ספר גדוד 33 (חלק ג')

"חלפון הרים את משקפיו, נטל את המשקפת בידו האחת ואת מכשיר הקשר בידו השנייה. עתה הרים את ראשו. יוסי ו' ("מוסמוס") צעק לעברו – "חלפון, אל תרים ראש!". אולם חלפון הספיק לומר במכשיר "נדב כאן חזיז". עם גמר המשפט שמענו צעקה חטופה – "איי" * פרק ג' ואחרון מתוך ספר גדוד 33 בששת הימים

לזכר המג"ד חלפון. הכיתוב על השלט – "פרץ בראש אנשיו בעת כיבוש תל הילאל" – אינו נכון. חלפון נהרג בקרב על כתף דרדרה

ספר גדוד 33 נכתב ויצא לאחר מלחמת ששת הימים ביוזמת מפקדיו וחייליו. גדוד החי"ר במילואים, שתפקידו היה הגנת הגבול באיזור יסוד המעלה וחולתה, הוא זה שכבש את מוצב תל הלאל ואת דרדרה הערבית. במהלך קרב זה איבדה פלוגה ד', שעלתה לתפוס את כתף דרדרה, חיילים רבים. כן נרשמו הרוגים ופצועים רבים מהפגזות הסורים על דרך מע"צ והאיזור כולו בזמן התנועה אל היעדים. במהלך הקרב בכתף דרדרה נהרג המג"ד יצחק חלפון.

גדוד 33 מילא עד תום את המשימה שהוטלה עליו ע"י פיקוד צפון וחטמ"ר 3 – התקפות הטעיה להסחת הדעת מההבקעה העיקרית שהחלה מעט לאחר מכן בגזרת גבעת האם.

כריכת ספר גדוד 33

עורך הספר, עמיהוד ישראלי (נפטר לפני כשבע שנים), היה אחד מחיילי הגדוד. בהקדמה כתב כי בתיאורים בספר שאותם כתבו מפקדי הכוחות השונים אין מיצוי מלא של תנאי הקרב: "יש לקחת בחשבון כי המפקדים רשמו את תיאוריהם באורח סובייקטיבי וקרוב לוודאי שפה ושם נפלו טעויות כלשהו, במיוחד בעיתוי לוח הזמנים של האירועים המוזכרים. אין להתפלא על כך, שהרי בסערת הלחימה אין מנהלים פנקסי זכרונות. רצף האירועים המהמם והתפניות החדשות בשלבי המערכה עשויים לשבש כלשהו את זכרון הכותב, ואילו מרחק הזמן משכיח פרטים שונים שחשיבותם משנית".

הספר נפתח ביומן כללי של אירועי הגדוד מימי תקופת הכוננות, ולאחריו מובאים דברים שכתבו מח"ט 3, סמג"ד 33, המ"פים, הרופא ועוד. כן מובאים סיפוריהם של 22 חללי הגדוד בקרבות ההבקעה של הרמה הסורית.

"ולבסוף", כתב עמיהוד, "חסרה לנו הרשימה המסכמת של המג"ד יצחק חלפון. ביקשנו מחיים א' (אבורביע) שנלווה למנוח ברוב שלבי תנועתו, להעלות את רשמיו בכתב. בכך נסגר המעגל".

ספר גדוד 33 חולק למפקדי וחיילי הגדוד בלבד, ולא יצא למכירה. הוא הודפס בדפוס "אמנות" בחיפה. את הצילומים בספר צילם עמנואל הראובני ומי שהתקין אותו לדפוס היה שמואל זורע. ספר גדוד 33 מתפרסם כאן בשלושה חלקים. להלן חלק ג'.

לקריאת חלק א' – לחצו כאן

לחלק ב' – לחצו כאן

************

הרופא סגן ד"ר אוריאל קליינהאוז: מכוניות התאג"ד כוסו בענפים ובגזרי עצים שנבקעו בהפגזה

ביום ו' 9.6 בשעה 0700 בבוקר קיבלתי הודעה במכשיר הקשר להתקפל במהירות המירבית ולנסוע עם התאג"ד למטה הגדוד בשדה אליעזר. הואיל והתאג"ד היה ממוקם באיילת השחר, היינו בריחוק ניכר מהמטה. הפסקנו את ארוחת הבוקר באמצע ותוך 30 דקות לערך היינו מוכנים לתזוזה. עוד לפני שעלינו על מכוניותינו הגיע אלינו חלפון [המג"ד], הספיק להתקלח ואף נהנה מכוס קפה (האחרונה?). הוא נרגע רגוע ושליו.

למטה הגדוד הגענו בעיצומה של קבוצת פקודות חטופה. הסתבר שהיעדים שונו. רק לאחר בואוא של המח"ט נקבעו דרדרה ותל הלאל כיעדי תקיפה סופיים. נאמר לי למקם את התאג"ד במבנה קטן באשמורה, אם כי נאסר עליי לעבור את גשר אשמורה ללא הוראה מפורשת מחלפון. זמן-מה לפני השעה 0900 קיבלנו את הוראת התזוזה. לפני כן הצטרפו אלינו עוד כתריסר אלונקאים מתנדבים במכונית פינוי נוספת, בראשותו של אהוד הרס"ר.

נענו אחרי יחידת המיפקדה בכיוון לחולתא והלאה מזרחה. חנייתנו הראשונה נערכה בתעלה בעלת כיסוי, מזרחית ממוצב חולתא. לאחר כ-15 דקות המשכנו בנסיעתנו. עברנו על פני גשר תעלת הירדן והגענו לצומת דרך מע"ץ ודרך אשמורה. מהצומת פנינו צפונה כ-20 מ', ירדנו מהמכוניות והמתנו בשדרה בין העצים. זו לדעתי שגיאה חמורה כפי שהסתבר להלן. תוך זמן קצר הופיע כוח ב' והתמקם בסמוך לנו. זמן מה לאחר מכן, דומני בסביבות 1000-0930 נפתחה הפגזה צפופה ומדויקת ביותר עלינו.

תוך דקות ספורות נפגעו 15-10 חיילים (לפי הערכתי – בצורה אנושה), ורובם ככולם מכוח ב'. סבורני כי לפחות שניים מהנפגעים לא הגיעו בחיים לפח"ח. האפשרות היחידה שעמדה לפנינו היתה לחבוש את הנפגעים חבישה מינימלית, שכן יותר מזה לא היה לאל ידינו לעשות בתנאי ההפגזה האיומה הזאת, ומן הדין היה לפנותם במהירות האפשרית.

סרן ברוך [זיו, מ"פ מיפקדה] שהצטרף אלינו עוד קודם לכן הפגין השתלטות מהירה על מהלך העניינים, גייס מכונית וכך פינינו את הנפגעים במהירות. רס"ל אלי מ', שנפצע קשה בזרועו, פינה מקומו על האלונקה לפצועים אחרים והוסע בישיבה. לאחר שהתיישבה דעתנו, עזבנו את החורשה והתכנסנו בתעלה אשר בשוליה האחוריים. כתוצאה מכך, לא היו יותר נפגעים בשלב זה למרות שההפגזה נמשכה.

מכוניות התאג"ד כוסו בענפים ובגזרי עצים שנבקעו וניתזו במרוצת ההפגזה, אולם ניתן היה להתניע את כלי הרכב. ראוי לציין כי המכונית שנשאה את ציוד התאג"ד חטפה רסיס ענק אשר הבזיק דרך החלון האחורי ופרץ את רצפת תא הנהג סנטימטרים ספורים ממיכל הדלק, אולם למזלנו המכונית לא התלקחה.

כשעה לאחר מכן פנה ברוך ונסע לאשמורה, כדי לברר מה המצב (במאמר מוסגר יצוין כי ברוך התנהג בצורה מופתית בשומרו על קור רוח יוצא מהכלל ובעודדו את החיילים סביבו. למותר להזכיר כי הוא אירגן במשך כל הקרב את פינוי הפצועים באורח יעיל ביותר. דומני שלא מעט אנשים חבים לו את חייהם).

בעת שהייתנו בחורשת מע"ץ עברו דרכנו פצועים נוספים שחזרו מאשמורה (וביניהם יונתן, מפקד כוח ד'). יותר מאוחר התברר כי שני הרוגים נותרו בחורשה, האחד יוסף אילוז (חובש מכוח ב'). השניים נמצאו בשלב מאוחר יותר.

בינתיים חזר ברוך והורנו לזוז לאשמורה. הגענו והתמקמנו במיבנה בטון על-קרקעי עזוב. מיבנה זה העניק מסתור יחסי מרסיסים, אם כי לא עמיד בפני פגיעה ישירה. מכל מקום, מיבנה זה איפשר את פריסת התאג"ד בתנאים מתקבלים על הדעת. כניסתנו לאשמורה היתה לדעתי בסביבות צהרי היום.

ההפגזה על אשמורה נמשכה, אם כי לא באותה אינטנסיביות כקודמתה. אחד הפגזים התפוצץ כ-4-3 מ' מפתח התאג"ד, ובקירבה יתרה לאמבולנס היחידי שהיה עימנו. בכל זאת האמבולנס לא ניזוק למרבה הפליאה.

מכאן ואילך חיכינו לפצועים. דיווחו לנו במכשיר הקשר על מספר פצועים רב. תחילה הועברו אלינו פצועים מועטים עקב הקושי בפינויים מהמוצבים. בהזדמנות זו עליי לציין לשבח את נהג כוח ב', יגאל ס', ששימש כנהג אמבולנס בכל שלבי הלחימה. הוא ביצע עבודה מזהירה במשך כ-24 שעות בנסעו ללא הרף בעת ההפגזות.

מכלל הנפגעים הגיעו לתאג"ד רק כ-50%, ואולי אף פחות, שכן רבים אחרים הורדו ישירות מהמוצבים לעבר דרך מע"ץ ופונו לחולתא וליסוד המעלה. צוותי הרפואה בישובים אלה תוגברו לאחר שהתקבלו הידיעות הראשונות על ריבוי הנפגעים. יתר על כן, לא היה טעם להחזיר נפגעים אלה לתאג"ד באשמורה ולחזור ולשלחם לעורף. לפי מיטב הבנתי, המתינו לשם כך כלי רכב על דרך מע"ץ.

בשעות אחה"צ ולפנות ערב גבר זרם הפצועים שהגיעו לתאג"ד. החבישות שבוצעו על המוצבים היו רובן ככולן יעילות וטובות, ולא נותר לנו הרבה מה לעשות, פרט למספר עירויי נוזלים, שיפור חבישות ופינוי לעורף. יצוין חלקם של פגועי הלם שתבעו תרופות הרגעה.

בשעות הלילה (2200-2100) דלל זרם פצועינו ופסק לחלוטין. עלי להטעים כי במהלכה של הלחימה לא היה כל מחסור ברכב. אדרבא, תוגברתי באמבולנסים ובכלי רכב עד כדי כך שנאלצתי לשלוח כמה כלי רכב כלעומת שבאו על מנת למנוע הצטופפות מיותרת. כמו כן קיבלתי במהירות יתרה תוספת של ציוד רפואי, ככל שביקשתי, אם כי בשלבי הלחימה הראשונים, היינו עד שעות הצהריים, סבלו החובשים היחידתיים ממחסור מסוים בציודי חבישה (עובדה זו התבארה לי יותר מאוחר).

בשלב הבא, כלומר לאחר חצות, נפתחה הקפת הצנחנים על ג'לבינה, ושוב נמסר לנו על מספר ניכר של נפגעים. הפצועים הורדו לפנות בוקר ופונו דרכנו, אולם הם הגיעו אליי לאחר חבישה וטיפול נאות שבוצע למעלה על-ידי רופא הצנחנים. לפיכך הועברו הפצועים לעורף ללא שהיות מיותרות, ומבלי שנקפנו אצבע. עם עלות השחר השתרר שקט ובזה תמה גם עבודתנו. חזרנו לחורשת שדה אליעזר בשבת לפנה"צ.

חיים אבורביע (חוליית המג"ד): ביקשתי במכשיר הקשר בחמת זעם להפציץ את ג'לבינה

חיים אבורביע, שהיה צמוד לחוליית המג"ד לפני המלחמה, במרוצת מהלכה ועד לסיומה, מתאר להלן את הקרב על כל שלביו מעמדת הפיקוד. העניין המיוחד בתיאור זה נובע הן מחמת קירבת המתאר למוקד הפיקודי והן מפאת הדיווח הדמרטי על מות הגבורה של המג"ד יצחק חלפון. הדו"ח מאחה את קטעי הדו"חות החלקיים ומשלים את התמונה במלואה.

יום ג' 6.6.67: יום זה היה היום השני למערכה בסיני, ואנו עמדנו בעיצומן של התחפרויות הכוחות. חלפון ביקשני לקבל דיווח מאגף המבצעים החטיבתי על הנעשה בחזית הדרום והמרכז ולהעביר את האינפורמציה לכוחות. בבוקרו של אותו יום יצא חלפון לסיור במוצבי הכוחות, על מנת לבדוק את מצב החפירות. מעת לעת הוא התקשר אלינו. באחת הפעמים הללו התקשר חלפון ממטה הגדוד, שאל על הנעשה בחזית והודיענו שהוא יצא לסרן איציק כדי לסייר במוצבי תלייל וחולתא.

בהגיעו לחולתא נתקל חלפון בחיילים מגדוד שכן שפינו נפגעים מאשמורה. חיילים אלה סיפרו כי הסורים ירדו אליהם מדרדרה והתקרבו עד לגדר התיל של אשמורה. במהלך חילופי האש עימם נפגעו 14-12 מחיילינו, אולם הסורים לא הצליחו לפרוץ לאשמורה. המגע עימם נותק, אך גם הקשר הטלפוני בין מגיני אשמורה והעורף נותק. אי לכך נוצר צורך דחוף לבדוק את מהלך העניינים מקרוב.

חלפון נדרך ונסער. ללא כל התמהמהות העמיס על שלושה זחלים את חיילי כוח ב' ואץ במהירות לאשמורה. אל המוצב פרץ הכוח תוך המטרת אש עזה. חלפון גם הספיק להזעיק אלי את עזריאל, קצין סיוע ארטילרי, אך לא נעזר בו. יחידתנו שחדרה לאשמורה לא נתקלה בהתנגדות, אך סייעה בכך בעקיפין לפצועי הגדוד השכן.

זמן-מה לאחר מכן הזעיק חלפון ג'יפ תול"ר מהכוח המסייע. התול"ר נכנס לשער אשמורה, הספיק לירות מספר פגזים ונפגע במישרין על-ידי פגז של תול"ר סורי. כתוצאה מכך עלה הג'יפ באש, שני חיילים נפגעו ואילו המפקד יצא בריא ושלם בנס.

יצחק חלפון, מג"ד 33

חלפון ניסה לתקן את הקשר הקווי בין אשמורה לחולתא. הוא פנה לפיקוד החטיבה כדי שזו תשגר שני קוונים לתיקון הקו. קוונים אלה הגיעו לאשמורה, ולאחר מכן תוקן וחודש הקשר. חלפון עצמו נשאר באשמורה גם בשעות הערב עד אשר הוחלפה יחידתו של איציק ביחידה של יואב.

יום ד' 7.6.67: בבוקרו של יום ד' הורני חלפון להעביר את ציוד חיילי אותה יחידה מהגדוד השכן למשמר הירדן (בני צפת). באותו יום הגיע חלפון לקבוצת פקודות במיפקדה החטיבתית. משחזר אלינו אחה"צ הביא עמו מפות ותצ"א, והורני לזמן את מפקדי הכוחות שלנו לקבוצת פקודות. במהלך התכנסותם של המפקדים הופל אחד ממטוסינו בגזרת גל'בינה וטייסו נראה צונח נוכח אש נ"מ שנורתה על מצנחו.

חלפון הודיע לסמח"ט שהטייס יורד אט-אט בסמוך למשק גדות, אולם הסמח"ט שקיבל אינפורמציה אחרת מסר כי הטייס נוחת בוואדי דבורה מול חולתא. בסופו של דבר התאמתה הערכתו של חלפון, והטייס חולץ על-ידי אחת מיחידות החטיבה.

באותו ערב הוצא הכוח של יואב מאשמורה ומקומו נפס על-ידי יחעדה אחרת מגדוד שכן. קבוצת הפקודות של מפקדינו נערכה כבר לאור פנסי מכונית. נמסרו יעדי התקיפה של הגדוד: דרבשיה, מוצב אחורי מסוים (כקילומטר אחד מזרחה משני מוצביה הקדמיים והתחתיים של דרבשיה) ואל פאג'ר (כקילומטר אחד צפונה מזרחה מתל הלאל). הסיירת החטיבתית נועדה לשמש חסימה ליד המוצב חפר (המרוחק כ-2.5 ק"מ מזרחה משלושת מוצביה של דרבשיה). בגמר קבוצת הפקודות הורה לנו חלפון לשרטט שקפים של היעדים ולהעבירם למפקדי הכוחות.

יום ה' 8.6.67: בבוקרו של אותו יום הורני חלפון להתקין תצפיות על היעדים שנועדו לגדוד. הצבתי שני סיירים תצפית על תל שחף, בשוליה הצפוניים של יסוד המעלה. במשך היום יצא חלפון לסיור במתחמי הכוחות, הגיע אל הסיירים וצפה עימם לעבר היעדים שלנו. כשעזב את תל שחף הופגז המקום, בד בבד עם ההפגזה שהונחתה על יסוד המעלה.

אחה"צ שיגר חלפון את נהגו למתחם העורפית (מטה הגדוד) כדי להביא לחם, קוניאק ומלפפונים חמוצים לחבורת הפיקוד. לעת ערב הופגז המתחם העורפי על-ידי הסורים. חלפון הופיע, התעניין בנזקים ודיווח לחטיבה.

יום ו' 9.6.67: עם שחר הורני חלפון לכנ את מפקדי הכוחות לקבוצת הפקודות, להחזיר את הכוחות ממתחמיהם ולכנס (כולל התאג"ד) במתחם העורפי ובחורשה המתמשכת בסמוך לו. לביצוע המשימה נשלחו משאיות.

קבוצת הפקודות החלה ב-0830 לערך. כפי שהתברר להלן, היתה זו קבוצת פקודות האחרונה בטרם קרב, וכן קבוצת הפקודות האחרונה של המג"ד יצחק חלפון.

המג"ד מסר יעדים חדשים להתקפה – תל הלאל ודרדרה, ובעת ובעונה אחת ביקשני לעדכן נתוני מודיעין על שני יעדים אלה, ובמיוחד שינויים אפשריים שחלו בלילה הקודם. העברתי לו את האינפורמציה.

בעיצומה של קבוצת הפקודות הודיע המח"ט שהוא עושה דרכו אלינו וביקש להשהות את מפקדי הכוחות להראות אחרונות. חלפון ביקשני לצאת לכביש ולקדם את פני המח"ט, אולם מקץ דקות ספורות הופיע הוא עצמו והמתין למח"ט. זה האחרון נכנס למתחם, מסר דבריו בקצרה ובהחלטיות. מיד לאחר מכן ציוות חלפון את חולייתו. הוא צירף לג'יפ שלו את יוסי כ' ויוסי ו' ("מוסמוס") כקשרים, ואת חיים ש' ואותי כאנשי מבצעים. שאר היחידות היו אמורות להגיע ברכבן לדרך מע"ץ.

דהרנו במהירות שיא לאשמורה כשחלפון מאיץ בנהג ללא הרף. באשמורה נכנסנו לעמד מס' 1 ומיד אחרינו הגיע עזריאל, המישנה הטכני, ויורם ק' הקמ"ן. זמן מה לאחר מכן קיבל חלפון אישור לפתיחת הקרב וברכת "עלה והצלח" מהמח"ט. התחלנו בטיווח התותחים, המרגמות וכן תותחי השריון שהוצבו תחת פיקוד הגדוד. כמו כן התקשרנו עם מטוסינו. קראנו את יונתן (מפקד כוח ד') אלינו, ואילו ליואב (מפקד כוח ג') איחל חלפון הצלחה והורה לו לנוע לעבר יעדו (תל הלאל).

יונתן נכנס עם יחידתו לאשמורה בטור רגלי ארוך. עם כניסתו נפתחה אש איטית שטוחת מסלול, שהלכה והתגברה בהדרגה, תוך כדי הצטרפות מרגמות האויב. האש כוונה לעברנו, ובמיוחד הונחתה על סביבות הגשר ודרך מע"ץ. להלן התברר כי הנפגעים העיקריים היו אנשי כוח ב', התאג"ד, היחידה המסייעת וצוותות חילוץ פצועים. בו בזמן הודיע חלפון ליונתן "עלה והצלח", וכוח ד' החל להעפיל לעבר דרדרה. בעת תנועתו נחלשה לפתע אש הסיוע של היחידה המסייעת. חלפון קרא במכשיר הקשר ליהודה ז' (מפקד הכוח המסייע), אך זה האחרון לא היה צמוד למכשיר. חלפון זעם עליו והורה לו להיצמד ללא הרף לרשת הקשר, שכן "אחרת סיימת מבחינתי את המלחמה".

עזריאל התקשה באותה עת לקבל סיוע לטיווח, שכן הקווים היו עמוסים לעייפה. למעשה, נותר לנו רק סיוע השריון ויחידתנו המסייעת, וכן חוליות הרתק שהוצבו מול דרדרה ותל הלאל. בינתיים התעניין חלפון במהלך התקדמותה של יחידת יואב. זה האחרון הודיענו כי תנאי העבירות במסלולו קשים. באותה עת הגיעה עתודת המג"ד בראשות דודיק לאשמורה ונכנסה למחסה. חלפון החליט לבדוק את מידת היענותו של תל הלאל לתנועת אנשינו. לפיכך פקד על שיגורו של זחל"ם מאשמורה צפונה דרך חתחתים, עד המרחב התחתון למרגלות תל הלאל.

הזחל"ם נשלח, לא הגיע בדיוק ליעדו, חזר ודיווח על היעדר אש אויב. אי לכך פקד חלפון על הקפצת יחידת העתודה של דודיק לעבר תל הלאל על ציר דרך הפטרולים הסורית. לאחר מכן קראנו ברשת הקשר לסרן איציק. הוא הודיענו כי כוחו מופגז קשות וכי תנועתו מסורבלת. כדי להמריץ ולדרבן אותו הרעים עליו חלפון בקולו ותבע ממנו להחיש את התנועה ולהיחלץ מהשטח המוכה, שאם לא כן – "יחמיץ את המלחמה, ולדידי תוכל ללכת הביתה". איציק נענה לאתגר, ולמרות הפצועים הרבים מיחידתו ביקש מהמג"ד משימה חדשה.

בינתיים שידר לנו יונתן: "דרדרה בידי והיא ריקה". חלפון הורה לו להמשיך בהעפלתו ולתפוס את הגבעה החולשת על דרדרה. להלן עמדנו לנוע בעקבות המג"ד לעבר דרדרה, אך עתה התעצמה ההפגזה הסורית וכיסתה את אשמורה. נכנסנו אפוא לבונקר.

כל אותה עת המשיכו הכוח של יואב ויחידתו של דודיק להתקדם ולהעפיל לעבר תל הלאל בתנועת מלקחיים. דקות ספורות לאחר מכן, עם היחלשותה הזמנית של ההפגה, אמר לנו חלפון: "קדימה, אנחנו עולים לדרדרה".

חיים ש' הצטווה להישאר באשמורה ולכוון את היחידות האחרות אלינו. במהלך עלייתנו לדרדרה קרא חלפון ליקי ולכוח א' לצאת בעקבותינו. עם היחלצות כוח זה מאשמורה הונחתה עלינו הפגזה כבדה. חלפון פקד על יקי לחזור מיד לתעלות באשמורה, אך יקי ביקש רשות להמשיך לעלות ולהיצמד לצלע הרכס מתחת לדרדרה. חלפון התנגד והיחידה הוחזרה.

בשעה שחולייתנו העפילה לדרדרה, שאלני חלפון מה נשמע אצל דודיק (מפקד העתודה שנעה לעבר תל הלאל). אולם הקשר האלחוטי נותק (כפי שהסתבר נהרג הקשר אברי צ'יפסר וכן נפצעו חיילים נוספים ובניניהם דודיק עצמו, וזאת בשעה שהיחידה התקרבה לתל הלאל מדרום-מזרח). עניתי לחלפון כי דומה שחיילים מספר ממחלקה זו נעים בריצה לעבר אשמורה. קראנו שנית ליקי ולכוח א' שהוחזר לאשמורה לנוע אלינו. דקה לאחר מכן שאלנו את יואב (כוח ג') מה מצבו. הוא הודיע שזה עתה נתקל בשדה מוקשים בקדימת מוצב תל הלאל. חלפון דירבן אותו במילים אלה: "רוץ, אין זמן! רוץ קדימה!".

בינתיים התקרבנו לעבר הכוח של יונתן, אשר נערך להגנה היקפית בגבעה מעל לדרדרה. מאחורינו התקדם החלוץ מכוח א' בראשותו של יקי. שוב קראנו ליואב ושאלנו למצבו. יואב הודיע כי אנשיו מנהלים עתה קרב מר בתעלות של תל הלאל. זמן קצר לאחר מכן בישר יואב: "המוצב בידי". שוב חלפו דקות שאין לאומדן, ועתה הודיע יונתן בדחיפות שאנשיו מצויים תחת אש צלפים יעילה. להלן הודיע כי סגנו אילן נפצע. שניות ספורות לאחר מכן נפצע יונתן עצמו. המשכנו להעפיל מעלה. יונתן ירד לעברנו. הוא מסר לחלפון כי מצויים בפלוגתו נפגעים נוספים, וכי הפיקוד הועבר ליוסי פ'. כן הזהיר אותו מפני הצלפים, והמשיך דרכו לבד מטה, פצוע ומרוטש בפניו.

בשלב זה הומטרה גם עלינו אש צלפים ממספר כיוונים. למרות זאת הגיע יקי בסמוך לנו. חלפון קרא לו ופקד עליו בחריפות לשלוח מיד יחידה על מנת לתפוס את הרכס מעלינו. תגובתו האינסטינקטיבית של יקי היתה השאלה – "כיצד עושים זאת?". אולם חלפון שהיה נסער פקד עליו בערך כך: "זה לא מעניין אותי, העיקר שתהיה למעלה". עם זאת הקדים חלפון להתקשר עם המח"ט על מנת לקבל אישורו למבצע זה, אך זה האחרון הורה לו להמתין (מסתבר שסיוע היה בדרך וזאת לא יכול היה המג"ד לדעת ברגעים קריטיים אלה).

עתה הודיע לנו יוסי פ' כי מתרבים והולכים נפגעי הצלפים ביחידתו. חלפון עט על מכשיר הקשר בנסותו לקבל סיוע תותחים. דא עקא שהמכשיר של עזריאל לא פעל. בדקות אלה שכבנו צמודים לאדמה מבלי שנוכל להרים את ראשינו. שוב ניסה חלפון לעשות משהו כדי לשתק את הצליפות. הפעם רצה להפעיל את תותחי הטנקים. הוא זינק למחסה ואנו קפצנו מיד אחריו.

בחדות יתרה ראיתי את תנועותיו הבאות: הוא הרים את משקפיו, נטל את המשקפת בידו האחת ואת מכשיר הקשר בידו השנייה. עתה הרים את ראשו. יוסי ו' ("מוסמוס") צעק לעברו – "חלפון, אל תרים ראש!". אולם חלפון הספיק לומר במכשיר "נדב כאן חזיז". עם גמר המשפט שמענו צעקה חטופה – "איי", הרמנו את הראש וראינו שחלפון נפגע ישירות במצחו, מעל הגבה השמאלית. הקליע חדר דרך קצה הקסדה וזכוכית המשקפיים למצח. השכבנוהו על הקרקע וחבשנו את מצחו מכיוון שקילוח דקיק של דם פרץ החוצה. אך יצחק חלפון לא היה כבר בין החיים.

לקחתי את מכשיר הקשר וקראתי ל"נדב", ביקשתי ממנו בחמת זעם להפציץ את ג'לבינה והרכסים שמעליה.

"מוסמוס" שידר לסמח"ט שחלפון איננו. הזעקתי בקשר בתכיפות את יקי, כיוון שהוא היה הקצין הבכיר במקום. יקי הגיע אלינו ואמרתי לו: "חלפון נהרג, קבל את הפיקוד על הגדוד". עם קבלת ההודעה בחטיבה בדבר מותו של חלפון הורה הסמח"ט לתת לנו את מלוא הסיוע מהאוויר, מהתותחים ומהשריון. הוא ציווה על מג"ד שריון כדלקמן: "קח את כל הכלים שלך, תפוס את כל הגשרים והרוס את ג'לבינה!".

מסתבר שמג"ד השריון פעל בצורה אחרת. הוא פרץ עם זחל לתוך אשמורה והודיע לנו שמעתה נוטל הוא את הפיקוד על הגדוד. בינתיים לא יכולנו להרים ראש מפאת אש הצלפים שלא נחלשה. יקי ניסה לטווח תותחים, אולם מג"ד השריון ששהה למטה באשמורה עלה על הקו וניסה לטווח בעצמו את התותחים. כתוצאה מכך פניתי לסמח"ט והודענו לו כי יוסי פ' מסוגל לטווח ביעילות בגלל קרבתו למקור האש ומיקומו התצפיתי הנוח יחסית.

תוך כדי מהלך עניינים זה הגיע אלינו איציק בראש יחידתו. כל החיילים שהתמקמו למעלה קיבלו הוראה לירות לעבר מטרות מזוהות ולדייק בקליעותיהם. באותה הזדמנות חילקתי את כל המשקפות שהיו עמי.

באותה עת לא ניתן היה לפנות פצועים בגלל האש השוטפת. כל אותו זמן חזרנו וקראנו לסמג"ד, אך לא נוצר קשר עמו. מאוחר יותר הגיע הסמג"ד, הוא הוכנס לתמונה וניסה לטווח תותחים לפי המתכונת "קצין חי"ר מטווח". כן ביררנו את מצבו של יואב בתל הלאל ונמסר לנו על הרוגים ופצועים וכן על פצועי אויב.

ערכנו מיפקד נוכחים והתארגנו להגנה לקראת לילה. למעשה שכבנו רתוקים לקרקע משעות אחה"צ המוקדמות ועד לרדת החשיכה. לעת ערב הגיע אלינו אריאל בלוויית כוח לפינוי נפגעים. קיבלנו ממנו את המחסניות והתחמושת של חייליו. זמן מה לאחר מכן עלו ברוך ז' (מפקד כוח המיפקדה) ואורי ע' (הקמב"צ) בראש שיירה שסיפקה מים, מזון, תחמושת וסוללות למכשירי קשר. שיירה זו פינתה ברדתה לאשמורה את הפצועים וההרוגים. לאחר מכן נסלל קו טלפוני בין אשמורה לבין עמדותינו. להלן הופיע חובש כוח ד' והודיע על מספר נוסף של נפגעים. קראנו לברוך ז' באשמורה והלה שיגר יחידת פינוי חדשה. אותו חובש, שמיין וטיפל בנפגעים, נפל ונפצע. לפיכך פנינו לאשמורה וביקשנו שיגורו של חובש אחר.

במשך כל אותו ליל שבת ועד עלות השחר הקימונו עמדות, ערמנו מצבורי אבנים והכשרנו שוחות-מחפה כדי שנהיה מוכנים להפגזה או להתקפת-נגד עם שחר.

במרוצת אותו לילה קיבלנו פעמים מספר אספקת תחמושת, מים ומזון. הפריטים חולקו בין חיילי היחידות ויתרת התחמושת רוכזה במרחק מסוים מהחיילים. כן קיבלנו הוראה לשלוח כוח עזר ליחידת הצנחנים שעמדה לפרוץ לג'לבינה. משימה זו הוטלה על כוח ד'.

הצנחנים עלו על ג'לבינה בשעות הבוקר המוקדמות. בטרם אור, לאחר טיהור היעד, נתבקשנו להפנות אליהם כוח עזר שיסייע להם להיאחז במוצב. משימה זו הוטלה על כוח ב' של איציק. בשבת בשעות לפנה"צ יצא הסמג"ד לערוך סיור אצל היחידות בתל הלאל, בג'לבינה ובדרדרה. אחר הצהריים קיבלנו הוראה לרדת ממוצבינו ולחזור לחורשת שדה אליעזר.

הקמ"ן יורם ק' על המג"ד יצחק חלפון שנהרג: אין היסוסים ואין מקום לעצירה או לנסיגה

בחמישה חודשים עברו מאז פשטנו את מדינו, ואותה תקופה גדושת מתח הולכת ומיטשטשת בזכרוני. נשארים חרוטים קטעי דברים ומעשים אשר משום-מה זכו אך הם בלבד ליהפך לנכס צאן ברזל. כמי שהיה קרוב לחלפון במשך כל אותה תקופה, אני מנסה להעלות לנגד עיניי את דמותו, לבחון אותה מחדש ולבדוק את מאפייניה.

למרות שחלפון לא היה אדם סגור ומסוגר, דומני שקשה המלאכה. בתקופת השגרה לא גילה תכונות מיוחדות המרוממות את האדם. לעומת זאת ניכר היה שמהיר תפיסה הינו, איש שיחה, בעל חוש הומור וסלנג שנון וחברהמני. אולם מעבר לכך לא הורגש דבר-מה מיוחד. לרוב נראה שליו לחלוטין, ואותה שלווה גבלה לעתים באדישות.

שני קטעי זכרונות בהירים צפים בתודעתי ומבאירים לי דברים שלא הבנתי בשעתו. הקטע הראשון, עניינו שיחה. היה זה בעיצומם של הקרבות בסיני ובחזית המרכז. הידיעות בדבר הצלחותיו המרעישות של צה"ל רדפו זו את זו. קשה היה לעכלן ולהאמין במציאותן. אנו עדיין לא הרגשנו את טעמו המר של הקרב. שאלתי את חלפון: "היש עדיין בקרב אותו מיתוס? נדמה לי שמלאכת הלחימה הפכה אף היא למקצוע מודרני, הדורש שיטות מדעיות ותכנון מוקדם. האם מובטח לנו שביצוע כל אלה מבטיח תוצאות חיוביות? כלום לא חלף זמנה של ההרואיקה בשדה הקרב?".

שאלותיי אלה נבעו מן הסתם באורח אינסטינקטיבי \, ואולי היה כאן רצון סמוי לקנטר איש צבא קבע שמלאכתו מלאכת הלחימה.

תשובתו של חלפון פסחה על הפסבדו-פילוסופיה שלי והעמידה את הדברים על דיוקם. הוא אמר בערך כך: "גם אם נתעלם מהיסוד הטרגי הכרוך באובדן חברים ומפקדים בשדה הקרב, הרי נדרשת כאן בראש ובראשונה יכולת שליטה. יש צורך למלא את מקומם של הנופלים ולדעת להמשיך. אנו חייבים להעריך את מהלכיו של הצד שכנגד ולדעת להגיב במהירות על השינויים המתחוללים במרוצת הלחימה. והחשבו מכל, לקבל החלטות מהירות ולפעול גם בתנאים קשים ביותר".

שיחה זו היתה משתכחת מזכרוני אלמלא המאורע הנוסף – אותו קרב של "יום שישי הארוך". באותו יום, שעה קלה בלבד לאחר ששמענו על הסכם הפסקת האש וטיפחנו אשליות מתוקות בדבר שיבה הביתה, היינו רצים מתעלה לתעלה באשמורה כשהפגזים שורקים מעלינו, ומגמת פנינו מזרחה, לתוך שטח סוריה.

עדיין ראיתי עצמי כעין סטטיסט קולנועי ורצתי עם כל חבורת המג"ד בקלות ובזריזות, כשעיניי עוקבות אחר מקומות התפוצצות הפגזים. תוך כדי היווצרות הפוגה קלה בהפגזה, זינקנו מהתעלה הקדמית של אשמורה, דילגנו מעל הגדר ופרצנו מזרחה. והנה, רגלינו דורכות כבר על קרקע סורית. מה היתה ההרגשה שפקדה אותי ברגע זה? מאומה! מורדות הגולן נשארו קירחים כשהיו, ואדישים לחלוטין לעובדות ההיסטוריות החדשות. לא נותרו בי אלא דריכות חדה וציפייה תוססת לקראת הבלתי ידוע, לקראת הרגעים הבאים.

שקט מוזר השתרר. אי שם ביצע כוח ג' איגוף עמוק לעבר תל הלאל כשסבך צמחייה עבותה הסתירה אותו מעינינו. הרחק מלפנינו התקדם כוח ד' לעבר כתף דרדרה. משמאלנו מן הסתם עשו כבר הסיירים את דרכם לעבר דרך הפטרולים הסורית. שאר הכוחות לא נראו יותר. הם שהו עדיין בתחום היערכות וסיוע מאחור.

צעדנו חבורה של חמישה אנשים על המדרונות החשופים והשוממים של הגולן. דממה מוזרה אפפה אותנו, וכמעט השכיחה כליל את רעם ההתפוצצויות ונביחות המקלעים, שהחרידונו דקות ספורות קודם לכן.

שקט של יום חמסין גלילי. אך הדממה הזאת בהחלט חשודה ורוויה ציפיות. אוזניי קולטות את נקישות נעלינו. חלפון מוליך את החוליה וסוגר את המרחק לעבר כוח ד', המתפרס על כתף דרדרה.

לפתע ניעור מכשיר הקשר. דיווחים מקוטעים ומסעירים נשמעים. הסיירים מודיעים על נפגעים. כוחות העתודה סופגים עתה הפגזה כבדה ומודיעים על פצועים רבים. אנו שומעים את הרעמים, אך עדיין לא חדרה בנו תחושת הקרב. והנה חלפון כבר מנהל את הקרב. הוא מרעים בקולו, ממריץ מפקדים להתקדם, נוזף בהם ושופע הוראות חדות וברורות. אני מסכל בו כמהופנט. כל אותה ערנות דינמית נוגדת את הדממה סביבנו. לרגע קט נדמה לי שאורח פיקודו מתוח ועצבני יתר על מידה. הרי הוא משמיע נזיפות במפקדים בלשון שאינה עדינה כלל ועיקר, אולם מיד אני מבחין בכך שסגנון זה נבחר מתוך מגמה, מתוך מחשבה צלולה ביותר. למעשה, זוהי עצבנות מבוימת. אני צופה בו שוב ושוב. מה הוא אומר למפקדים? על פלוני או מאיים ש"אם לא יתקדם יותר מהר, הרי שמיד יוחזר לבצע הכל מההתחלה". על פלמוני הוא רועם בקולו – ש"תיכף ומיד ישלח אותו הביתה"…

הנה אחד המפקדים מדווח על מספר רב של נפגעים ביחידתו. חלפון שואל אותו קצרות: "האם גם אתה פצוע?". התשובה המתקבלת היא שלילית. "ובכן", פוקד חלפון, "הסתער קדימה ואפילו לבד!".

אנו נעצרים לרגע קט. הרגשתי היא שאנו בודדים ומנותקים בתוך כל אותה דממה מוזרה. ושוב חלפון מנהל את הקרב. בעיני רוחו הוא מצוי ליד כל יחידה ויחידה של גדודו. הספק מכרסם בי. האומנם זהו היחס למפקדי היחידות? האומנם הפקודה "קדימה" פותרת את בעיית הפצועים? אולם מיניה וביה אני חש בביטחה כי לגדוד זה יש הנהגה איתנה. יש תגובה מיידית לכל אתגר. אין היסוסים ואין מקום לעצירה או לנסיגה. בדומה לרוב חיילי הגדוד, זה לי קרב ראשון ועל כן בצד התמיהות קיימת הרגשה שאומנם אין מוצא אחר כרגע מלבד "קדימה" ו"קדימה". ואכן, אנו ממשיכים להתקדם ולטפס על כתף דרדרה. עתה אנו פוגשים בפצוע ראשון. זהו יונתן, מפקד כוח ד', היורד לאיטו לאחר שנפצע בלסתו ובכתף. פניו החבושות מוצפות בדם. בבת אחת מהממת אותי תחושת המלחמה במלואה, ואליה מצטרפת גם היראה.

המג"ד ניגש ליונתן והלה מדווח לו (כשלסתו מרוסקת) על מצב הכוח, על הרוגים ופצועים וביניהם גם סגנו. "הפיקוד הועבר לאחד המ"מים", מוסיף יונתן ומזהיר מפני צלפים "היורים מכאן ומשם".

חלפון מאזין, שואל בשקט ומדבר כאילו היתה זו שיחת חולין. לאחר מכן הוא משחרר את יונתן לדרכו וחולייתו ממשיכה בהתקדמותה. אנו נכנסים לתוך עיי אבנים. מלפני בולט סלע גדול הנראה לעין כמעין מחסה. כוח ג' כבר מטהר את תל הלאל. חלפון מדווח לחטיבה על היעדים – "בידי".

אני מסתכל בשיח הבודד המציץ מעל הסלע. לפתע אני מבחין בעלי השיח הנחתכים ממש על-ידי קליעים שורקניים. מולי הרכס הגבוה יותר, ודומה שאני חשוף. במהירות יתרה זינקתי לארץ מאחורי מחסה. אולם חלפון עמד מאחורי הסלע כשראשו חשוף לחלוטין. המשקפת מול עיניו והוא סוקר את השטח ומתבונן היטב סביב. מימינו ומשמאלו כורעים הקשרים. שניות ספורות לאחר זינוקי על האדמה, הודיעני חיים א' כי המג"ד נפגע.

לפתע משתררת שוב הדומייה. חלפון נהרג. הדבר אינו נתפס. הידיעה אינה חודרת להכרה. רק כשהשקט שהשתרר פתאום ממחיש את היעדרו. יקי, מפקד כוח א' שנקרא למלא את מקום המג"ד, מופיע לאחר דקות ספורות. המשימות כבר בוצעו, יש רק לדאוג להמשיך ולהחזיק בשטח ולפנות פצועים.

הפעילות אומנם נמשכת מסביב, אולם דומה שהכל מתנהל עתה בעצלתיים. אנו צמודים לקרקע ועדיין היום ארוך לפנינו. השמש יוקדת בלהט ואט אט חודרת לתודעתנו תחושת מותו של המג"ד.

עתה אני חש בפירוש את משמעותו של הכאב. לסתותיי נחשקות. הקרב עדיין משתולל מסביב ואני מנסה לעקור מתוכי כל רגש. אולם מועקה כבדה יורדת עליי ועוטפת אותי אט אט. אולי זוהי הרגשת היתמות.

למחרת, בשבת עם שחר, כבר התקדמו כוחות צה"ל לעומק רמת הגולן. הגדוד חוזר ומתכנס. למועקה מתלווה רק המישאלה שהגדוד יאצור כוח לעמוד במשימות נוספות. לנגד עיניי צפים קטעי זיכרון טריים. עתה אני זוכר את שיחותיי עם חלפון ועד מה צדק בדבריו. כיצד ידע להנהיג ולהכריע במהירות בקרב, שנערך כמעט ללא כל תכנון מוקדם. כיצד התקדם בצמידות ליחידת החוד כשרוב היחידות עדיין מאחוריו. כיצד ידע להמריץ ולהתסיס את מפקדי יחידות המישנה ולהאציל עליהם מעוז רוחו. וכיצד פעל בשיקול קר שעה שתר במשקפתו אחר האויב ותכנן כבר את צעדיו הבאים, וזאת תחת אש צלפים מדויקת וקטלנית.

רצוני רק לומר לחיילי הגדוד, אשר רובם ככולם לא הכירוהו מקרוב, כי יכולים הם להיות גאים על שיצחק חלפון פיקד על גדודם, ולמפקדים משפט נוסף: אותו מג"ד אפרורי ושגרתי כביכול התגלה בהבזק אחד בדקות הקרב, בתנאי המבחן התמציתי והעליון, בכל שיעור קומתו.

יצחק חלפון המנוח קורץ מאותו גזע מצוין של המפקדים האמיתיים של צה"ל. שעותיו הקצרות בגדוד היו גם היפות ביותר. מותו הוא אבידה גדולה לנו.

שלט הסבר במוצב העבר באשמורה

סמל בן ארצי: נסענו לבתי החולים לעודד את פצועינו

סמל בן-ארצי דוד הוא נכה ושוחרר לצמיתות מצה"ל. בעלון הקרבי של החטיבה הופיעה ידיעה בדבר התנדבותו במלחמת ששת הימים. פנינו לדוד וביקשנו את הסיפור במלואו:

"כחמש שנים שירתי בגדוד מילואים זה כסמל מחלקה. האווירה ששררה בגדוד היתה אפופת הבנה. היתה זו אווירת חברות ורעות, וזאת במסגרת צבאית על כל הכרוך בה. נקשרתי מאוד לחיילים ולמפקדים, ובראשם למג"ד דאז.

בשנת 1958, במהלך האימון השנתי, נפצעתי ואיבדתי את כף ידי הימנית. הפכתי לנכה וכחייל "יצאתי מכלל שימוש" מאחר והוועדה הרפואית העניקה לי בכ"ת (בלתי כשיר תמידי). קיבלתי את כל הזכויות כנכה צה"ל. לאחר קשיים לא מעטים השתקמתי, ובעזרת לשכת השיקום במשרד הביטחון חזרתי לנהל חיים נורמליים. הקמתי בית ומשפחה בישראל, אני עובד ומתפרנס בכבוד.

כתשע שנים לערך ניתק הקשר שלי עם הגדוד. רק לעתים רחוקות, לכשנפגשתי עם מישהו מהגדוד, הייתי בולע ברעב את החדשות האחרונות על הנעשה ביחידה. לאחר שחזרתי, כאמור, לחיים רגילים הרהרתי לא אחת ולא שתיים כיצד אתנהג ביום פקודה כאשר תרחף סכנה עלינו ועל עצם קיומנו. חשבתי במעורפל שאמצא את דרכי אל הגדוד ואתרום במסגרתו את חלקי ככל האפשר.

המאורעות האחרונים הביאונו לאותו מצב של סכנה עליונה. העם גויס והמערכה היתה בלתי נמנעת. התעוררו בי אותם הרהורים ישנים נושנים וחיפשתי קשר אל הגדוד. נסעתי למחנה דוד כדי לחפש את משרד הקישור, אך לא מצאתיו. פניתי לקצין העיר ונאמר לי כי היחידה מגויסת, מצויה בשדה ואין אפשרות להתקשר עימה. עם זאת, הופניתי למחנה מחסני חירום.

למחרת, היינו ביום שישי 26.5.67, התייצבתי במחנה לאחר שסיימתי עבודתי והופניתי למטה החטיבה. בבוקרה של שבת – שקט ושלווה שררו סביבי בבית. שוב תקפוני ההרהורים. הרי אני חי כאן בשלווה ובנחת בעוד חבריי רובצים בשדה ובעמדות במלוא הדריכות והכוננות. לא התלבטתי רבות. נפרדי מאשתי ומילדיי, נכנסתי למכוניתי ונסעתי צפונה.

כאן רצוני לציין שאלה שהיו עדים להתלבטויותיי ניסו למנוע ממני את הנסיעה בכל מיני אמתלות ותירוצים בנוסח "שב בבית על יד אשתך וילדיך… הם שם יסתדרו בלעדיך… מה תוכל כבר לעשות שם?… אתה עשית כבר את שלך".

שמעתי את כל הטענות הללו, אך לא השתכנעתי ואף לא ויתרתי. ידעתי שקיימים עשרות תפקידים צבאיים ביחידה, אשר אוכל לבצעם ביעילות למרות נכותי. אולם לא השליתי את עצמי שיהא זה כה פשוט להתגייס ליחידה. צבא אינו פועל לפי רגשות וסנטימנטים, אלא לפי חוקים ותקנות.

באות השבת, 27.5.67, התייצבתי לפני הסמח"ט וביקשתי להתגייס. הסמח"ט שמח לראות אותי, קיבל אותי יפה והבין לבקשתי ולרוחה. הוא הסביר לי כי יש נוהל שאצטרך לעוברו ותוך ימים מספר הדבר יוסדר. הופניתי לקצין השלישות כדי שיטפל בענייני. גם כאן הובטחה לי תשובה תוך ימים ספורים. לאחר 4 ימים התייצבתי שנית לפני קצין השלישות וביקשתי להזכיר לו את עניין גיוסי. נאמר לי להמתין בבית לתשובה, אך לדאבוני התשובה לא באה.

ידעתי שהצבא עסוק בדברים הרבה יותר חשובים מהטיפול בגיוסו של דוד בן-ארצי. בינתיים התארגנו בחיפה כל מיני קבוצות של מתנדבים. בין נכי צה"ל היו מאות כמוני אשר חיפשו את מקומם כדי לתרום את חלקם למלחמה, אך לשווא.

עם פרוץ הקרבות מצאנו בכל זאת משימה. בעוד המלחמה בעיצומה נסענו על דעת עצמנו לכל בתי החולים במרחב הצפון כדי לעודד את הפצועים. ואכן, פצועים רבים התעודדו מעצם הופעותינו כנכים. בבי"ח רמב"ם למשל מצאתי פצועים מהגדוד, וכך נוצר הקשר שלי עם הגדוד דרכם. הם סיפרו לי על עלילות הגבורה של חיילי הגדוד.

כנכה צה"ל רוצה אני לפנות מעל דפים אלה בכמה מלים לפצועים שיישארו נכים: התאוששו והתעודדו! יש מי שדואג לנכי צה"ל במדינת ישראל. הטיפול הרפואי המסור שקיבלתם ועודכם מקבלים הינו מן המעולים ביותר. עליכם להתרגל ולהשלים עם המום, ואף להתגבר עליו. הוכיחו לעצמכם ולסובבים אותכם כי אתם מסוגלים להמשיך לחיות את חייכם למרות הפציעה.

הזמן העובר עושה את שלו, אך כל אחד מכם חייב לעשות לעצמו. אל תפלו ברוחכם!

יש לחפש דרך (ואני מקווה שצה"ל ימצא אותה) שתשמור על הקשר בין הנכה לבין יחידתו. אומנם הטיפול בנכה שייך למשרד הביטחון, אולם מפגש לוחמים מעת לעת, ישיבה בצוותא עם אלה אשר חיו ולחמו יחדיו, יעודדו ויעזרו יותר מכל. יתר על כן, לנכים שיהיו מוכנים ומסוגלים לכך יש לאפשר את המשך השירות ביחידותיהם.

יחד עם חיילי היחידה אני מרכין את ראשי לזכר החיילים והמפקדים אשר נפלו ושילמו בחייהם את מחיר הניצחון. כאחד החיילים הוותיקים בגדוד זה – הנני מצדיע לגדוד ולנופליו".

דבר המג"ד: כולנו פלדה צוננת ואיתנה

תשעה ימים לפני פרוץ הקרבות נמסרו הדברים הנ"ל בשם המג"ד המנוח:

כמעט שבועיים עברו מאז גוייסנו ונותקנו מנשותינו, מילדינו ומיקרינו. כל אחד מאיתנו חש במלוא הכרתו את המשמעות הגורלית של המצב. הפעם לא מדובר באימונים שגרתיים, במשחקי מלחמה וכיו"ב. זאת הפעם אנו ניצבים ועימנו כל אחינו בצה"ל ומשפחותינו בעורף בפני התמודדות איתנים, כשעל כפות המאזניים מוטל עצם קיומה של מדינת ישראל. המשך קיומנו, כל אחד ואחד מאיתנו בנפרד, וכולם יחד, מהווים את את המטרה והתכלית העליונה אשר לשמה אנו מצויים כאן כיום, בחפירות, בעמדות ובבונקרים.

עברנו מספר שיאי מתח, אל לנו להתרופף, שכן המערכה האמיתית טרם התחילה.

הרודן המצרי דוהר, רדוף שיכרון אמוק ואחוז באקסטזה של הישגים זמניים, לקראת אובדנו. דהירה זו תסתיים בשבירת מפרקתו, אחת ולתמיד, נאומיו השחצניים, התרברבותו הפוליטית והצבאית יוצגו במהרה ככלי ריק, כשצבאנו יטול את היוזמה ויפזר את ערפילי מסך החול.

מיצרי טיראן יישארו חופשיים ופתוחים בפני שיט ספינותינו. מאחורינו ניצבים בעלי ברית אדירים. העם היהודי בכל התפוצות נזעק לעזרתנו. ארה"ב ובריטניה אינן מתכחשות לעקרונותיהן בדבר חופש השיט וקיומה הריבוני של המדינה.

ולכן חובה על כל אחד ואחד מאיתנו להיות דרוך ומוכן. אל לנו להירתע. דואגים למשפחותינו בכסף, בסעד ובסידורי הגנה אזרחיים. מחסני הממשלה מלאים כל טוב ואין מחסור במצרכים. העורף בוטח בנו. נתאזר בסבלנות, נכבוש געגועינו ליקירינו, נזנק כקפיץ משוחרר קדימה ונכה במחץ איתנים את המתנכלים לשלומנו.

כל אחד למען חברו! כולנו פלדה צוננת ואיתנה! העם בעולם מאחורינו, וממולנו – אלופי המלל ושחצני ערב, כשהתבוסה והפחד ניבטים כבר מעיניהם!

————————————————————

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “ספר גדוד 33 (חלק ג')

  1. סיפור קרב מרתק. הוא מביא לנו מידע שנעלם בסבך ההיסטוריה שהתפרסמה עד כה

  2. תודה על המידע! אני הנכדה של החובש יוסף אילוז שנמצא בחורשה, ונהרג בכוח ב' בהיותו בן 29 בלבד. יהי זכרו ברוך!

  3. נכדה יקרה, יש לך זכות להיות מצאצאי יוסף אילוז, עליתי ביום הזכרון לקברו של יוסף אילוז שחבש אותי ליד גשר אשמורה תחת אש תופת ולמעשה הציל את חיי.
    יוסף תפקד בצורה יוצאת מן הכלל לאחר שהחובש שהתחיל במלאכה ברח. אני מציין אותו לשבח על אומץ לב תחת אש תופת שטוחה ותלולת מסלול

    יאיר כהנוביץ

  4. הייתי בן 12 כשהשמועות ברמת גן פשטו במהירות הקול:יצחק חלפון נהרג,הבן של בכור מהמכלת. היינו ילדים קטנים מלהבין את מחיר התהילה של מלחמת ששת הימים כשמכל בית הדהדו השירים ירושלים של זהב ותרועות הניצחון. עכשיו 50 שנה אחרי אני גבאי בבית הכנסת אהל רחל תלפיות רמת גן. בזמנו הקים הגבאי ציון בדש 2 מנורות הנצחה מול ארון הקודש. יד אכזרית ברברית חסרת חושים החליטה להוריד את המנורות עכשיו אני בימים אלו דואג להקים הנצחה לזכרו בבית הכנסת. יהי זכרו ברוך. על כאלו אני בוכה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s