הקנה שלנו היה הכי חם

"אמרו לנו לא להפסיק לירות. הקנה התחמם, אבל אמרנו – אנשים שלנו נהרגים שם, חייבים להציל אותם. וירינו וירינו" * אילן סימקה חוזר לאירוע בשדות קיבוץ דפנה, שבו התפוצץ קנה מרגמה 120 מ"מ וגרם לפציעתו ולמותם של חבריו הנדלר ופסקל * ולמה הוא לא מופיע בדו"ח הסיכום של סמג"ד המרגמות 334? * הטראומה מה-10 ביוני 1967 שלא מרפה ממנו עד היום

צוות מס' 1 בסוללה ג' בגדוד 334

צוות מס' 1 בסוללה א' בגדוד 334. מימין למעלה: המפקד דוד הנדלר, אילן סימקה, מוריס סוויסה. יושבים מימין: שלמה פסקל וחייל שזהותו אינה ידועה

שחר יום שבת ה-10 ביוני 1967 עלה בגליל העליון ובישר על מהפך היסטורי: הרמה הסורית איננה סורית יותר. באותם רגעים היו מרבית מוצבי האויב הקדמיים בשליטת צה"ל, שנערך לניצול הצלחת יום הקרבות הראשון שבו הובקעה החומה. טנקים, זחל"מים וחיילי צה"ל שטפו בכמה נקודות מזרחה ונעו לעומק הרמה ללא הפרעה. הסורים נמלטו ללא שוב, ישובי הצפון התעוררו למציאות חדשה.

עשן שחור שהיתמר מעל השדות המזרחיים של קיבוץ דפנה העיב מעט על משק פעמי ההיסטוריה. בישובי הסביבה שמעו היטב לפנות אותו בוקר את הפיצוץ העז ותהו אם סיוט ההפגזות באמת הוסר, כמו שהבינו. אבל הפיצוץ והעשן לא נגרמו מאש סורית. מאחוריהם הסתתרה טרגדיה: פיצוץ במרגמה במהלך ירי על מחנות הבניאס, שממנו נהרגו שני לוחמים ונפצע אחד. היו אלה דוד הנדלר ושלמה פסקל מגדוד המרגמות 334 של חטיבת גולני ששילמו בחייהם. ממש באותו זמן נהרגו ארבעה לוחמים מגדוד 51 מאש כוחותינו במהלך כיבוש מחנות הבניאס. לא די במחיר הדמים הגבוה ששילמה חטיבת גולני בכיבוש תל פאחר יום קודם, נהרגו לפנות בוקר למחרת היום עוד שישה במהלך כיבוש יעדים ללא התנגדות, לאחר שהסורים כבר נמלטו מהם, רק בגלל טעויות אנוש (גדוד 51), או בשל תאונת פיצוץ קנה מרגמה 120 מ"מ (גדוד 334). הנדלר ופסקל היו שני ההרוגים האחרונים של גדוד המרגמות 120 מ"מ.

בנוסף אליהם שילמו בחייהם שמונה לוחמים בעקבות הפגזות הסורים במהלך המלחמה. ההרוגים: וויליאם ברקוביץ', משה (יוזמן) חנוכה, יוסף שבתאי, יעקב לוי, נסים זעירא, דוד נחום, יחיעם (עצמון) מיטלמן, דניאל חמו.

כ-50 שנה אחרי אותו אסון נחשף כעת מי שהיה החייל השלישי באותו זחל"ם המוות בדפנה. זהו טר"ש אילן (מאוריצ'יו) סימקה, שעודנו חי את האירוע כאילו קרה אתמול. הוא חושף כאן את סיפור האירוע הקשה, בניסיון לתת מעט מנוח לנפשו המיוסרת מאז. ב-2005 הוא השתתף בחנוכת אנדרטה לזכר חברו הטוב פסקל בקיבוץ דפנה, וכעת הוא יצר בעזרת הבלוג קשר ראשוני עם משפחתו של דוד הנדלר, שהיה מפקד הצוות שלו.

סימקה עלה לארץ מרומניה ב-1965 כשהיה בן 18. "במשטר הקומוניסטי שם חוויתי התנכלויות ונורא רציתי לעלות לארץ. ההורים היו פחות נלהבים, אבל אחותי ואני משכנו אותם לזה ואמרתי שאני רוצה להתגייס לצה"ל". המשפחה עלתה לארץ והתגוררה בחיפה. אילן התגייס במאי 1966 לגולני ונבחר למצטיין בסיום הטירונות. משם הוא זוכר את טקס חילופי המח"טים שבו השתתף, כששלמה אלטון נפרד מהתפקיד ובמקומו נכנס אל"מ יונה אפרת. "כעולה חדש זה מאוד הרשים אותי. הייתי מלא מרץ והתלהבות, שרוף כזה".

אחרי הטירונות הועבר לגדוד המרגמות 334, במסגרתו עבר קורס מרגמות בגבעת המורה ולמד עברית בשיעורים עם מורות חיילות – "כדי שנסתגל יותר מהר לחברה הישראלית. זה היה באמת חוויה מאוד מרגשת". לקראת מלחמת ששת הימים שימש סימקה כוון מרגמה בגדוד. בתור שכזה היה סגן מפקד צוות מס' 1 בסוללה א'. מפקד הצוות היה הנדלר, מס' 3 היה פסקל, נהג הזחל"ם היה מוריס סוויסה ועימם בחור נוסף שסימקה אינו זוכר את שמו, כלבויניק שתפקידו בין היתר להעמיס פצצות. מפקד הסוללה היה סרן גדעון עציון ("בנאדם משכמו ומעלה", כפי שמספר סימקה. עציון נפטר ממחלה בשנת 2015). אגב, בזמן הקרבות על הרמה הסורית שימש עציון קצין סיוע של גדוד 13, אבל בתוך כך נשלח עם כוח הסמח"ט כתגבורת אל תל פאחר.

צוות הזחל"ם בתקופת הכוננות, מאי 1967

צוות הזחל"ם בתקופת הכוננות, מאי 1967. אילן סימקה הנמוך מימין בתוך תא הלוחמים. משמאל הנדלר ופסקל

תפקידו של צוות מטווח בסוללה, כמו זה שמילא הצוות של הנדלר, הוא להיכנס ראשון לעמדת אש, לקבל נקודת ציון לכיוון המטרה ולירות. קצין ניהול אש, שנמצא קרוב למטרה, או רואה אותה מקרוב, מדייק את הירי ומוסר נתונים למפקד הצוות. תפקיד הכוון, אילן סימקה במקרה זה, הוא לתקן את הצידוד ואת הטווח (טווח פצצת מרגמה 120 – עד כ-6.5 ק"מ). לאחר מכן היה פסקל טוען ויורה. קצב אש רגיל הוא 4-3 פגזים לדקה. בזחל"ם יש כ-20 פצצות. את אספקת הפצצות מילאו משאיות 6 על 6 ("סיקסים"), שהיו מגיעות לאחורי הזחל"ם ופורקות ארגזים. איש הצוות החמישי והנהג היו אלה שמעמיסים את הזווילים והפצצות.

סימקה מאוריצ'יו, 1966

סימקה מאוריצ'יו, 1966

פסקל והנדלר היו הוותיקים בצוות. סימקה היה עולה חדש מרומניה, בעוד שהנדלר ופסקל נולדו למשפחות עולים מרומניה, ולמעשה היו צברים. סימקה התחבר במיוחד לפסקל, אבל גם הנדלר היה חבר מצוין. "הם היו נהדרים, חבר'ה נשמה, אחריות, לב אל לב, משהו שלא יתואר. אני זוכר איך פסקל היה כותב בגיר על כל מרגמה – 'לאחמד', 'למוחמד' ועוד. בשבילי זו היתה טראומה כשהם נהרגו".

במהלך ימי ההמתנה שלפני המלחמה החליף הגדוד מיקומים מספר פעמים: תחילה הגיעו לנקודת היערכות במחניים, ולאחר מכן התמקמו לסירוגין בפרדס חורי (ליד חולתה), יסוד המעלה, גדות, גונן, חורשת טל ודפנה. גדוד 334 (מכמ"ת – מרגמות כבדות מתנייעות על זחל"מים דגם ד') בפיקודם של סא"ל אלי עשת ורס"ן אברהם בר-דוד מנה ארבע סוללות שבכל אחת ארבעה קנים. היה זה כוח אש חזק, נייד ויעיל, שהיה ערוך לכל אורך הגזרה הצפונית של הגבול ואמור לתת סיוע לפעולות חטיבת גולני.

על תקופת ההמתנה מספר סימקה: "שבועיים וחצי מחכים בחוסר ודאות תחת רשתות הסוואה, אוכלים מנות קרב, מחכים לפקודה, הזמן עובר לאט, אבל המוראל היה גבוה. עושים קצת אימוני כושר וכל מיני צילומים. ארגנתי את החבר'ה לצילום משותף, כך שהרובים הצ'כיים שהיו לנו יוחזקו בצורת מגן דוד. זה היה מרגש. היתה אחוות לוחמים. אתה הולך לקו להיות באיזה קרב עם החברים, והם כאילו אחים שלך. ככה הרגשתי כעולה חדש שהגעתי לארץ שעליה חלמתי, ואתה עם האנשים האלה ואומר לעצמך – מדינת ישראל זה משהו משהו".

מאי 1967, החבר'ה ממכמ"ת 334 בפוזה ציונית במיוחד (אילן סימקה עומד משמאל)

מאי 1967, החבר'ה ממכמ"ת 334 הופכים רובים צ'כיים למגן דוד (אילן סימקה עומד משמאל)

בתחילת המלחמה היתה הסוללה של אילן ערוכה בפרדס חורי ליד קיבוץ חולתה, עם הפנים למוצב ג'לבינה. הגדוד נכנס ללחימה ביום שלישי ה-6 ביוני 1967 כשהסורים הבעירו את כל קו הגבול בהפגזה מאסיבית. סימקה אינו זוכר לאן הם ירו, אבל "ירינו הרבה. חטפנו נ"ס (אש נגד סוללות) וקיבלתי רסיסים בגב שלא חדרו. זה כמו אבנים שזורקים עליך. שם אני זוכר איבדנו את עצמון (יחיעם עצמון). הרוג נוסף שזכור לי היה וויליאם ברקוביץ' (ב-7 ביוני בדפנה), היינו יחד באותה כיתת עברית של מורות חיילות".

היו עוד כמה הרוגים. "אני לא זוכר עוד. חטפנו נ"ס רציני מאוד, ואז הוציאו קצין שלנו, אולי נחום שמו, עם ג'יפ, לגלות את הקצין המטווח של הסורים. כנראה שהיה פייפר שלנו באוויר שאיתר אותו, נתן נקודת ציון והוציאו ג'יפ עם קצין מהגדוד שמצא את הסורי והרג אותו".

בדו"ח סיכום של סמג"ד 344 אין אזכור לזה, גם לא בדו"ח מת"צ אוויר. "אף אחד לא יודע מזה, לא יודע למה. אבל חיסלו את הסורי הזה ואז נגמר הנ"ס. הגיע הלילה, ואחרי קרב כזה קיבלנו פקודה לכתוב גלויה הביתה. היה חושך מוחלט, בלי רשות להדליק אפילו פנס. כתבתי להוריי ברומנית שהיה לנו קרב מאוד קשה, אני מרגיש טוב ולא יכול לכתוב יותר כי אני עם עיניים סגורות, ושאני מקווה שהניצחון יגיע מהר. לתת להם איזו תקווה שאנחנו בשליטה מלאה. למחרת התחלנו לנדוד, ותוך כדי כך שמענו על כיבוש ירושלים ושחיל האוויר השמיד את מטוסי האויב. היתה שמחה גדולה והתרוממות רוח. נדדנו בין כמה מקומות עד שהגענו לדפנה".

סוללות הגדוד התפרסו בשדות הצפוניים והמזרחיים של הקיבוץ. הסוללה של סימקה התמקמה מזרחית לקיבוץ, בין דפנה לדן.

ביום שישי ה-9 ביוני החלה החטיבה לתקוף את יעדיה. לאן ירתה הסוללה שלך? "היו לנו כמה יריות לתל עזזיאת".

כל הסוללות ירו, חלק על תל חמרה, חלק על רמת הבניאס, תל עזזיאת, תל פאחר. "לא זכור לי לאן ירינו עוד, אולי גם על תל פאחר. הייתי חייל פשוט, לא הייתי מעורה בשמות היעדים. הכרתי רק את תל עזזיאת".

תל עזזיאת מופגזת בזרחן לבן ע"י גדוד המרגמות 334 - צילום מקיבוץ דפנה (צילום: שרעבי)

9 ביוני 1967: תל עזזיאת מופגזת בזרחן לבן ע"י גדוד המרגמות 334 – צילום מסוללת המכמ"ת בקיבוץ דפנה (צילום: שרעבי)

גדוד 12 וגדוד 51 נלחמו באותן שעות על הרמה שמעליכם, מה ראית בעיניים מהמקום שבו היית? "אני לא רואה הרבה. היינו מאוד עסוקים בהכנת התחמושת. כצוות מטווח התכוננו ממש חזק שתהיה לנו את כל התחמושת, וברגע פקודה אנחנו יוצאים קדימה להתביית על המטרות הבאות ולתת נקודות ציון ליתר הצוותים. אחרי שירינו, באיזשהו מקום התחלנו לצבור תחמושת. קיבלנו פקודה למלא את כל הזווילים ואת העמדות שעל יד הזחל"מים. הגיעו משאיות עם ארגזי פצצות, מילאנו את הזחל"ם וחיכינו לפקודת עלייה לרמה".

אתם יודעים מה קורה על הרמה? "אנחנו לא ידענו כל כך מה קורה, רק אמרו לנו שנתכונן, כי אנחנו עשויים לעלות למעלה. ואז הגיעה הפקודה לא לפתוח זווילים, לקחת פצצות זרחן, פצצות חנ"מ וכל זה. בשלוש בבוקר התחילה ההתקפה".

התקפה על מה? "על המוצבים".

מיקום סוללה א' של גדוד 334 ומפת טווחי יעדים: תל עזזיאת - 2.2 ק"מ, תל פאחר 4 ק"מ, בניאס

מיקום סוללה א' של גדוד 334 בשדות דפנה ומפת טווחי יעדים: תל עזזיאת – 2.2 ק"מ, תל פאחר – 4.2 ק"מ, בניאס – כ-5 ק"מ

היעד הבא של לחימת חטיבת גולני היה מחנות הבניאס של גדוד 51. "מה שאני הבנתי זה שתל עזזיאת ופאחר נכבשו והיו הרבה אבידות, ואז אנחנו קיבלנו הוראה להפגיז את תל עזזיאת בפצצות זרחן".

זה לא תל עזזיאת, אלא אש סיוע על מחנות הבניאס. "לא משנה, ירינו לאן שירינו. נכנסנו לעמדות וכיוונו וירינו, ואמרו לנו – עכשיו אנחנו [חטיבת גולני] עולים למעלה, צריך להמטיר אש בלתי פוסקת בקצב ולא להפסיק. התחלנו לירות ולירות, בינתיים הקנה התחמם ואנחנו התחלנו לדבר בינינו מה עושים. שאלנו בקשר מה עושים, אמרו לנו לא להפסיק כי שמה נהרגים אנשים".

מי אמר לכם? "בקשר קיבלנו הוראה, כנראה קצין ניהול אש, אמר לא להפסיק, כל הזמן לירות. אז אמרנו – אנשים שלנו נהרגים שם, חייבים להציל אותם. ירינו וירינו, ובאיזשהו שלב כנראה שהרשף של המרגמה נגע במטענים ההודפים של החנ"מ שהיו מפוזרים בזחל"ם. כי היינו צוות שמשנה כל הזמן את הכיוון והטווח. אתה לוקח טבעות מהפצצות וזורק אותן כדי לתקן טווחים. הטבעות האלה זרוקות בזחל"ם, אלה טבעות חנ"מ – חומר נפץ הודף מתלקח. וכל הזמן יורים ומספר הטבעות הזרוקות גדל. אני מכוון ופסקל יורה. באיזשהו שלב הרשף הדליק את הטבעות ששכבו בתוך הזחל"ם ואז הקנה שהיה מלא גזים התפוצץ".

איך הייתם מסודרים בזחל"ם? "מימין מקדימה היה דוד, באמצע אני, מצד שמאל פסקל. אני מקבל פקודה – מכוון את המרגמה ובאותו רגע אני מפנה את המקום, הולך אחורה כדי שפסקל יבוא ויטעין את הפצצה ויירה. אני רץ אחורה, שם רגל על המיכל דלק מבחוץ ומפנה מקום כדי שפסקל ייקח את הפצצות מלמטה ויטעין. הוא מטעין ויורה, ואני עוד פעם ניגש לכוון ורץ הצידה. וברגע שהיה הפיצוץ, היות והייתי עם רגל אחת על המיכל דלק מחוץ לזחל"ם, האש העיפה אותי כמה מטר החוצה. אם הייתי מתכופף ונצמד לדפנות, הייתי נהרג במקום. זה היה מזל. עפתי החוצה, שמעתי את פסקל צועק צעקת אימים. נפצעתי בגב מכוויות, עפתי החוצה והתעלפתי וכבר לא ידעתי מה קורה איתי. אחרי יומיים התעוררתי בבית חולים בקרית שמונה. קודם לקחו אותי לתאג"ד חטיבתי [בהגושרים] ומשם לבית החולים שהיה במרתף של בית הספר העירוני. עשו שם חדרי ניתוח וחדרי חולים. ב-12 בחודש הגיע לשם ראש הממשלה אשכול לביקור, ואז העירו אותי. טיפלו בי עם מורפיום כי היו לי כאבי תופת".

כשהתעוררת עוד לא ידעת מה קרה. "לא, רק שמעתי כל הזמן את הצעקה של פסקל, וזהו. לפי טופס 101 של פינוי משדה הקרב, מי שפינה אותי היה ד"ר צבי דגן, רופא יחידתי. אני זוכר שהגיע ראש הממשלה וזהו".

אילן סימקה 2016

אילן סימקה 2016

אחרי כעשרה ימים שוחרר סימקה מבית החולים עם תחבושות על הגב וחזר לגדוד 334. הסוללות התמקמו כ-300 מטר צפונית לבניין מיפקדת החזית הסורית ליד קונייטרה, שהפך כעת למיפקדת חטיבת גולני. הוא קיבל מינוי להרכיב צוות חדש ולהיות המפקד. אחרי כשלושה חודשים מימש חלום שלו – לעבור קורס מ"כים. הוא עשה את הקורס בשבטה, כולל אימוני חי"ר.

בשבוע האחרון של הקורס הועלו החניכים למארבים בבקעת הירדן, בתקופה בה החלו חדירות מחבלים. סימקה היה עם כוח ששכב במארב בשדות שממזרח לקיבוץ נווה אור. בהיתקלות שאירעה הוא נפצע קשה ברגלו, ונותר מאז עם רגל קצרה בשני ס"מ והלם קרב הכולל את האירוע בדפנה.

במהלך עשרת הימים שהיית בבית החולים אחרי התקרית בדפנה מישהו בא לבקר אותך מהגדוד? "לא, כולם היו מפוזרים".

עשו איתך תחקיר לבירור המקרה? "לא. אבל פגשתי פעם את הסמג"ד בר דוד שאמר לי שעשו תחקיר".

איך עשו תחקיר בלעדיך? "לא יודע".

איפה היה בר דוד בזמן האירוע? "אין לי מושג".

הוא לא היה בקרבתכם? "לא יודע. יכול להיות שהגיע לזחל"ם אחר כך. אני יודע מבחינתי מה קרה ומה היה הלך הרוחות בזחל"ם. אנחנו החלטנו שאנחנו ממשיכים לירות וזהו".

שרידי זחל"ם המרגמה שבו נהרגו פסקל והנדלר (צילום: שרעבי)

שרידי זחל"ם המרגמה שבו נהרגו פסקל והנדלר. מסביבו פזורות פצצות (צילום: שרעבי)

הפקודה לירות ברצף היתה לכל הסוללות, ורק לכם קרתה התאונה. "בגלל שהצוות שלנו, הצוות המטווח, ירה הכי הרבה, הקנה שלנו היה הכי חם מכולם".

לא חשבתם שעלולה לקרות תקלה כזו? "כשאתה נמצא בלהט הקרב וכשאומרים לך שאתה חייב לירות כי צריך להציל חיילים, ואם אתה לא יורה החיילים נהרגים – אין לך ברירה לחשוב שום דבר. אתה אומר – קדימה חבר'ה, לא מעניין שום דבר, אנחנו יורים".

איפה היה הנהג? "הוא היה למטה כי תפקידו היה לספק את הפצצות והוא לא נפגע. ושכחתי משהו הכי חשוב – קיבלתי מהמח"ט מכתב הוקרה".

מכתב על מה? "על הפציעה שלי ועל רוח האומץ שהיתה. לא ידעתי מה בדיוק פירוש הדבר הזה. כנראה שהמח"ט יודע למה. הוא נתן פקודה לירות בלי הפסקה. למה? כי גדוד 12 נתן קורבנות, וגדוד 51 שבאו אחר כך קיבלו מאיתנו סיוע, כדי שיהיה להם יותר קל לכבוש את הגזרה, כדי שהדבר של גדוד 12 לא יקרה יותר. וגדוד 51 בזכות זה יצא עם ארבעה הרוגים בלבד".

ארבעה הרוגים מאש כוחותינו. "מה אתה אומר?"…

מכתב המח"ט יונה אפרת לאילן סימקה. נראה שנוסח דומה נשלח לכל פצועי החטיבה במלחמה

מכתב המח"ט יונה אפרת לאילן סימקה באפריל 1968. נוסח דומה נשלח לכל פצועי החטיבה במלחמה

דו"ח הסמג"ד: מפקד הצוות היה עם הגב למרגמה ולא הספיק לקפוץ מהזחל"ם

בראיון לבלוג זה בחודש מרץ 2015 סיפר המג"ד אלי עשת על האירוע: "התפוצצה מרגמה בזחל"ם בגלל כמויות התחמושת שירינו. הקנה מחובר לסדן עם גריז גופריתי, זה נמס ויצאה אש מלמעלה ותפסה את המטענים ההודפים ומהפיצוץ נהרגו שניים. זה קרה בבוקר ה-10 בחודש בדיוק כשגלשנו מתל פאחר לעבר כיבוש מוצב הבניאס. אני לא אשכח את זה. נסענו ופתאום ראיתי בעמק למטה טבעת עשן כזו עולה באוויר. לפי המקום ראיתי שזה מהאיזור שהחבר'ה שלי יושבים. התקשרתי ושאלתי מה קרה, ואמרו לי שהיתה התפוצצות".

מי שפירט יותר על נסיבות המקרה היה דו"ח סיכום המלחמה שכתב סמג"ד 334, רס"ן אברהם בר דוד. הקראנו לסימקה את החלק הרלבנטי והבאנו את הערותיו בסוגריים בצבע כחול:

בר דוד: "שחר 10 ביוני החל בתקיפת תל חמרה על-ידי חטיבה 45 (ללא סיוע שלנו) ותקיפת מחנה הבניאס על-ידי החטיבה. ירינו 1,100 פצצות נפיץ וזרחן על מחנה הבניאס ועל העיירה. הפעם ההוראה היתה לירות בקצב 5 וכך אומנם בוצע. תוך כדי ירי דיווח לי קע"ת א' (קצין עמדת תותחים/מרגמות) שיש אצלו אש בעמדה. לאחר בירור צעק שכלי אחד בוער. מיד קיבל הוראה לצאת החוצה עם כל הכלים מהעמדה ולנטוש את הכלי הבוער. לעמדה נשלח מיד הקס"מ לברר מה קרה בדיוק. הגדוד המשיך בינתיים במתן הסיוע. עם צאת הכלי האחרון מעמדת סוללה א', נשמעה התפוצצות אדירה וזחל"ם דגם ד' התרסק.

"הסוללה דילגה לעמדת חליפין והיתה מוכנה לירי כעבור 10 דקות. ממקום הזחל"ם שהתרסק נשמעו התפוצצויות של תחמושת [סימקה: "כל הפצצות שהיו שם התפוצצו. שרעבי, בחור מהסוללה צילם והביא לי לבית החולים את צילומי הזחל"ם שלי שהיה מפורק לגמרי, לא האמנתי למראה עיניי"]. רסיסים של הזחל"ם ושל התחמושת הגיעו למנ"א (מרכז ניהול אש) וליתר העמדות הסוללתיות, אך לא גרמו נזק. התברר שבסוללה א' חסרים שני חיילים. הקס"מ (קצין סיירים ומדידות) עם צוות של חיילים חיבר צינור מים מתמשך אל כיוון הזחל"ם הפגוע וניסה לכבות את השריפה ולמנוע התפוצצות תחמושת נוספת ["אולי הוא גם כיבה אותי"]. ליד הזחל"ם היו מונחות על הקרקע (בבורות) 100 פצצות והיה חשש שכולן תתפוצצנה והדבר יגרום לנזקים נוספים ואובדן חיי אדם ["נכון"]. הקס"מ עבר תוך סיכון עצמי רב והשתלט על האש. תוך כדי עבודה התפוצצה פצצה במרחק 10 מטר ממנו ורק בדרך נס לא קרה מאומה.

"עם גמר ירי הגדוד החלו לסרוק את השטח ולמצוא את הנעדרים. הם נמצאו במרחק כמה מטרים מהזחל"ם הרוגים (הנדלר דוד ופסקל שלמה). ניסינו לשחזר את אשר קרה, כפי הנראה על רצפת הזחל"ם היו מונחים מטענים הודפים שנזרקו לפני הירי ["נכון"] והצוות לא פינה אותם מחוץ לזחל"ם ["איפה תפנה? אמרו לנו לירות כל הזמן"]. מפקד הצוות היה עם הגב למרגמה וכנראה לא הספיק לתפוס את המתרחש ולקפוץ מהזחל"ם. סגן מפקד הצוות היה עם פצצה ביד בדרך לטעון אותה, וכנראה שנפגע ראשון. יתר האנשים הספיקו לקפוץ מהזחל"ם. מהרגע שקפצו עד הישמע ההתפוצצות עברו כ-60-40 שניות ["הוא לא יודע שנפצעתי?"], כך שגם זמן לנסות ולחזור לזחל"ם לפני התפוצצותו לא היתה בידיהם ["הוא לא יודע שנפצעתי, אם ככה"]. הובא מיד גרר להוציא את הזחל"ם הפגוע וכיתת חבלנים לצורכי פיצוץ הנפלים".

עשן מיתמר מעל זחל"ם סוללה א' שהתפוצץ עם שחר ה-10 ביוני 1967 בשדות קיבוץ דפנה (צילום: שרעבי)

עשן מיתמר מזחל"ם סוללה א' שהתפוצץ. צילום עם אור ראשון ה-10 ביוני 1967 בשדות קיבוץ דפנה (צילום: שרעבי)

שים לב שהדו"ח הזה לא מזכיר שום פצוע. סימקה: "אני המום, אני המום".

הדו"ח מציין קצין מהגדוד שתוך כדי סיכון מכבה את האש בזחל"ם ואז מוצאים את שתי הגופות. אבל איפה אתה, הפצוע? "אין לי מושג, כנראה שלקחו אותי בינתיים לתאג"ד".

אבל מישהו היה צריך לומר שלקחו אותך פצוע, כאילו לא יודעים שאתה שייך לצוות הזה. "חסר פה מידע. כאילו מישהו בא ולקח אותי".

לא מדווח בדו"ח הזה על פציעתך ועל הפינוי שלך. "לא יודע מה לומר".

כתוב בדו"ח – מפקד הצוות היה עם הגב למרגמה ולא הספיק לקפוץ. זה מה שהיה? "אני לא יודע. אני כיוונתי, פניתי אחורה והייתי עם הגב לתרחיש".

אתם שלושה אנשים ליד המרגמה, הנהג נמצא למטה, השעה ארבע בלילה בערך, חושך, מי עוד יכול לראות או לדעת שהמפקד עם הגב למרגמה או לא עם הגב למרגמה? "אף אחד".

היחיד שיכול לדעת זה רק אתה. "אותי הם לא יכולים לשאול כי אני נשרפתי ועפתי".

אבל יכלו לשאול אותך בבית החולים, או אחרי שחזרת לגדוד. "נכון".

המפקד שלך גדעון עציון היה צריך לברר איתך את זה. הוא ביקר אותך בבית החולים? "לא".

הוא דיבר איתך אחר כך על זה? "לא".

קשה להאמין שאחרי שחזרת ליחידה אף אחד לא שאל אותך מה קרה שם. "זה מאוד מוזר. אני מתוודה, אבל אני יודע מה עשיתי ומה עברתי ולי יש את מסדרי החולים ששכבתי בבית החולים, והמח"ט שלי ידע שנפצעתי ושלח לי מכתב הוקרה".

גדוד 334 ספג בששת הימים עשרה הרוגים. שמונה נהרגו מאש סורית ושניים בתאונה המצערת הזאת. "זאת לא תאונה, זה מעשה גבורה, ככה אני קורא לזה כי יכולנו לעצור ולהפסיק לירות".

שניים נהרגים במעשה גבורה, אחד נפצע ומקבל מכתב מהמח"ט, ואף פעם לא שאלו אותך מה קרה שם? מאיפה ידעו שהנדלר היה עם הגב למרגמה? "לא יודע, לא יודע".

הם לא יודעים שבזחל"ם יש שלושה אנשי צוות? שניים נהרגו ואיפה השלישי? "לא יודע, מוזר מאוד, אני אומר לך זה מוזר. כל השנים לא אמרתי לאף אחד שום דבר. פעם ראשונה סיפרתי את זה ב-2013. הנכד שלי בבית ספר שקד ברעננה אמר בכיתה – סבא שלי נפצע במלחמה. שאלו אם אני יכול לספר מה היה, אז באתי וסיפרתי לילדים. ועכשיו פעם שנייה שאני מספר, וזה משגע אותי שהם [בגדוד] לא יודעים".

מחניים, מאי 1967. סימקה (מימין) ופסקל

מחניים, מאי 1967. סימקה (מימין) ופסקל

לא דיברת על זה גם עם חבריך ליחידה באותה תקופה? "אני לא הלכתי לספר. שרעבי צילם הכל, ואני לא סיפרתי והכל השתתק ולא יודעים שום דבר. אבל החוסר במידע קיים. איפה האיש השלישי שהיה בזחל"ם? אני האיש השלישי. עובדה, והאמת היא שהייתי כל כך בטראומה שלא סיפרתי לאף אחד. אני בהלם מזה שאתה שואל אותי עכשיו – למה הם לא שאלו אותך, ופה בדו"ח אני לא מופיע. זה מוזר. בזמנו, אני לא יודע איך לקרוא לזה – אולי התמימות של עולה חדש, אבל לא הלכתי לספר לחבר'ה. המקרה מצמרר אותי עד עצם היום, אני כל הזמן חולם על זה, וזה לא הירפה ממני. עשרות שנים לא יכולתי לפגוש את אחות של פסקל, לא יכולתי לבוא לאזכרות, כי מה אני אספר? ששמעתי כאילו בחלום את הצעקה של פסקל שהוא נחתך על ידי הקנה או הפצצות, או מה שהיה שם? זו צעקה שחוזרת אליי בסיוטים. מה אני אספר לה? זה היה החבר שלי הכי טוב. אני פגשתי אותה באחד הימים ב-2005 כאשר היא נלחמה להקים אנדרטה לאח שלה. אולי לא הכירו בה כאחות שכולה כי אני חושב שלא היו לו הורים, ואז היא הקימה אנדרטה לזכרו בקיבוץ דפנה".

ומה עם אנדרטה להנדלר? "רק לפסקל הקימו. היא מימנה את זה. אני הייתי שם בטקס, בר דוד היה, ועציון והמג"ד".

למה הנדלר אינו מוזכר באנדרטה הזו? "אין לי מושג. אבל תשמע, לא היה שום קשר עם משפחת הנדלר, אולי אפילו אין לו יותר משפחה".

דווקא יש לו. לדודי הנדלר היו שתי אחיות: דבורה קראה לבת שלה דפנה, ורבקה קראה לבן שלה דוד. "לא ידעתי על קיומן. זה מעורר בי צמרמורת. עשרות שנים הייתי בהלם ושתקתי, אבל למען הצדק ההיסטורי משפחת הנדלר צריכה להקים איזשהו גל-עד שיהיה ממוקם ליד פסקל. שניהם הם שתי הדמויות שהיו על ידי בעת הכי משמעותית בחיים שלי, דוד ופסקל, ובאיזשהו מקום אני מרגיש רגשי אשם – למה אני חי והם הלכו? הרי היינו באותה סיטואציה".

—————————————————————–

מודעות פרסומת

31 מחשבות על “הקנה שלנו היה הכי חם

  1. לא קשור ישירות לתוכן הכתבה – ספקולציה בשתי לירות:
    האם העשן השחור הגבוה מיתמר מדרך ההטיה מזחל"ם כלשהו?
    מישהו?

    • זה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את התמונה הזו, ובפרט שהמוקד לעשן השחור, שנישא ברוח, נראה – ימינה/דרומה, עשן לבן – במקום שנראה מתאים לאזור עין א-דיסה. כשבאתי לכתוב עליו ראיתי שהקדמתני… אז אולי תוכל לצרף זאת כעוד 'לירה' לספקולוציה…

      • צ'מע

        אם מצולם מהאיזור בין דפנה לדן האזימוט עשוי להתאים למיקום הזחל"מ של דרימר והחבר'ה מהשריון על תוואי ההטיה
        מיד לאחר פגיעתו

        מהיכן התמונה? מי צילם?

        • צילם אחד מאנשי הסוללה, ניסיתי ביומיים האחרונים לאתר אותו, עד כה ללא הצלחה. הבחור הסתובב עם מצלמה וצילם בזמן אמת כמה תמונות.

          בצילום רואים את תל עזזיאת שקוע בחלקו בענן של מרגמות. העשן הקטן מצד ימין של הצילום מתאים למיקום מוצב בחריאת. העשן הגבוה של מה שמזוהה מעל עין א-דייסה מתחיל נמוך יותר ועשוי להתאים לדרך ההטיה. כדי לייצר פטריה כזו צריך פגיעה בריכוז של חומר נפץ או דלק. בעין א-דייסה ובסביבתו לא היה כלום חוץ מכמה חירבות ולול תרנגולות.
          אפשרות אחרת – פגיעה במשהו בזעורה. מצד שני, בהגדלה של הצילום עושה רושם שהעשן מתחיל נמוך יותר מזעורה. העקבות מוליכים לדרך ההטיה. מצד שלישי, אני לא מתחייב על זה.

    • לי זה נראה כמו פטרית עשן העולה מפיצוץ של פצצת אויר או אולי פגז 155 ממ. הפטריה האנכית הזאת אופיינית לפיצוץ ונראית כך סמוך לאחריו. כעבור זמן מה העשן מתחיל להתפזר לצד(דים. עשן של בערת רקם יהיה שחור יותר ומוטה ע"י הרוח. בפגיעות בת עזזיאת רואים מספר פגיעות ותיקות יותר שעשנן כבר מפוזר ועמוד פגיעה אחד שרק מתחיל להתרומם ברגע הפגיעה. העשן הלבן לידו נראה כמו פגיעת פגז זרחן.

  2. כל הכבוד לרגמים שדבקו במשימה וירו עד שהקנה להט אבל בסוף הם בעצמם שילמו בחייהם. אז במה הועילו חכמים….? כיום יש הוראות בטיחות מחמירות לגבי תרמילים או שקיות של הודף מפצצות מרגמה או פצצות טנק שיכולות להדליק בקלות את הצריח. תאונות דומות לא חסרות כולל הרוגים במיוחד עם קנים של מאג שמתחממים מהר ואז חובה לתת לנוח ולהתקרר אחרת יתפוצץ לך בפרצוף, חבל על השניים שנהרגו בפרט שהיתה זו סוף המלחמה והסורים ברחו מעמדותיהם.

  3. פסקל שלמה התגייס עימי בלשכת הגיוס בפתח תקוה בנוב' 1965, מאז עברנו טירונות יחד, חופשות ויחד באותה סוללה – סוללה א', כאשר הפער בין מספרו האישי למספרי הינו 12 מס'. למרות שההיתי מפקדו – עברתי קורס מכי"ם, נשארנו חברים מאחר וגרנו באותה עיר ויצאנו לאותן חופשות ואימונים שונים של הסוללה.

    פסקל שלמה נולד במחנה פליטים בקפריסין עקב גירוש הבריטים של האוניה בה הגיעו הוריו, כאשר עם הגעתם ארצה לאחר פיני המנדט הבריטי נולדה אחותו, אשר פעלה רבות לזכרו ובכל יום זיכרון לחחלי צהל אני פוקד את קברו ובקשר עם אחותו עד ליום זה.

    למרות כל השנים שחלפו, ממש בעת כתיבה זו גרוני משתנק ודמעות עולות ומציפות אותי המקשות על כתיבה זו, המזכירות לי את שלמה פסקל הי"ד וכן את דוד הנדלר הי"ד, אשר מיטתו היתה סמוכה למיטתי בצריף בו גרנו בגדוד, ומעבר לקיר מיטתו של שלמה.

    עד כמה שנמסר לי ע"י אנשי הסוללה (סוללה א') אזי אחד הקצינים נתן הוראה שלא לזרוק את המטענים מחוץ לזחל"ם, אלא, להשליכם בתוכו, וכאשר יורים בפצצות רבות נערמים המטענים הללו אשר נדלקו בעת רשף אשר פרץ מהסדן של המרגמה, ומטענים אלה לא ניתן לכבותם גם אם יזרקו אותם אל תוך מים.

    כתוצאה מכך באור ראשון (לא בחשכה כפי שצויין) החל ירי מאסיבי של הגדוד וכן סוללה א' על המחנה בבניאס, כאשר כעבור זמן מה שמעתי פיצוץ אדיר מכיוון בו שהתה הסוללה (באותה עת לא ידעתי על מיקומה) וכן נשמעו צעקות וקריאות שונות ברשת הקשר אליה הייתי מקושר (בזחל"ם של הקש"א גדעון עציון ז"ל בה הייתי אחד הקשרים – היו שניים, צבי גורן שהיה קשר חדש בגדוד ואנוכי בה הייתי סמל הקשר של סוללה א', אך עקב המלחמה, גדעוןן עציון ביקש שאהיה עימו בזחל"ם מאחר והייתי מנוסה יותר משאר הקשרים האחרים בסוללה, רובאי 7 – בוגר קורס מכי"ם בג'וערה).
    עקב ההמולה בקשר וכן הפיצוץ מכיוון הסוללה עלתה פטריית עשן שחורה, ורק לאחר זמן מה נקלט הארוע בקשר (וידיי רועדות בעת כתיבת מילים אלה)…

    לאחר שהגענו למבואות קנייטרה, מוקם הגדוד מערבית (ולא צפונית) לבניין החזית המערבית הסורית בחווה החקלאית בה גידלו עצי אשוח ולא אקליפטוסים כפי שטוענים מדריכי תיירים שונים) אשר טרם פרישת הגדוד נכנסתי לבניין זה ומצאתי נשקים רבים, תמונות של מרגל אשר צילם לראשונה את הגדוד במיני מצעד בחיפה, אשר ענד תגי חטיבת גבעתי, ורק אז נחשף לראשונה הגדוד על מרגמות שהוצבו על זחלמי"ם, במסגרת הסיור שערכתי במבנה העצום הגדול הזה לקחתי עימי מס' פגיונות של רובי קלצ'ניקוב וחילקתי אותן לחברי הקרובים בסוללה, מזכרת למלחמה זו, כאשר את התמונות מסרתי לגדעון עציון.
    למחרת פנה אלי גדעון עציון בשעות אחה"צ ושלח אותי יחד עם חיילים נוספים למס' שעות הביתה, טרם נסיעתי פנו אלי שני חברי מגדוד 13 מרדכי רב ו- ניסים צאיג הי"ד, שניהם מפתח תקוה וביקשו שאצור קשר עם הוריהם, אך מאחר והגעתי לקראת השעה 01:00 לערך הביתה, כולי בדם על החגור והמכנסיים של המג"ד משה קליין הי"ד, שהיתי בבית עד השעה 05:00 לערך בה נאלצתי לנקודת המפגש עם האוטובוס לחזרה למחנה שהוקם בחווה החקלאית, עם הגעתי, פגשתי את מרדכי רב אשר הודיע על הארוע בבית המכס בו נהרגו 11 חיילים (אשר חלקם לא היו טירונים כפי שצויין באחד המקומות) בהם משה צאיג הי"ד.

    באתר זה שהינו זמן ממושך ובחג הפסח שנערך במקום בראשו עמד הרב הראשי לצהל הרב גורן.

    את סימקה פגשתי באחד מימי הזיכרון לחללי צהל בקריית שאול בו טמון שלמה. ושמחתי לקרוא פאזל נוסף מהארוע למרות שהינו מרגש עבורי.

  4. שם כותר של המאמר : מלחמת ששת הימים צל"ש מח"ט גולני
    מספר פריט: 100397

    שנת הוצאה: -,-
    סיווג הפריט: חוברת / תדפיס סוגה – ג'אנר: צבא ובטחון
    הערות: מלחמת ששת הימים – צל"ש מח"ט גולני

    עם פרוץ מלחמת ששת הימים, גדוד מכמ"ת 334. גד' אורגני של חט' 'גולני', היה פרוס באזור המטעים של קיבוץ דפנה קרוב ולבול הסורי. מספר ימים עוד קודם שנפלה ההחלטה לעלות ולכבוש את רמת הגולן, הגדוד החל בחילופי אש מסיביים עם הצבא הסורי. בימים אלו נורו ע"י הגדוד. אלפי פצצות מרגמה לעבר המוצבים הסוריים ולעבר עמדות התותחים הפעילות של אויבינו.
    בימים אלו הייתי בקרבת סוללת מרגמות שהייתה פרוסה בקרחת 'יער' קטנה, במטע של עצי פרי הדר ששימש אותנו, אנשי התותחנים, פשוט, כמקום "מסתור טוב". מעיני התצפיתנים הסוריים. למעשה, זה היה מקום המסתור היחיד שניתן היה למצוא באזור הנחות הזה אל מול פני הרמה הסורית הגבוהה והשלטת על כל השטח. הירי המסיבי מחד, והצורך להיות מוכנים לדלג לעמדת חילופין, ללא דיחוי מאידך (במקרה והיינו חוטפים 'אש נ"ס, כפי שאמנם קרה לא אחת). חייב את הסוללה לשמור על 'בטן' תחמושת מלאה, ולהשתמש לצורך הירי השוטף בתחמושת הרבה שהייתה מוערמת על פני הקרקע בכל השטח מסביב. בקיצור, המכמ"תים העמוסים לעייפה בתחמושת ובאבק-שריפה רגיש ביותר, היו פרוסים בתוך 'אמבטיה' רוויה בערימות של תחמושת נפיצה ובאבק-שריפה, שכל ניצוץ, ולו הקטן ביותר, היה מסוגל להצית אש ולפוצץ את כל האזור על תכולתו. והאזור, אמנם הכיל עשרות חיילים, מכמ"תים מזוודים, משאיות עמוסות ומאות פצצות המפוזרות בשטח כולו.
    וכך, תוך כדי ירי בקצב 'מטורף' נשמע לפתע פיצוץ עז ומיד אחריו פרצה פטריית אש ועשן אדיר ישר אל לב השמים. צריך מייד להדגיש שבעת ירי ארטילרי, פיצוצים מחרישי אוזניים אינם רעש יוצא דופן וחריג במיוחד. אולם, הפיצוץ הזה היה חריג מאד בעצמתו ובלט מייד בתוך הרעש ששרר באופן 'נורמאלי' במקום. פטריית האש האדירה שפרצה במקום ועלתה לגבהים, נצפתה מייד למרחקים. עד כדי כך ש-מג"ד הגדוד דאז, סא"ל אלי עשת, שהיה בעליה על רמת הגולן בקרבת מח"ט 'גולני' בקרבות שהתנהלו במקום, הבחין בפטריית העשן שעולה מהאזור בו פרוס הגדוד ואף שאל, במערכת הקשרי לפשר העניין. מייד ניתן היה להבחין שהפיצוץ ארע בתוך אחד ה-מכמ"תים שהיה פרוס במרכז השטח והיה עסוק, כמו כל השאר. בירי. אולם, האש והעשן שהיתמרו מהמקום, היה החלק האחד של ה-'סיפור'. התחמושת הרבה שהייתה ב-"בטן" ה-מכמ"ת החלה להתפוצץ. גושי המתכת מהן בנויות פצצות המרגמה החלו להתפוצץ, להתפרק ולעוף במהירות לכל הכיוונים כאילו היו גושי קליעים שנורו מכלי נשק מסתוריים. האזור כולו הפך בין רגע לגיהינום. בנוסף לרסיסי המתכת שהתעופפו והתפזרו לכל הכיוונים. היה חשש מאד מוחשי שאבק השריפה וכל שאר התחמושת המונחת על הקרקע על פני כל השטח, תוצת אף היא והתופת רק תתעצם ותגדל. בדמיוני חלפו מחזות אימים שעלולים היו להתרחש במקום אם לא יעשה מעשה וישתלטו על המצב ומהר. ואז הבזיק רעיון במוחי. הסוללה הייתה פרוסה, כזכור, בטבורו של מטע עצים. בשטח היו פזורים חלקי צינורות אלומיניום, אשר שימשו את בעלי המטע להשקות את חלקתם. התחלתי להתרוצץ ולאסוף את הצינורות ולחברם יחד. זכר לנקבה. עד שנוצר צינור ארוך ארוך דרכו יכלו מים לזרום ולהגיע עד למקום הדרוש. צידו האחד של הצינור חובר לשיבר מים מתאים שהיה במקום. את קצהו השני אחזתי בידי והתחלתי להתקרב בזחילה איטית לעבר מוקד התופת. למזלי הגדול', בשטח היו, כזכור, עצי פרי הדר למכביר, שגזעם הרחב יכלו לשמש אותי כמגן 'מוצק' מפני השתוללות הגהנום מסביב. כל אותה עת המשכתי לזחול ולהתקרב באיטיות לעבר ה-מכמ"ת הממשיך כל הזמן להתפוצץ ורסיסים בגדלים שונים ומשונים מתעופפים ממנו לכל עבר. לאחר זמן, שניראה כנצח, הצלחתי, לבסוף, להתקרב עד לליבה של התופת. בידי צינור הפולט זרם אדיר של מים, ואני במרחק של 2,3 מטר מהגוף הלוהט והמתנפץ הזה. המים ממשיכים כל אותה עת לזרום בקצב וכמעת לא מורגשת כל השפעה על הנעשה אט אט המים מתחילים לעשות את מלאכתם והלהבות מתחילות לדעוך. המתכות הלוהטות מצטננות וההתפוצצויות הולכות ומתמעטות. כעבור זמן, שבעיני נראה ארוך ללא קץ, החלו להבות האש לדעוך, עד להיעלמותם לחלוטין. מסביב נותרו רק תמרות העשן ואותו הריח החריף. המוכר, שנותר לאחר שריפה גדולה.
    התרוממתי והתקרבתי ל-מכמ"ת. הגוף להט ולא ניתן היה כלל להתקרב ולגעת בו. בתוך הכלי, היו שכובות שתי גוויות של חיילים שהיו בצוות ה-מכמ"ת. הם נפגעו. ככל הנראה, בפיצוץ הראשוני שארע במקום שאר אנשי הצוות הצליחו לקפוץ לברוח בזמן ולא להיפגע כלל.
    רגשותיי באותם רגעים היו מהולים בהרבה עצב על אלה שקיפחו את חייהם ובמעט מאד שמחה
    עצב רב על אלה שלא עלה בידי להצילם ומעט שמחה שפעולתי מנעו ככל הנראה את התפשטות האש התלקחויות נוספות שהיו
    מעמידים בסכנה את כל שאר האמצעים שהיו באזור ולאפשרות לפגיעות נוספות בנפש

    בני ענבל (בלה) סגן קס"מ הגדוד

    • ישראל כל הכבוד על המציאה. מסמך חשוב להשלמת האירוע.

      אז "בלה" היה זה שכיבה את האש תוך גילוי אומץ לב. גם הוא לא מספר כי מצא את אילן הפצוע שלנו. ייתכן שעד שחיברו את הצינור והתקרבו לזחלם מישהו אחר פינה את אילן. אולי היו אלה שני אנשי הצוות האחרים. ניסיתי לאתר את הנהג סוויסה, עד כה ללא הצלחה.

  5. עדות חשובה על השימוש בפגזי זרחן !! 50 שנה לעדות מצמררת והסתרת האמת !
    "מחלקת החוד שריון, שאלתי את המ"פ זאב נמיר האם יש לסורים פגזי זרחן? אנחנו חוטפים אש מרגמות תוך כדי התקדמות לתל פאחר של הכוח הקדמי שריון וגולני שנע על דרך ההטיה לרגלי תל פאחר, גדוד 12 ופלוגה ז' שריון".

    ההרגשה היתה מיד אחרי המלחמה שהיה ירי כוחותינו על כוחותינו, לסורים לא היו פגזי זרחן והכוח נפגע ממרגמות וגם מכינון ישיר של נ"ט טנקים וSU100. כוח המרגמות מגדוד 334 שלא היה כנראה בשליטה על ההתקדמות המהירה של גדוד 12 מגבעת האם שעה 14:00 לערך, והגיע לרגלי תל פאחר 15:00, בערך שעה אחת, ועד שניתנה פקודת הפסק סיוע ! הכוח כולו חטף מאש הסיוע של כוחותינו, בכל הקטע מעין אדסה לתל פאחר.
    אילן סימקה חושף את סיפורו ואת סיפור כוחות הסיוע של גדוד 334!
    "פשוט ירו לכל הכיוונים מבלי תיאום עם הכוח המסתער".
    קיבלנו הוראה להפגיז בפצצות זרחן ולא להפסיק כי ם נהרגים אנשים".

    מי יודע כמה הרוגים היו לגדוד 12 מירי זה!
    סימקה יכול באמת להיות המום המום! גם גדוד 334 היה ת"פ אותו מח"ט וסמח"ט שלא שלטו בכוחות.
    ואיפה דוחות האמת? שמח"ט 1 והסמח"ט עם קצין הסיוע לא מזכירים בדוחות אחרי המלחמה?
    אין אזכור לכלום.

    ברוש עזרא גדוד 377 פלוגה ז

    • לברוש עזרא!!!
      מבלי לפגוע בתפקידו של רג"מ סימקה, אזי אין הסוללה או צוות מהסוללה יורה לפי רצונו, הכל מתנהל דרך הקע"ת – קצין עמדת תותחים, המכוון את קני הסוללה שלו, ובמקרים בהם יורים יותר מסוללה אחת, אזי שני ה-קעעת"י מתפקדים תחת הנחיות ה- מנ"א – מנהלת נהול אש, בנוסף קיימים קשאי"ם – קציני קישור ארטילריים, המהווים אף קתקי"ם – קציני תצפית קדמיים המכוונים את ירי הסוללות בהתאם, כך שכל המערכת הזו מתפקדת תחת בקרה. מאחר והייתי יחד עם הקש"א גדעון עציון, אזי כל ניהול הירי של כל הסוללות של הגדוד כולל סוללה א' אשר ציין סימקה, היה תחת מעקב וקשר רצוף, כך שיכולתי לדעת מי יורה ולאיזו מטרה.
      אני מבין את חוסר הבנתך בתחום, אך כנראה שההתרשמות שלך מהנמסר ע"י חייל יחסית חדש בסוללה ובתפקיד נקודתי, לא יכול לדעת את המטרות אליו יורים, אלא, הקע"ת, המנ"א, הקש"א ו- אנשי הקשר שלהם, כך שאין מה לצפות מ- סימקה לדעת ברגע הירי מהי המטרה, אלא, אם אכן בסיכום של יום החליט הקע"ת לשתף את חיילי הסוללה ולדווח על המטרות, פשוט אין זמן לקע"ת לדווח לסוללה מהי המטרה, אלא, הוא מנחית הוראות כיוון המרגמה, המטען הנדרש וסוג הפצצה.
      אי לכך אין על מה להתלהם מהנאמר לעיל כאילו שנהרגים חיילים, הנאמר לעיל אם נאמר, אזי הינו לעודד ולהפעיל את המוטחיבציה של חיילי הסוללה לסיכום אף חייל מכוחותינו לא נהרג כתוצאה מירי של הסוללות מגדוד 334 במהלך לחימה זו.
      .

      • אברהם מילר היקר
        כולנו ידענו את כל התאוריות ומה צריך להיות נוהל ניהול אש סיוע. קש"א, קת"קים וכל ראשי התיבות של אלה שצריכים לשלוט באש הסיוע, השאלה מה היה מכל זה מדויק ולא תיאור יורים לכל הכיוונים.
        אין כאן ביקורת על בעלי התפקידים, השאלה איך הם עבדו מול הכוחות המסתערים. ולפחות ידוע שהפסק סיוע ברשת הקשר של גולני (ראה יומני הקשר בבלוג) ניתן לאחר שהכוחות של גדוד 12 היו ביעד (תל פאחר).
        ולכן עדות שלי היא שהיה ירי מרגמות על גדוד 12 מצד כוחותינו (אני על הטנק שלי קיבלתי על הסיפון פגיעה).
        יחידת הסיוע היתה מצוינת אך השליטה המרכזית מח"ט סמח"ט ק. תיאום של השריון היה לקוי ביותר.

        ברוש עזרא 377

    • האש של גדוד 334 הייתה בשליטה. האש הופסקה ע"י המס"ח כאשר הגדוד התקרב לתל. האש חודשה רק כאשר הייתה תצפית של חפ"ק הסמח"ט עם הקש"א גדעון עציון. אם מישהו ירה עליכם זרחן, זה היה יכול להיות גם 122 מ"מ סורי.
      איש צוות במרגמה אינו צופה את המטרה כמו תותחן טנק ובחיים הוא לא ידע (אם לא אומרים לו) מהי המטרה. את נתוני הצידוד וההגבהה הוא מקבל מהמפי"ק.
      לא כולם נגד פלוגה ז'!

  6. מרגע שמשה הראל הפסיק את האש ( כך לפי גירסתו ) על התל היו כוחות ישראליים .

    למרות זאת יש פקודה נוספת של המח"ט להפסקת אש הסיוע בשעה 15.25 אחרי שנמיר מדווח על ירי של מרגמות עליו שהוא שיער שהם של כוחותינו.

    גדעון עציון חבר לסמח"ט סביב 1600

    מקווה בשבילו שלא נתן פקודות לירות על התל מהשעות הללו.

    גם נכתב כאילו הקש"א רמי זיו מעביר סוללות 120 מ"מ שירו על תל עזזיאת שיתחילו לירות על תל פאחר בגמר כיבוש תל עזזיאת.

    שוב מקווה שבשעה הזו ( כיבוש התל הסתיים ב 1641 אז חצי שעה לפני כ 1615) כוחותינו לא יורים על תל פאחר .

    להבנתי גם לא היה שלב כזה, פרט לשלב שבו ירו על עמדת המרגמות מאחורי תל פאחר.

    • ל- ישראל הוברמן!!!
      אין מצב ששני קשאי"ם יכוונו סוללות שונות לירי על אותה מטרה, הדמיון שלך "פורח", מאחר ובמקרה שכזה אזי יש אך ורק קש"א אחד – (שהינו קת"ק – קצין תצפית קדמי) הוא ורק הוא מכוון סוללות שונות על אותה מטרה.
      מאחר והתקשורת עם מג"ד 12 וכן עם משה הראל הקש"א של גדוד 12 פסק ולא היתה תקשורת, המח"ט הורה לסמח"ט יחד עם חלק מהסיירת וכן עם גדעון עציון (כאשר אני הקשר בזחל"ם של גדעון) עלינו ל-תל פאחר.
      עם הגעתינו הסמח"ט עם הג'יפ וחלק מהסיירת, ירדנו לתעלות, אך לא הופעלה סוללה כלשהי לירי על התל, עקב אי ודאות והיכן נמצאים כוחותינו, כן תוך כדי הלחימה בתעלות, היה מצב בו היה חשש של ירי נק"ל זה על זה, אי לכך בשלב מסויים היו קריאות למניעת ירי כוחותינו זה על זה, אך זה ארע רק לקראת סוף הלחימה בתל.
      אנא הסר דאגה מליבך כי היה ירי של סוללה כלשהי על כוחותינו.

  7. תחקיר מעולה ונדיר.

    נעשה כאן תחקיר ברמה שהייתי מצפה לראותה במסמכים של צה"ל…
    גם מצאתי את שמו של ניסים צאיג שהיה חובש בפלוגה ד' של גדוד 13 ונהרג בפיצוץ (כן עוד אסון עם 11 הרוגים) בבית המכס העליון.
    הייתי מעז ומנחש – בעקבות קריאת פוסט זה בנעמוש – שאחרי שהיו לחטיבת גולני הרוגים באסון המרגמה ובירי על כוחותינו בתל-עזזיאת – אזי המח"ט או פיקוד צפון או לא-יודע-מי לא יכלו להחיל עוד 11 הרוגים 5 ימים אחרי המלחמה. ומכאן , אולי, התחילה מערכת של רמיה כלפי המשפחות. ממש השבוע שמעתי כי לאחת משפחות החללים (עזר) אמרו שנהרגו בקומנדקר שעלה על מוקש…

    שאפו על כתבה זו.

      • זה היה ב-15 ליוני 1967 באיסרו חג שבועות.
        אני וחבר'ה נוספים נמצאים בקשר עם המשפחות השכולות – היום אלה אחים אחיות ואחיינים -לאחר שכל או רוב ההורים נפטרו. אני בקשר עם אחיו של ניסים צאיג.
        כולנו פועלים היום להקמת פינת-הנצחה בבית המכס העליון
        ומתכננים לקיים שם טקס ב-15 ביוני 2017 – במלאת 50 (!) שנה למותם. ליד פינת הנצחה גמורה !

  8. ועוד מדו"ח סיכום הסמג"ד בר דוד: "כל הקע"תים התריעו שהקנים לוהטים ויצאה להבה מהסדן בזמן הירי.
    מסגרי מרגמות עברו ובדקו את הקנים ולא מצאו כל פגם.
    היות והירי לא בוצע בקצב מירבי כל פעם הוריתי על הפסקת אש באחד הקנים לצרכי טיפול והתקררות".

    יצוין כי סימקה אינו זוכר שום מסגר מרגמות שבדק את הקנה שלהם.
    הוא גם לא זוכר שהיתה הנחיה לעשות מדי פעם הפוגה להתקררות הקנה.

  9. הבעיה שהביאה להצתה ולפיצוץ נעוצה בקשר בין הגריז לשאריות החנ" ה.
    אגב, חנות ושאריותיהן מהוות את אחד הסיכונים הגדולים ביותר בארטילריה ויש להרחיקן מיידית מן הצוות. באגד ארטילרי 215 התפוצץ ביום כיפור תומת רועם כתוצאה משאריות חנה שבאו במגע עם אש . ( אומרים שהצוות ז"ל הכין קפה)

  10. אני שוב רוצה להדגיש את הנמסר לי ע"י שאר חיילי הסוללה – סוללה א' (כאשר נפגשנו במחנה הארעי שהוקצה לגדוד ממערב לבניין החזית המערבית הסורית – המחנה הוקם בחווה החקלאית) כי אחד הקצינים (ולא אנקוב בשמו) הורה באופן מפורש שלא להשליך את המטענים מחוץ לזחל"מ, אלא להשליכם בתוך הזחל"מ.
    למרות הנמסר לי לאחר מכן (אולי רצו לשנות את העובדה הזו) ולא ע"י אנשי הסוללה, כי היתה "הזנה כפולה", דהיינו הכניסו לקנה המרגמה שתי פצצות, ואז התרחש הארוע בו נהרגו שני חיילי הסוללה.

  11. מדו"ח סיכום של הסמג"ד לימים הקתמ"ר בר דוד

    עם גמר ירי הגדוד החלו לסרוק את השטח ולמצוא את הנעדרים. הם נמצאו במרחק כמה מטרים מהזחל"ם הרוגים (מ.א הנדלר דוד וסס"ן פסקל שלמה). ניסינו לשחזר את אשר קרה, כפי הנראה על רצפת הזחל"ם היו מונחים מטענים עודפים שנזרקו לפני הירי והצוות לא פינה אותם מחוץ לזחל"ם. מפקד הצוות היה עם הגב למרגמה וכנראה לא הספיק לתפוס את המתרחש ולקפוץ מהזחל"ם. סגן מפקד הצוות היה עם פצצה ביד בדרך לטעון אותה וכנראה שנפגע ראשון. יתר האנשים הספיקו לקפוץ מהזחל"ם. מהרגע שקפצו עד הישמע ההתפוצצות עברו כ-60-40 שניות, כך שגם זמן לנסות ולחזור לזחל"ם לפני התפוצצותו לא היתה בידיהם. הובא מיד גרר להוציא את הזחל"ם הפגוע וכיתת חבלנים לצורכי פיצוץ הנפלים.

    https://naamoush.wordpress.com/2015/03/10/%D7%93%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%93-334-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%90/

  12. זאב שרון כותב

    אזי המח"ט או פיקוד צפון או לא-יודע-מי לא יכלו להחיל עוד 11 הרוגים 5 ימים אחרי המלחמה.

    אבי מילר כותב

    זה לא היה 5 ימים לאחר למלחמה, אלא, יום למחרת.

    הפיצוץ בבית המכס אירע ב 15 ליוני

    לכן מדייק שרון

  13. אכן שרון צדק 11 החיילים שנהרגו בבית המכס היה ב- 15 ליוני, ולא כפי שכתבתי קודם לכן, מאחר ויום קודם לכן ב- 14 ליוני חג השבועות יצא האוטובוס הראשון עם חיילי הגדוד ל- "אפטר" כך שהייתי בבית כ- 5 שעות בלבד, וזאת לאחר שהגעתי קצת אחרי חצות, ולמחרת נודע לי על האסון בבית המכס.
    עד כמה ששמעתי אזי למפקד בשטח נמסר כי כי הבונקר נבדק, ואינו ממולכד, כן במהלך המלחמה נמסר לנו כי הסורים ממלכדים כולל גופות של הרוגים, ויש להיזהר ולא להתפתות לשום דבר.

  14. לאחרונה התפתח בבלוג דיון על פעילות הסיוע הארטילרי בקרב תל פאחר.
    מירב הכותבים באתר הינם חסרי כל ידע מקצועי במתן הסיוע ובוודאי חסרי כל ידע בגיבוש תוכנית סיוע בקרב גדודי כמו תל פאחר.
    בקרב תל פאחר התכנון שאושר על ידי מיפקדת החטיבה התבססה תוכנית האש על תוכנית מבצעית של תקיפת התל ע"י גדוד 12 ואושרה ברמת מיפקדת החטיבה והפיקוד.
    תוכנית האש תוכננה על בסיס התכנון המבצעי שלפיו הגדוד יתקוף ממזרח למערב בהתאם לתוכנית המבצעית. היות והתוכנית שונתה בקרבת תל פאחר והגדוד עבר לתקיפה ממערב למזרח, היה צורך מידיי לשנות את כל תוכנית האש היות והתוכנית התבססה על התקדמות כוחות והעתקת האש לפני הכוחות.
    לאור זאת שכל התוכנית השתבשה אני כמעט סמוך ובטוח שאף אחד לא עידכן את כוחות הסיוע. שינוי התוכנית מחייב את שינוי כל תוכנית האש למעבר לתוכנית חדשה כשהכוח תוקף עכשיו ממערב למזרח, ולא ממזרח למערב. זה חייב תוכנית חדשה עם התקדמות הכוחות והעתקת הסיוע למטרה חדשה.
    לטעמי מי שהיה צריך לעדכן את שינוי המשימה היה בראש ובראשנה מפקד הסיוע הגדודי, ומיפקדת הסיוע החטיבתי, למפקדי הסיוע שהיו בעמדות.
    לאור זאת אם רוצים להגיע לחקר האמת יש לבדוק ולבחון מסמכים, תוכניות ושיחות עם מפקדים שעדיין חיים מאז, האם הם קיבלו שינוי משימה, מה היה שינוי המשימה ואיך הם נערכו למתן סיוע הפוך לתוכנית המקורית.
    נקודת ההתחלה לתחקיר צריכה להיות מפקד הסיוע הארטילרי שהיה צמוד למג"ד 12 – הקש"א משה הראל. כמו כן יש לתחקר את מיפקדת הסיוע החטיבתית, את מי שעדיין אפשר, ואת קציני התצפית הקדמיים שהיו אחראים לטיווח האש.
    בגדוד המכמ"ת 334 בששת הימים היו מיטב קציני הארטילריה שהיו בצה"ל באותה תקופה וכראיה מפקד הגדוד וסגנו מונו בהמשך הדרך לקציני תותחנים ראשיים וארבעה מפקדי סוללות הפכו לקציני סיוע פיקודיים. למיטב הערכתי אם שינויי המשימות היו מגיעים אליהם בזמן, הסיוע היה ברמה אחרת לגמרי הן מבחינת סיוע לכוחות והן מבחינת הפעלת הארטילריה בכלל בכל הגזרה.
    שמיל גולן

  15. אני, שקצת מבין בתכנון אש סיוע והעתקה, שואל שאלת תם: התכנון אין ספק שתכנית המסתייע היתה תקיפה ממזרח למערב. דהיינו- לו היה מתוכנן מסך אש מתגלגל, הוא אמור היה ליפול תחילה על האגף המערבי של היעד. רק בשלבי העתקתו, היתה האש נופלת על האגף המערבי ופוגעת בכח המסתער ממערב. במצב דברים זה, לא הייתה כל סיבה שאש כוחותינו תיפול על גדוד 12, פרט לפגזים קצרים. לפי הבדיקות שלי, טיווח גדעון עציון בשלב המכין רק נ.צ. אחד על התל (לעומת שלושה על תל עזאזיאת), ומכן שלא תוכנן להסיט את האש. מדו"ח המסח עולה שהוא עצמו נתן תיקונים, כולל ריכוז לגדוד ה25 ליטראות בזמן תנועתו של גדוד 12 ואילו סוללת מרגמות אחת מגדוד 334 ירתה על חלקו הצפוני של התל. ידוע לנו כי קש"א גדוד 12 הפסיק את אש הגד"ש עקב פיזור של קנה אחד (הוא לא הסביר לאן הייתה הסטיה). בשלב תנועת החפ"ק, קיבלה החטיבה הקצאה נוספת של גדוד מכמ"ת- גדוד 335 עם 2 סוללות. עפ"י דו"ח המס"ח, בשלב זה טיווח גדעון עציון, שצפה את האש מגבעת האם, לחלק הדרום מזרחי והדרום מערבי של תל פאחר . האש הופסקה ע"י הקשה, משה הראל רק כאשר הגדוד התכוון להסתער על התל. (לצערי בדו"ח המס"ח אין לו"ז, אך אולי ניתן לבדקו ביומן המבצעים- דבר שלא הגעתי אליו. אולם במחקר שעשיתי בזמנו זה היה בשעה 15:00) האש לא חודשה עקב העדר קשר עם הקש"א.

  16. עזרא ברוש ושמיל גולן צודקים ככל הנראה לגמרי. הבלגן בקרב של גולני התחיל מהרגע שהחטיבה הזאת זזה, לא הגיוני להניח להניח שהתקיימו הסדר המופתי של תוכניות האש, והירי המסודר על היעדים, ושה"חדל" הגיע ברגעים הנכונים….כל הבלוג הזה הרי מלא בעדויות על חוסר שליטה בכוחות, על פיקוד לוקה בעיוורון, על תוכניות שהשתבשו. 4 הרוגים מאש כוחותינו, של 334 על גדוד 51 בבניאס, בזמן שבכלל לא נערכה שם לחימה אלא תנועה אל היעד….אז להאמין שאף פצצת מרגמה לא ירדה על הטור של 12 ששינה כיוון ודרך בלי שבפיקוד החטיבה בכלל הבינו את זה? ככל הנראה נכונים דבריו של ברוש על פגזי הזרחן שנחתו על הכוחות. סביר גם להניח, שבברדק שהיה שם היו עוד מקרים של ירי כוחותינו, ולא רק ממרגמות, אולי גם מאנשי גולני מסביב לכיוון התל שבו היו אנשינו. הרי אנשי גולני 12 היו פרוסים ממערב לתל בשעה שהסיירת והסמח"ט הגיעו ממזרח, ובשעה שורדי ואנשיו ישבו בתוך היעד. מישהו ידע לחדול את הירי מצד לצד? אלה מול אלה? כבר היו פה לא מעט עדויות על ירי של חיילים מחוץ לתל פנימה. על מה בדיוק הם ירו? אבל ככה זה בלחימה, וככה במיוחד היה בקרב המבורדק הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s