקה, הערנו אותו מהר מהר וקפצנו כולנו מהאמבולנס לפני שהטנק עלה עליו. אחד החובשים במילואים, השם שלו היה כתרי, נשאר עם האמבולנס הפגוע עד שיפנו אותו. למחרת פינו את האמבולנס לראש פינה, שבדיוק חטפה הפגזה קשה. הבחור התחבא במעביר מים ולדעתי הוא נהייה הלום קרב. כשחזר אלינו לחורשה הוא היה ממש אאוט, וכשעלינו לרמה הרופא השאיר אותו שם.
חלק מחובשי תאג"ד 12 במלחמת ששת הימים ובתל פאחר. למעלה מימין: דוד אברהם, דוד עמיאל, יצחק טפלין ואריה שכטר. למטה מימין: דוד אנג'ליקוביץ' ואהרון טרבולסי
עמיאל: הסמג"ד הפצוע ביקש נשק כדי לירות על הסורים
דוד עמיאל: "התגייסתי לצה"ל ב-1966 והייתי חובש בסדיר בתאג"ד 12. לאחר סיום קורס חובשים חזרתי לגדוד לקראת פסח [1967], יצאנו מיד לכוננות. כשהגעתי לגדוד החובש הגדודי היה צוקר, בהמשך החליף אותו טפלין שהפך להיות החובש הגדודי. בהמשך הייתי אחראי מרפאה, ובתור שכזה הייתי צמוד לרופא.
תקופת הכוננות 1967, משחקים שחמט בגולני! מימין: דוד אברהם, דוד עמיאל ואהרון טרבולסי
"בצוות שלנו היו עוד חובשים: דוד אנג'ליקוביץ' מירושלים, אהרון טרבולסי מחיפה, דוד אברהם וישראל כהנוביץ'. בתקופת הכוננות צירפו אלינו שלושה חובשים במילואים. אחד מהם היה אריה שכטר, את שמותיהם של השניים האחרים איני זוכר.
הדיסקית של אימברן ז"ל
"אני זוכר את רב סמל ליאון אימברן, שנהרג לפני שעלינו לרמה [ב-5.6.67]. הוא היה חייל למופת והיה בשבילנו דוגמה לסדר, בהופעה כחייל ובכושר הקרבי שלו. בזמן הכוננות כשהיינו בשטח, שמענו פיצוץ באוטובוס שהיה צמוד לכוחות וקרוב אלינו. התברר שרימון שהיה בחגור שלו התפוצץ ופגע בו.
"כשהוא הוצא מהאוטובוס ניסיתי לעשות לו עיסוי לב והנשמה. כל הגב שלו היה מחורר. הרופא ד"ר הורנר קבע בסופו של דבר את מותו, אבל לא השלמתי עם זה ובדרך לבית החולים ניסיתי למרות הכל להמשיך לבצע בו החייאה. יש לי עד היום את הדיסקית שלו. הריחות והמראות מאותו אירוע ליוו אותי שנים רבות.
"ביום הקרב אני זוכר שקיבלנו בזחל"ם התאג"ד דלי ירוק ובו פצצות עשן. אף אחד בזחל"ם לא ידע להפעיל את זה, ואז הגיע אלינו קצין בשם סגל [מ"פ ב'], שהסביר לנו כיצד להפעילם במידת הצורך. תוך כדי ההסבר שלו התקבלה הפקודה לנוע. הוא חייך אלינו ורץ מיד קדימה לזחל"ם שלו.
"לפני שעלינו לגבעת האם, מטוסי חיל האוויר ירדו על האיזור ועשו ריכוך ואנחנו עם האופוריה שהיינו בה, צעקנו 'היי-הופ' בכל פעם שהפציצו. בגבעת האם עברנו ליד הטרקטורים שפרצו את הדרך שם.
"אני לא בקיא באסטרטגיה, אם טעו או לא טעו ולא יודע מה היה שם. הגענו לרגלי תל פאחר ואז בשלב מסוים הגיע לזחל"ם שלנו זוהר הסמג"ד, שהיה פצוע בצוואר וחבוש כבר על-ידי אחד החובשים. הרופא ואני ניסינו להכניס אותו לאחד הזחל"מים לפינוי. כנראה שראו אותנו מתל פאחר וירו לכיוון הזחל"ם. אני זוכר את פגיעות הכדורים בדופן וכאילו עברו בינינו. ואז הסמג"ד אמר – 'תן את הנשק, תן את הנשק, אני רוצה לירות', והרופא אמר לו – אנחנו צריכים לפנות אותך עכשיו. הכניסו אותו לאחד הזחל"מים ופינו אותו.
עמיאל (מימין) וטרבולסי
"בשלב יותר מאוחר קראו לרופא ואמרו שיש פצוע מהשריון, סגן בשם עזרא, שנפצע אנושות ברגל ממש מעל לנעל. עזרא קיבל טיפול ראשוני על-ידי אחד החובשים בשטח ששם לו חוסם עורקים, אך היה זקוק לרופא. אני זוכר שמיד עם קבלת ההודעה ד"ר הורנר ביקש ממני שניקח בנוסף לציוד החובשים האישי שלנו גם את תרמילי התאג"ד שבהם יש ציוד לניתוח. כשהגענו לעזרא הרגל היתה תלויה ממש על גיד. הרופא ביקש שאוציא מהתרמיל את כלי הניתוח, כי אני נשאתי תרמיל זה על הגב – תרמיל תאג"ד מס' 2.
"ד"ר הורנר קיבל ממני את הסכין הכירורגית הסטרילית, הסקלפל, וחתך את הגיד ושאריות החלקים המחוברים, ולאחר מכן חבשתי לו את הגדם מהשוק ומטה עם תחבושת בטן, שהיא תחבושת גדולה יותר מהתחבושות האישיות הרגילות. החבישה היתה חזקה וצמודה על מנת למנוע בהמשך דימום נוסף והרופא נתן הוראה לפינוי מיידי שלו.
"קראתי כאן שאחד החובשים טען שהוא היה זה שעזר לקטוע את הרגל וזרק אותה. נו באמת, מי יזרוק ככה רגל? אני הייתי על יד הרופא כשהוא חתך את הגיד וחבשתי את הגדם. אף אחד לא זרק את הרגל. כשקראתי על כך לפני כמה חודשים לא ישנתי בגלל האמירה הזו מספר לילות. הדברים הפריעו לי מאוד. הרופא ד"ר הורנר עשה את המיטב על מנת להציל את עזרא, גם אם זה היה כרוך בקטיעת כף הרגל. ד"ר הורנר אף קיבל על פעולה זו צל"ש. אשמח להיפגש עם עזרא, אבל הוא יצטרך להאמין שאני זה שטיפל בו לצידו של ד"ר הורנר ולא אחר.
"התאג"ד לא טיפל בהרבה פצועים שהגיעו בלתי חבושים. רוב הפצועים שהגיעו אלינו היו כבר חבושים על ידי החובשים המחלקתיים והפלוגתיים, ואנחנו בתאג"ד רק בדקנו ומיינו אותם לפי חומרת הפציעה, חיזקנו את החבישות ופינינו אותם על פי חומרת הפציעה לפח"ח, נקודת הפינוי החטיבתית, שאם אינני טועה ישבה באיזור חורשת טל.
"בסוף יום הקרבות, עלינו לנקודת האיסוף והריכוז שהיתה על התל. ראינו שם את האלונקות המרוכזות עם ההרוגים. זיהיתי ביניהם את סגל, אותו קצין שנפרד מאיתנו בחיוך כשקיבלנו את הפקודה לנוע, ואת המג"ד מוסא קליין.
"על התל לא יצא לי לטפל בפצועים שלנו כי הם כבר טופלו על-ידי החובשים הלוחמים בפלוגות, אבל טיפלתי בפצוע סורי, שהובא על ידי אחד החיילים אלינו. אני זוכר שאחד המ"כים, בחור גבוה ונחמד מאוד, צעק לי בתסכול רב – אל תטפל בו. אמרתי לו – אני מצטער, אנחנו מחויבים לטפל בכל פצוע, גם אם הוא אויב, ככה למדנו בקורס חובשים.
"באותו לילה לנו על התל ולמחרת שלחו אותנו לבניאס לסייע במידת הצורך לתאג"ד של גדוד 13. יצאנו בבוקר עם הזחל"ם שלנו, הגענו לנקודה על כביש הנפט ששם היה מבנה ועל ידו מים זורמים. עצרנו, חלצנו נעליים, שכשכנו רגלינו במים ואחרי חצי שעה אנחנו רואים חבר'ה מגדוד 13 הולכים לקראתנו בטור. ראינו ביניהם כמה חיילים מוכרים, שאלנו אותם לשלומם ולאן הם הולכים. ענו לנו – אנחנו הולכים לכבוש את בניאס. אז התברר שהגענו לפניהם. נבהלנו וכמובן שמיד התארגנו ורצנו לזחל התאג"ד והצטרפנו לסוף הכוח.
"הכפר היה ריק. זוכר משם רק זקן אחד. כשהגענו לאיזור שבו היתה כנסייה נכנסנו אליה וד"ר הורנר אמר לנו – אנחנו נכנסים למקום קדוש, לא לגעת בשום דבר, לא לחפש ולא לקחת מזכרות. את הדברים אמר לנו בצורה החלטית ואצילית, וכך אומנם היה. בהמשך ירדנו וחנינו ליד המעיינות בבניאס.
סגן ד"ר ג'קי הורנר, רופא גדוד 12 במלחמת ששת הימים, בקונייטרה
"לאחר שהגדוד שלנו הצטרף המשכנו לקונייטרה. הגדוד התיישב שם בבסיס צבאי ופתחנו מרפאה לחיילים. לאחר פרק זמן מסוים בקונייטרה הועבר הגדוד למסעאדה, גם שם הקמנו מרפאה גדודית.
"בהיותנו שם חזר שמיל [סמ"פ א'] שנפצע בתל פאחר, היה מאושפז וברח מבית חולים לפני שהחלים. היה לו פצע חדירה של כדור שנכנס בחזה ויצא בגב.
"נדהמתי לראות את גודל פצע היציאה שלו בגב. הוא כמובן לא יכול היה לראותו. אמרתי לו שפצע כזה מחייב טיפול יומיומי ואני מוכן לטפל בו יותר מפעם ביום, על מנת שהפצע לא יזדהם. הוא אכן הגיע לטיפולים במרפאה. טיפלתי בו יום יום, חיטאתי את הפצע והחלפתי לו תחבושות. במצבו אסור היה לו עדיין לצאת מבית חולים, אך הוא עמד על כך שהוא רוצה לחזור לגדוד. התרשמתי אז מאוד ממנו ומהנחישות שלו".
אחרי 48 שנים וחצי: החובש עמיאל נפגש עם ד"ר הורנר
חיברנו את עמיאל לד"ר הורנר, והשניים נפגשו לראשונה אחרי כ-48 שנים.
על המפגש הזה כתב לנו עמיאל: "כשקיבלתי את המספר של ד"ר הורנר הייתי קצר רוח להיפגש עמו. התקשרתי מיידית, הזדהיתי וקבענו פגישה ליום שלישי ה- 5.7.16. מאחר וד"ר הורנר עסוק מאוד, חשבתי שהמפגש יהיה של שעה. אך בסופו של דבר ישבנו מעל לשעתיים וחצי וגם זה לא הספיק. ההתרגשות היתה מהרגע הראשון. אם הייתי רואה אותו ברחוב יכולתי לזהות אותו מהרגע הראשון. לד"ר הורנר לקח קצת יותר זמן. הלוא לא התראינו 48 וחצי שנים. וואו, כל כך הרבה זמן.
"הראיתי לו תמונות מהתקופה ההיא ולאט לאט התחדדו הזכרונות. ההתרגשות שלי היתה עצומה, שכן, מאז שהכרנו היתה לי גם הערכה רבה אליו וגם חיבה גדולה מאוד. זכרתי אותו כאדם מוכשר מאוד שסיים לימודי רפואה בגיל 22-23, וגם כאדם ערכי , שמעבר לתפקידו כרופא השתדל שכל החובשים נתייחס לחיילים הבאים אלינו בקשב ובתשומת לב.
יולי 2016, ד"ר הורנר (מימין) והחובש דוד עמיאל בפגישה ראשונה מאז 1968
"הסיפורים קלחו והזכרונות עלו אט אט והשלימו פסיפס של אירועים. דיברנו על ליאון אימברן והרימון שהתפוצץ והרג אותו, דיברנו גם על הסמג"ד שלנו, זוהר, שנפגע קשה בצוואר, על הטיפול בעזרא ברוש מהשריון. הזכרתי לד"ר שהוצאתי מהתרמיל את ערכת הניתוח הסטרילית ונתתי לו לבקשתו את הסכין הכירורגית הסטרילית, שעימה חתך את הגיד ושאריות החלקים המחוברים. "אם כך", אמר, "אתה היית זה שנתן לי את הסקלפל עימו ביצעתי את השלמת הקטיעה".
"דיברנו על הכניסה לבניאס והמשך התמקמות הגדוד בקונייטרה והקמת מרפאה בבסיס,על המעבר למסעאדה מאוחר יותר שגם בה הקמנו מרפאה גדודית. הזכרנו קוריוזים שונים, דיברנו על התאונה בתקופת הכוננות שרק במזל לא קיפחה את חיינו, כשטנק של כוחותינו דרס את האמבולנס שלנו והרס אותו, על האמבולנס החלופי שקיבלנו בקונייטרה מהשלל הסורי, שהיה חדש והווה מעין פיצוי וקפיצת מדרגה עבורנו. על מינויו של החובש אנג'ליקוביץ' לנהג זמני של האמבולנס המשודרג הזה, והרפתקאותיו בעת הנהיגה. אנג'ליקוביץ לא היה נהג מקצועי כמו שאר הנהגים בגדוד, עובדה שהביאה ללא מעט תקלות קומיות שהסתיימו בשלום. דיברנו על הירי שהיה שהיה על ד"ר הורנר ועל טפלין החובש הגדודי בזמן שסרקו בקונייטרה את בית העלמין הסורי, שהיה על יד הבסיס בו התיישבנו. על הבתים בקונייטרה שאליהם נכנסנו והיה עדיין אוכל על השולחנות וחמוצים בצנצנות, ועל המראות שחווינו, שחלקם מלווים אותנו עד היום.
"עבורי היתה זו חוויה מדהימה. היו בה התרגשות, רענון זכרונות, השלמת פערים, חיזוק עובדות ואירועים כפי שקרו וכפי שזכרתי אותם, ובעיקר מפגש מרנין עם אדם אותו הערכתי ולא ראיתי כמעט 49 שנה".
שבוע טוב. פוסט מעניין.
"היה עוד פצוע קשה שטיפלנו בו, נכנס לו רסיס מהגב ויצא מהחזה … הפגיעה שלו בחזה היתה קשה מאוד והוא התקשה בנשימה. לדעתי היה בהכרה מלאה, כי הוא אמר לי – שמי יואל" – – – ממרחק הזמן והשנים אפשרי שיוחלפו הפרטים באלו של פצועים אחרים שטופלו באותו קרב. לכן נראה לקבל את העדות דני ביזר, שהיה ליד יואל זבדי בעת הפציעה: "צלף סורי פגע בו בלחי ובחזה", כך ב-67' אצל מגד, ובמתפרסם בבלוג: "ראיתי את הלחי שלו עפה. הוא עף אחורה מהצרור הזה ואמר 'אני נחנק'. הבנתי שנפגע בחזה. לא יכולתי לעזור לו, אמרתי לו תנסה להחזיק את היד על הפצע. לא חשבתי מספיק טוב שיש לו גם חור בגב ואז הוא החל לחרחר"; "הוא היה רכון מעליי ואז ירו עליו מבפנים צרור. הוא עף אחורה והתחיל להיחנק". וגם (בתגובה לתיאור "הצורה שבה הקליע הגיע ופגע בלחי ונכנס לחזה"): "זה היה צרור"; "כשהצרור נורה הוא עבר מעליי, ואז הלחי של יואל עפה. זה מה שאני ראיתי. לא ראיתי את הפגיעה בחזה. הוא עף אחורה ואמר 'אני נחנק' והחל לחרחר. אמרתי לו שידחוף אצבע לחור הכניסה, אבל לא חשבתי באותו רגע שיש גם חור יציאה". בדומה לזה גם בעדות יצחק חמאווי שעשה את החבישה ראשונית: "חור גדול ועמוק בחזהו ואצבעו תחובה פנימה. הוצאתי את האצבע שלו, חבשתי עם תחבושת אחת, שמתי עליה אבן והידקתי עם תחבושת נוספת למניעת בריחת אוויר ודם. יואל היה עדיין בחיים, נשם, אם כי לא דיבר"; "עם אצבע בחור בחזה והלסת שלו לגמרי שפוכה. הוצאתי לו את האצבע, שמתי תחבושת, שמתי אבן ושוב תחבושת, כמו שלמדתי. היה לו חור עצום. לא טיפלתי לו בלסת. הוא היה עם עיניים עצומות, אבל עדיין חי".
מעניין שלמרות הפגיעה הנ"ל בלחי הוא יכל עדיין לומר את שמו.
"אני זוכר שהסתובב לידינו בחור עם בגדים של חיל האוויר עם קסדה בריטית, הבנתי שהוא היה בזחל"ם של המג"ד שנפגע וכל מכשירי הקשר הלכו. התפקיד שלו היה לתאם סיוע אווירי" – – – מי זה יכול להיות? כבר ידועים לנו לפחות עשרה נוסעים שהיו בזחל"ם המג"ד, ולא מוזכר מתאם סיוע אווירי. אולי הכוונה לקש"א הראל? (צריך לברר אצלו איזה מדים היו לו). אגב, אחד מנוסעי הזחל"ם הזה, מנחם רובינשטיין, סיפר שדווקא השריונרים בקרב הזה היו "אנשי מילואים במדי חקי בהיר". ומדברי דני עולה שגם בגולני היו כאלו ב"חאקי בהיר כמו של אתא, והיו אצלנו כל מיני מתנדבים עם מדים כאלה"; "כולנו היינו בבגדים מנומרים מלבד שלושה קצינים מילואימניקים מתנדבים שבאו מהבית ולבשו מה שהיה להם (בגדי חקי בהירים)".
אהבתיאהבתי
זה היה קצין סיוע אוויר, ראה עדותו של הקש"א משה הראל.
https://naamoush.wordpress.com/2014/11/11/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%93-%D7%A0%D7%A4%D7%9C-%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%94/
אהבתיאהבתי
אתה מתכוון למשפט: "ישנו שם קצין סיוע אוויר וקשר שלי"? חשבתי עד כה שהראל התכוון בזה לעצמו (אגב, בראיון עם חמאווי הוא מספר על פגישתו עם הראל: "הוא אומר לי אני הקש"א. שאלתי אותו מה זה קש"א, הוא אומר לי קצין סיוע אש, אמרתי לו אז למה לא עם ס'?"; "שאלתי אותו למה הוא נקרא קס"א ולא קש"א").
אהבתיאהבתי
הראל אינו קצין סיוע אוויר, והוא בפירוש מספר על איש חיל אוויר שיושב בזחלם חפ"ק 12.
היה מעניין לדעת אם הקצין הזה התערב בשלב ההתעכבות מתחת לעין א-דייסה כשהתכנון החל משתבש, והציע סיוע אווירי כשהכוח עודנו במרחק ביטחון של כמה מאות מטרים מהיעד. מטוסים לא חסרו באותו יום כשצה"ל היפנה את כל כוחו אל החזית הסורית. הפצצות ריכוך בוצעו בשעות הבוקר על תל עזזיאת, ובהמשך חטיבה 8 לפני תחילת מסעה מגבעת האם מזרחה קיבלה ריכוך על נעמוש, זעורה, איזור ג'בב אל מיס ועוד, יש גם דיווח על יעף הפצצה מעל עוקדה בשעה 13:00 [אם כי זה לא כל כך מתיישב עם התנהלות הקרב] ובהמשך קיבלה סיוע אווירי מיידי כששרידי גדוד 129 בקלע הוזהרו על תנועת טנקים סורים לכיוונם. כך שמטוסים היו זמינים, רק צריך לבקש. נשאר רק לתהות אם האופציה הזו עלתה, נידונה ונשקלה בחפ"ק 12 כשהעניינים החלו להסתבך.
אהבתיאהבתי
מאחר ואתה כותב זאת בכזו וודאות, הריני מבטל דעתי.
אך מה מלכתחילה הייתה המחשבה של מג"ד 12 כשביקש לצרף אליו איש חיל אוויר?
האם גם לגדוד 51 נלווה קצין כזה?
אגב, האם כשם שלהראל היה צורך בחייל קשר שנלווה אליו, גם לאיש חה"א היה צורך בחייל כזה?
ולשאלתך על סיוע אווירי כשהכוח "במרחק ביטחון": הרי ביומן הקשר נרשם שבשעה 16:04 נרשמה בקשה מגדוד 12: "מבקש סיוע לעבר כיבוש תל-פחר", וביומן אחר נרשמה אחרי שתי דקות, 16:06, הודעת המח"ט לקצין אג"מ: "מבקשים סיוע אויר". אך אז כבר היה חלק מהכוח על תל-פאחר ולמרגלותיו, כך שסיוע אווירי יכל לעזור רק בהפגזת חירבת סודה (אם נניח שחיילי האוייב שאיישו את הטנקים שירו משם עדיין לא נמלטו אז).
אהבתיאהבתי
ובכל אופן, ביקשו סיוע אוויר (ב16:06) ומה קיבלו?
אהבתיאהבתי
גם אני תהיתי אם בזחלם חפ"ק 51 היה איש סיוע אוויר, או שמספיק היה אחד כזה בגדוד 12 שהרי בסך הכל מדובר על תא שטח קטן וקס"א כזה יכול לשלוט על יעף על תל עזזיאת גם כשהוא בתל פאחר.
אהבתיאהבתי
לא בטוח שבשלב הזה של הקרב היה קיים דבר כזה שנקרא "חפ"ק 12".
אהבתיאהבתי
נראה קצת מוזר שברמה גדודית היה קס"א. קס"א באותם ימים היה קצין חי"א שירד לרמת החטיבה עם רכב קשר יעודי (דומני שרק"ש 197, אבל אל תתפסו אותי במילה). על הרכב היה ציוד קשר מותאם, שכלל מכשיר קשר לגלים קצרים (HF) ומכשיר לצורך קשר עם מטוסים (מ"ק 24) פרט לציוד הרגיל לקשר ברשת הסיוע (ניהול האש) ולקשר ברשת המבצעים החטיבתית. נראה למישהו שכמות אמצעים כזאת תותקן על זחל מגד? סביר יותר שחיל האויר צירף קצין תצפית עם מכשיר קשר קרקע אויר נייד לצורך הכוונת מטוסים. גם סביר שמקומו של קצין כזה יהיה בזחל הקש"א ולא בזחל המג"ד.
אהבתיאהבתי
העובדה היא שהזחל"ם בו נסעו המג"ד וחבורתו היה הזחל"ם של הקש"א הראל (זה בעקבות תקלה כלשהי בזחל"ם המג"ד, משהו שארע עוד לפני היציאה), אז מבחינה זו יתכן שקצין חה"א היה איתם.
ועדיין כדאי היה לברר אצל שאר נוסעי הזחל"ם הזה (הראל, רובינשטיין, רוטר, שילון. אולי גם באום, שבתחילה היה איתם) אם זכור להם קצין כזה עם קסדה בריטית וכו'.
אהבתיאהבתי
כל הכבוד לכוח התאגד 12 שפעל ללא דופי במסירות ותחת אש
אהבתיאהבתי
כל 4 החובשים ששוחחנו איתם עד כה כולל הדוקטור זוכרים היטב את הטיפול בפצועים קשה – את הסמג"ד נוי, את זבדי, את ברוש, את גדי שרלין. אף אחד מהם לא הזכיר את יעקב העליון הטנקיסט שנפצע קשה מאוד: כוויות, רגליים, עין שהלכה, חצי מוח בחוץ ועוד. העליון זוכר רופא בזחלם הפינוי שמחזיק לו את העירוי. אולי היה זה טפלין שדומני שהדוקטור סיפר לנו שירד מהתל בשלב כלשהו כנראה עם הזחלם הזה שבו שכב העליון ושבו היה גם סמג"ד 12.
אהבתיאהבתי