פתחו לי את הקופסה

בבלוג נעמוש פתחו לי "קופסה שחורה", שהיתה סגורה קרוב ל-50 שנה. לא התעסקתי עם הסיפור הזה מאז. הורדתי מסך. השארתי אותו מאחוריי, אבל עכשיו הוא צף ועלה בכל זאת * צבי אייזנברג, מ"כ בפלוגה ב' בגדוד 12, שהשתתף בקרב תל פאחר, מסכם שלוש שנים של טלטלה אישית

צבי אייזנברג (מימין) ויאיר ישי בפגישתם המחודשת בתל פאחר (צילום: אלונה)

תל פחר הסיפור שלי (ליום הזיכרון 2015)

מאת צבי אייזנברג

ב-9 ליוני 2014 היה אמור להיערך על מוצב תל פאחר ברמת הגולן כנס ומפגש של כל מי שנלחמו אל ועל התל ב-1967 – בדיוק 47 שנה קודם לכן. הכנס נדחה מכל מיני סיבות ונערך בסופו של דבר ב-16 לספטמבר 2014. הגיעו אנשים שלא נפגשו מאז, חלקם הגיעו מחו"ל במיוחד למפגש זה. חלק באו עם בני זוג. הגיעו קרובי משפחה של לוחמים שנהרגו בקרב זה. באו גם אשתו, בנו ובתו של המג"ד מוסה קליין, שנהרג על התל.

התחלקנו לכוחות ולמשימות, כפי שהיה בקרב עצמו. כל קבוצה, כל כוח, שיחזר את הקטע שלו בקרב. בסוף השחזור של הכוח שלי עמדתי ליד הבונקר המרכזי והבטתי למטה, מערבה, לכיוון ממנו עלינו: ראיתי את הקבוצות ששחזרו את המתקפה שבאה מלמטה חזיתית אל התל. ראיתי את האנשים הקטנים לרגלי התל, את השליטה המלאה שהיתה לסורים שישבו במוצב. זה היה מדהים ומפחיד. הייתי כבר על התל אחרי המלחמה, אבל אף פעם לא היו אנשים לרגלי התל, להמחיש לי איך נראינו בעיני הסורים כאשר תחת הפגזה וירי ישיר קפצנו מהזחל"מים וחיפשנו מחסה.

אבל מה שאני רוצה לספר לכם התחיל בעצם בשנה שעברה (2014): בסוף פברואר, בערב, צלצל הטלפון הקווי בבית: "אני מדבר עם צביקה אייזנברג?"

– "כן".

– "סליחה, אני רוצה רק לוודא שאני מדבר עם האדם הנכון. האם היית ב-1967 בגדוד 12 של גולני ונלחמת על תל פאחר?

– "כן", עניתי.

– "אנחנו רוצים להיפגש איתך ולשמוע ממך על הקטע שלך בקרב".

הקרב היה לפני 47 שנה ואני מרגיש את הדם עוזב לי את הראש…

– "רגע, מי זה אתם? מטעם מי אתם?".

מסתבר ששני חבר'ה (שההיסטוריה הרשמית לא מצאה חן בעיניהם) החליטו לעשות מחדש תחקיר על הקרב, ומזה חצי שנה אוספים עדויות. שלמה מן, ששירת בגדוד שנים מאוחר יותר, ודני ביזר, שהיה בקרב, וכמ"מ צעיר נפצע על התל. קבענו פגישה וכעבור כמה ימים שניהם באו אליי הביתה לראיין אותי.

עברנו יחד על הימים לפני הקרב. על כל מה שקרה בבוקר אותו היום (הזחל"מים חצו את הגבול רק בסביבות השעה אחת בצהריים). טיהור בורג' בביל, מוצב קטן שהיה בין תל עזזיאת לתל פאחר. הפגזה עזה שחטפנו לרגלי התל כאשר זחל"מים התחילו להידלק ולהתפוצץ. חיילים קפצו מהזחל"מים וניסו להיצמד לקרקע, לחפש מסתור מההפגזה ומהירי הישיר שחטפנו. איך אירגן סגן סולוביץ' קבוצת לוחמים לתוך זחל"ם בודד ועלה איתו לתל, באיגוף מצפון, בדרך הנפט. את מי מצאנו בכניסה למוצב, איך נכנסנו לתעלות ממזרח, איך אספנו פצועים אחרי הקרב, ההופעה של המח"ט אחרי הקרב ואיך נראו השבויים הסורים.

ואז הם חזרו ושאלו אותי על הלוחמה בתעלות. ולי מסתבר יש לי את כל המסגרת: מה קרה עד לכניסה לתעלות ומה היה בסוף הקרב. כל הקטע של הלוחמה בתעלות חסר. חור שחור.

ניסו לעזור לי להיזכר, לתת לי רמזים. לא עזר. בסוף דני אמר שיש לו הפתעה בשבילי: אם אני מוכן לדבר עם מישהו בטלפון. אמרתי שאין לי כוח להפתעות, גם כך הייתי סחוט.

דני שאל אם  השם יאיר ישי אומר לי משהו.

– "לא".

– "יאיר אומר שנלחמתם יחד בתעלות לאורך כל הקרב. אתה מוכן לדבר איתו?".

– "כן"

דני מתקשר ליאיר ואומר לו: "מצאנו לך את צביקה אייזנברג, רוצה לדבר איתו?".

"איפה היית?", הוא שואל אותי, "אני מחפש אותך 40 שנה". ואני לא יודע עם מי אני מדבר.

קבענו שאתקשר איתו מאוחר יותר. לקח לי יותר משבוע להתאושש ולהתקשר. כשטלפנתי אליו יאיר היה כבר יותר זהיר וחשדן. קבענו שאבוא אליו, אבל ביקש שאביא איתי תמונות שלי מאותה תקופה.

דנה (אשתי) מאוד דאגה. הבנתי אח"כ שחששה מאוד מה ייצא מתוך אותו "חור שחור" ואיך זה ישפיע עליי. ביקשה לבוא איתי. אני חשבתי שלפגישה הזו אני צריך לבוא לבד. שזה ביני לביני.

בסוף מרץ נסעתי ליאיר ישי במושב בית שערים. ישבנו 4 שעות. יאיר זיהה אותי וזכר אותי. הוא זכר הכל. מסתבר שעברנו את כל הקרב יחד. החל בבורג'-בביל,  שם חטפתי בלחי רסיס מרימון שהוא זרק. יחד עלינו לתל פאחר, יחד נלחמנו בתעלות ויחד פינינו פצועים בסוף הקרב.

יאיר הוא בכלל סיפור גדול בפני עצמו: מבוגר מאיתנו בכעשר שנים, היה קצין בגולני ונלחם במבצע סיני. לתל פאחר בא כמתנדב, נלחם איתנו את כל הקרב ולאחריו חזר למושב אלמגור. שאלתי אותו איך הגיע אליי. הוא זכר שמכוח של תשעה חיילים שנכנסנו ראשונים לתעלות מצד מזרח, מצא בסוף הקרב רק אותי וידע רק את שמי הפרטי. אח"כ מצא בארכיון צה"ל עדות שלי, בה אני מזכיר את שמו ומאז הוא מנסה לאתר אותי.

להגיד שנזכרתי בהכל? לא. כמקודם, כאילו מתוך סרט באורך מלא, מצאתי רק הבזקי תמונות: פריים פה, פריים שם. יאיר אמר שיעלה איתי לתל, נעבור מטר מטר, ואני אזכר בהכל.

החלטתי לסגור את הסיפור הזה עד הסוף, לקבל את הצעתו של יאיר ולשחזר איתו את הקטעים החסרים. קבענו ל-17 ביוני. הפעם אלונה, בתי הבכורה, ביקשה לבוא איתי. אספנו את יאיר מבית שערים ועלינו לרמה. יאיר הוביל אותי במה שנשאר מהתעלות. היו דברים שזכרתי, אבל להגיד בכנות שזכרתי את כל הרצף? ממש לא. התחושה הדומיננטית שזכרתי היתה של להיות לבד בתעלה עמוקה במוצב אויב, ירי בלתי פוסק ותחושה שמנסים להרוג אותי.

יאיר ישי (מימין) וצבי אייזנברג יוצאים מתל פאחר בדרך לשחזר היכן פגשו במסגרת כוח סולוביץ' את מ"פ הסיירת רובקה (צילום: אלונה)

בדרך חזרה שמחתי שאלונה היתה איתי.

שלושה חודשים אחר כך היה המפגש הגדול, שאותו הזכרתי בהתחלה.

באחד הימים טילפן אליי דני ביזר וביקש אותי שאבוא לתל פאחר ביום חמישי: "זימנתי את משפחתו של משה נחמיאס שנהרג בתל פאחר ואת אפרים עמדי, שניהם היו איתך בתעלות. עמדי  לא היה בכנס ב-2014. הגענו אליו כי אתה מזכיר אותו בעדותך מכוח סולוביץ'".

אמרתי שאבוא ואחר-כך ראיתי שזה יוצא על יום השואה. הגעתי. על התל עמדי שיחזר את מה שקרה עד פציעתו: היתה נקודה בה עברנו מתעלה אחת לשנייה. מאחור הייתה מחפורת מחופה. חייל סורי שישב שם ירה בגב לכל מי שנכנס לתעלה השניה. עמדי לא ידע את זה אז וגם לא היום. סגן סולוביץ', כהנא, לייבו, זאדה ועוד חייל [קרקוקלי] הלכו ראשונים ונהרגו ע"י הסורי. אחריהם עברו עמדי ונחמיאס. הסורי ירה צרור שהרג את נחמיאס ופצע את עמדי ב-7 כדורים. עמדי התאושש וזרק רימון שהרג את הסורי ופצע אותו שוב. יאיר ואני נשארנו ברתק ואחר כך, מבלי לדעת מה קרה לפנינו, עברנו מעל ערימת גופות של חיילי גולני והמשכנו הלאה, בתעלה שהובילה למרכז המוצב.

שורדי כוח סולוביץ'. אייזנברג (משמאל) עם אפי עמדי

עמדי היה כנראה חלק מהערימה הזאת. הוא התעלף, איבד המון דם ופונה רק בסוף הקרב. שכב ברמב"ם ארבעה חודשים וקיבל 18 מנות דם.

כאמור, גם יאיר ואני עברנו מהתעלה ההיקפית לתעלה שמובילה למרכז המוצב. יתכן שאם עמדי לא היה הורג את החייל הסורי, הוא היה הורג גם אותנו.

דני ושלמה פתחו לי "קופסה שחורה" שהיתה סגורה קרוב ל-50 שנה. לא התעסקתי עם הסיפור הזה מאז. הורדתי מסך. השארתי אותו מאחוריי, אבל עכשיו הוא צף ועלה בכל זאת.

הרגשתי שאני רוצה לשתף גם אתכם.

עדות צבי איזנברג  (כפי שהועתקה מארכיון צה"ל ע"י יאיר ישי)

"…שכבנו מאחורי מדרגה, סולו רץ אל הזחל וקרא ל-10 בחורים. היינו כ-12. התברר שאין נהג. אחד נהג באיגוף ימני. ישבתי ליד הנהג. אחרי העלייה דפקו עלינו. כשהגענו ליד שדה המוקשים פגשנו ברובקה, שהורה לנו לא לירות. עצרנו הזחל ושפכנו החוצה. ליד הבוטקה היה גל אבנים. היו שם חלק מהסיירת וחלק מ'גולדה'. ראיתי 30-20 מטר אחרינו נפלו פגזים ורובקה אמר שאלה פגזים שלנו. רובקה התקשר עם ורדי כדי להודיע לו שלא יירו. אחר-כך אמר לנו להיכנס עם הכוח. חוץ מזה, היה סגן יאיר. נכנסנו לתעלה ליד החמור הספרדי, סולו בראש ואחר-כך כהנא, אני, חייל, עמדי, הסגן ועוד אחד מבא"ח (סה"כ 7). לפנינו לא היה כוח. היינו ראשונים. רובקה אמר: 'היכנסו והיזהרו, אולי כוחותינו בפנים'. רובקה היה ליד הבוטקה. היה שם תותח על זחל וקשר על ג'יפ. נכנסנו וצעקנו כל הזמן '12'. בצד שכבו שני סורים הרוגים. טיהרנו וקיבלנו אש חזקה מצפון מערב. סולו אמר: 'אני מתקדם הלאה ואתה נשאר ברתק', הם התקדמו סולו, כהנא ועמדי"…

לוח אירועים שלי

26.02.2014 – שלמה מן + דני ביזר אצלי. מקליטים אותי.

23.03.2014 – אצל יאיר ישי בבית שערים.

09.06.2014 – יום השנה ה-47 לקרב. היה אמור להיות כנס על התל, אבל הוא נדחה.

17.06.2014 – לתל פאחר עם יאיר ישי + אלונה ועמרי.

16.09.2014 – מפגש על תל פאחר עם לוחמים ומשפחות של נופלים. שחזור של כל כוח בנפרד.

16.04.2015 – פגישה על התל עם אפרים עמדי (+דני +שלמה +משפחת משה נחמיאס).

—————————————————-

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פתחו לי את הקופסה

  1. שבוע טוב.

    תודה על הפוסט, על אף פירסומו המאוחר (שנתיים אחרי שנכתב).

    אעיר על שני דברים, אמנם לא חדשים (מאחר וכבר התפרסמו בעבר בבלוג) ובכל זאת:

    [א] אפתח בקרדיט: איתורו של צבי אייזנברג, בתחילת 2014, לא היה קורה לולא זכרונו הצלול של יצחק חמאווי (איזי גרנות). הוא זה שידע למסור את השם המדוייק, השם הפרטי ושם המשפחה, ועל פי המידע הזה נעשו הטלפונים עד לאיתורו. יצחק היה בשעתו עד לשיחזור שערך צבי על התל, זמן קצר אחרי המלחמה ובנוכחות המח"ט יונה אפרת, והוא, יצחק, גם זוכר לספר פרטים שסיפר צבי בשעתו (ואשר נשכחו ממנו במהלך השנים).

    [ב] זכרון לנופלים: בכל האירועים הרבים הכרוכים בקרב תל-פאחר, ישנה נקודת מקום אחת, מדוייקת, שאפשר להצביע עליה כמקום בו נהרג המספר הגדול ביותר של לוחמים. חמישה (אברהם, יגאל, יוסף, שלמה וששון), הידועים כ-"כוח סולו". המבקרים כיום בתל צועדים על השביל המוביל מהכניסה מערבה, כאשר במהלך צעדה זו אין להם מושג כי בנקודה מסויימת, הנראית כעשרה מטר לשמאלם, נראה המקום שעליו נפלו בזו אחר זו חמש גופות של לוחמים. הם נורו בגבם מאש של חייל אוייב ששכב בעמדה, שכיום כבר אינה קיימת, שכן כוסתה בעת הכשרת התל לביקור ובדיוק מעליה עובר השביל הנ"ל.

    בפוסט הנוכחי מספר צבי על חמשת הנופלים, שאחריהם הלכו עוד שניים, וכולם – כל השבעה – נורו מאותו מארב והפכו ל"ערימת גופות של חיילי גולני", כאשר אחד מהם, פצוע שהתעלף, "היה כנראה חלק מהערימה הזאת". אין לי טענה לצבי על שהוא כותב כך, בפרט שלפי דבריו, הדברים אינם מזכרונו, אלא על פי פרטים ששמע. מה גם שהדברים נכתבו לפני שנתיים ("ליום הזיכרון 2015") ואולי לא הספיק לעיין בחומר שהתפרסם בשעתו בבלוג (בדיוק לפני שנתיים, בכמה תגובות, החל בזו מהתאריך 21 באפריל 2015 בשעה 19:29). התבאר שם כי המקום שעליו הצביע מי שהצביע כמקום נפילתם של לוחמי כוח סולו, הוא המקום בו נפל משה נחמיאס ונפצע אפרים עמדי (עמו, באותו מקום, הצטלם צבי בתמונה המוצגת בפוסט הנוכחי), בעוד החמישה נפלו במקום אחר, כעשרים מטר מערבה משם (לא אחזור כאן על כל ההוכחות, ואלו שנוספו מאז, לקביעה זו, רק אציין שהמרכזית שבהן מתבססת על תמונה מהתחקיר הנ"ל שנתן צבי בעת הראיון הראשון איתו לבלוג. יתכן ואילו היו בידינו תמונות נוספות שצולמו באותה הזדמנות – כיום ידוע רק על שתי תמונות – היינו למדים מהן דברים נוספים).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s