"אלברט לא ידע"

סיור שקיימה חטיבה 8 הנוכחית בעקבות לחימת החטיבה במלחמת ששת הימים העלה גילוי מפתיע: הקמב"צ איתמר בן-דוד, שהיה לצידו של המח"ט אלברט מנדלר, מספר: עד שלא הגענו אל מתחת לזעורה, המח"ט לא ידע שגדוד 129 נלחם בקלע * וגם: צילומים חדשים מזירת הקרב בקלע, זמן קצר לאחר כיבושו

T-34 בקלע. הצוות הסורי, לפני שנטש את הטנק, דאג לפוצץ עם רימון את הקנה – קוטר 85 מ"מ (צילם זמן קצר לאחר הקרב: איתמר בן-דוד)

אירועי 50 שנה למלחמת ששת הימים כבר כאן. גופי תקשורת עסוקים בשבועות האחרונים לרגל האירוע בהכנת כתבות ופרויקטים שונים לקראת יום הזיכרון, יום העצמאות ובמיוחד לשבוע של ה-5 ביוני, היום בו פרצה מלחמת ששת הימים.

סמל גדוד 129 כיום

יחידות צבאיות החלו בשבועות אחרונים לקיים סיורים בעקבות קרבות הרמה הסורית ביוני 1967. אחד מהם נערך ביום ראשון השבוע (26.3.2017) כשחטיבה 8 ערכה לקציניה ולנגדיה סיור בעקבות לחימת חטיבה 8 בפיקודו של אלברט מנדלר, בהשתתפות חמישה מפקדים שנלחמו בששת הימים. מגדוד 129 הגיעו מ"פ ו' אילן לבנון, והמ"מ נחום גנצרסקי; מגדוד 377 היו אלה סמ"פ פ' יהודה ארזי והמ"מ אלישע שפירא; החמישי היה איתמר בן-דוד, קמב"צ חטיבה 8, שהיה בזחל"ם החפ"ק ביחד עם המח"ט מנדלר. יהודה ארזי שמח לראות את אילן לבנון, גנצרסקי ובן-דוד. "כולם היו חניכים שלי בקורס קציני שריון", התגאה.

הסיור החל בגבעת האם, המשיך וחלף ליד המוצב נעמוש ומשם עלה אל סיר א-דיב ולאחר מכן למחסום הקוביות לפני קלע, ובקלע עצמה. בכל עצירה סיפרו הקצינים הוותיקים על לחימתם. התחנה האחרונה היתה בבניין הפיקוד הסורי בששת הימים שבסמוך לקונייטרה.

האירוע התקיים בנוכחות המח"ט כיום, מג"דים, מ"פים ועוד, שנסעו בכ-20 ג'יפים. את כל האופרציה אירגן וניהל המדריך אבשלום שחר. לצערנו, נמנע מאיתנו להגיע לסיור. נעזרנו בשירותיו הטובים של נחום גנצרסקי, שהסלולר שלו צילם את התמונות מהסיור.

משתתפי סיור חטיבה 8 מודל 2017 – בעקבות חטיבה 8 של 1967. לבושים באזרחי מימין: אלישע שפירא, יהודה ארזי, נחום גנצרסקי, איתמר בן-דוד ואילן לבנון (כורע)

דיון ערני התנהל לגבי המקום שבו חטיבה 8 היתה אמורה לעלות לכיוון זעורה, אבל פספסה את הנתיב שתוכנן לה לאחר שגדוד 129 נמשך יותר מדי דרומה ועלה חזיתית כלפי מערך הנ"ט של קלע. בשלב זה הושמעה למשתתפי הסיור הקלטה של אלברט מנדלר, שבה סיפר לעיתונאים אחרי המלחמה על מהלך הקרב בפיקודו.

הדברים הללו הביאו את איתמר בן-דוד להעמיד על דברים על דיוקם. מה שמספר כעת בן-דוד שונה ממה שידוע מגרסתו של אלברט מנדלר לאחר המלחמה, כולל סיכומי מחלקת היסטוריה של צה"ל וכלה בספרים השונים. אפשר לומר, שינוי דרמטי מעט, המעמיד באור שונה את פרק התנועה של חטיבה 8 אל זעורה.

וכך סיפר מנדלר לעיתונאים לאחר המלחמה [להאזנה לתיאורו של מנדלר – לחצו על הצילום]:

"כאשר הסתבר שהכוח המוביל הזה [גדוד 129] נמצא במגע עם טנקים אס.יו-100 ועם תותחי נ"ט, ועובר וחולף ולוחץ דרך מחסומי נ"ט בדרך לקלע, היה ברור שאין טעם למשוך את כל החטיבה אחר הכוח הזה, ולכן הפניתי את שאר הכוח צפונה על ציר מקביל. די במהירות הגענו לכפר זערורה, השתלטנו עליו ללא קושי ופנינו שוב מזרחה לעבר יעדי זערורה העליונים".

בהמשך אמר מנדלר כי הוא שהחליט לפצל את הכוח – לקלע ולזעורה.

האומנם?

שוחחנו עם איתמר בן-דוד, ושמענו ממנו על השתלשלות העניינים. בן-דוד מספר שהוא עמד בקדמת הזחל"ם כשבידיו מפות, המח"ט אלברט מנדלר עמד באמצע ומשמאלו אבי יערי קמ"ן החטיבה. בן-דוד היה אחראי על הניווט ברמה הטקטית.

אל"מ אלברט מנדלר, מח"ט 8, יושב בג'יפ. מימין: נהגו. צולם בגזרת כונתילה, שם נלחמה חטיבה 8 בתחילת המלחמה (צילום: איתמר בן-דוד)

איתמר בן דוד: אלברט חשב שגדוד 129 נלחם בזעורה ולכן נע לשם בביטחון בראש החטיבה 

איתמר בן-דוד: "אני מסתייג ממה שסיפר אלברט בהקלטה, לפיה ברגע שראה שגדוד 129 הולך לקלע, הוא החליט לבוא מזעורה. זה לא מדויק. ההחלטה להגיע לזעורה היתה התוכנית המקורית של חטיבה 8, ובשלב הראשון המח"ט לא ידע שגדוד 129 נמצא בקלע".

לפני שנמשיך עם בן-דוד, נחזור מעט אחורה להבנת האירועים: משימת חטיבה 8 להבקעת הרמה הסורית היתה לעלות מגבעת האם ולהגיע לזעורה – הרכס העליון ביותר של הרמה. גדוד 129, שאותו הוביל המ"מ זאב חטין ועמו מ"פ ז' נתי הורביץ, לא כל-כך ידע לאן הוא אמור לנוע. לפי עדותו של חטין כאן בעבר אף אחד לא אמר לו שהכיוון הוא זעורה. הגדוד עלה על דרך הפטרולים הסורית ונמשך דרומה מדי, הגיע למוצב עוקדה ומשם עלה אל הכפר סיר א-דיב, שהוא למעשה מוצב קדמי של קלע. במהלך התנועה החל מתחם הנ"ט של קלע להפגיז את כוחות צה"ל המתקרבים. גדוד 129 חצה את הכפר סיר א-דיב ומשם המשיך ועלה אל קלע תוך שהוא נקלע לצוואר הבקבוק של מחסום הקוביות ולקרב קשה ורצוף אבידות, עד לכיבוש הכפר והמוצב.

בינתיים, זחל"מי הפיקוד של חטיבה 8 – של המח"ט מנדלר ושל קצין המודיעין, שינו בשלב מסוים כיוון. על-פי דבריו כאן של הקמב"צ בן-דוד, באיזור עוקדה הם ירדו מהדרך ונעו על טראסות לכיוון כללי צפון-מזרח, התחברו לציר הנפט במרחק משוער של כקילומטר אחד צפונית לסיר א-דיב, ונעו צפונה אל זעורה. בכל הזמן הזה חפ"ק חטיבה 8 לא הבחין בגדוד 129. למעשה, המח"ט סבר שגדוד 129 כבר נמצא בזעורה ונלחם שם, ועל כן הוא נע בביטחון אל היעד הזה כשהוא בראש יתר הכוחות – הטנקים של גדוד 377 וכוח גדוד 121 (חרמ"ש). לדברי הקמב"צ בן-דוד, רק סמוך לזעורה התברר למנדלר שהוא בעצם הזחל"ם הראשון בשטח אויב. גדוד 129 לגמרי לא היה כאן – הוא נלחם כ-4 ק"מ מאחור.

מבולבלים קצת? גם אנחנו – בהכירנו סיפור אחר. אבל איתמר בן-דוד נחוש בדעתו: "אנחנו היינו לפני סיר א-דיב, המשכנו לציר הנפט ומשם נסענו לפי התוכנית [לכיוון זעורה]. אנחנו הנחנו ש-129 נמצא גם הוא בדרך לזעורה".

איתמר בן-דוד

כבר ידעתם איפה זה זעורה? בן-דוד: "אנחנו ידענו כל הזמן. אני בתור קמב"צ חטיבה אחראי למפות ולניווט ולכל מה שקשור בזחל"ם הזה. הגענו לציר שלנו, פנינו לזעורה לפי התוכנית המקורית, והנחנו שגדוד 129 נמצא לפנינו. רק בשלב יותר מאוחר, כשאנחנו מגיעים לזעורה ולא רואים את 129, נוצר קשר עם נתי [מ"פ ז' בגדוד 129 שקיבל פיקוד על הגדוד לאחר פציעת המג"ד בירו], ורק אז הבנו שהם עלו לקלע. במצב זה לא היתה ברירה. הבנו שאנחנו צריכים לכבוש את זעורה ולהגיע אליהם בחזרה משם" [מכיוון צפון].

אז הגירסה של המח"ט מנדלר, לפיה הוא זה שהחליט לאור המצב שגדוד 129 יילחם על קלע ויתר חטיבה 8 תנוע אל היעד המקורי, איננה מדוייקת? "בהקלטה שאנחנו שמענו, אלברט אומר שברגע שהוא הבין שגדוד 129 הלך לקלע הוא החליט לכבוש את זעורה, ולאחר מכן להצטרף לקלע מכיוון זעורה, שמשם היה ציר יותר נוח לתקיפה. כי כל השטח שמתחת לקלע היה שטח השמדה נוראי, ואת זה ראינו בסיור [השבוע]. זה ללכת עם הראש בקיר. לאיזור כמו קלע צריך להגיע מהגבעות מדרום או מצפון, ולא ממערב. אני יכול לומר לך בוודאות כמעט מוחלטת, שההחלטה של אלברט להגיע לקלע דרך זעורה היתה החלטה לפי התוכנית המקורית, כשברגע שנודע לו ש-129 נמצא בקלע אז הוא חתך לכיוון שלהם. עוד דבר: גדוד 129 בעצמו לא ידע שהוא נמצא בקלע. הגדוד חשב שהוא נמצא בזעורה, כך שלא הגיוני שהמח"ט יחשוב שהגדוד נמצא בקלע כשהגדוד עצמו יודע שהוא בזעורה. כשהם ביקשו ארטילריה שתרד על זעורה והם ראו שהארטילריה לא יורדת אצלם, אז הבנו שכל הסיפור הזה לא בסדר, ואז הצלבנו".

מתי בדיוק אלברט הבין את התמונה? "הידיעה של אלברט שיש הסתבכות בקלע היתה רק כשהיינו בכניסה לזעורה".

תרשים, הערכה: חפ"ק חטיבה 8 [באדום] נע אחרי גדוד 129 [בכחול]. בעוקדה החפ"ק משנה כיוון ומתחת לזעורה מתבררת לאשורה תמונת הקרב שהשתבשה

אם כך, הזחל"ם שלכם מוביל את יתר כוחות החטיבה אל זעורה, מפני שהמח"ט סבור שגדוד 129 נמצא לפניו וכבר לוחם בזעורה. "חד משמעי נכון. יותר מזה: אנחנו הגענו ראשונים לזעורה עם הזחל"ם ואנחנו אלה שנכנסו ראשונים לזעורה, למרות שהחבר'ה מחטיבה 37 [הכוונה לגדוד 377] סיפרו שהם ירו והם כבשו. אנחנו נכנסנו לזעורה עם הזחל. לפני זה ניסינו ליצור קשר עם הטנקים של חטיבה 37 ולא הצלחנו".

ואז? "אחרי שלא נוצר קשר, אביק יערי [הקמ"ן] קפץ מהזחל"ם ורץ אליהם ואמר להם תיכנסו לתוך זעורה. זו היתה התוכנית, אבל 129 היה צריך להיות שם. כל זה קרה בזעורה התחתונה. יערי אמר לטנקים מ-37 להיכנס לזעורה, חזר אלינו לזחל"ם ואז אלברט אמר – בואו נתחיל להתקדם. זעורה לא היה מוצב מי יודע מה. היו כמה חי"רניקים ששכבו שם. אלה סורים שבזמן חירום הופכים לחיילים, זה לא צבא ממש. התחלנו להתקדם. אמר לי – שב ליד המקלע 0.3. ישבתי מאחורי המקלע וריססתי, וזה מה שכבש את זעורה. ואז למקלע היו מעצורים. שפכתי שם שמן מנוע מאיזה פחית, המשכנו לירות עד שחטפנו כדור בצינור הדלק, הזחל נעצר ואז קראנו לזחל"ם של המודיעין שגרר אותנו החוצה עם כבל, והכל תחת אש כזאת [לא רצינית]. אחרי זה עלינו לזחל המודיעין והמשכנו הלאה. נותרנו על הרכס בעיקוף של זעורה לכיוון קלע, כאשר גדוד 377 המשיך את הטיהור של זעורה".

סיפרת שהכוח הסורי לא היה רציני, אבל עובדה שהם נלחמו והצליחו לפגוע בטנק סמג"ד 377, בנצי פדן, ונהרגו שם שני טנקיסטים. "תראה, כשכולם חשופים בצריח אז אפשר להיפגע. גם עלינו ירו. אצלנו היה איזה בחורצ'יק אחד מגולני, לא זוכר מי, והוא ירה עם הרובה שלו מלמעלה. הזחל"ם ייצר קצת אש, כשהמטרה היתה להראות ליתר הכוחות את הכיוון, כי לא היה קשר".

עוד קודם לכן, זכורים לך הזחל"מים שנפגעו מתחת לגבית האם בתחילת התנועה? "משה חביב [סמג"ד חרמ"ש 121] חטף פגיעה ישירה. הוא היה לפנינו ואנחנו ראינו את זה אחרי שעברנו אותו. אלברט מאוד אהב אותו, גם אני הכרתי אותו מצהלה. זה לא היה מראה סימפטי. ראינו אחר כך גם את בירו יורד מלמעלה עם הג'יפ, יושב זקוף [לאחר שנפצע]. למעשה כדי לדעת מה קורה בגדוד 129, אלברט נכנס לרשת הפלוגתית וכל הזמן החלפנו רשתות כדי להגיע לאן שצריך. לדעתי, בעלייה של קלע היו שם טנקים שפעלו לבד, לא משהו מאורגן. כל פעם נתי היה אומר למישהו לאן לנסוע. נחום [גנצרסקי, מ"מ מ-129] סיפר שהוא עשה התגנבות יחידים, כמעט בלי לתאם עם אף אחד".

*****

בשלב זה נחזור שוב לגרסה נוספת של מנדלר על אודות הקרב. בסיור מפקדים ליעדים שנכבשו ברמה הסורית, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, סיפר מנדלר על לחימת חטיבה 8 במילים הבאות: "ב-12:30 בירו בסיר א-דיב עם הגדוד שלו. החפ"ק בצומת סיר א-דיב עם ציר הנפט. הטעות מתבררת. נמצאים תחת אש רצינית של מערך קלע. בירו מתחיל לתמרן לעבר קלע. הוא נפצע פעם ראשונה, מחזיק מעמד. אני מאתר מה כאן קורה, הפיקוד מתערב – 'מה קורה?'. מאתרים שבירו במגע עם קלע. ואז ההחלטה שלי, אישור של הרמ"ט: גדוד 129 תוקף את קלע חזיתית. יתר החטיבה עם החפ"ק פונים צפונה, עולים על ציר הנפט ורצים למשימה המקורית – זעורה".

כלומר, מנדלר מספר שהוא מזהה בזמן אמת את טנקי 129 בכיוון קלע, ואף קובע "החלטה שלי, אישור של הרמ"ט" – גדוד 129 תוקף חזיתית את קלע. איתמר בן-דוד מפריך כעת את הגרסה הזו.

הוא חוזר ומפרט שוב את מהלך העניינים: "אני הייתי ליד המפה. הגענו לאיזור שאחרי נעמוש, משכנו לכיוון ציר הנפט ואמרתי שמאלה, זה היה הכיוון שהחטיבה היתה צריכה לעלות. זה היה מסומן לי ככה. לא הסתכלנו שאין גדוד שנמצא לפנינו. בשום שלב לא ראינו את הגדוד. רק בזעורה התברר שהגדוד לא שם. רק שם אלברט הבין שיש בעיה. הוא לא ידע מה מצבת ההרוגים והפצועים".

מה קרה אחרי שיצאתם מזעורה והתחלתם לנוע דרומה אל קלע, על מנת לחבור לגדוד 129? "ברגע שהגענו לקלע מכיוון זעורה היתה בעיה של חבירת כוחות, כי היו עדיין טנקים סורים בין הבתים וידענו שכוחות שלנו נלחמים ושיש לנו נפגעים. ואז אלברט אמר לי – תקפוץ ותיצור קשר פיזי עם הגדוד. בהקלטה שלו אחרי המלחמה אלברט אמר שהוא שלח קצין סיור, אבל לא היה קצין סיור. הייתי אני, שהייתי גם קצין סיור וגם קמב"צ. קפצתי מהזחל"ם, הלכתי את ה-150 מטר ברגל, קפצתי לטנק של נתי והסברתי איפה כוחותינו. אחר-כך חבשתי אותו במצח, הוא קיבל שם רסיס. אחרינו בא הגדוד [377] שחיסל את האס-יו 100, שהיה צמוד לקיר מבנה ועשה את רוב האבידות לגדוד 129".

הקמ"ן יערי סיפר שלצורך זיהוי הוא נופף במפה לעבר כוחות גדוד 129 בקלע. "הוא נופף מהזחל"ם ואני הגעתי פיזית. נחום זיהה את ההליכה שלי".

תמונות ראשונות מקלע: צילומים – איתמר בן-דוד

במהלך השיחה עם איתמר בן-דוד התברר כי היה חמוש במצלמה. מיד לאחר שחטיבה 8 התחברה עם גדוד 129 בקלע, לקראת אור אחרון, בן-דוד לא ביזבז זמן, שלף את המצלמה והביא כמה צילומים בזמן אמת, שמראים מקצת ממה שקרה. לאחר מכן חבש את ראשו של המ"פ נתי הורביץ ומיד צילם.

9 ביוני 1967, בסביבות 18:00, שעה קלה לאחר כיבוש קלע. נתי הורביץ לאחר שנחבש ע"י איתמר בן-דוד עם שניים מאנשי צוות הטנק (צילום: איתמר בן-דוד)

קלע בידינו. המ"פ נתי הורביץ (מימין) עם המ"מ נחום גנצרסקי (צילום: איתמר בן-דוד)

SU-100 סורי בחלק העליון של קלע, זמן קצר לאחר כיבוש המקום (צילום: איתמר בן-דוד)

צריח שרמן M-51 מגדוד 129 מוטל על הקרקע, עדות לקרב האכזרי בכיבוש קלע

קלע, 9.6.67. איתמר בן-דוד נשען על זחל"ם החפ"ק ובידו קלצ'ניקוב. מה שקורה מאחוריו על מכסה המנוע מעניין יותר: המח"ט אלברט מנדלר (בגבו למצלמה) מתחקר לראשונה את המ"פ נתי הורביץ ושומע ממנו על אירועי גדוד 129

אנשי צוות הטנק של נחום גנצרסקי תופסים תנומה קצרה בסיומו של יום קרב מייגע ועקוב מדם

מול קונייטרה. אלברט מנדלר מאחורי ההגה, לצידו הקמ"ן אבי יערי שתופס נמנום. עומד מימין איתמר בן-דוד

איתמר בן-דוד ליד אחד הטנקים של גדוד 129 בקלע

צוות זחל החפ"ק של חטיבה 8 בצילום בקונייטרה. בן-דוד עומד מאחור שלישי משמאל. מימין: הליקופטר סיקורסקי (שהטיס כנראה את הרמטכ"ל ואלוף פיקוד צפון)

10.6.67. צוות הזחל של חפ"ק חטיבה 8 בצילום למזכרת

הקמב"צ סגן איתמר בן-דוד (מימין) ליד לוח המפות בזחל, עם אחד מאנשי הקשר בזחל"ם החפ"ק

נחום גנצרסקי: אנחנו חשבנו כל הזמן שהחטיבה מאחורינו

גם המ"מ נחום גנצרסקי נפעם למשמע סיפורו של איתמר בן-דוד. לאחר הסיור אמר לנו גנצרסקי: "בראיונות אחרי המלחמה אלברט אמר שהוא ידע שגדוד 129 נקלע ללחימה בקלע, שהוא לא יכול היה לנתק אותו כי הגדוד נמשך אחרי האש, שהוא הותיר שם את הגדוד ועבר למאמץ אחר [בזעורה]. זה יפה מאוד. אבל עכשיו מסתבר שרק בזעורה נודע לו ש-129 נמצא בקלע. לפני שהגיע לזעורה הוא חשב שגדוד 129 נוסע לפניו, ולכן הוא נסע ראשון [בזחל"ם], ורק אחריו נסעו גדוד 377 וגדוד 121. כלומר, רק כשאלברט הגיע לזעורה הסתבר לו שאנחנו בכלל נמצאים בקלע. מצד שני, אנחנו כל הזמן חשבנו שהוא מאחורינו. אני אישית לא ידעתי דבר, אני הלכתי אחרי כולם, אבל בפיקוד של הגדוד, כולל נתי [המ"פ-מג"ד נתי הורביץ], לא היה להם שמץ של מושג שהם [יתר חטיבה 8] לא הולכים על קלע".

מרץ 2017. נחום גנצרסקי ליד אנדרטת חטיבה 8

שאלנו את נחום מה הוא למד עוד מהסיור: "מדי פעם מתעוררים בי כל מיני הבזקים. הפעם שמתי לב ביתר שאת לרעיון הגדול של תוכנית מקבת – למה היא הלכה בדרך הזו של הצפון. ב-1974, דדו אחרי שעזב את הצבא התמנה ליו"ר דירקטריון צים, ואני הייתי מטעם צים בטייוואן. הוא בא לבקר אותי שם ועשינו קוקטייל. יצא לנו לדבר על מלחמת יום כיפור, כי זה היה הדבר הכי חם באותו זמן, אבל גם דיברנו על מלחמת ששת הימים. שאלתי אותו למה בחר בציר הצפוני כמאמץ העיקרי לכיבוש הרמה. הוא אמר לי, וגם רואים את זה בשטח יפה מאוד, שזה מכיוון שהרמה מחולקת על שלוש מדרגות. קו הביצורים הראשון בנוי על המדרגה הראשונה, כמו נעמוש, עוקדה ותל עזזיאת. הקו הבא מעליו זה תל פאחר וסיר א-דיב, שהם פחות או יותר על הרמה השנייה. הרמה השלישית זה קלע וזעורה. כל רמה כזו היא מדרגה, וכשאתה צמוד למדרגה לא רואים אותך. ולכן נבחר הציר מנעמוש לזעורה, ללכת לאורך המדרגות האלה, כך שמאיזור קלע וזעורה לא רואים אותך עד שאתה מגיע ממש לפאתי המוצבים".

אנשי חטיבה 8 כיום ביקשו להבין איך שניים-שלושה טנקים ששרדו מכל הגדוד נלחמים עם הראש בקיר, ומדוע לא חזרו לציר הנפט. לכך התייחס גנצרסקי ואמר: "מבחינתי זה לא היה משנה, כי כבר היו לפניי כוחות שהלכו לקלע, אז אני לא אלך לכיוון אחר. גם אם הייתי יודע, לא הייתי עוזב אותם, הייתי ממשיך ביחד איתם. זה הטריד אותם מאוד. הם רואים בזה נחישות והיצמדות למטרה בצורה מקסימלית. אחר-כך באו השאלות – לא היה לכם חי"ר? שום דבר? אמרתי להם – לא, לא היה".

לבנון: מתסכל שאלה שהיו בנבי יושע ובמיפקדה העיקרית לא הבינו את העניין ולא עדכנו את הכוחות

אילן לבנון, מ"פ ו' מגדוד 129, שנפצע בקלע, סיכם את הסיור: "התחדד לי שהחטיבה לא ידעה על הטעות בתנועה. איפה זה קרה ומתי זה קרה – הכל זה רשומון. בסך הכל המרחק בין סיר א-דיב לזעורה הוא 4 או 5 ק"מ, ואם זה התברר בקילומטר השלישי או הרביעי, אתה לא יודע. ברגע שנכנסנו לסיר א-דיב לא השארנו סימני דרך. היה רק טנק של זאב חטין שנתקע בדרך, וכל הכוח עבר קדימה. אלברט והחפ"ק שלו נסעו אחרי הגדוד שלנו, או אחרי יחידת החוד של 377 ולא הבחינו בסטייה הצידה. הדבר המאוד מתסכל הוא שאותם חבר'ה שישבו בנבי יושע [ממיפקדת גדוד 129] או המיפקדה העיקרית עם אמנון רשף, לא הצליחו להבחין ולאתר את העניין ולעדכן את הכוחות בשטח".

גם חפ"ק גולני בגבעת האם לא איתר בזמן אמת את סטיית גדוד 12 בדרך לתל פאחר, והם היו במרחק של כשני ק"מ בלבד, ולא רחוקים כמו אלה בנבי יושע. "נכון. בתנאי אמת לשחזר אותם ולקבל פרשנות מה היה ומה לא היה – זה די קשה. תראה, אם היו לנו בגדוד 30 טנקים כפול חמישה אנשים – אז יש לנו 150 סיפורים שונים".

נחום גנצרסקי מחזק את תחושת הרשומון: "לפעמים, כשאתה מספר את הדברים אחרי כל כך הרבה שנים, אתה לא בטוח אם מה שאתה אומר זה מה שחווית, או מה שסיפרו לך. הכל הופך לעיסה אחת. לפעמים אני בעצמי לא בטוח אם מה שאני מספר הוא נכון".

המ"פ אילן לבנון ליד אנדרטת חטיבה 8 ממערב לקלע

יהודה ארזי: "היה סיור מאלף. אני לא איש צבא מ-1992, אבל בנשמתי נשארתי איש צבא, ואף פעם בימי חיי לא הייתי בסיטואציה שבה לוקחים סגל של חטיבת טנקים ומעמידים מולו את זקני הדור. האמת היא שאף פעם לא נסעתי בציר שעשה גדוד 129. הם נכנסו לקרב עוד לפני שהגיעו לציר הנפט, הקרב משך אותם לקלע והם לא יכלו להתנתק. אתה לא יכול לומר לאויב – חכו רגע, אני עכשיו זז אחורה. הם לא הבינו שהם טעו, והקרב משך אותם לשטח השמדה. אלישע ואני דיברנו על זה שלמזלנו אנחנו הגענו לקלע מהמימד הגבוה. תראה, אני ידעתי כל השנים שנויפלד, שהיה המ"פ שלנו, ביחד עם אמנון שטיינר (שניר) ועם משה ממון היו בחיפוי לטובת גדוד 129. הסתבר בדיעבד שזה לא נכון, והגענו למסקנה, אלישע ואני, שהם נתנו חיפוי לזעורה".

על גרסת איתמר בן-דוד שמעמידה באור אחר את גרסת המח"ט, אמר ארזי: "הייתי פעם גרופי של היסטוריה צבאית, ולקח לי זמן להבין שלא כל מה שכתוב בספרים זה נכון. אלברט הבין את הטעות רק כשהגיע לזעורה, אבל בסיפורי הקרב שיצאו אחר-כך הוא רצה לצאת בסדר".

חטיבה 8 ליד האנדרטה של רפי מוקדי ויובל בן ארצי ז"ל

לכל הכתבות על חטיבה 8 שהתפרסמו בנעמוש [יומן קשר, עדויות, תחקירים, הקלטות ועוד] – לחצו כאן

——————————————————————–

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “"אלברט לא ידע"

  1. תגובה אינסטינקטיבית ראשונית לסיפור הזה: וואיי וואיי וואיי.

    אבל לפני שחורצים דין ומאמצים בחום את גרסתו של איתמר בן דוד, שנשמעת אמינה, כדאי לחזור לכל המסמכים הרבים שמצויים בבלוג הזה ויכולים לעזור להבנת הסיפור כולו – יומן קשר חט' 8, עדויות המח"ט, עדויות מג"ד 377, עדויות מ"פים 129 ו-377, מה אומר ריינר שהיה האחראי על בניית הסיפור ההיסטורי של פיקוד צפון בששת הימים, הספר "אלברט", ראיון עם הקמ"ן יערי ועוד ועוד – כדי לקבוע עד כמה מנדלר איבד שליטה על החטיבה (תזכורת: גדוד 129 נוסע לקלע, החפ"ק נוסע לזעורה, וגדוד 121 בשלב כלשהו הלך בכלל מסיר א-דיב קילומטר שלם דרומה. כל אחד נסע לאן שהוא מבין.

    זקני הבלוג מתבקשים לתרום את השני שקל שלהם להבנה של מה יש לנו כאן.

  2. עוד נדבך בסדרת הכתבות העוסקת בסאגת הקרב לכיבוש קלע, ושוב עדויות שנאמרות במרחק זמן כה רב… קצת סדר בדברים, כמי שחוקר לעומק את מורשת הקרבות של גדוד 377 מחטיבה 37, אינני יכול להטיל דופי בעדויות ותיקי חטיבה 8 על מעלליהם אך בהחלט יכול ומרגיש מחויבות להעמיד על דיוקם את הדברים הנאמרים בהקשר למעורבותו של גדוד 377 בזירת הקרב המדוברת ובעיקר פלוגה פ' של יענק'לה נויפלד עימה נמנו אבי, משה ז"ל ו-2 ידידי הקרובים יהודה ארזי ואלישע שפירא שנכחו בסיור המוזכר לעיל. לדאבוני חלק מהנפשות הפועלות לא עמנו עוד, כך שאינם יכולים להעיד בגוף ראשון, במיוחד מי שהיה סמג"ד 377 באותה עת. מעדויות קציני הפלוגה ומעדותו של הסמג"ד בנצי פדן ז"ל את פלוגה פ' לא הכווין או הוביל אף אחד לציר הנפט לעבר זעורה! בנצי עצמו דאג באופן אישי להעמיד את הסייר שלו בסיבוב לעבר ציר הנפט ולכוון את מחלקות הטנקים לעבר זעורה. יתרה מכך, בשל העובדה שגדוד 377 ישב שבועות בהמתנה ולמד היטב את צירי התנועה, התעקשו המג"ד וסגנו להוביל את תנועת החטיבה בפריצה, מה שבדיעבד אולי היה מציל את גדוד 129 מהתסבוכת אליה נכנס, אבל זו כבר הסטוריה. לצערי גם אלישע שפירא וגם יהודה ארזי, לא נמנים על קוראי הבלוג ולכן אינם יכולים להגיב על דבריו של בן-דוד, שמעדותו ניתן להסיק שכבש את זעורה לבדו עם זחל"ם בודד וניקה את השטח לקראת בואה של פלוגת השרמנים פ'. גם בהקשר לכניסה לקלע מכיוון זעורה דבריו של בן דוד אינם מדוייקים בלשון המעטה. באינספור כתבות בבלוג נמסרות שוב ושוב עדויותיהם של ארזי ושפירא על כך שמחלקת הטנקים שלהם היא זו שנכנסה לקלע לטהר אותה באופן סופי ואילו נתי גולן ושני טנקים נוספים משרידי 129 הגיעו מצידו השני של הכפר וחברו אליהם. ולמען האמת גם יהודה ארזי ידידי טועה במסקנתו שנאמרת כאן, לקראת סיומה של הכתבה. מחלקת הטנקים של משה ממון, ירתה גם ירתה לעבר קלע, במטרה לתת סיוע לטנקי 129, ולא לעבר זעורה כפי שהסיקו שני ידידי. ודרך אגב מחלקתו של אמנון שניר שמוזכר באותו הקשר, נעה באותה שעה על הציר לעבר זעורה עם שאר הפלוגה. .בכתבה שפורסמה כאן בבלוג בדצמבר 2014 נמסרת עדות בגוף ראשון של מפקדי המחלקות מפלוגה פ', עדות שניתנה כשנה לאחר המלחמה במסגרת תחקיר של מחלקת ההיסטוריה: https://naamoush.wordpress.com/2014/12/17/כל-פעם-שראינו-קסדה-היינו-מכניסים-לה-צרו
    בעדותו מספר אבי ז"ל: "בשלב שקיבלתי את הפקודה לנוע אחרי המ"פ נויפלד עלינו מזרחה. עברנו את דרך הנפט כ-200 מטר צפונית לסיר א-דיב. בהגיענו לסיר א-דיב מצד דרום ראיתי את הגדוד של בירו פרוש ומנהל קרב אש עם מוצבי קלע. בשלב זה שהינו כ-10 דקות במקום וסייענו לכוח של בירו, הצלחנו לפגוע ב-T-34 אחד, ולאחר מכן עלינו על הדרך שמובילה לסיר א-דיב חזרה, הגענו לסיר א-דיב ומשם המשכנו לעבר זעורה. זיהינו את הטנקים של בירו שניהלו קרב אש עם מוצבי קלע, היו ביניהם טנקים פגועים בשלב זה. ראיתי מספר פצועים שמסייעים אחד לשני בנסיגה לעבר הבתים של סיר א-דיב על מנת לתפוס מחסה. האש היתה איומה. היו שני טנקים שדלקו ויתר הטנקים המשיכו בירי". מעדותו זו עולה בבירור שניהל עם מחלקתו אש לעבר קלע ולא מוצבי זעורה המרוחקים בגבם, בדיוק בכיוון ההפוך, כפי שהסיקו בטעות, יהודה ארזי ואלישע שפירא.

  3. בברדק שהיה קשה לדעת מה אמת ומה לא , ברם לא אתפלא אם איבדו שליטה על הנעשה זה מאפיין את פני השטח הסבוכים ברמה וקשה למי שלא מכיר להתמצא בה, כמו שכתב קודמי הבחורים הגיעו מעומק הנגב ולא הכירו בכלל את גזרת הפעולה החדשה.
    מצד שני אינני מבין איך זחלם חפק שנסע בזנב שיירת הגדוד מאבד פתאום קשר עין איתם , זה לא הגיוני מה שהקמבצ מספר שהם כלל לא ראו את הגדוד שהיה לפניהם.
    דורש בדיקה נוספת.

  4. מתוך "בדרך ממרחביה" – ספרו של אבי יערי קמן החטיבה: "…. מפי קצין הסיירים שהגיע עם בירו הפצוע קיבל אלברט אישור לדבר שכבר ידע זה זמן-מה: הכוח תעה. יתר על כן, הוא הסתבך בקרב כך שלא ניתן היה לחלצו אלא בקושי רב ותוך איבוד זמן. כלומר, ההתקפה כולה השתבשה.
    כל אלה, החל בקצין האג"מ החטיבתי וכלה במפקדים בכירים אשר תמהו אם תעמוד מנהיגותו של אלברט גם בקרב, עתידים להיות לאחר הקרב על רמת הגולן לחסידיו המושבעים. ספקותיהם התפזרו כליל. ואולם מבחינתם, שעקבו אחר הקרב מתשדורות הקשר או מן הדוחות בכתב שלאחר המלחמה באה גולת הכותרת בפועלו של אלברט מאוחר יותר כאשר התייצב בראש יתרת הכוח שבידו והנהיגו להסתערות על זעורה.
    לאנשי החפ"ק הסמוכים אליו שראוהו עין בעין ושמעוהו ללא תיווך מכשירי הקשר היתה שעתו הגדולה כאן, בשטח המופגז שלמרגלות סיר א-דיב כאשר נראה שההתקפה כולה – המאמץ העיקרי של הפיקוד ואולי ההזדמנות האחרונה לגמול לסורים, ירדה לטמיון בשל טעות ניווט.

    בהמשך נכתב על הקמ"ן יערי שמתבקש להכין תוכנית תנועה חלופית שאותה אלברט מאשר.
    "…אלברט הציץ במפה ואישר במנוד ראש. אחר התקשר עם מטה הפיקוד, דיווח על אשר אירע ועל החלטתו: להותיר את הגדוד של בירו כשהוא ממשיך בלחימה לעבר קלעה ולהפנות את יתרת הכוח אל ציר זעורה. הפיקוד אישר".

  5. תגובה לגבי מה שנאמר החלטת מנדלר להטיל את משימת ההובלה לזעורה על גדוד129 ועשה זאת משום שהוא סמך יותר על כושר הלחימה של גדוד בירו ולא חשב שתהיה בעיית ניווט מאחר ולחטיבה הוצמד סייר בקי מפיקוד צפון. אלה דברים שלא ניתן לחזות מראש, מאחר שפתרו לכאורה את ענין הניווט בשטח הבעיה הגדולה המהותית הייתה פיצוח המערך הסורי והדבר הוטל באופן מתבקש על גדוד טנקי אם 51 שהיו מתקדמים קצת יותר מדגם הישן של השרמן .

    • האם הסתכות על נווט יחיד שאינך מכיר זה פתרון?
      עובדה שבירו לא התחשב בו ורץ קדימה, ללא ניווט כמו סוס אביר (מתכון ודאי לאסון).
      האם לא עדיף גדוד שלם שחי ונשם גם הוא את הגזרה, כגדוד מוביל?
      ואגב, גם לגדוד 377 היו שתי פלוגות M-51 במקור.
      בכלל, דברי הקמב"ץ אינם עולים בקנה אחד עם דברי הקמ"ן שהובאו בזמנו. ודברי הקמ"ן אינם תואמים במדויק לדברים שאמר בתחקירים.
      נראה כי נועם ממון מצביע כאן על עובדות ומסיק מהן מסקנות מתחייבות.
      קיבוץ הדברים כולם מעורר מחשבות נוגות אודות הכנסת חטיבה 8 לקרב, לאחר מספר ימי לחימה בדרום ונסיעה ממושכת לצפון ושיקול הדעת שנעשה והופעל לפני ובעת ניהול הקרב.
      נראה שהפעם אל המלחמות נלחם לצד היהודים

  6. אלישע שפירא, מ"מ בפלוגה פ' מגדוד 377: איני בא לשפוט איזה מהגרסאות מדויקת יותר. כבוגר שלוש מלחמות, כמ"מ בששת הימים, מ"פ ביום כיפור ומג"ד בלבנון הראשונה, אני מודע לפערים ("רשומון") בראיית הקרב ובהבנתו. הדברים נכונים בזמן הלחימה ולאחריה, ובוודאי שהם נכונים לאחר חמישים שנה. במרחק הזמן קשה לזהות מה הבנו וידענו בזמן אמת ומה למדנו והוספנו בדיעבד. כך או כך, ברור שגדוד 129טעה בניווט, ניהל קרב קשה בתאי נחיתות קרקעית מול הסורים והגיע בכח קטן מאוד לשטח השולט ב"קלע". ברור שהכח של גדוד 377 שהיה תחת פיקוד חט' 8 היה הכח הלוחם שכבש את זעורה וחלק מפלוגה פ' של הגדוד הסתערה על קלע מהכיוון הנכון ותרם תרומה משמעותית, אולי מכרעת, לכיבוש קלע. למחרת הובילה פלוגה פ' את כל החטיבה לקונטרה ונכנסה ראשונה אל העיר, ללא התנגדות סורית כלל. בדיעבד ובמרחק הזמן כולנו תרמנו לכיבוש הרמה, למרות התקלות שלצערנו קרו וקורות בכל המלחמות.

  7. כל העסק לא היה מאוד מקצועי. מההכנה של היחידות והציוד שלהן, דרך הכנסת החטיבה שהגיעה מקצה הנגב ללחימה במתאר שבכלל לא התכוננה אליו, בעיות הניווט ובעיות הפיקוד הבכיר שנמצא כבעייתי בלא מעט חטיבות בצה"ל של 67' וגם אחר כך. בצה"ל אז, כמו היום, לתפקידים בכירים מינו אנשים בעיקר על סמך קשרים ולא כישורים. את הצבא ניהלו החבר'ה מהפלמ"ח וההגנה, שלא כולם השתלמו בבתי ספר צבאיים מקצועיים ולא יכלו להסתמך על איזה ניסיון פיקודי רב שנים, כי הצבא היה צעיר. לא פלא, שאת המלחמה ניצחו החיילים והקצינים הזוטרים ולא הגנרלים, למרות שאת התהילה אחר כך הם שמרו לעצמם.

  8. כדאי לקרוא את הראיון עם מחבר הספר "ההר" העוסק בקרב הראשון לכיבוש מחדש של החרמון ב-73.
    והנה עיקר דבריו על הפיקוד מרמת המח"ט ומעלה:

    "אין לי טענות אל דרורי. אני לא מאשים אותו ואין לי מרירות או כעס עליו. הוא בדיוק כמונו, אם כי ברמה פיקודית גבוהה יותר. אנ י לא שופט בני אדם. אבל היו קצינים ברמות הגבוהות שנתנו את הפקודות".

    הקצינים האלה, על פי ספרך, הם האוגדונר, אלוף הפיקוד והרמטכ"ל. רפאל איתן (רפול), יצחק חופי ודוד אלעזר בהתאמה. אבל כלפי אמיר דרורי, נדמה שאתה מנסח כתב האשמה נוקב. מוטי המ"פ אומר לבן דמותו של דרורי, בקטע שהוא אגב יוצא דופן בכך שניכר בו כי הוא יוצא מגרונך באופן ישיר, את הדברים הבאים:

    "אתה פשוט חובבן מחורבן. אתה וכל החברים שלך פשוט לא יודעים את העבודה. בזה מסתכם כל העניין.

    אתה יודע מה, אם זה היה תלוי בי לא הייתי נותן לך לפקד אפילו על מחלקה בפלוגה שלי. לא לך ולא לאלוף הפיקוד ולא לרמטכ"ל צבא הגנה לישראל בכבודו ובעצמו. אני לא חושב שאתם מספיק טובים בשביל זה".

    "זה נכון. אתה צודק לחלוטין. אולי מבחינה ספרותית זה לא נכון, אבל אין לי יומרות ספרותיות. היה לי חשוב להבהיר את הרגשות שלי".

    הספר שלך הוא כתב אשמה נגד אמיר דרורי.
    "אתה צודק. אי אפשר לעקוף את העניין הזה. אני לא כועס עליו. אבל שאלתי
    את עצמי הרבה פעמים, ואני הייתי אז בקושי רב"ט, איך למען השם נתנו לנו
    באור יום, בעשר בבוקר, לעלות לחרמון בזחל"מים פתוחים כשאתה יודע שיש שם
    חיילי קומנדו סורי, בלי סיוע אווירי. איך נתנו לפאש לות האלה לקרות, אפילו
    בנתונים של היום השלישי למלחמת יום כיפור. למה לא חיכו ללילה? מה זה היה?
    אני יודע מה זה היה. זה היה היבריס קולוסלי. עיוורון טוטאלי ומוחלט".

    ……..
    זה היה קרב לא גדול, בסך הכל מדובר בפלוגה, אבל היתה שם שחיטה טוטאלית שהיוותה התגלמות של כל הטמטום,

    ______________________________________________________________________________________
    זה קרה 6 שנים אחרי קרב תל פאחר!
    – תקיפה באור יום
    – נחיתות טופוגרפית
    – זחל"מים, אותם זחל"מים.
    – מג"ד הרוג.
    – אין סיוע אויר
    ומה המסקנה של הכותב שהיא גם המסקנה שלי מתל פאחר?
    "אתה פשוט חובבן מחורבן. אתה וכל החברים שלך פשוט לא יודעים את העבודה. בזה מסתכם כל העניין. "

    • לא פעם ולא פעמיים כבר נכתב כאן בבלוג שאותם מח"טים "מהוללים" של 67' הפכו על כנפי אלבומי הניצחון לאלופים ולאוגדונרים של 73' והתוצאה העגומה ידועה. היו לנו כאן בצפון את זה שלא ראה ואת ההוא שלא שמע אבל את כולם ראו אחר כך במסיבות הניצחון.

  9. דני ידידי

    לא מקבל את ההקבלה בין שתי הקרבות.

    התנאים המדיניים ערב כיבוש הגולן היו כאלה שהכוחות פעלו תחת לחץ זמן.

    אזכיר לכולם כי בלילה שבין חמישי לשישי סוריה הודיעה לאו"ם שהיא מקבלת על עצמה להפסיק את האש.

    ושאף אחד לא ישמע סוריה אכן הפסיקה את האש.

    סוריה נתמכה אז על ידי רוסיה מעצמת על באותם הימים, ודיין חשש להתעמת איתה ולכן התנגד לכל פעולה נגד סוריה.

    רק בבוקר שישי שינה דעתו וניתנה הפקודה לעלות על הרמה.

    כנראה שלא היה זמן לשנות את הטופוגרפיה ולהגביה את עמק החולה לגובה מעל הרמה הסורית.

    כנראה שאם היו מחכים ללילה ( כפי שהיה התכנון המקורי ) היינו מחכים עד היום.

    לגבי שימוש בזחלמים – מלכודת מוות מששת הימים ועד צוק איתן.

    אני התנדבתי לגולני משתי סיבות עיקריות האחת הקירבה לבית. אילו הייתי הולך לגדוד 51 הייתי יורד ברגל מאחוזה לטירה . והשני חוסר הרצון להיכנס למלכודות המוות של הטנקים ושל הזחלמים.

    חיל האוויר – היה גיבור המלחמה הכוחות פעלו על בסיס שמים נקיים ( פה ושם בשוליים היו כמה חדירות של מטוסי אוייב )

    את עיקר העבודה הם עשו בעומק הרמה ומנעו הבאת תגבורות לקו הראשון ויצירת אנדרלמוסיה כזו שהצבא הסורי התקפל לכיוון דמשק.

    אז נכון שהסיוע לכוחות הקרקע בצמידות לעליה לרמה היה חלש עד בלתי קיים,

    על זה כוחות הארטילריה היו צריכים לתת מענה

    הם נתנו מענה טוב כזה על תל עזזיאת , במידה פחותה בהרבה על תל פאחר.

    לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו אותם העוצמות שהופעלו על ידי סוריה במלחמת יום כיפור היו מופעלים כאשר הרמה בידם.

    תוכניות לחיתוך הגליל הגעה לחיפה היו להם כבר במלחמת ששת הימים.

    יש האומרים כי לא הייתה פורצת מלחמת יום כיפור אילו לא הייתה פורצת מלחמת ששת הימים.

    אני לא קונה את זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s