פלוגה ב' גדוד 51

מפגש היסטורי של לוחמי פלוגה ב' מגדוד 51, שכבשו את תל עזזיאת עם הרוג אחד וצל"ש אחד * המ"פ אורי שגיא: "כשהתקרבנו לגבעת האם השאלה ששאלתי את עצמי היתה – לא איך אתם תהיו, אלא איך אני אהיה, האם אדע להנהיג אתכם כמו שצריך?" * האלוף במיל' דיבר גם על קרב תל פאחר, על התחקיר שפוצץ ולמה הוא נחשב לשולף הכי מהיר בחטיבה * הנדלמן, צרפתי, בן הרוש וחטקביץ' – מתל עזזיאת 1967 לרעננה 2016

פלוגה ב' בגדוד 51 בתל עזזיאת לאחר מלחמת ששת הימים

פלוגה ב' בגדוד 51 בתל עזזיאת לאחר מלחמת ששת הימים

%d7%a9%d7%9c%d7%98-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1

כרזת האירוע. ציירה: חביבה חטקביץ'

כשמדברים על גאוות יחידה אין כמו שירות בגולני כדי לבטא זאת. ובגולני עצמה אין כמו גדוד 51, שתופס את עצמו כמס' 1 בחטיבה כולה, כפי שביטא ב-1956 המג"ד מאיר פעיל: 12 ועוד 13 כפול שתיים זה עוד לא 51.

ובתוך גדוד 51 אין כמו פלוגה ב', שמחזיקה מעצמה כטובה ביותר. הרבה נחלים של דם זרמו מאז בחטיבה, ודומה ששום דבר לא השתנה עבור ותיקי פלוגה ב' משנת 1965 ועד 1969. מבחינתם, הם היו ונותרו מס' 1 בחטיבת גולני בכל הזמנים.

כעת, כשהם נושקים לגיל 70, נרשמה שם התעוררות מצד כמה חבר'ה, שסחפו קרוב ל-100 איש למפגש מחזור מפתיע שהתקיים ברעננה.

בית הקפה היה צר מלהכיל אותם, ובמיוחד את הסיפורים שנזרקו לחלל. בראשם כמובן הגאווה בהא-הידיעה שלהם – כיבוש המוצב הסורי הנודע לשמצה תל עזזיאת, במינימום אבידות ותוך ביצוע מדויק של התכנון. ההצלחה הזו בלטה גם על רקע הסתבכותו של גדוד 12 בתל פאחר, בקרב שהתנהל במקביל אליהם במרחק של כשני ק"מ. בתל פאחר איבד גדוד 12 את המג"ד, שני מ"פים בפועל, מ"פ נספח, סגן פקד בא"ח, לוחמי חי"ר, אנשי שריון וסיירת. 34 איש. בכיבוש תל עזזיאת היה הרוג אחד.

אפשר היה להרגיש מדי פעם את היריבות כלפי גדוד 12. כך למשל, כשהמ"פ המיתולוגי אורי אייזנברג (שגיא) גילה בנאומו בהערת אגב, בנימה חצי מתנצלת, על עברו כמ"כ בגדוד 12, אפשר היה להרגיש אצל חלק מהנוכחים רחש של בוז מהול בחוסר שביעות רצון. גאוות היחידה עודנה נטועה בהם כאילו היו בני 18. חלק מהם אף פיזרו במהלך הערב התבטאויות של השתתפות בצער הקולגות שלהם, שבסיכומו של יום אומנם כבשו את תל פאחר, אבל הוכו שם קשות. ביטויים כמו "מסכנים", "שחטו אותם", "המג"ד שלהם טעה בניווט", וגם – "אם אנחנו היינו מקבלים את תל פאחר, הכל היה נראה אחרת".

יחד עם החיבוקים, הטפיחות והנישוקים של אנשים שלא התראו כמעט 50 שנה, עלו וצפו סיפורי הלל וקלס מתעלות המוצב הסורי, בעוד שרגעים פחות סימפטיים מאותו אחר צהריים של ה-9 ביוני 1967 הם היו מעדיפים שישקעו במצולות הבריכה הריקה של תל עזזיאת.

לאירוע הגיעו בין היתר שלושת המ"פים באותה תקופה – אורי שגיא, עובדיה ברקן וגדעון הלפרין. הגיעו המ"מים יקי שלו ואבי בן משה, והלוחמים סילבס, חזן, הורן, חיון, חרזי, אוסמו, בוכניק, צרפתי ועוד ועוד.

זרם כאילו עבר באוויר כשלמקום הגיע המ"פ האגדי אורי שגיא, שהוזכר כל העת בשמו הקודם – אורי אייזנברג. הלוחמים הסתערו עליו לפי התרגולות ודרשו חיבוק, נישוק וצילום משותף. אייזנברג-שגיא, מ"פ ואלוף במיל', עמד בגבורה במאמציו לזהות תוך רגע מי הוא מי. למזלו דאגו המארגנים להצמיד לדש חולצתם של המוזמנים פתק עם שמם.

המ"פ אורי שגיא עם הרצים שלו בנצי (מימין) ושמעון בן חמו

המ"פ אורי שגיא עם הרצים שלו בנצי בן הרוש (מימין) ושמעון בן חמו

בנצי בן הרוש, שהתהדר בפתק שהוצמד לו – "רץ מ"פ", הסביר מה המיוחד באורי שגיא: "הוא היה משקיע בחייל, היה אכפת לו מהחייל, הוא היה אבא של כולנו. כל בעיה שהיתה לנו היה מנסה לפתור. כולנו היינו סוגדים לו, הלכנו איתו באש ובמים. הוא חי את האדמה ואת השטח, הוא חי את החיילים וחי את הצבא".

כוכב אחר שזרח באותו לילה בשמי 51ב' היה יעקב הנדלמן, בעל עיטור המופת מקרב תל עזזיאת. הנדלמן מכיר במנהיגותו של אורי שגיא, ובכל זאת ירה: "לי היה רק מפקד אחד בתל עזזיאת – וזה אני".

הוא לא שכח לפרגן לשגיא: "אורי לא נתן לאף אחד הרגשה שצריך לפחד ממנו". על הסורים בתל עזזיאת אמר: "כולם נגמרו, כולם החזירו ציוד".

שלושת המ"מים של פלוגה ב' בכיבוש תל עזזיאת היו מאיר בק, מ"מ 1, יואל קאופמן מ"מ 2 ויקי שלו (שלוסברג) מ"מ 3. שלו קרא כאן לאחרונה כי המג"ד בני ענבר סיפר בסיור מפקדים מפיקוד צפון ב-1968 כי הגיע ממש לתוך היעד ("לקחתי טנק אחד, לקחתי את זחל"ם המ"פ וזחל"ם שלי, נסענו במרכז היעד על הדרך, כאשר זורקים רימונים ויורים לכל הצדדים והגענו עד הנה").

יקי שלו: "אני ראיתי את המח"ט יונה אפרת בכניסה, אבל את המג"ד בני ענבר לא ראיתי כל הקרב. הוא סיפר סיפורים שהוא היה שם".

אז איפה הוא היה?

"לא יודע. אבל כל הגדוד לא הגיע לשם, רק פלוגה ב' היתה שם. אורי אייזנברג היה שם, הוא הכין את הפלוגה והוא פיקד עליה. בני ענבר לא היה שם בכלל. הוא גם סיפר שהיה שולחן חול והוא הביא אליו מ"פים ומ"מים, אני לא ראיתי מעולם שום שולחן חול. אנחנו תרגלנו לכבוש את היעד ברגל בלילה, ובגלל זה תרגלנו עלייה על רכס רמים. ופתאום בגלל הלחץ לכבוש מהר הגיעו אלינו זחל"מים, נעמדו בשורה ואנחנו לא יודעים מה זה. אורי אמר מהר לעלות, לא היה ציוותים ולא היה זיוודים ולא כלום. הזחל"מים נעמדו ועלינו עליהם כמו שתופסים טרמפ. עלינו לפי מחלקות, אבל לא היה אפילו רישום, כי לא תכננו. הכל היה יאללה היידה".

מימין: יקי שלוסברג (שלו) מ"מ 3, בנצי בן שטרית ואורי שגיא

מימין: יקי שלוסברג (שלו), מ"מ 3 בקרב תל עזזיאת, בנצי בן הרוש, רץ המ"פ, והמ"פ אורי שגיא

המ"כ וויליאם הורן, שהגיע לאירוע במיוחד מארה"ב, דווקא כן זכר את המג"ד. "תפסנו שבויים ולא ידענו מה לעשות איתם. אז עזבתי את השבויים ואני הולך ורואה על הזחל את המג"ד. אמרתי לו – תפסנו שבויים, הוא שאל אותי כמה. אמרתי לו 50. הוא שאל שוב כמה, אמרתי לו 20. אז הוא אמר – תחזור ותשים אותם בבריכה" (שהיתה ריקה).

שלו: "אני לחמתי בתעלות הצפוניות, וענבר, בניגוד למה שסיפר, לא ניהל את הקרב ולא ראיתי אותו כל הקרב".

שלו פנה לאורי שגיא: "קראתי שענבר מספר שהוא כבש את תל עזזיאת עם פלוגה, ובאתי להתקשר אליך ולהגיד לך – אם אתה חושב שהיית מפקד פלוגה שכבש את תל עזזיאת, אז תשכח מזה".

שאלנו את אורי שגיא איפה באמת היה המג"ד בזמן הקרב, והוא ענה: "המג"ד היה אחרינו, הוא בא אחר כך".

שלו לא ויתר: "אבל הוא טוען שהוא כבש".

שגיא נחלץ באלגנטיות: "כל אחד ודעתו".

ארבעה הרוגים לגדוד 51 מירי מקלעים של טנקי צה"ל בכיבוש מוצבי בניאס 

עזבנו לרגע את ההמולה סביב שגיא וסרנו הצידה, כדי לשמוע את הסיפור הטראגי של גדוד 51 במלחמת ששת הימים. מתל עזזיאת יצא הגדוד מנצח עם הרוג אחד, אבל למחרת לפנות בוקר בתנועה לכיבוש מוצבי בניאס נהרגו ארבעה לוחמים. איך נהרגו וממה נהרגו, שמענו מאבי בן משה, שהיה מ"מ המיוחדת. "הלכתי ראשון את כל הקטע מתל עזזיאת ועד הבניאס. נורו עלינו פצצות או מתותחים שלנו או ממרגמות. זה היה לכיוון דרך הנפט ולבניאס".

באיזור מוצבי הבניאס, על ציר הדרך למסעאדה, נכנס סג"מ בן משה וכמה מאנשיו לפרק שדה מוקשים. על כך קיבל את צל"ש המג"ד, בו נאמר: "בדרך למחנות הבניאס ללא קבלת פקודה מיוחדת ניגש במרץ ביחד עם עוד חבלנים לפרק את המוקשים במהירות, ועל-ידי כך אפשרו לכוח הגדוד לעבור להמשך ההתקפות".

בן משה ממשיך: "פירקתי כאן מוקשים ואז היה ירי שלנו על כוחותינו. אליעזר מושקוביץ מהמחלקה שלי נהרג. זה קרה על יד משטרת בניאס. היו שם סוסים ואנשים שברחו עם נגמ"שים, וכשהגענו למשטרה התפצלנו. הרגנו שם כמה סוסים ולא הרבה יותר מזה, פתאום קיבלנו ירי משלושה טנקים שלנו. שניים עמדו וירו ואחד היה ברתק. הם לא ידעו שאנחנו כבשנו את זה והרגו אותו. אליעזר קיבל כדור בראש. אני באותו זמן נכנסתי לתעלות של מוצבי הבניאס. שלחתי שלושה אנשים לתעלה אחרת, אני רצתי יותר קרוב לצפון. פתאום מצאתי את עצמי לבד. פחדתי שיירו עליי, אז התחלתי לצעוק את שמות החיילים שלי. היה חשש שנעלה על מוקשים, אבל הסורים לא חימשו אותם. היו כאלה שפירקנו. היו לנו עוד שלושה הרוגים מפלוגה א' וכמה פצועים. זה היה מראה מזוויע של ההרוגים. הם נהרגו מירי של 0.5. הלכנו בשביל עם עשן עצום ואבק מכל הפצצות שנורו שם, והיה מאוד קשה לראות אחד את השני".

בן משה מציג צילום שלו עומד בצד בקבוצת פקודות של גדוד 51 ביוני 1967. "מימין זה אני".

הילד הזה הוא אני. סג"מ אבי בן משה עומד מימין בקבוצת פקודות של גדוד 51, וכיום

הילד הזה הוא אני. סג"מ אבי בן משה עומד מימין בקבוצת פקודות של גדוד 51, וכיום [צילום: יוסף לויטה, ארכיון צה"ל]

לבן משה, שלא נלחם בתל עזזיאת, יש הסבר לניצחון הקל של הפלוגה בקרב הזה: "כל השבוע שלפני המלחמה ירו על הסורים בתל עזזיאת והם היו כבר במצב נוראי, לא היה להם אוכל. כשהם יצאו משם הם היו מטושטשים. הם לא כל-כך נלחמו".

הוא פונה אל המ"מ יקי: "כשהגעתם לסוף התעלה הסורים כבר נכנעו, נכון?

יקי: "אני לא זוכר".

פלוגה ב' בפעולה

פלוגה ב' בפעולה ב-1967

יקי שלו התייחס לעניין הצל"שים: "תראה כמה מזל צריך במלחמה, הכל זה תכנון וביצוע. אורי אייזנברג אמר שאם יש לך תכנון טוב וביצוע כמו התכנון – אז אין צל"שים. לגדוד 12 היה תכנון טוב והביצוע לא היה בסדר – אז היה צל"שים. אצלנו היתה רק פלוגה אחת, פלוגה ב', שהלכה פנימה בפיקוד אייזנברג וביצעה את זה".

ציון חיוני מספר שהיה מ"כ בזחל"ם שעלה על מוקש. "היינו צריכים לצאת החוצה ולעשות את המרחק עד לתל. לקחתי פעם את הילדים והנכדים שלי לשם ושחזרתי להם, אבל איפה בדיוק נלחמתי – הזיכרון שלי כבר לא היה מה שהיה".

החובש של מחלקה 3, יוסף לטי: "היינו ארבעה חובשים בקרב. מנצור נהרג באחת התעלות, ירו בו בראש מאחורה. רק בסיום שמעתי שהוא נהרג". לטי לא זוכר לחימה גדולה בתל עזזיאת. "לא היה כמעט מה לעשות, אני זוכר שהיו מעט מאוד קרבות. רוב הסורים ברחו לתל פאחר וגדוד 12 אכל אותה".

שאלנו את אורי שגיא איך נהרג החובש מנצור. "מאיר בק היה המ"מ, הוא לא פה היום, אבל מנצור עבר באיזה זיג בתעלה וחטף שם כדור. תדבר עם בנצי בן הרוש, הוא איבד עין, הוא היה איתי. היינו שניים בשלב הסופי של היעד, יצאנו מהתעלות, בנצי היה הרץ שלי. עלינו על גב הבונקר מתחת לטנק שחטף פגיעה, דפק אותו טנק שלנו בחוץ, אבל מרציאנו שלנו דפק אותו קודם עם ררנ"ט. ואז מצאנו את עצמנו לבד, אני ובנצי. הוא עזר לי עם מחסניות ורימונים. עד שהגענו לבונקר, יצא לנו חייל עם דגל לבן ועוד שניים שכבו בשפנייה. לא ראינו אותם, ואיך שעצרנו בגלל הדגל הם ירו. אני חטפתי בשפה, אבל הייתי יותר זריז, הרגנו פה שלושה".

בנצי בן הרוש: "אורי מצטנע, האיש הזה הוא נווט מספר 1 של הגדוד וצלף מספר אחד של הגדוד".

אחרי כמעט יובל שנים - שוב ביחד

אחרי כמעט יובל שנים – שוב ביחד

אורי שגיא: לגדוד 12 לא היתה בעיית ניווט אלא בעיית ניתוב, הסמח"ט היה גיבור ואיש אמת

בחזרה ליריבות העתיקה בין גדוד 51 לגדוד 12. ניסיון להשוות בין הקרבות במלחמת ששת הימים של גדוד 12 לבין גדוד 51 איננו במקומו וגורם עוול לגדוד 12. ההגעה ליעד שתוכננה לגדוד 12 על מנת שיתקוף מהעורף היתה קשה הרבה יותר מאשר זו של גדוד 51. יש לזכור שתל עזזיאת היה בקו המוצבים הראשון, בעוד שתל פאחר היה בקו השלישי. ההגעה מגבעת האם אל דרך המוצבים הסורית ומשם צפונה לעבר תל עזזיאת היא פשוטה ומהירה. יתר על כן, ההתעסקות של גדוד 12 בתל פאחר מנעה מהמוצב הסורי לטווח את גדוד 51 ובכך הקלה על תקיפתו.

שגיא התבטא במשך השנים על מיעוט הצל"שים שקיבל גדוד 51, והתלונן שעל ביצוע מדויק לא מקבלים כלום. שאלנו אותו על זה ועל קרב תל פאחר, והוא ענה: "לגדוד 12 לא היתה בעיית ניווט, אלא בעיית ניתוב. זה לא אותו דבר. גדוד 12 ידעו איפה הם נמצאים, הם רק לא מצאו את השביל לעלות. היה נתיב כזה, ומי שהיה צריך להוביל אותם זה דני בונה (קמב"צ חטיבה 3), אבל הוא הוביל בסוף את חטיבה 8. מוסא קליין הבין שלא מצא את הדרך, אבל חשב שיילך ככה ויהיה בסדר, ולא היה בסדר".

בנצי בן הרוש: "קודם כל היה מגיע לו צל"ש, אורי היה השולף הכי מהיר, אבל הוא מצטנע כל הזמן".

אורי שגיא 1967

אורי שגיא 1967

שגיא: "אני לא מדבר סרה בגדוד 12, אני רק אמרתי שבדרך כלל צל"שים נותנים במקומות שחיילים תיקנו שגיאות של מפקדים. בכלל, יש לי דעה מאוד מוגבלת על צל"שים. כל פלוגה ב' שנלחמה – קיבלה צל"ש אחד. רצו גם לתת לי צל"ש וסירבתי. טבעי שאיפה שיש תקלות ואנשים מגלים גבורה אישית, שמה יש צל"שים. מי שעושה את העבודה שלו כמו שצריך – לא מקבל".

שאלנו את שגיא אם במקרה זכור לו, או ידוע לו, שמג"ד 51 בני ענבר קיבל במהלך התנועה אל תל עזזיאת שינוי משימה מהמח"ט אפרת, שביקש להוציא אותו מכיבוש תל עזזיאת ולשלוח אותו לתל פאחר בעקבות הסתבכות גדוד 12. "אני הייתי בלחימה בתל עזזיאת, לדעתי לא היתה פקודה זו", ענה שגיא.

ההודעה הזו מופיעה ביומן הקשר.

"אני לא יודע, אני הלכתי לתל עזזיאת, נלחמתי שם שלוש שעות כמעט, זה לא היה קל כמו שזה נראה לכם. היו מוקשים ואנשים הלכו ברגל והלחימה עצמה לקחה הרבה זמן בתעלות ובונקרים. אבל תוך כדי לחימה קיבלתי פקודה מבני ענבר. הוא אמר לי – אני שומע בקשר שיש בעיות בתל פאחר, לך לשם. עוד קודם לכן באמצע דיווחתי שעוד יורים עליי בגב ושיגיד לגדוד 12 שלא יירו. אני עוד לא ידעתי שהם עוד לא כבשו את בורג' בביל. הוא אמר – קח את הפלוגה ותעלה לשם. אמרתי לו שאין לי מספיק כלים, אבל הוא התעקש. אז עזבנו את תל עזזיאת ובאנו לעזור בתל פאחר, ושם פוגש אותי מוישה גת הסמח"ט, שהוא אחד הגיבורים של הקרב בכלל, ובפרט בנעמוש ששם הוא טיהר את המוצב אישית. הוא רץ ראשון, חיים יפרח אחריו והם כבשו את המוצב שבזמנו הסיירת תוכננה לכבוש".

מה זכור לך מההגעה לתל פאחר?

שגיא: "עוד היה אור, לפני ערב. גת אמר לי – תוריד חיילים, תלכו לעזור בתעלות. לא הבנתי מה הוא רוצה, ואז הוא ראה שזה נגמר ואמר תעזרו לי לפנות נפגעים".

אתה זוכר את שורת ההרוגים?

"24 הרוגים שכבו שם. הרמתי שמיכות לראות. חלק היו מ"פים. היו שם תשבי, היה סגל, מוסא, קרינסקי, גולדה. בכלל, גולדה זה סיפור מרתק. הוא בא עם טנדר והוא מצא את הסיירת שלא נכנסה פנימה. אני לא יודע אם זה מורך לב, אבל הם נתקעו שם, והוא שאל אותם – 'מה אתם עושים כאן?', ואז הוא חטף כדור".

לנו ידוע שהוא ניגש לכיוון המוצב כדי לצפות מה קורה ואז נפגע.

"אחרי פלוגה ב' הלכתי להיות מפקד הסיירת והחבר'ה מהסיירת, סמלים, הם שסיפרו לי. קח את הדברים שלי בזהירות, כי זו עדות שמיעה וכל אחד עם האמת שלו, אבל היה איזה רגע שלא נכנסו וגולדה שאל מה קורה וחטף כדור בראש. ואז בא מוישה גת. מוישה גת גיבור אמיתי, וכשהוא בא עוד ירו בתעלות והוא כעס שלא נכנסו. אחר כך עזרנו לפנות נפגעים ואז יצאנו עם הפלוגה החוצה. היו שם שיחי סברס ושם נכנסנו לחניון לילה. מאוחר יותר התחילו להסתובב על ידינו כל מיני ברחנים סורים. הם לא ידעו שתל פאחר נכבש וחזרו, ואז ירינו לעברם".

המח"ט יונה אפרת (מימין) והסמח"ט משה גת

המח"ט יונה אפרת (מימין) והסמח"ט משה גת

שגיא סיפר על ניסיון כושל לקיים תחקירים על קרב תל פאחר. "התקיים תחקיר ברמת מ"פים בתל פאחר. כולנו באנו לשם והתחקיר התפוצץ, כי מוישה גת אמר – זה משקר וזה משקר, וזה לא היה ככה, או כן היה ככה. המח"ט לא רצה את המלחמה הזאת ופיזר את כל הפורום. מה האמת, אני לא שם את עצמי ולא יודע. אבל הסמח"ט הזה היה איש אמת. הוא אומנם דיבר לא הכי מוצלח והיה עילג, אבל הוא היה לוחם-לוחם ואני מלא הערכה אליו. אומנם הוא לא פיקד עליי בצבא, אבל הוא אותי מאוד הרשים. כשאני הגעתי לתל פאחר בסיומו של הקרב ראיתי אותו מאוד מעוצבן. כשהוא ראה אותי אמר לי – תיכנסו לתעלות. לא היה לי תצ"א של תל פאחר ולא ידעתי עליו כלום, אבל הסתבר שלא היה צורך. בגדוד 51 כן היה תחקיר על תל עזזיאת, בניאס וחירבת סודה".

על השעות שלאחר מכן סיפר שגיא: "התארגנו בלילה מחוץ לתל פאחר ולקראת שחר התחלנו לנסוע בעקבות פלוגה א' לבניאס. בגלל שפלוגה א' לא לחמה יום קודם, בני החליט שהיא תוביל ואנחנו אחריהם.הם נכנסו למחנה הראשון בצומת הכבישים, ושם ראיתי טנק שלנו הורג את זלמן יצחקי מיגור בזמן הפריצה. זה היה עוד בחושך. המ"פ איציק זלמן היה איתם, עברתי שם וראיתי את הירי של הטנק על החיילים.

"משם עברתי הלאה והמשכתי לטהר את מחנות הבניאס. ראינו כלים נמלטים, היה אור יום, עלינו למעלה בכביש עד למקום שפוצצו את הבור יקוש, משם לא יכולנו להתקדם, חזרנו לזעורה ומשם ניווטנו בצורה סבירה, מצאנו דרך עפר טובה, עברנו את זעורה ומשם חברנו לחטיבת הטנקים של מוישה בריל, חטיבה 45. היינו הגדוד הכשיר היחיד בגולני באותו זמן. ל-12 קרה מה שקרה וגדוד 13 היה בלי ניוד בכלל, הם הלכו ברגל. הם לא ירו אפילו כדור אחד במלחמה הזו, לא באשמתם. משם המשכנו למסעאדה עם חטיבה 45 שעברנו להיות ת"פ שלהם, יתר חטיבת גולני נשארה מאחורה ואנחנו אחר כך נכנסנו לקונייטרה".

מה זה בשבילך תל עזזיאת לקריירה הצבאית?

שגיא: "הייתי אז מ"פ של הפלוגה שנתיים. פעם עשו תפקידים זמן ארוך. זו היתה פלוגה נהדרת בעיניי, עשינו ביטחון שוטף ופעולות. הייתי גם מ"פ חורשת טל, מתחת לתל עזזיאת, עלינו שם פעם על מוקש עם יאנוש. זה היה על יד נבי הודא. במלחמה עצמה עברנו מגבעת האם לכיוון נעמוש. היו שם פלוגת הסיור של חטיבה 8 שנשרפו. זה לא מחזה טוב לחיילים צעירים, אבל עמדנו במה שעשינו. כתבתי בספר שלי פרק שלם על הלחימה של הפלוגה הזו. תל עזזיאת היה נדבך חשוב מאוד. ברגע המבחן הגדול עמדנו בזה יפה. המחמאה הכי טובה לא היו הצל"שים, אלא חבר'ה שבאו ואמרו לי – ביצענו את המשימה, הבאת כמעט את כולם הביתה בשלום ותרמת לזה שנהיה גם אזרחים יותר טובים למדינה. יותר מזה לא צריך".

בנצי בן הרוש: "בוא אני אספר לך סוד על אורי. אני כבר לא פוחד ממנו, הוא אדם ישר והוא חייב לשמוע הכל. היינו בכוננות, וחבר'ה שלו ברחו, כולל אני. הלכנו לכדורגל. בחזרה הוא חיכה לנו בשער: איפה הייתם? כל אחד מספר את הסיפור שלו – אמא שלי, אבא שלי, היתה לי אזכרה. אני היחיד שאמרתי לו שהלכנו לכדורגל. נכנס לשפוט אותנו. כל אחד נתן לו הערה עוקצנית, לי הוא נתן מכה ואמר תצא החוצה, אמרתי לו למה אני אצא החוצה? אז הוא אמר – כי אתה אמרת את האמת, אז אני מכבד את זה. הבנת? אז שתדע שתמיד הוא אומר את האמת ואוהב את האמת".

בשחזור כיבוש תל עזזיאת

משחזרים את כיבוש תל עזזיאת

כך נולד המפגש: משישה חברים ל-100

ד"ר חטקביץ'

ד"ר חטקביץ'

היוזמה למפגש היתה של שמעון ניצני. במלחמת ששת הימים הוא היה בגדוד 17, השתתף בכיבוש שכם וב-9 ביוני 1967 כבש עם חבריו את מוצב 8100. טיפסו את כל הרכס שמעל קיבוץ גונן. אחרי המלחמה הגיע לפלוגה ב' של גדוד 51.

לפני כחמישה חודשים נישאה בתו של ניצני והוא הזמין שישה חברים. ישבו, אכלו ודיברו שצריך לעשות משהו גדול יותר. ניסו לארגן מפגש עם 20 אנשים, אבל לאט לאט הצטרפו עוד ועוד. בסוף זה נגמר באירוע הנוכחי של קרוב ל-100 איש, עם תוכנית, ברכות, נאומים, ארוחת ערב וחולצה במתנה. סייעו לו בהכנת הערב בעיקר ציון חיוני, משה סילבס, יקי שלו (שלוסברג), מיקי רוזנס, אבי לנג וד"ר צבי חטקביץ', שבששת הימים היה החובש הפלוגתי..

ניצני אמר בדברי ברכתו: "גולני שלי היא פלוגה ב' בגדוד 51, היא תערובת של אנשים. אימון קיץ, אימון חורף, מארבים, קו בית שאן, לבנון, רמת הגולן. כוחם של החבר'ה בגיבוש ובשייכות ההדדית. זה הביא אותנו לרמה מקצועית מעולה, אבל שוחקת. השפה המיוחדת בין הלוחמים שהביאו אותנו ליכולות שהוכחו במלחמת ששת הימים בכיבוש התל ובהיתקלויות עם מחבלים ברמת הגולן ובית שאן, ובחדירות מעבר לגבול".

מארגן האירוע שמעון ניצני

מארגן האירוע שמעון ניצני

המ"פ עובדיה ברקן דיבר על השנים שבהן היה עם פלוגה ב' באחת התקופות הבטחוניות העמוסות בתולדות צה"ל – תקריות אש בגבולות לפני מלחמת ששת הימים, המלחמה עצמה ולאחריה מלחמת ההתשה – "כך שכל אחד מאיתנו לקח חלק בלחימה. היינו בכל קווי הגבול, סיורים ומוצבים בגולן, בעמק בית שאן, מחנות הפליטים ברצועה, הגענו גם לגזרת התעלה, היינו במיתלה ובטסה. בשנים אלה החטיבה לא נהנתה מיוקרה כמו היום. הרוח שנשבה אצלנו היתה ייחודית, ההויה והחוויה, הרעות והמקצוענות של כל אחד מאיתנו ועובדה שהפלוגה היתה תמיד הכי טובה בגדוד והגיעה למקום ראשון בכל התחרויות".

הנדלמן בהערת ביניים: "זה לא בגלל החיילים, זה בגלל המ"פ"…

כבשו את התל. יעקב הנדלמן (מימין) עם אורי שגיא. בתווך: בן הרוש

כבשו את התל. יעקב הנדלמן (מימין) עם אורי שגיא. בתווך: בן הרוש

מ"פ נוסף במיל' היה גדעון הלפרין (הראל), שאמר: "זו חוויה מרנינה לבוא אחרי 50 שנה ולפגוש כל כך הרבה אנשים. היתה לנו תקופה מאתגרת, היו דברים מעניינים, לא היתה שגרה, גם בקו איפה שלא היינו היה תמיד מעניין. לקחתי איתי לחיים את היכולת למצוא קשר ולתקשר כמעט עם כל אחד, ולא משנה מיהו ומהו. ראיתי בהמשך חיי שאני מצליח לייצר הבנה וביצוע וקידום דברים בקשר עם האנשים, שזה דבר שרכשתי בזכות השותפות שהיתה לנו".

שגיא: אני פועל למתן פרס ישראל לחטיבת גולני על תרומתה לחברה

אורי שגיא, "חתן האירוע", אמר: "כמעט בא לי להגיד לכם – תפסיקו, תתארגנו בחוץ ויוצאים. אני מודה על המפגש ועל הארגון, על החברות, ובאמת אין מילים שיכולות לתאר את העניין הזה אחרי כל כך הרבה שנים, ואתם יודעים שבגיל שלנו מתחילה בעיה של זיכרון. המוח מסנן לנו דברים בלי שאנחנו מרגישים. אבל אצלי אתם מסודרים במקום הטוב. זאת אומרת, זה לא נשכח. לגבי הזיכרון, יש דברים שאנחנו לא יודעים שהיו ויש דברים שהם אירועים מכוננים ממש. פלוגה ב' גדוד 51 בשבילי זה אירוע מכונן. עד כדי כך זה היה חשוב שבספר שכתבתי, כתבתי שניים – ולא תאמינו, אני מחזור מאי ("מאו-מאו") – הקדשתי פרק לפלוגה ב' גדוד 51 במלחמת ששת הימים".

שגיא גילה בהזדמנות זו: "עוד מעט 70 שנה לגולני ולמדינה, ואני עכשיו מתרוצץ בקרב כל הפוליטיקאים שאני יכול, כדי לשכנע אותם שב-70 שנה למדינה גולני תקבל את פרס ישראל. לא על החלק הצבאי, אלא לתרומה שלה לחברה הישראלית. אני מאמין בזה מכל וכל. אני הייתי בצבא 35 שנה והייתי בהרבה יחידות אחרות, אבל אם ישאלו אותי מה אני שייך – זה גולני. וזה דבר שאתם תרמתם לו לא פחות.

הפקידה הפלוגתית יעל ברקן מצלמת את בעלה עובדיה ברקן, המ"פ לשעבר

הפקידה הפלוגתית יעל ברקן מצלמת את בעלה עובדיה ברקן, המ"פ לשעבר

"עם גדעון (הלפרין, הסמ"פ) בתום הקרב בלילה הראשון, היינו ליד תל פאחר, גדעון יכול להכחיש, אבל אני אומר לכם שזה נכון. גדעון ביקש רשות, הוא ידע שאני מקפיד, הוא היה מת לעשן סיגריה. אז כיסינו מעל הזחל"ם עם שמיכה, והיה לנו גם רדיו. גם זה היה אסור. אבל ככה בשקט. ושני דברים שמעתי: המלחמה עוד לא הסתיימה, וראש ממשלת ישראל מציע לכל מדינות ערב לעשות שלום ולהחזיר את כל מה שכבשנו. וגדעון ואני מחליפים חוויות ואומרים – מה נעשה? יהיה פה שלום, כבר לא צריך אותנו, נצטרך לחפש עבודה אחרת. עד עכשיו אנחנו מחפשים.

"השלום לא קרה. אני רוצה לומר דבר מוזר: כשסיימתי את תפקידי בצבא קראו לי לנהל את המו"מ עם סוריה. זאת אומרת, אנחנו אלה שכבשנו את רמת הגולן, ואולי אנחנו גם אלה שנחזיר אותה. זו היתה דילמה מרתקת שמחייבת לשאול שאלות: על מה נלחמנו? וכשביקשתי להגדיר נושא להרצאה הערב, מה קודם למה – קדושת האדמה שעליה נלחמנו או קדושת החיים שלזה אנו מייחלים, השאלה נותרה פתוחה.

"באותה עת נראה לנו שרמת הגולן, שאתם ואנחנו ריכזנו שם זיעה ודם ומאמצים, אולי בשם דבר יותר גדול מאשר פלוגה ב' גדוד 51, אולי נצטרך להחזיר את הגולן כדי להשיג משהו יותר ארוך טווח, יותר גדול ויותר חשוב למדינת ישראל. וברמת הגולן כפי שאתם יודעים אין קדושה עם מורשת היסטורית כמו בשטחים אחרים. אני לא רוצה לגעת בצד הפוליטי, היה לי קשה, ובכל זאת כשניסיתי הבנתי שאני שליח של המדינה – גם בכיבוש תל עזזיאת, גם במלחמת ההתשה וגם באוקטובר 73, וגם אחרי זה. ואני גם שליח של המדינה אם וכאשר רוצים להשיג שלום. זה כבר היה בהישג יד, וזה לא חשוב למה זה לא הושג לבסוף. אני רוצה להציב שאלה – על מה אנחנו נלחמים? להגן על המדינה, זה נכון, אבל לשם מה? כדי שתהיה פה חברה יותר מוצלחת ושהילדים והנכדים יחיו פה עם פחות איומים ממה שאנו חיינו.

באירוע גדוד 51

משה סילבס ורעייתו באירוע של גדוד 51. מימין: הנדלמן

"בפעם הראשונה שנתקלתי במחבלים הייתי מ"כ בגדוד 12 מול רצועת עזה, ואמרתי לעצמי אחרי כמה שנים – הילדים שלנו כבר לא יהיו שם עם אותן משימות. וזה לא היה נכון, זה לא קרה. רק עכשיו היה לנו סג'עיה בצוק איתן. והדברים חוזרים על עצמם במידה כזאת או אחרת. ובכל זאת אנחנו צריכים להבין כחיילים, או חיילים לשעבר, שאנחנו משרתים דבר יותר גדול מאשר הדבר הצבאי בלבד. יש מטרות מעבר לעניין הזה. לא תמיד זה אפשר, לא תמיד זה תלוי בנו. אבל את כל מה שעשינו זה בשביל זה.

"שאלה ששאלתי את עצמי: גם לפני מלחמת ששת הימים יצא לי להשתתף בפעולות, אבל כשהתקרבנו ליד תל אבו חנזיר, שזה גבעת האם, השאלה ששאלתי את עצמי היתה – לא איך אתם תהיו, אלא איך אני אהיה? האם אדע להנהיג אתכם כמו שצריך? הייתי בטוח לחלוטין בכושר הלחימה שלכם, ואיפה שאני לא תמיד מיהרתי להחליט, אתם החלטתם. להזכירכם, ברנס יצחק לא פה היום, היה חבלן שהיה צריך לרדת מהזחל"מים ולפנות מוקשים. זאת לא היתה פקודה, הם עשו את זה בלי פקודה, וכשהיה צריך לרדת מהזחל"מים ולהיכנס לתעלות לא נתתי פקודה, אלא עשו את זה.

"אחרי המלחמה היה דבר מעניין: פולחן של ציונים לשבח. איפה התרכזו בעניין הזה? איפה שהקרבות היו קשים. זה היה נכון במידה מסוימת לגבעת התחמושת בירושלים וזה היה נכון בתל פאחר. וזה קורה במלחמות אחרות. עכשיו אני אגלה לכם סוד. יעקב הנדלמן קיבל את אות המופת, אבל המח"ט יונה אפרת ז"ל החליט שהוא שולח גם אותי לקבל צל"ש. באתי לוועדה הזאת ואמרתי – לא מגיע לי צל"ש, מגיע לפלוגה כולה. אז אמרו לי תלך הביתה, אז הלכתי. זאת אומרת, בלעדיכם זה לא היה קורה. כל מה שביקשתי לפני המלחמה זה שאני חושב שהצלחתי להוביל אתכם לאן שאתם רציתם להגיע, וכך היה. אגלה לכם עוד משהו: אחרי שעזבתי אתכם קיבלתי את הסיירת. אם לא הייתי מצליח עם פלוגה ב', לא הייתי מגיע לסיירת. אז התרומה שלכם לי, היא לא יותר קטנה מאשר הפוך".

הנדלמן: "אנחנו זכינו כחיילים במפקד כמוך".

צרפי וחרזי

יורם צרפתי (מימין) וציון חרזי

שגיא: "שאלו אותי פה מה מאפיין. כל אחד ראה דבר אחד. צריכים להיות זהירים כשעושים מחקר היסטורי. אם תשאלו מה קרה בתל עזזיאת, יש רק שני דברים עובדתיים שנכונים: איפה המקום הזה ומתי זה קרה. חוץ מזה, כל אחד יספר לך דבר אחר. אי אפשר באופן מוחלט להגיע לחקר האמת, אבל בכל זאת אפשר להסתכל אחורה ולראות מה למדנו מהעניין הזה. כשהייתי מח"ט גולני, ומחליטים במטכ"ל שלא יבוצע מבצע בלי השתתפות של גולני – זו מחמאה. רק עכשיו היה 40 שנה למבצע אנטבה, וגולני היה שם לא רק כחבר שווה זכויות. זה נבנה בזכותכם ובזכות חיילים כמוכם.

"בניגוד למה שאומרים, ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. כל דור יש לו את היתרונות והחסרונות שלו. החברה הישראלית שונה ממה שהיה, אבל לגולני יש כוח פנימי. מה מביא את האנשים ללכת ולעשות דבר שמנוגד לטבע האנושי שלנו? כי אנחנו הרי רוצים לחיות. למה אנשים הולכים אחרי מפקדים? מה מביא חייל בתל פאחר או בתל עזזיאת, או בחרמון או בבופור, ללכת קדימה? וכל מי שיגיד לי שזה אנושי להניע את האנשים האלה, למשל בחרמון ב-73 לעלות ולהסתער על הקומנדו הסורי, אני אגיד שזה בלתי אנושי. ובכל זאת עושים את זה. אני חושב שהדברים הם פועל יוצא של כולם ביחד. יש חשיבות עצומה לזה שאנחנו מבצעים את המשימה, יקוב הדין את ההר. מבצעים בלי פשרות.

"בשביל לבצע את זה צריך להיות ברמה מקצועית גבוהה מאוד. עכשיו זה הזמן לבקש מכם סליחה שטרטרתי אתכם, אבל לא אכפת לי. זה היה למטרה שעכשיו אני מדבר עליה. צריכה להיות אמת פנימית, אני לפחות ניסיתי להאמין באנשים ולדווח אמת. דבר אחרון שהוא חשוב ומאפיין, זו הרגשת השייכות. אנחנו גולני. זה דבר שמאחד ומגבש ונותן שייכות. כמו שאומרים – פעם גולני, אתה תמיד גולני. זה לא רק עסק משפחתי, זה שייכות. לא מצאתי יחידה אחרת בצבא שזה ככה. הייתי בשריון, הייתי במודיעין, אבל בעניין של השייכות זה רק גולני. ניסיתי, אני מקווה שהצלחתי – אי אפשר להצליח אם אין דוגמה אישית".

טנק הפנצר שהיה בתל עזזיאת. צילום למזכרת

טנק הפנצר שהיה בתל עזזיאת. צילום למזכרת

—————————————————————–

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “פלוגה ב' גדוד 51

  1. 1. כיבוש תל עזזיאת היה מאוחר אחה"צ.
    2. הכיבוש נעשה רגלית ולא רק"מ שחסם את הכניסה ונכנס רק בגמר הקרב העיקרי.
    3. שבויים נאספו רק לאחר הקרב.
    4. המג"ד והמח"ט הגיעו בגמר הקרב, ראה לוח זמנים ביומן הקשר החטיבתי.
    5. כמדומני היו 17 שבויים.
    6. היו רבים שרצו את התהילה.
    7. הרוגים מכוחותינו, אש דו צדדית היה תמיד גם בין גדוד 51 בתנועה לבניאס לבין הכוח שנע מדרך ההטיה, אחרי 5 ימים של כתישת תל עזזיאת נשארו בו חיילים מותשים ולא לוחמים!
    הלוחמים מתל עזזיאת ברחו לתל פאחר.

    8. הטנק שחסם את הכניסה נפגע ממוקשים שנזרקו על כביש בניאס ולא כוחותינו (פרס זחל)
    9. צריך לקרוא שנית את יומן הקשר ולהבין שכל המפקדים הגיעו לתל פאחר רק אחרי שהקרב היה בסופו!! אמר גם שגיא ביושר – הגענו לפנות פצועים.
    מספר שגיא: כבשתי את מחנות הבניאס וחזרתי לעלייה לציר הנפט עד זעורה, אז איפה כל הדרכים שהיו לציר הנפט מעין אדייסה?
    10. ראוי היה שאם לא לכנס הגדוד להזמין לוחם אחד מהשריון שנלחם בתל עזזיאת, או לפחות לכתבה לראיין את מ"מ השריון שהוביל את הכוחות וחיפה על גדוד 51.

    שגיא ראוי ומדבר אמת, נפגשתי איתו פעם במודיעין ביום עיון על כיבוש הרמה הסורית.

    ואגב הערה לשגיא: פרס ישראל מגיע לכל לוחמי ששת הימים ובעיקר לכובשי הרמה הסורית, בזכותם היא עד היום פורחת ושקטה ותחת שלטון ישראל ולרווחת אזרחיה!

    ברוש עזרא גדוד 377 פלוגה ז'

  2. אומרים אל תדון אדם עד שתגיע למקומו
    אם גדוד 51 משימתו היתה תל פחר גורלו היה בדיוק כמו גדוד 12 והוא לא היה משוויץ היום
    אם גדוד 12 משימתו היתה תל עזזיית הוא היה עושה אותה באפס תקלות כמו שעשה גדוד 51
    כל מי שמספר אחרת מבלב את המוח
    תוד ה

  3. כתבה יפה על פלוגה אגדית, קרב אגדי ומ"פ אגדי.
    בהחלט ראויה לציון לשבח פעולת כיבוש תל עזזיאת, שנעשתה בצורה חלקה ויפה ועל פי התכנון.
    חובה לזכור שבתקופה ההיא, תל עזזיאת היה אימת עמק החולה ושמו נישא ליראה ולשמצה בפי כל. אני מאמין גדול שהקרב שם לא היה פשוט, והודות לתעוזה ולאומץ של החיילים והמ"פ, הצליחו הם לכבוש את התל.
    אינני חושב שיש מקום, וגם לא צריך, להשוות את הקרב הזה לקרב של תל פאחר.
    כל אחד מהם עומד בפני עצמו ואינו מקטין או מגדיל את האחר.
    זכות גדולה היא לתת כבוד ללוחמים אלה.
    איזי גרנות – חמווי

  4. כל השוואה בין כיבוש תל עזאזיאת לתל פאחר,בדיעבד היא ממש לא לעניין..כל הכבוד לפלוגה ב של גדוד 51..קצת צניעות ופחות התרברבות…אם הייתה תוכנית הכיבוש של תל פאחר מתממשת.כפי שתוכנן התל היה נכבש ללא מאמץ מיוחד..כפי שנכבש תל עזאזיאת..ובעניין הצלשים,מתוך 20 הצלשים שניתנו ,כחצי מהם קבלו הנופלים בקרב..בצדק,הם מגש הכסף שבזכותם אנחנו וכל עם ישראל קבלנו את חיינו בארץ הזאת..השאר קבלו את האותות בזכות חתירה למגע וגבורה עילאית…לדעתי מגיע לעוד לוחמים,ובינהם סרן תשבי מ"פ ג'. ועוד רבים וטובים…ולגביי הצלשים ללוחמים בגדוד 51 שלא חולקו,,,,הפתרונים למח"ט ולדרג המחליט..

  5. סבורני כי הביטוי "בעיית ניתוב" נותן תשובה מדוייקת היורדת לשורש התקלה בעטיה החליט מוסה קליין לתקוף את תל פאחר מחזיתו.

  6. הרושם הראשוני מקריאת הפוסט: וואו, החבר'ה שכבשו את תל-עזזיאת יודעים לעשות הרבה רוח!

    לא ברור מי מהם עומד מאחורי המשפט היהיר "אם אנחנו היינו מקבלים את תל פאחר, הכל היה נראה אחרת", ולעומת זאת, דומה ומגיע צל"ש ("שבדרך כלל צל"שים נותנים במקומות שחיילים תיקנו שגיאות של מפקדים") לאחד מהחבורה, שהיה שם, על שלא התבייש באמת הידועה לו על תל-עזזיאת והעיז לספר: "לא היה כמעט מה לעשות, אני זוכר שהיו מעט מאוד קרבות. רוב הסורים ברחו לתל פאחר וגדוד 12 אכל אותה". דומים לזה דברי רעו, שאמנם "לא נלחם בתל עזזיאת", אך יודע: "כל השבוע שלפני המלחמה ירו על הסורים בתל עזזיאת והם היו כבר במצב נוראי, לא היה להם אוכל. כשהם יצאו משם הם היו מטושטשים. הם לא כל-כך נלחמו". אגב, האם שאר הנוכחים שמעו את הדברים הללו, לכאן ולכאן, ולא הגיבו? מה זה אומר?..

    יסלח לי המראיין על התערבותי, אך דומני והוא, שבדרך כלל מצטיין בהצגת שאלות מציקות מבלי לעשות 'הנחות' לאף אחד, כבר התעייף ואיבד את החשק 'להקשות את החיים' למרואיינים…

    אפשר להבין אותו: הוא הרי פנה לבעל הדרגה הגבוהה ביותר (שהשתתף במפגש והיה גם בתל-עזזיאת) ושאלו על פקודה שנתן המח"ט לגדוד 51, פקודה המתועדת באחד מיומני הקשר ואשר 'אינה תואמת', בלשון המעטה, את דבריו הנחרצים של המרואיין: "לדעתי לא היתה פקודה זו" [ברור, הרי הגדוד לא ביצע את הפקודה… הכי קל לומר שהיא לא הייתה…] – והתגובה שהוא זוכה לה: "אני לא יודע". יופי. אז כעת הוא יודע. והיה כדאי גם שידע שעל-פי המתועד ביומנים יש עוד שאלות הכרוכות בהתנהלות הגדוד (המראיין הציגן בטוב טעם בתגובה מהתאריך 29 באוגוסט 2014 בשעה 19:29, ובסיכומן נמצא גם המשפט: "עולה מהן תחושת חמיצות לגבי התנהלות גדוד 51"), שאלות שעד כה לא זכו למענה.

    ומכיון שהתעייף, כבר לא היה לו כח להגיב על התיאורים שבהמשך:

    "נלחמתי שם שלוש שעות כמעט … והלחימה עצמה לקחה הרבה זמן בתעלות ובונקרים … באמצע דיווחתי שעוד יורים עליי בגב ושיגיד לגדוד 12 שלא יירו. אני עוד לא ידעתי שהם עוד לא כבשו את בורג' בביל … אז עזבנו את תל עזזיאת ובאנו לעזור בתל פאחר … עוד היה אור, לפני ערב. גת אמר לי – תוריד חיילים, תלכו לעזור בתעלות. לא הבנתי מה הוא רוצה, ואז הוא ראה שזה נגמר ואמר תעזרו לי לפנות נפגעים".

    כאשר סביר להניח שעלו במחשבת המראיין השאלות הבאות, אף שנמנע מלהציגן:

    כמעט שלוש שעות נלחמת בתל-עזזיאת? ממתי עד מתי?

    והרי מיומן הקשר אנו יודעים שפקודת ההיערכות לכניסה לתל-עזזיאת הייתה רק בשעה 16:23, כאשר כעבור ח"י רגעים, בשעה 16:41, כבר דיווח המג"ד "תל עזזית בידנו". תאמר שהמג"ד טעה ומסר דיווח שגוי? לא סביר, אך נניח שכן (שהרי גם לגבי תל-פאחר יש ידיעות על דיווחים שגויים לכיבוש היעד…), אוקיי, אז נוסיף על 16:23 עוד שעתיים וחצי (אם נלך לקולא בנסיון להתאים את הזמן ל-"שלוש שעות כמעט" עליהן סופר כאן. בספרו, עמ' 57, כתב המרואיין: "ובמהלך שעתיים וחצי הצלחנו לסיים את הטיהור") נגיע לשעה 18:53. שקיעת החמה ברמת הגולן באותו זמן הייתה בשעה 18:44. באיזו מהירות הם נסעו, דרך בורג'-בביל [ביומן אחר נמצא שבשעה 17:04 הורה המח"ט למג"ד 51: "יש לגשת מיד לבורג'"] ובפיתולי העלייה לתל-פאחר, שהספיקו להגיע לשם כש-"עוד היה אור"?

    [התפרסם שביומן האחר נרשמה ב-18:30 הודעה ממג"ד 51 למח"ט בנוסח: "מרג' ואנשים בתל-פאחר", הודעה שהתפרשה בשעתו בבלוג: "עכשיו מגיעים הכוחות של גדוד 51 לתל פחר" (ולפי זה מוכח שהלחימה על תל-עזזיאת לא ארכה אפילו שעתיים). אבל, אחרי שנחשפתי (עדיין רק חלקית) לצילום מהיומנים, התברר לי שהקריאה הנכונה בהודעה זו אינה "בתל-פאחר", כפי שהתפרסם, אלא: "בא-סודה". גם ברור שלא כתובה בהודעה זו המילה "ואנשים", אלא מילה אחרת, שכרגע אני עדין מסופק בקריאתה. ותולרים?]

    איך שיהיה, אפשר לקבל את העדות על הגעתם לתל-פאחר כש-"עוד היה אור" (או כנוסח שבספר: "שעת דמדומים לקראת חושך"), אך נראה שהלחימה בתל-עזזיאת ארכה פחות זמן מהמסופר, באופן שכבר ב-16:41 היה ברור שהיעד נכבש, כשלאחר-מכן נשארו רק לסריקות טיהור.

    כמו כן, מי שעדיין חושב ש"באמצע" הלחימה על תל-עזזיאת ירו עליו ממזרח מבורג'-בביל ("אני עוד לא ידעתי שהם עוד לא כבשו את בורג' בביל") מוכיח שגם כיום הוא עדיין לא יודע שבאחד היומנים נרשם שכבר ב-15:40 – 43 דקות לפני ההיערכות לכניסה לתל-עזזיאת – נצפתה ההסתערות של גדוד 12 (פלוגה ב' עם הסמ"פ סולוביץ') על בורג'-בביל! [מוצב שלפי עדות המסתערים נמצא ריק מאוייב! אז מי ירה בגב המסתערים על תל-עזזיאת? האם אפשר לשער שבהתקדמות הכוח פספסו את אחד הבונקרים המזרחיים שלו?].

    כמו כן, הרי ידוע שהסמח"ט היה בעצמו מאלו שנכנסו לטיהור התל הצפוני של תל-פאחר, אליו נכנס ממזרח למערב והגיע עד כמעט לסופו (שם, בראש התל, היה מהמגלים את גופת מג"ד 12 שנפל כשעתיים קודם לכן). נמצא שכאשר הוא הספיק לחזור מזרחה ולהגיע לאזור שטח הכניסה – לשם הגיע המספר עם זחל"מי פלוגתו – ברור שהוא (הסמח"ט) כבר ידע "שזה נגמר" (גם בתל הדרומי, שהנמצאים בו היו מרותקים למקומם מפני הירי עליהם מהתל הצפוני), כך שהמסופר כאילו בפגישה עמו אמר "תוריד חיילים, תלכו לעזור בתעלות … *ואז* הוא ראה שזה נגמר", לא כ"כ מסתדר…

    אעיר גם שלא הבנתי מדוע אמירת הסמח"ט "תוריד חיילים, תלכו לעזור בתעלות" לא הובנה ("לא הבנתי מה הוא רוצה") כפשוטה, לעזור בכיבוש היעד. וכי היה ידוע למספר, שהרגע הגיע, שגם מרכזו של היעד (לא רק העמדות הקיצוניות השולטות על דרך ההגעה שלמרגלות התל) כבר נכבש?

    יש עוד הרבה מה להעיר על כל מיני פרטים שהוזכרו בפוסט, אך בשלב זה אדלג על כך ואסתפק בהצעה ללוחמי פלוגה ב' מגדוד 51 לנסות ולחקות במשהו את פועלם של לוחמי גדוד 12, שבשנים האחרות פעלו לאתר ולהנציח את מקום נפילת החללים הרבים בתל פאחר ואגפיו (חי"ר ושריון):

    גם בתל-עזזיאת היה למרבה הצער הרוג, אמנם רק אחד, אך המציאות היא – ומי שעסק בנושא, בבלוג זה ועוד, יודע (אף שבפוסט הנוכחי זה לא הודגש) – שהדעות אצלכם חלוקות לגבי נסיבות נפילתו (אשאיר לכם את החיפוש בנושא) וגם המיקום לא ברור. האם מישהו מכם, אם יש בכם בעלי זכרון טוב, אולי אחד שזוכר את התחקיר שלבטח ערכתם במקום אחרי הקרב, מוכן יהיה להרים את הכפפה ולנסות לאתר בשטח את המקום המדוייק? אם תצליחו בזה, לבטח תרצו גם להציב במקום שלט צנוע לזכרו (כיום, בתל-עזזיאת, שמו חקוק על אבן שעליה שמות חמשה-עשר לוחמים שנפלו ב-48'. בתל-פאחר הוא מונצח באנדרטה הגדולה, ביחד עם שאר חללי גולני).

    אדרבה, תוכיחו שלפחות בזה אתם יותר טובים מגדוד 12…

    • כששגיא אמר לי שהוא נלחם בעזזיאת כמעט שלוש שעות זכרתי מצוין שהקרב התחיל בשעה 16:00 (אם לוקחים בחשבון שזו בערך השעה שהטנק המוביל עלה על מוקש) וכל העסק הסתיים תוך 45 דקות, כך שזמן לחימה נטו על היעד היה כ-20 דקות.

      שגיא שיתף פעולה יפה וענה בסבלנות, אבל לא היה יותר מדי זמן ולא ניתן כל כך לעמת אותו עם מה שאנחנו יודעים בגלל שהיינו באירוע רועש עם המולה שכל רגע מישהו ניגש לשגיא והשיחה נקטעת. בראיון שקט ב-4 עיניים כשכל זמננו בידינו זה היה אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s