פצועי תל פאחר מספרים

משה פלווס: "כיום עין אחת רואה וזה מספיק" * עמרם שטרית: "ביקשתי לכרות את היד והרופאים עשו לי קשיים" * נחום יעקב: "למדתי ללכת מחדש" * אפי עמדי: "יצאתי מבית החולים במשקל 32 קילו" * פצועי תל פאחר מספרים על המחיר האישי ששילמו – ורובם אינם מצטערים * קטע מפרק "הפצועים מספרים" מתוך הספר "תל התעלות" שיצא לאחרונה

1967 בבית החולים רמב"ם. הטנקיסט עזרא ברוש ובנותיו אורית ועינת

להלן קטע מפרק "הפצועים מספרים" מתוך הספר "תל התעלות" – הקרב על תל פאחר במלחמת ששת הימים.

לרכישת הספר לחצו כאן

לקראת שנת היובל לקרב תל פאחר, החליט עמרם שטרית לכרות את ידו הימנית. שטרית, חייל בפלוגה א', שלחם בכוח ורדי, נפצע קשה בחלקו הדרומי של המוצב כשנתקל בחייל סורי באחת התעלות. הוא ספג שבעה כדורי קלצ'ניקוב; שלושה פגעו בחזהו וארבעה בידו הימנית, בין הכתף למרפק. "בשניות הראשונות לא הרגשתי כלום, ואז בבת אחת היד התחילה להשתולל", הוא משחזר. "עצבים, שרירים, עצמות, הכל התרסק". כמה מהרסיסים נותרו בגופו עד היום.

עשרה ימים שכב שטרית חסר הכרה. שלושה חודשים היה מאושפז ברמב"ם. "הייתי בחברה טובה, עם כמה מהחברים שלי", הוא נזכר בימי האשפוז, "אבל לקראת הסוף הם השתחררו ואני נשארתי לבד. בתקופה הזו למדתי לכתוב ביד שמאל. אני זוכר שדדו [דוד אלעזר, אלוף פיקוד צפון] הגיע לבקר. הוא שאל אותי מה היה בקרב, סיפרתי לו, והוא נתן לי כידון של קלצ'ניקוב".

רגע לפני ששבה אליו הכרתו, הוא נזכר, שמע במעורפל רופאים שעמדו מעל מיטתו ודיברו צרפתית. שטרית, הדובר צרפתית, הבין כי הם מתלבטים אם לכרות את ידו. "התעוררתי מיד ואמרתי להם, 'בבקשה לא לכרות לי את היד'. היום אני מתחרט שלא עשיתי את זה".

לאחר שחרורו מבית-החולים עבר שטרית כמה ניתוחים בידו, אך לשווא. היד נותרה תלויה ללא שימוש, והוא התרגל לתפקד עם יד אחת. שנים עבד בנגרות והשתמש בכלים שהותאמו ליד שמאל. "לאחרונה [ב-2016] ביקשתי לכרות את היד ולשים במקומה פרוטזה", הוא אומר, "אבל שלחו אותי מאחד לשני ועשו לי קשיים. נראה לי שהם התחמקו ולא רצו לאשר בגלל שזה ניתוח יקר".

שטרית לא מצטער על המחיר האישי ששילם. "אני מאוד מאושר מכל הסיפור, זו חוויה שמצאה חן בעיני. קודם כל שמחתי שהשתתפתי בקרב ותרמתי למדינה. אני כיום נכה 60 אחוז, אבל לא עשיתי מזה עניין אף פעם. אני מרגיש שעשיתי משהו למדינה".

כמו שטרית, יש לא מעט פצועים שזוכרים את הקרב ששינה את חייהם בלי מרירות ובלי חרטה. לרוב יהיו אלה מי שאחרי חצי שנה או שנה החלימו, המשיכו בשגרת חייהם ותוצאות הפציעה כמעט שאינן ניכרות בהם. אולם גם כמה מאלה שהפציעה מלווה אותם עד היום אינם חשים כעס. כזה הוא למשל ויטלי אבו-יצחק, לוחם מפלוגה ב', שנפגע מכדור צלף בגיא ההריגה ונותר משותק מן החזה ומטה. בשנת 2015 איבד את יכולת הדיבור, ומצבו הבריאותי מידרדר. "נכון שזה גרם לו בעיות לכל החיים, אבל הוא גאה שהוא השתתף בקרב על תל פאחר", אומרת אשתו, שרה.

אבו-יצחק נורה בצווארו בגיא ההריגה. הכדור חדר לריאה, פגע בצלע ונתקע בעמוד השדרה. הוא תקוע שם עד היום. בבית-החולים תל-השומר הכיר את שרה, שעברה ניתוח בכליה, והשניים נישאו. הוא מתנהל בכיסא גלגלים. במשך 25 שנה עבד, שיחק טניס שולחן בבית-הלוחם, השתתף בחוג ריקודים ונעשה אבא לשלושה ילדים. במשך השנים התאשפז אינספור פעמים בגלל זיהומים שונים, דיאליזות, בריחת סידן וניתוחים חוזרים ונשנים. בשנים האחרונות, כאמור, איבד את יכולת הדיבור. שרה אומרת שמעולם לא הביע צער על שנלחם בתל פאחר. "לפני המלחמה הוא אמר לחברים שלו שהוא יודע שהוא הולך למות, אבל לא היה אכפת לו", היא מספרת. "גם אחי, שנהרג בקרב תל מוטילה [ב-1951], היה כזה. ויטלי ידע שהוא בא להגן על המדינה, הוא לא חשב על עצמו".

בדיווחי חטיבת גולני צוין כי יותר מ-100 לוחמים נפצעו בקרב תל פאחר. רוב הפצועים אושפזו ברמב"ם, מקצתם בבית-החולים נהריה. הפצועים קל נפגעו לרוב בגפיים. הפצועים קשה סבלו מפגיעות ראש, פגיעות באיברים פנימיים או פגיעות בעמוד השדרה. אחרים סבלו מכוויות.

יוסי מיכאלי מהפלוגה המסייעת נפצע קשה מכדור שחדר לכתפו ויצא מגבו ומכדור נוסף שפגע בידו. ישראל הוברמן נכווה כשניסה להציל את חברו משה דרימר מזחל"ם בוער. איתן תגר מפלוגת ההנדסה החטיבתית, שהסתער עם פלוגה ג' לעבר הגדרות, נפגע מכדור שנכנס ליד בית השחי, ירד לצלע השביעית וגרם לו למצוקת נשימה גדולה. הסמג"ד זוהר נוי ספג כדור בצווארו ולאחר כמה דקות איבד את הכרתו. דוד תנעמי נפצע קשה בידו במהלך ההתקדמות של כוח אלכס אל החלק הצפוני. המ"כ יעקב סובול מפלוגה ג' נפצע קשה מארבעה כדורים, אחד מהם בבטנו. יעקב חודרה, ששכב על הגדר ביעד הדרומי, נפצע כולו מהתיל הדוקרני ובהמשך הלחימה ספג כדור ביד וכדור ברגל. שלמה קרייף מזחל"ם המרגמה של פלוגת השריון איבד רגל לאחר שהכלי נפגע מפגז. מוטי שקרוקה מהמחלקה המיוחדת נפצע קשה בחזהו מירי מטווח קצר ("הגוף שלי היה כמו ששמת עלי אבן של 50 קילו. שכבתי ולא יכולתי לזוז"). סגן שמיל גולדברג, סמ"פ א', נפצע מכדור בכתפו. יוסי גינצבורג נפצע קשה ברגלו ביעד הצפוני, ואלה רק מקצת הפצועים בינוני.

ז'אק סאלם, מש"ק חבלה מהמחלקה המיוחדת של גדוד 12, נפצע ביעד הדרומי מכדור שפגע בעמוד השדרה שלו. "באותו רגע ההרגשה היתה כאילו הגוף מתנפח קצת. הייתי חודשיים בבית-החולים רמב"ם ואחר-כך עוד שנה בתל-השומר", סיפר. כיום הוא מתנהל עם קביים וכיסא גלגלים לסירוגין. משתדל ללכת מה שיותר.

סגן עזרא ברוש, מפקד מחלקת הטנקים בקרב, נפצע קשה מפגז תול"ר שנורה מחלקו הצפוני של תל פאחר. הפגז חדר לטנק שבו נמצא ברוש, עבר בין רגליו, פגע בשוק של רגלו השמאלית ושפשף את אחורי ברכו הימנית. רסיסים רבים חדרו לרגליו ולעינו הימנית. כשלוש שעות שכב מתחת לטנק עד שפונה לאזור שבו רוכזו הפצועים. עד לאותו הרגע הסתכם הטיפול בו בתחבושת אישית על העין וחוסם עורקים ברגל, שביצע הנהג ראובן דנגור.

ברוש התכונן לגרוע מכל. "הכנתי עוזי למקרה שהסורים יירדו אלינו, הוצאתי מהכיס תמונה של הילדות שלי, ועם העין הבריאה הסתכלתי עליהן, וגם על חיילי גולני שעברו את מכשולי הגדרות ועלו על המוצב. ככה נשארתי ערני כל הזמן תוך כדי שאני דואג לחיילים שלי ששכבו על ידי". כף רגלו של ברוש נכרתה בהמשך, בניתוח שדה שביצע ד"ר ג'קי הורנר.

"כל הרגל הימנית מלאה עד היום שבבים ורסיסים", מפרט ברוש את הנזקים. "נשארו לי רסיסים בקרסול, מהברך ומטה, בגיד אכילס ובחיבור בין כף הרגל לעצם שוק. התול"ר הוריד לי את הרגל השמאלית מעל הנעל. קיצרו אותה ב-13 ס"מ. שבעה רסיסים קטנים נמצאים בקרקעית העין. מלבד זאת סבלתי מכוויות בחלק העליון של הגוף. יש לי 82 אחוזי נכות".

במהלך החודשיים שבהם היה מאושפז בבית-החולים רמב"ם נדד קריש דם לריאותיו, והרופאים נאלצו לחבר אותו למכונת הנשמה. "לילה אחד שמו לי בטעות במקום חמצן חומר אחר וכמעט חנקו אותי", הוא מספר. מרמב"ם עבר למחלקת שיקום בתל-השומר, שם שהה חודש וחצי.

הוא תוהה אם המחיר ששילם היה ראוי. "המצב במדינה, עם כל השחיתות השלטונית, די מדכא. כשהייתי ברמב"ם הגיע דדו לביקור. אמרתי לו, 'אנחנו הבאנו לכם את הגולן, עכשיו תביאו לנו שלום'. אני מוכן לעשות כל דבר, כולל להחזיר את רמת הגולן, העיקר שהנכדים שלי לא יצטרכו להיות בעוד מלחמה".

מלבד פציעותיו, הוא נותר הלום קרב מאותו יום שישי ביוני 1967. כסוג של תרפיה, הוא מחפש זה עשרות שנים את דפי התחקיר שעבר כמה חודשים אחרי המלחמה מתחת לתל הכבוש. המסמך לא נמצא עדיין. ברוש משוכנע שלמישהו היה אינטרס להעלים אותו, כמו גם מסמכים אחרים. ועדיין, העיסוק האינטנסיבי בקרב והניסיון לברר את האמת עד תומה מקלים עליו במידת מה.

סג"מ משה פלווס מפלוגה ב' בגדוד 12 היה מורדם ומונשם במשך שבוע בבית-החולים רמב"ם. פגז תול"ר פגע בכננת מקלע ה-0.5, ופלווס, שישב סמוך לו, ספג רסיסים רבים, כמה מהם בעיניו. "בחודשים הראשונים לא ראיתי כלום, רק עם השנים חזרה אלי הראייה", הוא מספר. "כיום עין אחת רואה, וזה מספיק. חוץ מזה היו לי פציעות קטנות. עברתי כמה ניתוחים, כמה בעין וכמה בידיים ובבטן, בחזה ובפנים. הלסת היתה מרוסקת. שכבתי חבוש בעיניים בבית-החולים ונאלצתי להשתמש בדמיון. זה לא היה קל, ומצד שני הרגשתי כל הזמן שזכיתי ושהיה לי מזל גדול מאוד.

"בוא נאמר שנקודת ציון מרכזית היתה ב-1975, כשקיבלתי אישור להוציא רשיון נהיגה", הוא ממשיך. "זה היה השיא. חוץ מזה, חזרתי למילואים, וזה בזכות המח"ט יונה אפרת, ששמר איתי על קשר עד יום מותו. אין לי מושג למה דווקא איתי, אולי היו עוד כמה כמוני. באחת ההזדמנויות הוא שאל אותי מה אני צריך, אמרתי לו שאני רוצה לחזור למילואים. הוא דאג שאקבל זימון לוועדה רפואית, נתנו לי פרופיל 33 ושובצתי לחטיבה 4 בתור קמב"ץ. התקופה הראשונה של הפציעה היתה קשה. בתור קיבוצניק מעין-השופט שחשב להיות חקלאי, הפציעה שינתה את חיי מקצה אל קצה וגרמה לי לעשות חישוב מסלול מחדש. בכלל, אני מרגיש שקיבלתי מתנה. כל-כך הרבה אנשים נשארו בתל פאחר, כל-כך הרבה נקברו. חיים שלמים אבדו, ואני קיבלתי את החיים שלי במתנה. מילימטר לכאן או לשם, והייתי רואה את הפרחים מלמטה".

נחום יעקב ואביו בתקופת השיקום

נחום יעקב מפלוגה א' ספג כדור בצווארו במהלך הסתערות כוח ורדי על הסככות בחלק הדרומי של תל פאחר, ונותר משותק. "הכדור בצוואר פגע גם בעמוד השדרה. עפתי באוויר, אבל לא איבדתי את ההכרה. לא יכולתי לזוז, הידיים והרגליים שלי היו משותקות. כל הזמן צעקתי 'חובש חובש', עד שבסוף פינו אותי. הכדור עדיין תקוע אצלי. הייתי שישה או שבעה חודשים בתל-השומר. לאט-לאט התחלתי להזיז ידיים ורגליים, עשיתי הרבה פיזיותרפיה – לעמוד בבריכה וללמוד ללכת מחדש. יצאתי הביתה על הרגליים בקושי. אני סוחב עד היום רגל בצד שמאל, ויד שמאל לא לגמרי נפתחת". הוא לא מצטער על המחיר ששילם. "קודם כל, אני חי וזה כיף. זה היה יכול להיגמר יותר גרוע – בכיסא גלגלים או בקבר".

אפי עמדי מפלוגה ב' נפגע בתעלה בחלק הצפוני משבעה כדורים מטווח קצר. "קיבלתי כדור אחד בריאה, אחד בכבד, ועוד חמישה מסביב. אחרי שהתעוררתי קצת ראיתי את הסורי שירה בי מצית סיגריה במחפורת שלי. הוא חשב שאני מת. לאט-לאט הוצאתי רימון מהכיס וזרקתי עליו. הוא נהרג, אבל נפצעתי מהרסיסים. הצלחתי לחבוש את עצמי, כי יצא לי ברז דם מהחזה. אחרי כמה רגעים נפל לתעלה פגז מרגמה ששרף לי את החולצה, ומזה נשרפו לי חלק מהחזה וחלק מהגב. היו לי 30 אחוז כוויות".

בששת הימים הראשונים שלו בבית-החולים נחשב גוסס. "הרופאים ברמב"ם אמרו לי אחר-כך שכל בנאדם אחר במצב דומה לא היה שורד. אני שרדתי כי הייתי חזק גופנית וגם מנטלית. אמא שלי, שהגיעה אלי אחרי שבועיים, לא הכירה אותי. הייתי חודשיים ברמב"ם, עברתי חמישה ניתוחים ויצאתי במשקל 32 ק"ג. כיום יש לי 28 אחוזי נכות לצמיתות.

"מה שעברתי בפציעה לא השפיע עלי כהוא זה. אדרבא ואדרבא, יצאתי חזק יותר. המחיר היה שווה. אני זוכר שקיבלנו את הפקודה לעלות על הרמה. התחלנו לרקוד. היינו רק ארבעה זחלים מכל הפלוגה. חצי פלוגה נשארה למטה ולא עלתה, והיית צריך לשמוע את הבכי שלהם. הייתי שישה ימים ללא הכרה, וכשהתעוררתי ושמעתי שכבשנו את הרמה הייתי בהיי לא נורמלי. הרמה שלנו כבר 50 שנה, והמחיר היה שווה. כולל ההרוגים".

יוסי מיכאלי מהפלוגה המסייעת נפצע תוך כדי ירי ממקלע 0.5, באחד מזחל"מי כוח הסמ"פים. "בדיוק נגמרו לי הכדורים, ועד שמספר שתיים שלי הוציא שרשרת מהקופסה, קיבלתי כדור אחד בכתף וכדור אחד ביד שמאל, שפצע אותי קשה. ראיתי עצם מצד אחד ועצם מצד שני. חשבתי שנפגעתי רק ביד. היה חובש שחבש אותי ביד, אבל הרגשתי שהראש שלי כבד ואז ראיתי שיוצא לי הרבה דם מהגב. השאירו איתי חייל שישמור עלי. אמרתי לו, 'תוריד אותי מהזחל'. בדיוק עבר שם בני רווח מפלוגה ג', שאל אותי מה קורה, הוציא אותי ושם אותי בתעלה. אחרי כמה דקות הזחל באמת נפגע. אני זוכר ששמיל [סגן שמיל גולדברג, סמ"פ א'] ראה אותי, שטף לי את הפנים ואמר, 'אל תדאג'. הכדור שפגע לי בכתף שבר לי שני זיזים בעמוד השדרה והיה לי פתח יציאה מהגב של 13 ס"מ. הורדתי את החולצה, שכבתי על הפציעה ודרכתי את העוזי. אמרתי לעצמי שאני לא אפול בשבי. ואז משומקום בא רפי בן-מרדכי החובש [מכוח גולדה], טיפל בי וחילץ אותי. כל הדרך למטה הוא שאל אותי שאלות והשאיר אותי בערנות כדי שלא אכנס להלם".

מיכאלי היה מאושפז בבית-החולים רמב"ם כחודשיים, עבר שלושה ניתוחים, ורק אז הודיעו לו כי יצא מכלל סכנה. הוא זוכר בחיוך את תקופת האשפוז. "זה לא היה נורא. כאבים מי יודע מה לא הרגשתי, כי כל הזמן קיבלנו זריקות משככי כאבים. היינו חבורה של פצועים, זה פצוע פה וזה פצוע שם, וכל אחד צוחק על הפציעה של השני. עלי צחקו בגלל צורת הפציעה, שהיתה לי בגב".

הוא מתייחס בהשלמה גמורה למחיר ששילם. "זה המעט שיכולתי לתת למדינה", הוא אומר. "רק שתבין, הייתי מנגן בחצוצרה. היא היתה צמודה אלי בכל מקום. יום אחד באה אלי קצינת חינוך של גולני ורצתה להעביר אותי לתזמורת הווי של החטיבה. אמרתי לה, 'לא בא בחשבון. אני התגייסתי בשביל לרוץ על הג'בלאות'. כשנפגעתי אני זוכר שהיה לי זרם בכל הגוף וראיתי חושך. הבנתי שאני מת, ובאותו רגע הצטערתי רק על דבר אחד – שלא אראה את הניצחון".

—————————————————————–

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “פצועי תל פאחר מספרים

  1. כל הכבוד לפצועי תל פחר על ההקרבה והכאב העצום שעברו שנים ארוכות והן בטיפולים בבתי חולים ונכויות משונות .. בזכותם יש למדינת ישראל גבולות בטוחים ואפשר לישון בשקט בלילה.

  2. לא מובן מאליו שהקרב על תל פאחר יתגלגל לספר ולתוכנית טלויזיה, הספר הזה מצליח ועוד יצליח להחדיר את שמעו של הקרב הזה לכלל הציבור זו מעלתו הגדולה והשירות הגדול שהוא עושה לכל מי שקשור לקרב זה בכל נימי נפשו אם בתור לוחם ואם בתור משפחה שכולה. תבואו על הברכה בעבודתכם ללא לאות ובמסירות גדולה.

  3. שבוע טוב.

    א] מס' הפצועים המדוייק שעליו דווח מטעם גולני: 113 (בסמוך לו נרשם גם מס' החללים, ואנו יודעים שהוא כולל גם את אלה מהשריון, משמע שגם סכום הפצועים הנ"ל כולל בתוכו את השריון). אחד הפצועים נפטר מפצעיו כעבור שנה וחצי, כך שאם מוסיפים אותו לרשימת החללים נמצא שמס' הפצועים עומד על 112.

    ב] "אחרי כמה רגעים נפל לתעלה פגז מרגמה ששרף לי את החולצה" – – – מעניין לדעת איך זה התברר, אחרי שבאפריל 2015 נאמר: "נשרפה עליי החולצה. איך זה קרה, אני לא יודע. אולי משהו נדלק". מעניין גם לברר מי הפגיז את תל-פאחר באותה שעה, כשכוחותינו כבר עמוק בתל. אולי היו אלה הסורים (אולי ממוצב המרגמות שלהם, זה הסמוך לתל-פאחר ממזרח-צפון שלו), אך, האם יש עדויות נוספות על פגזי מרגמות שירדו על התל בזמן הזה? (כרגע זכור לי רק הדו-שיח ב-2014 בין אברהם אלקה למפקדו דני ביזר, כך: אלקה: "אתה זוכר שנפל עלינו פגז כאן"?. דני: "לא")

  4. ביקרתי את משה פלווס בן משפחתי בבית החולים בזמן שביקרתי את פצועי הפלוגה שלי מהמלחמה על כיבוש רמת הגולן.
    מהפגישה ליד מיטתו זכורה לי שאלתו, איך זה להילחם על הבית? ביתי באיילת השחר.

  5. ספר מרתק שעוד לא סיימתי. תאורי החיילים והקצינים על שרשרת מהלך הקרב מצמיתים ומעוררי השראה. הפרק על הפצועים וההרוגים ששכבו בשורה,האיור שמתאר את הסצנה מעוררי השראה. התאורים על החיילים ההמומים מול חבריהם שנפלו, פרק מרגש מיומן החובש זמיר… הכל כתוב וערוך בטוב טעם, העברתי לחברים לינק להתרשמות והאצתי שירכשו. כל הכבוד על עבודה מקיפה ומרשימה.

  6. התגייסתי אחרי ששת הימים אולם הספר הזה שאותו אני קורא לאחרונה בחתיכות קטנות ומרתקות החזיר אותי אל ימים שהייתי צעיר ויפה בגולני והיכרתי אנשים יקרים כמו רובקה,שמיל ואמיר דרורי שהיו מפקדי וזכיתי להכיר כמה לוחמים שהיו בקרב הנוראי העקוב מדם. ספר חובה בכל ארון ספרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s