נפתרה תעלומת פיזם

משה יעקב פיזם, חייל מילואים בן 31, נהרג ב-3 ביוני 1967 באיזור גדות מירי צה"לי בעת הנחת מוקשים בגבול עם סוריה * אלמנתו מרים לא זכתה לשמוע פרטים על נסיבות מותו * אחרי 49 שנים נפתרה התעלומה בזכות כתבה בבלוג זה * מרים: "אני מרגישה שנעשה לי עוול גדול. אני שומעת איך חברים לנשק מחבקים את משפחות החללים ועליי אף אחד לא שם פס כל השנים, זה כואב" 

המקום המשוער של התקרית בה נהרג יעקב פיזם, השדות המזרחיים [מימין] שבין גשר הפקק לג'לבינה

איזור משוער של התקרית בה נהרג יעקב פיזם – השדות המזרחיים [מימין] שבין גשר הפקק לג'לבינה, 2 ק"מ מצפון לקיבוץ גדות

חייל צה"ל נהרג – ושום מילה בעיתון, בקושי מודעת אבל קטנה, והמשפחה אפילו לא זוכה לדעת מפי גורם רשמי איך ולמה נהרג. הייתכן?

49 שנים לא ידעה מרים גליקמן דבר על נסיבות מותו של בעלה, טוראי משה יעקב פיזם, ביוני 1967. ניסיון שלה לפני כשש שנים לקבל מידע ממשרד הביטחון הסתיים במכתב תשובה לקוני. התעלומה נותרה בעינה.

לפני כחודשיים, באוגוסט 2016, אישרה מרים את השתתפותה באירוע הזיכרון שמקיימת חטיבת אלכסנדרוני בחול המועד סוכות [20.10.2016 במצפה גדות], במטרה לפגוש מישהו ששירת עם בעלה במילואים, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים ואולי לשמוע ממנו פרטים חדשים.

אלא שעוד לפני כן נפתרה התעלומה [לפחות בחלקה]. לפני כשבוע, בזמן הסעודה המפסקת בערב יום כיפור בביתה של מרים בגבעתיים, החליט בנה, אשר, לחפש בגוגל אחר השם יעקב משה פיזם. עד כה חיפוש אחר השם הזה העלה רק את דף הנופל שלו באתר "יזכור". הפעם צצה הפתעה: עקבות טריים הובילו לבלוג "נעמוש", לראיון שהתפרסם כאן באוגוסט 2016 עם אמנון ארז, מ"פ הנדסה בחטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים.

כשארז סיפר על עבודת הנחת המוקשים המאסיבית לאורך הגבול, נזכרנו בסיפור העלום על פיזם שנהרג מאש כוחותינו בעת הנחת מוקשים. שאלנו את אמנון אם זכורה לו התקרית, והוא זכר: "הדבר הזה נשמר בסוד. זה היה אש כוחותינו על כוחותינו. אני באותה שבת יצאתי הביתה ולא נכחתי בגזרה. החבר'ה שלי הניחו שדה מוקשים באיזור גדות. הכוח שאיבטח אותנו היה בין שדה המוקשים ובין האויב. האבטחה היתה בדרך כלל שתי חוליות של 5-4 איש כל אחת. בתחילת הנחת שדה מוקשים יש רעש – מסמנים, מפזרים וחופרים, וזה מייצר רעש. ברגע שגמרו לפזר ומתחיל החימוש של המוקשים, נכנס לכל שורה מחמש אחד ואז נעשה שקט. המאבטחים שקדימה שומעים רעש בזמן ההנחה ואז פתאום משתרר שקט. זה שקט שיכול להימשך שעה או שעה וחצי, תלוי בקצב חומשי המוקשים, ואז כשזה נגמר החוליות מקבלות הודעה בקשר ואפשר לחזור.

"כמו שזה נראה, אחת החוליות שאיבטחה הם כנראה חשבו שהעבודה נגמרה ושכחו אותם, קמו והחלו ללכת מול החבר'ה שלנו שראו אותם הולכים לקראתם. מכיוון שזה קרה אחרי התקרית שבה נהרגו לנו שניים ליד כפר הנשיא [יום לאחר מכן], זה יצר מתח נוראי. אז החבר'ה שלי פתחו באש על החבר'ה של 32, והבחור קיבל כדור בלב".

כך נפתרה עבור מרים פיזם [כיום גליקמן] תעלומה של 49 שנים.

בת 25 היתה כשהתאלמנה מבעלה משה יעקב פיזם. הם עלו מרומניה ב-1963 מבלי להכיר זה את זו. פיזם היה ניצול שואה. משפחתו והוא היו בגטו טרנסניסטר באוקראינה, שם מת אביו דוד מרעב וממחלות. לאחר המלחמה ההיא שבה האם שרה פיזם עם בנה הקטן לעיר הולדתה סוציאנה, ועבדה קשה כדי לפרנס אותם. יעקב למד ברומניה רוקחות וטכנאות שיניים והחל להתפרנס בכבוד. בגיל 28 החליט לעלות לישראל. אמו הגיעה בעקבותיו כעבור שנה.

את מרים הוא הכיר באולפן לעברית בקיבוץ מסילות ליד בית שאן. "זו היתה אהבה ממבט ראשון", מספרת מרים. אחרי פחות משנה נישאו ועברו להתגורר בצפת, שם התגוררה אמו של יעקב, שבינתיים נישאה בשנית. יעקב היה קשור לאמו מאוד.

החתונה

מרים ויעקב פיזם ביום חתונתם ב-1964

לפיזם היתה משפחה מורחבת בצפת. בגלל תככים משפחתיים מימי מלחמת העולם השנייה, בני משפחתו הוותיקים בעיר לא סייעו לו במיוחד להתאקלם. המעט שעשו למענו הוא למצוא לו עבודה כשוטף כלים בבית החולים המקומי. עם הזמן מצא פיזם עבודה נוספת כטכנאי שיניים. זמן-מה לאחר מכן, רופא השיניים שאצלו עבד עבר לקנדה, ופיזם קנה ממנו את המרפאה. מרים עבדה כפקידה במפעל יהלומים בצפת.

מרים מספרת: "היינו בדיוק בהתארגנות ואפילו שילמנו עבור דירה משלנו, אבל יעקב גוייס למחרת יום העצמאות [1967] והכל נשאר באוויר. התראינו רק ב-31 למאי. הוא הגיע לאפטר של ארבע שעות. שעתיים היה עם אמא שלו ושעתיים איתי. אחר כך חזר ליחידה שלו".

מה היה ידוע לך על תפקידו ביחידה? מרים: "הוא לא סיפר לי כלום. ידעתי רק שבהתחלה הם ישבו ליד מירון ואחר עבר ליד הגבול עם סוריה".

פיזם שירת בגדוד 32 – חי"ר במילואים. על הגדוד פיקד סא"ל משה [מוריס] בן דרור. גדוד 32, שהיה ת"פ חטמ"ר 3, החזיק את קו הגבול מגונן ועד כפר הנשיא.

טוראי פיזם, ניצול שואה, נהרג מצפון לגדות מאש כוחותינו

משה יעקב פיזם ז"ל

הכשרתו הצבאית של פיזם היתה קצרה. כשהוא ומרים הגיעו לארץ הם עברו תהליך גיוס בטבריה, על אף שהיו מעל גיל צבא. מרים קיבלה פנקס מילואים ואף שירתה זמן קצר כמדריכה בהג"א. פיזם עבר טירונות של חמישה שבועות, זמן קצר לאחר שהתחתנו ב-1964.

תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים היתה שירות המילואים הראשון שלו. "כשהוא השתחרר לכמה שעות מהצבא והיה עם אמא שלו שעתיים", מספרת מרים, "היא תפסה אותו ולא רצתה לתת לו ללכת מהבית. ניסתה לעצור בעדו שלא לחזור לצבא. ההרגשה שזה הסוף שלו היתה לשלושתנו. באותו ביקור הוא סיפר לי שהוא עומד מול ביצורים גדולים מאוד של הסורים, ואוי למי שיקבל את הכדור הראשון".

עיקר העבודה של גדודי חטמ"ר 3 היתה התחפרות, ביצורים והנחת מיקוש. משימת המיקוש היתה קריטית. מרבית כוחות פיקוד הצפון בגבול סוריה עסקו בקדחתנות בהנחת עשרות אלפי מוקשים. לילה לילה יצאו צוותים מתוגברים באנשי הנדסה, חיילי הגמ"ר וכל היתר לייצר שטחי הריגה. החשש מפלישה סורית לשטח ישראל היה גדול.

ביום שבת לפנות בוקר, ה-3 ביוני 1967, אירעה תקרית חמורה מדרום לקיבוץ כפר הנשיא. שני חיילי סיירת החטמ"ר נהרגו בהיתקלות עם חוליה סורית שהסתננה לישראל. ארבעה חיילי הסיירת ששכבו במארב בשטח ישראל הופתעו מהעורף על-ידי המסתננים. בחילופי האש נהרגו סמל שלמה גרינשפן בן 34 מצפת, נשוי ואב לשניים, ורב"ט אבנר זמיר בן 23 מרמת יוחנן. חייל סורי אחד נהרג ושלושת חבריו הצליחו להימלט. בעקבות האירוע הוטל סגר על הכפר טובא-זנגריה ובוצעו מעצרים של חשודים בסיוע לחוליית האויב. המתח בקרב כוחות צה"ל בגבול גבר וחודדו נוהלי הזיהוי.

מרים: "באותו יום שישי נסעתי באוטובוס להוריי בנצרת. ידעתי שעומדת לפרוץ מלחמה. בדרך, בשעה אחת בצהריים, שמעתי בחדשות על שני החיילים שלנו שנפלו בכפר הנשיא. לא אמרו שמות. הייתי מאוד במתח, היתה לי הרגשה איומה. הדחף הראשון איך ששמעתי את החדשות באוטובוס, רציתי לרדת ולנסוע אליו. אבל הייתי עולה חדשה, לא הכרתי את הארץ ולא ידעתי לאן לנסוע. הוא אמר שהם מאוחסנים באיזה קיבוץ, אבל לא אמר לי איזה.

"איך שהגעתי להורים, ביקשתי מאבא שיעמוד על יד הרדיו לשמוע אם מודיעים עוד משהו, למרות שהוא לא שלט בעברית. היינו רק ארבע שנים בארץ. וכך נכנסה השבת ויותר לא שמענו חדשות [המשפחה היתה דתית]. במוצאי שבת כשנפרדתי מהמשפחה והם מסרו ד"ש ליעקב, עניתי – 'אם אני עוד אראה אותו'. ההרגשה שהוא הולך היתה לכולנו, והוא הלך".

יעקב משה פיזם נהרג בתקרית ירי של כוחותינו עם כוחותינו בשבת לפנות בוקר – יממה לאחר התקרית בכפר הנשיא. למשפחה בצפת הגיעו לבשר רק במוצאי שבת. כשמרים חזרה בשעה מאוחרת הביתה חיכו לה חייל וחיילת. "הם מסרו לי את ההודעה בלי לתת פרטים ולקחו אותי לחמותי. כבר מלמטה שמעתי את הצרחות שלה. לה הודיעו עם צאת השבת".

יומיים לאחר שיעקב נהרג פרצה מלחמת ששת הימים. מה קרה איתך לאחר מכן? "אני נשארתי עוד כמה שבועות עם חמותי עד סוף ה-30. חודש גרתי אצלה, לא רציתי לעזוב אותה. אחר כך חזרתי לביתי והתחלתי להתמודד עם כל הקשיים".

מה ידעת בכל זאת על נסיבות נפילתו? "חוץ משני החיילים שהודיעו לי על נפילתו, יותר לא יצר איתי קשר אף איש צבא. רק הפיצו שמועה שהוא היה במארב ונרדם, וכשבאו חיילים להחליף אותו הוא פתח באש, ירו עליו והוא נהרג. עם הסיפור הזה חייתי כל השנים עד רבע שעה לפני יום כיפור האחרון, כשקראתי בבלוג מה באמת קרה".

התקרית בכפר הנשיא שבה נהרגו שני חיילים היא שגרמה למתח, וכנראה כתוצאה מכך גם לתקרית בה נהרג בעלך. "סיפרו לי שחוליה סורית הרגה אותם ושהפיצו הנחיות לא לבקש סיסמה. הבנתי את הסיטואציה, אבל בכל זאת, היתה מלחמה, ניחא, אבל יש גם אחרי המלחמה. אבל אף אחד לא בא ולא התייחס למקרה. שלא תחשוב שאני עומדת לעשות טרראם. אני מבינה את הסיטואציה ויודעת שיש אנשים שזה כואב להם, אבל יש כאב אחר על אנשים שכן צריכים להתייחס".

עכשיו כשאת מבינה יותר, איך זה מרגיש לך אחרי כל השנים? "הרגשות מעורבים. מצד אחד זו הקלה, מצד שני אני מרגישה שנעשה לי עוול, עוול גדול. כי כשאני שומעת איך חברים לנשק מחבקים את משפחות החללים, ועליי אף אחד לא שם פס כל השנים, זה כואב".

ניסית לברר זאת עם משרד הביטחון? "ב-2010 הוחזרו לי הזכויות בתור אלמנת צה"ל, כי כל השנים לא התייחסו אליי בגלל ש'עשיתי עוול' והתחתנתי בשנית והבאתי למדינה שלושה פרחים, שלושה ילדים ששירתו בצבא ושתורמים את חלקם. לפני שש שנים [לאחר שבעלה משה גליקמן נפטר] הוכרתי שוב כאלמנת צה"ל וקיבלתי את כל הזכויות, ואז באה עובדת סוציאלית ואני בפירוש ביקשתי לדעת מגורם מוסמך איך הוא נפל, והכל נשאר באוויר. רק התקשרו אליי שהמסמכים עברו מחיפה לתל השומר [ארכיון צה"ל], זה הכל".

ולא סיפקו לך שום מענה. "לא".

אגב, באתר יזכור לא מצוין שהיה נשוי. "זה נכון, אני לא יודעת למה. בגדוד שלו כולם ידעו שהוא נשוי, אפילו אחד החבר'ה ששירת איתו עבד באותו מקום שאני עבדתי, וממנו שמעתי את הסיפור המופרך הזה".

מרים גליקמן כיום עם נכדיה

מרים גליקמן כיום עם נכדיה

מרים לא נתנה לעצמה לשקוע יותר מדי. זמן-מה לאחר האסון הכירה את משה, שאחרי כשנה וחצי הפך לבעלה השני. "אחר כך התחלתי ללדת ילדים [שי, רבקה ואשר] ודעתי הוסחה לדברים אחרים לגמרי. נשארתי עוד קצת בקשר עם חמותי, אבל היא היתה פגועת נפש. פעם אחת סגרה בארון את הבגדים שלי ושל בני הקטן ולא נתנה לי לחזור הביתה. בעצת בעלה הפסקתי לבוא וגם להתקשר אליה, כי הוא אמר שהיא מקבלת התקפות דיכאון כשהיא שומעת את קולי. בהתחלה הלכתי בימי זיכרון לקבר של יעקב בצפת, עד שהפכתי לאמא וכבר לא יכולתי לגשת. בשנים האחרונות בימי זיכרון הבן שלי, אשר, מביא אותי לקבר".

רבקה אמיר, בתה של מרים, היתה זו שבישרה לנו בתגובה בבלוג על האירוע המרגש במשפחתה: "יעקב פיזם היה נשוי לאמא שלי ולמרבית הפתעתנו נתקלנו בבלוג הזה רק עכשיו, רגע לפני יום כיפור. אמי לא ידעה מכך דבר, אלא 50 שנה חיה עם שמועות כוזבות על דרך מותו. לפני 4 שנים פנתה לצה"ל בבקשה לדעת את פרטי מותו, אך לא נענתה. אמי מודה מאד לאמנון ארז על פרסום האמת ומאד נסערת מדרך הטיפול של צה"ל לגבי דיווח האמת".

לנו סיפרה רבקה: "אמא ידעה שהוא נהרג מאש כוחותינו, אבל הסיפור שסופר לה ודווח עם הרבה שמועות רעות – שהוא נרדם בשמירה, וכשהתעורר ממשהו הוא ירה ואז ירו בו. בשביל אמא שלי זה היה סיפור גרוע. לפני כמה שנים כתבה מכתב למשרד הביטחון וביקשה לדעת פרטים על מותו, ולא נענתה. הפרסום בבלוג מאוד ריגש אותנו. אמא היתה נסערת כמה ימים. במשך השנים היא סיפרה לנו עליו. היא אהבה אותו מאוד, וזה פצע מבחינתה. בשנים האחרונות היא נסעה כמעט כל יום זיכרון לבית העלמין בצפת. הסיפור שלה איתו חזר אליה".

מרים סיכמה: "אני מודה לכם ומודה לאמנון. הוזמנתי הרבה פעמים לטקס באנדרטה ורק השנה החלטתי להגיע. תראה, איזה צירוף מקרים – פינטזתי שהתעלומה תיפתר, ובאותו חודש יצא הבלוג והתעלומה נפתרה. עכשיו הוקל לי יותר".

—————————————————————————————-

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “נפתרה תעלומת פיזם

  1. העבודה שעושה שלמה כאן בבלוג מדהימה ומרגשת.

    לאחרונה גם כאן וגם בפוסט על מיכה תשבי, ובהרבה אחרים במהלך חיי הבלוג הזה.

    היא פותחת פצעים, ומרפאת , סוגרת מעגלים לאחים לנשק, ולמשפחות של החללים, היא לפעמים קרן האור היחידה לה זוכה המשפחה במידע על היקיר לה מכל.

    תודה לך שלמה ומחזק את ידיך

  2. ישראל של פעם. לא עושים עניין מכל מוות של חייל. מי שנהרג נהרג.. ודאי מאש כוחותינו שזה סוד מוחלט בהחלט, והמשפחות השכולות לא היו עושים עניין מכל דבר ולא רצים לעיתונים לעשות שערוריות, היו מקבלות כל הודעה כמו גזירת גורל שאין לערער עליה.
    מחזק את ידיה של האלמנה שבא המנוח לנפשה.

    • לא הבנתי: נראה לך שזה היה בסדר? שככה צריך להיות? "מי שנהרג נהרג"? "לא עושים עניין"?

  3. איך התקדם הטיפול במשפחות חללים מ67 ועד היום
    ב-67 לא סיפרו למשפחות פרטים רגישים אולם האם גם כיום נוהגים באופן דומה עם המשפחות?
    איפה לעזזאל הרגישות? כנראה שלא הרבה השתנה בטיפול עם משפחות החללים, נותנים להם הקצבה ומצפים שישתקו

  4. כתבה מקוממת.תשובת משרד הבטחון שהמסמכים עברו מחיפה לתל השומר מקוממת.האם תל השומר זה בסיס פצצות אטומי של צפון קוראה שאי אפשר לגשת אליו ולהוציא מסמך מלפני 49 שנים?.זהו תפקידה של מערכת הבטחון להגיע למסמך הזה.בושה וחרפה ההתנהגות הזו אל משפחה שכולה… מציעה לגברת הנכבדה להתלונן אצל מבקר המדינה על אופן הטיפול המחפיר.שלא תדעי עוד צער.

  5. שוב עבודה מעולה שעושה שלמה מן.
    בכתבת מחקר הצליח להביא שקט נפשי לעוד משפחה שמערכת הביטחון התעמרה בה.

    ואני עד לעגמת הנפש והכעס והאכזבה שיש למשפחות השכולות של אחד-עשר חללי אסון בית המכס העליון… כבר 49 שנה שהאנשים הללו כועסים על השקרים וחוסר המידע ש"האכילו" אותם הגורמים הכי רשמיים … חשבתי שלא היה כתופעה הזו בצה"ל והנה ראיתי שגם משפחתו של פיזם עברה – עד ממש היום (!) – בדיוק את אותן החוויות…
    מה יש לה למערכת הבטחון שהיא "דוגרת" ושומרת על השקרים שלה? זה ממש מעניין אותי.

    ובינתיים נפתח צוהר של תקוה למשפחות 11 חללי בית המכס העליון. אי"ה תוקם אנדרטה לזכרם בחצר המלון המוקם בבית המכס העליון וב-15.6.2017 במלאת 50 (חמישים) שנה לנפילתם יתקיים טקס חנוכת האנדרטה! הלוואי ולא נתבדה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s