מלחמה בלי אף פגז

עד מלחמת ששת הימים היה שמיר הישוב המזרחי ביותר בגבול עם סוריה * במשך השנים סבל גם הוא מהפגזות ומהטרדות, אבל במינון נמוך * בצרפת דיווחו ביוני 1967 שהוא נמחה מעל פני האדמה * סיפורו של המשק בצל הרמה, בתוספת צילומים משנות ה-50 וה-60 

חייל על משמרתו על הדרך בין שמיר לכפר סאלד (צילום: משה מירון)

כמה ישובים ישראליים לפני מלחמת ששת הימים יכלו לספר שהם שכנו כמטחווי יריקה מקו הגבול עם סוריה? את הטבלה מובילים בקטגוריה הזו רק שניים: כפר סאלד ושמיר. על-פי מפות 1967, בין הבתים המזרחיים ביותר של שני ישובים אלה לבין הגבול הפרידו כ-200 עד 300 מטר בלבד. כל יתר הישובים מזדנבים מאחור (לשם השוואה – קיבוץ דן מרוחק כקילומטר אחד מהגבול). לארטילריה הסורית זה לא שינה הרבה. היא הגיעה לכל ישוב ברדיוס של עשרה ק"מ ואף יותר. מבנים ושדות, לולים ורפתות נפגעו ונהרסו בהפגזות לאורך שנות העימות, ובפרט בקרב הארטילרי שניטש החל מיומה השני של מלחמת ששת הימים ועד ל-10 ביוני, היום בו הושלם כיבוש הרמה הסורית כולה.

בדו"ח נזקי הישובים של המלחמה, שחובר על-ידי קצין ההגנה המרחבית של פיקוד צפון, מפורטים הנזקים שנגרמו מדי יום. אם בכפר סאלד נפגעו במהלך ימי המלחמה כ-50 בתים ומבנים, כמה אמור היה לחטוף שמיר שממוקם אף הוא בקירבה יתרה לגבול? לא להאמין, אבל שמיר לא סבל משום נזק ואף פצצה לא נפלה בשטחו. זה מה שזוכרים החברים וזה מה שמשתמע מדו"ח נזקי הישובים. קיבוץ דן הופגז קשות והותקף פיזית על-ידי טנקים וחי"ר סורי; גדות ותל קציר חטפו כהוגן; פגזי הסורים לא חסו גם על עין גב, חולתה, להבות הבשן, כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה, דפנה ושאר ישוב. אפילו ראש פינה הרחוקה ספגה מטח קטלני. רק קיבוץ שמיר יצא ללא שריטה.

האם קציני הסיוע הארטילרי הסורים התרשלו עד כדי כך, או שמטוב-לבם החליטו לחוס על חברי שמיר ולהוציאם ממעגל האש המאסיבי שלהם? את התשובה לא נדע.

אלא שבאותם ימים היו כאלה ששמעו סיפור אחר לגמרי. למשל, בצרפת היה מי שדיווח שקיבוץ שמיר נמחה מעל פני האדמה.

הנה ציטוט ממכתב שהתקבל אצל משפחת אילת בשמיר. הכותב הוא יהושע סובול (לימים המחזאי והבמאי), שהיה אז כתב "על המשמר" בפריז: "אברהם ועדנה, אלון יואב היקרים: סוף סוף קיבלנו מכם אות חיים בצורת מכתבו של אברהם, ונשמנו לרווחה. ראשית, שאברהם בריא ושלם, ושנית שקיבוץ שמיר שלם. וכאן עלינו להסביר את עצמנו. ביום האחרון של הקרבות (נדמה שזה היה שבת) פתחנו את ה'פיגארו', ועינינו חשכו: בעמוד הראשון של העיתון, בידיעה הראשונה, סופר לא פחות ולא יותר שקיבוץ שמיר נמחה מעל פני האדמה. הופיע שם הסיפור על גבעת העקרבים (מילה במילה!), תוארו גינותיו של מנדל (בלי להזכיר את שמו) אשר צצו בין הסלעים וכו'. והנה, סיימה הידיעה, מזה כמה שעות כל זה לא קיים עוד. הגינות הרוסות, הכל חרב, והאנשים נקברו חיים בתעלות הקשר. ממש במילים אלה. אמרנו לעצמנו שאם הפיגארו מצא לנחוץ להקדיש לכך את עמודו הראשון וכתב רק על שמיר, מן הסתם הדברים בגו. אצנו לקרוא את על המשמר ושם לא מצאנו אומנם הדים לכך, אבל לא היינו שקטים, עד שלא בא אתמול מכתבו של אברהם ובישר לנו שאף פגז לא התפוצץ בקיבוץ. אכן נס".

מבט מהעמק אל קיבוץ שמיר והרמה הסורית (צילום: משה מירון)

מבט מהקיבוץ אל הרמה הסורית

תקריות האש לאורך השנים

מעריב, דצמבר 1958

—                                                                                 מלחמת ששת הימים עברה בקיבוץ שמיר בקלות יחסית, אבל מאז עלייתו על הקרקע ב-1944 הוא ידע תקריות גבול והפגזות. אחת הגדולות היתה ב-3 בדצמבר 1958 – הפגזה שבה נפגעו מבנים ונהרגו פרות, והנזק הוערך בכ-100 אלף לירות.

עד 1956 קישרה דרך מזרחית בין שמיר לכפר סאלד. באמצע הדרך, כ-300 מטר ממזרח לה, שכנה עמדת תצפית של הסורים. עוזי צור, אחד מוותיקי שמיר, זוכר את עצמו כנער הולך לא פעם בדרך הזו, את החיילים הסורים צועקים לו "ילד תעל הון", והוא לוקח את הרגליים ובורח משם.

צור, שבמלחמת ששת הימים היה מ"פ בגדוד הצנחנים 65 (שכבש את ג'לבינה) וב-1974 השתתף בחיסול חוליית מחבלים שחדרה לקיבוץ ורצחה שלוש נשים, מאשר שבמלחמת ששת הימים הקיבוץ לא ניזוק כלל, ושגם ב-19 השנים שממלחמת השחרור לא סבל המשק באופן מיוחד, על אף קרבתו לגבול הסורי. "הרמה הסורית היתה יותר אלמנט פסיכולוגי. לא נעים לדעת שאתה בתצפית שלהם. לפעמים הם היו יורים צרורות מעל הקיבוץ. היו מספר תקריות באיזור דרבשיה, ששם היו לנו אדמות באיזור החולה המיובש. שם נפצע לנו פעם טרקטוריסט, ואני עצמי חילצתי די-8 שפתח תעלה מתחת למוצב סורי והם ירו. עליתי לטרקטור ונסעתי משם ברוורס".

הטרקטוריסט המדובר הוא נדב בולר, חבר קיבוץ שמיר, שהטרקטור שלו עלה ב-חודש מרץ 1967 על מוקש בשדות המשק באיזור דרבשיה, כשמונה ק"מ דרומית לשמיר [לסיפור המלא – לחצו כאן].

כתבה ב"על המשמר" 1967 (להגדלה – לחצו)

תקרית אש גדולה שארכה כשש שעות, והתנהלה אף היא הרחק מהקיבוץ, נרשמה ב-2 ביולי 1964, במהלכה ירו הסורים ממוצבי עין תינה ותל הילאל על חקלאים ממטולה שעיבדו את אדמותיהם באיזור כביש מע"צ [כביש 918]. לאחר אותה תקרית נשלח מקיבוץ שמיר מכתב לסא"ל צבי רסקי, מפקד גוש תל-חי האחראי על הגזרה, וביקשו לדעת האם נורתה אש גם לכיוון אנשיהם. רסקי השיב בשלילה וכתב: "מאשר שבתאריכים 7-6-5 ליולי ביקשתי מכם לא לעבוד במרחק של פחות מקילומטר אחד מדרך מע"צ, אלא מערבה משם".

גזרת כביש מע"צ/אשמורה בערה מספר ימים באותו שבוע. הסורים מאסו בעבודות החקלאיות הישראליות בשטחים מפורזים. לדעתם של הסורים שטחים אלה אסורים בנוכחות ישראלים. לעומת זאת, ישראל ראתה בשטחים המפורזים מקום שאפשר לעבד את האדמות, אבל ללא נוכחות צבאית.

שמיר לא נפגעה ישירות מאותן תקריות, אבל כן ניזוקה כפי שניתן ללמוד ממכתב שיצא ממזכירות המשק למס רכוש: "הרינו להודיעכם שבליל יום ב' 2 ביולי ש.ז נשרפו שטחי מרעה שלנו מצפון וממזרח למשק כתוצאה מיריות הסורים צפונית מכפר סאלד. הדליקה הגיעה לשדות שלנו, כאמור לעיל, בלילה וכ-100 מחברי המשק גויסו לכיבוי השריפה הענקית שעמדה להתפשט לעבר המטעים והחצר. החברים עמלו שעות רבות בשטח הררי קשה ומסולע ולמחרת היום שותקה חלקית העבודה בענפי המשק ובבתי המלאכה. נבקש לשלוח לנו טופס מתאים להגשת התביעה". על החתום י. פיקמן.

חברי קיבוץ שמיר בתעלות קשר במהלך מלחמת ששת הימים (צילום: משה מירון)

שמיר במפת מודיעין פיקוד צפון 1967

משה מירון, מוותיקי שמיר שצילם חלק מהתמונות המתפרסמות כאן, מספר שחברי הקיבוץ חוו את הרמה הסורית יום-יום. "בתקרית של 1958 קיבלנו כאן 200 פגזים. לפני ששת הימים ספגנו כאן לא מעט. במלחמה עצמה ישבנו על גג המקלט והסתכלנו על המלחמה".

1967, שמיר מכיוון מעיין הדופיילה

בצידו המזרחי של הקיבוץ זורם מעיין הדופיילה, שגרם מדי פעם לתקריות סביב הטיית המים על-ידי הסורים.

ב-11 באפריל 1967, ארבעה ימים לאחר תקרית השיא בין ישראל לסוריה, שבמהלכה הופלו שישה מטוסי מיג, שלח קיבוץ שמיר מכתב לגורם בפיקוד צפון ובו ביקש את חוות דעתו: "בהמשך לשיחה שקיימנו בנושא אספקת המים לקיבוץ שמיר, אתאר את הבעיה ואת הפתרונות המתחייבים לדעתנו: כיום מבוססת אספקת מי שתייה והשקייה לשמיר על שני מקורות: א) מעיין דופיילה הנובע בסוריה ונתון לשליטתם המלאה. ב) מעיין שמיר, הנובע 1.5 ק"מ מצפון למשק ומרוחק כ-100 מטר מהגבול הסורי. גם מעיין זה נתון לשליטת הסורים ועלול לשמש כאובייקט לחבלה. בחצר המשק ישנה בריכת אגירה למי השקאה בלבד. אין כל מאגר מי שתייה שישמש כרזרבה לשעת חירום.

"מניסיון ההפגזה בקיבוץ שמיר בשנת 1958 ולקח הפגזת קיבוץ גדות בימים אלה, למדנו שהפגזה לא ממושכת עלולה להביא ניתוק קווי אספקת המים ולמחסור מיידי במי שתייה באם אין בריכת אגירה למי שתייה. הוועדה הציבורית שקמה ב-1958 לאחר הפגזת שלושה ישובים – חולתא, להבות הבשן וקיבוץ שמיר, קבעה שיש לבנות מאגרי מים תת-קרקעיים בישובי הקו הראשון. אנו מתכננים החלפת הדופיילה במפעל הדן כמקור מים ולבנות בריכת אגירה מוגנת בת 500 מ"ר למי שתייה".

חנן יניב: תקרית ה-13 בנובמבר חרוטה בי לכל החיים 

חנן יניב

אירוע קשה במיוחד בתולדות עימות קו הגבול ישראל-סוריה התרחש ב-13 בנובמבר 1964 במוצב תל דן. קיבוץ שמיר לא היה חלק מהתקרית, אבל חנן יניב, תושב הקיבוץ, שהיה אז רב סמל בחיל החימוש, לא שוכח.

יניב: "שירתתי במסגרת גוש תל-חי, שהיה אחראי על כל האיזור. היינו במחנה צבאי בחורשת טל. היינו מטפלים שם בין היתר בתותחי 57 מ"מ שהיו מוסתרים בישובים, ברפתות ובכל מיני מקומות. על פי ההסכם, היה אסור להחזיק פה תותחים, אבל החזיקו. יום אחד החלה הפגזה אדירה, דבר כזה עוד לא היה פה. שכבנו כולנו ולא יכולנו לזוז. קיבלנו בקשר שיש הרבה נפגעים בתל דן ולא מצליחים לחלץ אותם. הזעיקו אותנו כדי שנתקן תחת אש מקלעים של 20 מ"מ. הגענו לשם בחצי זחילה. היו שם הרוגים, שאחד מהם הכרתי. זו היתה בשבילי מכה אנושה והיה לי קשה לתפקד אחרי זה. היו שם נפגעים שהיה צריך לחלץ החוצה, אי אפשר היה להגיע אליהם והסורים לא הפסיקו לירות. ה-13 בנובמבר זה תאריך שחרוט לי כל החיים. אף פעם לא דיברתי על זה. זה היה בשבילי יותר חזק מהאירוע שהייתי בו במחנה עמוס במלחמת ששת הימים: מטוס טופולב נפל שם ואני אספתי את הגופות [16 חיילי צה"ל נהרגו]. את חמשת העיראקים שהיו במטוס אספנו בשקיות תחמושת. הם נראו כמו חתיכות עוף ומאז אני לא אוכל עוף".

תעלות קשר בקיבוץ (צילומים: משה מירון, 1967)

הניצנים ליד המקלטים

ילדי המשק מעל תעלות (צילום: משה מירון)

קיבוץ שמיר יולי 1962 (צילום משה פרידן, לע"מ)

הבקר של קיבוץ שמיר, 1962 (צילום משה פרידן)

קיבוץ שמיר ינואר 1967 צילום פריץ כהן

תקופת הכוננות והמלחמה

עם תחילת תקופת הכוננות וההיערכות המוגברת משני צדי הגבול, שונו נוהלי העבודה בשדות. הנה ההנחיות שהעביר המא"ז של שמיר ב-26 במאי 1967: "בצד הסורי של הגבול ישנם ריכוזים ותכונה בלתי רגילים, לכן עבר גם צה"ל לכוננות מלאה. עלינו להיות נכונים עד כמה שניתן יותר. אין עובדים מחר בשום מקום מחוץ לגדר עצמה. הלוחמים עצמם ישהו במוצבים וימשיכו בהתקנתם יחד תפרסעם האנשים מן החוץ שיבואו לעזור. הוראות מפורטות יותר – בעל פה. הילדים לא יעזבו את סביבת בתי ילדים. הוראות נוספות תבואנה לפי הצורך".

ה-6.6 – היום שלמחרת פרוץ מלחמת ששת הימים היה המופגז ביותר. הסורים הרעישו את כל הישובים הישראלים החל מעלות השחר. עלון הומוריסטי שהתפרסם באותו היום בשמיר תיאר את התחושה:

כאמור, קיבוץ שמיר לא נפגע בהפגזה הקשה של ה-6 ביוני 67, אבל אחד מתושביו נהרג מהפגזה זו: יוסי גרינבלט, חייל מילואים בן 24 מחטמ"ר 3, מנפילת פגז בתעלת קשר בחצר משטרת ראש פינה, שם הסתתר. עמו נהרגו מאותו פגז שבעה חיילים נוספים.

מכתב ברכה של מאיר יערי עם סיום המלחמה (מארכיון קיבוץ שמיר)

תמונות מקלטים מקיבוץ שמיר / צילומים: אברהם אילת

מכינים בור למקלט חדש: קיבוץ שמיר יושב על סלעי בזלת ובכל שלב היו צריכים לפוצץ כדי להתקדם לעומק

עבודות לבניית מקלט בשמיר

בית שנפגע בהפגזה

חברי שמיר בפתח המקלטים (צילומים: אברהם אילת)

בפתח מקלט

חברים בעמדות המתנה בפתח מקלט

אם ותינוקה בפתח מקלט

תינוקות המקלטים של קיבוץ שמיר

כיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים הגדילה משמעותית את שטחי המרעה של הבקר, המשתרעים כעת לכיוון מוצבי הסורים בעבר בעוקדה, סיר א-דיב וקלע.

תודה לארכיון קיבוץ שמיר ולמנהלת יהודית מסד על העזרה בהכנת הכתבה

שמיר כיום

שמיר מהרמה

עמק החולה ורמות נפתלי מכיוון הקיבוץ

מעיין הדופילה הנובע בשטח הקיבוץ

הבקר של שמיר בשטח. הרמה הסורית הגדילה את שטחי המרעה של הקיבוצים במאות אלפי דונם

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “מלחמה בלי אף פגז

  1. כתבה יפה וראויה .
    הקיבוצניקים היו גיבורים אמיתים של תקופה, הקימו בתנאים קשים ישובים מבודדים.
    נאחזו לאורך הגבולות עם אפס אמצעים ועמדו מול היתנכלויות ערבים מחבלים הקימו משקים לתפארת ויצרו תעשיה פורחת.
    כואב הלב שהיום משמיצים את הקיבוצים בלי בושה ושוכחים את תרומתם הרבה לפיתוח המדינה ולביטחונה.
    כל הכבוד לשמיר וליתר ישובי הגבולות. צריך להוקיר אותם ולתת להם פרס ישראל.

  2. זוכר את ההפגזה על קיבוץ שמיר ב1958. למדנו במוסד בקיבוץ עמיר וילדי שמיר למדו איתנו וראינו איך מפגיזים את קיבוץ שמיר וילדים רבים פרצו בבכי מכיוון שההורים שלהם היו בשמיר והם ראו את האש שפרצה בקיבוץ.

  3. קיבוצי הגבול היו שק חבטות, לא קל לגדל ילדים תחת הפגזות והאזעקות. מי שהיתה אמא עם ילד או שניים ששהו שעות רבות ואף ימים במקלט יודע על מה אני מדבר. המקלטים היו סיר לחץ אנושי מבעבע, בחוץ רעמי פגזים ורעש מטוסים צוללים, הילדים בוכים ודורשים להפסיק את הרעש האיום, והצורך להפחית מחרדותיהם, כל הזמן להעסיק אותם, לשיר להם שירים,להמציא משחקים חדשים, לקרוא להם את אותו סיפור מאה פעם. ילדים אלה גדלו עם טראומות וצלקות נפשיות, היו משפחות שלא יכלו לסבול יותר ועזבו ואלו שנשארו הם עדות לעוצמה אנושית, עצבי ברזל ועמידה סבלנית במבחן זמן במציאות מסובכת. טוב שהתפטרנו מהסיוט שנשקף מבעד לחלון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s