בזוקאי אליי

"בקדמת הזחל"ם עמד אחד הסמלים כשהוא זקוף ויורה במקלע. הוא חטף כדור בכתף ולמרות זאת המשיך לירות ברצף. נכנסנו לתל פאחר הצפוני בכניסה הראשית שלו. הזחל"מ עצר בראש התל. העמסתי את הסמל על הכתפיים, רצתי בשטח החשוף וקפצתי איתו לתעלה. הנחתי אותו והמשכתי לרוץ ולטהר" * סמל בני רווח מפלוגה ג' בגדוד 12 מספר על הלחימה בתל פאחר ומחפש את הלוחמים שהיו עמו בזחל"ם 

1965, בני רווח בחזית הצילום

1965, בני רווח בחזית הצילום

מאמר זה נכתב ע"י סמל בני רווח מפלוגה ג' בגדוד 12. יצוין כי רווח זוכר כי הגיע בזחל"ם יחיד שעשה את האיגוף מלמטה ונכנס ליעד הצפוני של תל פאחר, שם נלחם בתעלות. לנו לא ידוע על שום כוח אחר מגדוד 12 שנלחם ביעד הצפוני מלבד כוח סולוביץ'. רווח מתעקש שזהו הזיכרון שלו. הוא מחפש חיילים נוספים שהיו איתו באותו זחל"ם ויוכלו לסייע בפרטים נוספים.

להלן דבריו כפי שכתב לנו: 

שמי בני רווח, מפקד כיתה בפלוגה ג' בגדוד 12 של גולני. מפקד הפלוגה היה סרן מיכאל תשבי ז"ל, עליו עוד ארחיב בהמשך.

הרבה שנים עברו מאז אותו קרב ב-9 ביוני 1967 על תל פאחר. במשך כל אותן שנים מצאתי את עצמי, לא פעם, מהרהר במה שעבר עלי באותו יום. מספר סיבות הניעו אותי לכתוב שורות אלו ולתאר עד כמה שאפשר (ממרחק הזמן שעבר) את אשר עבר עלי בדרך לתל והקרב עליו. הסיבה העיקרית, אישית לחלוטין, נעוצה בתחושה שלי שהגיע הזמן מבחינתי לכתוב ולתעד את אשר עבר עלי בקרב ההוא. את שאר הסיבות אפרט בהמשך.

הנסיעה החלה בצהריים בשיירה של זחל"מים מנקודת הכינוס במטעי פרי, דרך הרחוב הראשי בקרית שמונה. מצב הרוח היה מרומם,התלוצצנו, התבדחנו ושרנו. התחושה היתה כאילו אנחנו במצעד של יום העצמאות. תושבי הקריה הריעו לנו, זרקו עלינו סוכריות ונופפו ידיים לשלום והצלחה. מיכה תשבי המ"פ ומוסא קליין המג"ד הישרו בנו ביטחון מוחלט שנבצע בהצלחה  את המשימות שיטילו עלינו.

ככל שטיפסנו באיטיות והתקדמנו במעלה ההר, הרגשנו  מסביבנו פגזים נופלים, אש וריחות של אבק שריפה ופיח. רגבי עפר עפו ונפלו עלינו. זחל"ם שרוף, פצועים, סלעים שחורים ואדמה חרוכה. הזחל"ם היטלטל מצד אל צד וחשנו כאילו אנחנו קרבים ונכנסים בשערי הגיהינום. האווירה הפכה לשקטה ומתוחה.

ואז זה קרה! חטפנו פגיעה ישירה! בנס לא נפגע איש. כולם זינקו החוצה. רסיס כבד פגע בכובע הפלדה שלי, הקסדה נמעכה והרגשתי לחץ חזק בשתי הרקות. לרגע הפסקתי להרגיש את הראש ושאלתי ברצינות חייל לידי – "האם הראש עדיין במקומו?". תלשתי את הכובע, חבשתי במקומו קסדת צנחנים שמצאתי בסמוך ותפסתי מחסה על ציר הדרך.

הבחנתי בעמדה שממנה ירו עלינו, במרחק שאפשר היה להוריד אותה עם בזוקה. צעקתי "בזוקאי אליי", והוא הגיע עם הבזוקה, אבל בלי פצצות. רצתי חזרה לזחל"ם להביא את התחמושת והבחנתי בשניים מחיילינו שהסתתרו מאחוריו. צעקתי אליהם להחליף מקום מסתור, אך הם לא הגיבו. גררתי אותם למחסה ואז הבחנתי בסמג"ד שלנו זוהר נוי, שוכב על הארץ פצוע בצווארו. גררתי גם אותו אל קיר הסלע וחבשתי בתחבושת האישית שלו. המשפט שאמר לי באותם רגעים "תמשיכו להסתער" צרוב בזכרוני עד היום.

בכל אותם רגעים המשיכה אש תופת מסביב. חזרתי שוב עם הפצצות, הכנסתי פצצה לבזוקה ופקדתי על הבזוקאי "אש". הידיים שלו רעדו והוא פספס. הכנסתי פצצה נוספת, הרמתי את הבזוקה, כיוונתי, יריתי והשמדתי את העמדה.

לפתע שמעתי מישהו צועק "בזוקאי אלי" מזחל אחר שעבר בסמוך. מכיוון שהפצצות והבזוקה היו אצלי, רצתי אליו. ברגע שהתיישבתי שמעתי נקישה. כדור ניקב את צינור הבזוקה. השלכתי אותה.

כאן חשוב לי לציין כי לא זכורים לי שמות האנשים שהיו איתי על הזחל"ם החלופי. הם לא היו מהזחל"ם שלי. נסענו על דרך שמשני הצדדים שיחי צבר. כל אחד מאיתנו המשיך להשיב אש מעל לדפנות הכלי. בקדמת הזחל"ם עמד אחד הסמלים כשהוא זקוף ויורה במקלע. הוא חטף כדור בכתף ולמרות זאת המשיך לירות ברצף. נכנסנו לתל פאחר הצפוני בכניסה הראשית שלו. הזחל"מ עצר בראש התל. הבחנתי בסמל שנותר כשהוא נתמך על המקלע. העמסתי אותו על הכתפיים, רצתי בשטח החשוף וקפצתי איתו לתעלה. הנחתי אותו והמשכתי לרוץ ולטהר.

חייל נוסף הצטרף אליי. ירינו לפי התרגולת: נגמרת מחסנית, צועקים "מחסנית מחסנית" ומתחלפים. הגעתי להסתעפות ימינה בתעלה. מימיני היה כוך ירי. השלכתי רימון ואחרי הפיצוץ נכנסתי תוך כדי ירי. המשכתי לרוץ ולטהר, ושוב בהסתעפות נוספת בונקר מימין. לא היה לי רימון ולכן נכנסתי באש, פגעתי שם בחייל סורי מטווח אפס. המשכתי עד סוף התעלה. הירי עלינו פסק. התחלתי לחזור. לא ראיתי את החייל שרץ קודם בצמוד אלי.

ההמולה היתה גדולה. לא נותרו מחלקות או כיתות. הכל התערבב. יחידים תפסו יוזמה אישית והסתערו. אספנו את הפצועים לנקודה מסוימת, העמסנו אותם על שני זחל"מים שפינו אותם לתאג"ד. היה שם קצין  שניסה להכניס סדר, אבל איש לא התייחס אליו כי הוא לא היה מהגדוד. היו מספר שבויים סוריים קשורים בידיים מאחור, יחפים ובתחתונים. בשלב מסוים התחלנו לרדת רגלית לתל דן. הייתי עייף, סחוט לגמרי. הקמתי אוהל סיירים ולא יכולתי להירדם.

הוצאתי מראה מקיטבג שהורדתי מאחת הערימות, הבטתי בעצמי ונבהלתי. בפעם הראשונה ראיתי את כולי מכוסה דם – דמם של פצועים. הבגדים היו תלויים עלי, פרומים, הפנים היו מכוסים באפר, פיח ודם קרוש. העיניים בולטות. בלי לחשוב פעמיים קפצתי למים הקרים של תל דן, שטפתי את עצמי ולמזלי הרב נוכחתי לראות שבדרך נס יצאתי ללא פגע מהקרב הקשה.

למחרת חזרנו רגלית לתל ומצאתי את הקסדה המעוכה שהצילה את חיי. באותם רגעים לא ייחסתי לכך כל חשיבות, אך אני מצטער עד היום שלא לקחתי אותה למזכרת. המשכנו כל חיילי הגדוד לבריכות בכפר בניאס הציורי, התרחצנו בעירום במים הקרים והמרעננים, צחקנו והשתוללנו. משאיות אספקה עלו על הגשר בדרך לרמת הגולן, ביניהן שתי משאיות ובהן קצינות. הן עצרו, ירדו והסתכלו בהנאה רבה על גדוד שלם של גברים בעירום. אין ספק שזה היה מראה מצחיק לראות את החיילים שרק אתמול נלחמו בגבורה ובאומץ, כשהם רצים לכל עבר לחפש את הבגדים שהשאירו.

לאחר מספר חודשים הגיע זוהר הסמג"ד לגדוד. הוא לחץ את ידי בחמימות רבה ובכך הביע למעשה את תודתו על שחבשתי אותו. במרוצת השנים סיפר לי חודרה יעקב, חבר מהגדוד, שחבשתי וטיפלתי גם בו במהלך הקרב. אירוע זה לא זכור לי.

מיכה תשבי ז"ל

מיכה תשבי ז"ל

כאן המקום ליחד מספר מילים למפקד הפלוגה שלי, מיכאל תשבי: הוא סימל בעיניי את דמות המפקד, שידע בדרכו המיוחדת להיות קשוח, החלטי ומקצוען, אך יחד עם זאת אנושי, רגיש וקשוב לכל אחד מהחיילים בפלוגה. לא אגזים אם אומר שאהבתי אותו אהבת נפש. דמעות חונקות את גרוני בכל פעם שדמותו צפה ועולה לנגד עיניי.

אין לי צל של ספק שכל ההתנהלות שתיארתי במהלך הקרב, היתה תוצאה ישירה של הדרך בה חינך ועיצב אותנו כחיילים, ובעיקר כחברים לנשק. מבחינתי, הוא היה דמות המפקד כפי שמשתקפת בערכי צה"ל לדורותיו.

בנימה אישית, אני מצר צער רב שלא התאפשר לי להשתתף בהלוויות של הנופלים וכמובן לבקר את הפצועים. רק אחרי 30 שנה אזרתי עוז ובכאב רב הגעתי לאזכרה של תשבי. אחיו יונתן סיפר לי שפגש את החובש שטיפל בו אחרי שנפגע בראשו מכדור של צלף.

עד אז חשבתי כמו רבים בגדוד שנהרג מהתפוצצות על בונגלור ונמצאו רק הנעל הדסקית שלו. אלה היו הפרטים שידענו עליו עד אותו יום, והרגשתי הקלה משנחשפתי לפרטים הנכונים על נסיבות נפילתו.

%d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%93%d7%a9

הצילום בהגדלה מקורס מ"כים

הצילום בהגדלה מקורס מ"כים

עברו כשני עשורים עד היום שחזרתי לבקר לראשונה בתל פאחר. ראיתי את רשימת ההרוגים ונחנקתי מדמעות צער וכאב. ככל שידוע לי, לא בוצע עד היום תחקיר יסודי ומעמיק על הקרב בתל פאחר. במפגש האחרון השנה, באתר ההנצחה של גולני, שוחחנו על כך.

החלטתי שמבחינתי הגיע הזמן לשחזר את מה שעבר עלי וכך עשיתי. אני חייב לציין שהמשימה לא היתה קלה, אבל כתיבת שורות אלו גרמה לי התרגשות גדולה והקלה. יש בי רצון עז לדעת מי היה אותו סמל אמיץ שהיה חשוף בזחל"ם ומה עלה בגורלו אחרי שפיניתי אותו לתעלה. מי היו החיילים בזחל"ם שהגענו יחד לתל, מי היה החייל שרץ איתי בתעלה? האם שרד את הקרב? מה קרה לשאר חבריי מפלוגה ג' ומה עבר על תשבי המ"פ עד נפילתו.

כמובן, חשוב לי לפגוש שוב את כל לוחמי הגדוד ולשמוע מה אירע לכל אחד מהם.

סוף דבר: מאז שהתחלתי את תהליך השחזור שוחחתי מס' פעמים עם שלמה מן ודני ביזר. בעזרתם הצלחתי לשוחח ולהיפגש עם כמה מהלוחמים. הפגישות היו חווייתיות ומרגשות וכל אחד מאיתנו סיפר את אשר הוא זוכר. לשמחתי, הצלחתי לקבל תשובה לאחת השאלות שהטרידה אותי: מה קרה לאותו בחור שעמד זקוף על הזחל"ם והשיב אש? אותו לוחם שנפגע בכתפו ואני פיניתי אותו לתעלה הראשונה אליה קפצנו.

התברר שהלוחם, יוסי מיכאלי שמו, שרד את הקרב בזכותו של החובש רפי בן מרדכי. נפגשתי עם יוסי ושמעתי ממנו תיאור כמעט זהה לפרטים שאני זוכר. שוחחתי גם עם רפי החובש ואז התבררו מספר דברים שלא ידעתי. אחרי שהשארתי אותו בתעלה והמשכתי בטיהור, כנראה שמישהו פינה אותו לנקודת איסוף נפגעים על התל. רפי החובש זיהה שמדובר בפגיעה קשה ודאג לפנות אותו במהירות האפשרית לאזור חורשת טל ומשם פונה במסוק לביה"ח. יודגש כי רפי ליווה אותו כל הדרך, כשהוא לוחץ באגרופו על החור העמוק שנוצר בכתף, כדי למנוע את זרימת הדם החוצה. לי ברור מעל לכל ספק שהתושייה של רפי והנחישות שבה פעל הצילו את חייו של יוסי.

כאמור, המקרה של יוסי מיכאלי היה רק אחד מסימני השאלה שיש לי על אותו היום. עדיין חשוב לי לברר כמה דברים:

האם הנקודה על התל אליה הגענו, אכן היתה הנקודה (הכיפה הצפונית)? מי החיילים שהיו איתי על הזחל"ם, ומי היה זה שהצליח לנווט אותנו עד לתל בדייקנות ובביטחון בלתי מובנת? מי רץ איתי בתעלה וטיהר?

כבר בשלב זה של התחקיר אני מבקש להביע את מלוא ההערכה לשלמה מן ולדני ביזר על שסייעו לחבר אותי עם חלק מהאנשים, לכוון, להדריך ולהקשיב בסבלנות. אני מקווה לעוד מפגשים ושיחות, ואולי בהמשך נוכל להבין וללמוד את כל מהלכי הקרב על התל מהאנשים שנלחמו שם ולזכרם של הנופלים.

שיהיה בהצלחה עם כתיבת הספר על תל פאחר.

בהערכה  רבה, בני רווח

——————————————————————–

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “בזוקאי אליי

  1. תיאר מרגש. אין לי ספק שחיבור (מצרף) של תיאורים כאלה יתן את תמונת הקרב הנכונה ביותר.

  2. טעויות בשמות.מופיעים גרטי יוסף ,שרעבי אברהם,משה גילת ,אברהם אמיגה ,סוטיירי וסמיח שאהין,חיילים בני העדה הדרוזית.

  3. על פי רפי בן מרדכי הוא חובש את יוסי מיכאלי בתל הדרומי

    " קצת לפני כן מיהר החובש שהגיע בטנדר שלו, רפי בן מרדכי, אל הפצועים הרבים ששכבו בחלק הדרומי של התל. את אחד מהם, בחור בשם מיכאלי, הוא זכר היטב בגלל פציעתו הקשה.

    וכך סיפר בן מרדכי ברשימה על "כוח גולדה" שפורסמה כאן בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ד, 2014: "היה לו חור בחזה, הוא חירחר ונופף לי בידיים. אני מגיע אליו, סוגר עם תחבושת מצד אחד ותחבושת מצד שני, פותח אלונקה ומחבר אותה לטנדר עם משולשים. זו היתה פציעה סופר-מסוכנת והיה ברור שצריך להעיף אותו משם מהר. העליתי את מיכאלי על אלונקה שקשרתי והוריתי לנהג לנסוע חזרה לגבעת האם. כל הדרך לחצתי עם היד על החבישה של מיכאלי".
    https://naamoush.wordpress.com/2014/09/27/%D7%91%D7%9C%D7%93%D7%94-%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A9-%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A6%D7%95%D7%A2/

  4. לפי מיכאלי, הזחל בו עשה את האיגוף היה הזחל של תשבי [שנהרג בהסתערות עוד קודם לכן]. על הזחל הזה היה מיכאלי מתחילת הנסיעה. הוא לא זכר שבאיגוף בו הגיעו לתל הדרומי היה איתם קצין [אך בהתאמה לשאר העדויות, דווקא היה איתם סמ"פ ג', שוורצי. מיכאלי, שהשתייך למחלקה המיוחדת, אולי לא הכירו].

    המסופר בראש הפוסט הנוכחי כאילו הזחל הזה היה "זחל"ם יחיד שעשה את האיגוף", אינו תואם לשאר העדויות מהן ברור שבאותה הזדמנות היו עוד שני זחל"מים שאיגפו (באחד סמ"פ א', שמיל; בשני מ"מ ב', גרונר). אלא שמיכאלי סיפר: "כל הדרך כולם היו על הרצפה ורק אני גלוי על ה-0.5 ויורה כל הזמן", והגיוני שאלו שהיו על הרצפה לא הבחינו בעוד שני זחל"מים שאיגפו באותו זמן. אבל בפוסט הנוכחי מסופר: "כל אחד מאיתנו המשיך להשיב אש מעל לדפנות הכלי".

    נוסע נוסף בזחל עם שוורצי, הדר דוראון, סיפר: "ואנחנו עוקבים אחרי הזחל"ם הראשון שנסע לפנינו", ועוד ראו בסיפורו על בזוקה מחוררת ששוורצי הורה שלא להשאירה בשטח. נוסע נוסף בזחל הזה היה חזי זילברמן, שסיפר: "אני הייתי בזחל של שוורץ הסמ"פ. היה איתנו עוד מ"מ אחד שקראו לו חנניה כשעברנו עם הזחל ליד הסברס שמשם ירו [מזרחית לתל פאחר] שוורץ קיבל רסיסים וחנניה קיבל כדור בכתף … היה לנו מק"כיסט אחד בזחל"ם שנפגע, הוא קיבל כדורים. אני הייתי מקל"פיסט והוא עמד מעליי. אני יודע שהוא נפצע כי כשירדנו החוצה לקחתי לו את המחסניות". באשר למ"מ חנניה בולחובר, הרי שהוא עצמו סיפר – בפוסט 313 – שבאיגוף נסע בזחל"ם אחר, של גרונר, ונפצע על התל הדרומי, אחרי שירד מהזחל.

    את המסופר בפוסט הנוכחי על פציעת מיכאלי: "הוא חטף כדור בכתף ולמרות זאת המשיך לירות ברצף" יש להשוות לסיפורו של מיכאלי עצמו: "הגענו לדרומי … אני נפצעתי אחרי עשר דקות שהיינו שם". אחרי פציעה קשה שכזו קשה להמשיך ולירות.

    כמו כן יש להשוות גם את המסופר כאן על חבישת הסמג"ד לסיפורו של החובש אבוטבול שהוא זה שחבשו (ואולי כאן זו חבישה ראשונית).

    אגב, איני זוכר שנתקלתי בעוד עדויות על חזרה לתל כבר "למחרת".

    • מלחמה זה לא משחק. זה היה ויהיה טירוף! יורים שם. פגזים מרסקים ושורפים לוחמים. יחידות מתרסקות. משפחות נותרות ללא יקיריהם. כך היותמיד המלחמות. אז למה שיעשו מצב רוח טוב?

  5. התחולל שם קרב עקוב מדם מול אויב עיקש

    שגבה קורבנות רבים בנפש משני הצדדים הרוגים ופצועים

    והסתיים בניצחון של הטובים.

    כאב גדול שזורים בגאווה גדולה זו תחושתי

  6. בני חבר לנשק..ולסגל פלוגה ג נפגש ביום הזכרון למערכות ישראל.ונתייחד עם המ"פ שלנו תשבי.בזכרון יעקב
    ..אעדכן אותך לפני כן.אם יש לך קשר עם עוד חברים תיידע אותם..לאחר מכן נפגש עם המשפחה ביקב המשפחתי..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s