ארטילריה דה לוקס

הרגעים הבלתי נשכחים של סא"ל חיים ירקוני במלחמת ששת הימים: הקרב שבו העניקה הארטילריה שבפיקודו יתרון מנצח לאמאיקסים של צה"ל על פני הפטונים הירדנים, דקות המתח ברחוב הראשי של שכם וניהול האש על מחנה וואסט ברמה הסורית שרק לאחריו התברר שאין בו צורך * ראיון עם מג"ד 827 של תותחי הפריסט 105 שפעלו ת"פ חטיבה 37

תותח 105 "פריסט" מגדוד 827 בצילום מתקופת הכוננות מאי 1967 [צילום: אסף קוטין]

תותח 105 "פריסט" מגדוד 827 בצילום מתקופת הכוננות מאי 1967 [צילום: אסף קוטין]

"עברתי שבע מלחמות", פותח חיים ירקוני – "ודווקא במלחמת ששת הימים בחטיבה 37 עשינו מבצעים מעולים, אתה יודע מה? כמו שכתוב בספור וכמו שתרגלתי בגייסות השריון, בחטיבה 7, על פי מה שקבענו בדיוק".

הוא יליד רומניה 1931, שהספיק להילחם בתש"ח וסיים את שירותו בשנות ה-70 כסגן מפקד חיל התותחנים. ירקוני: "ב-67 היה עוד הסיפור של לחימה מול מערכים סובייטיים. המצרים והסורים למדו את השיטה הסובייטית איך להתבצר ולמנוע הבקעה, וטליק שהיה מפקד גייסות השריון הכניס אותנו למצב של אימונים להבקעת המערכים הללו. האמת שהרמה הסורית לא היתה מבוצרת בשיטה סובייטית, אלא בשיטה של מוצבים לאורך הגבול. הם לא הגיעו לשיטה כל כך מפותחת ורצופה של ביצורים סובייטיים מפני שהרמה מדי ארוכה, כ-60 ק"מ, ואי אפשר לעשות מזה קו אחד כמו שעשו באירופה".

חיים ירקוני בתקופה בה פיקד על גדוד 403

חיים ירקוני בתקופה בה פיקד על גדוד 403

בתחילת שנות ה-60 שימש ירקוני מג"ד 403 [תותחי 155 מ"מ], בהמשך עבר לפקד על גדוד 404 [תותחי 105] ולאחר מכן מונה לראש ענף ההדרכה של חיל התותחנים. בתקופה זו היה המינוי שלו בחירום מג"ד 827, תפקיד שאליו נכנס עם תחילת תקופת הכוננות למלחמת ששת הימים – לקראת סוף מאי 1967. הגדוד התכנס במחסן החירום בקרית מוצקין, הצטייד ונע לשטח הכינוס של חטיבה 37 בעין זיתים.

תותחי ה-105 שזכו לכינוי "פריסט" נרכשו בתחילת שנות ה-60 מארה"ב. היתה זו תובה של שרמן בלי צריח ובלי כיסוי עליון, שעליה הוצב התותח. בגלל הסרת החלק העליון של השרמן היה זה תותח קל וזריז. "הוא נסע כמו מונית", מעיד ירקוני. חמשת אנשי הצוות ישבו בתוך התובה ונעו עם התותח כאילו הוא טנק. כל סוללה מבין השלוש בגדוד מנתה ארבעה קנים.

בסיכומי מח' היסטוריה על פעולות הכוחות של פיקוד צפון בששת הימים נכתב כי סמג"ד 827 היה אריה בקנשטיין והקמב"צ דוד רטנובסקי, אבל ירקוני מבטל זאת ופוסק: רטנובסקי היה הסמג"ד ובקנשטיין הקמב"צ. לפחות לגבי שלושת מפקדי הסוללות אין ויכוח: אלי קליין, דוד אפשטיין ורפי אברהם. "כולם היו חניכים שלי בבסיס ההדרכה", מתגאה המג"ד, "אני אימנתי את כל מערך התותחנים של צה"ל דרך בית ספר לתותחנות בבה"ד 9, כל היחידות החל ממרגמות ותותחים מתנייעים ותותחים לא מתנייעים, והכרתי את כל הקצונה".

גדוד 827 היה מחובר לחטיבה 37 באימונים ובתרגילים עוד לפני ששת הימים. בתקופת ההמתנה בעין זיתים, במשך כשבועיים וחצי הם ישבו מוסווים מתחת לעצים וחיכו וחיכו. ירקוני: "בכל ההמתנה הזאת היתה מערכת של פקודות מפיקוד צפון בנצרת. ביום היינו נוסעים לפיקוד צפון, ובלילה היינו נותנים פקודות אצלנו בחטיבה". הוא טוען שלא היה שותף לתכנונים של חטיבה 37 להבקיע מאיזור הבניאס – "כל התכנון שלי היה דרך גונן. עשינו שם סיורים עם צמרת החטיבה, נסענו, צפינו, סימנו, בדקנו את השטח, איפה יש אויב ואיפה אין".

חיים ירקוני בשנות ה60

חיים ירקוני בשנות ה60

הוא מתאר את מערכת השיקולים של מג"ד סיוע ארטילרי בזמן תכנונים: "אתה בודק את השטח קרקעית ואת קשיי הקרקע, אתה לומד את האויב, איפה הוא ממוקם, מאיפה יביא תגבורות כשאתה תוקף, מאיפה כדאי לתקוף אותו, ואני צריך לתת תשובות בתור סיוע ארטילרי לכל האפשרויות שהמח"ט והחפ"ק שלו מכין. אני צריך לבדוק איפה אני פורש את התותחים ואיפה אני מעמיד אותם. תוכנית הסיוע שלנו לעלייה מגונן היתה שהפיקוד הוא זה שיפרוש מערכת ארטילרית קבועה. כי אני עם התותחים שלי, שהם בעצם טנקים, יכול לנסוע עם החטיבה בקצב שלה. התקיפה יכולה להיות גם בסיוע תותחים לא שלי, אלא של הפיקוד. וכך גם היה. בסופו של דבר, הקרבות שלנו בחזית הסורית היו בעצימות נמוכה, לא קרבות קשים. בזמן העלייה שלנו לא היתה התנגדות. עלינו מגונן, הדחפורים עבדו, פינו סלעים, לקח לנו כל הלילה כדי לעלות לרמה והגענו לפנות בוקר".

אבל בוא לא נקדים את המאוחר ונחזור לעין זיתים. "אנחנו בשלב התכנונים וכל פעם משהו השתנה. לא זוכר מה. אחד הדברים החשובים שהיו לי כמג"ד זה לאסוף את החיילים כל יומיים ולתת להם תדריך ואינפורמציה על מה הולך לקרות".

סוף מאי, חם, כולם בעצבים, רוצים להילחם או לחזור הביתה. "נכון, ולא קורה כלום, ולכן היה צריך כל הזמן לדבר איתם ולהחזיק אותם במתח המתאים. עשינו שם אימוני נשק קל בלבד, וקצת את הטנקים לשפץ ולנקות. זו היתה התעסוקה. להגיד לך שעבדנו קשה שם? בכלל לא. זו היתה תקופת בזבוז גדול, לא לי. אני כמעט ולא ישנתי שלושה שבועות. לילה לילה היינו צריכים לעבוד".

לפחות האוכל היה בסדר והדודות הגיעו? "דודות היו בלי סוף, וביקורים בצפת".

הקרב בעמק זביבדה: חיפשנו איך להדליק את חביות הדלק האחוריות של הפטונים

אנחנו מגיעים ל-5 ביוני, היום בו פרצה המלחמה. "חטיבה 37 הופנתה לגזרה הירדנית ויצאנו לצפון השומרון. דדו חיכה לנו בעפולה ועשה לנו שלום. עברנו את הגבול באור יום לכיוון ג'נין. מוצבים ירדנים לא היו, ולא היה מה לכבוש. בדרך היתה התנגדות של כמה טנקים ירדנים, שניסו להשהות אותנו. דפקנו כמה מהם".

מה היה היעד? "הלוא חטיבה 45 חטפה כמה מכות טובות בעמק דותן מגדוד טנקים של חטיבה 40 הירדנית שבלמה אותם. גדוד ירדני אחד היה עדיין מאחור באיזור טובאס, והפיקוד החליט להכניס את חטיבה 37 בציר מזרחי, לא מול עמק דותן, אלא לכיוון הכביש שמוביל מגשר דמיה לשכם, לחסום את הכביש הזה ולהעסיק את הגדוד השני של חטיבה 40 כדי שלא יצטרף נגד 45.

"בדרך היו כל מיני הרפתקאות, אני לא זוכר הכל. פעם טנק כזה, פעם מוקשים, פעם בטונדות שצריך לפנות, וכל מיני עבודות על הדרך הזו. הגענו לאיזור עמק זביבדה, עמק שנמשך ממזרח למערב. רוחב העמק הזה בקו העליון בין הרכסים היה כשלושה ק"מ. עכשיו ככה: אנחנו נבלמנו על-ידי אש מתותחי טנקים ונעצרנו. ירדנו מהר כל החטיבה מאחורי הרכס. החטיבה היתה גדוד אמאיקסים אחד [גדוד 266] וגדוד חרמ"ש [278] והגדוד שלי 827. ופה מתחילה המלחמה היפה שלנו.

חטיבה 37 חולפת על פני פטון ירדני פגוע

חטיבה 37 חולפת על פני תומ"ת ירדני M-52 פגוע שהיה חלק מגדוד הפטונים הירדני. כלים אלה שהוכנסו לשירות בצה"ל במקום תותחי ה-105 AMX שהיו בצה"ל לא היו מוצלחים

"כדי לתאר לך: ואדי גדול, כביש שמחבר שעליו אנחנו נסענו, רכס מצד שלנו, רכס מצד שני עם עצים ושם היו הפטונים שהתחפרו, אנחנו רוצים לעבור והם יורים ואנחנו מאחורי הרכס. עכשיו מה עושים? קודם כל אני פרשתי את הגדוד שלי שהיה לא רחוק ופתחנו באש כדי לשתק את הטנקים. לשתק טנקים עם אש ארטילרית זה די קשה. היה לי גם סוללה של 120 מ"מ מתנייעות [דגם ד'] מגדוד החרמ"ש, שהיה חסר להם ציוד והיו בעיות איתם. משום שהם לא היו תחתיי אז לא יכולתי לדאוג להם. אני ניהלתי את הסיוע, גם שלהם.

"המח"ט ביקש סיוע אווירי כדי לשתק את הפטונים. נתנו לנו זוג, והזוג הזה ימח שמו תקף אותי. אני זוכר שחטפנו צרור על הזחל"ם שלי וקצין המודיעין שלי על הזחל"ם שלו וגם על זחל"ם המח"ט. מטוס אחד טעה [סמל מודיעין מגדוד האמאיקסים נהרג]. התחילה בעיה במחשבה – מה עושים. מה יש לנו, מה אין לנו. אני ביקשתי מרמת הפיקוד שמעלינו, שזה היה אגד ארטילרי, היות ואני מהמרחק שלי לא הבחנתי כל כך במשקפת את הטנקים, בקושי רואים אותם, ביקשתי תצפית אווירית וקיבלתי מהאגד הארטילרי פייפר טס. דיברתי איתו ואמרתי לו – טווח אותי כך שאני אהיה בדיוק על הטנקים, וכך הוא עשה".

מי היה המת"צ אתה זוכר? "אני יודע, משה אייזנפלד, הוא עיברת את שמו, קראו לו משה פלד [מג"ד 402]. מה שרציתי להבטיח שהאש הארטילרית תהיה מדויקת, כי ממצב קרקעי לא יכולתי לעשות את זה, והמת"צ ראה אותם מלמעלה והוא כיוון את האש והיה בול. היתה עוד בעיה, אחת הבעיות הגדולות – לאמאיקס לא היה טווח. העמק ארוך, שלושה ק"מ פלוס, ולאמאיקס אין את הטווח הזה. לפטונים הירדנים היה טווח אלינו והפגזים עברו לנו מעל הראש כי היינו מעל הרכס. אבל לנו אליהם לא היה טווח. היו לנו בעצם שני צנטוריונים, הם הגיעו אלינו ואני לא זוכר בדיוק את הסיבה, אבל שלחו לנו מחלקה ורק שניים הגיעו, ולהם היה טווח לכביש, ורצינו לסגור את הכביש הזה שלא יהיה מעבר. אז הצנטוריונים סגרו את הכביש הזה, אבל עמדו בצד המערבי של הרכס שלנו ולא היתה כל כך אפשרות לירות על הפטונים.

"הפטונים הירדנים הצטיידו למלחמה עם ישראל בשתי חביות דלק בחלק האחורי של כל טנק על גחון הטנק, כדי שלא יהיה צורך לעשות הרבה אספקה, וזה עזר לנו. כי ברגע שהתחלתי להפגיז את הטנקים, אם נפלו פגזים בקרבת הטנק אז הרסיסים הצליחו להדליק את החביות והיו שם שניים-שלושה טנקים ירדנים שנדלקו רק מההפגזה. אנחנו ידענו שככה הציוד שלהם, חיפשנו דרך איך להדליק אותם ועשינו את זה.

"עברנו יום, הגיע לילה ומהפיקוד קיבלנו אישור לתקיפת לילה, אבל תקיפה חכמה. התוכנית היתה כך: אני פותח באש ארוכה כ-20 דקות מכל הכלים שעומדים לרשותי, פרט לסוללה אחת של פריסט שהיא לא יורה על המטרה, אלא היא יורה בארבע נקודות על כל העמק הזה פגזי תאורה. לא היה לנו אז ראיית לילה, וראיית לילה אנחנו עשינו בפגזי תאורה. הצטיידתי בכמות של פגזי תאורה שהביאו לי. ולמה פגזי תאורה? כדי שכל העמק יהיה מואר והטנקים האמאיקס יוכלו לצלוח את העמק".

כמה פגזים צריך להאיר שטח כזה? "פגז אחד נותן אור משהו כמו חצי דקה עד דקה. אז צריך כל דקה אותו תותח לירות פגז נוסף כדי להזין את התאורה, וכך עשינו חשבון כמה זמן ייקח לנו כדי להגיע לטווח [מהפטונים], כלומר אנחנו לא צריכים להחזיק תאורה עד שהטנקים שלנו יגיעו לקרב מגע איתם, אלא רק עד שטנק שלנו יגיע לטווח שיוכל לדפוק את הטנקים שלהם. התוכנית היתה לפתוח בתאורה, וכאשר התאורה נפתחת כל החטיבה רצה קדימה. חרמ"ש רצה מצד מזרח לכפר הערבי כדי לאגוף את הטנקים ושלוש פלוגות טנקים רצות לעמק בקו ישר אל הפטונים. תוך כדי זה יש תאורה וכל ה-81 מ"מ ו-120 ושתי סוללות 105 ירו על הטנקים של הגדוד הירדני הזה. זה מרחק גדול, שלושה ק"מ, אפשר להפגיז הרבה זמן והחבר'ה שלנו רצים אליהם. העמק הזה היה טוב מאוד למעבר טנקים, לא היו שם שום מכשולים, היה חלק לגמרי. ככה שהתוכנית היתה עם איזושהי חוכמולוגיה כזו, להאיר מצד אחד כדי לאפשר תנועה מהירה והאמאיקס נוסע מהר, תאורה על העמק, הפגזה תוך כדי זה עד שהטנקים שלנו יגיעו לפטונים. והטנקים שלנו הגיעו עד לטנקים הירדנים, ולמה? הירדנים הופתעו, הם לא האמינו שנעשה התקפת לילה. הם ישנו כנראה, והטנקים שלנו נכנסו לתוך המערך הירדני ודפקו אותם מטווחים של 20 מטר. אני עוד אמרתי לאורי [רום, המח"ט], אני זוכר עד היום, אמרתי לו בשתיית קפה שאחרי קבוצת פקודות שראיתי שהחבר'ה שלנו, המג"דים, לא כל כך קולטים את מה שאמרנו להם, שנראה לי שהם ישנו קצת. אז הוא אמר לי: חיים, תהיה שקט, אני בטוח שהם הבינו את הכל גם תוך כדי שינה.

"גמרנו עם הסיפור הזה, עברנו אותם, פרצנו אותם, ונדמה לי שהיה דו"ח של המח"ט הירדני שכתב למטה הכללי שלו שהוא הותקף על-ידי מאות תותחים… מאות! קודם כל, אני יריתי עם שתי סוללות בכלל. הדו"ח הזה היה מעין התנצלות על איך זה שפרצו אותו".

כיבוש שכם: סימנתי לחייל הירדני שיביא לי את הרובה שלו

למחרת בבוקר, ה-7 ביוני, עלתה חטיבה 37 על כביש טובאס-שכם. ירקוני אף זוכר את סדר התנועה: "בראש מחלקת טנקי אמאיקס, אחריה מחלקה של פלוגת הסיור על ג'יפים וזחל"ם, אחריהם החפ"ק – זחל"ם המח"ט בראש, אחריו זחל"ם הקמ"ן ואחריו הזחל"ם של ירקוני. "הגדוד שלי על שרשראות נסע בתוך השיירה הזו, שהיתה שיירה ארוכה שמתפרשת על פני קילומטרים.

תותח פריסט שמוצב בבית הותחן

תותח פריסט שמוצב בבית התותחן

"הגענו לכניסה לשכם ופנינו ימינה, נכנסנו ממזרח. עומד קהל ענק משני צידי הכביש ואני תופס את הראש ואומר לעצמי – רוצים לעצור אותנו עם קהל? והם מנפנפים ועושים שלום, חשבנו שהם שמחים שאנחנו באים לשחרר אותם מהירדנים. אבל לא. עמדו שם חיילים ירדנים משני צידי הכביש עם רובים שהחזיקו לרוחב וחסמו מאנשים לעבור לכביש. השיירה נעצרת ועל ידי עומד חייל ירדני עם הרובה ואני לא יודע מה לעשות. מה אני עושה? יורה בחייל הזה? הרי אנחנו במלחמה, והוא יכול לעשות את זה קודם לפניי.

"אז אני בשקט אומר לקשר שלי, שעמד במרכז הזחל"ם עם מקלע 0.3 – תכין את ה-0.3, אבל אל תירה, רק תכין אותו ימינה לגוי הזה שעומד על ידינו. אני יושב ליד הדלת, הירדני לא כל כך רואה אותי ואז אני קם, אני מסמן לו ככה עם היד לבוא אליי, הוא ניגש קרוב ואני מראה לו על הרובה ועושה לו סימן שיביא לי את הנשק. בהתחלה הוא עשה לא, ואז אמרתי לו לקשר תכוון אליו את המקלע. הוא ראה את המקלע ונתן לי את הנשק, זה היה רובה בריטי. אחר כך אני חושש שמא בפאוץ' שלו אולי יש לו רימונים. אני מסמן לו להביא לי את הפאוץ', לא מדבר בכלל, לא היה לי בזחל"ם אף אחד שמדבר ערבית, ואני לוקח לו את הפאוץ'. עוד היה שקט בכל השיירה, לא היה שום דבר. התושבים לא הבינו מי בא אליהם. הם חשבו שאותה חטיבה עיראקית שעמדה בגשר דמיה והיתה אמורה לעזור לחטיבה 40, הם חשבו שאנחנו העיראקים ובאו לקבל אותם. זה התברר לנו אחר כך. כי אם הייתי מדבר בעברית הם היו מיד מזהים.

"אבל אז במחלקת הסיור שעמדה קדימה משהו השתבש, מישהו ירה ירייה [לאחר שחיילים ירדנים ניסו להצטרף לזחל"מי הסיור, נורתה ירייה באוויר ואז הם הבינו שזהו כוח ישראלי] לאחריה שמענו עוד יריות וכל הקהל הזה התחיל לרוץ לבתים והירדנים שעמדו בכביש פתחו באש, אבל נורו כי היינו על ידם. החייל הזה שהיה על ידי נתתי לו שיילך קיבינמט, לא רציתי לירות בגב של חייל לא חמוש. ואז התחילה ההתדרדרות. הרחוב התרוקן ואנחנו המשכנו לנסוע קדימה כשנפתחה עלינו אש צליפות מהבתים וגם מהר גריזים וגם מהעיבל.

חטיבה 37 ברחובות שכם, 7 ביוני 1967

חטיבה 37 ברחובות שכם, 7 ביוני 1967

"נסענו עד שעצרנו ליד בית שהתברר אחר כך שזהו ביתו של נציג הגדה המערבית בפרלמנט הירדני. הבית היה ריק, הוא כנראה ברח בזמן. נכנסנו לתוך הבית כל החפ"ק כי בחוץ צלפו. הם לא נכנעו כל כך. בינתיים קיבלנו 'דרישת שלום' שהירדנים מפגיזים את ירושלים [בבוקר זה החלה הפריצה לעיר העתיקה]. והמשפחה שלי גרה אז בירושלים ברחוב הפלמ"ח, העברתי אותה לשם כי לפני המלחמה למדתי במכללה לביטחון לאומי שהתקיימה אז בירושלים. הירדנים מפגיזים את ירושלים, המשפחה שלי שם, ואז ביקשתי מהמח"ט להכניס כמה פגזים לתוך שכם, לא הרבה, רק שניים, שיבינו שיש תמורה למה שהם עושים. הוא אמר לי – לא, אתה לא תירה על אזרחים. אמרתי לו – אתה יודע מה? בתוך העמק של שכם ההד הוא מאוד חזק, תן לי רשות לשים כמה פגזים על העיבל, סתם לירות בשדה, שיהיו כמה בומים כדי להכניס בהם תודעה שפה זה מלחמה [יצוין כי בדו"ח הסיכום שלו כתב ירקוני: "הצעתי למח"ט להפעיל שתי סוללות דגם ד' וגדוד תומ"ת לשיתוק העיר העתיקה בשכם"]. המח"ט אמר לי – לא, מישהו מהחבר'ה שלך יעשה טעות וזה יפול על האזרחים. אורי רום היה קפדן נורא ולא נתן לי רשות.

"הסיפור התגלגל בזה שהוא הכניס פלוגת אמאיקסים שעברו ברחוב הראשי של שכם, ירו במקלעים לשני הכיוונים לתוך הבתים, הם נסעו הלוך ושוב וירו. עד שבסוף אורי החליט שצריך להביא את ראש העיר. הוא יצר קשר עם איזה נהג מקומי שתפסו בחוץ, ואמר לו לך תביא את ראש העיר. הנהג אמר – אני לא יכול, יורים. אז הוא נתן את אחד הזחל"מים מהחרמ"ש והעמיסו את הבחור הזה והביאו את ראש העיר. אורי רום הוציא מהחדר כל מיני קצינים והשאיר בו רק את הקמ"ן, אותי ואת קצין המודיעין שלי שידע ערבית ועבד במשרד החוץ [מדובר במפקד אחת הסוללות של 827 – דוד אפשטיין]. הוא היחידי שידע ערבית. אורי אמר לו – אני אקריא לך ואתה תכתוב בערבית [את מסמך הכניעה]. הוא כתב וראש העיר אמר לא. אז אורי אמר – אם ככה, אני שולח עכשיו את כל הכוחות לכבוש את כל העיר ונתן מכה על השולחן שהיה שולחן זכוכית ושבר אותו, וצעק – אתה תחתום. וראש העיר נכנע וחתם. אחרי שהוא חתם אורי אמר לו – תארגן לעצמך רמקול ותודיע בעיר שאתם נכנעתם. והוא עם רמקול נסע בתוך הזחל"ם והודיע לתושבים שהוא נכנע".

עד ששכם נכנעה נשפך שם עוד דם, גם גדוד 17 של גולני נלחם שם. "נכון".

זה היה הגדוד של משה יוסף, גם הוא רומני, כמוך… "נכון, מוישל'ה, תן לו דרישת שלום, אני בטוח שהוא זוכר אותי, אני לא ראיתי אותו מאז המלחמה".

אתה זוכר הרג של אזרחים או שבויים? "לא, לא יודע, לא הייתי מעורב בזה".

תנועת חטיבה 37 בכיבוש צפון השומרון. באדום: זירת קרבות העיקרית - עמק זביבדה ושכם

תנועת חטיבה 37 בכיבוש צפון השומרון. באדום: זירת הקרבות העיקרית – עמק זביבדה ושכם

827 בחזית הסורית

נגמר כיבוש הגדה, אנחנו מגיעים ליום ה-8 ביוני ועוברים לחזית הסורית. ירקוני: "גמרנו עם שכם, עולים על הרכבים, החטיבה מתייצבת על הכביש ונוסעת צפונה. מגיעים לצומת גולני, שם חיכינו לפקודה ועוד לא היה ברור לאן ומה. דדו בא אלינו ואמר שהממשלה לא החליטה עדיין מה לעשות, אבל יש מועצת ראשי ישובי הצפון והם לוחצים על אשכול כדי שייתן אישור. ואז למחרת [9 ביוני] קיבלנו פקודה – עולים חזרה לצפון לתקוף את סוריה.

"עלינו כולם על הכלים, הסתדרנו כחטיבה ונסענו דרך טבריה. שם עמד קהל בשני צידי הכביש וזרקו עלינו המון דברים. רק בזחל"ם שלי היו מאות קופסאות סיגריות ועוגות. ולמה זרקו לנו כל כך הרבה לזחל"ם? כי היו פקקים, עמדנו שעות וכל הווייברס עברו וזרקו עלינו כל מיני דברים. המלחמה על הרמה כבר התחילה, שמענו את קולות הירי והיתה תחושה של הקלה כי רצינו לתקוף".

לאן אתה אמור להגיע? "אנחנו נסענו לאורך הירדן חשופים לגמרי לרמה הסורית. הם היו יכולים להפגיז אותנו עם תותחים, אני הייתי בטוח שזה מה שהם יעשו והם לא עשו. נסענו כבר די בחשיכה, כל הקוצים שמצד שמאל לכביש בערו, הכל היה מופגז עוד קודם. אותנו לא הפגיזו, נסענו חופשי למרות שהסורים עוד ישבו על הרמה. נסענו לכיוון גונן".

הגעתם לשם רק בערב? "הגענו בערב, לא עליתי בצהריים [כמו חלק מחטיבה 37 בכיבוש מוצבי ראוויה]. בעלייה הזו לא היה לנו שיתוף בקרב. זו היתה עלייה לא מאורגנת ולא מסודרת, לא היתה דרך עפר שאפשר לעלות עליה. עלינו בלילה עם החפ"ק, עברנו שם שני כפרים, עלינו על הכביש לכיוון וואסט ושם ראו טנקים סורים. היינו במרחק קילומטר משם, המח"ט שנסע בזחל"ם על ידי אומר לי – תפגיז עם כל מה שיש לך וכל מה שאתה יכול לגייס, ואנחנו נתקרב, וכשתפסיק את הסיוע אנחנו ניכנס. ואני מגייס שניים או שלושה גדודים [ארטילריים] שהיו של הפיקוד ומתחילים לירות. מת"צ אוויר אני חושב היה של אלי עשת [מג"ד מרגמות 334], אני לא בטוח, והמח"ט שנסע על ידי כל הזמן צועק לי – תמשיך תמשיך והפגזים שלנו נופלים כבר ממש עלינו".

לא היה צורך בזה, מחנה ואסט כבר היה נטוש. "עוד לא ידענו את כל זה, היו שם טנקים סורים והפגזנו, ואני צועק למח"ט נפסיק עכשיו? כי אנחנו נכנסים לתוך האש. והוא אמר לי – תמשיך תמשיך. אבל לא רציתי צרות. מה, אני צריך להרוג מח"ט ואת עצמי? נתתי פקודה לעצור את האש".

תרשים תנועת חטיבה 37 בכיבוש הרמה הסורית בגזרת גונן-וואסט

תרשים תנועת חטיבה 37 בכיבוש הרמה הסורית בגזרת גונן-וואסט

מאיפה ירו הסוללות של הפיקוד? "הם היו פרושים למטה מערבית לגונן או צפונה משם. התותחים עמדו למטה והם ריכזו את כל האש לכיוון וואסט. בגלל האפיזודה הזו התעכבנו, וחטיבה 8 בציר הצפוני יותר אחרי שגמרה שם, קיבלה הוראה לרוץ לקונייטרה והיא הגיעה לפנינו. בדרך עברנו כמה עמדות תותחים שהסורים השאירו וברחו. שם אספתי כוונות וטלסקופים, ועשיתי ערימה לשלוח לעורף. בקונייטרה לא היו קרבות, אבל לי היו בעיות עם האנשים שלי. הם רצו לקחת טלוויזיות. אני יריתי בטלוויזיות כדי שלא יוכלו לקחת אותן ואז הסתכסכו איתי כמה מפקדים בגדוד – למה אני עושה דבר כזה. אבל לא נתתי להם לקחת.

"בסך הכל, הרמה הסורית אם תשווה למה שעשינו בגדה, זו היתה מלחמה קלה. אני אפילו לא יודע אם היו נפגעים בחטיבה בחזית הסורית. אולי אחד. התארגנו בקונייטרה, עשינו קצת תיאומים ואחרי כמה ימים שלחו אותנו הביתה".

חיים ירקוני, אוגוסט 2016

חיים ירקוני, אוגוסט 2016

מה זו עבורך ששת הימים בהשוואה למלחמות האחרות שעברת? "במבצע סיני הייתי קצין ניהול אש [ניהול שלוש סוללות], אבל בששת הימים הייתי מג"ד ושם יכולתי למצות את כל תורת הלחימה. היות ובצעירותי שימשתי גם בתפקיד של קצין תורת תותחנות כרס"ן, וכמג"ד שמביא לידי ביטוי את כל מה שהוא לימד אחרים ואירגן בכתיבה ותירגל גדודים אחרים בתוך בית הספר לתותחנות, כל זה בא לידי ביטוי בששת הימים ולא בא לידי ביטוי במלחמות אחרות. אני מדבר על הגזרה הירדנית בלבד, לא הסורית. התקיפה המאורגנת החטיבתית בעמק זביבדה במסה גדולה של חטיבה שתוקפת מוצב שמוחזק על-ידי גדוד טנקים ירדנים, זו היתה הצלחה גדולה. זה היה היופי של המלחמה שלנו. ואני עוד זוכר שבחיל התותחנים ביקשו שאתן הרצאות על הקרב הלילי הזה, איך זה אורגן, כדי להביא דוגמה איך אפשר להתגבר בקרב של אמאיקסים נגד פטונים בסיוע ארטילרי. והארטילריה הזו עשתה שם עבודה דה-לוקס".

——————————————————————————————————————–

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s