משה דיין בוועדת חוץ וביטחון, 13.6

משה דיין בוועדת חוץ וביטחון, 13.6.67: "הגיעו אליי שמועות כי הפקודה לתקיפת הרמה ניתנה ללא אישור ראש הממשלה ולא דרך הרמטכ"ל. ביחס לראש הממשלה זה פשוט לא נכון. עובדתית, נכון שאמרתי בשעה 07:00 לצאת לפעולה ורק ב-07:02 קיבלתי אישור ראש הממשלה. שלישו אמר: אשכול קיבל את ההודעה. הוא שמח על היווצרות התנאים, ואם חושב משה שאפשר לעשות זאת – יש לעשות * בעבודת המטה כלפי הרמטכ"ל היה שיבוש. אמרו לי שאין הוא ישן במצפ"ע. הייתי צריך למצאו במקום שהוא נמצא" * להלן הפרוטוקול המלא

שר הביטחון משה דיין ועוזר ראש אג"מ אלוף רחבעם זאבי מבקרים בכפר בניאס [לע"מ]

ישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת התכנסה יומיים לאחר שוך קרבות מלחמת ששת הימים, ושמעה סקירה מקחפה מפי שר הביטחון משה דיין. בהזדמנות זו דרשו ח"כים להבין מה גרם לדיין להתהפך בדעתו ולהורות על תקיפת הרמה הסורית, לאחר שרק שעות ספורות קודם לכן, בישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון, התנגד נחרצות. דיין מספק את התשובה.

ח"כ מאיר יערי תוקף את שר הביטחון איך עקף את הרמטכ"ל ונתן את הפקודה ישירות לאלוף פיקוד הצפון, לא דרך הרמטכ"ל. "זה דבר חמור ביותר לדמוקרטיה של צה"ל ולגבי עתידו", פסק יערי. ויש עוד הרבה עניין בדיון שהתקיים בערב חג השבועות תשכ"ז.

מקור: ארכיון המדינה.

פרוטוקול ישיבת חוץ וביטחון שהתקיימה ביום ג', ה' בסיוון 13.6.67 בשעה 10:00

נכחו: חברי הוועדה: דוד הכהן – יו"ר, משה אונא, יוסף אלמוגי, אריה בן אליעזר, ראובן ברקת, עקיבא גוברין, גדעון האוזנר, יעקב חזן, מאיר יערי, ג כהן, חיים לנדאו, יעקב מרידור, מרדכי נמיר, יוסף סרלין, שמעון פרס, חיים צדוק, ז' צור, אלימלך רימלט, יצחק רפאל.

מוזמנים: שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין

היו"ר דוד הכהן: פנו אליי כמה מחברי הוועדה בבקשה לערוך סיור בסיני. לא נוכל להגיע לכל המקומות, אך סיור לשארם א-שייך, לאל עריש, כמובן בהסכמת הצבא, מתקבל על הדעת. עוד אודיע על כך.

שר הביטחון משה דיין: תחילה אמסור נתונים על המילואים והשחרור ממילואים ולאחר מכן אולי תמצאו עניין בכך שאביע את השקפתי על המערכה שהיתה ואומר כל אשר בלבי על המערכה.

אשר למילואים: גויסו 174 אלף בנקודת השיא, ואני מוציא מכלל זה את חיילי החובה. עד כה שוחררו 66 אלף איש, אחרי ה-20 ביוני יישארו 31 אלף מסך 174 אלף שגויסו. 31 אלף אלה יוחזקו תקופה ארוכה יותר בשל שתי סיבות: האחת, פינוי השלל, שהוא על פני כל סיני וסוריה, וזו עבודה רבה. השנייה, האימפריה שלנו גדלה במקצת ולא יוכל הצבא במתכונתו הקודמת למלא גם את התפקידים הקודמים וגם את התפקידים החדשים. אולי יקטן במשך הזמן גם המספר הזה.

אודות האבידות נמספר המספרים: 679 חללים ו-2,563 פצועים. סך הכל 3,242. לפי המספרים שבידינו הרי היחס בין קצינים לבין חוגרים הוא אחד לארבעה. נכון שאין זה מדויק כי העבודה נעשתה על-ידי המחשב ואין בידינו הרשימה כולה, אך ללא ספק מדובר באחוז גבוה של קצונה. יש יחידות שלמות, בעיקר בשריון, בהן הקצונה ברובה הגדולה נפגעה ונפצעה. אין ללמד מכך שכוח השריון שלנו נחלש, כי תוך הקרב גדלו גם אנשים חדשים, אך זו אחת המכות האיכותיות בהן הוכינו, וזה גם ההסבר העיקרי להתקדמות המהירה.

ועתה אביע השקפתי אני על התקופה שלפני המערכה ועל תקופת המערכה, וכדרכי אדבר בכל גילוי הלב.

בתקופה שלפני המערכה היו לנו הערכות צבאיות ופוליטיות לא נכונות בשלושה שטחים שנראים לי כעיקריים:

ראשית, הערכתנו לגבי התגובה שתהיה על הפעילות שלנו נגד סוריה, נגד אל-פתח. הערכתנו בעניין זה לא היתה נכונה. לא הערכנו באיזו מידה תראה את עצמה מצרים חייבת או נאלצת להגיב ולהשתתף במערכה. כולנו סברנו כי היא עסוקה בתימן ואינה יכולה להתפנות. נתפסנו בזה שנאצר היתרה בסורים באומרו שלא ייכנס למלחמה עם ישראל בשל פיצוץ זה או אחר. אולי הוא עצמו העריך כך, אך כדור השלג התגלגל והצטברות הפעילויות, גם עניין סמוע, והתגובה של ירדן נגד מצרים. איפה המדינה הריבונית? איפה חיל האוויר שלכם? מדוע נותנים אתם לישראלים לעבור במיצרי טיראן?

בדיעבד, אנו היום אולי מרוצים מכל העניין, אך בשעתו לא הנהנו, כי הפעולות האלה תבאנה את מצרים לתגובה החריפה לסגירת המיצרים – למלחמה. זו היתה הגהה ראשונה לא נכונה. ייתכן והיו למצרים נימוקים ומניעים נוספים, אך אין ספק שהעניין הסורי היה אחד העניינים המרכזיים.

בעניין סוריה, אולי ידעו את האמת, אולי לא ידעו את האמת. איני יודע אם האמינו המצרים בתום לב שאנו עומדים לתקוף את סוריה. איני בטוח שהאחרים לא האמינו בכך. אך גם אם היו להם שיקולים אחרים, עובדה היא שעניין סוריה היווה גורם מרכזי לתגובתה החריפה של מצרים. ומה שחשוב לנו הוא שלא הערכנו כי אכן כך יהיה.

דיין: סגירת המיצרים היה אקט מלחמתי מובהק ללא כחל ושרק שהצדיק פעולה צבאית שלנו, ואנו נתנו לנאצר לבלוע זאת בלא תגובה מצידנו. זה היה משגה מדיני ממדרגה ראשונה

הנחה שנייה שהיתה לא נכונה: הנחנו כי כניסת הכוחות המצריים לחצי האי סיני היתה מסע ראווה. לא דיברתי עם הרמטכ"ל בפרוטרוט על אותה תקופה [דיין באמצע מאי 1967 עוד לא היה שר הביטחון], אך מניח אני שגם הצבא ובוודאי הממשלה הניחו בתחילה שאין זה אלא מסע ראווה. עמדה השאלה: אם הם צריכים לומר שאין זה אלא מסע ראווה אם לא, אך האמינו כי המצרים הולכים למלחמה. ביום ד' מסוים גם היה קומוניקט ב'דבר' שראש הממשלה והממשלה רואים את זה כמסע ראווה. טעינו.

הנחה שלישית שחושבני שהיתה לא נכונה היא שקשה יהיה למצרים לסלק את כוחות האו"ם משארם א-שייך. נכון שבשנת 1957 נקבעו פרוצדורות, אך מבחינה מדינית הנחנו שלא יהיה זה פשוט לנאצר להודיע לכוחות או"ם להסתלק. גם הנחה זו לא היתה נכונה והיא צריכה ללמדנו לגבי העתיד. התברר שאין המנגנון הזה קשה לשילוח.

ועתה במה אני רואה מדיניות לא נכונה שניהלנו בשלב פתיחת המערכה ולקראתה.

הנקודה הראשונה – תגובה שלנו שלא היתה על סגירת המיצרים. כי אחר כך קיבל המושג של ירייה ראשונה משמעות, לדעתי מופרזת. דבר בעל משמעות פוליטית חשובה הוא מי פותח במלחמה. לדעתי, סגירת המיצרים היוותה את הירייה המלחמתית הראשונה של נאצר ואנו נתנו לו לברוח מזה. היה זה אקט מלחמתי מובהק ללא כחל ושרק של בלוקדה שהצדיק פעולה צבאית שלנו, ואנו נתנו לנאצר לבלוע זאת בלא תגובה מצידנו. נכון שהיתה פנייה אמריקנית לתת להם לשם כך 48 שעות. זאת יכולנו לתת. גם עד לגיוס כל הכוחות עוברות 48 שעות. נאצר הודיע ב-12 בלילה של ה-22 לחודש. לאחר 48 שעות אלה עמדה בפני ישראל ההכרעה – אם היא רואה בזה אקט מלחמתי ויוצאת על כך למלחמה, או שאף על פי כן ולמרות האקט הזה אין מגיבים מיד, ואז הערך של הירייה הראשונה והתגובה המיידית נשמט מאיתנו, ואנו נקלענו למצב מאוד מסובך.

עניין הירייה הראשונה היה משגה מדיני ממדרגה ראשונה, כי הוא היה זה שיירה את הירייה הראשונה, ואילו אנו אחר כך היינו צריכים להיות היורים את הירייה הראשונה. ירינו את הירייה הראשונה כי על הסגירה הגבנו כעל נושא שאפשר להסדירו בדרכים אחרות.

כניעת הצבא המצרי [צילום: טל שבתאי]

הנחה שנייה שהיתה לא נכונה היא שארה"ב תוכל לפתוח לנו את המיצרים. הם ביקשו שבועיים עד שלושה שבועות, ואנו נתנו להם, ואחר כך לקחנו מזה. לו גם לא יצאנו לפעולות צבאיות, אני רואה כשגיאה, כמדיניות לא נכונה את ההנחה שארה"ב מסוגלת היתה, או נכונה, להבטיח לנו חופש שיט למעשה. לדעתי זה אבסורד. אין היא יכולה להבטיח לנו ולעשות בשבילנו את חופש השייט. היא גם לא היתה נכנסת לתסבוכת כזאת דוגמת וייטנאם נגד מצרים, כדי להבטיח בשבילנו רציפות של חופש שייט. היתה זו מדיניות מוטעית לחשוב כך.

אך גם אילו היו האמריקנים עושים משהו בתחום זה, לא היה בכך כדי לפתור כמלוא הנימה את שאלת ערעור מאזן הכוחות, כאשר היו למצרים בסיני כבר 80 אלף חיילים ומספר עצום של טנקים. גם אם היו פותחים את המיצרים, הרי את הכוח הזה בסיני לא היו פותרים. מדיניות זו היתה משגה.

ולאחרונה, כאשר כבר התקרבנו להנחה שצריך לצאת למלחמה היתה הגזמה מדאיגה בשאלת הירייה הראשונה. הצרפתים, האמריקנים, הרוסים והאנגלים, כולם, בין כידידים ובין כאויבים, אמרו: אל תירו את הירייה הראשונה. הידידים אמרו: חלילה לכם שתהיו אלה שיורים את הירייה הראשונה, והרוסים אמרו: היורה את הירייה הראשונה הוא הפותח במלחמה, וזה כאשר המיצרים כבר סגורים ובעצם זה הפך לעניין פורמלי. וכל אותן עצות שאנו נחכה עד שהם יירו את הירייה הראשונה ואנו רק את השנייה, הרי אולי לא היו יורים והיינו יושבים בתוך טבעת החנק הזה, ואילו היו יורים את הירייה הראשונה עלולה היתה ירייה ראשונה זו לעלות לנו ביוקר רב.

משמעותה שני דברים: בירייה ראשונה ניתן להשיג נצחונות צבאיים. שנית, וזה לדידי העיקר, אפשר להיקלע למצב בו לא נוכל אנו לכוון את מהלכי המלחמה. נניח שהירייה הראשונה היתה באה מירושלים, ואז צריכים היינו לעסוק בירושלים. מי שהולך את המהלך הצבאי הראשון, מהלך רציני מאיים, הרי חובה על הצד השני לפגוש את האיום הזה. אם היו מאיימים על ירושלים או על תל-אביב, לא היינו מתרכזים בסיני. איבוד לא רק ההפתעה, אלא היוזמה בפתיחת מערכה ובניהולה.

התברר כי על הירייה הראשונה, שאנו כידוע ירינו אותה, וירינו אותה טובה מאוד כאשר 70 אחוז מהמטוסים של ארצות ערב הלכו תוך היום הראשון, לא מיצו איתנו את הדין. גם בשל כך שהערבים כדרכם הודיעו מיד שהם הפילו 47 מטוסים ישראלים, דבר שסימן שאכן היה קרב. מיד נכנסו ירדן וסוריה למלחמה, כאשר ירדן התחילה להפגיז את ירושלים, והשאלה מי פתח במלחמה לא היתה רק בינינו ובין מצרים, אלא גם בינינו ובין ירדן, בינינו ובין סוריה, והרי ירדן היא היא שהתחילה. הוא הדין בסוריה. בשתי חזיתות אלה ללא ספק הם היו הפותחים.

אשר למערכה עצמה: לא אנתח את הצד הצבאי. הדבר נעשה כבר על-ידי הרמטכ"ל. אין ספק שלאור המכה שנתן חיל האוויר קיבלנו מיד את העליונות ואת האפשרות לנצח עד הסוף, אך החשיבות כמסייע לכוחות שלנו היתה עצומה בכל אחד מן המאבקים, ובעיקר בסוריה כאשר היה צורך לתת ליד כל טנק את הסיוע החשוב.

לדעתי לא היה חיל האוויר שלנו די גדול בפתיחת המערכה. מאז 1962 לא הזמנו אפילו מטוס אחד. במשך חמש שנים לא הוזמנו מטוסים, ואני רואה זאת כמשגה חמור בשטח הרכש. נכון שקיבלנו אחרי 1962 מטוסים, אך לפי הזמנות שנעשו עוד לפני שנת 1962, מאז לא הוזמנו מטוסים. ביקשתי הסבר. שמעתי גם מראש הממשלה, שחיכו לדור הבא של המטוסים, לדגם יותר חדש וחשבו כי לא כדאי לקנות יותר את הדגמים הקיימים. הדבר לא נראה לי. פעמים אחדות העירותי על כך בוועדה.

בראיית חשיבותו המכרעת של חיל האוויר אני חושב כי אי רכישת מטוסים במשך חמש שנים היא טעות, ובעיקר כאשר במצב של מלחמה מופעל עלינו אמברגו, וממילא מאז הזמנת מטוסים ועד לקבלתם עובר זמן רב.

המיראז' – חוד החנית של חיל האוויר במלחמת ששת הימים [צילום: לע"מ]

אשר למערכה עצמה: קראתי ושמעתי כי היתה זו מערכה מתוכננת מראש. אני אומר: זו המערכה הפחות מתוכננת מראש שאי-פעם היתה לא רק לישראל, אלא לכל מי שיכול להעלות על הדעת. אם נטווח את מערכת סיני עם המערכה הזאת, הרי בסיני קבענו את המהלכים ואת היעדים ופעלנו לאורם, ורק זאת, ותו לא. פה לא התכוונו כלל לקחת את הגדה המערבית, לא את ירושלים, גם לא להיכנס למלחמה עם סוריה – והמציג את המערכה הזאת כמתוכננת מראש אינו אלא טועה.

דיין: דובר כי במשך 72 שעות ישמיד צה"ל את חיל האוויר המצרי, יכבוש את רצועת עזה ואל עריש, ינוע לתעלת סואץ ויגן בגזרות המרכז והצפון

לא אדבר על התוכנית הצבאית, אלא אודות התוכנית המדינית של המלחמה 0 מה רוצים להשיג, כי תוכנית אופרטיבית נקבעת בהתאם למסגרת התוכנית המדינית. יש לצבא תוכנית אופרטיבית, יש לצבא לבנים של תכנון, וזה מעודכן וזה עשוי טוב. תוכניות לכיבוש הגדה המערבית, תוכנית לכיבוש הרמה בסוריה, לכיבוש מיצרי אילת, לכל אשר שכנינו מחזיקים. אך כאשר יוצאים למלחמה מסוימת מודיעה הממשלה לאיזו מלחמה הולכים. בפועל קובע המטה הכללי, ואז נדרשת הממשלה לספק עוד נתונים. היות ולצבא יש לבני תכנון, הרי אין לו קושי תוך כדי התפתחות המלחמה להיות מוכן עם תכנוניו.

הכוח של השריון שלנו נוסף לחיל האוויר, הידע של הקצונה, של הפיקוד, ההתמצאות שלהם תוך כדי המערכה לפתח פעולות צבאיות הם ממדרגה ראשונה, ואולי עליונה. מקנמרה אמר כי מה שאני כתבתי על וייטנאם הוא אולי החומר המעמיק ביותר שנכתב. לאחר שמכיר אני את האמריקנים ואת צבאם ואת הקצונה, אוכל לומר כי צה"ל, הקצונה הגבוהה בצה"ל, עולה עליהם מבחינת היכולת לפתח מערכה לאין ערוך. לא הייתי מחליף את הקצינים הטובים ביותר שיש להם בווייטנאם בקצינים הטובים שיש לנו פה. שלנו מכירים את השטחים, לומדים אותם על המפות, לומדים ומתרגלים, והחומר שנון.

כמסקנה אומר: הפיקוד של הצבא והלבנים של התכנון והיכולת הטקטית של כל מפקד לפתור באותו מקום ובאותם תנאים חדשים שנוצרו את הבעיה הנכונה, היא ממדרגה ראשונה. תחליט הממשלה אשר תחליט, אפילו אם לקחת גבעה בלבנון ואולי לכבוש את קהיר, הרי צה"ל מסוגל לעשות זאת בקצב המהיר ביותר, ללכת בצורה הנכונה ובצורה המתוכננת, כי יש לו גם לבנים וגם אדריכלים מקומיים.

כמובן היה לצה"ל הרבה יותר קל אילו אמרו לו מלכתחילה את כל תוכנית המלחמה. החזיתות החדשות נוצרו כל הזמן וצה"ל לא אמר שאינו מוכן. עם צה"ל לא היתה בעיה.

מדינת ישראל יצאה למלחמה. מה היו היעדים? דובר על 72 שעות. שר החוץ אבא אבן אמר כי אולי לא יהיה יותר זמן. יש לקחת בחשבון 72 שעות. אולי לא יעמוד זמן נוסף לרשותנו. הפקודה שקיבל הצבא, וזה באישור ראש הממשלה, היתה למלחמה של 72 שעות. דובר כי במשך 72 שעות אלה ישמיד צה"ל את חיל האוויר המצרי, יכבוש את רצועת עזה ואל עריש, ינוע לתעלת סואץ ויגן בשתי הגזרות: גם במרכז וגם בצפון. בכל הגזרה הסורית – הגנה בלבד. בכל הגזרה הירדנית – הגנה בלבד. בפעולות הדרום לא נכללו המיצרים.

אני אומר זאת לכל ידידיי המסבירים, כי מלחמה זו היתה מתוכננת מראש. אני אומר: מלחמה זו מבחינת ההחלטות המדיניות היתה נגמרת בדיוק כאן. היו כובשים את רצועת עזה, אל עריש, מגיעים לתעלה. איני אומר בזה ששר ביטחון אחר וממשלה אחרת לא היו מפתחים הלאה. חלק מהסיפוחים נעשו שלא ביוזמתנו. בחלק נגררתי בעל כורחי. לאחר שהדבר הזה בוצע, עמדה יום-יום ושעה-שעה השאלה: מה הלאה? אם הלאה? איך הלאה? וזה ההבדל העיקרי בין מערכה זו לבין מערכת סיני, שהיתה מערכה אחת עם תכנון מפורט, וזה השוני ביחס למערכות עולמיות אחרות.

מבחינת לוח הזמנים חשוב לומר כי באותן 72 שעות כבר היינו במיצרים. שארם אל-שייך וטיראן נתפסו אחר הצהריים ב-7 לחודש. נכון שאז עוד לא היו קשורים עם יחידות אחרות, אך היות והמצרים פינו את שארם אל-שייך הורדנו כוחות בצניחה. המערכה התחילה ב-5 בבוקר ורק ב-8 לחודש עברו 72 השעות.

גם ההנחה שהונחה שיש רק 72 שעות, בקצב שצה"ל ביצע, יכלה לכלול לפחות, וזה צריך היה להיות בתוכנית האופרטיבית של שלב ב' – פתיחת המיצרים. זאת צריך היה לומר לצבא, כי הצבא צריך לדעת לאן עליו להתאמץ להגיע, ופתיחת המיצרים זה העניין המרכזי.

נדמה לי שאילו אני הייתי שר הביטחון והייתי נותן הנחיה, הייתי אומר: אנו צריכים את המיצרים. נעשה תוכנית שבמשך 72 שעות נגיע לשם. אם לא חולמים – לא מגשימים. לא לומר זאת במלחמה הזאת זה אבסורד.

שמעתי תיאוריות, אומנם לא במטה הכללי, התחלתי לבקש הסברים מה חשבו שייתן לנו העניין הזה של אל עריש והתעלה. נכון שזה היה נותן לחיל האוויר המצרי מכה רצינית. זה היה מביא להשמדת רוב החיל השריוני. זה היה נותן מכה לפרסטיג'ה של נאצר גם אם היינו לוקחים רק את אל עריש ועזה ומשמידים את חיל האוויר. אחר כך שמעתי תיאוריה האומרת שאם נחזיק את עזה ואת אל עריש ונשב ליד התעלה – נוכל להתמקח. לא נזוז אלא אם יפתחו את מיצרי אילת לשייט הישראלי. בתופשי את ההיגיון הצבאי והמדיני לפעולה הזאת, הרי רק אם נתנה את נסיגתנו מן המקומות בפתיחת המיצרים. לא היה בזה משום פיתרון לריסוק הכוח הרגלי-השריוני.

לדעתי, האבסורד הצבאי הפוליטי בנקודה זו הוא בכך שאם אתה נכנס כבר למלחמה כזאת, הרי מבחינה מדינית אתה מיד בבחינת טרף. וכאשר כבר השמדת את חיל האוויר ומבחינה צבאית משיג מנוף עצום, הרי צריך לנצל את שני הדברים האלה וצריך להרוס את השריון לחתיכות. לא לנצל זאת, הרי זאת גישה מדינית צבאית מופרכת. אם נכנסים צריך לסחוב עוד יום ועוד יומיים, ולהיכנס לכל המקומות.

שאלתי במטה הכללי מה היתה הפקודה המאושרת האחרונה. תאריך המסמך שבידי הוא מה-24 במאי. זאת קיבלתי כתשובה לשאלת אלה היו היעדים.

אשר למערכה עצמה: המערכה התפתחה כפי שהתפתחה. כמובן במידה מסוימת ביוזמת הצד השני, בעיקר ירדן, וכמובן באישור והחלטות המוסדות הממשלתיים. ההחלטות ניתנו אם על-ידי הממשלה ואם על-ידי ראש הממשלה, ואם על-ידי ועדת השרים לענייני ביטחון.

בשלבים הראשונים של ההתרחשויות עם הירדנים אמרתי שלא להיגרר למלחמה עם ירדן. רציתי לגמור קודם כל את סיני, אך ביוזמת הצד השני התגלתה יכולתו של צה"ל לעסוק בשתי החזיתות. החזית הירדנית נפתחה ביוזמתם הם. כניסתם לארמון הנציב חייבה את לקיחת ארמון הנציב חזרה, ובהודעת רדיו שלהם הם הודיעו כי כבשו את הר הצופים. גם אם ידענו שלא כבשו, הרי לא היה ספק שהם עלולים לעשות זאת. ואז החלטנו ללכת להר הצופים. הם פתחו באש ארטילרית על מגידו והפציצו. בכדי להוציא את שדה התעופה של רמת דוד מהטווח, צריך היה לכבוש חלק מהפינה הירדנית. הכניסה למלחמה עם ירדן היתה כאשר פתחו באש ובהפצצות. עוד אז אמרנו שאיננו רוצים, אך כאשר התחילו להתקדם וחששנו מרמת דוד, התחלנו לפעול בצד ג'נין, ואחר כך מצאנו וראינו שאפשר לקחת את כל הגדה המערבית ואת ירושלים.

באתי לממשלה וביקשתי אישור שלב ב' בבת אחת. כיבוש שארם אל-שייך ולקחת את הגדה המערבית וירושלים, והממשלה אישרה. זה היה המהלך השני במלחמה. מכלל זה את כל סיני ואת הגדה המערבית.

אני אומר: לא רק שלא חזיתי מראש, אלא שבשלבים הראשונים לא רציתי להיגרר לזה. גם אני לא ידעתי, אך אחר-כך כאשר התנאים אפשרו, לזכותה של הממשלה ואני בתוכה, שהיא לא השמיטה את ההזדמנות הזאת, וזה הודות ליכולתו של צה"ל שהיה מסוגל להבטיח בבת אחת נגד פריצה בחזית הסורית, ביצוע עד תום של עניין סיני כולל השמדת כל חיל השריון, ועניין ירדן.

לירדנים היה כוח לא רע. היו להם סנטוריונים ופטונים, והם היו בקו הרכס. לא במחי יד אחת אפשר היה לקחת מהם.

החלק הפרובלמטי לכניסה למלחמה היוותה סוריה. נכון שהיא עשתה ניסיון אחד או שניים של התפרצות למשק דן, אך זה לא היה רציני. אי אפשר לומר שבהכרח נכנסנו למלחמת התקדמות. אפשר היה לומר שנגמרו את המלחמה כאשר בחזית הסורית נעמוד בגבולות הקיימים.

אגב, ההתקפה שהם עשו על המשקים היתה מאוד אינפנטילית, צורה שאינה הסגירה את ה עמידה הטובה, ולעתים המחוכמת שלהם, במערכים הגנתיים. אולי היה זה קצין טיפש.

מכל מקום, לא נגררנו לחזית הסורית ולא נאלצנו להיכנס למלחמה בגלל פעולות יזומות שלהם.

המניעים שלנו להיכנס למלחמה החזית הסורית היו שניים: האחד – להציל את המשקים מהפגזות. שניים – ללמד אותם לקח. הנקודה השנייה הפכה להיות לחשובה ממדרגה ראשונה. גם בשנת 1948 הם יצאו מבחינתנו טוב, וכתוצאה מכך נהגו כאשר נהגו, ואם יצאו עוד הפעם הרי זה עובר כל גבול. ודווקא הם היושבים עם התותחים ובוודאי יוציאו לעצמם שם לתהילה ותפארת. הנקודה השנייה הזאת היתה בעלת משקל רציני, ובעיקר כאשר המלחמה היתה מלחמה כוללנית של כל ארצות ערב.

לא היו חילוקי דעות בקשר לכך, שמבחינת לוח הזמנים תהיה הכניסה לחזית הסורית בסוף. התחלנו עם מצרים, ירדן גלשה באמצע. החזית הסורית, ויהיו המניעים אשר יהיו, תישאר לסוף. על כך לא היה ויכוח. יצאנו לפעולה נגד סוריה ב-9 לחודש בבוקר.

ערב קודם לכן, כאשר התקיים דיון בוועדת השרים לענייני ביטחון הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה שיתברר כי טעיתי גם לאורך ימים. אולי היו חששותיי חששות שווא. ב-8 בערב עמדתי על רגליי האחוריות נגד זה.

13.6.1967, משה דיין בקונייטרה ליד טנק סורי [צילום: לע"מ]

מה היו חששותיי? בחלקן התברר מיד כי לא היו נכונות. לא האמנתי כי מצרים תסכים לחתום על הפסקת אש, ולא רק בגלל המאמר שהתפרסם (בעיתון "אל אחבר", לפיו מצרים תילחם עד חורמה עד שישראל תיסוג מסיני). רק ירדן הודיעה קודם לכן על הפסקת אש, אולם לזה לא היתה משמעות כי הפיקוד היה פיקוד מצרי. עובדה היא כי המפקד המצרי שפיקד על הירדנים נתמנה גם לרמטכ"ל. בפועל לא הודיעה אף מדינה ערבית על הפסקת אש. לא חשבתי שנאצר יחתום על הפסקת אש כאשר יושבת ישראל ליד התעלה. חשבתי שגם אם נימצא בסיני ובירדן – הערבים לא יחתמו, כי הרי על קהיר לא נלך.

אם נפתח אגב כך את החזית הסורית, הרי יהיו לזה שתי מגבלות: קודם כל נהיה פזורים מבחינה צבאית על פני החזיתות. חששתי שזה עלול להימשך וחשבתי כי נאצר יקבל עוד טנקים ועוד מטוסים.

יעקב חזן: האם גם טייסים נפגעו?

משה דיין: אני חושב כי 80 אחוז מן הטייסים שלו לא נפגעו.

יצחק רבין: 50 נפגעו, ויש לו כ-300.

משה דיין: בשבילו שיקום הכוח האווירי אינו קשה. גם אלג'יר שלחה לו 50 מטוסים.

דיין: בשתיים בלילה באתי למטה. התיאוריה שלי התחילה להתמוטט. נאצר הסכים להפסקת אש

ראיתי לפניי את הפרטים של התמונה השחורה, וחשבתי כי לא נכון יהיה לפתוח מיוזמתנו חזית שלישית. גם לא ידעתי עד מתי. חששתי גם מהצד הפוליטי על שני חלקיו: אנו נמצאים בקצה שעון החול של מה שמותר לנו לבלוע. מוטב להגיד – עד כאן. הייתי גם ער לעניין ברית המועצות. בשביל ברית המועצות סוריה היא הדבר החיוני ביותר והיא תעמיד את מלוא משקלה על הדבר, והבניין הפוליטי שעליו אנו עומדים עלול להתמוטט. לאמריקנים לא יהיה אכפת אם ניסוג מאותם מקומות. ארה"ב גם לא אוהבת את המצב אליו נכנס חוסיין. אפילו השח הפרסי רוגז. זה היכה במקומות טובים.

כך חשבתי ואף אמרתי שאם עומדת שאלה כזאת ויש לנו 20 משקים ליד הגבול, הרי או שנהיה כך או מוטב להעביר 20 משקים אלה מן הגבול. קשה גם לגור עם ילדים תחת התותחים. בגזרת עזה לא יושבים כה סמוך. אם עומדת לפנינו הברירה, הרי מוטב להחזיק כל זאת ולא להיכנס לסוריה ומוטב להקים את המשקים במקום אחר, ולהעבירם. לא כדאי בשביל 10 או 12 משקים למוטט את העניין.

בשתיים בלילה באתי למטה. התיאוריה שלי התחילה להתמוטט. נאצר הסכים להפסקת אש. המברק האחרון שהוא מחוסיין מודיע לכולם כי המצב קשה, גם סימנים של התמוטטות. בקיצור, לא עוד אותה ההערכה כי המלחמה תימשך, אלא נכונות להגיע להפסקת אש. סוריה הודיעה על הפסקת אש בשלוש בבוקר, ומברק של נאצר האומר לסוריה מדוע עליהם להסכים להפסקת אש. הפסוקים האחרונים אומרים: יש להפסיק כדי לשמור על צבא סוריה הכביר. ולבסוף המשפט: 'הפסדנו את המערכה הזאת, אלוהים יהיה בעזרנו בעתיד'.

זה התקבל בשעה 03:35. כן נתקבלה ידיעה מודיעינית כי קונייטרה ריקה. יש בריחה. מתחילה התמוטטות. הסתבר אחר כך שזה אינו נכון. אך בינתיים שיניתי את דעתי. באתי למטה בשעה 07:00. החלטתי שצריך ללכת על סוריה. נתתי הוראה לפעול וביקשתי אישור על כך מראש הממשלה, גם קיבלתי.

כאשר הגעתי לאג"מ וחיפשתי את הרמטכ"ל, אמרו לי כי גם הרמטכ"ל וגם סגן הרמטכ"ל אינם ישנים במצפ"ע. כניסת כוחותינו לפעולה היתה בשעה 11:30. הפקודה ניתנה בשעה 07:00. ביקשתי את ראש הממשלה לבטל את הסיור [לגזרת סיני]. הוא בא יחד עם כרמל למטה, והפעולה הסורית נכנסה לתוקפה.

הגיעו אליי שמועות כי הפקודה ניתנה ללא אישור ראש הממשלה ולא דרך הרמטכ"ל. לאהרון ידלין [סגן שר החינוך] אמרתי: ביחס לראש הממשלה זה פשוט לא נכון. עובדתית, נכון שאמרתי בשעה 07:00 לצאת לפעולה ורק בשעה 07:02 קיבלתי אישור ראש הממשלה. שלישו של ראש הממשלה אמר: אשכול קיבל את ההודעה. הוא שמח על היווצרות התנאים, ואם חושב משה שאפשר לעשות זאת – יש לעשות. לא היה לי ספק שהוא בעד. רק אני הייתי נגד.

בעבודת המטה כלפי הרמטכ"ל היה שיבוש. אמרו לי שאין הוא ישן במצפ"ע. אולי בזה היה שיבוש. הייתי צריך למצאו במקום שהוא נמצא.

יצחק רבין: כעבור עשר דקות כבר הייתי.

משה דיין: התרעומת שלו [של אשכול] היתה, כך הבינותי, על כך שרק אתמול, אמש, אמרתי שלא והנה הבוקר אני בא ואומר שכן. אמר: בדיעבד, טוב שכך, כי המטה היה בעד הפעולה. המטה אמר שהוא יכול לבצע את הפעולה, והוא בעד הפעולה.

גם ביחס לגזרה הסורית היתה תוכנית הפעולה מוכנה, אולם תוכנית הפעולה שהיתה מוכנה לא היתה זו שאנו נמצאים בה עכשיו. היא היתה הרבה יותר מצומצמת. נכון שכדי להגיע לתוכנית גדולה דרושה קודם כל תוכנית קטנה, צריך לעשות קודם כל את הקילומטר הראשון.

המטה יכול לומר לעצמו, ובצדק: כאן צריך לפרוץ וכאן צריך לעבוד. אך כאשר עורכים מבצע, בכל זאת צריך לומר לאן רוצים להגיע. בתוקף התנאים שנוצרו הרי התוכנית הקונקרטית היתה מאוד מצומצמת. הבעיה בסוריה היא להרחיק 20 ק"מ. אם לא מרחיקים, אז לא, אך צריך לדבר על 20 ק"מ, והתוכנית הראשונה, תוכנית המקבת, נשארה כרגעין ראשון. גם היעד הסורי לבש צורה אחרת. תוכנית יותר מורחבת.

בזמן הפעולה בסוריה פעלנו כאשר שעון החול הפוליטי, הגרגרים האחרונים, היו בסוף. עוד ישיבה של מועצת הביטחון ועוד ישיבה, וג' רפאל [שגריר ישראל באו"ם] מודיע כי קונייטרה לא בידינו. אני גם לא יודע למה אמר זאת, הרי אי אפשר אחר-כך בשעה 10:00 לומר כי אנו בקונייטרה. גם האמריקנים באו ואמרו: אם כי אנו אוהבים אתכם וטוב שסוריה קיבלה מכה, הרי די. הם גם אמרו שזה מכניס אותם לסיבוכים, וזה נאמר כמובן לא על-ידי הנציגים הרשמיים. כל אלה שהיו בקשר עם הלחץ הפוליטי הליגאלי והבלתי ליגאלי אמרו שיותר מאשר שעה 12:00 עד 14:00 – אין לסחוב עוד. הדבר הקובע – הפסקת פעולות חיל האוויר. אי אפשר לטעון על הפסק אש כאשר יש אווירונים בשמיים. יש להפסיק את הפעולה האווירית. זאת אי אפשר להצניע. אמרנו לצבא: עד שעה 14:00, ומכאן אף מטוס ישראלי אחד. מוכרחים להודיע למועצת הביטחון כי נתנו הוראה להפסקת אש. אין לנו יותר זמן פוליטי בשביל מלחמה זו.

ומה עמד לעזרתנו? הגוי הזה ששמו בול [ראש משקיפי האו"ם לענייני הפסקת אש]. למדתי את הטכניקה הכבדה והמסורבלת משביתות הנשק. אמרתי לאשכול: אני רוצה לנהל את המו"מ עם בול. שאל: מה תגיד לו? אמרתי: אני מסכים לכל. גנרל בול בא, שאלתי: אתה מוכן לקבל על עצמך את הפיקוח על הפסקת האש? השיב: כן. אמרתי: אני רוצה בזאת. שאל: מה התנאים? אמרתי: כל אשר תרצה, רק בתנאי אחד – בתנאי הדדיות. אמר: כמובן. והתנאי הקטן הזה שחייב להתקשר מירושלים עם דמשק ולקבל מהם אישור, לקח ארבע שעות. מיד שאל: איך אצליח לדבר איתם? אמרתי: לא ייתכן שרק אנו נפסיק את האש.

יצחק רבין, לוי אשכול, משה דיין ודוד אלעזר במוצב פיקוד צפון בהר כנען, 10 ביוני 1967 [צילום: אלי ניסן] להגדלה

שעת הפסקת האש נקבעה על ידו ל-18:30 למרות שכבר ב-14:30 הודענו שאנו מסכימים להפסקת אש. המשקיף הראשון הגיע רק אתמול. ברור היה שמסוריה, עם כל השנאה והבריחה, לא יתנו להם להגיע לקונייטרה. והיות וקביעת ההתקדמות נעשית רק כאשר המשקיף במקום, הרי היה לנו זמן. יכולנו לאפשר לחיל האוויר לפעול ולתת סיוע אווירי עד שעה 18:30. המשקיף הגיע רק אתמול בבוקר וקונייטרה היתה בידינו כבר בשעה 16:00 אחה"צ. כאשר הגיעו המשקיפים כבר מזמן היינו באותו קו – אותו קו של כביש שעובר במקביל ל-20 ק"מ מישראל. אמרנו: גמרנו את המלחמה הזאת על כל חזיזותיה בקווים המקסימליים.

דוד הכהן: הדברים ששמענו פה מפי שר הביטחון לא ייאמרו מעל במת הכנסת ולא בשיחות עם עיתונאים.

משה דיין: בשיחות עם עיתונאים הצבא בשבילי הוא צבא מוחלט. הרמטכ"ל הוא שיא וראש הממשלה הוא הסמכות.

דוד הכהן: שמענו דברים שיש בהם הסתייגות ושמענו הנחות מדיניות וצבאיות שיש בהן הסתייגות. ביום ד' האחרון נאמרו דברים גלויים על הרמה הסורית, והנה נמסרו הדברים על-ידי אחד החברים כאן, שאני יודע את שמו. אני מבקש מן החברים לא למסור ולא לספר את הדברים שנמסרים פה בגילוי לב ומוסברים על מניעיהם השונים. אם רוצים אנו לזכות בעוד שיחות כאלה – נישמר מלמסור את הדברים, אפילו לא לחברי כנסת אחרים.

דיין: נאצר יעשה מאמץ עליון להשיג נשק גרעיני, בין אם מהודו ובין אם מסין. אפילו נשק גרעיני פרימיטיבי. מספיק 4-3 פצצות גרעיניות

משה דיין: ביקשתי מהמטה הכללי לעבד בשבילי תוכנית על פיה אלמד במשך כמה זמן יוכלו הערבים לבנות מחדש את כוחם, כי הרי ההרס שנגרם ובעיקר למצרים הוא ללא שיעור. ריסקנו את כל הכוח המצרי, ובלי מצרים אין לערבים צבא. עיבוד תוכנית כזאת תיקח זמן.

אך ללא קשר עם התוכנית הזאת עלינו להיות מוכנים לשלושה דברים: האחד, לפעולה המדינית. בתקופה הקרובה הם יחפשו כל דרך מדינית. אין להם שום אפשרות להקים צבא תוך תקופה של חודשים. לא יוכלו בעזרת התקפת-נגד צבאית להוציא את בלענו מפינו. קודם כל, דרכים מדיניות.

השני, יעשו מאמץ עליון להגיע לנשק גרעיני. גם אם יבנו כוח שריון חדש וחיל אוויר חדש עם מיגים 21, הרי גם נאצר מבין שפה יש לו עניין עם סוג אנשים, ובעזרת נשק קונבנציונלי לא ימגר את ישראל. נכון שגם הוא יקים צבא, אך בזה לא יראה הפיתרון אליו הוא שואף – כיבוש ישראל. אין לי ספק שכאשר הם נערכו עכשיו, האמין נאצר בלב מלא שעכשיו יכבוש את ישראל. איני חושב שיוותר על החלום, אך לא בנשק קונבנציונלי. הוא יעשה מאמץ עליון להשיג נשק גרעיני, בין אם מהודו ובין אם מסין. אפילו נשק גרעיני פרימיטיבי. מספיק 4-3 פצצות גרעיניות. אני חושב שזו תהיה מגמת הפיתוח הבטחוני שלהם בצד הקמת צבא חדש במשך הזמן. גם אם מדברים על פדאיון, איני חושב כי ברצינות יוכלו למרר את חיינו. רצועת עזה בידינו.

השלישי – בריה"מ והשתתפותה הפעילה נגדנו. אם רק תיתן נשק וציוד, ואפילו המשוכלל ביותר, אפילו טילים קרקע-קרקע – זה לא נורא. נכון, לא נעים. אך איני יכול להתעלם מן החשש שמא יחליטו להשתתף באופן פעיל בכדי לשקם את מעמדם שהתערער כליל. נאצר וחוסיין אמרו שישראל קיבלה מטרייה אווירית. ההמונים הערבים האמינו להם, והערבים מפנים תביעתם לרוסים שזנחו אותם ובגדו בהם. וייתכן וכדי לשקם את מעמדם בארצות ערב, יצטרכו לעזור לערבים לתת לנו מכה צבאית קונבציונלית. אין לי לכך סימוכין, אך כשם שאין לי סימוכין לעניין הנשק הגרעיני, אין לי סימוכין גם לעניין זה, אלא שמתאר אני לי את הדברים העלולים לקרות.

חיים לנדאו: מה האמת בזה שמצאו בסוריה מפקדים רוסים? השמועות אומרות שיש פצועים.

יצחק רבין: לא שמעתי על פצועים רוסים. דווקא בצד הדרומי היו אולי שלושה פולנים.

משה דיין: שמעו אותם נותנים פקודות אש ברוסית של רוסים. ברגע שהתחילה ההתקדמות שלנו זה נפסק. הם שמרו על טווח ניכר.

חיים לנדאו: זה הוקלט?

דוד הכהן: כן, הוקלט.

משה דיין: איני יודע.

הנושא הבא שיש להרחיב עליו את הדיבור הוא מה צריכים להיות ההסברים שלנו והפתרונות שלנו. יש לי דעה גם בעניין זה, אולם מציע אני לדון בכך בישיבה אחרת.

בנושא זה שאיננו נכנסים אליו אני רוצה לומר: מבחינה צבאית אין ההחזקה הצבאית של סיני ושל ירדן כה קשה. נכון שתידרש תוספת בגודלו ובתקציבו של הצבא, אך יחסית זה קל. במסגרת הבעיה כולה, לא זו הבעיה הקשה. לפי הערכתי אין השאלה – באילו כוחות מחזיקים זאת קשה. אני מציע לוועדת החוץ והביטחון להעתיק את הדיון על ההסברים המדיניים והאחרים בשטחים הכבושים לישיבה אחרת.

דוד הכהן: טוב.

יעקב חזן: אני רוצה למסור הודעה: יש בידינו ידיעות בדוקות מרוחמה [מהקיבוץ]. ברוחמה היתה בקרה רוסית לגבי אווירונים. הם נתנו הוראות לגבי המיראז'ים שלנו. אמסור את שם האיש ששמע את הרוסית הטובה שדובר בה ונאמר – 'חוזרים הביתה'. זאת הם שמעו ברוחמה, יש לי עדויות בדוקות.

גם בדן ובשני ישובים אחרים שמעו בקרה רוסית מצוינת. הם שמעו את הוראות הבקרה 'תן אש'. בידי סליל שהוקלט, שאעבירו. זה דבר אחד.

דבר שני, אני רואה לי לחובה למסור כי שני אנשים מהוועד לידידות בולגריה-ישראל, חבר שלנו וחבר מק"י, הלכו למיופה הכוח הבולגרי למחות על עמדתם. בין היתר אמר המיופה: תהיה לכם בזמן הקרוב מלחמה. אני מוסר את הדברים כי לעתים יש לך מידע שממנו אפשר ללמוד על המתרחש.

דוד הכהן: בפיקוד אחת החטיבות בין ג'נין לנבלוס יש בידי סגן אלוף מגבעת חיים ספר שלם שנקלט ברוסית של ירי תותחים בסוריה.

היינו רוצים לשמוע על סיכום האבידות.

יצחק רבין: איני מוכן הרגע למסור פרטים מדויקים, כל אשר בידינו איננו מדויק, רק עכשיו אוספים.

חיים לנדאו: ברדיו היתה הודעה של דובר צה"ל על 3,000 שבויים סך הכל בסיני.

משה דיין: אולי לישיבה הבאה יוכן חומר על השבויים ועל השלל.

יצחק רפאל: לא כל כך חשובות העובדות והמספרים, אלא המדיניות. מה המדיניות לשחרור אנשים? רק אתמול נתגלו עוד 80 לגיונרים.

יצחק רבין: הם שבויים.

דוד הכהן: שר הביטחון הציע כי יימסרו הפרטים בישיבה הבאה.

יצחק רבין: עד כה ספרנו בחלק מן הצירים למעלה מ-400 טנקים. לא ספרנו הכל. קודם כל מטפלים אנו בהוצאת האנשים שלנו. במקביל – בהוצאת השלל. עניין השלל אינו בעדיפות ראשונה.

גדעון האוזנר: שתי שאלות לי לשר הביטחון: ברדיו היתה הודעה מטעם המושל של הגדה המערבית, כי כל ערבי הרוצה לעבור לירדן – יירשם ויעבור. אני שואל: האם זו המדיניות?

שאלה שנייה: היש הערכה להימנעות השימוש בטילים ובסירות טילים מצד המצרים?

א. בן אליעזר: הייתי רוצה להבין את ההיגיון: הבינותי הגיונו של שר הביטחון שהתנגד ביום ה' בלילה לקחת את הרמה הסורית. מה שאיני מבין – מה היה ההיגיון לעשות זאת לאחר הפסקת האש? הרי גם לאחר הפסקת האש הנימוקים בעינם עומדים.

משה דיין: כבר אמרתי כי חשבתי שהמלחמה תימשך בכל החזיתות, וכי ניכנס למלחמה ארוכה וממושכת ולא רציתי שנהיה פזורים בכל המקומות. ידעתי כי העולם לא יסבול מלחמה ממושכת ומוטב להסכים להפסקת אש עכשיו מאשר להסתבך במלחמה שלא נוכל לסיימה. בניגוד להנחתי, הודיע נאצר בשתיים בלילה שהוא מפסיק. הוא הדין עם סוריה. קיבלנו ידיעה מודיעינית כי קונייטרה ריקה. אמרנו: יש בידינו לעשות זאת תוך שעות אחדות מבלי להסתבך בהמשך מלחמה. אם מרים נאצר ידיים – המצב אחר.

אריה בן אליעזר: אמר פה שר הביטחון בישיבה הקודמת כי הצבא יחזיק ברכס ההרים ולא יירד לירדן. מה בכל זאת היתה הסיבה שהניעה אותנו לרדת לירדן?

משה דיין: ירדנו לצירים, פוצצנו את הגשרים. ההחזקה מבחינה צבאית היא למעלה.

שמעון פרס: מה שאמר משה הוא כי הצבא ישמור על הרכסים וידאג שהגדה תהיה ריקה.

א בן אליעזר: בגזרת עזה המדובר ב-12 אלף פלשתינאים. מה גודלם ומה המדיניות?

יצחק רבין: היו פלשתינאים. הם התערבבו בין האוכלוסיה, חלקם נורה או דרך הים או לאורך החוף. אנו מנסים לאתר ולחפש כל מי שאינו פליט או תושב.

חיים לנדאו: לאחר המיון, לאחר שהגיל הצבאי ימוין, מה המדיניות?

יצחק רבין: גורלם כחיילים.

חיים לנדאו: היש כבר אינפורמציה של יציאת ערבים מהשטח שאנו שחררנו? האם נעשית פעולת עידוד מסוימת אם על-ידי הודעות ברדיו או באמצעים אחרים?

אשר לשבויים שלנו: הברבריות הסורית עברה כל גבול. גם הטייס שלנו שהופיע בטלוויזיה המצרית עשה רושם איום. מה עושים אנו בעניין זה?

הח"כים מאיר יערי (מימין) ויעקב חזן [צילום: משה מילנר]

מאיר יערי: אני זוכר שאני וחברי חזן היינו הראשונים שדרשנו את כיבוש הרמה ואחרינו בגין. מה שלא ברור לי הוא: איך אפשר להורות על כך שלא דרך הרמטכ"ל? זה דבר חמור ביותר לדמוקרטיה של צה"ל ולגבי עתידו את… אם זה יקרה מחר ומחרתיים, הרי כל העניין הדמוקרטי נשמט מידינו. והרי מתגאים אנו בכך שיש לנו צבא הגנה לישראל דמוקרטי. אני כחבר ועדת חוץ וביטחון לא יכול לעכל זאת. אם אמר שר הביטחון שזה שיבוש, הרי זה חמור, זה יותר משיבוש.

אשר לשאלתו של חבר הכנסת לנדאו, אך בכיוון הפוך: יחסינו לאוכלוסיה הערבית הכבושה היא שאלה מאוד גורלית. ובשמירה על הישגינו, ואני בעד שמירה על הישגים, בעד שמירה על הרצועה, בעד שמירה על הרמה, בעד ירושלים המלאה – הרי לויאליות לאוכלוסיה הזאת היא שאלה גורלית, אם איננו רוצים שהעולם כולו, כולל יהודים, יופנה נגדנו. הבעיה הזאת של ערבים בקלקיליה ומחנה בשדה – זה לא נתקבל. נמצאו יהודים הגונים ששולחים להם מים. אני שואל: האם דאג שר הביטחון לכך שתימצא הדרך לפיתרון ותוחזר האוכלוסיה למקום? זה דווקא אחד הדברים שעלולים להרוס את כל נצחוננו.

אני רוצה להבין אם הרוח והמגמה שבהודעה שכל ערבי הרוצה לעבור לירדן – יעבור, אם זה עידוד להסתלק. הרי לא אקרא לזה בשם, אך לפי דעתי אין זו אלא פוליטיקה נפסדת.

איני יודע מה אמת ומה לא אמת. אני רוצה לקוות שיש היגיון ויש אחריות של הממשלה כולה שאנו כולנו שותפים בה. כל עוד איני יודע את הדבר, לא אפליט מילת גנאי. אך רוצה אני לדעת: מה האחריות הקולקטיבית? הייתי רוצה לדעת: מה הפוליטיקה של הצבא ביחס לאוכלוסיה?

שמעון פרס: הייתי מבקש מיו"ר ועדת החוץ והביטחון להעביר לממשלה ולחבריה בקשה: לא להתחיל להוציא הכל החוצה כאשר עוד לא נדמו התותחים

יצחק רפאל: השאלות הופכות להערות, ולי דווקא יש הערות בכיוון הפוך, אך אמנע מלהעירן. מספרים כי לירושלים חוזרים אנשים שהיו פליטים זמן רב בחברון וביריחו, יש גם דברים כאלה.

אני מציע לוועדה לשמוע בעניין זה את התוכניות ולקיים על כך דיון בהשתתפות ראש הממשלה. רק לאחר מכן נביע דעה.

האם אפשר לדעת – נתפרסמו ידיעות קטועות על פעולות חיל הים? שר הביטחון מסר לנו כי נחבל הצבא המצרי, אך לא מסר באיזו מידה נחבל הצבא הירדנו והסורי. שר הביטחון אמר שלא יהיה קשה מבחינה צבאית להחזיק את הגדה ואת כל השטחים שכבשנו. היש הערכה כמה חיילים יידרשו להחזקה?

מ. אונא: היו ידיעות כאילו אל המצרים הצטרפו אנשי או"ם הודים, מה האמת?

היתה ידיעה שמצאו הכנות למלחמת גזים. האם כבר פנינו לצלב האדום?

אומרים כי מסתובבים בסיני המוני חיילים. אולי אפשר לכוון את הצלב האדום לטפל בעניינים אלה?

אני מצטרף לבקשת חבר הכנסת יערי לקבל אינפורמציה על קלקיליה וההוראות בעניין זה.

שמעון פרס: בראשית דבריי אציין כי מעולם לא שמעתי סקירה יותר גלויית לב בעניינים שהיו, ואני חושב שיש לה ערך, כי אין מלחמה פרפקט. אני נדהם מהמפסר הקטן של פנצ'רים שקרו הן בתחום המדיני, הן הצבאי והן האנושי, אך הבה נאמץ לעצמנו חוש פרופורציה.

אנו במצב מוזר, כולנו בממשלה, בעצם גודל ועדת החוץ והביטחון כגודל הממשלה. לא ברור לי מה היחסים בינינו ובין הממשלה, אך הייתי מבקש מיו"ר ועדת החוץ והביטחון, אם זה מקובל על חברי הוועדה, להעביר לממשלה ולחבריה בקשה: לא להתחיל להוציא הכל החוצה כאשר עוד לא נדמו התותחים. כולם מספרים. הצד היחידי שלא סיפר לי דבר הוא נציגי משה דיין.

יש פרסומים ויש הצהרות. הנה קם שר בממשלה ואומר כי במשך שלוש השנים האחרונות הוכפל כוחנו. אני שואל: האם צריך הייתי לקום ולהצהיר כי ההיפך הוא הנכון?

אני מבקש להעביר בשם כל חברי הוועדה בקשה דחופה לשרי הממשלה להפסיק את הדבר ולא לעלות על דרך זו. אנו מורידים את כבודנו גם בארץ וגם בעולם. אני מציע כי ההתאפקות הכפולה הזאת תחול על כולם. חוגים מסוימים יודעים לצערי על כל דיון. אני שולל את הדבר.

הייתי רוצה לשאול: האם מאז התחילה המערכה היו לנו מגעים רשמיים ביוזמת אחרים מצד הערבים, ובמיוחד מצד חוסיין? אני שותף לחרדתו של שר הביטחון לגבי העתיד. בניית כוח חדש זה עניין לזמן ארוך. אני ממליץ לפני הוועדה להקדיש דיון לנושא זה, כי אופי הכוח אותו צריכים אנו לבנות בעתיד חייב להיות שונה.

חיים צדוק: האם יש לנו ידיעה, אולי השערה, כי ניתוק היחסים עם בריה"מ בא בתגובה של המערכה הסורית או על המערכה בכללותה?

יעקב חזן: מה קרה לצבא הסורי? האם רק דחפנום או גם שברנום?

דוד הכהן: גם בעיניי היתה תמוהה הקריאה לערבים לעזוב את מקומותיהם. אפשר היה לנסחה בצורת קריאה לאיחוד משפחות. ללא ספק יש אנשים שנתקעו. בעיניי נפגשתי עם חבר פרלמנט שמשפחתו בעמאן. בעיניי ראיתי אתמול בנבלוס עשרות אוטובוסים עם פליטים שברחו מטול כרם וקלקיליה, הם חוזרים הביתה.

יעקב מרידור: לעניין הגזים – אם באמת התברר שהיו הכנות צריכה מדינת ישראל לעשות הכל כדי שזה ייוודע לעולם הרחב. האם היה הצבא מוכן למלחמה בגזים ובאיזו מידה היה מוכן?

מה עם טילי הקרקע? האם הושמדו? היה מעקב?

יצחק רבין: לא הודיעו על טילים כאלה.

יעקב מרידור: האי אפשר לגבש גרעין מתוך מחנה השבויים שביום מן הימים יוריד את נאצר?

אלימלך רימלט: התחושה הכללית היא שגם עם הפסקת האש לא נפסקה המלחמה מצד הערבים. השאלה היא: האם מעלים אנו על הדעת אפשרות של ארגון מחתרות בגדה המערבית לטרור וחבלה, כדי שזה יהיה אחד השלבים ללחצים המדיניים?

העם בכללו עוד לא עיכל את הניצחון. אולי כדאי לתת אפשרות לעם להביע את חיבתו לצבא ומפקדיו. הלא כדאי לארגן מצעדים במספר ערים, כך שיוכל העם לבטא רגשותיו לצבא?

ג' כהן: נשאלו שאלות שהתשובות עליהן היא חלק מקונספציה. אני מבקש מהיו"ר ליצור בהקדם דיון, אפילו לפני שגיבשה הממשלה את עמדתה.

היש ידיעות או הערכות על המתרחש במצרים במישור הפוליטי? אולי יש תפנית מערבית. מטבע הדברים שבסיכומה של המערכה שיבחו את חיל האוויר, את הצנחנים ואת השריון, אך לא הזכירו את המודיעין. כדאי לציין גם אותו.

עקיבא גוברין: לאחר שהביאה הממשלה לפנינו את הדעות השונות איני רואה כל סיבה שלא תביא הממשלה לפנינו איזו חוות דעת – איך להגיע להסכם.

דוד הכהן: שאלתי כבר את שר הביטחון בעניין זה, אך איני יודע אם לא צריך להזמין לישיבה זו דווקא את ראש הממשלה. כל הנושא הזה על עתיד השטחים הכבושים, עתיד מיליון הערבים, עתיד המגעים הבינלאומיים – על כך נדבר עם ראש הממשלה, אולי גם שר הביטחון ושרים אחרים.

דיין מקריא ממכתב הרמטכ"ל: לא נתנו כל פקודות לבצע פעולות גירוש מאורגנות. לערבים אשר עברו מזרחה לא נרשה לחזור. נתגלה שבוצעו במספר כפרים הריסת בתי מגורים וזה אינו תואם ההוראות שניתנו

משה דיין: אשר למדיניות כלפי הערבים: לא שמעתי את הודעת המושל. הוריתי שיתנו לצאת לאותם ערבים שרוצים לצאת. הוריתי שלא יתנו להיכנס לאלה הרוצים להיכנס. לא הוריתי להוציא. לא שמעתי את ההודעה. איני חושב שהיתה מחוכמת.

אשר לשאלתו של חבר הכנסת יערי וגם חזן. תוכלו אולי לתת לי קצת קרדיט שאכן יש לי תשובה לשאלה זו.

אקרא מכתב שכתבתי לשר הבריאות: 'בישיבת הממשלה הוצגה על ידך ועל ידי שר השיכון שאילתה לגבי ערביי שכם, קלקיליה וטול כרם. להלן הדיווח שקיבלתי מהרמטכ"ל כלשונו ככתבו: ידוע כי תושבי קלקיליה וטול כרם וחלק מתושבי שכם עזבו את מגוריהם עם כיבוש העיר ומשוטטים בהרים. לא נתנו כל פקודות לבצע פעולות גירוש מאורגנות. היום הורה הרמטכ"ל לאפשר לאוכלוסיה משוטטת זו לחזור למקום מגוריהם. לערבים אשר עברו מזרחה לא נרשה לחזור. בהקשר לשאלה הנוספת בע"פ של המזכיר הצבאי בדבר פיצוץ בתים, נתגלה שאכן בוצעו במספר כפרים הריסת בתי מגורים וזה אינו תואם ההוראות שניתנו.

הרמטכ"ל שוחח היום אישית עם אלוף פיקוד מרכז והורה אותו כי יוודא אישית הפסקה מיידית של פעולות אלה' [עד כאן מכתב הרמטכ"ל].

לשאלתו של חבר הכנסת לנדאו על עידוד היציאה: מי שרוצה לצאת – יוצא. איננו מנהלים מדיניות של עידוד יציאה.

דיין: כשבאתי למטה, שאלתי: איפה יצחק? לא מצאו אותו באותו רגע. חשבתי כי כל רגע יקר. אמרתי לדדו – מאשרים. בינתיים חיכיתי לאישורו של ראש הממשלה וביקשתי לקרוא מיד ליצחק. תוך 10 רגעים הגיע יצחק. עשיתי זאת לאחר שידעתי כי יצחק רצה בפעולה וכולם מחכים לה. חבל לעכב ולבזבז זמן על פעולה שבעצם היא מאושרת ומתוכננת

לצערי איני מצליח להתרשם מהחששות לדמוקרטיה. מה היה בסופו של דבר? לא היה זה ניסיון למרד. כאשר באתי למטה, שאלתי: איפה יצחק? לא מצאו אותו באותו רגע. חשבתי כי כל רגע יקר, וכל אחד יודע עכשיו כי מאז מתן הפקודה ועד לביצוע עובר זמן. אמרתי לדדו – מאשרים. בינתיים חיכיתי לאישורו של ראש הממשלה וביקשתי לקרוא מיד ליצחק. תוך 10 רגעים הגיע יצחק. עשיתי זאת לאחר שידעתי כי יצחק רצה בפעולה וכולם מחכים לה. חבל לעכב ולבזבז זמן על פעולה שבעצם היא מאושרת ומתוכננת. אני לא רציתי לעכב אפילו בחצי רגע. הייתי מתרעם אילו היה מצב הפוך, שדבר שמוסכם בינינו נתעכב בגלל היעדרי מן המקום באותו רגע. אילו היה יצחק מעכב פעולה משום שאני אינני – הייתי מתרעם עליו. המדובר בחלק הטכני ביותר של האמירה, כי הפעולה אושרה וכל הגופים אישרו.

נכון שהסדר היחידי בצבא הוא שר הביטחון מורה לצבא אך ורק דרך הרמטכ"ל, אך זה לא בקשר עם הדמוקרטיה, אלא בקשר עם המכונה.

מאיר יערי: טוב, בזה גמרנו. אני הייתי בעד פעולה זו.

משה דיין: אשר לחיילים ההודים. המפקד ההודי דיבר איתי על כך. הוא אמר שאינו מאמין כי חייליו עשו זאת. אנשינו אמרו, מהם בטוחים בכך, אך איני יכול לומר שזה נכון.

מגעים עם חוסיין: עד כמה שידוע לי לא היו כאלה. רמזים היו. אמרנו: אם אתה רוצה פגישה – בבקשה. פעם אמר שהוא רוצה פגישה ואמרו לו בבקשה.

אשר לניתוק היחסים: אבן סיפר שצו'בחין דיבר איתו רק על סוריה. הוא אמר: האם באמת חושבים אתם שתשבו שם זמן רב? אחר כך פרץ בבכי. כאשר בכה, פרץ גם מזכירו בבכי. היחיד שלא בכה היה אבן.

גרעין של מרד מקרב השבויים: אולי תוך כדי טיפול יתגלה משהו.

מחתרת בגדה המערבית: זו השערה, יכול להיות. צריך להיות ער לאפשרות כזו.

אשר למודיעין: המודיעין ראוי לכל שבח. יש להם הישגים יוצאים מן הכלל. אנו חיים אם לא מפיהם, הרי מאוזניהם. יש להם אוזניים.

אשר למצעדי ניצחון: אני חושב כי טוב נעשה אם ננמיך קצת את הקול. כל מילה נוספת – מקנטרת. גם בפנים כבר אמרנו: יש להפסיק את העניין עם עיתונות החוץ ועם הטלוויזיות.

משמר הגבול בקונייטרה, 11 ביוני 1967 [צילום: משה מילנר]

יצחק רבין: בעניין הטייסים השבויים – לבנון, מצרים ולאחר המערכה גם סוריה הודיעו לנו שינהגו לפי החוק הבינלאומי. יכול להיות שמה שקרה בסוריה היה קודם לכן, ולפני שהיו בידינו שבויים.

חיים לנדאו: מה עם הלינץ'?

יצחק רבין: כתוב בעיתון, אולי זה נכון. לי ידוע ששינו… ([לא ברור], אם לא יותר מזה. טייס שנפל בסוריה. לנו אין כוח לטפל בכל השבויים המצריים שנתפסים באיזור התעלה, ויש אלפים. אנו לוקחים איתנו רק את הקצינים והסמלים. היתר נשלחים חזרה. אין לנו אפשרות לטפל בכולם. אם נחזיק אותם במכלאות בתנאים לא תנאים, התוצאה תהיה יותר חמורה. באיזור הזה אנו נותנים להם ללכת. אין לנו עניין להחזיק טוראים. ההוראה היא לעצור קצינים וסמלים. כרגע יש במכלאות 2,500 עד 3,000 שבויים.

אשר לסוריה: חטיבה מסוכנת נפגעה קשות בזמן תנועתה על-ידי חיל האוויר. אני מניח שמחצית הצבא הסורי הובס. היתה שם חטיבה ממוכנת-משוריינת והיו חמש חטיבות שבדרך מנוסתן ירד עליהן חיל האוויר.

לא עסקנו עוד בספירה, קודם כל בפינוי פצועים. איסוף השלל אינו הדבר הראשון. איני מסוגל לעמוד היום על היקפה של המכה ועל מידת דיוקה. הם השאירו רכוש רב.

אשר לפעולות חיל הים: היתה חדירה לשני נמלים – פורט סעיד ואלכסנדריה כאשר איני מוכן לומר היום בוודאות את ההישגים. בפורט סעיד לא מצאו אובייקטים [לתקיפה]. יש עדות שהם ירו בשלב ראשון בסירות טילים על איזור עזה. איני בטוח בזה כי לא מצאנו חלק של טיל. נכון שהיתה הפגזה של עזרה, היו גם צוללות בקרבת הים, וחיל הים טען שהוא טיבע, אך גם לכך אין לי הוכחות.

אשר לטילי קרקע-קרקע: לא מצאנו טיל כזה. לפי מיטב הידיעות שבידינו הם לא השתמשו במלחמה בטיל כזה ואין הטילים האלה שלהם בשלב מבצעי.

לעניין הגז: מצאנו סימנים. עוד לא נעשתה בדיקה. שלחנו צוות חוקר. איני יכול לקבוע היום שיש לי הוכחה שאכן מה שמצאנו הוא גז כזה וכזה.

חיים לנדאו: כמה מסיכות גז היו לצבא?

יצחק רבין: בין 60 אלף ל-80 אלף.

דוד הכהן: ביום א' בבוקר נקיים את הסיור לשארם אל-שייך.

הישיבה נעולה

——————————————————————————————-

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “משה דיין בוועדת חוץ וביטחון, 13.6

  1. משה דיין מייפה את המציאות. חס על כבודו של ראש הממשלה ומנסה לשכנע כאילו לוי אשכול ידע לפני אלוף פיקוד צפון על ההוראה לתקוף, אולם בעצמו מודה כי העובדות הן שלדדו הוא הודיע בשעה 0700 ואת אישור רה"מ קיבל בשעה 0702.

    ועוד

    אומר דיין: "עשיתי זאת לאחר שידעתי כי יצחק רצה בפעולה וכולם מחכים לה. חבל לעכב ולבזבז זמן על פעולה שבעצם היא מאושרת ומתוכננת".

    העובדות – החלטת ועדת שרים לביטחון כ-10 שעות קודם לכן: "לדחות ליום-יומיים את ההחלטה בעניין הפעולה בגבול הסורי ולהטיל על הרמטכ"ל להביא הצעה לתוכנית פעולה לאישור הוועדה. במשך ימים אלה ייעשה מאמץ לא לגרות את הסורים".

    דברים שכתב ישראל ליאור מזכירו הצבאי של רה"מ בספרו "היום תפרוץ מלחמה" מוכיחים זאת ביתר שאת:
    "באותו בוקר, בשעה 7:15 לערך טילפן לביתי אל"מ יצחק נסיהו, מזכירו הצבאי של שר הביטחון. "אנא מסור לראש הממשלה", ביקש ממני נסיהו, "ששר הביטחון הורה לצה"ל לכבוש את הרמה הסורית". לא האמנתי למשמע אוזניי. אתמול סיימנו יום של דיונים שעמד כולו בסימן סירובו של דיין לכבוש את הרמה הסורית. אשכול, אלון, רבין ואחרים דרשו לכבוש את הרמה הסורית ויהיה מה, ואילו דיין התנגד בכל תוקף. לדבריו של דיין היה משקל כה כבד בדיוני הממשלה וועדת השרים לענייני ביטחון, עד שהוחלט שלא לנקוף אצבע ולא לכבוש את הרמה. ועכשיו בשעת בוקר נוחתת ההודעה כרעם ביום בהיר"…

    ועוד לא דיברנו על תצלום האוויר של מחנות קונייטרה ריקים. יצוין כי באותו יום חמישי אחהצ 8.6 בעיתון מעריב בכותרת המשנה של הכותרת הראשית נכתב כי הצבא הסורי נסוג לעבר דמשק בבהלה. זאת אומרת שכ-12 שעות לפני שדיין ראה את התצ"א המפורסם על מחנות קונייטרה נטושים (פלוס פרשנות של אמ"ן), כבר ידע כתב עיתון לבשר את העתיד.

    למי היה אינטרס למכור לעיתונאי סיפור שעל פניו כנראה לא באמת היה – ולמה?

    הקונספירציות למיניהן מוזמנות להרים ראש.

  2. על שלושה דברים עומד העולם

    אגו אגו ואגו

    דיין מבין כי זו תהיה בכיה לדורות אם הרמה לא תיכבש, ואת זה יזקפו לחובתו.

    בא המברק של נאצר בא דו"ח המודיעין ומבחינתו בשלו התנאים לתת את הפקודה לעלות על הרמה.

    ב0700 ניתנת ההוראה לדדו ב 0702 הוא מקבל את אישורו / הסכמתו / ברכתו של אשכול

    מזכירו הצבאי של אשכול אומר 0715.

    סמנטיקה.

    ההחלטה שהתקבלה כביכול בישיבת ה 8.6. אותה שלמה מצטט , היא נסיון לרבע את המעגל כדי להשקיט את כולם, בעגה של פעם פשרה מפא"יניקית .

    בפועל כולם היו בעד פעולה צבאית והיחיד שהתנגד היה דיין.

    ואם מאיר יערי קיבל את החריקה דיינו.

    "נכון שהסדר היחידי בצבא הוא שר הביטחון מורה לצבא אך ורק דרך הרמטכ"ל, אך זה לא בקשר עם הדמוקרטיה, אלא בקשר עם המכונה.

    מאיר יערי: טוב, בזה גמרנו. אני הייתי בעד פעולה זו.

  3. אני רק שאלה: האם נכון שהממשלה החליטה ב-8/6 לא לתקוף בסוריה:
    והאם נכון כי במסגרת החלטה זו ניתנו הוראות ברורות באשר למנגנון תכנון והחלטה?
    אם כן, מי הסמיך את הגנרל חד העין לפנות במישרין לאלוף הפיקוד בהוראה לתקוף, בטרם התקבלה החלטת ממשלה? זה שהוא הודיע אח"כ לרמטכל ולראש הממשלה, אין בו ולא כלום עם נוהל תקין. דומה הדבר לנהג שרשיונו נשלל והוא בכל זאת נוהג ואח"כ מגיש ערעור על השלילה.
    ברור כי דיין פעל בניגוד להחלטת ועדת השרים ללא סמכות וללא רשות- החלטה שהוא עצמו היה שושבינה. התנהלותו זו אופיינית לו, כמי שחפר את אוצרות העבר של ארצנו וניכסם לעצמו, עד אשר אלמנתו מכרה אותם בזוזים רבים חזרה ללאום.
    התנהלותו של דיין ב9/6/67 אינה שונה מהתנהגותו ב6/10/73. וצריך לזכור כי גם ב73 הוא ניסה לנער מעל עצמו כל גרגר של אשם, ומי ששילם את המחיר היה אותו אלוף שמילא את פקודתו הלא-חוקית ב67.

    • תקרא את ההודעה למעלה לאט

      לו אשכול היה רוצה , היה עוצר את המתקפה, כי התחליה בפועל כ 4 שעות לאחר שניתנה ההוראה על ידי דיין.

      לו רבין היה חושב שאין לבצע את המתקפה, בלי אישור של אשכול הוא היה עוצר אותה.

      כולם רצו לתקוף ב8.6. בערב והיחיד שהיה נגד היה דיין ששינה את דעתו ולכן אף אחד לא מערער על ההחלטה.

      • עם כל הכבוד כל ברבורי ה"לו" האלה אינם עולים בקנה אחד עם עקרון החוקיות. העובדה היא שועדת השרים החליטה החלטה ברורה וקבעה מנגנון לשינויה. הצדיק חד העין שינה אותה על דעת עצמו. סביר אולי שאיש לא היה מערער על ההחלטה, כפי שאיש לא ערער על החלטותיו לבצע חפירות ארכיאולוגיות ולנכס לעצמו אוצרות לאומיים. הוא עשה מה שהוא רוצה ולא נתן לזוטות כמו תקינות השלטון והוראות החוק להפריע לו. התנהלותו טפחה על פני כולנו ב-73.

        • זה ציטוט

          דברים שכתב ישראל ליאור מזכירו הצבאי של רה"מ בספרו "היום תפרוץ מלחמה" מוכיחים זאת ביתר שאת:
          "באותו בוקר, בשעה 7:15 לערך טילפן לביתי אל"מ יצחק נסיהו, מזכירו הצבאי של שר הביטחון. "אנא מסור לראש הממשלה", ביקש ממני נסיהו, "ששר הביטחון הורה לצה"ל לכבוש את הרמה הסורית". לא האמנתי למשמע אוזניי. אתמול סיימנו יום של דיונים שעמד כולו בסימן סירובו של דיין לכבוש את הרמה הסורית. אשכול, אלון, רבין ואחרים דרשו לכבוש את הרמה הסורית ויהיה מה, ואילו דיין התנגד בכל תוקף. לדבריו של דיין היה משקל כה כבד בדיוני הממשלה וועדת השרים לענייני ביטחון, עד שהוחלט שלא לנקוף אצבע ולא לכבוש את הרמה. ועכשיו בשעת בוקר נוחתת ההודעה כרעם ביום בהיר"…

          כל הבטחוניסטים בעד ולא רק הם, הרמטכ"ל בעד. דיין נגד.

          שינה את דעתו וקדימה לדרך.

          וכאמור אם זה היה מנוגד לרצונם של אשכול הרמטכל ואחרים היו עוצרים זאת.

          מה קשור הזיונים שלו או גניבת עתיקות לכך.

          שום דבר חוץ מפופוליזם.

          • חולק עליך. נכון שכל הועדה הייתה בעד אבל משנתקבלה החלטה היא מחייבת ודיין למעשה העמיד את הועדה בפני עובדה מוגמרת שהרי לא סביר שאשכול היה מבטל את הפקודה שגם הייתה כבר בביצוע וגם תמך בה יום קודם. כבוד זה לא הוסיף לועדה ודיין פשוט זלזל. אין לזה שום קשר האם נכון היה לצאת לכבוש (כן…).

  4. גנדי מחזיק חיות טרף בכלוב בפיקוד מרכז
    חבר של פושעי רשימת ה11 נשים מתלוננות נגדו על תקיפה מינית
    מה הפלא שדיין מפיר פקודה ובוזז חרסים בגדה
    אלופי צהל גיבורי התהילה מ 6 הימים.

  5. לפחות ממה שקראתי בעבר בבלוג, בעיקר אותה עדות של הרב סרן ממודיעין שפגש באקראי בדיין בבור, דיין פשוט מ ש ק ר. עניין קטן, כמה דיין היה מודע לנראות ויחסי הציבור וציור דמותו כמר בטחון,ראו את התמונה עם גנדי. השניים צועדים, גנדי אלוף פעיל במדים , צועד בבגדי א' כומתה בכותפת ואילו דיין, אזרח, לבוש בדמוי מדים חבוש קסדה ועליה משקפי רוח כאילו הרגע ירד מג'יפ סיור חסר רק הנשק בהצלב. אין ספק שכבר אז הבין מה זו תמונת נצחון או פוטו אפ.

  6. דווקא מתוך הדברים האלה דיין מצטייר כשקול יחסית ולאו דווקא דוחף לאיזו תהילה אישית. אם לפנות בוקר הוא שקל אחרת וקיבל מידע אחר ושינה את דעתו – כל הכבוד. הרי אומרים, שרק חמור לא משנה את דעתו, ודיין מוכיח בדיוק את זה במקרה הזה. והטיימינג? במה שנקרא "סערת הקרב" וההתלהבות מהפיקוד וההצלחות זה לא נראה חריג במיוחד. מה שכן מפליא – זה שהרמטכ"ל וסגנו מצאו לנכון לנסוע לישון בבית ולא נשארו בבור בקרייה. הרי המלחמה עוד לא נגמרה – מה היה דחוף להם לישון בבית? זה פתח את המצב להוראה דחופה וישירה של דיין לאלוף פיקוד הצפון, ולדילוג על הרמטכ"ל (שאגב, כמו שהעירו פה למעלה, היו לו כארבע שעות – וכך גם לאשכול – לעצור את המבצע).
    ואגב – איזה קשר רואים פה בין בוקר ה-9 ביוני 67' למה שקרה ב-6 באוקטובר 73'? מה בכלל הקשר? ב-73' היה ליקוי מאורות של ההנהגה הישראלית (הפוליטית והצבאית), שנהגה בשחצנות שנבעה ממלחמת 67'. זה היה מקור הכשל, והכשל נמשך שנים וחודשים, לא יום ולא שעות. ובראש האשמים – החבורה שכללה את דיין, גולדה, אלי זעירא מאמ"ן והרמטכ"ל דוד אלעזר. כל הקבוצה הזאת אחראית שווה בשווה לאסון (ולא יעזרו התמימים או המיתממים, שמנסים כיום לגלגל את האחריות מדדו. האיש היה הרמטכ"ל – לא איזה ש.ג. הוא אחראי – בדיוק כמו דיין וגולדה)..

  7. לגבי השינה בבית

    אחרי מספר לילות בבור, כאשר מסתיימת ישיבה בבור אחרי ישיבת הממשלה שבו ברור כי אין פנינו למלחמה על הגולן ויש מצב שבו תיכנס לתוקפה הפסקת אש, הלכו לישון בבית.

    המרחק כאמור 10 דקות בין ביתו של רבין לבין הבור.

    לא משהו שעליו צריך להפיל מישהו , וגם דיין היה יכול להמתין עד שרבין יגיע לבור, או לקבל את אישורו של אשכול מראש ולא בדיעבד.

    אבל זה האיש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s