נחיתה רכה בבוטמיה

איך הגיעה טייסת ההליקופטרים לעומק דרום הרמה הסורית? האם היתה זו החלטה אסטרטגית שלקח לבדו מפקד הטייסת רס"ן צ'יטה, כפי שהוא מספר כיום? * גיבור האירוע מתאר בשפה צבעונית את מאורעות ה-10 ביוני 1967 ואת הנחתת צנחני חטיבה 80 בשטח סוריה במרחק של כ-25 ק"מ מגבול ישראל * רן חכים, מ"מ מגדוד 98 שהונחת שם עם עשרה מלוחמיו, מספר על האירועים ועל התחושה להיות לבד בעורף האויב עד להגעת יתר הכוחות ועל הקרב עם גדוד סורי שהיה בנסיגה

סיקורסקי 58 לקראת סבב נוסף של הטסת כוחות לרמה הסורית [כל הצילומים כאן ממלחמת ששת הימים – רן חכים [אלא אם צוין אחרת]

ערב מורשת במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים שקיימה לאחרונה מדרשת הגולן בחספין שבדרום רמת הגולן, איפשר הצצה מזווית אישית לפועלה של טייסת ההליקופטרים סיקורסקי S-58.

טייסת 124 – "החרב המתהפכת", הנחיתה בכיבוש דרום הרמה הסורית ב-10 ביוני 1967 מאות לוחמי צנחנים מחטיבה 80 בכפרים ובצמתים ראשיים.

באירוע השתתף אליעזר כהן, צ'יטה, מפקד טייסת הסיקורסקי, בן 83 כיום. הוא הגיע ביחד עם רן חכים, שבאותה מלחמה היה מ"מ בגדוד 98 של חטיבה 80 והיה הראשון שהונחת עם תשעה מלוחמיו באיזור צומת בוטמיה [רפיד]. זה היה למעשה הכוח הישראלי הראשון שהונחת בעומק דרום הרמה.

יום שבת ה-10 ביוני 1967, היה היום השני לקרבות על הרמה הסורית. יום קודם פרץ צה"ל במספר צירים אל תוך הרמה – זעורה, קלע, תל פאחר, תל עזזיאת, תל הלאל, ראוויה ועוד. בסיומו של היום החלה נסיגה מבוהלת של הסורים לעבר דמשק. שבת ה-10 ביוני עמד בסימן תפוס ככל יכולתך לפני שתוכרז הפסקת האש. הסורים הנמלטים הותירו הכל מאחוריהם, וחטיבות השריון והחי"ר של צה"ל שעטו במלוא המהירות אל היעד הנכסף של פיקוד צפון – קונייטרה.

בשעות הצהריים החל צה"ל לעלות אל הרמה גם בגזרה הדרומית – באיזור שמעל הקיבוצים תל קציר, האון, עין גב. לאחר שהכוחות הראשונים הגיעו לתאופיק שמעל תל קציר והתברר שהכפר והמוצב הסורי ננטשו, ולאחר שמטוס סיור שחג באיזור לא גילה כל סימן לנוכחות אויב, החל מבצע ההטסה הגדול של כוחות צנחנים בעשרות סבבים של הליקופטרים. באיזור עדיין הסתובבו יחידות סוריות מבוהלות ומבולבלות. מפגש איתן היה עלול להסתיים ברע, כפי שאכן אירע בשתי תקריות קטנות ומקומיות שבהן נהרגו שניים מלוחמי חטיבה 80.

צ'יטה, ששימש לפני כ-20 שנה חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, מוכר כדמות צבעונית שמדבר חופשי ללא מעצורים. הופעתו במדרשה בחספין בפני קרוב ל-100 איש גררה פרצי צחוק לא מעטים. לעתים הוא נשמע כמי שמפריז בתיאור עלילותיו בכיבוש הרמה. פה ושם נשמעו הערות מרגיעות מפי ידידו רן חכים, ד"ר להיסטוריה, כלכלה ופילוסופיה, שהוריד מעט את צ'יטה לקרקע ונתן קצת פרופורציות.

אז הנה סיפור טייסת הסיקורסקים, באירוע המשמעותי של יום הלחימה השני בכיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים.

רן חכים: "אני הראשון ששם את רגלו בתל פארס [כ-1.5 ק"מ צפונית-מערבית מצומת בוטמיה] ב-10 ביוני, שעה לפני הפסקת האש. צ'יטה היה מפקד טייסת המסוקים החדשה שצה"ל הקים שנתיים קודם עם תפיסה חדשה של קרב. ואם מדברים על טרום רמת הגולן, על הגבולות שהתגבשו, זה בזכות צ'יטה – בזכות היוזמה והאומץ. אני בשלב מסוים השתלבתי בזה. אנחנו מתייחסים ביום הזה למאמץ עם המסוקים, כולל יחידות שריון וג'יפים ויחידות אחרות, שהתקדמו רגלית והגיעו בסופו של דבר לצומת רפיד/בוטמיה, תל פארס.

"במסוקי הסיקורסקי 58 הטייסים ישבו למעלה. צ'יטה היה אז רס"ן, שהקים את הטייסת ומיד אחרי המלחמה הוא הראשון שקיבל דרגת סא"ל מכל מפקדי הטייסות של חיל האוויר. הוא התחיל כטייס קרב והמשיך כטייס מסוקים. צ'יטה יספר את הסיטואציה שלו עד לרגע שבאו אליי והכניסו אותי לסיפור הזה".

רן חכים מספר על צ'יטה, על רקע צילום שלו כמפקד טייסת הסיקורסקי

צ'יטה: "אם אתם רוצים את הדוגמה הבולטת הכי יפה ומרחיבת לב, מה קורה היום בעולם הגדול המטורף, שאין מקום שאין בו מריבה או מלחמה, קחו את רמת הגולן. מה היתה רמת הגולן לפני שרן ואני באנו אליה? מחנה צבאי אחד גדול סורי. כשאני הייתי בארה"ב ודיברתי על כיבוש רמת הגולן, הם שאלו כמה כפרים וערים גירשנו ממנה. בערבית יש לזה פתגם יפה – לא היה פה אף אזרח סורי".

רן חכים: "היו מאה אלף אזרחים".

קהל: במחקר של ד"ר יגאל קיפניס הוא ציין 150 אלף איש".

אליעזר כהן, צ'יטה, בחספין

צ'יטה: "לא נתווכח. זה בדיוק כמו ה-50 מטר גבול בכינרת. מישהו שאל כאן קודם כמה היה הגבול בכינרת – 50 מטר או קילומטר. ואני אומר את מי זה בכלל מעניין? מה זה בכלל מעניין מה אהוד ברק דיבר בקמפ דייויד עם קלינטון? אולי את הסבתא של הדודה זה מעסיק. איפה זה היה? מי נזכר בזה? על מה הוא מדבר? אין סוריה בכלל, היא לא קיימת היום. למה אני אומר את זה? אני לא רוצה לפתח שיח פוליטי, אני רוצה לתפוס קנה מידה. מדינת ישראל בשלוש השעות של מבצע מוקד [עם פתיחת מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 67] השמידה 450 מטוסי אויב. לא היה שום חיל אוויר שעשה דבר כזה תוך זמן כזה בעידן הסילוני, בעידן המכ"מי, בעולם המודרני. שום מדינה לא עשתה דבר כזה, אפילו לא קרוב למה שעשינו בשלוש השעות הראשונות במלחמת ששת הימים.

"רפי הר-לב, אחרי הגיחה הראשונה, הוא היה ראש המבצעים של חיל האוויר וישב בבור של חיל האוויר, ואני יושב עם 30 מסוקים על חוף הים באשקלון. למה בחוף הים? כי אמרו שהטופולבים, המפציצים הגדולים, יהרסו את תל אביב ויהיו שם עשרת אלפים הרוגים, וחפרו חפירות לעשרת אלפים הרוגים. ואשכול דיבר באידיש, ודיין נהיה שר הביטחון וכל הקשקושים האלה. ואני יושב, רס"ן קטן ומושתן, אצל האלופים אריק שרון, טליק, דדו, ושומע שאחד רוצה לכבוש את סיני ואחד רוצה לכבוש את ירושלים והשלישי רוצה לכבוש את רמת הגולן. המפקדים של צה"ל מדברים כמו שמפקדים של צה"ל צריכים לדבר, מפני שארץ ישראל הזו, כמו שהיא היום בידינו, היא כולה שלנו, היתה שלנו, צריכה להיות שלנו וצריכה להישאר כזו תמיד. אבל אף אחד מהמנהיגים שלנו לא אומר את זה, הוא פוחד להגיד את זה בקול רם. כדאי שתדעו שהפסדנו את ארץ ישראל המזרחית בזמנו בגלל פקיד שקראו לו צ'רצ'יל, שנתן אותה במתנה לערבים. אני מדבר איתכם ברצינות, אני לא מדבר שטויות.

"בקיצור, אני מתחיל את המלחמה כשרפי הר-לב אומר לי שהשמדנו בגל הראשון את חצי חיל האוויר המצרי. בעשר בבוקר, בתחילת מלחמת ששת הימים, לי היה ברור שניצחנו במלחמה. נשבע לכם. בסך הכל הייתי רב-סרן קטן ומושתן, לא אלוף, לא אוגדונר, ואמרתי לעצמי – אוי ואבוי אם הרסנו להם את חמשת הבסיסים העיקריים, ניצחנו את המלחמה. ומה רפי הר-לב אומר לי? ואני יושב באשקלון עם ההליקופטרים: 'תשמע, גמרנו את חיל האוויר המצרי הקדומני, אנחנו בגיחה השנייה נגמור את הקו השני והולכים לתקוף בירדן ובסוריה. לך לאריק שרון, הוא צריך להיכנס מניצנה עם האוגדה, תלך לעזור לו, כי יש שם 24 סוללות תותחי שדה מצריים'.

סופר פרלון בשדות שרונה לא הרחק מיבנאל

"טסתי לאריק, נכנסתי לקרון שבו הוא אכל נקניקיות ושתה בירה, והוא אומר לדני מט [מח"ט 80 של הצנחנים] ולי בחמש דקות מה הוא רוצה שנעשה. כשהסברנו את זה אחר כך בבתי ספר לקצינים אמריקאים מה שאנחנו עשינו, הם היו בהלם מאיתנו. מפקד הכוחות המוטסים של האמריקאים בווייטנאם אמר לי – 'אני רוצה שהטייסים שלי ילמדו מכם איך לתכנן ולעשות דבר כזה'.

"אריק שרון אמר לי – 'קח את הצנחנים, תנחית אותם מאחורי הסוללות, התותחים מסמנים את עצמם יפה מאוד. וזה מה שהיה. הצנחנים ירדו מהמסוקים עם עוזי ורימוני יד וחיסלו את התותחים האלה, ואף אחד לא הפריע לאוגדה של שרון לעבור. זה המבצע הראשון שעשיתי באום כתף. אלפיים שנה מסוקים יהודיים לא עבדו בצבא ולא עשו מלחמה, וזו היתה פעם ראשונה שאנחנו משתתפים במלחמה.

"דיברו עליי שחורות. אמרו – אתם טסים נמוך, אתה מסכן את האנשים שלך. אבל לא נהרג לי טייס אחד במלחמה הזו. חילצנו טייסים שהמטוסים שלהם נפלו. ביום השלישי אומרים לי – רד לאילת, עזר וייצמן מחכה לך שם. אני יורד לאילת, ישבנו 26 מסוקים בשדה התעופה של אילת ופחדתי שמעקבה יפגיזו אותנו. אני אומר לעזר וייצמן – 'בוא נסתלק מפה, אין לי מה לעשות פה'. הוא אומר – 'באמת אין לך מה לעשות פה, תיסע לשארם א-שייך, תכבוש אותה'.

"העלו עלינו צנחנים, לקחתי את כל 26 המסוקים וטסתי כמו פרחח מעל סעודיה, באור היום, בגובה נמוך. הגעתי לשארם א-שייך, הורדתי את הצנחנים, הם כבשו את שארם. רק שתבינו: חטיבה 9 במבצע קדש נסעה במשך שבוע שלם עד שהגיעה לשארם. זה בשביל שיהיה לכם קנה מידה. מה שהם עשו בשבוע אני עשיתי ב-40 דקות לאור היום. הצנחנים ירדו, הרגו כמה מצרים שהיו שם, ושארם נכבשה ב-40 דקות טיסה, ואני עושה את זה בקלות ובמהירות. לא היינו גיבורים ולא בטיח. פשוט טסנו לשם וכבשנו. כל זה בסיקורסקי 58, שיכל לקחת עשרה לוחמים. שווה ערך לבלק הוק של היום.

"אני מספר את הסיפורים האלה כדי שתדעו שביום הרביעי אני חוזר משארם הרוס מעייפות, ובדרך אנחנו שומעים ברדיו את כיבוש ירושלים ואנחנו שרים 'ירושלים של זהב', ואנחנו ארבעה ימים לא ישנים. אני כמעט נעצמו לי העיניים ונהייה לי שחור בעיניים מעל הים האדום. אני מגיע לאילת, אני יורד ואומר לחבר'ה – עכשיו חובה לישון, כי אנחנו הולכים להילחם על רמת הגולן. באנו למלון הסלע האדום באילת, כבשנו אותו וישנו שם. ב-4 בבוקר רפי הר-לב מעיר אותי ואומר לי – 'אתם נוסעים עכשיו לרמת הגולן'.

"אנחנו כמעט ולא נלחמנו, לא היה פה שום דבר, שום סיפור. כשהגעתי לשרונה [מקום הכינוס של חטיבה 80, מעל בקעת יבנאל] היו שם שדות רחבים. באתי עם 30 מסוקים, אמרתי איפה אני מוריד את כל זה. הורדתי טייסת, הגיעו גם מיכלי דלק. אל תשאלו אותי איך הגיעו, אבל הגיעו מכונאים ודלק. ואנחנו בהתחלה עוזרים לחטיבה 8 של אלברט מנדלר לכבוש את קונייטרה [הכוונה לקרב על קלע וזעורה ב-9 ביוני 67]. הבאנו להם דלק שנגמר בקצה העלייה לטנקים ולזחל"מים שלהם ולקחנו מהם פצועים. כך עובר לו יום שישי.

"בשישי בלילה דדו קורא לי אישית, אומר לי – 'תגיד לי, בפתח הירמוך יש סוללות של תותחים כבדים, אנחנו רוצים לעשות עליהם פשיטה'. אמרתי לו – 'חיל האוויר טס חופשי, אין בעיה'. הזמנתי צילום של המקום, ואני רואה שם סלעים, כל סלע בגודל של החדר הזה. ההליקופטרים לא יוכלו לרדת על הסלעים האלה. אני אומר לו – 'המפקד, אי אפשר'. זו המשימה הראשונה במלחמה הזו שאמרתי שאני לא יכול, כי פיזית אי אפשר להוריד שם הליקופטרים. אז דדו אומר לי – 'טוב, אם ככה, יש לי בשבילכם עבודה למחר'. קיבלתי ממנו הוראה אישית לבוא מעל הקיבוץ [עין גב] כאן במצוק, היתה משטרה, מבנה משטרה, מזרעת א-דין".

קהל: "זה היה מוצב. אין משטרה שם".

צ'יטה: "זה מעל עין גב. היום אין שם משטרה כי צה"ל פוצץ אותה".

קהל: "זה היה מוצב".

צ'יטה: "בסדר, אז אני מספר לכם סיפור שלא היה…

"בקיצור, אני מקבל הוראה, מגיע למשטרה הזו ואני רואה שאין שם כלב. אז אני שואל את עצמי – אוי אוי אוי, אין פה אף אחד ואמרו לך לכבוש את המקום. מה עושים? אז הורדתי את העשרה צנחנים שהיו איתי ואמרתי להם תישארו פה עד שיבוא מישהו ויגיד לכם מה לעשות. אגב, ההליקופטרים היו כמו פאודלים. יש לי לוחמים ואני צריך להגיד להם מה לעשות. אז מה אני עושה? אני בדילמה. מה, אני הולך עכשיו לדדו לשאול, או מתקשר לדודה שלי ושואל מה לעשות? אז החלטתי לטוס לצומת פיק/אל-על עם עוד 20 לוחמים. הורדתי עשרה במשטרה ואני מתרומם עם שלישייה כשהיתר עם לוחמים וטס לצומת פיק. זה בפנים, בתוך הרמה, אף אחד לא ביקש ממני, ואני נכנס פנימה לתוך רמת הגולן.

לוחמי חטיבה 80 בהמתנה להליקופטרים בשדות שרונה [צילום: רן חכים]

"שתבינו, אני באתי הנה בדחף עצום להעיף את הסורים מכאן. מעניין את הסבתא שלי אם אשכול דיבר באידיש או שדיין הפך לשר ביטחון. אני ישבתי שנים בחפ"קים שלנו בגבול עם הסורים וראיתי איך הם מפציצים את הישובים והורסים אותם. ואמרתי לעצמי – אל תעשה חשבונות, אתה תעיף מפה את הסורים. כך דיברתי אל עצמי. אז הגעתי הנה וראיתי סוללת נ"מ יורה. הורדתי את החבר'ה מאחורי הגבעה, הם באו לסורים מאחורה והרגו אותם והשתלטו על הצומת בקלי קלות.

"כל מה שנשאר לי זה לדבר עם החבר'ה שלי – 20 ק"מ בקו אווירי. התקשרתי עם הסגן שלי ואמרתי לו – מהר תתחילו לנהל פה רכבת. התחילה לעוף פה רכבת, תיכף תראו את התמונות של ההליקופטרים. ראינו מלמעלה את החבר'ה בישובים עומדים על הגגות ומוחאים לנו כפיים.

"השעה היתה אחת בצהריים, מאחת עד שתיים, 22 או 24 הליקופטרים בשלישיות. כל שלישייה פורקת 30 לוחמים. נאספו כאן בשעתיים 250 לוחמים צנחנים. הכל בשבת. ואז אני עומד על הקרקע ומופיע דני מט, מפקד החטיבה. אני אומר לו – דני, אנחנו מנהלים פה מלחמה פרטית, אף אחד לא ביקש ממני להביא לוחמים לצומת בוטמיה. אז הוא אומר לי – 'האוגדה לא אמרה לך לעשות את זה?'. אני אומר לו – לא. אמרו לי להנחית את האנשים ליד המשטרה שלא היתה [מעל עין גב], אין שם אף אחד, באתי הנה ואני פה.

"אז דני אומר לי – 'תשמע, זה מהלך אסטרטגי, זה לא בידינו'. אני אידיוט, אבל לא כזה גדול, אז אמרתי לו – דני, מה עושים עכשיו? כבר מודיעים על הפסקת אש, האו"ם כבר החליט שיש הפסקת אש. האו"ם הרי מנהלים לנו את החיים. אנחנו אחת המעצמות החזקות בעולם, אז אנחנו צריכים את המשרדים של האו"ם בארמון הנציב? אבל אלה הרהורים של זקן שוטה, תסלחו לי.

"איך שלא יהיה, אני אומר לדני – מה עושים? הוא אומר לי – 'תשמע, בוא נקפוץ לחפ"ק'. אנחנו קופצים לחפ"ק [בפוריה] ואין אף אחד. איפה כולם? בחגיגות ניצחון בקונייטרה.  משה דיין, יצחק רבין, דדו, כולם בקונייטרה עם אלברט מנדלר שכבש את קונייטרה. תפסתי סא"ל אחד, אמרתי לו – עם מי אנחנו מדברים פה? אמר לי – 'יש פה אחד קודקוד, אלעד פלד, הוא מפקד אוגדה 36. תלכו ותדברו עם אלעד פלד'.

"נכנסים להליקופטר, זה כמו ג'יפ, מניעים ונוסעים, מגיעים אל אלעד פלד [בכפר פיק ברמה הסורית]. אומר לו – אלעד תשמע, כבר 2 וחצי, עוד מעט שלוש, יש הפסקת אש וכל הרמה עוד בידי הסורים. אז אלעד אומר לי – 'למה אתה מתכוון?'. אני אומר לו – אנחנו מנהלים רכבת להנה, אבל צריך להיכנס פנימה. אז הוא אומר לי – 'זה החלטה אסטרטגית, אני לא אקח החלטה כזו'. נשבע לכם, זה מה שהיה.

"אז אני אומר לעצמי – אדון כהן, קח את עצמך לידיים ותעשה את מה שצריך. אז אני אומר לאלעד פלד – תגיד לי, אם אני אעשה סיור אלים' – הסורים מתמוטטים התמוטטות טוטאלית, לחיל האוויר כבר לא היה מה להפציץ, ואני אומר לו – אם אני אסע לכביש צמח-דמשק, וברגע שאראה פה כוח סורי מאורגן אני אעצור. אז הוא אומר לי – 'אתה לוקח על עצמך סיור אלים'. אמרתי לו בסדר, אז הוא אישר. ולא עברה שנייה מרגע שאמר, ואני ממריא מפיק אל-על, ורפי סברון שטס איתי בתא בטיסה הזו, הוא היה רס"ן שביחד עם רפי הר-לב ויאק נבו תכננו את מבצע מוקד של הרס חילות האוויר הערביים, הרסנו 450 מטוסים במצרים, ירדן וסוריה. ורפי סברון ברח מהמטה לטוס איתי, אחרי שישב במטה כל המלחמה. הושבתי אותו איתי בתא והתחלנו את הטיסה".

רן חכים: "כדי להכניס אתכם לאווירה, בואו נראה קצת תמונות ותיכף נחזור לרגע שבו צ'יטה המריא מפיק לצומת בוטמיה. מלחמת ששת הימים, היום האחרון, הקרב האחרון, ומכל צה"ל התאספו כל מיני יחידות להשתתף בקרב. בשדה שרונה התאספו יחידות מילואים של שייטת 13, שהבטיחו להם לעלות למסוקים. היתה סיירת צנחנים שמתן וילנאי היה מפקד שלה ולא השתתפה בשום קרב. היה גדוד 202 של צבי ברזני, והיו הגדודים מהקרב על ירושלים, משחררי ירושלים, שהספיקו להגיע, כולל מיכה קפוסטה מהסיירת של חטיבה 80. כל צה"ל הגיע ליבנאל, אבל המקומות היו מוגבלים.

"אנחנו חיכינו בשרונה. גם לנו ברח קרב אחד: היינו צריכים לצנוח במסגרת האוגדה של אריק שרון, אבל הטנקים הגיעו לשם מהר, ואמרו לנו אתם לא צונחים. חיכינו לרקע האדום, ואז שלחו אותנו ללטרון. רעדנו מפחד מסיפורי לטרון ממלחמת השחרור, אבל לא היה שם כלום. עלינו לרמאללה וגם שם לא היה שום דבר. הגענו לרמת הגולן בשישי בלילה ולא הצלחנו להגיע למלחמה [ההתקפה של חטיבה 80 על תאופיק בוטלה ב-9 ביוני בלילה, בגלל פקק תנועה מיבנאל לכיוון טבריה, לאחר ששלוש חטיבות התערבבו זו בזו], וכאן ביום שבת חיכינו לעלייה למסוקים בשרונה. תראו מה זה – תמונה אותנטית שאני צילמתי. רואים תשעה מסוקים ביחד".

רכבת של הליקופטרים מעל שדות שרונה, יום שבת 10 ביוני 1967

צ'יטה: "שלישייה חוזרת ושלישייה יוצאת".

חכים: "אלה היו סיקורסקי והסופר פרלון. היתרון של הסופר פרלון שהם לוקחים ג'יפים, והם לקחו גם 'אשפים'. אשף זה מין טילים שהביאו מצרפת. ירינו אותם לניסיון ליד צומת בוטמיה, אז הם עפו לשם וחזרו ונפלו על ידינו.

"היינו צריכים לנחות בכפר חרב, אבל כשצ'יטה ראה שאי אפשר שם – נחתנו בפיק. כאן רואים את הגדוד צועד. רואים חמישה מסוקים. אלישע שלם מפקד הגדוד צועד ולידו צועד אמרי רון ז"ל (בצילום כאן השמאלי ביותר), שהיה מ"פ ואחר כך חבר כנסת. רואים בתמונות את החיילים תופסים עמדות בפיק.

צולם בזמן אמת בדרום הרמה. גדוד 98 צועד אל יעדיו לאחר שהונחת בהליקופטרים [צלם לא ידוע]

"כאן רואים מסוק עם טנק על ידו. זה בשלב יותר מאוחר, כי במקביל לפעולת המסוקים, גדוד אחר כבש את תאופיק וירד אחר כך למבוא חמה, והטנקים עלו למעלה דרך תאופיק ולמזלנו שעה אחרינו הם הגיעו".

השתתפו בכיבוש דרום הרמה הסורית: סופר פרלון, שרמן והצנחנים [צלם לא ידוע]

טנק שרמן וגלגל של הליקופטר. צה"ל בדרך לבוטמיה [צלם לא ידוע]

צ'יטה: "התמונה עם הטנק למטה זה הכביש צמח-דמשק, או כביש בואכה דמשק. הכביש הזה כך הוא נראה כשטסתי עליו. ישן, צר, מצ'וקמק ודפוק. אני עד כדי כך הייתי מודאג, ואמרתי לעצמי – עוד מעט הכוחות הקרקעיים יגיעו ואיך צה"ל ייסע פה בכבישים הדפוקים האלה. חשוב שתבינו את הדבר הבא: התחלתי בפיק ואני טס וטס, והנווט שלי היה בכיר מאוד, רפי סברון, שהיה אחר כך תא"ל. הוא אומר לי – 'תשמע צ'יטה, נגמרה לי המפה'. התחלנו עם מפה 50,000 ועברנו ל-100,000 והוא אומר נגמרה לי המפה. אז אמרתי לו – נטוס על הכביש. אז הוא מוציא לי מפה של אחד למיליון, ואנחנו טסנו על מפה של אחד למיליון, עד בוטמיה. והוא סופר וסופר, ואני אומר לו כמה קילומטרים אנחנו ברמה? אז הוא אומר לי – צ'יטה, אם אני לא טועה, עברנו 28 ק"מ, תיכף אנחנו 30 ק"מ'.

"כמו שהוא אומר, אני רואה פה גדוד סורי מחופר, יורה עליי כמו מטורף. השמיים התמלאו בירי נ"מ. היה לי מזל שמצאתי את תל פארס, ירדתי נמוך, ממש קצצתי בלהבים של ההליקופטר את הדשא ברמה, ונכנסתי מאחורי תל פארס והתחבאתי עם המסוק. ואז אני אומר לרן שהיה איתי במסוק – מצאתי את הנקודה שאני מחפש, לפה אני רוצה להגיע, זה 30 ק"מ עומק. התותחים הסורים מכאן לא יגיעו לעמק החולה. ואז היה לי ברור אישית לחלוטין, שלכאן אני מביא את הרכבת.

"ואז אני אומר לרן לרדת, ופה התגלה האיש בגדולתו. הוא עולה לתא שלי ומה הוא אומר לי? 'אני עקבתי אחריך בניווט, אתה כבר 30 ק"מ בתוך הרמה, איך אני ארד פה?'. אז אמרתי לו – רן, דחילק, אתה מכיר אותי? אתה סומך עלי? אני מביא את החבר'ה שלך עוד מעט. והוא ירד מהמסוק בגבורה עילאית. אתם לא הייתם רוצים להיות לבד בתל פארס כשפה לא רחוק יש גדוד סורי, וכשהוא כבר יודע שהוא בפנים ברמה.

"הוא ירד, ואני כמו קאובוי חזרתי לבד עם המסוק ומפה התחלתי לצעוק – מי מוביל לוחמים לפיק אל על? בשפה גלויה, בעברית צחה, בלי קודים ובלי בטיח. מוביל מבנה 1 אומר לי – 'אני מבנה אשכולית, אני מלא חיילים'. אמרתי לו – בוא אליי, טוס דרומית לכביש. הוא הגיע אליי ולקחתי אותו לרן. וככה, מבנה מבנה, תוך חצי שעה, כמו קאובוי אספתי בקר, והבאתי אותו ליעד. במקום להוריד בפיק אל על, הורדנו כאן [בבוטמיה] את האנשים. פשוט, הייתי מנהל תנועה, והרכבת עבדה והורידה פה 450 איש. פה נקבעה פינתו הדרום מזרחית של דרום רמת הגולן. כך היא נקבעה.

"450 לוחמים שהיו פה נתקלו בחטיבה סורית, שנעה בנסיגה מנהלתית לתוך סוריה. היא לא ידעה שהליקופטרים נחתו כאן. היא הגיעה לכביש כאן, ונתקלה במארב של 450 איש, ופה בקרב הזה שהטייסת שלי הורידה נהרגו, יש אומרים, יותר מ-260 סורים, יותר מכל המלחמה, ו-70-60 כלי רכב סורים נשרפו פה. זה היה לילה חשוך ואנחנו עייפים, ורמת הגולן דלקה פה במדורות האלה. אני ספרתי פה 30 מדורות ענק, ובזכות זה יתר הכוחות מצאו את המקום הזה. צבי ברזני, ראש עיריית רמת-גן לשעבר [מג"ד 202 בששת הימים], שהגיע הנה למחרת בבוקר, סיפר לי שהוא קבע עם הכוחות שלו ואם חטיבה 8 תפסה את קונייטרה, כל האיזור הזה, שני שליש של רמת הגולן, נתפסו הודות לרכבת האווירית הזו".

רן חכים

רן חכים: "לא צריך להגזים, זה לא היה 30 ק"מ ולא 28 ק"מ, אבל זה לא משנה. האומץ והנחישות והדחיפה היא הדבר העיקרי. אנחנו לא היינו גיבורים. הביאו אותנו, ירדנו, שיפרנו קצת עמדה. היתה בעיה של מכשירי קשר, כי למ"מ בששת הימים היה מ"ק 6. למשימה של 25 ק"מ אני אקח את המ"ק 6? אז המג"ד נתן לי מ"ק 10 מרשת הגדוד, וכמה זה תפס? 5 ק"מ. ניסיתי להתקשר מכאן, ושום דבר. אז הלכנו קצת לאחור, למקום יותר נמוך בכביש, ובאמת כעבור 25 דקות ראיתי את המסוקים שצ'יטה שלח. פתחתי רימון עשן אדום, סימנתי להם, התחלנו לקלוט אותם, אבל אז היתה בעיה איזה כוחות מגיעים. כי החבר'ה הגיעו והיחידות נחצו. המ"פ שלי היה בפיק, כל אחד במקום שלו בשיירה שלו.

"החלטתי לאלתר, לבנות מערכת קשר סביב התדר הפלוגתי שלנו והתחלתי לשלוח את הכוחות. אף אחד לא הגדיר לנו משימה. העלו אותנו למסוק – ואודרוב. אמרו מי שיתפוס את הצומת יהיה לו יתרון מסוים, ואז שלחתי את הסמ"פ והם נעו ראשונים לצומת, אחר כך הגיעו כוחות נוספים. אחד הלך לבוטמיה ואחד לכפר השני, ובצורה כזו יצרנו מצב שאני נשארתי מאחור וקלטתי כוחות. בשלב מסוים הגיע המח"ט דני מט. מסרתי לו את כל הפרטים וביקשתי ללכת להצטרף למחלקה שלי והוא לא איפשר לי. הוא דרש שאשאר לידו ואנחה אותו מה לעשות. אני סגן צעיר והוא מח"ט.

"מה שקרה כל זמן ההתארגנות, הכוח הקרקעי של הג'יפים הם עברו בחלקם בסופר פרלונים, ירדו בפיק ונסעו הלאה. אף אחד לא טיהר את השטח. למשל בנוב של היום היה החלל האחרון במלחמה – בחור מהסיירת. הוא נהרג בסריקה בערב. יש ויכוח מי נהרג אחרון במלחמה – משה ויזל בכניסה, או זבולון יוניש.

נפגשו בצומת בוטמיה. הגעת הכוחות בזחל"מים מכביש אל חמה

"ההגעה של הכוחות היתה קריטית, כי אנחנו תפסנו את השטח ברבע לשש ואז הגיעו הסורים. הכוח שלנו שהיה בצומת ירה ררנ"ט ופגע במשאית, וחיילים סורים קפצו ממנה והיה חשש שהכוח של הסורים עדיף והכוחות שלנו בצומת לא יספיקו. ובאותם רגעים קשים התחילו להגיע הג'יפים שלנו עם התול"רים ובהמשך הטנקים מגדוד השריון. הכוח הזה שכלל את היחידות שלנו והטנקים, הוא זה שקיבל את הכוח הסורי שהגיע בנסיגה מקונייטרה, ועשה את עיקר העבודה. העבודה נמשכה בלילה, אנחנו כבר הלכנו לישון והטנקים שלנו פוגעים בכוחות שמגיעים".

איזור צומת בוטמיה

היערכות חטיבה 80 וטנקי גש"פ 181 סביב מבנה (בניין משטרה? בית ספר?) בצומת בוטמיה [צילום: רן חכים]

מחסום צה"ל בצומת בוטמיה. ברקע: תל פארס

סגל הפלוגה של רן חכים (עומד בשורה העליונה שני מימין עם הכובע) בבוטמיה. המג"ד אלישע שלם עומד שני משמאל בשורה העליונה

צ'יטה: "סיפור אחרון – על דדו. השעה שבע בערב, כבר ראיתי שהרכבת מתנהלת מעצמה, הכל עבד יפה והיו כבר 300 צנחנים בצומת וראיתי שעולים ל-400 ו-450, לקחתי את המסוק וטסתי להר כנען [לחפ"ק צפון] ושאלתי איפה אלוף הפיקוד ואני פוגש את דדו. אני פותח מפה של 50 אלף, שאצלם היתה פרושה עד לאן שהגענו, ואני מספר לו: אתה זוכר שאמרתי לי לדלג לבניין שמעל עין גב [מוצב מזרעת א-דין], אז מפה דילגתי להנה, לפיק/אל-על. ואני רואה שדדו מקשיב בשקט, הוא היה אישיות מקסימה- ובפיק אל על חיפשתי אתכם והייתם בקונייטרה. אז דדו אומר לי – 'מה פתאום היינו בקונייטרה?'. אז אמרתי לו – חיפשתי אתכם ולא הייתם, אז דני מט ואני התלבטנו, לא היה עם מי לדבר ואלעד פלד הירשה לי סיור אלים ואת זה עשינו.

"אז דדו אומר לי: 'נחתתם איפה???'. אז אני אומר לו – כאן [בוטמיה]. הוא שואל: 'כמה קרונות רכבת אווירית הגיעו לשם?'. אז אני אומר לו 500 איש. והוא שואל – 'יש שם עכשיו 500 לוחמים?'. אמרתי לו – כן המפקד. אז הוא אומר לי – 'צ'יטלה, איך אתה מבצע מהלך כזה על דעת עצמך?'. אז אני אומר לו – חשבתי שזה המעשה הכי נבון לעשות בדקות שהפסקת האש מתקתקות. אז הוא חשב רגע ואומר: 'תגיד, אתה לא זוכר שקיבלת ממני פקודה לעשות את זה?'…

"ואז הוא חיבק אותי. הסתובבתי, הלכתי, מצאתי לי פינה בשדה וישנתי עד הבוקר. בבוקר קמתי, הדרכתי את הטייסים שלי. אמרתי להם: חבר'ה, אני ירושלמי דור שלישי, לא העזתי לטוס עם מטוסים מעל הבירה הריבונית שלנו. עכשיו כולכם באים איתי. לקחתי 24 מסוקים שהיו שם בפוריה, בשרונה, הובלתי אותם מעל ירושלים בגובה נמוך, הפחדתי את כל הסבתות של ירושלים וככה נגמרה המלחמה".

חכים: "לא סתם אני אומר שדרום רמת הגולן בידינו בזכות צ'יטה. מכיוון שצריך לדעת שאם המסוקים לא היו יוצאים קדימה, הטור הממונע היה עוצר ולא ממשיך הלאה. הכל יחד התחבר".

מבצע ההטסה של ההליקופטרים להנחתת מאות צנחנים בדרום הרמה. אקספרס משדות שרונה אל צומת בוטמיה – כ-40 ק"מ

אלעד פלד: ההחלטה להגיע בוטמיה היתה תוך כדי תנועה, צ'יטה ראה שהוא יכול להתקדם אז הוא התקדם

הנתונים שמסר צ'יטה אינם תואמים לדו"ח הסיכום של אוגדה 36, שפיקדה על כיבוש דרום רמת הגולן. צ'יטה מדבר על 26 הליקופטרים מהטייסת שלו, אולם בדו"ח האוגדה צוין כי 12 סיקורסקים (ועוד 3 סופר פרלון) השתתפו במבצע. צ'יטה הזכיר כ-500 צנחנים שהוסקו באותו מבצע, והדו"ח מספר על כ-920 לוחמים בתוספת 12 ג'יפים. צ'יטה מדבר על 260 סורים הרוגים, אבל הדו"ח צנוע יותר – 100 הרוגים ו-120 פצועים חיילי אויב.

לגבי מי קיבל את ההחלטה להגיע לבוטמיה: הדו"ח ציין כי מפקד האוגדה [אלעד פלד] עם החפ"ק "מנהל את המבצע מתוך מסוק בדלגו מצומת לצומת מיד עם היתפסו. שיטה זו איפשרה לכוחות האוגדה להתקדם בתנאי לחימה ושטחים בלתי מטוהרים 40 ק"מ במשך 2.5 שעות. מצב עדין התהווה בצומת בוטמיה עם תפיסתו. בדרכו במסוק מחספין בחזרה למיפקדה בפוריה סוטה מפקד האוגדה צפונה ועובר מעל צומת בוטמיה, ומשמוצא אותה ריקה, מורה למטס הבא לנחות בה".

כלומר, את הקרדיט על תפיסת הצמתים בעומק הרמה מעניק הדו"ח למפקד האוגדה, אלוף פלד.

בדו"ח סיכום של חטיבה 80 נכתב: "מפקד האוגדה הגיע בהליקופטר למיפקדת החטיבה בפיק ונפגש עם המח"ט. באישורו סוכם להקפיץ סיור בהליקופטר עם יחידת סימון מגדוד 98 לאורך הציר ולתור את המקום שעד אליו נסוגו הסורים. השלישייה הראשונה המריאה ודיווחה מהאוויר כי הכל נראה עזוב. החוליה הונחתה בצומת בוטמיה, שם נראו עדיין מספר חיילים סורים. מיפקדת החטיבה נחתה בצומת בשעה 18:00".

גם כאן את הקרדיט מקבלים האוגדה והחטיבה, ועדיין זה לא אומר שצ'יטה אינו מדייק ממרחק השנים. ייתכן בהחלט שאותם קודקודים קיבלו את ההחלטות על סמך החלטה אמיצה של מפקד טייסת ההליקופטרים.

צלצלנו השבוע [סוף, יוני 2017] לאלעד פלד, שיחגוג 90 שנה בנובמבר, ושאלנו אותו מה הוא חושב על דבריו של צ'יטה. האם אכן היה זה רס"ן שקיבל את "ההחלטה האסטרטגית" להנחית את הכוחות בעומק הרמה, ועל דעת עצמו? פלד זכר את האירוע: "אני אומר שזה נכון שהוא לקח החלטה אסטרטגית. היה עלינו איום סובייטי מאוד ברור, אבל זה נגמר ככה".

שאלה: צ'יטה טס על דעת עצמו לצומת בוטמיה, או שבוטמיה היתה בתכנון שלכם? אלוף פלד: "שום תכנונים לא היו".

אז לזקוף את בוטמיה לזכות מפקד טייסת ההליקופטרים? "אני לא יכול להגיד לך היום בביטחון מלא אם היה כך או כך, אבל היו כמה הוראות שקיבלתי והעברתי כלפי מטה, ללא ספק. היה איום סובייטי שנפסיק להתקדם מהשעה 4, זה נאמר לי במפורש והעברתי את זה גם לדני מט ולצ'יטה, שבשעה 4 נעצרים איפה שאנחנו עומדים. אז מה כל אחד חשב או ידע, אני לא יודע".

אבל לא נעצרתם בשעה 4. "המשכנו עד צומת בוטמיה, לא יותר, שם הופיעה פתאום חטיבה משוריינת סורית, זה היה הקרב האחרון".

ההחלטה להגיע לבוטמיה היתה מלכתחילה? "לדעתי הכל היה תוך כדי תנועה. צ'יטה ראה שאפשר להתקדם אז הוא התקדם".

כשהוא מעיד על עצמו שהוא לקח החלטה אסטרטגית – הוא מדייק? "כן, אני חושב".

אתם באוגדה לא נתתם הוראה כזו? "כל ההתקדמות היתה להוציא את הנשמה עד שעה 4, ואז לעצור איפה שנהיה. זה נאמר לי במפורש. אבל אני 'לא שמעתי', 'לא הבנתי', כל התירוצים המקובלים בדברים כאלה".

צ'יטה סיפר שהיו איתו 26 הליקופטרים, אבל בדו"ח האוגדה כתוב שהיו 12. "אני לא יכול לתת לך היום תשובה. הכל יכול להיות, זה גם לא משנה. זה דיוק שקשה לעשות אותו היום".

אז ניתן לצ'יטה את הקרדיט? "תשמע, הוא קיבל ממני למחרת מתנה. נכנסנו למועדון הקצינים בקונייטרה, היו שם שני מכשירי טלוויזיה, אמרתי לו קח אחד לטייסת שלך, והוא לקח".

בעניין אחר: איך עברו עליך חגיגות ה-50 למלחמת ששת הימים? אלעד פלד: "זה עוד לא נגמר. היה בבנייני האומה לאחרונה פסטיבל גדול. ראיינו הרבה אנשים ואפילו הזכירו את שמי. כשמדברים היום על ששת הימים, מדברים רק על פיקוד דרום, ואז כנראה מישהו לחש על אוזנו של המנחה שיש פה עוד מפקד אוגדה, אז הוא אמר – אני רוצה להגיד שגם אלוף אלעד פלד היה שם".

לסרטון המחשה של הנחתת ההליקופטרים בבוטמיה – לחצו כאן

—————————————————————————-

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “נחיתה רכה בבוטמיה

  1. במסמך סיכום של פיקוד צפון אפריל 1968 יש פירוט של תכנוני פיקוד צפון לכיבוש הרמה הסורית.
    לגבי גזרת דרום הרמה נאמר במסמך זה כך: "החדרת כוחות משוריינים לעומק המערך: חטיבה ממוכנת 10 תעלה לקראת אור בציר חטיבה 80, תנוע מפיק לבוטמיה, תתחבר עם חטיבה 37 או 45 בצומת רפיד".

    כלומר בוטמיה כן הופיעה בתכנונים של הפיקוד.

    מצד שני, אלעד פלד אומר שלא היה שום תכנון, ושהכל קרה תוך כדי תנועה.
    מצד שלישי, דוח אוגדה 36 שאלעד פלד עמד בראשה ציינה כי אלעד פלד הוא שקיבל את ההחלטה להנחית כוחות בבוטמיה.
    מצד רביעי אלעד פלד מודה כיום שכנראה צ'יטה הוא שקיבל את ההחלטה על סמך מה שראה בשטח.
    מצד חמישי דדו בכנס מטכ"ל ושרי ממשלה ב-14.2.68 סיכם את הפעילות בדרום הרמה במילים: "באותו יום התוכנית שלנו היתה כך – חטיבה 80 הגיעה ועליה לכבוש את תאופיק. חטיבה 10 תיכנס לעבר בוטמיה".

    אז למי להאמין? 1) לדוחות הסיכום שנראה שעברו ניקוי וגיהוץ במכבסה. 2) לדבריו של אלוף הפיקוד שרצה להראות שהכל אצלו היה מתוכנן עד הגרגר האחרון? 3) לאלעד פלד נטול האגו שמודה בחצי פה שלא היו תכנונים לבוטמיה. 4) לרס"ן צ'יטה מההליקופטרים שלוקח לעצמו את הקרדיט ומקבל חיזוקים מהמ"מ רן חכים שהיה שם וראה?

  2. גם חלק מגדוד 202 נחת בצומת. פלוגה א' (הפלוגה שלי) נחתה במקום בשעות הערב המאוחרות.
    מ"פ גד נגבי.
    ישנה הפנייה בסוף המאמר לסרטון שעשיתי.

  3. חשוב למי הקרדיט, חשוב מאוד.

    וכרגיל להצלחה יש אבות רבים, הכישלון הוא יתום.

    וגדולתם של אנשי הצבא הבכירים היא להפוך כישלון להצלחה או לנכס לעצמם את ההצלחות.

    חשובה יותר היא העובדה שאנשים יצרו במו ידיהם את גבולה של מדינת ישראל, בצומת בוטמיה, כמו בפסגת החרמון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s