חטיבת הזקן מצדיעה לששת הימים

אילן לבנון מתאר את הלחימה העזה של גדוד 129, סיגל וענת מנדלר מספרות על הרגע שבו שמעו שוב את קולו של אביהן המח"ט מאז שהיו ילדות, ומשפחת החלל יהושע בן נעים שומעת לראשונה פרטים על נסיבות נפילתו * חטיבה 8 של 2017 עושה כבוד לוותיקיה שכבשו את הרמה הסורית במלחמת ששת הימים

בטקס סיום תרגיל חטיבה 8 בחזית בניין הפיקוד הסורי לשעבר ליד קונייטרה

הגענו השבוע (מאי 2017) לבניין הפיקוד הסורי מ-1967 הסמוך לקונייטרה. הבניין הרוס בחלקו, מנותץ ומרוטש. רוחות מן העבר עדיין מרחפות בכל אחד מכ-150 חדריו הפרוצים.

בחזית המבנה המרשים כבר התכוננו אנשי המילואים לקראת טקס סיום תרגיל של חטיבה 8 – חטיבת הזקן. הם עמדו מוכנים בשלשות כשלפניהם המ"פים והמג"דים, וליוו במבטי הערכה קומץ מהוותיקים שנלחמו במלחמת ששת הימים ואת משפחות הנופלים שהוזמנו לאירוע.

שמענו כמה מהם מוחים על גימוד חלקה של החטיבה בששת הימים. "מספיק עם הסיפורים שגולני הם אלה שכבשו את רמת הגולן", אמר אחד מהם. מישהו אחר הוסיף ואמר שגם אלה שיודעים לספר שהשריון הוא שכבש את הגולן, מתכוונים בעיקר לכוח מחטיבה 7 של אביגדור קהלני במלחמת יום כיפור. התלונות שלהם היו שרוב הציבור כיום איננו זוכר או איננו יודע שרמת הגולן נכבשה במלחמת ששת הימים, ושחטיבה 8 בקרבות על קלע וזעורה – ולא גולני בתל פאחר – היא שעשתה את המאמץ העיקרי. בקיצור, לוחמי חטיבה 8 משנת 1967 וממשיכי דרכם כיום, מבקשים את הכבוד המגיע להם.

הכבוד הזה מגיע בימים אלה בהמולה ההולכת וגוברת לקראת ציון יובל למלחמת ששת הימים. כלי התקשורת השונים עמלים על הכנת כתבות. חלקן כבר צצות חדשות לבקרים במטרה להקדים את המתחרים, ביוד שהאחרים מתאזרים בקושי בסבלנות עד למועד המדויק.

על לחימת חטיבה 8, שבה גדוד 129 ביצע את הקרב הקשה והעיקרי, מתוכננת להתפרסם ב"ישראל היום" כתבה מסקרנת שבמסגרתה הופגשו בקלע אנשי צוות הטנק של המ"מ נחום גנצרסקי מפלוגה ו'. היו שם מלבדו גם הטען-קשר דני כנרי, המקלען עוזי אברהם, הנהג אבישי אטינגר והתותחן נדב סיוון. זהו אחד משני הטנקים שהגיעו לקלע ונותרו ללא פגע. היחיד שנפצע בכל זאת היה כנרי כתוצאה מצידוד התותח. בעקבות צעקות הכאב העזות שלו נאלצו חבריו להלום בו כדי שיירגע ולא יגרום לדמורליזציה בתוך הטנק שנלחם על הישרדותו.

לאירוע סיום התרגיל החטיבתי [17.5.2017] הגיעו בין השאר אילן לבנון, מ"פ ו' בגדוד 129 שכבש את קלע; סא"ל הרב גדעון לנגמן, הרב של חטיבה 8, שבגיל 75 וחצי עדיין חמוש באם.16 ומגיע לכל אימון או תעסוקה של הגדודים. בששת הימים היה לנגמן אחד מחובשי פלוגת ההנדסה של חטיבה 8; הגיע יונתן פאר, שהיה סמ"פ הנדסה, נפצע בצווארו ליד נעמוש מרסיסי פגז, קפץ מהזחל"ם ואיבד את הכרתו. לנגמן הוא זה שטיפל בו. בהמשך טיפל לנגמן בפצועים סורים בקלע, לשם הגיעה בערב חטיבה 8 מזעורה.

כן הצטרף לנסיעה גלעד שחם, שהיה בגדוד 32 בששת הימים בגזרת קיבוץ גדות. גלעד, שהיה קצין מרגמות בגדוד, מספר: "ביום האחרון למלחמה עלינו מאיזור גדות אל גשר בנות יעקב ולבית המכס העליון. הלכנו ברגל לאט לאט כל הדרך למעלה, הסורים כבר ברחו".

שוקי בן ארצי (מימין), אחיו של יובל בן ארצי ז"ל, שהיה קצין הקשר של גדוד 129, עם המ"פ בזמנו של גדוד 129 אילן לבנון

היו גם משפחות שכולות: ארנה מוקדי, בתו של מ"פ הסיור רפי מוקדי ז"ל; שוקי בן ארצי, אחיו של יובל בן ארצי ז"ל, קצין הקשר של גדוד 129; סיגל וענת, בנותיו של המח"ט אלברט מנדלר ז"ל, שנהרג [כאלוף] במלחמת יום-כיפור. ומשפחותיהם של יעקב יעקוביאן, יהושע בין נעים, גדעון וייס ז"ל מגדוד 129, ושל יוסף נטף ז"ל, שנהרג בזחל"ם המוות של רס"ן מויש חביב, סמג"ד 121, ליד גבעת האם.

התחנה הראשונה במסלול של האוטובוס השבוע תוכננה להיות באתר תל פאחר, אלא שפיגור גדול בלו"ז גרמה לדילוג. האוטובוס חלף על פני תל פאחר בכביש הנפט והמשיך דרומה, עד שנעצר ליד האנדרטה לזכרם של מוקדי ובן ארצי סמוך לכפר סיר א-דיב. כאן הצטרף לוותיקי חטיבה 8 והמשפחות השכולות גם אוטובוס שכלל את ותיקי רמת הגולן (בין היתר של מקימי שעל ב-1976), שנכללו אף הם בסיור.

אבשלום שחר (אבשה), ממפקדי יחידת ההסברה של פיקוד צפון, המלווה שלוש אוגדות, ובהן אוגדה 91 שחטיבה 8 היא ת"פ שלה, העניק הסבר ממצה על האיזור ועל קרבות החטיבה במלחמת ששת הימים. זהו האירוע הרביעי בזמן האחרון שמקיימת חטיבה 8 כיום להכרת מהלכיה במלחמת ששת הימים.

ליד אנדרטת מוקדי / בן ארצי

אילן לבנון: למרות שהיו מסביבנו טנקים ואנשים שנפגעו, אני לא מכיר מצב שמישהו הפסיק את הלחימה

אילן לבנון היה הדמות הבכירה של ותיקי חטיבה 8 באירוע זה. לנוכחים באנדרטה בסיר א-דיב ובהמשך באוטובוס, הוא סיפר על אירועי ה-9 וה-10 ביוני 1967: "היום הזה די דומה [מבחינת החום] לאותו יום שישי, שבו התחלנו בלחימה על רמת הגולן. כשאנחנו מסתכלים מערבה ורואים את עמק החולה, זה הצידוק שלשמו פעלנו כאן בגזרה הזאת על מנת שעמק החולה ושאר הישובים לאורך הגבול הסורי המצב שלהם ישתנה, והם יפסיקו לסבול  מהטרור הסורי שהופעל נגדם ממלחמת העצמאות.

"אנחנו הגענו לכאן אחרי שהחטיבה קיבלה הוראה לנוע מאיזור כונתילה שבגזרת סיני. הגענו ברגל, כמו שאומרים: הטנקים על מובילים, הזחל"מים בנסיעה ואנשי הצוות באוטובוסים. נערכנו על כביש קרית שמונה-איילת השחר, וביום שישי בבוקר התחלנו את הלחימה לכיוון הגולן. המשימה שלנו היתה להוביל לכיבוש נעמוש. מסיבה שהגדוד הסתבך בירי כבד ממוצבים סורים, הגדוד המשיך בלחימה, לא הבחין במועד שהוא סוטה מהדרך ונקלע לקרב מאוד מאוד קשה שבמהלכו הוא הבקיע את המערך הסורי שנמצא מסיר א-דיב ועד קלע, עובר בשטח מאוד מסובך, נתון לירי של הסורים כאשר הלחימה היתה עם תנאי השטח ועם ארטילריה שהטרידה אותנו. מרגע שעברנו את ציר הנפט, הלחימה הפכה להיות יותר קשה, כולל נפגעים גם של אנשי צוות וטנקים, ולמרות כל זאת הצלחנו בסופו של דבר, לאחר חמש שעות, להגיע עד לקלע. חמישה טנקים הצליחו להגיע לקלע, שלושה נפגעו בקלע עצמה ושניים נשארו ללא פגיעה. שם הגדוד המתין למח"ט מנדלר עם החטיבה שיחברו אליהם ושם בילו את הלילה.

"אנחנו נמצאים בגל-עד לזכר יובל בן ארצי מקיבוץ עמיר, שלחם כאן על הבית ממש, ורפי מוקדי, מפקד פלוגת הסיור שלאחר שראה שבירו [מג"ד 129] נפגע, עלה על הטנק של בירו, קיבל פיקוד על הגדוד, וכעבור זמן הטנק שלו נפגע ורפי ויובל נהרגו, ולא מצאו אותם מספר ימים לאחר שהקרבות הסתיימו כאן. למרות חיפושים, הם נמצאו אחרי שמונה ימים.

אילן לבנון מספר על אירועי גדוד 129 ביום ה-9 ביוני 1967

"מה שמאפיין את השטח – אנחנו רואים תנאי שטח מאוד קשים. רואים מעט מאוד מה שקורה קדימה. השרמן הוא טנק שמונע עם תיבת הילוכים ידנית. כדי לתמרן בשטח דרושות מיומנויות די גבוהות, ומי שלא מצליח מאבד שליטה. בגדוד שלנו נהרגו שלושה לוחמים בסיני ו-13 לוחמים בקרב על קלע, לחטיבה ולגדוד 121 היו תשעה הרוגים, סה"כ החטיבה איבדה בששת הימים 25 לוחמים.

"סיר א-דיב הוא מעין כפר אופייני, שגרו בו חיילים בצבא הסורי ובזמנם הפנוי היו גם חקלאים. המערך של קלע נמצא במעלה, כשיש שתי שלוחות, בננה צפונית ובננה דרומית, ששם ממוקמים הסורים. אנחנו בלי לדעת מה צפוי לנו נכנסים בין שני המוצבים האלה. כמות האש שהצלחנו לייצר אפשרה לנו להתקדם עד לנקודה שמוצב שם מחסום טנקים – סדרת קוביות בטון גדולות עם מעבר רק לכלי רכב אחד. אנחנו מתחילים להתרכז לפני מחסום הטנקים. בנקודה זו מתחיל להתמסד הקשר בין נתי לבין אלברט, והחטיבה מקבלת תמונת מצב מה קורה עם הגדוד.

"מדברים על כך שהגדוד טעה בדרך, והחטיבה השאירה כביכול את הגדוד לעצמו. אבל אם רואים את תנאי השטח ויכולת התמרון המוגבלת, ההחלטה של אלברט היתה להמשיך לזעורה עם גדוד 121 ופלוגת הטנקים של 377, כאשר אנחנו ממשיכים בקרב על קלע, כשהוא לא יודע מה מצבנו. ההחלטה של אלברט ושל החטיבה להמשיך במשימה בסיכומו של דבר, הביאה לכך שהסורים ראו שהם מותקפים גם מדרום, גם גדוד 129 וגם חטיבה 8 וגם חטיבה 1. הם לא הפעילו  את כל עתודות הלחימה שלהם ואפשרו לחטיבה 8 בגזרת זעורה להתייצב למעלה ולחבור לגדוד 129. למעשה, כשהמצב הזה התרחש, הלחימה בגזרת רמת הגולן הסתיימה ולמחרת בשבת החטיבה הגיעה למרחק 60 ק"מ מדמשק, עד שיחידת החוד של גדוד 129 קיבלה הוראה לחזור ולהתייצב באיזור קונייטרה.

מחסום הקוביות מערבית בעלייה לכיוון קלע

"מה שאפיין את לחימת המפקדים והצוותים, שהיתה חתירה והתקדמות כל הזמן למגע עם הסורים, לנסות ולהכריע. למרות שהיו מסביבנו טנקים ואנשים שנפגעו, אני לא מכיר מצב שמישהו הפסיק את הלחימה. הלחימה היתה די מסובכת מבחינה זו שהיינו חשופים לירי מכיוונים שונים. לא הכרנו את השטח, הקשר בתוך החטיבה והגדוד לא היה תקין, נתי [הורביץ, מ"פ ז' שהחליף את המג"ד] העביר את רשת הקשר של כל הטנקים לרשת הגדודית. מרבית הטנקים עשו את זה, חלקם נשארו ברשת שלהם. לפני מחסום הטנקים אני חברתי לנתי. בשלב זה לא היה לנו קשר עם רפי מוקדי [מ"פ סיור של החטיבה], שכנראה הטנק שלו נפגע באותו זמן. הפלוגה שלי ניסתה לעלות למוצב שנמצא מצפון למחסום הטנקים [8173]. עלינו לשם חמישה טנקים, שלושה נפגעו ושם קיבלנו את תחילת הנפגעים הקשים בעלייה לקלע. היו לנו עוד שלושה טנקים שנפגעו לפני ציר הנפט, אחד מהם עד כמה שאני יודע היה טנק שעליו פיקד יהושע בן נעים, רב סמל פלוגתי ו'.

"באותו מוצב שאנחנו עלינו מצפון למחסום הטנקים, נפגע הטנק של יאיר רומבק. בטנק הזה נהרגו שלושה חיילים, יאיר נפצע קשה, איבד חלק מהרגל, יעקב חורש נשרף וחולץ על ידי מעשה גבורה של אחד הנהגים שלנו, יעקב בן בסט. חילצנו אותם, ירדנו למטה. עוד שני טנקים נפגעו והצוותים שלהם פינו אותם ללא נפגעים והפכו לאנשי חי"ר, שעזרו לטהר את הסביבה המיידית שלנו ולטפל בפצועים. הטנק שלי הידרדר ויצא מכלל שימוש ונאלצתי לעבור לטנק אחר, לטנק של מוריס איפרגן, אלי והבה, שמעון וייס ועמנואל רונקין. ארבעתם נהרגו. הנהג יוסי הצליח לצאת ולא נפגע. אני נפצעתי.

"לפני מחסום הטנקים נתי ואני נפגשנו. האש אורגנה קצת כלפי המוצבים הסורים, שהיו משני הצדדים שלנו ולפנים. נתי נתן לי הוראה שפלוגה ו' תעבור את מחסום הטנקים בחיפוי של פלוגה פ' ופלוגה ז', ותתקדם לכיוון קלע, שאנחנו לא יודעים שזו קלע. באותו זמן אנחנו הערכנו שאנחנו נמצאים בזעורה. עברנו את מחסום הטנקים, כאשר כל הזמן נורית עלינו אש. אחרי הטנק שלי שנע בראש השיירה, נעו עוד ארבעה טנקים. שני טנקים נפגעו, אבל לא יצאו מכלל שימוש, אחד של שאול ורדי שנפגע בפנים ואיבד ראייה ושל אהוד קופילביץ', אחד המ"מים בפלוגה שלי שנפגע ואיבד עין ולמעשה הטנק הזה הושבת.

הכפר קלע [צילום: יוסי עוז]

"אחרי שאול ואהוד נעו עוד כמה טנקים, שעקפו את הטנק שלי, שכבר החל לבעור והתחמושת מתפוצצת, והמשיכו לכיוון קלע בחיפוי של נתי עם הפלוגות שלהם. בסיכומו של דבר הצליחו להגיע לקלע חמישה או שישה טנקים, כאשר עד לקלע הם עוד לא נפגעו למעט מפקד אחד הטנקים, אלפרד, שנפגע ונהרג והטנק שלו המשיך לנסוע ללא מפקד בהילוך ראשון, דבר שהאט מאוד את ההתקדמות.

"כאשר חמשת הטנקים הגיעו לקלע, בקצה המזרחי של הישוב, על הכביש שמוביל מזעורה לכיוון וואסט, נפתחה עליהם מאש מטנקים ונ"טים. שלושה טנקים נפגעו, חלק מהאנשים נהרגו, חלק נפצעו. הטנקים של נתי ושל נחום גנצרסקי לא נפגעו. הם הצליחו לארגן יחד עם המפקדים והחיילים שחולצו מהטנקים שהושבתו את הכוחות, לטפל בפצועים, ליצור קשר עם אלברט ועם החטיבה, להזעיק סיוע אווירי, שמנע הגעה של מספר טנקים סורים שהתקדמו לכיוון קלע.

"בשעות הערב אלברט והחטיבה חברו לצוותות ולטנקים בקלע, האנשים קיבלו סיוע, וכל הכוח של החטיבה התארגן בקלע לשהיית לילה. במהלך הלילה מחלקת החימוש של הגדוד ואנשי החטיבה הצליחו להעמיד על הרגליים טנקים שנתקעו במעלה לכיוון קלע, כך שלמחרת בבוקר הגדוד המשיך עם כעשרה עד 12 טנקים לכיוון קונייטרה. הכניסה לקונייטרה היתה על ידי כל החטיבה, כאשר הגדוד מוביל אותה לשם. הנפגעים שהיו לנו פונו על-ידי כוחות שהיו מפוזרים בין הטנקים, כמו רכב סיוע ארטילרי, חוליה טכנית. בדרך, בנעמוש, היתה נקודת פינוי נפגעים ותאג"ד מאולתר שטיפל בנפגעים. הם המשיכו להיות מפונים לאיזורי ריכוז בשטח ישראל, ומשם הפצועים פונו לבתי חולים בנהריה וברמב"ם.

"אני רוצה לציין שגדוד 129 לחם גם במסגרת חטיבה 8 במלחמת יום הכיפורים, בגזרה המרכזית בסיני מול הארמיה השלישית, כשאלוף אלברט מנדלר הוא מפקד האוגדה שלנו והוא נפל באיזור ציר הג'ידי בסיני".

הבנות של אלברט מנדלר וההקלטה מ"נעמוש": ואז אני שומעת את אבא שלי מדבר

ענת וסיגל, הבנות של מח"ט 8 בששת הימים אל"מ אלברט מנדלר, סיפרו על חוויה מטלטלת שעברו לפני כחצי שנה, לאחר שבבלוג זה פורסמה הקלטה ממסיבת עיתונאים, בה סיפר מנדלר על קרבות ששת הימים. "זה היה מאוד מרגש לשמוע שוב את אבא", אמרה ענת הבכורה, שהיתה בת תשע כשאביה נהרג במלחמת יום כיפור כמפקד אוגדה 252 בסיני.

הבנות של אלברט, סיגל (מימין) וענת עם מח"ט 8 כיום אל"מ דודו סונגו

סיגל, שהיתה בת חמש כשאביה נפל, סיפרה: "אני לא שמעתי את אבא מאז שהייתי ילדה קטנה. אצל אמא שלי יש הרבה סלילים שלו, אבל אי אפשר להקשיב לזה ולא עשינו המרה. לאורך השנים פנינו לארכיון צה"ל ולגלי צה"ל, ואף אחד לא שיחרר לנו קטעים או מצא קטעים ששומעים את אבא. קיבלנו רק חומר כתוב. ואז יום אחד לפני כמה חודשים, הייתי בדרך בין ראש העין לקיבוץ עינת, מצלצל מישהו ואומר – אני נלחמתי עם אבא שלך ואיזה בנאדם הוא היה, משכמו ומעלה. אני רגילה לקבל טלפונים כאלה, ואז רגע לפני שאני מנתקת הוא אומר לי – תשמעי, תיכנסי לאתר של נעמוש ותגללי למטה, תראי את אבא שלך. חשבתי שזה שוב פעם קטע מתומלל.

"עצרתי בצד, נכנסתי לאתר ופתאום אני רואה שזה קטע מיוטיוב. חשבתי שאני מתעלפת. ואז אני שומעת את אבא שלי מדבר. אני לא אחת שבוכה, גם לא בטקסי זיכרון, אבל ישבתי באוטו ולא יכולתי להירגע. באתי הביתה ושמעתי את זה בלופים אינסופיים. לא ממש הקשבתי לתוכן, אלא הקשבתי לאינטונציות. שמעתי חוש הומור, פתאום שמתי לב שיש לו קצת מבטא, יש לו עברית רהוטה והוא מדבר בביטחון. זה היה מיתוס שקרם עור גידים, והיה לי נורא נעים לשמוע. זו היתה חוויה מדהימה, ממש מתנה לקבל דבר כזה. תודה".

מג"ד 129: אנו והמדינה כולה חייבים לוותיקים הרבה מאוד

"חדר אלי כהן" בבניין החזית הסורית לשעבר ליד קונייטרה

הגענו לחזית בניין המיפקדה הסורית בקונייטרה, שהמתה ממאות לוחמים, ג'יפים, האמרים ואוטובוסים. ותיקי חטיבה 8, המשפחות השכולות וקצינים בכירים במיל' מהחטיבה התכנסו בקומה השנייה, בחדר אלי כהן, שם מונצח זכרו של המרגל הישראלי שנתלה בדמשק ב-1965. כהן ביקר בבניין זה, בו קיבל היתר לבקר בבסיס הצבא הסורי במרחצאות אל-חמה [חמת גדר כיום]. כהן ניסה בין היתר בפעילותו לדלות מידע על החייל יעקב דביר, שעקבותיו נעלמו במבצע סנונית – פשיטת גולני ב-1962 על המוצב הסורי נוקייב. ניסיונותיו של כהן העלו חרס. מלבד זאת, העביר כהן מידע לאמ"ן על תכנון של הסורים לבצע פיגוע בפרויקט המוביל הארצי ופרטים על תוואי ההטיה הסורי, שנועד להמעיט משמעותית את זרימת מימי הירדן לכנרת.

טקס סיום התרגיל החטיבתי נפתח בהקראת פקודת יום של אלוף דוד אלעזר ז"ל מה-11 ביוני 1967, לאחר כיבוש הרמה הסורית. אילן לבנון הקריא את שמות 25 נופלי החטיבה ואמר בין היתר: "נקדיש מעמד זה להוקרת מסירותם והקרבתם עטורת התהילה של החברים שנפלו כאן, להסרת האיום הסורי מישובי ותושבי הגליל. מותם של הנופלים מצווה עלינו לדבוק בחיים ולהמשיך בדרכם".

סא"ל שמוליק, מג"ד 129, אמר בנאומו: "סיימנו כעת תרגיל חטיבתי משמעותי, שיכין אותנו טוב יותר ליום פקודה. בתרגיל שסיימנו לפני כמה שעות עשינו את שחזור הקרב בקלע, קרב של גבורה, קרב מרכזי לשחרור רמת הגולן במלחמת ששת הימים. היום אין ספק, כשאנו שומעים ולומדים את המורשת של גיבורי החיל שלחמו במלחמה זו, ואנו כדור שנולד לאחר המלחמה למציאות שבה לגדה המערבית אנחנו קוראים יהודה ושומרון, והרמה הסורית שאנו קוראים לה רמת הגולן. אנו והמדינה כולה חייבים לוותיקים הרבה מאוד. כך נלחמו בעבר בחץ וקשת מול הרומאים, כך לימדו וחינכו אותנו דור הוותיקים כיצד נלחמו ופעלו בששת הימים עם הזח"למים והטנקים של אז, ואנחנו דור הטכנולוגיה המופלאה של טנק המרכבה כיום. אני שמח שנפלה בידי הזכות למלא את החובה בהגנת המולדת עם לוחמים ומפקדים כה מסורים".

אילן לבנון, מ"פ ו' בגדוד 129 בששת הימים, עם סא"ל שמוליק, מג"ד 129 כיום בחטיבה 8

הרב לנגמן: "בקרבות הגולן – חטיבה 8 היתה מעל לטבע"

רב החטיבה, סא"ל במיל' גדעון לנגמן: "הנני עומד לפניכם נרגש ונפעם. מספר לכם על קרבות החטיבה שבהם השתתפתי לפני 50 שנה. בשבתות שלפני פרוץ המלחמה ביקש ממני המפקד שלי שאלמד את החבר'ה את פרשת השבוע, וכך עשינו. כשעלינו לצפון הודיעו לנו בבוקר ה-9 ביוני על משימה חדשה: כיבוש צפון רמת הגולן. שוב ביקש ממני המ"פ שאומר משהו מפרשת השבוע. פתחתי את החומש, פרשת השבוע היתה נשוא, בה כתובה ברכת כוהנים: 'יברכך השם וישמרך'. רש"י מסביר שיברכך בממון. אמרתי לפלוגה שהכתוב קוים בנו, וזאת כי בדרכנו מהדרום לצפון שמענו שהכוחות שהיו באיזור כונתילה לקחו שלל רב מהמצרים, והנה כך בירך אותנו הקב"ה בממון. 'וישמרך' – כדי שנעמוד במשימות שלנו, אנו זקוקים לברכות הקב"ה שישמור עלינו.

הרב גדעון לנגמן

"קשה היה להאמין שנצליח לכבוש את רמת הגולן, שהיה יעד מבוצר ומחופר. ביהדות, המספר שבע מציין מצב קיומי. המספר שמונה מציין מצב שהוא מעל הטבע. חטיבה 8 עשתה זאת ברמת הגולן. היא היתה מעל הטבע. הקרבות היו קשים, היו עלינו הפגזות. מי היה מאמין אז שרמת הגולן תיכבש ביום וחצי – דבר שבוצע על-ידי מפקדי וחיילי החטיבה והכוחות שתגברו אותנו. הדבר שיחרר את ישובי החולה והכינרת שסבלו מאוד. האלוף טל אמר עלינו שקרבות החטיבה הן שהביאו להתמוטטות הצבא הסורי.

"הסורים נלחמו עד הרגע האחרון. בבית בקלע מצאנו פתיליה דולקת, שעליה חיממו אוכל. ללמדנו שהסורים נלחמו עד הרגע האחרון, ואז ברחו או נלקחו בשבי. הסמ"פ שלי יונתן שנפצע, התקדם בצבא עד לדרגת סא"ל. אני רוצה להזמין את יונתן, לתת לו חיבוק חזק [יונתן פאר ניגש לבמה עם נכדו ומתחבק עם לנגמן לקול תשואות הקהל].

"לסיום בקשה לי אליכם: שכל אחד מכם שיהיה  שליח לומר לסביבתו שרמת הגולן נכבשה במלחמת ששת הימים. רבים זוכרים את קרבות עמק הבכא במלחמת יום כיפור, אך אינם יודעים או שכחו שרמת הגולן נכבשה עוד קודם לכן במלחמת ששת הימים. בימים אלה עם ציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, זו הזדמנות לפרסם את העובדות".

חלק ממסדר חטיבה 8

מח"ט 8: אותם לוחמי גדוד 129 שטיפסו בשיני זחליהם והגיעו עם שני טנקים לקלע, אבל עמדו במשימה

מח"ט 8, אל"מ דוד סונגו: "עומדים אנו היום בגאון והתרגשות רבה במסדר סיום תרגיל חטיבתי. ברחבה זו, מול בניין מיפקדת הכוחות הסורים ברמת הגולן, עמדו לוחמי החטיבה עם סיום קרב ההבקעה של צפון רמת הגולן וכיבוש קונייטרה לפני 50 שנה. בשבועיים האחרונים החטיבה ביצעה אימון מאתגר כחלק מתוכנית האימונים השנתית. התרגיל דימה תרחישים שונים בחזית הצפונית ואיתגר את יחידות החטיבה על הצפוי לנו ביום פקודה. הפגנתם יכולת מבצעית גבוהה, נתתם לי את הביטחון שאנו מפקדי ולוחמי חטיבת הזקן דרוכים ומוכנים לכל משימה.

"כאמור, מציינים אנו את שנת היובל למלחמת ששת הימים, מלחמה מפוארת שיצאנו אליה כמלחמת אין ברירה ומתוך חשש לאיום קיומי, וחזרנו ממנה עטורי ניצחון. מלחמה שתוך שבוע הפכנו למעצמה. מה שהוביל אותנו לניצחון זו הנחישות, הדבקות במשימה, תחושת השליחות ואהבת הארץ. החטיבה הועברה מהדרום לצפון וקיבלה משימה להיות חלק מהמאמץ העיקרי לכיבוש רמת הגולן. בתאריך ה-9 ביוני 1967 לוחמי החטיבה פרצו לקרב ההבקעה בצפון רמת הגולן. אותם לוחמי גדוד 129 שטיפסו בשיני זחליהם לרמת הגולן והגיעו עם שני טנקים למוצב קלע, אבל עמדו במשימה. ביחד איתם נלחמו גדוד 121 וגדוד 377.

"ותיקי המלחמה, אין מילים לתאר את עוצמת הערכתנו להסרת האיום מישובי החולה. אנו לוחמי ומפקדי חטיבת הזקן כיום, מוקירים ומעריכים את העבר ומתכוננים לפני העתיד. שדה הקרב הנוכחי שונה משדה הקרב במלחמת ששת הימים. האתגרים העומדים בפנינו דורשים מיומנויות שונות ויכולות מקצועיות טכנולוגיות שונות, אבל דבר אחד אנו חייבים לקחת מדור שנת 67, מוותיקי החטיבה שנמצאים איתנו ומאלה שאינם איתנו עוד: אנו חייבים לקחת מהם את רוח הלחימה, את ערך השליחות, את אותה נחישות ודבקות במשימה, ואת הרעות ואחוות הלוחמים".

מפקד אוגדת הגליל, תא"ל ברעם (מימין), ומח"ט 8 אל"מ סונגו

מפקד האוגדה: הרעיון שבלחימה על קלע דומה לרעיון ולמשימה של היום

מפקד אוגדת הגליל 91, תא"ל אמיר ברעם: "את התרגיל החטיבתי הזה בחרנו לכנות 'מקבת הצפון', לכבוד המורשת המרשימה של חטיבה 8 בלחימתה על רמת הגולן לפני 50 שנה.  זה היה שם המבצע אז. גם המקום הזה הוא מקום מיוחד. כאן סיימה החטיבה את לחימתה ברמת הגולן בטקס חטיבתי. במקום זה, בו ישבה המיפקדה הסורית, ביקר אלי כהן בשנים שלפני מלחמת ששת הימים כדי להביא מודיעין ולהכין את המלחמה. המקום הזה הוא מורשת אמיתית וחיה.

"אומנם אין שום דמיון בין הסורים דאז לבין חיזבאללה של היום, אבל הרעיון שבלחימה על קלע ובלקיחת צוקי רמת הגולן של 67, דומה לרעיון ולמשימה שעומדת מאחוריה משימה אופרטיבית, אם תיעשה לנו מלחמה, בואכה מעלה מארון א-ראס. כמו קלע ומוצבי זעורה, ששלטו על העמק והפריעו לחיי היומיום של אזרחי מדינת ישראל השלווים, ולא אפשרו להם לעשות את יומם, כך אנו אמורים להיתקל בסיטואציה דומה במלחמה הבאה, שאני מקווה שלא תבוא, כאשר כל הרכס של מארון א-ראס ורכס אביבים שולט באופן מוחלט על כל המרחב למטה של הקיבוצים יראון, ברעם והישוב אביבים. ולכן המשימות בסך הכל הן משימות דומות, האויב שונה, אנו שני דורות לאחר מכן, אבל עדיין האויבים באים עלינו לכלותנו ועדיין אנו נדרשים להגן על ישובי הספר.

"שירות המילואים שלכם אינו מובן מאליו. מי שעושה כיום מילואים הם מתי מעט של מתנדבים, ולכן אתם בעיניי אנשים נבחרים ומיוחדים. לא רק בעצם העובדה שאתם מתייצבים כל שנה בחודשים החמים ובחודשים הקרים לתעסוקות ולאימונים, אלא כתוצאה מהעובדה שאתם יודעים מה תקחו על עצמכם אם וכאשר תיאסר מלחמה על מדינת ישראל. ולכן אני מנצל הזדמנות זו כנציג צה"ל הבכיר ביותר כאן להודות לכם על העשייה הזאת".

כך נהרג יהושע בן נעים: הסיפור שמשפחתו לא ידעה 50 שנה

יהושע בן נעים ז"ל

משפחת בן נעים מיבנה ידעה כל השנים שהבן והאח, סמ"ר יהושע ז"ל, נהרג ב-8 ביוני 1967 בתור נהג טנק. עד שלפני כחודשיים וחצי גילה האח מאיר את הבלוג נעמוש, ממנו למד שיהושע נפל ב-9 ביוני כמפקד טנק. "זה מה ששלחו לנו מהצבא בזמנו", הוא מספר. "כתבו לנו שנהרג כנהג טנק ב-8 ליוני, כ"ט באייר תשכ"ז. אני לא מבין איך אפשר להתבלבל ככה".

ואכן, באתר "יזכור" של משרד הביטחון מצוין כי בן נעים נפל ב-8 ביוני – "בהסתערות על הרמה". כידוע, ההסתערות על הרמה הסורית החלה בצהרי ה-9 ביוני. בן נעים היה מלוחמי גדוד 129 ואחד מ-13 הרוגי הגדוד בקרב על קלע.

לאירוע של חטיבה 8 הנוכחית הגיעו האח מאיר בן נעים ואחיותיו אסתר ופאני. "הייתי בן 14 כשהוא נהרג, תשע שנים פחות ממנו. הוא הקים את מכבי יבנה בכדורגל וחוג לריקודי עם", מספר מאיר.

המשפחה צמאה מאז לקבל מידע על נסיבות נפילת אחיהם. בזמן ששוחחנו עם מאיר, פנתה אסתר לרב גדעון לנגמן, שהיה חובש בחטיבה 8, ושאלה אם הוא זוכר שאחיה היה פצוע ואם טיפל בו. לנגמן אמר שהוא לא יודע. גם אילן לבנון, מ"פ ו' שבו בן נעים היה רב סמל פלוגתי, לא ידע לפרט על נסיבות מותו. לבנון היה כבר הרבה קדימה במהלך הקרב כשבן נעים נהרג איפשהו מאחור, כנראה באיזור הכפר סיר א-דיב.

"מי שבא להודיע לנו שיהושע נהרג הוא ראש מועצת יבנה", נזכרת אסתר. "שבוע אחר כך באו כמה אנשים מהצבא ואמרו שנפל כנהג טנק. אנחנו לא יודעים כלום על מה שקרה לו. פנינו לאילן, שדיבר איתנו והשתדל לעזור, אבל הוא לא זוכר".

מאיר: "ב-1984 השתתפנו בסיור של חטיבה 8 ושם סימנו לנו שהוא נפגע בסיר א-דיב. אני עד היום לא יודע איך זה קרה, אני רוצה לפנות לארכיון צה"ל שיעזרו לי".

אסתר: "אני ליוויתי את אמא שלי בכל הצער הזה. היא לא רצתה לחיות אחרי שיהושע נהרג. כל פעם ששאלנו חברים של יהושע איך זה קרה, הם אמרו שלא זוכרים ולא יודעים. לפי מה שסיפרו לנו זה שלושה טנקים שקיבלו פגיעה ביחד".

מאיר ואסתר לבית משפחת בן נעים, השבוע בקונייטרה. 50 שנה חיפשו תשובות לגבי נפילת אחיהם

מאיר שאל אם נוכל לעזור. הבטחנו לנסות. זכרנו שלזאב חטין, מ"מ בפלוגה ז' של גדוד 129, שהיה הטנק המוביל של גדוד 129 וחטיבה 8 כולה מתחילת התנועה בגבעת האם ועד לסיר א-דיב, עשוי להיות קשר לנסיבות נפילתו של בן נעים.

מיד עם שובנו מהאירוע בקונייטרה, פנינו אליו – ולא התאכזבנו. עוד באותו לילה כתב חטין את הדברים הבאים תחת הכותרת "לזכרו של יהושע בן נעים".

להלן דבריו של זאב חטין:

"יהושע בן נעים ז"ל היה הרס"פ של פלוגה ו', 'ותיק', הפלוגה שאילן לבנון היה המ"פ שלה. ההיכרות בינינו לא היתה רבה, כי הוא גם היה ממחזור ותיק ממני, בגדוד 52, ובפלוגה אחרת בסדיר, וגם במילואים של הקמת הגדוד בשנים 1964-1966 לפני המלחמה כמעט ולא היה בינינו קשר. רק בשני ימי הקרבות בסיני בו הייתי מסופח עם המחלקה שלי לפלוגה של אילן, נוצר בינינו קשר בהקשרים שבין מ"מ לרס"פ.

בקרב ברמה בתאריך 9.6.1967 הוא כנראה עלה בציר הלחימה, עם כוחות שנעו בזחל"מים הטכניים או אחרים של הגדוד אחרי הטנקים. כנראה שהיה על הזחל"ם הראשון. הוא איתר את הטנק שלי עומד לצד הדרך בכפר סיר א-דיב ועלה לברר מה קורה. זה היה בערך סביב השעה 14:00 או קצת לאחר מכן – כשעה לאחר שהפסקתי להילחם כמפקד הטנק.

נפצעתי בסביבות 12:30. המשכתי להוביל את הגדוד ולהילחם פצוע עוד כעשרים דקות, ובעקבות זה שהתעלפתי צנחתי לתוך הצריח. הצוות דרדר את הטנק לצד הדרך והמתין, והגדוד המשיך להתקדם. כאשר הגיע יהושע וראה שאני פצוע ושוכב על רצפת הצריח, שאל אותי מה אני עושה כמ"מ בטנק הגור שלי 1א'. הסברתי לו שהחלפתי טנק ומוריס איפרגן מפקד על הטנק שלי 1.

יהושע דאג להוציא אותי מהטנק והשכיב אותי על אלונקה לצד הדרך עם מימייה, דגל צהוב וקופסת ופלים שכבר כמעט גמרתי אותה כי נעשיתי רעב אחרי הפציעה ואובדן דם. הוא שאל את הצוות מדוע הם לא המשיכו בקרב. הם ענו לו שאין מפקד לטנק. הם היו אנשי צוות ועוד חמש צריח מהחוליה הטכנית, שלקחתי איתי כאיש צוות שישי.

בדרך כלל נבחרו לשמש כרס"פים מפקדי טנקים ותיקים לאחר תפקיד סמל מחלקה. יהושע היה אחד שכזה והחשיפה שלו למפקדת הגדוד הוסיפה לו כמו לאחרים תפיסת מצב רחבה יותר. משראה שאין לטנק מפקד הוא החליט לחזור לתפקיד מפקד טנק ולהצטרף ללחימה. יהושע ניגש אליי לאלונקה, אמר לי שהחליט לעלות ולפקד על הטנק ושאל לאן לנסוע? הסברתי לו כמה דברים. האחד, שהטנק קצת שונה מהמודל שהוא מכיר, וכן שיש תקלה לשלוט בצריח, אבל התותחן אריה יסביר לו והוא גם יודע להתגבר עליה בתנאי שהוא כמפקד מתחשב בכך. כמו כן, שאנחנו על תדר קשר של פלוגה ז' – 'זווית'. עוד שתיים-שלוש עצות כדי שיתפוס שהוא עולה לקרב כמפקד טנק, שמזמן כבר לא עשה אפילו דקה בתפקיד, והוא אמר לי שהוא מבין.

הסברתי לו שעדיף שלא ינסה להיות גיבור וינסה בשטח איזה תרגולת או שתיים, כדי שייזכר וגם יתרגל לבקר הצריח, ינסה להיזכר בפקודות וגם ירי, כי הצוות הוא טוב למרות שאינו צוות אורגני שלי, אלא של הגור שלי, והם מתפקדים טוב למרות פציעתי, וכן שהצוות הזה הוביל עד כה את הגדוד וירה הרבה וגם פגע, אבל צריך לסדר קצת בצריח, לזרוק תרמילי פגזים וכד', וכן שיש הרבה ארגזי תחמושת על הסיפון וגם ארגזי רימונים, ולהכין את הטנק להמשך לחימה. רק תגיד להם והם יבצעו.

יהושע הקשיב בתשומת לב, הנהן בראשו ושאל לאן לנסוע. נתתי לו עצה לנסוע בעקבות סימני הזחלים של הטנקים על הקרקע, ולחפש היכן מתחולל הקרב על פי קולות הירי. הוא נפרד ממני במילים שבטח יבואו לאסוף אותי ורץ לטנק, עלה לטנק התארגן בתאו והם נסעו.

בהמשך הקרב הטנק נפגע מירי בצד הצריח מפגז שחדר פנימה. יהושע, התותחן אריה גולדברג והטען קשר דוד לוי נהרגו. הנהג, המקלען והמכונאי נחלצו פצועים ונאספו על ידי הגדוד.

לימים שמעתי, ואיני זוכר מי סיפר, שמצאו את הטנק ממערב וצפונה למוצב 8173 בסמוך לדרך הנפט, שזה היה המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע טנק מהגדוד בקרב. כיום, כשאני משחזר את כל העניין, נדמה לי שיכול מאוד להיות שהנתון הזה מתאים גם לטנק המג"ד שבו נהרג יובל בן ארצי, ונפצע – ובסופו של דבר גם מת – רפי מוקדי, או שבלבלו בין הסיפורים.

אני זוכר את הנחישות של יהושע לעלות לטנק ולהמשיך את הלחימה שלו עם הצוות, וצר ועצוב לי גורלם.

מבחינתי, מעשהו הפשוט והברור לו לעצמו לקחת פיקוד, יש בו לציין את הגבורה השקטה, הפשוטה, האחראית והטבעית כמפקד וכחייל, שאפיינה רבים מאנשי הגדוד באותו הקרב.

את שני אנשי הצוות האחרים לא ראיתי לאחר מכן בגדוד, וגם איני יודע איך לאתר את חמש הצריח. לפני כמה שנים עשינו אירוע של פירוק רשמי של הגדוד בלטרון, והוא צץ פתאום אחרי שנים שלא נפגשנו וסיפר שהוא זוכר את הקרב וכד'. אחרי המלחמה או בסמוך לה ירד מהארץ לארה"ב, אבל כעת שב ארצה. הוא כל כך שמח להיפגש, התחבק איתי וכל כך התרגשנו. כל השנים חשב שמתתי בעקבות הפציעה שלי… אבל היו עוד הרבה מפגשים אישיים שכאלה באותו אירוע, והוא הלך לדרכו. הוא כאמור היה חמש צריח, ואולי אחד מאנשי החוליה של הפלוגה שלנו: רחים יעקב, חיים אנגל מכפר ויתקין או אחרים. גם מהחוליות הטכניות יזכרו את שמו. הוא היה בוודאות בטנק כשהם נפגעו.

תהי נשמתו של יהושע צרורה בצרור החיים".

זאב חטין

* * * *

לפני הפרסום כאן צלצלנו למאיר בן נעים וסיפרנו לו על נסיבות נפילת אחיו, על פי דברי חטין.

מאיר סיכם: "זה מרגש לשמוע סוף סוף את הסיפור האמיתי. אני מודה לך ולזאב על האינפורמציה".

————————————————————–

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “חטיבת הזקן מצדיעה לששת הימים

  1. בלוג מדהים, שלמה כל הכבוד
    המקום היחיד שנותן תמונה מדויקת על לחימת ששת הימים
    כל פעם לומד משהו חדש, מחכה בקוצר לכתבה הבאה,

  2. חטיבה 8 לאחר כיבוש קלעה הכריעה את הגזרה, שני שרמנים הגיעו לבד עד למעלה. בקרב קיבלו נתי הורביץ ושאול ורדי את עיטור הגבורה הגבוה ביותר המוענק בצה"ל. כיום חטיבה 8 חיה ונושמת על טנקי מרכבה סימן3, היה אימון טוב מאד, שום טנק סורי לא יעבור אותנו.

  3. כל הכבוד לחטיבה כיום על אירגון יום מהנה ומלמד! יוזמה לא ברורה מאליו! ישר כח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s