אלמסי חוזר לסיר א-דיב

50 שנה אחרי שהטנק שלו נפגע בסיר א-דיב, חזר התותחן יוסי אלמסי מגדוד 129 למקום שבו נלחם ועבר טראומה שרודפת אותו עד היום * מסע לשחזור קורותיו עם המג"ד בירו, מ"פ הסיור רפי מוקדי, קצין הקשר יובל בן ארצי והטנק שהידרדר לבור ולא נמצא במשך 8 ימים

יוסי אלמסי בסיר א-דיב, יולי 2017

המטרה נרשמה מרגע שצץ מולנו יוסי אלמסי באירוע היובל לקרבות של גדוד 129 במלחמת ששת הימים. לאחר שיחה קצרה, הצענו לו לשוב איתנו לזירת הקרב שלו, בפאתי צפון הכפר סיר א-דיב. מתברר שאלמסי לא היה שם מאז 1967. אחרי שהסכים להגיע ואף הביע אופטימיות בסיכויי הצלחתו לאתר את המקום שאליו התדרדר הטנק שלו שנפגע בקרב, יצאנו שבוע אחר-כך אל השטח כדי לשחזר היסטוריה מאחד הקרבות הגדולים לכיבוש הרמה הסורית.

לקראת צהרי יום של תחילת יולי, טיפסנו בשני רכבים מגבעת האם לכיוון סיר א-דיב וכביש הנפט. איתנו היו שוקי בן ארצי מקיבוץ עמיר, אחיו של יובל בן ארצי ז"ל, קצין הקשר של גדוד 129 שנהרג בטנק של אלמסי, וישראל הוברמן, שנלחם בקרב על תל פאחר ולאחרונה מגלה עניין בסיפור הטנק של אלמסי, או אם תרצו בפרשת רפי מוקדי ובן ארצי, שגופותיהם נמצאו בשטח רק אחרי שמונה ימים. סרט על כך – "אם תמשוך צפונה" שהוכן על-ידי בנות משפחת מוקדי מתאר בפרוטרוט את האירוע ואת התגלגלות האירועים עד למציאת הנעדרים.

יוסי אלמסי [מימין] ושוקי בן ארצי מעיינים בצילום הטנק הנעדר שהתגלה בשבת 17.6.67, שמונה ימים לאחר שנפגע

בדרך אל הרמה עצרנו לחצי שעה במוצב נעמוש, דרכו עברה חטיבה 8. לאחר מכן המשכנו דרומה ומשם עלינו דרך המוצב עוקדה והכפר סיר א-דיב אל איזור ההתרחשות.

אלמסי הנרגש בלע בעיניו כל פיסת שטח בניסיון לחבר את הנוף לפאזל כמעט בלתי אפשרי של התרחשויות דרמטיות שאירעו בזמן כה קצר. הוא היה ספון אי-שם בבטן הטנק, שמע את הפקודות מהצריח, האזין לחלק מהקולות ברשת הקשר והתכווץ בפחד לשמע פגיעות הפגזים בדפנות הפלדה.

טנק 3ב' בגדוד 129 בקרב על קלע: התחיל עם בירו, המשיך עם מוקדי ובן ארצי, סיים בנפילה לבור

אלמסי היה התותחן בטנק מג"ד 129, סא"ל אריה דיין בירו. גדוד השרמנים הגיע ב-8 ביוני 1967 לפנות בוקר מגזרת סיני [כונתילה] אל פיקוד צפון, במסגרת של חטיבה 8. על החטיבה הוטל ביצוע המאמץ העיקרי לכיבוש הרמה הסורית ביום שישי ה-9 ביוני 1967. החטיבה נועדה להגיע אל זעורה ולתפוס את הכביש המחבר בין בניאס למסעאדה.

המג"ד בירו [על הצריח, משמאל] ומאחוריו קצין הקשר יובל בן ארצי על טנק שרמן במצעד צה"ל ב-1964 בבאר שבע. על במת הכבוד מימין אפשר לראות את הרמטכ"ל יצחק רבין, הנשיא זלמן שזר, ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול ואלוף צבי זמיר שהיה אלוף פיקוד דרום [להגדלה – לחצו פעמיים]

במהלך התנועה מגבעת האם נמשך גדוד 129 לאיזור קלע, שנמצא כ-5.5 ק"מ דרומית ליעד המתוכנן זעורה, בגלל אש שנורתה משם. כששינוי התנועה הדרמטי התברר כבר היה בגדר הבלתי אפשרי להחזיר את הכוח אל הדרך הנכונה. החטיבה התפצלה אפוא לשני ראשים שנלחמו בקלע ובזעורה.

בכפר סיר א-דיב, כשני ק"מ מערבית לקלע, נפצע המג"ד סא"ל בירו בפניו מרסיסים ולאחר זמן-מה פונה לטיפול. את מקומו תפס מ"פ הסיור רס"ן רפי מוקדי, שעדיין ניסה לשנות את תהפוכות המצב וקרא בקשר לגדוד לשנות כיוון ולנוע לכיוון זעורה. במהלך תנועתו צפונה חלף הטנק מתחת למוצב סורי שמספרו במפת המודיעין של פיקוד צפון הוא 8173, שם נפגע מאש נ"ט ומנועו דמם. מוקדי יצא מהצריח בניסיון להגיע למקלע ה-0.5 ולהשיב אש. לשם כך נאלץ להיחשף כולו, ואז נפגע. על-פי הסרט "אם תמשוך צפונה", הוא נפגע ונפל מהטנק.

הנהג הצליח בינתיים להניע את הטנק. קצין הקשר הגדודי, סגן יובל בן ארצי, שתיפקד כטען-קשר, עלה לצריח על מנת לכוון את הטנק ולחלצו מהאש, ונהרג מיד. בשלב זה הורה אלמסי לנהג לסגת לאחור. הטנק ביצע נסיגה חפוזה של כ-200 מטר, עד שנפל לתוך בור. שלושת אנשי הצוות נחלצו ונסוגו רגלית לכיוון הכפר סיר א-דיב, עד שהגיעו לתאג"ד החטיבתי. הטנק ושני נפגעיו נותרו בשטח והתגלו רק אחרי שמונה ימים. אלמסי היה זה שהובא לזירת החיפושים ובזכותו הם נמצאו.

צולם ב-8.6.67 יום לפני הקרב בסיר א-דיב. יובל בן ארצי [מימין] על טנק מס' 810-309 בו נלחמו למחרת בירו, מוקדי, בן ארצי, אלמסי ועוד [צילום: אלישע פלג, קיבוץ עמיר]. יצוין כי אלמסי לא זיהה את האנשים שבצילום

יובל בן ארצי [מימין] עם חבר. צולם ב-8.6.1967 כשהגדוד חנה בשטח כינוס באיזור צומת גומא [צילום: אלישע פלג, קיבוץ עמיר]

הסיפור כולו הועלה לפני כשבע שנים מתהומות השכחה על-ידי הסרט המטלטל "אם תמשוך צפונה". הסרט, במשתמע, מציג את חטיבה 8 כמי שלא פעלה כראוי ובאופן נחרץ על מנת לאתר שני קצינים נעדרים. "טעות איומה ונוראה", אמרה על כך ארנה מוקדי בראיון לנעמוש בנובמבר 2013. מנגד טענו קציני החטיבה כי הסרט מסולף ומגמתי, וכי החטיבה וצה"ל לא הפקירו את מוקדי – ראו כאן.

אלמסי: שמעתי את בירו מדבר בקשר, אבל לא הבנתי כלום ממה אמר

שתי מטרות היו לסיור עם אלמסי: להחזיר אותו לזירת אירועי הקרב אחרי 50 שנה, ולמצוא את הבור שאליו נפל הטנק במהלך נסיגתו החפוזה מהאש של מוצב 8173. יצוין כי בנובמבר 2013 פרסמנו ראיון טלפוני קצר עם אלמסי. בסיור הנוכחי, יולי 2017, הוא חזר פחות או יותר על אותם הדברים. קיווינו שהמראות בשטח יוסיפו עדכונים לזכרונו.

אחרי שהתעכבנו מספר דקות בגבעת האם ליד הזחל"ם השרוף מהקרב על תל פאחר, שעליו נהרגו ארבעה לוחמים ושבו נכווה ונפצע ישראל הוברמן בניסיון לחלץ את חברו משה דרימר, המשכנו לנקודה הבאה – מוצב נעמוש. על פני מוצב זה השוכן בדרך המוצבים הסורית, חלפו הטנקים של גדוד 129 ויתר הכוחות של חטיבה 8 בדרכם לכיבוש הרמה. נכנסנו בצל אפלולית קורתו של המוצב, כדי לשמוע על תחילת האירועים המסעירים של הגדוד והטנק שלנו.

שוקי בן ארצי [מימין] ויוסי אלמסי במוצב נעמוש

יוסי אלמסי מנס ציונה התגייס ב-1961 והוצב לשריון לפי בקשתו, בגלל קרובי משפחתו – "אוהבי המולדת ממדרגה ראשונה" – ששירתו בטנקים. את עיקר שירותו בסדיר עשה בגדוד 52 כתותחן. עם תחילת תקופת הכוננות של מלחמת ששת הימים גוייס בצו 8 והוצב בגדוד 129.

יובל בן ארצי מקיבוץ עמיר התגייס אף הוא ב-1961, שירת תחילה במיפקדה בפיקוד צפון עקב פרופיל 45. בהמשך שירותו דאג להעלאת הפרופיל, סיים קורס קצינים ועבר לשרת בגדוד 129 כקצין קשר. שוקי: "יובל היה דומה לי בפנים, קצת נמוך ממני וקצת יותר בהיר. הוא היה גדול ממני בארבע שנים".

אלמסי: "בתקופת הכוננות היינו שלושה שבועות בגזרת כונתילה. כל הזמן אנחנו מחכים ל'סדין אדום'. בוקר אחד הטנק שלי לא היה בסדר, וזה קרה איך שניתנה פקודת 'סדין אדום'. הלכנו לחימוש שם לסדר את זה, באתי לסגור את מדף הנהג כי הייתי גם נהג, והפריסקופ נפל לי על הראש…

"מפקד הטנק היה ברוך ישראלי מקיבוץ גבת. הורידו אותו מהטנק כי המג"ד בירו עלה לטנק. שאר אנשי הצוות היו גרשון זייף, שהיה הטען-קשר, שוקרון היה נהג, אני התותחן ועוד בחור הודי שאינני זוכר את שמו שהיה המקלען. זה היה הצוות המקורי. עוד כשהיינו בסיני והחלה הלחימה, המג"ד בירו עלה לטנק שלנו, כי נחשבנו לטנק טוב, וגם יובל זכרונו לברכה שמעתי שהוא עולה ביחד עם המג"ד, ועלה בתור איש צוות כטען-קשר.

"עד כמה שאני זוכר בעלייה ללחימה ברמה, בירו כיוונן בתנועה על הדרך. אני שומע אותו מדבר כל הזמן בקשר. שמעתי, אבל לא הבנתי כלום ממה שאמר. בנסיעה בדרך חטפתי ממנו בעיטה בגב. כזה הוא היה. תוך כדי הקרב שמעתי שהיינו צריכים לפנות לאיזה מקום ולא עשו את זה".

איפה זה קרה ששמעת? "אני כבר לא זוכר אם זה היה במהלך הקרב, או שזה היה אחרי המלחמה במפגשים עם החבר'ה. אולי שמעתי את זה שם, כשכל החבר'ה יושבים ומדברים רכילויות. הבנתי אחר כך את זה, וגם מזה שמוקדי לקח את הטנק לכיוון אחר. כל הדרך נוסעים ומדי פעם הרגשתי נשק קל שיורים עלינו, זה נשמע כמו פופקורן".

אלמסי: יובל נפגע בראש, צנח למטה ואני כולי רועד. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה

מוצב 8173 [מימין] ממזרח לסיר א-דיב במפת מודיעין פיקוד צפון 1967 שהיתה בידי מפקדים

הסיור עם אלמסי עלה והגיע לכפר סיר א-דיב, לציר הנפט, לאנדרטת מוקדי/בן ארצי, למחסום הקוביות והגל-עד של חללי גדוד 129. משם פנינו ועלינו ברגל למוצב 8173, שעשה צרות לא מעטות בנתיב הדמים של טנקי השרמן. כאן המשיך התותחן בסיפורו.

אלמסי: "בסיר א-דיב אני פתאום אני מרגיש 'איי', ובירו נופל עלי. אני מסתכל עליו וכולי באותו רגע שקשקתי בצורה קשה. אני ילד, רואה פתאום בנאדם פתוח לו בלחי. אני מנסה למצוא איפה התחבושת האישית, מצאתי, פתחתי אותה, שמתי לו את זה שם, ויובל זכרונו לברכה עזר לי לקשור את החוטים עד שבאו מהתאג"ד".

מה קרה בינתיים עד שבאו התאג"ד? "בירו ישב וכתב ונתן ליובל פתקים, מסר להעביר פקודות".

זוכר מה כתב? "לא זוכר, עברו 50 שנה. אבל בפירוש ראיתי את הפתקים שהוא מעביר לו, ויובל משדר".

באיזה שלב פינו אותו מהטנק? "ממש עד שהגיע התאג"ד, כמה זמן לקח? רבע שעה או 20 דקות, אין לי השערה. יובל שידר 'קודקוד 10 פגוע'. עד כמה ששמעתי אחר כך, תפסו לו את הלשון עם סיכה, שלא תיבלע. ומהרגע הזה שפינו את בירו צריך מג"ד אחר, אז העלו את רפי".

אתה יודע שהעלו? "מי נתן את ההוראות אני לא יודע, אבל פתאום אני רואה את רפי עולה לטנק בתור מג"ד".

הכרת אותו קודם? "לא".

אלמסי (מימין) ובן ארצי ליד האנדרטה לזכר רפי מוקדי ויובל בן ארצי

מה קורה איתו מכאן? "היתה הקסדה של המג"ד שנשארה והוא חבש אותה".

עזרו לו? "לא זוכר, לא יודע".

לא עשו לך תחקיר אחרי המלחמה? "חוץ מאותם אנשים שבאו אליי הביתה ביום שישי בערב לחפש את רפי, אף אחד לא תיחקר אותי. שום דבר".

מה קורה מרגע שמוקדי על הטנק? "בשבילי זה כמו מפקד חדש שעלה לטנק. שמעתי שהוא מ"פ סיירת ואמרו שהוא אחד הטובים שיכול להוביל את הגדוד. אני לא יודע ולא מכיר אותו".

בשלב זה יש לך מושג שהגדוד לא הגיע למקום הנכון? "לא ידוע לי, לא שמעתי מבירו שום דבר".

הוא מבקש הנחתת ארטילריה לזעורה והוא לא רואה את הארטילריה [מכיוון שהגדוד נמצא בכלל בקלע], זה ידוע לך? "לא ידעתי על זה. אני מהדברים האלה לא התעניינתי ולא יודע.

מה אתה זוכר מיובל בן ארצי עד שלב זה? "הוא היה איתי בצריח. אחד ליד השני, אני תותחן והוא טען קשר. הוא העביר את הפקודות לפי מה שבירו אמר".

בירו ירה במקלע? "לא זוכר, אני לא יודע".

הכפר סיר א-דיב 1967 [צילום: אברהם אילת]

מה קורה מרגע שמוקדי עלה על הטנק? "רפי מוקדי עולה על הטנק, ואז כאילו השגרה ממשיכה. אנחנו מגיעים לא הרבה, הוא לקח ימינה, או שמאלה, ראיתי אחר כך שזה היה מקום חשוף. ואז הרגשתי את הפגיעה הראשונה שפגעו לנו בטנק. פגעו בתובה. אני לא יודע מה פגע, אבל מלא עשן נכנס בפנים, כי זה פגע בשמן דיפרנציאל והיה עשן סמיך. אבל ממשיכים.

"אחרי הפגיעה הראשונה הוא נתן הוראה לירות, ואז יריתי לטווח 300 מטר. איפה זה פגע אני לא יודע. לא ראיתי את המטרה. הוא אמר לי תירה, ויריתי. ונתתי נפיץ 300 מטר. אחרי שנפגענו, הוא אומר – אני יוצא לירות ב-0.5. אז מי אני שאגיד לו לא. הוא עלה למעלה ואני בינתיים מחפש מאיפה ירו עליי כדי להחזיר אש. בינתיים אמרתי לנהג ולמקלען שיתחלפו, ששוקרון שהיה נהג יעלה להיות טען-קשר והמקלען יעבור להיות נהג. התחלפנו בתפקידים האלה ופתאום עוד פגיעה אחת מהצד. אתה מרגיש ממש את המכה. מה שאני יודע שזה לא היה ירי טנק, אחרת זה היה משבית את הטנק לגמרי.

אלמסי בשירותו הסדיר

"ואז אני מסתכל למעלה ורואה פתאום שאין אף אחד. אמרתי לעצמי בטוח שהמג"ד החדש מצא טנק אחר ועלה עליו, כי הטנק שלנו פגוע. ככה חשבתי. לא חשבתי שהוא חלילה נהרג. זה המקרה האחרון שאני יכולתי לחשוב עליו. אבל בטח בגלל שנפגענו פעמיים הוא עלה לטנק אחר. נשארנו יובל ואני ושני האחרים. אמרתי לשוקרון תירה כל הזמן במקלע 0.3. לא חשוב לאן, תירה למעלה, למטה, העיקר תירה. הוא כל הזמן ירה ב-0.3 המקביל לתותח. אחרי שנפגענו הטנק נכבה. אמרתי – תנסה להתניע, נתרחק מטווח האש שלהם. ובאמת הוא ניסה להניע והצליח. ואז יובל זכרונו לברכה אומר לי – אני עולה למעלה לכוון לאן אנחנו זזים. לא היה כבר קשר בתוך הטנק.

"אני מכוון את הנהג ימינה שמאלה, ימינה שמאלה, ופתאום טראח – עוד משהו פגע בנו, לא יודע מה זה. פגע ליובל בראש. לא יודע אם 0.5, או רסיס. הוא צנח למטה. אני מתכופף מתחת לתותח כדי לעזור, לא הצלחתי לעשות שום דבר. ואני כולי רועד. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. אומנם את בירו אני חבשתי, אבל את יובל לא יכולתי לצערי. יובל כבר היה ממש לא איתנו. מה אני אעשה? אין קצין, אין מישהו שיגיד לנו מה לעשות. מרוב ייאוש קמתי, הסתובבתי, דחפתי את הצריח ובצידוד של הצריח הרגל שלי היתה בפנים ונתפסה. הנעל נקרעה, והרגשתי כאבים חזקים בברך. עכשיו איך אני אפנה אותו? אני לא יכול לפנות אותו.

"לא איבדתי עשתונות. אמרתי – חייבים ללכת אחורה. אמרתי לנהג סע אחורה כמה שיותר מהר. נוסעים נוסעים, ופתאום – בום. אני מרגיש עצירה. התותח נרתע לאחור וחתך לשוקרון את כל הפנים ליד העין. היתה לי ערכה של עזרה ראשונה, הוצאתי תחבושת אישית, סגרתי לו את זה ואמרתי – חבר'ה, אין מה לעשות, נשארנו לבד, ברוך השם התדרדרנו למקום שיש מחסה ולא רואים אותנו. בואו נלך ברגל לפינוי פצועים ונגיד שכך וכך קרה ושזה המקום. לקחתי מים, לקחתי את הנשק שהיה לי, לקחתי דגל כחול-לבן ונפנפתי בו כדי שאנשים שלנו לא יירו עלינו, לקחנו מה שצריך ויצאנו לדרך. ואז בדרך אני רואה זחל"ם פינוי עובר מולי. נעשה לי חושך בעיניים כשראיתי את זאביק ואילן, וכל הקצינים שלנו שם. לא ידענו איפה אנחנו נמצאים".

כמה זמן זה קורה בערך אחרי שעזבתם את הטנק? "משהו כמו חצי שעה, שלושת רבעי שעה. כל פעם התקדמנו עוד עשרה מטר ועוד עשרה מטר".

יצוין כי בזמן שהטנק בפיקודו של מוקדי חלף מתחת ל-8173, כבר פעלה פלוגה ו' של אילן לבנון באיזור המוצב ועליו. לפי דו"ח מחלקת היסטוריה נפגעו על 8173 ארבעה טנקים מפלוגה ו', ובנוסף לכך נפגע מתחתיו טנק מוקדי. המ"פ לבנון אומר כי לא הבחין בטנק של מוקדי. נראה שעל אף שפלוגת שרמנים ניהלה קרב עם 8173, נמשכה האש מהמוצב הסורי גם אחר-כך, כשטנק מוקדי עבר למרגלותיו.

חזרנו לעיין בתחקיר שעשתה מחלקת היסטוריה של צה"ל בשנת 1968 למ"פים של גדוד 129. להלן החלק הרלבנטי לענייננו. המתחקר סא"ל אפרים ריינר: "ברור לנו איך הגעתם ואיך נערכתם, ברור לנו מספר האבידות של הטנקים, ברור לנו איך עבר הפיקוד מיד ליד, ברור לנו שרפי מוקדי הוא מפקד פלוגת הסיור, הוא יודע שהולכים בציר הלא נכון. הוא לקח את הפיקוד בפיקציה, הוא יושב על הטנק של המפקד ומנסה למשוך אותכם בציר הזה לזעורה. בסופו של דבר, הוא הולך לבד שמאלה, אבל הוא לא הולך על ציר הנפט, אלא הוא מושך לאיזה שביל שנמצא מתחת למוצב [8173] ושם באיזשהו מקום הוא נתקע".

המ"פ אילן לבנון: "אני פיניתי את הנהג [שוקרון שנפצע בפניו] והוא אמר לי שהטנק שלהם נפגע פגיעה ראשונית בדיפרנציאל. אחר כך פתאום נעלם המפקד. לאחר שיובל נהרג, הנהג עבר להיות טען-קשר והכניס את המקלען להיות נהג. אז הם נתקעו בתוך הוואדי, חטפו עוד פגיעה. כשהנהג המקורי ראה שהם חטפו עוד פגיעה, הוא איכשהו הצליח לתמרן את הטנק למטה ושם השאירו את הטנק ובאו לנקודת הפינוי, שם נפגשנו".

בחזרה לסיור של 2017. שאלנו את אלמסי אם הוא יכול כעת לזהות את המקום, והוא ענה: "הכל נראה אחרת היום. איך אני אזהה דבר שראיתי לפני 50 שנה? הלכנו עשרה מטר כל פעם, אני עם הרגל הפצועה, וכל פעם אני עומד ומסתכל שאין אף אחד [סורים], וממשיך. זה היה מרחק 300-200 מטר עד שהגענו חזרה לסיר א-דיב. ואז ראיתי מהצד זחל"ם לפינוי פצועים עובר ככה ממזרח למערב. ראיתי עליו את אילן ואת חטין [קציני גדוד 129]. אני זוכר את זה כמו עכשיו. אני מרגיש חרא אחרי שראיתי מה קרה, ומה אני יכולתי לעשות?".

איך אתה זוכר את המסלול? "כי אחרי הפציעה שלי הלכתי שם 45 מעלות בכיוון למטה".

הטנק הנעדר לאחר שנמצא בתוך הבור שהסתיר אותו מהמחפשים [צילום מתוך הסרט "אם תמשוך צפונה" על רפי מוקדי]

מה קרה אחר כך? "מהתאג"ד פוניתי לבית חולים מלב"ן בנהריה, שם אני הייתי יומיים, לא הודעתי לאף אחד מהמשפחה שאני שם, עד שראתה אותי אחת האחיות שהיתה ממושב נתיב השיירה, שם נמצאים כל הקרובי משפחה שלי. היא ראתה והתקשרה לאמא שלי".

הצבא לא הודיע למשפחה? "כלום. שום דבר לא הודיעו בבית. אחרי יומיים נסענו לעכו להבראה, אחרי זה ביום שישי שלחו אותי הביתה, כדי לחזור ביום ראשון לעכו. הגעתי הביתה לנס ציונה, בסך הכל זו היתה פציעה קלה, לא רציני, נקע קטן ובזה נגמר הסיפור. וביום שישי איך שהגעתי הביתה קיבלתי טלפון מהמשטרה – אנחנו מבקשים לא לצאת מהבית, יבואו קצינים מהחטיבה לחקור משהו".

לא ידעת מה קורה? "לא ידעתי מה עשיתי, לא הבנתי שבאים לחקור אותי. ואז הגיעו בערב אלוף משנה אחד ועוד איזה חבר של רפי מוקדי [דוד כרמלי] ומתחילים לתחקר אותי. מספרים לי ששבוע לא מוצאים את רפי ולא את יובל, ואת הטנק לא מוצאים בכלל. אמרתי איך זה יכול להיות? באור הזה שאני רואה, אמרתי לו – קח אותי לשם, רק תדאג שאני לא אדרוך על הרגל, ואני בא עכשיו. הוא התחיל לספר סיפורים עד שעה 11 בלילה, וכל הזמן חוזרים על אותו סיפור – מה עשית ואיך היית? חקרו אותי. חשבו שאני עדיין טומטום מהקרב. הם לא האמינו לי לשום מילה, זה לפי מה שאני הרגשתי באותו רגע. כי הם חוזרים כל הזמן על אותו דבר.

המוצב הסורי 8173 שמעל סיר א-דיב ומתחת לאיזור הכפר קלע

"אחרי זה נסענו לחיפה, שם נשארים כמה שעות ולפנות בוקר בחושך נסענו לכיוון לכפר סאלד, שם חיכה לנו עוד צוות חיפוש עם עוד אלוף משנה אחד, או שאולי זה אותו אחד. בכפר סאלד אומר לי ידידי – תספר לי מה היה. אמרתי לו – תעשה לי טובה, אני כל הלילה מספר ואין לי כוח לחזור על אותם הדברים. הכל רשום אצל המפקד, קח ממנו ותראה. ואני אומר להם – תביאו אותי לנקודה שבירו נפצע, משם אני אגיד לכם איפה זה קרה. הגענו לשם, והם מחפשים ומחפשים, וכבר צהריים, ולא מוצאים. אמרתי לו – אבל המפקד, זה לא המקום. הוא חיפש בכל המוצבים שקשורים עם שרשראות. אמרתי לו – תביא אותי למקום שבירו נפצע, אם תוך רבע שעה לא תמצא אותם, אז אני לא יודע מי אני. נתן הוראה – בואו נלך לאן שאמרתי. הגענו לשמה, אמרתי – חבר'ה, זה המקום, אני זוכר, קחו אזימוט של 45 מעלות. ועובדה – שעה אחרי זה מצאו את הטנק ומצאו את הכל".

שוקי בן ארצי: "אז אתה אומר שהמקום שבו בירו נפצע וירד – משם הם הלכו לחפש?".

אלמסי: "כן".

אתם עוזבים את הטנק, אבל מה עם יובל בן ארצי שנותר בתוכו? "לא יכולנו לסחוב אותו. אני עם רגל פצועה. אחרת, הייתי משאיר חלל בטנק?".

וכשהגעת לתאג"ד סיפרת מה קרה. "אני אמרתי להם – חבר'ה, נשאר טנק בשטח עם חלל בפנים. על יובל אני אמרתי להם. אני יכול לזכור עכשיו מי היה שם ולמי אמרתי? אותי רק מעצבן למה כשהייתי בבית חולים יומיים לא באו לקחת אותי? למה לא באו לתחקר אותי שם? כמו שבאו אליי הביתה [צוות המחפשים אחר רפי מוקדי – ראו בהמשך] יכלו לבוא לשם. איך פתאום גילו את הכתובת שלי שהמשטרה עוצרת אותי מעצר בית עד שבאים?".

אם המשטרה הגיעה אליך, כלומר ידעו שהיית בטנק, למה לא הלכו לחבר'ה האחרים? "אני שמעתי אחר כך מגרשון זייף, שהיה איש הצוות המקורי שלי, שאמר שהייתי בצוות של המג"ד, לגבי השאר הם לא ידעו מי. את אלמסי הכירו אותי טוב כי הייתי מהסדיר איתם. את שוקרון וההודי האחר לא הכירו".

שוקי בן ארצי מקבל את מה שביקש לדעת במשך שנים ממקור ראשון: אחיו יובל לא סבל במותו. "הוא נהרג במקום", מאשר אלמסי, ושוקי עונה לו: "חשוב לי להגיד לך תודה על הדברים".

בעלייה למוצב 8173

אלמסי על דברים שנאמרו כלפיו בסרט: הרגשתי זיפת שמספרים את מה שלא היה ולא נברא

לפני מספר שנים הגיעו יוסי אלמסי ורעייתו אסתר לחיפה, לצפות בסרט "אם תמשוך צפונה" מאת ד"ר ארנה מוקדי שביט, בתו של רפי, ובתה יעל. בסרט סיפר דוד כרמלי, חברו של מוקדי שאירגן את החיפושים אחריו, כי אלמסי סירב תחילה להצטרף ולסייע בחיפושים.

וכך זה נראה ונשמע בסרט: דוד כרמלי מספר – "אמרתי לו [לאלמסי] שנדמה לי שחשוב לנו מאוד היה, לו היה בא, מתלווה אלינו, להראות לנו את כל זה בשטח".

אלמסי: "אמרתי – 'כן, אני יכול לבוא'".

כרמלי: "אלמסי מיד התנגד. בשום אופן הוא לא יחזור לשם, ואיים בכל מיני איומים מוזרים. לבסוף, איכשהו שכנענו אותו".

דוד כרמלי, מתוך הסרט "אם תמשוך צפונה"

דבריו של כרמלי הכעיסו מאוד את אלמסי, שמגיב על כך: "בסרט שהלכתי אליו הגיעו גם חטין וגם אהוד [מ"מים מגדוד 129] ועוד כמה. ואז אני רואה שאני מספר את הגרסה שלי ויושב חבר של רפי ומספר משהו אחר לגמרי – 'אני שכנעתי אותו, הוא לא רצה לבוא'. זה שקר וכזב. זה דברים לא נכונים מה שהוא אומר. ועל זה הבת שלי התכתבה עם ארנה באתר האינטרנט והיא לא רצתה לענות לה".

כלומר, כן רצית לחפש ולא התחמקת. אלמסי: "אני אמרתי לו מהרגע הראשון – שים אותי באוטו, אני בא איתך עכשיו. הלוואי והייתי יודע למה הוא אמר ככה. הייתי מוכן להתעמת איתו פנים אל פנים. הרגשתי זיפת שמספרים את מה שלא היה ולא נברא. חשוב לי לומר שזה לא נכון. מהרגע הראשון אמרתי שאני מוכן לבוא, רק שלא אלך ברגל כי לא יכולתי, ואם אתה מבטיח שתעלה אותי על רכב – אני בא. הם חיפשו בכיוונים שבכלל לא אמרתי לו. חצי יום הם חיפשו במקומות שלא היו. אמרתי להם אתם לא במקום הנכון, תביאו אותי לכפר איפה שבירו נפצע, ואני אביא אותך בדיוק".

שוקי בן ארצי: "אני לא מאשים את הצבא, ולא את אף אחד. אבל בקרב קורים דברים כמו שקרו לך ולצוות הטנק, והצבא לא נהג בסדר, אבל אני לא אאשים אותו. גם לגביך, אני טוען שבמלחמה קורים דברים בלתי צפויים, אף אחד לא יכול לדעת מה קורה, וזו הסיבה שבימים הראשונים לא הגיעו אליך. הם חיפשו, גם מפלוגת הסיירת, והתברר שהיה קשה למצוא. אם לא הביאו משהו באוויר [מטוס] קשה למצוא את המקום המדויק. היתה בעיה, ולכן לא הגיעו אליך. היום המערך עובד אחרת, אבל לצערנו זה מה שקרה אז. לגבי אחי, ברור לי לגמרי שהוא נהרג במקום, אבל אני לא מקבל את התאוריה שרפי נשאר חי עוד הרבה זמן. יכול להיות שאם היו נותנים לו עזרה ראשונה מיידית, אז אולי".

יובל בן ארצי ורפי מוקדי ז"ל

ישראל הוברמן: "אני מחזיק בדעה שלך משני מקומות. יש מצב או שאתה פצוע קל, או בינוני-קשה. בינוני-קשה, מהניסיון שלנו בתל פאחר, אם חבר'ה שעתיים-שלוש לא קיבלו עזרה והיו במצב קשה – הם סיימו את חייהם. מה שלי לא ברור מהסיפור, שבסרט מסופר שמוקדי יוצא מהטנק כדי להפעיל מקלע 0.5. עד כמה שאני מכיר ואפשר לראות את זה בתמונה – המקלע הוא מקלע בצריח שמופעל על-ידי המפקד"…

אלמסי: "הוא אמר לי בפירוש – אני יוצא מהטנק כדי לירות".

הוברמן: "אבל אני רוצה להבין איך הוא עשה את זה".

אלמסי: "אולי הנקודה היא שהוא היה מ"פ סיירת ולא איש טנקים, זה היה אחד המינוסים".

הוברמן: "כי התפעול שלו זה מתוך הצריח. אז יוצא כאילו הוא יוצא מהצריח ועומד על התובה? כאילו המקלע 0.5 הזה הוא על התובה".

אלמסי: "הוא לא על התובה, הוא על הצריח".

הוברמן: "אם תראה את הסרט, יכול להיות שעמד על התובה והפעיל".

בן ארצי: "אז איך נופלים?".

אלמסי: "אתה לא יכול ליפול סתם. הוא כנראה משך אחורנית את המקלע ורצה לשלוט עליו לטווח יותר רחוק. כשאתה בפנים ויורה למטרה אחת זה בסדר, אבל אם צריך להזיז ימינה ושמאלה זה אחרת".

בן ארצי: "אתה שמעת יריות מהמקלע?".

אלמסי: "לא שמעתי שום דבר מהמקלע. הוא לא ירה. הוא כנראה לא הספיק לעלות למעלה וירו בו. אני אמרתי לו – המפקד זה מסוכן, אל תעלה למעלה כי יורים, אבל מי אני שאגיד לו מה לעשות? הוא המפקד. הייתי עסוק בפנים ואז אני מסתכל ורואה שהבנאדם איננו. אין אף אחד. אז חשבתי בלב – וואלה, הפקיר אותנו והלך לפקד על טנק אחר".

אבל מוקדי לא הפקיר אתכם. מצד שני, האם אתה מסכים עם מה שהסרט משדר על כך שהחטיבה הפקירה אותו? אלמסי: "לא חושב שזו היתה הפקרות. הם פשוט לא ידעו איפה הוא. לפי מה שאמרו הם חיפשו שבוע שלם ולא מצאו את הטנק. אבל ההוא [כרמלי] שיקר במצח נחושה, שלא רציתי לבוא עד ששכנעו אותי. על זה כעסתי. כאילו אני הפקרתי אותו ולא רציתי ללכת לחפש אותו".

תגובת ארנה מוקדי לדברי אלמסי: שתי התייחסויות + אמירה ערכית
1. חולפות שעות ספורות בלבד מרגע שאלמסי חוזר הביתה, לראשונה מאז המלחמה, ועד שכרמלי מגיע אליו.
2. עברו כבר למעלה מ-7 יממות מאז שאלמסי ראה את יובל ואת רפי בחיים, ובליבו הוא יודע היטב מה הוא עומד למצוא בשטח.
ועדיין, אי-רצונו לעזוב את ביתו הינו סוגייה משנית בהתנהלותו באותם ימים.    ארנה מוקדי

מסלול טנק המג"ד בירו: 1) תחילת תנועה מגבעת האם. 2) הנקודה שבה הגדוד היה אמור לפנות מזרחה ולעלות לעבר זעורה, אולם המשיך דרומה. 3) המג"ד בירו נפצע, רפי מוקדי תופס את מקומו. 4) הטנק פונה צפונה ע"פ פקודת המח"ט בניגוד לתנועת הגדוד שממשיך מזרחה אל קלע, ונפגע מתחת למוצב 8173, מוקדי נפגע ונפטר בהמשך, בן ארצי נהרג במקום. 5) הטנק מבצע נסיגה מ-4 ונופל לוואדי (5), שלושת אנשי הצוות נוטשים ונמלטים ברגל לסיר א-דיב ומשם מתפנים לתאג"ד [מקור מפה: גוגל ארט]

מחפשים את הבור של הטנק

את משימת חיפוש הבור שאליו התדרדר הטנק התחלנו בכביש הנפט. תחת השמש הקופחת נפרשו על מכסה המנוע כמה מפות וצילומים של המחפשים מ-1967, כפי שפורסמו בסרט על מוקדי. ישראל הוברמן הספיק בחודש האחרון לשוטט פעמיים בשטח, כשהוא הולך בתוואי של ואדי סמוך, אולם לא מצא את מבוקשנו.

ביולי 2014 ערכנו סיור במקום עם בני ועם גיל, הגענו למוצב 8173 ולאחר מכן ירדנו אל מתחת לחזית המערבית שלו. בני הצביע על בור מצ'וקמק, שלדבריו עשוי להיות המקום שאליו הידרדר הטנק. אבל שום דבר לא היה ודאי.

שוקי בן ארצי, אחיו של יובל בן ארצי ז"ל, לא היה איש בשורות: "השטח לא השתנה הרבה, אבל היינו כאן בסיור לפני כשלוש שנים, המשפחה שלנו והמשפחה של מוקדי, הלכנו ברגל מהאנדרטה [לזכר בן ארצי ומוקדי, שנמצאת על כביש הנפט] ולא הצלחנו לזהות את המקום. הסתובבתי בזמנו גם עם חבר'ה אחרי המלחמה, ב-1968 או 1969, זיהינו תובה ופגזים, אבל מאז לא הצלחנו יותר לזהות את המקום".

בהזדמנות זו סיפר בן ארצי כי משפחתו קבעה מצבה ראשונה לזכרו של יובל סמוך לדרך הנפט, מהצד המערבי שלו, כחצי ק"מ צפונה מהאנדרטה הקיימת כיום.

בירוק: המקום בו נפגע מוקדי. הטנק נסוג כ-200 מ' מהעיגול בכיוון כללי מערב [מתוך "אם תמשוך צפונה"]

הוברמן סיפר כי לפני כחודש עלה מהאנדרטה כיום ועשה את דרכו ברגל לכיוון מזרח – "50 מטר ימינה ו-50 שמאלה, ולא זיהיתי. ראיתי תמונות מהסרט, רואים שם ואדי רציני. עשיתי סיבוב שני בשטח לפני שבוע. דיברו על משהו כמו 600 מטר מהדרך אל סיר א-דיב צפונה, והגענו אל אותו ואדי. חרשתי אותו לכל אורכו ולא מצאתי".

בן ארצי עיין במפת 50,000 מלפני כ-40 שנה. הוברמן אומר שאולי צריך לנסות לסרוק ואדי נוסף, צפונה מהוואדי הראשון.

הבטנו ממושכות בצילומי הטנק מלפני 50 שנה, על עקבות הקוליס שלו, על קיר האבנים שאולי בינתיים קרס ולכן קשה יהיה כיום לזהות בשטח. ובכלל, אולי אותו ואדי מדובר הוא סתם ערוץ קטן. גוללנו שוב את סדר ההתרחשויות, אולי יצוץ מחדש פרט שיתחבר ויחבר. שוקי אמר שאחרי כל השנים הדברים יכולים להתערבב – "אבל מה שמעניין שאתם, ואני בעבר, לא הצלחנו למצוא את המקום, כך שאולי משהו בתיאור המקורי אינו נכון".

הוברמן: "בוא נאמר כך – התמונה היא תמונה. יש לנו תמונה מכיוון אחד ותמונה מכיוון שני, שרואים שם את הקוליס. סביר להניח שאולי מה שמצולם לאורך הוואדי ההוא זה אולי לא זה, לא יודע להגיד. לכן אמרתי בוא נחפש בוואדיון האחר. אבל עדיין יכול להיות מצב שמה שצולם כבר לא נמצא בשטח".

אלמסי מצידו התעניין במבנים החרבים של סיר א-דיב, תר אחרי הבית הקיצוני שראה שם ב-9 ביוני 1967, ובסמוך לו חלף עם שניים מחבריו במסע ההימלטות מהטנק. "הכל שונה, אני לא נזכר בנקודה. אולי בוואדי הזה ירדנו, מי יודע?".

בסופו של יום, לא התחלנו לסרוק אפילו מטר רבוע אחד. שילוב של קוצר בזמן, שאליו נלוותה העובדה שאלמסי אינו זוכר דבר מהשטח ולא יכול לעזור, וכן תחושת חוסר אונים קלה לנוכח המרחבים שעלינו לעבור בשטח קשה להליכה ובתנאי חום. לאתר בור עם גל אבנים באיזור שמתחת ל-8173 הוא אומנם פחות קשה מלמצוא מחט בערימת שחת, אבל החיפוש לא התקיים לבסוף.

אפשר לתהות מה זה משנה אם נמצא את הבור או לא, אבל הסקרנות לגלות פיסה קטנה מסיפור גדול הופכת לאתגר מפתה.

 

בשטח מוצב 8173. מימין: שוקי בן ארצי, יוסי אלמסי וישראל הוברמן

אלמסי במחסום הקוביות ועל רקע הגל-עד עם שמות חללי גדוד 129, שחלק מהם הכיר והיה ביחד בשירות הסדיר

אלמסי: עד היום אני עוד חולם על כל זה

רגע לפני שאלמסי נפרד מהכפר סיר א-דיב, הוא סיכם: "אני רוצה להודות לכל מי שעסק במלאכה כדי להביא אותי היום לכאן. 50 שנה עברו, וכשנסעתי בטנק לא ידעתי איפה אני נמצא ולאן אני נוסע. מה שהרגשתי זה רק את הרעידות והבומים. היום כשעברתי כאן, ואני יושב באוטו, זה בשבילי סגירת מעגל. אתה נלחמת במקום שלא ראית איפה היית, והנה פתאום היום אחרי 50 שנה מביאים אותך למקום שבו נלחמת".

איך האירוע הזה מלווה אותך כיום? "אני עד היום חולם על כל זה. חולם לעתים קרובות, לפחות פעם בחודש, שאני נוסע בטנק ונתקל בדברים ואני מנסה להבין איפה אני נמצא ולא מצליח".

סרטון: יוסי אלמסי ושוקי בן ארצי מסכמים את המפגש והסיור בסיר א-דיב – לחצו לצפייה

———————————————————————————–

מודעות פרסומת

49 מחשבות על “אלמסי חוזר לסיר א-דיב

  1. יובל בן ארצי מלח הארץ,טור הזחלילים עבר לפני הקרב ליד עמיר ,אנשי המשק עמדו על הכביש ונופפו לחיילים כמובן זיהו את יובל
    לא היה גבול לגאוותו שיוצא הוא בשליחות האומה לגאול את חבריו לקיבוצי הצפון מהמחבלים הסורים שירו ללא הפסק כל השנים
    מה רב היה העצב כשלא חזר ,הכרתיו ,יהי זכרו ברוך

  2. צפיתי בסרט שהוקרן ברחובות לפני מס' שנים, גם אני תמהתי בסיום ההקרנה איך הצוות נטש ומפקיר את נפגעיו.. ואכן מעדות אחד מחברי מוקדי שפיקד על החיפושים עלה בין השיטין ביקורת נוקבת ועל פניו מוצדקת אל אלמסי ויתר חבריו. אולם למקרא גרסתו המלאה קשה לשפוט אותו, הצוות היה בסכנת חיים מיידית ועשו הכל להחלץ במהירות מהתופת , הם חשבו שמוקדי עבר לטנק אחר ואת הקצין יובל ראו הרוג, הם היו במאמץ הישרדותי ופעלו על פי אינסטינקט בסיסי למלט את נפשם. מה שאומר אלמסי איזן בעיני את הרושם שעלה מהסרט שרפי מוקדי ובן ארצי הופקרו פעמיים, פעם עי מפקדיהם בחטיבה ופעם ע'י אנשי צוות הטנק.
    מאחל ליוסף אלמסי בריאות ושלוה.

  3. יש הרבה מה לחשוב ולהעיר אחר קריאת הפוסט הנוכחי, אך לפני הכל, לחשוב ש-:

    רק לפני שבוע וחצי שלמה פגש את יוסי אלמסי באירוע החטיבתי וכבר אז תכנן את העלייה איתו לרמה; בדיוק שבוע אח"כ הם כבר היו ברמה בסיור שטח (ביחד עם ישראל ואחיו של יובל); ולא עוברים אלא ימים ספורים וכבר עולה פה פוסט מפורט שכזה!

    – תהליך כמעט ובלתי נתפס!

    פשוט להצדיע לשלמה על העסק הזה, שלא בא אלא ללמד על הכלל, שגם שאר הפוסטים מתבשלים בכזו דבקות במשימה.

  4. מעניין.
    לגבי מה שנאמר על אלמסי בסרט, האם רצה או לא רצה להצטרף לחיפוש – הזיכרון האנושי הוא דבר מתעתע, וזו לא הפעם הראשונה ששני אנשים זוכרים אירוע בצורה שונה, בטח כאשר מדובר בזיכרונות עשרות שנים אחרי האירוע. במסגרת הזו אפשר להניח לעניין מתוך הנחה ששום דבר לא נעשה כדי לפגוע.
    תגובתה של ארנה מוזרה ולו משום שחסר בה הספק מי מהשניים זוכר את האירוע כפי שהיה.

  5. רק משום שאיני זוכר (ואין לי כעת אפשרות לבדוק) אשאל על המשפט בפוסט: "על-פי הסרט "אם תמשוך צפונה", הוא נפצע *קשה* ונפל החוצה." – האמנם כך נאמר בסרט? נפצע קשה? [משום-מה היה לי הרושם שבסרט ישנה מגמה לומר שלא נפטר מפצעיו מיד, שעל זה הועתקו למעלה דברי שוקי בן-ארצי: "אני לא מקבל את התאוריה שרפי נשאר חי עוד הרבה זמן", וישראל הוברמן: "אני מחזיק בדעה שלך"].

    • בבלוג הועתק בשעתו מהספר 'אלברט' שנדפס ב-77':

      "ההנחה היתה שרפי או הטנק שלו נפגע (הדבר לא התחוור לאשורו עד היום. *ידוע* רק שרפי מוקדי החליט לנטוש את הטנק שלו. גופתו *נקובת הכדורים* נמצאה כעבור מספר ימים כשהיא מוטלת בשטח במרחק-מה מן המקום שבו ירד מעל הטנק)".

      מעניין מיהו שמסר את האינפורמציה הזו, "ידוע", ומדוע יוצרות הסרט לא התייחסו לזה כלל. האם לא הכירו את הספר?

  6. ציטוט : "אמרתי לנהג סע אחורה כמה שיותר מהר. נוסעים נוסעים, ופתאום – בום. אני מרגיש עצירה. "
    אני לא בטוח אבל נדמה לי שבתמונה של הטנק רואים טנק חסום מלפנים ולא מאחור.
    אני מסיק זאת לפי קנה המקלע הבולט החוצה מלפנים.
    גם בתמונת טנק במצעד רואים בליטת קנה מלפנים.
    טנק בנסיעה אחורה אמור להתקע מאחור !

  7. ציטוט : "התותח נרתע לאחור וחתך לשוקרון את כל הפנים ליד העין."
    אולי התותח נתקע באדמה.
    כאשר הטנק יורד יש להגביה את התותח.
    בהעדר מפקד לטנק פעולה זו לא בוצעה.

  8. 1. מופיעות שתי תמונות של יובל בן ארצי ז"ל על הטנק שעליו נלחם (לפחות לפי הכיתוב.) באחת הוא עם עוד שלשה לא מזוהים על הצריח, והשניה היא תמונה חזיתית של הטנק בו הוא בתא הטען-קשר, אך נראה שבכל תמונה מספר ה צ' של הטנק שונה, ובשתיהן לא ניראת כנת מקלע המפקד ומקלע ה 0.5 שנראה בתמונת הטנק שנמצא בשטח.
    שלמה, האם יש לך גם את תמונת הטנק התקוע בפרופיל ותוכל להעלותה? התמונה מופיעה בסרט למיטב זכרוני.

    2. הטנק נחלץ כך נראה בנסיעה קדימה (ולא רוורס) עד שנכנס למחפורת/תעלה/ערוץ והקנה, שלא היה מי בצריח שיצודד או יגביה אותו, נתקע חזיתית בסלעים ונדחף אחורה לתוך הצריח.

    3. אני מבין את קשיי הזיהוי של יוסי אלמסי את השטח. בתחילת דרכי בשיריון הייתי תותחן ואת כל הלחימה בשל"ג דרך עין זחלתא עד כביש ביירות דמשק ראיתי רק דרך הפריסקופ והעינית.

    4. אם באמת חשוב לאתר את נקודת התקיעה של הטנק, רחפן עם מצלמה יעשה ב 10 דקות מה שיקח רגלית יום שלם בחום בין חוחים ודרדרים.

    • על רחפן חשבתי עוד לפני הסיור הזה. אבל לחפש רגלית או לארגן משלחת חיפושים (כמו אז) זה יותר רומנטי ומאתגר.

      אחפש את התמונה של הטנק בפרופיל.

  9. בכתבה 4 תמונות

    אחת מהמצעד בבאר שבע מ1964 ברור שלא מדובר בטנק בו נלחמו

    התמונה השניה , המספר הוא המספר של הטנק בו נלחמו למחרת היום

    התמונה השלישית , סביר שעל אותו טנק למרות שלא רואים את מספרו.

    שתי התמונות מצולמות מהצד השמאלי של הטנק לכן לא רואים את כנת מקלע הצריח/ מוסתר על ידי הטנקיסטים הנמצאת מצד ימין של הצריח.

    בשתיהן לא רואים את המספר בד שעל הטנק , האם 10 כיאה לטנק המג"ד או 3ב' כפי שנמצא על הטנק.

    לדברי אלמסי, זהו הטנק שבו בירו החל את התנועה מתחילת היום ותמוה כיצד נשא זה את המספר 3ב' ולא את המספר 10.

    התמונה הרביעית היא התמונה במקום בו נמצא הטנק על ידי המחפשים.

    בו רואים בבירור את מקלע 0.5 שמופעל על ידי המפקד מצריח הטנק.

  10. לגבי תנועת הטנק

    צודק מי שכתב כי הטנק נע לפני שנתקע, קדימה.

    יוסי זוכר סע לאחור, ייתכן שבהתחלת התנועה נעו לאחור ואח"כ נעו קדימה, נוח יותר לנהג הטנק לנסוע קדימה, משונה רק שלא שם לב למכשול שלפניו.

    את דברי בכל הנוגע מה רואה נהג הטנק בעת נסיעתו קבלו בערבון מוגבל ביותר, כי אין לי שמץ של מושג.

  11. תמוה ביותר ששלוט טקטי של טנק מג"ד בשעת מלחמה יהיה 3ב ולא 10 .
    ואולי זה צילום של טנק אחר ?!

    • איך "צילום של טנק אחר", הרי ברור שזה הצילום של הטנק התקוע בוואדי, שבתמונה המלאה נראה כי הותיר עקבות על הקרקע (בעקבותיהם הגיעו המחפשים לגופתו של מוקדי) ותותחו נעצר בסלע שבדופן!

      • נכון שזה הטנק התקוע אבל צודק גם נאמן ש-3ב הוא לא הסימון של טנק מג"ד.
        יתכן (א) שהמג"ד עלה על 3ב ואח"כ עלה עליו מוקדי
        או (ב) שמוקדי מלכתחילה עלה ל-3ב.
        אפשרות (א) סבירה יותר בגלל נוכחותו של יובל בן ארצי בטנק.
        סביר גם להניח שבתחילת התנועה באותו בוקר היה המג"ד על טנק שסימונו 10.
        כל זה בהנחה שהסימונים הטקטיים ב-1967 היו כמו ב-1973 או שבכלל הקפידו עליהם.
        לאנשי גדוד 129 יש אולי פתרונים.

        • עפ"י התמונה שמתחתיה כתוב: "הטנק הנעדר לאחר שנמצא בתוך הבור שהסתיר אותו מהמחפשים" מה שמכונה כאן הבור היא עמדת טנק של הסורים. אם מסתכלים במפה שמופיעה בכתבה הרי העמדה היא אחת מאלו המסומנות במוצבים 8173 a או b.
          כדאי שבפעם הבאה תחפשו את "הבור" בשתי האפשרויות הללו.
          אם העמדה קיימת גם כיום ולא נסתמה מהסחף אזי כדאי לחפש גם Google Earth

          • פרט נוסף מאותה תמונה הוא כיוון העמדה וגם כיוון החזית של טנק.
            עפ"י הצל של האדם העומד מאחור הצילום נעשה בצהרים.
            עפ"י הצל של הטבעת שמשמאל למקלע הקדמי הרי שהכיוון של העמדה הוא צפונה.

            • לגבי התמונה הזו, אכתוב כרגע לפי זכרוני (ואין לי את האפשרות לבדוק ולוודא) שהניתן כאן בבלוג אינו מהתמונה המלאה, שבה נראו בנוסף לאותו אדם עוד (לפחות) שניים. הכוונה היא שכנראה ובסרט התמונה הזו מופיעה יותר מפעם אחת, ומאחת הפעמים, שבהן היא קטועה, הועתק כאן. כדאי לבדוק.

          • דני

            על 8173 יש עמדות טנקים / או תותחי נ"ט. אחת הייתה כ 43 מטר מהמקום בו התקיימה השיחה בין אלמסי ושוקי בן ארצי.

            אבל….

            אין קשר בין העמדות הללו למקום הימצאו של הטנק של מוקדי. הוא על פי הדיווח היה כ 200 מטר מזרחית לדרך הנפט בתוך אפיקו של ואדי.

            כ 200 מ' מן הטנק ומדרום מזרח לו נמצאה גופתו של מוקדי.

            כך מופיע במפה של נשירת הטנקים שהעלה שלמה באחד הפוסטים, כך זה מתאים לשרטוט ששירטט ילן מצוות החיפושים שמתאים לתצא שמובאת כאן, בה מסומן המיקום שבו נמצאה הגופה של מוקדי וחסר הסימון של מיקום הטנק.

            מרחק 8173 מדרך הנפט כ1000-1100 מטר.

            • המקום בו עומד הטנק הוא עמדה חפורה ולא בואדי אלא על מדרון צפוני של גבעה.
              את הקישור ליתר הנתונים אני משאיר לאחרים.
              אני מציע לפותרי החידה להתיחס לנתוני המודיעין שעל המפה.

              • האם אתה טוען שמי שהעיד על מציאת הטנק בוואדי, לא ידע להבדיל בין וואדי לעמדה חפורה?

                יצויין כי אני בהחלט מבין מדוע אתה חושב, על פי התמונות, שהטנק נפל לעמדה חפורה. התמונות אכן יוצרות רושם כזה. אך כמי שהיה לא מכבר בשטח וראה את צורת הוואדי הזה, אני חושב, כמו ישראל, שמדובר בוואדי.

              • אציין שגם אילן לבנון סיפר בתחקיר ב-68': "אז הם נתקעו בתוך הוואדי".

                אלא שהמשך תיאורו שם, אחרי המשפט הזה: "אז הם נתקעו בתוך הוואדי, חטפו עוד פגיעה. כשהנהג המקורי ראה שהם חטפו עוד פגיעה, הוא איכשהו הצליח לתמרן את הטנק למטה ושם השאירו את הטנק ובאו לנקודת הפינוי, שם נפגשנו" – זה כבר לא מסתדר עם העובדה שהנפילה לוואדי הייתה אחרי התמרון.

                (האם הטנק חטף פגיעה גם אחרי שנפל בוואדי? לא נראה, וכנראה נפל שיבוש בדברים).

          • ה"בור" עשוי להיות גם דופן של מחפורת (משהו כמו הבולדרים שליד עין עדיסה.
            לפי כיוון הצל ואורכו, נראה לי, להערכתי, שהוא צולם בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר פני הטנק מופנים לכיוון צפון מערב. מסתדר גם עם השרבוט שנעשה ע"י המחפשים.

        • דני, התואיל לבאר לי את המשפט "או (ב) שמוקדי מלכתחילה עלה ל-3ב."
          מוקדי הרי נסע מלכתחילה בזחל"ם. הוא עלה לטנק אחר פגיעת המג"ד בירו.
          גם לא הבנתי את ההמשך לגבי בן-ארצי. הרי כשם שהמג"ד יכל להחליף טנק, כך יכל לעבור איתו לטנק השני גם איש הקשר בן-ארצי.

          • באפשרות (ב) התכוונתי שמוקדי לא עלה מלכתחילה על טנק המג"ד.
            ברור לי שעלה לטנק רק אחרי שהמג"ד נפצע והוא נטל את הפיקוד.
            האמת שאני לא יודע מדוע התפתיתי למשהו שלא קשור לתל פאחר 🙂

  12. כתבתי בהודעה מהיום שעה 07.59 שבירו עלה על הטנק בתחילת התנועה. זה הזיכרון של יוסי אלמסי

    גם אני סברתי כי אולי התחיל בטנק שסומן 10 ואז עבר מסיבות כלשהן לטנק שסומן 3ב' ושכחו להעביר את הסימון 10 לטנק הזה. בדקתי גם את הדיווח של בירו מ67 ולא מופיע שם מעבר מטנק לטנק.

    ואז במפגש בשבוע שעבר חידדתי את הנקודה מול יוסי ותשובתו הייתה ברורה והחלטית.

    • ישראל, לכותבך לעיל (11 ביולי 2017 בשעה 7:59): "התמונה השניה, המספר הוא המספר של הטנק בו נלחמו למחרת היום … התמונה השלישית , סביר שעל אותו טנק למרות שלא רואים את מספרו … בשתיהן לא רואים את המספר בד שעל הטנק , האם 10 כיאה לטנק המג"ד או 3ב' כפי שנמצא על הטנק" [=כפי שנראה בתמונה מהטנק התקוע בוואדי, שאגב, גם בתמונה זו מהוואדי רואים את המס', כמו בתמונה השניה: צ-810309].

      אעיר כי בתמונה השניה אני כן רואה את המס' שעל הבד, וברור שזו הספרה 3. נראה גם חלק מהאות ב, והבד מקופל בדומה לנראה בתמונה מהוואדי.

  13. "אמרתי לנהג ולמקלען שיתחלפו, ששוקרון שהיה נהג יעלה להיות טען-קשר והמקלען יעבור להיות נהג. התחלפנו בתפקידים"

    (וגם אילן לבנון סיפר ב-68': "לאחר שיובל נהרג, הנהג עבר להיות טען-קשר והכניס את המקלען להיות נהג … כשהנהג המקורי ראה שהם חטפו עוד פגיעה, הוא איכשהו הצליח לתמרן את הטנק למטה…")

    האם שאלתם את יוסי מדוע הוא הורה לנהג ולמקלען להחליף תפקיד? (או שפספסתי פה משהו בקריאה)

    • החלפת התפקידים נעשתה כי אין טען-קשר (בן ארצי הרוג) ועכשיו היה צריך שהתותח יפעל ולא המקלע. כנראה ששוקרון ידע את המלאכה טוב יותר מהמקלען.

      • לפי סדר המסופר בפוסט, החלפת התפקידים הייתה לפני שיובל נהרג (משא"כ לפי סיפורו של לבנון).
        ההסבר שכתבת ("כנראה") על מלאכת הטעינה, נשמע סביר. האם זו השערתך, או שכך אמר יוסי?

  14. "אמרתי לעצמי בטוח שהמג"ד החדש מצא טנק אחר ועלה עליו, כי הטנק שלנו פגוע. ככה חשבתי. לא חשבתי שהוא חלילה נהרג. זה המקרה האחרון שאני יכולתי לחשוב עליו. אבל בטח בגלל שנפגענו פעמיים הוא עלה לטנק אחר."

    בקוראי את ההסבר הזה, הוא נשמע לי הגיוני בהחלט. השאלה שלי היא (ואיני מפנה אותה למישהו מסויים), האם בראיון שנעשה עם יוסי עבור הסרט, הוא גם השמיע את התובנה הזו?

    ושוב, ההגיון אומר שכן, אלא שאז נשאלת השאלה: מדוע בסרט זה לא מופיע?

    • ולפי ההגיון הנ"ל, אפשר שכך חשב גם יובל, לפי סיפורו של יוסי: "ואז יובל זכרונו לברכה אומר לי – אני עולה למעלה לכוון לאן אנחנו זזים", כלומר, שעלה למעלה במטרה לכוון את הנסיעה, ולא כדי לראות מה קרה לרפי שיצא מהטנק ולא חזר.

  15. תגובתה של אורנה מוקדי מעוררת תחושה לא נעימה. הרי אלמסי וחבריו לטנק היו בלחימה טראומטית. רק מי שהיה בטנק בקרב כזה יכול להבין אותם: יורים עליהם, הטנק נפגע, מפקדים מתחלפים בלי התראה, בלי הסברים, להם בפנים אין הרבה מושג מה קורה בחוץ, ובנוסף צונחת עליהם גופתו של יובל בן ארצי שברור לאלמסי שהוא הרוג. הגיוני לגמרי שהצוות נוטש טנק תקוע ופגוע במצב כזה, הגיוני לגמרי שהם מחפשים דרך להיחלץ משדה הקרב ולהגיע לתאג"ד. הגיוני לגמרי שאלמסי מדווח בתאג"ד "השארנו טנק וחלל למעלה", ומסיים את חלקו במלחמה בזה. למה שיחשוב בכל הדרך לבתי החולים וההבראה שאף אחד לא המשיך בטיפול בנושא ולא חיפש ולא מצא את הטנק? ואגב, קשה גם להאשים את איש התאג"ד שקיבל ממנו את המידע. גם הוא בלחץ, גם אליו מגיעים עוד ועוד נפגעים, גם הוא בטח חשב "מישהו אחר טיפל בזה" ושכח מכל העניין. זה טבעי לגמרי. הגיוני לגמרי, ומוכר לחלוטין מהתנהלות של מערכת צבאית ושל חיילים בשגרה ובקרב.
    כל מי שחושב אחרת, לכל מי שנדמה שבקרב מנהלים רישומים וטופסולגיה, ומתרחש משהו מסודר ויש זרימה של דיווחים מנהלתיים כאלה והם מטופלים מיד – פשוט חי בסרט. זה לא קורה. אנשים נלחמים שם על ההישרדות שלהם, לא על מינהלה. הרי גדוד 129 די התפרק בקרב הזה. בין רבע לשליש מאנשיו נפגעו בדרך כזו או אחרת, ורוב הטנקים הושבתו.
    מה שלא מובן זו הסחבת וחוסר המעש של פיקוד החטיבה (ומפקד החטיבה ושלישות החטיבה) בשבוע שאחרי האירוע. חסר להם מ"פ סיור, חסר להם קצין קשר, חסר להם טנק – ואף אחד לא יוצא מכליו. להיפך – אנשים מפיקוד החטיבה נוסעים לטייל, החטיבה עצמה עוברת למקומות אחרים, ולא נראה לעין מאמץ יוצא דופן לסגור את כל הפינות של המלחמה הזאת.
    אז אולי זו הייתה התנהלות סבירה ומקובלת באותם ימים ב-1967, לפני הרגישות העצומה לחללים ולנעדרים שיש כיום, ואולי פשוט היה בלגן ברישומים, ובשלישות היחידה לא ידעו מי חי ומי מת ומי נפצע והיכן הוא מאושפז (אל תשכחו שב-1967 אין מחשבים ואין טלפונים ניידים ויכול להיות שאיש אינו יודע לאן הועברו לאשפוז חייל זה או אחר, הרי הכל נעשה על ניירת ודואר). יכול גם להיות, שכמו שאלמסי היה בטוח ש"מישהו כבר טיפל בדיווח על הטנק והחלל", הרי שבשלישות החטיבה חשבו ש"מוקדי ובן ארצי בטח מאושפזים היכנשהו וזה פשוט עדיין לא דווח".
    אבל אולי גם היו שם חוסר אכפתיות ואדישות ופורקן מתח של אחרי המלחמה, ואנשים אמרו "מה שהיה היה – אנחנו יצאנו בחיים וממשיכים". חסר מאוד בבלוג הסבר מפורט מאותם חברים בפיקוד החטיבה, שעדיין איתנו כיום. בסופו של דבר, ברוב המקרים, ההסבר לאירוע הוא פשוט הרבה יותר מאשר הקונספירציה שנוצרת סביבו.

    • דבר נוסף למגיב האנונימי: לצורך כתבה זו ארנה מוקדי התבקשה להגיב אך ורק לסוגיית מידת התלהבותו של אלמסי לחזור לשדה הקרב ולדברים שנאמרו עליו ע"י כרמלי – והגיבה רק על כך. את הכתבה עצמה היא ראתה כמו כולם עם הפרסום כאן.

      ארנה דאגה להציג את היום הקשה שעבר על אלמסי וחבריו לטנק, כולל בראיון בנעמוש שהתקיים איתה לפני כ-3.5 שנים וכך אמרה: "צוות הטנק עבר יום לחימה מאוד קשה. המג"ד המקורי נפצע בתוך הטנק. את רפי, המג"ד החדש, הם פתאום לא ראו, כי הוא נפל מהטנק. קצין הקשר הגדודי, יובל בן ארצי, נהרג. וכל זה ממש בטנק שלהם. הם כנראה בטראומה, בהלם".
      https://naamoush.wordpress.com/2013/11/15/%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%9B%D7%97-%D7%90%D7%AA-%D7%A8%D7%A4%D7%99/

      • אינני מצדיק את אלמסי, אבל ברור שאין לו שום סיבה להתגאות בעובדה שהזניח בשטח את מוקדי, השאלה בכל זאת עומדת: מדוע לא אילצו אותו מפקדי החטיבה לחזור מיד למקום?
        זו לא שאלה רק מה היה נהוג אז או לא, אלא מדובר בחברים טובים של מוקדי שנראה שלא עשו כיכולתם למצוא אותו.
        אני מזכיר שבן גוריון אמר עוד לפני זה: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך".

  16. התאוריה שפיתח הסרט אם תמשך צפונה שרפי מוקדי לא מת במקום היא מסתמכת על אג'נדה של הבמאית שלא מבוססת על עובדות
    ידוע שהטנק קיבל אש מקלעים מדויקת יעילה שפגעה במוקדי ובבן ארצי
    ההנחה של הסרט שמוקדי לא נהרג מיד מטרתה לתת יותר משקל להאשמת החטיבה שלא עשתה די למצוא את שני האנשים
    זכותה של הבמאית לחשוב כך אבל על סמך מה ?
    בן ארצי נהרג במקום ורוב הסיכויים שגם מוקדי נהרג במקום ולא להפך

    • אתה יודע יותר מידי. אני מכיר אמות מוסר שונות. למדתי שכאשר יש ספק ביחס לחיי אדם, יש לעשות כל שניתן כדי להציל את חייו. שיטתך פסולה בעיני.

  17. גם אם אתה צודק בתיאוריה שלך שמוקדי נהרג במקום, הרי המחדלים בחיפושים אחר 2 החללים והטנק זועקים לשמים.

    כאשר אתה כותב ידוע, איך ידוע ולמי ידוע.

    • ישראל,
      כנראה שכוונת הכותב הייתה שזו עובדה ידועה ומוסכמת שזו לא הייתה סתם אש שנורתה בלא הבחנה. הנחה זו מאד מתקבלת. אז אולי לא היו אלה "מקלעים", לשון רבים, אלא מקלע אחד, ואולי (כמו שאומר יוסי, שלא ברור לו) רק רסיס פגז הוא שפגע. אבל האש הייתה מדוייקת, עובדה שהשניים נפגעו במרווח זמן ולא מאותה פגיעה. בן-ארצי נהרג מיד, גם זה ידוע.
      הכותב למעלה גם לא כתב שלדעתו לא היה כאן מחדל (לאידך, ידוע לנו שיש הסבורים כך. ויש על כך פוסט נפרד בו הובעה דעתם), הוא רק כתב שההנחה שמוקדי לא נהרג מיד מטרתה לתת יותר משקל להאשמת וכו'. בכנות, יש בהחלט מקום לחשוב כך, כל עוד עד לעצם היום הזה לא סופקו לציבור (כוונתי לצופי הסרט) ידיעות על כך שהפגיעה במוקדי הייתה קלה בלבד, ולא הייתה התייחסות למתפרסם ב-77' על כך שגופתו הייתה נקובה בכדורים.

  18. קראתי את שתי הכתבות עם יוסי אלמסי שפורסמו בבלוג.
    ב-2013 שלמה שואל את יוסי אלמסי בצורה ישירה גם על הסתלקותו מהמקום וגם על כך שלא הודיע על גורלם של הקצינים שננטשו.
    על מוקדי שהגן על צוות הטנק בגופו ממש יוסי אלמסי ממהר להגיד שהוא נעלם.
    לגבי ארצי שיוסי אלמסי יודע בודאות את מקומו הוא מתעלם מהשאלה ובכלל לא עונה.
    לפי דבריו: על שניהם הוא לא מדווח במשך שבוע שלם.
    מהכתבה הקודמת ברור לגמרי שיוסי אלמסי הפקיר לוחמים בשטח.
    בכתבה החדשה שיצאה עכשיו בעקבות הסיור פתאום יוסי אלמסי יוצא גיבור.
    למי שיוסי אלמסי החדש הצליח להתל בו כדאי לקרוא את הכתבה מ-2013.

  19. כנראה פספסתי משהו, כי איני מבין את שתי ההתייחסויות שבתגובה שבתוך הפוסט:

    "1. חולפות שעות ספורות בלבד מרגע שאלמסי חוזר הביתה, לראשונה מאז המלחמה, ועד שכרמלי מגיע אליו." – – – אוקיי. האם אלמסי סיפר אחרת? וגם: אילו היו עוברות רק כמה שניות, או לאידך כמה יממות, האם זה היה משנה את הסיפור?

    "2. עברו כבר למעלה מ-7 יממות מאז שאלמסי ראה את יובל ואת רפי בחיים, ובליבו הוא יודע היטב מה הוא עומד למצוא בשטח." – – – מסיפורו מובן שהוא ידע שכאשר ימצא הטנק תמצא בו גופתו של יובל (הוא אף סיפר על כך בתאג"ד). מהתחקיר שעבר שמע לראשונה שאף רפי נעדר, ואולי לכן היה חשש בליבו שאף גופתו תמצא לא הרחק משם. אך הכותבת שקובעת בנחרצות: "ובליבו הוא יודע היטב", מתכוונת למה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s