חטיבת גולני: אירוע 50 שנה

בתל פאחר, זעורה, תל עזזיאת וקרית שמונה: סיקור של אירוע היובל שערכה חטיבת גולני ללוחמים ולמשפחות השכולות ממלחמת ששת הימים * הרגע המרגש של היום: רותי אברהם, אחותו של החובש יוסף מנצור שנהרג בתל עזזיאת, נפגשת לראשונה עם חבריו ושומעת על נסיבות נפילת אחיה

אהרון ורדי (משמאל), שמואל מוראד, איזי גרנות ושמיל גולן מעבירים את סיפור תל פאחר למפקדי חטיבת גולני 2017

יום חמישי, 8 ביוני 2017: תנועה ערה הורגשה לפני הצהריים בקרית שמונה וממזרח לה. אוטובוסים רבים הסיעו את לוחמי 1967 של חטיבת גולני ובני המשפחות השכולות בדרכם ליעדי החטיבה שעליהם נלחמו במלחמת ששת הימים.

אירוע היובל למלחמה ההיא אסף מאות מכל קצות הארץ ושלח אותם לדרך הנפט בואכה תל פאחר (גדוד 12), לדרך המוצבים הסורית בואכה תל עזזיאת (גדוד 51) ואל מרומי כביש 99 בדרך לזעורה (גדוד 13).

לאחר הטקסים והנאומים בשלושת איזורי הלחימה התכנסו כולם בפארק הזהב בקרית שמונה, לטקס הרשמי שערכה והפיקה חטיבת גולני בראשותו של סמח"ט ב', רס"ן אפללו. להלן סיקור היום העמוס והמרגש.

תודה לזאב שרון, ציון ששון, משה קרון, סמי מועלם, גדעון מאירי, צבי חטקביץ', אבשה ולכל מי שצילם והעביר לנעמוש חומרים כתובים ותמונות מאירוע היובל, כולל דפי הפייסבוק וקבוצות הוואטסאפים.

כל הצילומים ניתנים להגדלה ע"י לחיצה עליהם

אירוע גדוד 12 בתל פאחר

האירוע בתל פאחר לציון יובל שנים למלחמת ששת הימים החל בהתכנסות של בכירי החטיבה, מהמח"ט אל"מ שלומי בינדר, דרך המג"דים והמ"פים שהתכנסו בחזית המערבית של המוצב כדי לשמוע הסברים על הקרב ממקור ראשון. היו שם וסיפרו בכירי לוחמי פלוגה א' בגדוד 12: המ"פ אהרון ורדי, הסמ"פ שמיל גולן, המ"מים שמואל מוראד ודני ביזר והמ"כ איזי חמאווי, וכן דוד כהן, ששימש בקרב כמ"פ נלווה לכוח הסיירת.

את הטקס ברחבת האנדרטה המחודשת אירגן והינחה שמואל מוראד, שנפצע בקרב על התל וקיבל את עיטור המופת. המ"פ ורדי סיפר בקצרה את התגלגלות העניינים, ואת חלקם בקרב של גדוד 12, פלוגת השריון מ-377 וכוח הסיירת, וסיכם: "הקרב הזה הוא קרב מיוחד במינו. קרב של יחידות קטנות, חיילים בודדים וחיילים נחושים שלא ויתרו. גם אם לא הצליחו  להיכנס בדרך המקורית, הם ידעו מה שהם צריכים לעשות. לכן המורשת הזאת של כיבוש תל פאחר מהווה מורשת קרב מאוד מאוד משמעותית עבור חיילי גולני מזה 50 שנה".

אחריו עלו ודיברו שלושה אחים שכולים. ראשונה היתה מרי שירזי, אחותו של דוד שירזי ז"ל, שזכה לעיטור הגבורה: "אחי האהוב והיקר, התשמע קולי רחוקי שלי, התשמע קולי באשר הנך? ביום שני אחרי המלחמה קיבלנו ממך גלויה בדואר שהכל אצלך בסדר ושאין מה לדאוג. כולנו שמחנו. לצערנו עוד לא חלפה שעה ועולמנו התהפך בעוצמה. השכול הגיע והבשורה הקשה מכל – דוד לא יחזור מהמלחמה. ובאותה דקה נמוגו להם החיוך והשמחה ובמקומם הלם ועצבות נוראה נכנסו לדירתנו הקטנה. ואני הקטנה במשפחה, רק בת 4, לא ממש הבנתי את המילים ועדיין לא הבנתי שהחיים שלנו משתנים. מאותו היום החיים שלנו נעצרו, הדמעות לא מפסיקות לזלוג. בזמן שעבר, מותך השאיר אותנו אבלים ומוכי תדהמה. והנה עברו ביעף 50 שנה והיום אנחנו כאן בטקס מרגש.

מרי שירזי עם שמוליק מוראד, שהיה המ"מ של אחיה דוד ז"ל

"דוד, רציתי לעדכן אותך עלינו בקצרה – ההורים נפטרו ואינם איתנו עוד, שלמה אחינו הבכור הלך לעולמו, שמך נישא בגאווה על-ידי אחיינך הבכור במשפחה ומשפחתנו גדלה והתבגרה, נולדו אחים ואחיינות שלעולם לא תכיר. לפני שבועיים, א' בסיוון, יום נפילתך, קבוצת הכדורגל שכה אהבת, בני יהודה, זכתה בגביע המדינה. מהחמישייה הנפלאה נותרנו שלושה אחים, ואתה תישאר צעיר לנצח נצחים. רציתי לומר כמה אנחנו גאים בך, גיבור מלחמה שלנו, אח שלי".

חיים סייג

חיים סייג, אחיו של מיכאל סייג ז"ל: "זה יום מאוד מיוחד בשבילי. היום זה יום ההולדת שלי, ותודה על כך שזכיתי פה להביע את הרגשות, את הכאב והגעגועים לאחי מיכאל. לפני ארבע שנים כשהיו תשדירי יום העצמאות על יחידות ולוחמים, ראיתי קטע בטלוויזיה על חיילי גולני שנלחמו בלבנון השנייה שהיו בשטח בוער באש והם נשרפו חיים. פרצתי בבכי ושרהל'ה אשתי מרגיעה אותי. שנים לא דיברו אצלנו בבית ולא הזכירו, ואני הייתי בן 15 צמא למידע על מיכאל. שרהל'ה למחרת החלה לחפש בפייסבוק, ומשם התהליך מתחיל והיום סגרתי מעגל מאוד מדהים. יש לי פה משפחה גדולה של גדוד 12. שרהל'ה הרימה את הכפפה ומתחילה ליצור קשר, אנחנו מגיעים למצב שמגיעה תודה לסגל שהרים את האתר [נעמוש] ועשו את מה שעשו והיום אנחנו נמצאים פה.

"פער הגילאים ביני לבין יגאל היה ארבע שנים, ואחרי השנים מצאתי את עצמי הולך עם אחי לעבודות בשטח ולריקודים במועדון, וכמו שהשנים רצות, מיכאל מתגייס לצבא, ואני בקושי רואה אותו. בקרב בתל פאחר הוא קיבל רסיס בעין ולצערי הוא לא שרד. ומה זה משפחה שכולה? זה משפחה מרוסקת לגמרי, ההורים מזדקנים ב-20 שנה, האמא חוטפת סוכרת, האבא חוטף התקף לב והמשק בפשיטת רגל, ואני נאלץ לצאת לעבוד. אני פוגש אנשים שמספרים על מיכאל שהיה צוחק, עליז, שמח ואוהב לעזור. ככה גם אני הכרתי איתו".

ד"ר יורם זבדי, אחיו של יואל זבדי ז"ל: "גיבורי העבר, חיילי ההווה ומפקדי העתיד – את הבשורה הנוראה קיבלנו 48 שעות לאחר מותו של יואל. אמא ואבא נקראו אל מחוץ לבית אל דודתה של אמא, שהתגוררה באחד הרחובות הסמוכים. בבית על המרפסת חיכינו לה אני בן 15, אחותי בת התשע וסבתא שלי בשנות ה-70 המאוחרות לחייה. הראשונה שהבחינה בהוריי חוזרים שפופים במורד הרחוב היתה סבתא. לפתע היא פרצה בזעקות מחרישות לב ואוזניים של חיה פצועה. הלב שלי כאילו פסק לפעום וכאילו קפץ החוצה דרך גרוני. עולמי התנפץ לרסיסים. כך מדי שנה ביום הזיכרון ליד קברו של אחי, בהישמע הצפירה אני נזרק חזרה לאותה מרפסת, אני מרגיש את צער האובדן שאין לתארו במילים. זה מתרחש כאן עכשיו, בזמן הזה.

יורם זבדי

"כל אותן השנים שעברו מאז לא הקהו את הרגשות האלו, להיפך, הן רק חידדו אותן. הפצע פתוח וטרי כאילו זה קורה עכשיו. נוצר מצב פרדוקסלי: אני חוזר להיות נער בן 15, אבל עם תובנה, בגרות והבנה של איש בין גילי. הבלבול הזה מקצין את סערת הרגשות שמתחוללת בתוך לבי עוד יותר, ואני עומד ובוכה ובוכה ובוכה. מחר [9 ביוני, יום השנה לקרב] אני מסיים פרק חשוב ומשמעותי ביותר בחיי – 50 שנות אבל על יואל אחי, ואני מרים ראשי ומסתכל קדימה אל העתיד ועל המורשת לדורות הבאים. ילדיי ונכדיי לעתיד – המורשת היא להמשיך לספר את סיפורו של יואל. אסור לשכוח. הוא ימשיך לחיות בתוכנו. והנה כאן איתי נמצאים בני יואל ובנו, נכדי הבכור, שחוגג בעוד שבוע את בר המצווה שלו, שניהם עשו דרך ארוכה מבוסטון כדי להיות איתי היום ומחר, לחלוק איתי, לתמוך בי ולשמוע שוב את סיפורו של יואל, על מנת להעבירו הלאה לדורות הבאים.

"כשירדתי השנה ביום הזיכרון מהר הרצל ניגש אליי נכדי בן החמש ואומר: 'אתה יודע סבא, היום בגן בזמן הצפירה עמדתי דום וחשבתי על יואל'. מה הוא חשב? כולו זאטוט בן חמש, אני לא יודע. אבל מה שמאוד מאוד ברור לי, שאמו – הבת שלי, עושה עבודת קודש. ואחר כך הוא יושב ומדפדף בספר תל התעלות, מתעניין, שואל שאלות ומבקש שאראה לו תמונות של יואל ושאספר לו מה קרה. אני יודע בבירור ולא משלה את עצמי, שיש פה סקרנות של ילד בן חמש, ששומע פעם ראשונה על מלחמה, אבל אני שם לב איך הוא מדבר: הוא קורא לו בשמו – 'יואל', ולא אומר 'אח שלך', 'דוד של אמא', כי כך זה יישמע לא שלו. הוא רוצה לקחת חלק בזה. הוא מרגיש שזה גם שלו. והוא ואני יוצרים דמות מוחשית של יואל. דמות אמיתית ותלת מימדית שניתן לחוש בה, ואני מרגיש שיואל ממשיך לחיות דרכו, וזאת הנחמה שלי".

מג"ד 12 כיום, סא"ל סיוון בלוך: "רבות הפעמים בחיי הצבאיים שעמדתי על תל זה, כלוחם וכמפקד הגדוד. הפעם ההרגשה שונה. לוחמי צהל נלחמים על שמירת המולדת כבר 69 שנים. קרבות אלה לקחו מאיתנו את טובי בנינו ובנותינו, שלא זכו לראות את הניצחון. אחרים נושאים על גופם את צלקות הקרב. גם היום במעמד מיוחד זה של 50 שנה למלחמת ששמת הימים, שבה לחמה חטיבת גולני באויב הסורי, נמצאים משפחותיהם של לוחמי הגדוד. גם אלה שלא חזרו מכיבוש התל. רבים הקרבות שידעה ארץ ישראל, אך מעטים הקרבות שנצרבו כזיכרון לעולמי עד. קרב תל פאחר הוא אחד מקרבות הדגל של צה"ל וחטיבת גולני. קרב שלומד עליו כל טירון של גולני ומלווה אותו בכל שירותו. קרב שבו המילה 'רעות' לא היתה זרה. ערך זה שאנחנו מחנכים דורות שלמים של לוחמים, בא לידי ביטוי באופן המזוקק ביותר. בקרב זה נפגשנו עם לוחמים שמקריבים את גופם, כדי להמשיך את המשך ההתקפה, רופא וחובשים שמטפלים בעשרות פצועים תחת אש, רק כדי להצליח להחזיר את הלוחמים הביתה. קרב שבו אומץ הלב והגבורה נבחן ועמד באופן איתן אל מול האתגר. קרב שבו המושג 'עמידה במשימה' קיבל תווי פנים, לב ונפש, ושממנו אנחנו מלמדים דורות של לוחמים של גולני מהי דבקות במשימה, כשאין כזה דבר 'אי אפשר' או 'קשה'.

בטקס בתל פאחר. במרכז עם כובע: שרה, אחותו של רס"ן צבי פז (גולדה) ז"ל, ועל ידה משמאל [במשקפי שמש] יוסי הרטמן, אחיו של אלימלך הרטמן ז"ל

"לוחמי העבר והמשפחות השכולות – תהיו גאים בעצמכם על מעשי הגבורה. לא רק האבנים הקוצים, העצים והחברים יודעים מה עברתם כאן. סיפורכם וגבורתכם והערכים שהנחלתם לנו, דור העתיד, זרועים לא רק באדמת ההר אלא בלבבות כלל לוחמי צה"ל וחטיבת גולני. בעומדי פה מנסה אני לדמיין ולחשוב האם נזדקק שוב לגבורה ולאומץ של לוחמי גדוד 12 שהפגינו לפני 50 שנה. ברור לי כשיקראו לנו לדגל נעמוד איתנים, כשלגופנו אפוד וקסדה ועל גבנו תיקים. אותם תיקים יהיו מלאים בציוד לקרב, ובנוסף תיקים אלה יהיו מלאים באבני דרך וערכיות, שאתם לוחמי ששת הימים הנחלתם לנו. רעות, מקצועיות, חתירה למגע ועמידה במשימה, הינם נר לרגלי חטיבת גולני מאז ולעולם. מבטיח אני לכם שמורשת מקצועית ערכית זו הולכת איתנו לכל מקום. לא לחינם נלחמתם ואיבדתם את יקיריכם בתל פאחר. ראו מסביב את לוחמי ההווה והעתיד ותהיו גאים. בזכותכם מדינת ישראל פורחת ומשגשגת. מורשת קרב תל פאחר נמצאת בלבו של כל לוחם בגולני, ובפרט של לוחמי גדוד 12. סומך אני על לוחמיי ומפקדיי, שנמשיך ללכת בדרכם של לוחמי מלחמת ששת הימים".

במהלך האירוע הושמע שיר מרגש שכתב סג"מ יורי הירשפלד, שהיה מ"מ בפלוגה המסייעת. בין משפחות הנופלים והאחרים שהגיעו לאירוע היו בין היתר אשתו ובתו של דב רוזנבלום ז"ל – סאלי ודוברת; ניבה קרינסקי, אשתו של אלכס קרינסקי ז"ל; שרה, אחותו של רס"ן צבי פז ז"ל, ושרהל'ה אליעז, אשתו של מ"פ הסיירת רובקה אליעז ז"ל (נהרג במלחמת יו"כ) והבן עומר;

קהל המוזמנים בטקס בתל פאחר

המ"מ שמוליק מוראד עם משפחתו של דב רוזנבלום ז"ל – סאלי אשתו של דב ובתה דוברת (נקראה ע"ש אביה). סאלי היתה בחודש השביעי להריונה כשבעלה נהרג בלחימה בחלק הדרומי של תל פאחר לצידו של מוראד

סא"ל שי סימן-טוב, מג"ד 12 שנפצע קשה לפני שלוש שנים בסג'עיה, מקבל חיבוק ממג"ד 12 כיום סא"ל סיוון בלוך

ישראל הוברמן שנפצע קשה בקרב תל פאחר מעניק את הספר "תל התעלות" למח"ט גולני אל"מ שלומי בינדר

משמאל: דוד כהן ממפקדי סיירת גולני בקרב תל פאחר; שרה אליעז, אשתו של מ"פ הסיירת רובקה אליעז ז"ל; ורדה פומרנץ, לשעבר רמ"ח נפגעים של צה"ל, ששכלה את בנה דניאל מגדוד 13 במבצע צוק איתן בעזה

יצחק דוד-זאדה, אחיו של שלמה ז"ל שנהרג בתל פאחר במסגרת כוח סולוביץ', ברגע של התייחדות עם זכר האח

שלושה שנפצעו בקרב הקשה – אחרי 50 שנה. דני ביזר (מימין), יוסי רימר ושמיל גולן

לוחמי גדוד 12 כיום בתל פאחר מאזינים לנאומים

משפחתו של המ"פ מיכה תשבי ז"ל שנהרג בתל פאחר עם שי סימן-טוב, לשעבר מג"ד 12 שנפצע בעזה

קיבל צל"ש על לחימתו בתל פאחר. אליהו ג'מיל הודיע לנו: "החשבון שלי עם הסורים עוד לא נגמר" [ומי שרוצה לדעת למה – שילחץ כאן]

פליקס רוטר ובתו. קצין הקשר של גדוד 12 נפצע קשה מתחת לתל פאחר. לצידו נפצע קשה המ"פ שלמה סגל שנפטר בהמשך

במרומי התל. מימין: איזי גרנות (חמאווי), דני ביזר, שמיל גולן, שמוליק מוראד ואהרון ורדי

שרהל'ה סייג, גיסתו של מיכאל סייג ז"ל מפלוגה א' ואחת המארגנות של האירוע

מאותו המסטינג. משה נאור (מימין) ויצחק חדד מפלוגה א'

זיכרון מהעבר

מחלקה בגדוד 12 באימון חורף 1967 [מאלבומו של משה גילת]

אירוע גדוד 13 בזעורה

נפגשנו כך – גדוד 13. מימין: יעקב דביר (בז'ה), נסים שקורי, גדעון מאירי, גדי שטיינר, אפרים רייזה. כורע: מיכה מטהבס

מאת משה קרון

"מהו הזיכרון?", שאל אלוף במיל' אורי שגיא בעצרת לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, שנערכה בקריית שמונה. מצד אחד הוא דיבר על זיכרון קיבוצי, "זיכרון גנטי", אותו נושאים מפקדי ולוחמי החטיבה. אפשר להבין מדבריו שחטיבת גולני היא גם "קהילת זיכרון". מצד שני דיבר האלוף שגיא על הזיכרון החמקמק – על קוצר ידו של המוח האנושי.

אחרי 50 שנה יש מעט מאוד דברים אובייקטיביים. אנשים מספרים את האמת שלהם, וזו אינה אובייקטיבית. לדעתי, דבריו אלו מדגישים ביתר שאת את חשיבות התיעוד והעדות בזמן הווה וממקורות שונים ומגוונים. מטבע הדברים, יחידה לוחמת אינה פנויה לתיעוד ואינה מודעת לחשיבותו. לכן יש לעודד את המפקדים והחיילים שחוזרים משדה הקרב לכתוב ולתעד לפרטים את האירועים כפי שהם חוו אותם.

אורי שגיא הוסיף שבתום הלחימה הבין מהחיילים שלו שהם רוצים להגיד – "עמדנו במשימה כפי שציפית מאיתנו וכפי שאנחנו ציפינו. "שעשית כל אשר לאל ידך שתחזיר אותנו הביתה בשלום". זה לא תמיד הצליח.

בלילה בתל עזזיאת אחרי הקרב, אמר לו גדעון הסמ"פ: "זו המלחמה האחרונה של מדינת ישראל". זו היתה תחושת רבים. אלא שזה "לא תם ולא נשלם". מלחמת ששת הימים הפכה לדברי האלוף שגיא למלחמת ששת השנים, שבעקבותיה באו ברצף מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. באמרו שלא תם ולא נשלם, כיוון כנראה לכך שהצבא ביצע את תפקידו, אולם הדרג המדיני לא הפך את הניצחון בשדה הקרב להישג מדיני.

הכנס התחיל והסתיים בפארק הזהב בקריית שמונה. אט אט התקבצו לוחמי ששת הימים שאינם עוד צעירים – לפי הגדודים. קריאות שמחה וחיבוקים נשמעו מכל עבר. מיד קלחו זכרונות משותפים מצד אחד וספירת מלאי הילדים והנכדים מצד שני. אנו יוצאי גדוד גדעון 13 עלינו על אוטובוסים והתכנסנו בנקודת תצפית שהיתה מאורגנת למופת, כאשר איתנו מפקדי ולוחמי גדוד 13 בהווה. צפינו באזורי הקרבות ואח"כ נערכנו סביב הנמ"ר וקיבלנו הסבר על תכונותיו ויכולותיו.

הן בנסיעה והן בהתכנסות סקרו המ"פים גדעון מאירי, יריב חן ויעקב (בז'ה) דביר את חלקם במלחמה.

לוחמי גדוד גדעון – אז והיום

המפגש בין מפקדי ולוחמי מלחמת ששת הימים היה מרגש. מרגש כפי שיכול להיות רק מפגש בין אנשים שחלקו יחד שירות בחטיבת גולני ומלחמה. עמותת גדעון גדוד 13 טרחה והכינה ללוחמי הגדוד בעבר ובהווה תוכנית ומפגש מעניינים. מ"פ המסייעת גדעון מאירי סיפר שהיעד המקורי שלקראתו התכונן הגדוד היה בין היתר תל פאחר. הגיעו זחל"מים מזוודים באופן מושלם, אלא שהם נלקחו כאשר יחידת המילואים שלהם גויסה. וכך גדוד 13 נשאר ללא זחל"מים והמשימה הועברה לגדוד 12 שהיה רכוב על זחל"מים.

המ"פ יריב חן שאל האם עקרונית זה היה נכון. או שאולי מוטב היה להשאיר את המשימה בידי הגדוד שהתכונן לקראתה ולהעביר את הזחל"מים מגדוד 12 ל-13. חשוב להפיק לקחים.

דוברים רבים תיארו כחוויה משמעותית ומטלטלת את המפגש עם הזחל"ם והגופה המפוחמת שלידו, מיד בתחילת העליה על הרמה, סמוך לגבעת האם. זה היה לדברי רבים מפגש טראומתי שהשפיע על רבים ונחרט בזיכרון. על השאלות כיצד ואם הוא השפיע על יכולת הלוחמים, כנראה לא ניתן להשיב. יש  לזכור שלעיתים יש תמונה שנצרבת בתודעת רבים ובזכרונם, ולא ניתן לשלול את עוצמת השפעתה השלילית מבחינה מנטלית ומוראלית על הלוחמים. אני זוכר שכמ"כ צעיר האצתי בחיילי כיתתי להמשיך בהליכה קדימה ולא להתעכב מול המחזה הנורא. באיזשהו מקום הרגשתי שזה עלול לעשות להם רע.

המודעות להלם הקרב לא קיבלה את המקום הראוי לה במלחמת ששת הימים, אלא במלחמת יום כיפור, זאת למרות ששוב ושוב מפקדים וחיילים מתארים מצבים שבהם לוחמים הפסיקו לתפקד תחת אש. צהלת הניצחון הגדול לא איפשרה התמודדות עם מורכבות הלחימה על כל היבטיה.

גדוד 13 התקדם על דרך הפטרולים, בין תל עזזיאת לתל פאחר. הכוח שיועד לכבוש את הבניאס חנה בהמתנה לאור ראשון בערך מול בורג' בביל. אנו בפלוגה ד' תרגלנו שוב ושוב בתקופת ההמתנה את כיבוש בורג' בביל ויצרנו מודל לתרגול בשטח האימונים עמיעד. אני הייתי מפקד חוליית הפריצה שהיתה אמורה לרוץ לגדרות, להניח את הבונגלור ולהפעילו. בעלייה לרמה הסורית הייתי מצויד בשתי מערכות הפעלה ואחד החיילים נשא את הבונגלור, זאת למרות שבדיעבד התברר שהמשימה הועברה לגדוד 12.

שם, על הדרך המובילה אל הבניאס, שכבנו ממתינים לפקודה לצאת אל הבניאס. השמש שקעה וישובי העמק היו בעלטה מוחלטת. רק פסי אש בערו בשדות. המ"פ בז'ה זוכר שבשלב מסוים במהלך הלילה – "פתאום מישהו הרים את השאלטר", וכל העמק הואר מחדש.

לקראת אור ראשון התקדמנו לעבר הבניאס. פלוגה ד' נכנסה לעיירה, עברנו מבית לבית והיה ברור מיד שהיא ננטשה. עם סיום כיבוש הבניאס התקבלה התראה להיערך לתנועה לכיוון תל חמרה, אולם זו שונתה מיד והתקדמנו מזרחה בואך מסעאדה ונערכנו לחניית לילה. למחרת נסענו באוטובוסים לקונייטרה והקמנו מאהל במחנה מנצורה.

סמ"פ מסייעת, דני הררי, תיאר את תפיסת החרמון. התברר שאחרי שהמלחמה הסתיימה "מישהו נזכר בחרמון", התארגנו מספר כוחות שעלו באמצעים שונים, החל במסוקים וכלה בעלייה רגלית עם ציוד עמוס על פרדות. דני הררי תיאר בהתרגשות את הנחיתה על החרמון ותפיסתו. לכוח לא היה תורן להניף עליו את דגל ישראל. בשטח נמצאו ארגזי פירות מעץ. רצועות העץ פורקו, חוברו זה לזה לתורן מאולתר ועליו דגל ישראל. הכוח הקטן נערך למסדר מול הדגל ושר את התקווה.

המ"פ בז'ה נואם

לוחמי גדוד 13 בעבר ובהווה מקשיבים להסבריו של המדריך אבשה

גדוד 13 בזעורה. עמירם סטרולוב, זאב שרון, גדי שטיינר

גדוד 13 – אחרי 50 שנה. מימין: עציון שבילי, דוד אזולאי, בני מאירי, אפרים רייזה, רחל ליאור, יונתן בוברוב ושמוליק קזולה

13 בזעורה 2017

גדוד 13 בצל נמ"רי זעורה

משה קרון (מימין), יעקב דביר, ועוד חיילים ומפקדים מגדוד 13

גדוד 13 בששת הימים: משטחי הכינוס בעמיעד ועד לעלייה לחרמון עם החמורים

מאת גדעון מאירי (מ"פ מסייעת גדוד 13 בששת הימים)

ביום חם, כמו בקיץ אמיתי, עלינו פעם נוספת לצפון. הפעם לא במדים. כולנו באזרחי, בדרך לקרית שמונה, למפגש. הזכרונות עולים וצפים.

במרץ 1964 סיימתי קורס קצינים וחזרתי לגדוד 13. כמה שעות לאחר הגעתי לגדוד, במחנה פילון, נשלחתי לפלוגה שישבה בחורשת טל ומשם בלילה למוצב בתל דן. מאז, הרמה הסורית לא עזבה אותי ואני לא עזבתי אותה.

דרך תפקידי פיקוד שונים, שהעיקרי ביניהם היה מ"פ מסייעת, שמות כמו דרדרה, ג'לבינה, דרך מע"צ, נוטרה, גבעת האם, תל עזזיאת, נבי הודא, תל חמרה, תל דן – היו יותר ממוכרים. חלקם בסיסי יציאה, חלקם ירו עלי, חלקם – יריתי לעברם.

והכוננות, המצעד בירושלים, שטחי הכינוס בעמיעד, קריית שמונה, גבעת האם, המלחמה, קונייטרה, תפיסת החרמון, העלייה הרגלית עם הפרדות והחמורים לחרמון.

גדעון מאירי, מ"פ מסייעת של גדוד 13 (מימין), עם אלי סדון ממחלקת מק"כ

הגענו לפארק הזהב בקריית שמונה. מתחילים לפגוש חברים לנשק. רובם לא זכורים, בוודאי לא מוכרים. בכל זאת, 50 שנה.

מחדשים הכרויות, מחליפים זכרונות, אירועים משותפים, חוויות. נוסעים לזעורה. שומעים סיפורים. חלקם מוכרים קצת, אבל זכורים אחרת. חלקם לא זכורים בכלל. הייתי באותם מקומות, עם אותם אנשים, ופתאום אני מגלה להם דברים חדשים והם לי. מרחק השנים עושה את שלו.

ובזעורה – מפגש עם גדוד גדעון מודל 2017! צעירים מאזינים לנו בשקיקה, מתעניינים. מאובקים ממש כמונו אז, אבל מצויידים לעילא ולעילא! מציגים לנו בגאווה את ה"נמר". כל הכבוד! משאירים אותנו [לפחות אותי] כי יש לנו דור המשך. יש על מי לסמוך. לא נותקה לה השרשרת.

חברים מגדוד 13

גדוד 13 בזעורה, באירוע היובל לששת הימים

גדוד 13 אז והיום בזעורה (צילום: אבשה)

תמונה מהעבר – גדוד 13

זיכרון נדיר – מפקדי גדוד 13 בשנת 2007: עומד – המג"ד פנחס נוי אלוש ז"ל. יושבים בשורה ראשונה משמאל לימין: אלעד פלד [אלוף, מפקד אוגדה 36 בששת הימים], סמג"ד 13 אורי כהן ז"ל, רופא הגדוד ד"ר יאיר שפירא, מ"פ א' דני בנימיני. שורה שנייה, משמאל: מ"פ המסייעת גדעון מאירי,  מ"פ ב' יריב חן, סמ"פ מסייעת דני הררי, מ"מ מפלוגה א' אלי גולדשטיין

אירוע גדוד 51 בתל עזזיאת

50 שנה בלי סורים על ההר: דגל גדוד 51 בתל עזזיאת מתנופף מעל שדות שאר ישוב וקיבוץ דן

מאת ציון ששון (יו-יו)
אחרי 50 שנה התכנסנו בהירי שיער דליל וכרס המאיימת לטלטל את הגוף, המשלה את עצמו שהוא עדיין הלוחם ללא חת, והסתערנו במכוניות חדשות, תוצרת יפן, צרפת ואמריקה לעבר פארק הזהב בקרית שמונה. לפתע נגוזו השנים ומפה ושם נשמעו קריאות – ששון, מצליח, זיו. הקולות נמהלו במהרה בדמעות שמחה גלויה. אין יותר מה להסתיר. והיו גם כאלה שלא זכרו ורק הנהנו בראשם לעבר דגלי גולני.
רותי, אחותו של החובש הקרבי יוסף מנצור, רצתה בלי שידעה והבינה זאת להתקרב כמה שיותר לאותו רגע ומקום נפילתו של אחיה. מצליח לקח אותה בדיוק למקום הנפילה והחל לתאר את הקרב כאילו היה זה לפני רגע.
צבי החובש לחש לי – 'ניסיתי לעשות הכל, אבל זה לא עזר'. אמרתי לו – 'אתה חייב לספר לרותי'. הוא אמר: 'אבל אני לא אחזיק מעמד, אני אבכה'. אמרתי לו – 'תבכה, זה בסדר, וקירבתי אותו אל רותי. השניים נפלו זה על זרועות זאת ובכו ואנחנו הלוחמים עשינו עצמנו מסדרים את השיער והמשקפיים, וצבי מתאר בקול מייבב: 'רותי, ניסיתי הכל, הנשמתי אותו, לא ויתרתי, אבל הוא כבר לא היה'.
ובין שיחה לבית, לאישה, שחששה שוב ממילואים, הנצחנו את התל ואת מה שהיה.

החיילים מעל המפקד אורי שגיא

אורי שגיא לחייליו: תזכרו שמה שחשוב זה הסיפור, לא מה היה…

אורי שגיא, מ"פ ב' – הכוח שכבש את תל עזזיאת, אמר לפקודיו בעבר באירוע היובל בתל עזזיאת: "אני בא עכשיו מתל פאחר, באתי הנה, זה הבית שלי, גדוד 51, שם גדלנו. אחר כך עברתי לעוד מקומות, הייתי בכל היחידות של החטיבה. באתם אחרי 50 שנה, גדוד 51 עשה בדיוק את מה מצפים ממנו, מגבעת האם דרך פלוגה ג' שהלכה לבחריאת, אחר כך פלוגה ב' שבאה לתל עזזיאת ופלוגה א' שהלכה ברגל למוצבי הבניאס, והמחלקה המיוחדת שהלכה לאיזור חירבת סודה.

"באהבה רבה, כולכם התכוננו, יש דברים שלא תלויים באנשים, יש לפעמים גם מזל, אבל יש גם הרבה יכולת, ומה שאותי תמיד החזיק זה הקשר עם האנשים. כל הסיפורים למעלה לא מצליחים בלי הלוחמים. ובשבילי זה התרגשות רבה מאוד. היה כנס פלוגה ב' לפני מספר חודשים, כנס של אהבה ושייכות. היום באתם, קצת חם, לא נורא, אבל הקפדנו שהרכבים לא יביאו אתכם עד להנה, כי אתם גולני, תלכו ברגל עד למעלה.

"היינו פה, אני אגיד לכם בשמכם, דיברנו היום עם הקצינים הסדירים של חטיבת גולני – מח"ט, מג"דים, מ"פים, מ"מים. ברצינות  רבה, בהתרגשות רבה, באהבה רבה, שתו בצמא את כל מה שתיארנו להם פה. עכשיו גם בתל פאחר גדוד 12 סיפרו. אז יופי שבאתם, ואני אגיד משהו על הזיכרון שהוא לפעמים… אני זוכר אתכם, זוכר את המקום, אני חושב שזה אחד הדברים המכוננים בזכרונות של בן אדם. פה פלוגה ב' לחמה, באמת מעל ומעבר, הפלוגות האחרות עשו את זה במקומות אחרים, ואני חושב שגדוד 51 אז, אני בטוח שגם היום, ונמצא כאן גיורא ענבר, הבן של בני [מג"ד 51 ב-1967], ואני רואה את אשתו של אמיר דרורי, אמיר דרורי הלך לעולמו והוא לא פה, היה הסמג"ד, והמ"פים מוטי וייצמן פה, איציק זמיר פה, אני פה, מיכה פה? אני מעריך את האנשים שיכלו לבוא, עכשיו דיברתי עם יעקב הנדלמן מפלוגה ב', הוא לא מרגיש בטוב, הוא מאחל לכולם בהצלחה. תתחלקו, תהנו, תספרו סיפורים, ותדעו שאחרי 50 שנה מה שחשוב זה הסיפור, מה שהיה – לא חשוב"…

המפגש המרגש של גדוד 51 עם האחיות של יוסף מנצור ואלי כהן ז"ל

בתל עזזיאת עם רותי, אחותו של החובש יוסף מנצור ז"ל שנהרג במהלך הקרב. מימין: משה מצליח, אבי כהן וציון חיוני, סמלים בפלוגה המסייעת, והחובש צבי חטקביץ' [משמאל] שניסה להציל את מנצור

צבי חטקביץ', חובש פלוגה ב', סיכם את אירוע היובל: "זה היה אירוע משהו-משהו, בייחוד כשאנחנו עוד המשכנו 20 זוגות לסוף שבוע בכפר גלעדי, כך שזה היה גיבוש על גיבוש. בגדול, היו לי שני דברים מרגשים מאוד. הגעתי לתל עזזיאת עם חיוני בשעה מוקדמת, וזמן-מה לאחר מכן מישהו בא ואומר לי שנמצאת פה אחות של יוסף מנצור זכרונו לברכה. ואני שנים מחכה לרגע הזה. המפגש איתה היה רגע שבו אני נשפכתי לגמרי, ממש בכיתי והיא זו שהחזיקה אותי. לא אשכח את הרגע שהביאו לי את מנצור פצוע, ומה שנותר לי זה לנסות להנשים אותו, אבל הוא קיבל כדור בראש ושום דבר לא עזר.

"האירוע השני התחיל לפני כמה שבועות. צלצלה אליי גברת והציגה את עצמה – היא אחותו של אלי כהן זכרונו לברכה [נהרג ב-10 ביוני במהלך כיבוש מחנות הבניאס]. ואני כל כך זוכר אותו. הצעתי לה להגיע איתנו לכפר גלעדי, והיא הגיעה למלון יחד עם אחותה. בערב התיישבנו כולנו סביב שולחן גדול וביקשנו מכל אחד לספר חוויות מהמלחמה. ככה עברנו מאחד לאחד, כולל לשתי האחיות – מרי סעיד היתה בת 12, השנייה היתה בת 6. וכשאתה נתקל גם באחות של מנצור וגם באחיות של אלי כהן – רק בשביל הדברים האלה היה שווה להגיע".

רותי אברהם עם אברהם חכם, חובש מחלקה 2 בפלוגה ב', שהיה חברו הטוב של יוסף מנצור ז"ל

האחות רותי: הסיפור של צבי החובש שניסה להציל את אחי ג'ו ריגש אותי הכי הכי

רותי אברהם, אחותו של מנצור, מספרת כי במשך שנים לא התפנתה לנסות לאתר חברים של אחיה, מכיוון שהיתה עסוקה בטיפול בבנה החולה. מנצור נהרג לאחר שהתקרב עם חבריו אל בונקר שממנו נופפו הסורים בדגל לבן. כשהיו קרובים מאוד נורתה מבפנים אש שהרגה אותו. הסורים שבבונקר חוסלו מיד. מנצור היה ההרוג היחיד בתל עזזיאת, שנכבשה בקלות תוך זמן קצר.

רותי מספרת: "קיבלנו מידע בזמנו שג'ו נהרג, אבל לא על הדרך שבה זה קרה. מדי פעם נסעתי לתל עזזיאת וראיתי את המקום. באחת הפעמים המדריך שהיה איתנו אמר דברים לא נכונים ותיקנתי אותו. הוא סיפר שנהרגו שם הרבה חיילים ושהם היו כמו ברווזים במטווח. הוא לא התכוון לתל פאחר, אלא לתל עזזיאת. ידעתי שזה לא נכון.

"הייתי צעירה מג'ו בשלוש שנים. כשהוא נהרג הייתי בת 17 בפנימייה בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים, שבה גם הוא למד לפניי. כל הזמן, כל השנים, אחי היה אצלי ברקע. ביום הזיכרון האחרון פגשתי את משה מצליח מגדוד 51, שאמר – או, אני מחפש אתכם 50 שנה. עשינו היכרות והוא אמר לי על המפגש של ה-8 בחודש. ידעתי שדבר כזה לא אפספס.

"הסיפור של צבי החובש שניסה להציל אותו, ריגש אותי הכי הכי הרבה. שנינו התחבקנו ובכינו והיתה התרגשות מאוד מאוד מאוד גדולה. הוא וחכם החובש ביחד. חכם סיפר שהוא וג'ו גרו ביחד וסיפר שהם היו מתחלקים חצי חצי בביצה ובכוס התה. הם היו קשורים בנפש. גם איתו התחבקנו והתנשקנו. ופגשתי את האלוף שגיא, שהיה המפקד שלהם, גם כן הוא הכיר את ג'ו.

"סך הכל, ההרגשה היא של קצת הקלה. היה לי חשוב לדעת שג'ו לא סבל, ובאמת סיפרו שהוא קיבל כדור בראש וצביקה כבר ידע שאין סיכוי, ג'ו מת במקום.

"אני עדיין מתרגשת מהמפגש הזה. עברו שלושה ימים והאדרנלין שלי עדיין גבוה ואני לא מפסיקה לספר ולדבר על זה. בעזרת השם, אזמין את כל מכריו של ג'ו אליי הביתה ונדבר על זה ביחד עם האחיינים, כדי שהמורשת הזו תימשך".

רותי אברהם בכניסה לתל עזזיאת ליד מצבת נופלי גדוד 51, ובה גם שמו של אחיה יוסף ג'ו מנצור ז"ל

המ"פ אורי שגיא (מימין), סמי מועלם ומשה מצליח

סמל משה מצליח (מימין) עם גיורא ענבר, בנו של בני ענבר ז"ל, מג"ד 51 בששת הימים

אחוות לוחמי 1967. משמאל: סמלי פלוגות ב' והמסייעת – סמי מועלם, וולבלה, מושון מצליח אבי כהן ויצחק שלום

האוטובוס של ותיקי גדוד 51 מנסה להתקרב לתל עזזיאת הנמצא מצד שמאל למעלה (צולם מתל פאחר)

זכרונות מהעבר – גדוד 51

תמונה מהעבר (מאלבומו של מיכה מטהבס)

יושב מימין: שמואל בן חמו (גדוד 12). במרכז: אשר גולדברג (גדוד 51). משמאל: עזרא סלע (מ"מ מיוחדת גדוד 12 בתל פאחר)

צילומים מהעצרת המרכזית בפארק הזהב בקרית שמונה

הקמב"ציה של 1967. מימין: הלל בן מאיר, קמב"צ החטיבה, שהיה בזחל"ם החפ"ק בעת הקרבות, יהודית פלד סמלת המבצעים, ועודד שוורץ שהיה בחפיפה עם הלל

אביגיל קליין, פקידתו של המח"ט יונה אפרת בזמן מלחמת ששת הימים

שרה, אחותו של רס"ן צבי פז (גולדה) ז"ל שנהרג בתל פאחר, נואמת בשם המשפחות השכולות

בפארק הזהב בקרית שמונה

מנוחת הלוחם בחסות העצרת

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “חטיבת גולני: אירוע 50 שנה

  1. ארוע מרגש ללא ספק לחזור אחרי 50 שנה להפגש עם הרעים לנשק זה דבר מיוחד ,רק שאלה לי למארגנים האם היה אותו יום מחסור במים בצפון ?יש אנשים שהתייבשו קצת ולא היה מספיק בקבוקי מים. לא מכובד .בכל זאת אנשים מבוגרים בחום הזה

    • מר משה, גם לא מכובד לבוא לכנס שטרחו בו עבורך, לדעת שהיום חם, ולא לטרוח להביא בקבוק מים. ואחרי ככלות הכל ליבב שלא מכובד. במקום לטרוח ולומר תודה למארגנים שהקדישו מזמנם ומשאביהם כדי לכבד אותך ואת חבריך, זה מה שיש לך לומר?

    • סידרו דרך כורכר לבנה שעבירה לפרייבטים ומגיעה קרוב מאוד לתל עזזיאת. הכניסה מכביש 99 לכיוון תל פאחר ואחרי כ-100 מטר ימינה לכיוון תל עזזיאת, משם עולים על הדרך (בעבר "דרך המוצבים הסורית"), נוסעים כ-1.5 ק"מ עד צומת בורג' בביל (משמאל יש הסתעפות של הדרך – זה הסימן), שם תחנה ותלך את ה-500 מטר למוצב.

  2. כל הכבוד לחטיבת גולני על האירגון המופתי..קל לבקר ותמיד יהיו תקלות לא צפויות בכנס של מאות אנשים.בגדול היה מאוד מכובד ומרגש. לי אישית הפריעו שני דברים שראוי היה שהנוגעים בדבר יקחו לתשומת לב..תאיי שירותים זמניים(לפחות למין הנשי) וסככה מעל כסאות האורחים שלפחות בפארק הזהב,היה מתבקש..

  3. גולני הפיקו ארוע הסטורי אבל לא מספיק מתוקתק,היה חסר צל במדשאה של הטקס ,רבים ואני בהם נשארו בקצות המרחב מתחת לעצים לא ראינו טוב את הבמה אבל זה היה לא אפשרי לשבת תחת השמש החמה .דבר שני לא היה מספיק מים ולאלה שנגמר בבקבוקים לא היה חלופי .לא היו בתי שימוש ואנשים מבוגרים נאלצו למצוא פינות מותסרות ולעשות שם,זאת בושה בארוע ציבורי.דחילק ככה לא מתארגנים לארוע עם אנשים בני 70. מקוה שבארוע הבא יפיקו לקחים.למרות זאת גולני גולני שלי ",.

  4. אכן מבחינה לוגיסטית היו תקלות בלתי מובנות בלשון המעטה.

    המפגש עם החברים מרגש מתמיד, החיבור עם מפקדי וחיילי ההווה הוכיח כי החטיבה חיה.

    נציגי המשפחות השכולות שדיברו הבהירו בצורה מעוררת כבוד את המחיר הכבד שמשלמת משפחת השכול.

    החלק האמנותי והנאומים היו מכובדים ומעוררים השראה.

    שנזכה לעוד שנים רבות של מפגשים.

    לגבי הגעה לתל עזזיאת

    כאמור שופצה הדרך וניתן להגיע עד למרגלות התל עצמו, מי שלא חס על רכבו יתר על המידה יכול גם להגיע עד לרום המוצב.

    מנסיון.

    • בקרתי בתל עזאזיאת.
      מספר הארות:
      א. לאחר שפונים ימינה בדרך הכורכר לפי השלוט לכוון תל עזאזיאת יש לסוע כל הזמן ישר
      מבלי לפנות ימינה בפניות שקיימות בדרך.
      ב. בקטע האחרון שאין כורכר אין אפשרות שרכב פרטי רגיל יוכל לעבור ,
      יש שם אבנים גדולות שבולטות , רק רכבים גבוהים יכולים לעבור.
      ג. מומלץ לבקר !
      אי אפשר שלא להתפעל ממסירות הנפש שנדרשה לכיבוש היעד הזה.
      ד. הייתי שם עם חבר שלי וקראנו שם פרק תהילים
      לעילוי נשמת כל הנופלים על כבוש רמת הגולן.
      הכרת טובה.

  5. לזכר אותם החיילים אשר חרפו את נפשם על תל פחר , החרמון רמת הגולן וקונטרה הארורה,
    אנחנו ילדי שנות ה-50 שהיינו נערים בעידן התמימות במלחמת ששת הימים שאת אהובינו היא לקחה ואת המשפחות ריסקה.

    • לדליה , להלן ציטוט מדבריהם של חז"ל . מסכת ברכות דף ה' עמוד א'.
      " תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל
      וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא ,,,".
      את הדברים בשלמותם אפשר לקרוא במקור הנ"ל,
      או על ידי חיפוש " שלוש מתנות" בגוגל.

  6. אגו והפחד שיזכרו זאת לחובתו הניעו את דיין להורות לדדו לעלות על הרמה.

    אז מה הפלא שאם בארזים נפלה שלהבת גם אזובי הקיר נדבקים במחלה.

    הקמת אבן הנושאת את שמו של שגיא ( בלתי ראויה ) מתעצמת שבעתיים במכוערותה, כאשר אבן כזו שהייתה נושאת את שמו של מוסה קליין ( ראויה גם ראויה ) במקום בו נהרג על תל פאחר, חסרה.

  7. בתצלום שכותרתו "חברים מגדוד 13" נמצאים מימין לשמאל: ברוך קרולינסקי
    ממחלקת מרגמות ושמואל קזולה ממחלקת מק"כ ואחר-כך רס"פ המסייעת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s