זחל"ם נ"מ בתל פאחר

זחל"ם הנ"מ היה חריג בנוף הרק"מ שהשתתפו בקרב תל פאחר. המ"מ יורי הירשפלד ירה מספר צרורות מ"מפלצת הירי" אל המוצב הסורי, התקומם למשמע התבטאות של המח"ט יונה אפרת, סייע בפינוי גופת המג"ד ולאחר מכן שקע מנטלית בדמדומי זכרונות שגבו ממנו מחיר נפשי * בגילוי לב הוא מספר על הלם הקרב שבו לקה ב-1967 ועל ההתמודדות עם המחלה שלא אובחנה בזמנו  

יורי הירשפלד 2017. לפני מלחמת ששת הימים כתב לחברתו מכתב פרידה – "קיבלתי תפקיד שלא יודעים אם חוזרים ממנו"

מאמץ ניכר הושקע בשנים האחרונות לאתר את כל הלוחמים והמפקדים שהשתתפו בקרב תל פאחר. התוצאות היו יפות, אבל לא מושלמות. יורי (יורם) הירשפלד הוא מאלה שפיספסו את ההתארגנות המחודשת של הלוחמים ואת שני הכנסים שהיו על התל ב-2014 וב-2015. שמו של הירשפלד אינו מופיע בספר "תל התעלות", אבל הוא היה הראשון שהגיע לאירוע השקת הספר בבנימינה. יורי הגיע ליקב תשבי שעתיים לפני הזמן ונרתם מיד לסייע בהכנות. שמו יופיע במהדורה הבאה, כמו גם שמותיהם של מספר לוחמים נוספים שצצו רק לאחר שהספר הודפס. בתקופה הקרובה יתפרסמו כאן סיפוריהם.

סיפורו של הירשפלד מעניין ומיוחד, גם מפני שהוא חושף בפתיחות ובגילוי לב את העובדה שבמלחמת ששת הימים, ובפרט בקרב על תל פאחר, הוא עבר הלם קרב, עמו התמודד קרוב ל-50 שנה. כחלק מההתמודדות החל לכתוב שירים. ב-2013 הוא הוציא ספר עם כ-100 שירים, שלושה מהם על תל פאחר. לפני כחודשיים, ביום הולדתו ה-70, הולחנו לכבודו שישה מהם. השיר "עשרים שנה" הושמע בכנס ה-50 שהתקיים לאחרונה בתל פאחר. יורי הירשפלד, כמו שאומרים, השלים מעגל.

סג"מ הירשפלד 1967

הירשפלד, תושב נהריה מאז ומעולם, התגייס לצה"ל ב-1965. מכיוון שרצה להיות שחקן ["הייתי ליצן כזה וסיימתי חוג דרמה"] עבר מבחנים ללהקה צבאית. שאול ביבר, "אבי הלהקות הצבאיות", קיבל אותו ללהקת פיקוד צפון. אבל אז חל שיבוש בתוכנית, כפי שמספר יורי: "היה לי פרופיל 97 ואמרו פרופיל כזה עושה טירונות כמו שצריך. שלחו אותי לגולני, למחנה בן עמי. בשבילי זה היה מכה תרבותית, הלם, כי אני ממשפחה ייקית למהדרין. מאחר והייתי ייקה, אז בשלב הראשון של הטירונות עשיתי כל מה שאמרו לי, לא שאלתי שאלות. בגלל זה הייתי חניך מצטיין. כשאמרתי – אני חניך מצטיין, אני רוצה ללכת ללהקה צבאית, אמרו שחניכים מצטיינים בגולני יוצאים רק באלונקות או בארונות".

יורי נשאר בגולני ומשם דרכו היתה קצרה לקורס מ"כים בג'וערה ולאחר מכן לקורס קצינים במחנה סירקין. באפריל 1967 הוא נשלח לקורס מק"ב (מקלעים בינוניים) ומרגמות בדורה שבדרום נתניה. משם הגיע לגדוד 12 לתקופת ההמתנה שלפני המלחמה. הוא נקלט בפלוגה המסייעת בפיקודו של סגן יענקל'ה שוורצבורד (שחר) והפך למפקד מחלקת מק"ב (0.5). יתר המ"מים בפלוגה היו אודי בר-סבר – מ"מ מרגמות 81, עזרא סלע מ"מ המיוחדת ומשה לוצקי מ"מ תול"רים.

יורי מספר על התקופה: "היינו מתחת לעצים על הירדן, לא זוכר איפה בדיוק. היה 'סו גוט וי גארניכט' – כל כך טוב כמו כלום. יכול להיות שהתאמנו פה ושם. מה שאני כן זוכר זה שנדדנו ונסענו לצומת נבי יושע, צומת כ"ח, ממש לפני המלחמה. שם אמרו תוציאו את האתים ותחפרו לעצמכם שוחות. שם עשו לנו תרגיל על מודל ברמות נפתלי. המג"ד מוסא קליין קרא לי ולשוורצי [סמ"פ ג'] ונתן לנו משימה: אנחנו נהיה עם הנצנצים שמסמנים לכוח להיכנס אחרי שפוצצו את הגדרות עם בונגלור. התוכנית היתה לעלות בלילה ולכבוש יעד מבוצר בשם נעמוש. זה היה למעלה, ועל זה עשינו תרגול על מודל. טיפסנו עם האצבעות על רמת נפתלי, עלינו למעלה, שם אמרו לנו שזה התרגול, מה שנקרא 'פוצץ פוצץ פוצץ', ושוורצי נתן בדיחות מקאבריות כיד המלך".

יצוין כי אחת מפקודות מקבת-צפון של חטיבת גולני מיום 25 במאי 1967 הועידה את גדוד 12 לכיבוש נעמוש וזעורה. גדוד 13 היה אמור לכבוש את תל פאחר ובורג' בביל. כעבור מספר ימים שונתה הפקודה ומשימת תל פאחר הוטלה על גדוד 12.

יורי ממשיך ומספר: "שוורצי ואני היינו צריכים אחרי פיצוץ הגדרות בנעמוש לשבת בפתח שנוצר, כדי לסמן לכוחות בפנסים – דרכנו אתם עוברים. אני מאוד פחדתי מזה. מאוד פחדתי. ידענו שלשם מכוון האויב את האש. אני זוכר שהיתה לי חברה, נאוה, וכתבתי לה מכתב פרידה. כתבתי שקיבלתי תפקיד קשה מאוד, תפקיד שלא יודעים אם חוזרים ממנו בחיים. אחר-כך כשאמרו שלא עולים לנעמוש, נשמתי לרווחה.

"את פני המלחמה קיבלנו כשהיינו באיזור צומת כ"ח. לקחו אותנו לעמק דותן, לטובאס, ומכיוון שמלחמת ששת הימים היתה באוטובוסים של אגד, אז היינו באוטובוס ונסענו בטיול לילי. אני כקצין לא ידעתי לאן נוסעים. המלחמה היתה איפשהו בחושך ולא היה ידוע לנו איפה. נכנסנו לוואדי, הקארטר של האוטובוס נדפק בסלע, השמן נשפך והורידו אותנו. בא אוטובוס חליפי והחזירו אותנו צפונה. אנחנו די התעצבנו כבר, כי המלחמה התקדמה ואנחנו לא באקשן ולא כלום. לנו כגולני היה בתודעה שיש חשבון עם הסורים. בשבוע הראשון שלי בצה"ל לקחו אותנו הטירונים לתל דן למלא שקי חול. זה היה נובמבר 1965, והיינו צריכים לשמור שם בלי נשק. זה היה הזוי. אבל התודעה שלנו כגולני, או לפחות שלי, שיש לנו חשבון עם הסורים. וכשלא זזנו בששת הימים ולא קרה כלום בצפון, זה היה מטריד ומעצבן".

תפנית בעלילה האישית של יורי נרשמה ביום שלישי ה-6 ביוני 1967, יומה השני של המלחמה. "קוראים לי ואומרים לי אתה רואה את הזחל"ם הזה? זה מעכשיו הזחל"ם שלך. לקחו זחל"ם נ"מ עם ארבעה קנים (0.5) וסידרו אותו לא כלפי מעלה, אלא אופקי. אני הייתי זה שצריך להפעיל אותו. איתי שמו עוד חייל להחלפת תחמושת ונהג. נסענו מצפון לחצור הגלילית, שם עשינו מטווח מאולתר. זה היה שעות בין הערביים, בעיצומה של המלחמה, ואמרו לי לירות אל ההר. אני זוכר את זה עד היום – רעש נ-ו-ר-א-י. לא לימדו אותי על זה כלום. אמרו זה ארגזי התחמושת, ככה טוענים, היה כסא כזה כמו של נ"מ, אתה משתחל פנימה, אין פקודות, אין כלום, אין כוונות, רק רעש עצום וכוח אש. החייל שהיה איתי היה הרץ שלי, עמד לידי בזחל"ם וצעקתי לו פקודות לנהג וככה הלכנו למלחמה".

זחל"ם מסוג 3Half Track D ארבעה קנים בראונינג 0.5. פעל בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה, ושימש גם בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים [צילום: patchesofpride.wordpress.com]

על נסיבות הצטרפותו של הזחל"ם שמענו לראשונה בפברואר 2014 מרס"ן דאז חיים יפרח, שהיה בששת הימים יד ימינו של הסמח"ט משה גת. וכך סיפר יפרח: "ארגנתי את הזחל"ם חפ"ק של הסמח"ט. היה לו זחל"ם אחד ומוישה אמר לי שאנסה לגייס כל מיני דברים. היה במחנה פילון זחל"ם נ"מ של חיל האוויר, חדש לגמרי, עם 0.5. ראיתי שזה זחל"ם על הכיף-כיפאק, ניגשתי לנהג אמרתי לו מה אתה עושה פה, הוא אמר לי אני מוצב לנ"מ. אמרתי לו אתה מעכשיו מגוייס ת"פ גולני בפקודת הסמח"ט. מאחר שזה היה זחל"ם מעולה העברנו אליו את כל הקשר והחפ"ק, ומעכשיו היינו שני כלים עם עשרה איש בשניהם גם יחד. גת היה בזחל החדש ואני בזחל אחריו".

אלא שהזחל"ם הזה לא שימש את סמח"ט גולני, אלא הועבר לפעילות מבצעית ושובץ במסגרת הפלוגה המסייעת של גדוד 12.

חיילי מחלקת המק"בים במסייעת פוזרו בין המחלקות האחרות, וסג"מ יורי הירשפלד נותר עם החבר החדש שאיתו יצא לקרב תל פאחר ביום שישי ה-9 ביוני בשעות הצהריים. "עמדנו בפקק תנועה ליד חורשת טל לקראת העלייה למעלה, השעה אחת בצהריים, חודש יוני, שמש 'נהדרת'. לנו הסבירו שחיל האוויר מרכך את היעד, אבל האויב הפיל עלינו גשם של מרגמות. ממש גשם. החבר'ה לפניי ואחריי התחבאו בזחל"מים. אני פחדתי שייפול עלינו פגז פנימה ונגמר הסיפור. זה כמו להיות בכלוב. הרצון הוא או להישכב בפנים או לברוח. ישבנו הרבה זמן עד שהתחלנו לנוע. לא ידענו מה קורה קדימה, כשהוחלט ללכת צפונה לכיוון תל פאחר, ואז הטנקים הראשונים נפגעו. עמדתי על שביל שאי אפשר לעקוף עליו".

מהו מיקומך בסדר התנועה? יורי: "הייתי בוודאות אחרי קבוצה של זחל"מים, חי"רניקים של גולני. אני זוכר סדר גודל של שבעה זחל"מים שנוסעים לפניי ויש מאחוריי עוד זחל"מי חי"ר. ואני מצאתי את עצמי, לא אגיד מיד, אבל כשהלכנו צפונה הייתי קרוב לטנקים. ראיתי אותם עומדים".

איפה עומדים? "על הדרך. לא נוסעים, השיירה עומדת. אני חושב שאחד הטנקים הראשונים נפגעו. זה קרה ממש מתחת לתל פאחר, ואני הייתי מאחוריהם".

ראית חיילים עולים אל היעד? "לא ראיתי אף אחד. אני הייתי על הדרך בתוך העסק הזה, הלכתי אחרי השיירה. אין לי שום קשר עם אף אחד. לא היה משהו מאורגן שאמרו לי – יורי תלך לשם או לשם. לא נסענו חופשי, השיירה קרטעה כמו עומס תנועה: נוסעים – עוצרים. אני יכול להעיד שהגעתי אל החלק שמתחת לחלק הצפוני של התל ואז התחלתי לירות".

מי אמר לך לירות? "צו המצפון. יריתי משום שפחדתי, יריתי משום שירו עליי. לא רק ירו עליי משם, אלא גם מכיוון תל עזזיאת, מלמטה. אני יכול לומר שהיו שני פיצוצים קשים שפגעו בדופן של הזחל"ם. אני חושב שזה היה תותח שלהם, כי זה היה חזק מרובה. ירו עליי ממערב. ממש פליק רציני".

יש לך מושג מה היתה השעה? "אני יכול להגיד שזה היה אי שם בסביבות שלוש, כי יצאנו בערך בשעה שתיים. כל החיים שלי היה בזיכרון שהשעה שתיים היא השעה שיצאנו, אני הסתכלתי בשעון".

ועכשיו ארבעה מקלעים יורים במכה אחת על תל פאחר? "כן. אתה יודע שאתה יורה, אתה יודע לאן אתה יורה, אבל אתה לא יודע אם אתה פוגע ובמי אתה פוגע. ואני כל כך הלום".

כבר כאן הלום? "אין לי דיבור עם אף אחד. אני עומד שם ויורה. לוחץ ויורה, מתוך הפחד הזה. אמירה של לשתק את מקורות הירי, כי כל הזמן ירו. לא ידעתי מי יורה ועל מה. חטפתי על הדופן, עזבתי את המקלע וירדתי לראות שהנהג שלי בחיים, לא יודע מי זה בכלל, כלום".

יכולת פשוט לצעוק לו. "לא, היתה המולה נוראית, וירדתי לראות שהוא בסדר וגם שהחייל שלי בסדר, והיה פחד. למה היה פחד? כי לא היו פקודות. גם המכשיר הזה, הכלי הזה, אף אחד לא ישב איתי אפילו שבע דקות ואמר – אדון מ"מ מק"ב, אתה מקבל את המכשיר החדש שצה"ל מכניס פעם ראשונה ישר לרטוב, ואתה מתכבד להשתמש בו, וכאשר תראה אור ירוק או צהוב, תפעל. זאת היתה יחידה של שלושה חיילים. דוס איז דה מאייסה. כשהרכב נעצר, אז לנהג לא היה תפקיד. אין לו לאן לנהוג. ואתה עומד שם כמטרה נייחת, יש לך כוח אש גדול, אבל גם לא ידעת מה האפקטיביות שלו. זה עושה רעש של מזגן שלא מקרר".

כמה פעמים ירית על תל פאחר? "הרבה".

המח"ט יונה אפרת [ארכיון צה"ל]

כמה יוצא בכל צרור כזה? "בלחיצה אחת? מכל מקלע נורים עשרות. יריתי כמה צרורות ואז אני זוכר שהיה פתאום שקט. ירדתי מהזחל"ם, אל תשאל אותי אחרי כמה זמן, ואני הולך מאחורי הזחל"ם. קרי, אני מגן על עצמי מתל פאחר. ואז עובר פתאום ידידנו יונה אפרת [המח"ט], זה אני לא אשכח לו, עובר זקוף עם איזה שובל של אנשים, חמישה או שבעה, ואומר – חבר'ה, תילחמו חזק כדי שאוכל ללכת זקוף. אני כקצין צעיר, לא שוכח לו את זה. אני חושב שזה היה משפט עלוב. זו היתה שחצנות. כאילו הוא לא בעניינים. מה זה 'להילחם טוב כדי שתלך זקוף'? מי יכול ללכת פה זקוף? לא היה באמירה הזו שותפות למאמץ. אני לא הייתי אמור לקדם את המפקד כשהוא עובר עם הפמליה שלו. לא הבנתי את זה".

עוד מעט נחזור לזה וננסה להבין למה אפרת אמר את מה שאמר. אבל כמה זמן עבר בין הירי שלך על תל פאחר להגעת המח"ט? "הרבה זמן".

אחרי שירית הפסקת לירות, למה הפסקת? "אני מנסה לנתח את זה. פתאום היה שקט וברגע שהיה שקט יכול להיות ששמעתי 'חדל' אליי. כנראה כדי למנוע אש על כוחותינו, כי אני כן מעיד על זה שפתאום היה שקט, וזה מתחבר עכשיו שהחבר'ה עלו ואמרו – יש פה את המפלצת הזאת. אי אפשר לכוון אותה, אפשר לכוון למוצב, אבל לא מעבר לזה. באותו רגע שהיה שם שקט, ירדתי ונשארתי ליד הכלי כי לא אמרו לי פקודה לאן ללכת".

מה עשית בכל הזמן הזה ועד לסיום הקרב? "עומד לי ליד הכלי".

אתה זוכר מי עבר על ידך בכל הזמן הזה? "עברו, לא זוכר מי".

חברך מהפלוגה, המ"מ עזרא סלע, עבר על ידך? "לא זוכר. אני יודע להגיד שעברו על ידי אנשים, חיילים".

איפה היו הטנקים? "אני הייתי אחריהם איפשהו. אני גם לא זוכר שאפשר היה לעקוף אותי. הייתי ממש על הדרך".

היית באיזו צומת? "לא בצומת".

ראית טנק סורי קטן? "לא ראיתי".

ראית זחל"ם פגוע שהתפוצץ על הדרך? "לא ראיתי".

כמה זמן עבר מרגע שהפסקת לירות וירדת מהזחל"ם ועד שראית את המח"ט מגיע? "אני זורק – עד 20 דקות. אולי פחות, אבל לא יותר. ירדתי, הייתי חצי לא בנמצא".

למה לא היית בנמצא? "כי הרעש של המכשיר שלי היה נוראי. כשאתה נכנס למוד של הקרב ואתה נורא פוחד, ואני נורא פחדתי, הייתי חצי לא במציאות. אבל תפקדתי, לא ברחתי. הייתי מאחורי הזחל"ם".

בזמן הזה אתה זוכר משהו מיוחד שקרה? "חוץ משני הפיצוצים שהיו על הדופן, הדבר הבא שאני זוכר זה ידידנו יונה אפרת".

יש לך מושג בזמן הזה מה קורה בתל פאחר? "אין לי מושג מה קורה שם, אני שומע יריות".

וחיילים באיזור שלך? "אני רואה חיילים עולים".

בהתחלת הלחימה? "כשיריתי – לא ראיתי. ואז ברגע מסוים ראיתי חיילים עולים מימיני, דרומה לי, ואז היה את השקט הזה וכנראה אמרו חדל. כי עלו ולא רצו אש מלמטה. משהו כזה".

כשהמח"ט מגיע ואומר מה שאומר, מה קורה איתך? "אני די מתחלחל מהאמירה הזו. הוא עבר ברגל ומאחוריו כמה אנשים שלו".

הוא עלה למעלה? "הוא הלך במעלה השביל, דרומה. זה מה שאני זוכר".

לאן הוא הולך דרומה? "לאורך הכוחות כנראה. תראה, המג"ד שלו [מוסא קליין] אני לא יודע אם כבר היה בנמצא, לא יודע אם הסמג"ד שקיבל כדור בצוואר"…

אתה ראית את הסמג"ד הפצוע? "לא ראיתי את הסמג"ד פצוע. אבל את מוסא ראיתי אחר כך הרוג. זה היה אחד המסמרים האחרונים להלם קרב שלי".

עוד לפני זה, אחרי שהמח"ט אמר מה שאמר, מה קורה איתך? "אל תתפוס אותי בזמנים, לכן אדלג רגע, והתמונה הבאה היא שאחיק בא [אחיקם שפירא, מ"מ בפלוגה ג'] ואומר לי – עכשיו אנחנו מרכזים את כל מי שנמצא פה. אני מבין עכשיו, שמי שעלה – עלה, ומרכזים חיילים. אחיק תפס פיקוד, הוא הניע את המהלך שאוספים את החיילים. הוא כנראה קיבל הוראה כזו ובדרך הוא תפס אותי. הלכנו שנינו למעלה בשביל שהקיף את המוצב. הלכנו ראשונים, לפנינו לא היה אף אחד. אני סמכתי על אחיק שהוא מנווט".

מה אתה רואה בדרך לתל? "ראיתי טנק, זה היה על השיפולים של התל, עומד על הדרך".

ראית לידו אנשים? "לא ראיתי אנשים עליו, או לידו. ואז נכנסנו לתל, וכבר אז ראיתי את השורה הארוכה של ההרוגים. הם רוכזו ממש בכניסה. אחיק אומר – אנחנו עכשיו צריכים לחפש אם יש עוד כל מיני סורים, ואל תתפוס אותי במילה מה קרה לפני מה. אגיד שני דברים שאני זוכר: האחד, שמתוך שוחה יצאו 11 חיילים סורים, והייתי שם אנוכי עם עוד שניים, והאינסטינקט היה לירות בהם. הם יצאו מהקצה הצפוני של החלק הצפוני. היתה שם איזו עמדה, הם היו במין כוכים כאלה ומשם יצאו עם ידיים מורמות. לקחתי אותם לפתח המזרחי של המוצב ושם טיפלו בהם. כשנכנסתי לתל והייתי די במרכזו, שם היה מוסא [המג"ד], הוא שכב שם. בשבילי זה היה הלם. ואני זוכר ששלושה חבר'ה ואני נשאנו אותו. לקחתי אותו ביד אחת, לא היתה לנו אלונקה".

תל התעלות, יוני 1967 [צילום: יורי הירשפלד]

מה אתה זוכר ממנו? "הוא שכב על הגב, רגליים חצי פשוקות, וזה היה המסמר האחרון בהלם קרב שלי. זה נתן את התווית, וזה היה מאוד קשה. הבאנו אותו לנקודת הריכוז בכניסה, ואז נכנסנו לתעלות האלה. פתאום הבנו שהריכוך של חיל האוויר היה בדיחה. הרחתי את הריח החרוך של הבשר. אני לא זוכר חברים שראיתי, הדבר הבא שאני זוכר זה שירדנו לשביל שממנו באנו והלכנו לחורשת טל. זה יום שישי בערב, ויום טוב הרס"ר האגדי הכין ארוחת שבת כמו בספרים".

באיזו שעה הגעתם לחורשת טל? "אני חושב שבשעה שש או שבע בערב. או שזה היה יותר מאוחר".

ואם אגיד לך שהגעתם לחורשת טל למחרת לקראת ארבע בבוקר? "אמור שנית?!!".

שלוש וחצי לפנות בוקר. "תראה מה קרה לי!".

בנוסף לזה, טווח הזמן מרגע שירית בזחל"ם ועד שראית את המח"ט מגיע, הוא לפי הערכתי כשלוש שעות. "תראה מה קרה לי".

מה שנשאר מגדוד 12 החל בסביבות 11 בלילה במסע חזרה לחורשת טל. "זה נכון שחיכתה לנו שם ארוחת ערב?".

היתה ארוחה וגם בגדים נקיים. "זה היה יום טוב. אני זוכר את המסע לחורשת טל כמסע עצוב מאוד. לא זוכר שדיברתי עם מישהו, לא זוכר עם מי הלכתי, היחידי שהיה לי קשר איתו זה עם אחיק. אני הייתי הלום".

מה קרה ביום-יומיים הבאים? "אני זוכר שבשבת לקחו אותנו לאיזור תל חמרה לנקות את השטח. אני מאוד פחדתי. בשבילי המלחמה הסתיימה, מנטלית. לא רציתי עוד. אבל הלכנו לשם, הגענו ולא היה כלום. ואז אני זוכר שהגענו ישר למסעאדה או קונייטרה. את קונייטרה אני זוכר רק בזכות הופעה של להקת הנח"ל. זה היה באולם".

באולם הקולנוע של קונייטרה. "נכון".

זוכר תחקיר שהתבצע שם על הקרב? "זוכר מעמד כזה, לא זוכר מה היה ומה נאמר. לאחר מכן הייתי הראשון, הרי כל יהודי אוהב לומר שהוא היה הראשון, אבל הייתי מהראשונים שעלו ותפסו את החרמון לתעסוקה מבצעית. עלינו עם פרדות ועם נווט ממג'דל שמס. היה ערפל, ושם למעלה היה צריף עם עשן מיתמר, אלה היו חבר'ה מהמודיעין. אנחנו היינו באוהלי סיירים בוואדיון קטן מתחת לצריף. האספקה הגיעה בהליקופטר, שהלך לו הרוטור והוא הושבת שם.

"לאחר מכן ישבנו במסעאדה. קיבלתי ג'יפ והייתי אחראי לחפש בכל האיזור מחסני תחמושת ולדווח על זה, וכך עשיתי. נסעתי לקלעת נמרוד, נסעתי לדרום הרמה, שם מצאנו בכל מיני מערות ריכוזי תחמושת. חיל הנדסה באו לבדוק שזה לא ממולכד. מצאתי לפחות חמישה מחסנים כאלה. זה היה בשבילי שחרור נהדר. אבל אני הייתי שברירי, מאוד פחדתי שמחכים לי בכל מקום. הגעתי פעם ראשונה הביתה בערב שבועות, וכששאלו אותי בבית איך היה, אמרתי רע מאוד. אלה היו שתי המילים הראשונות והאחרונות שאמרתי על תל פאחר ב-20 השנים הבאות. לא דיברתי על זה".

נחזור לסיפור המח"ט. לפי עדותו של קצין השלישות החטיבתי, רס"ן מתי רובינוביץ', שהיה בכל זמן הקרב מתחת לתל, המח"ט יונה אפרת הגיע לקראת סיום מכיוון בורג' בביל. כשהוא הגיע, הוא ראה למורת רוחו חיילים רבים שוכבים מאחורי מחסות. "זה נכון. הזכרת לי – חיילים שכבו מאחורי מחסות כי ירו עלינו".

לדברי קצין השלישות, החיילים בשטח אמרו למח"ט – תיזהר, יירו עליך, והוא ענה בכעס – כאן אף אחד לא ישכב. והוסיף – אז תגנו עלי. מה שמעת אתה שהוא אמר? "הוא אמר – תילחמו טוב כדי שאוכל ללכת זקוף".

הכוונה שלו היתה לעודד אותם. אם הם כל כך חסים על חייו, אז תקומו ותילחמו. זה פירוש מקובל עליך? "זה נשמע קצת אחרת, אני מבין עכשיו אחרת את נקודת המוצא".

אתה ראית בזה סוג של התנשאות ויהירות, אבל הכוונה שלו היתה לתת דוגמה אישית: הנה, אני הולך זקוף, לא פוחד, צאו מהמחסה שלכם ותילחמו. "אבל עכשיו שאתה מזכיר לי, זה נכון, החבר'ה הסתתרו. הסבירות לפגוע בברווזים בלונה פארק קטנה יותר".

אני מספר ליורי כי כשהגיע המח"ט לקראת סיום הקרב השעה היתה סמוך לשש בערב, או לאחר מכן. נראה שהחיילים ששכבו מתחת למוצב היו כבר זמן ארוך תחת שקט יחסי. ייתכן שהאש שנורתה ממרומי התל לכיוונם כבר פסקה כמעט לחלוטין, ועדיין היו רבים שהסתתרו. לא היה מי שיגיד להם מה לעשות, למרות שבשטח היו לפחות שני קצינים מהגדוד, יורי ואחיק, וכן קצין השלישות החטיבתי. יורי אומר: "לי לא היתה שום תמונת קרב ממה שמתרחש ולא יכולתי לתת פקודות מתאימות. דרך אגב, אני לא זוכר שלפני עלייתנו לתל פאחר השתתפתי בקבוצת פקודות כמו שלמדנו – ידיעות, מטרות, כוונות. לא היה משהו מסודר. לא אמרו לי – יורי, אתה עם המפלצת הזו ברגע שהיא מסיימת את תפקידה אתה חובר ל-א' או ל-ב'".

בוא נחזיר אותך לעוד אירוע בקרב. בשלב מסוים לאחר שסיימת לירות פתאום הזחל"ם שלך נעלם. נכון? "נכון, ואת זה סיפרו לי באירוע אצל תשבי".

אני זה שסיפרתי לך. "כן, אמרת שלקחו את הזחל"ם שלי ושמו עליו אלונקות".

לא יודע אם אלונקות, אבל לפחות אלונקה אחת דחסו אליו. הפגשתי אותך עם איתן תגר מההנדסה, הוא נפצע קשה בהסתערות החזיתית של הסמג"ד זוהר ונוי והמ"פ מיכה תשבי. הם רצו אל הגדרות תחת אש, תשבי נהרג, תגר נפצע קשה. הוא זכר שפינו אותו בזחל"ם ארבעה קנים.

איתן תגר (מימין) ויורי הירשפלד באירוע השקת הספר "תל התעלות"

וכך סיפר תגר בראיון בנעמוש: "פינו אותי בערך בשעה חמש. הורידו אותי בזחל"ם 4 קנים 0.5. נדמה לי שהייתי הפצוע היחיד בזחל"ם כשלידי היה חובש. לא היה מקום בגלל מיתקן הירי שמילא את כל תא הלוחמים. האלונקה שכבה על הדפנות למעלה, וכל פעם שהיתה קצת נופלת היו מרימים אותה".

אתה זוכר שלוקחים לך את הזחל"ם ושמים עליו פצוע או פצועים? יורי: "לא, ממש לא".

בזיכרון שלך אתה כל הזמן עומד ליד הזחל"ם? "בזיכרון שלי אני כל הזמן ליד הזחל"ם, והתמונה הבאה היא עם המח"ט ועם אחיק".

הזחל"ם שלך הוסב לפינוי, אבל נכון שהיתה לכם עוד תחמושת ואפשר היה להשתמש בו בקרב אם היו נזקקים פתאום? "נכון".

רופא הגדוד לקח כל כלי אפשרי לפינוי פצועים. הוא אחר כך חטף על כך נזיפה מהמח"ט. "ומצד שני זו דילמה של רופא, ויכול מאוד להיות שהציל בזה הרבה מאוד חיילים".

יצוין כי בעדותו של קצין השלישות רס"ן מתי רובינוביץ' למחלקת היסטוריה של צה"ל, הוא סיפר: "נעצר על ידינו זחל"ם עם מיתקן ירי מיוחד, אך המיתקן לא פעל. מאחוריו היו כמה פצועים ונעזרנו בו כדי לפנות פצועים".

הלם הקרב: "תל פאחר לקח גוש שלם מתוכי ונעל אותו"

יורי השתחרר מצה"ל באוקטובר 1968. צלו של תל פאחר ליווה אותו לכל מקום. "אני יכול להגיד שמצד אחד הקרב עיצב אותי, אבל הוא לקח גוש שלם מתוכי ונעל אותו. הוא עיצב למשל את המקצוע שלי. למדתי עבודה סוציאלית, הייתי קצין מבחן לנוער, ניהלתי בית ספר לנוער בסיכון. כשהתגייסתי רציתי להיות שחקן, ולבסוף שיחקתי על מגרש אחר לגמרי. זה עיצב אותי מקצועית. הייתי חזק מאוד בשטח, אבל ברמה האישית – רק אחרי טיפול ארוך מאוד התייצבתי".

מתי התחלת בטיפול הזה? "ישר אחרי המלחמה. הלכתי לדודה שלי בכפר שמריהו, היא חיבקה אותי וליטפה אותי והיה שם פסיכולוג והיא מיד הכניסה אותי אליו. הייתי איתו פעמיים, הוא ניסה ולא הלך. אמרתי לו שהכל בסדר איתי. הנושא של הלם קרב בזמנו לא היה מסומן כמחלה. אני למשל לא עשיתי מזה הרבה. אני שתקתי. כשדודתי שלחה אותי לפסיכולוג, לא בדיוק ידעתי למה אני צריך ללכת אליו. היתה לי פסאדה חיצונית, היתה לי חברה, תפקדתי, אבל העסק בפנים לא נפתח. כל אירוע בטחוני שקרה, או שנפלו קטיושות על נהריה, התפרקתי בכמה מקומות. זאת למרות שאפילו הפכתי למפקד העיר נהריה בהג"א במילואים, עיר מוכת קטיושות".

איך ניהלת ככה את העניינים? "היה לי מאוד קשה. תפקדתי כמפקד, אבל התפרקתי בכמה מקומות. הייתי אפוף חרדות עד שהבנתי שזה לא הולך ככה יותר. הייתי כבר אבא לילדים בוגרים, הייתי מנהל בית ספר לחניכים, הייתי מאוד פעיל. אבל כשנתקלתי בפעולות איבה, הייתי מיד מתחת לשולחן".

מתחת לשולחן פיזית או נפשית? "גם פיזית. למשל, בנישואים הראשונים שלי גרנו ממש על הים בנהריה, ואחרי החדירה הראשונה של מחבלים לנהריה [1974], אני הייתי לילות עומד על החלון וצופה לים. הייתי בתשמוע. ובקטיושה הראשונה שהיתה נופלת על העיר, אני גרתי קומה שלישית או רביעית, אין אלוף אולימפי שהיה מגיע יותר מהר ממני למקלט. הייתי במצב נפשי לא טוב. זה ריסק לי את הנישואים הראשונים שלי ואולי גם את השניים. רק לפני שבע או שמונה שנים היפנו אותי לער"ן [עזרה רפואית נפשית] והם שלחו אותי לפסיכולוג ד"ר סעדון, שהוא מלאך, והוא עשה את העבודה. הוא החזיר אותי לחיים. היום אני מפוקס".

איך? "מצאתי את עצמי, בהמלצתו, נוסע לתל פאחר עם הכלה הנפלאה שלי ושני הילדים ועם אחותי, מספר להם על תל פאחר, מטייל שם, חי את המקום בצורה חיובית. אבל בלוקדה יש. שמות ודברים ששכחתי, וארבע בבוקר אצלך זה שש בערב אצלי. דברים מהסוג הזה".

מה במלחמה הזו גרם לך להלם קרב? "אני יכול לקחת שלוש תחנות. הראשונה זה שאמרו לי – אדוני, אתה תהיה בנעמוש מסמן לכוחות בנצנצים. זה לקח אותי רחוק מאוד. כשזה לא קרה, אז באמת נגולה אבן מלבי. תחנה שנייה היתה לעמוד כמין זחל"ם שמחכה שהמרגמה תיפול פנימה עלי. בגרמנית אומרים – וויר סטנדרט דורט ווי ביסטלט, אונד ניחט אבגהולט – כאילו עמדנו שם כמי שהוזמנו ולא לקחו אותנו. עמדנו והייתי יעד נייח. זו היתה פעם שנייה שהיה לי שם מאוד קשה. לא הייתי עם חברים, רק עם חייל ונהג. עצם העמידה הסטטית והירי האימתני עם הרעש הנוראי, שאתה רק שולט במתגים האלה, אבל אין לך שום שליטה נוספת ואתה לא יודע כלום. אתה רק יודע שאתה במלחמה. והפעם השלישית היתה המפגש עם מוסא קליין".

וכחלק מהטיפול של עצמך כתבת את השיר על תל פאחר. "תמיד כתבתי שירים. על תל פאחר כתבתי שלושה שירים בספר שקראתי לו 'זהות פדויה'. קודם כאילו הייתי בזהות בדויה ואחר כך פדויה. אחותי עשתה לי הפתעה גדולה ליום הולדת 70 ונתנה להלחנה שישה שירים שבחרה. זה אוסף של שירים שנכתבו לאורך השנים ועזרו לי מאוד, אבל לא פרסמתי אותם. כתבתי על תל פאחר את השירים "דמעות יבשות", "עשרים שנה" ו"המוות הורג אותי".

השיר "עשרים שנה" הושמע בטקס היובל בתל פאחר, איך הרגשת? "ישבתי מוצמת באירוע. החבר'ה הטובים שלי מהגדוד סיפרו שהם היו המומים מהשיר". [לשמיעת השיר שהלחינה ושרה נעמי עטר לחצו כאן].

יורי הירשפלד [במרכז בכובע שחור] בעת השמעת שירו "עשרים שנה" באירוע היובל בתל פאחר

דמעות יבשות / יורי הירשפלד (2007)

דמדומים ירדו על דימומי התל

מפת השבת נפרשה על שמה

עודני עלי אלונקות מבכה

ואין ביין קידוש מגע משכר

תעיה ובהיה בתום קרב כיסו הרמה.

*

יראה שחה מול התל הגאה

בדידותי ריחפה בינות תכריכים

שרכתי דרכי עם גופי הלאה

ושוב אין מחר ההווה לי מתלה

תיבת כאבי נעולה בבריחים.

כמה תמונות מהאוסף של יורי הירשפלד

יורי הירשפלד במצעד חטיבת גולני בעכו בסוף 1967

חיילי גולני בתל פאחר

יורי וחברים בתעלות תל פאחר

המבנה הצפוני בחלק הצפוני של תל פאחר

ימים ראשונים על החרמון. חיילי גולני, יוני 1967

הירשפלד (משמאל) על הג'יפ ברמת הגולן, מחפש מצבורי תחמושת סוריים

תמונה מהטירונות בבן עמי: יורי הירשפלד (מימין) ומרקי אשרף

סגן יורי הירשפלד (מימין) במסדר של פיקוד צפון לכבוד הרמטכ"ל הנכנס חיים בר-לב. מאחורי הרמטכ"ל – אלוף דוד אלעזר

הירשפלד מקבל דרגות קצונה בסיום הקורס ממפקד בה"ד 1 אל"מ שלמה אלטון ז"ל

—————————————————————————

מודעות פרסומת

31 מחשבות על “זחל"ם נ"מ בתל פאחר

  1. שלמה ועקנין זכר לספר שהזחל"ם שלו היה זחל"ם נ"מ (הוא היה מהמחלקה של דני, שממנו שמעתי את הדברים).

    אולי היה יותר מזחל"ם אחד כזה.

  2. ערב טוב פעם ראשונה שאני שומע שהיה זחלם אימתני כזה בקרב הארור. מדוע לא קידמו אותו שירוץ לפני זחלמי הלוחמים ויתן חיפוי כמו שצריך? 4 מקלעי נ'מ יורים בו זמנית כמו תותח וולקן פלנקס נותן כוח אש משחית . למפקדי הקרב הפתרונים.

  3. " הוא נקלט בפלוגה המסייעת בפיקודו של סגן יענקל'ה שוורצבורד (שחר) והפך למפקד מחלקת מק"ב (0.5). יתר המ"מים בפלוגה היו אודי בר-סבר – מ"מ מרגמות 81, עזרא סלע מ"מ המיוחדת ומשה לוצקי מ"מ תול"רים."

    בוודאות משה לוצקי היה בקורס קצינים במלחמת ששת הימים.

    לגבי אודי בר סבר, לא בטוח שהיה לפני המלחמה במסייעת.

  4. "…אבל אתה לא יודע אם אתה פוגע ובמי אתה פוגע…."…"אין לי דיבור עם אף אחד. אני עומד שם ויורה. לוחץ ויורה"… .
    יש נושאים בכל הבלוג הזה שעדיין לא נבדקו ולא נחפרו עד הסוף. אולי כדאי באומץ לעשות את זה.

  5. "אתה לא יודע אם אתה פוגע ובמי אתה פוגע, אני עומד שם ויורה, לוחץ ויורה".

    כשיורי סיפר את זה נזכרתי בדבריו של זאב נמיר מ"פ הטנקים: "הפסקתי לתת אש כאשר על הבונקר הגדול המפוצח על הגג שלו ישב חייל ונופף ביד. אחר כך התברר לי שהחייל היה פצוע וביקש שיפסיקו את האש עליו. אך אני סברתי שהוא מאותת 'המוצב בידינו'. הפסקתי את האש".

    • ויצחק חמאווי סיפר:

      "פתאום התחילו טנקים לירות עלי. לא יודע אם זה טנקים או לא, כי עזרא (ברוש, מפקד הטנק המוביל שהיה בדרך שמתחת למוצב) טוען שהם לא ירו, אבל חטפתי אש מקלעים חזקה מכיוון מערב בצורה כזו שלא יכולתי להרים את הראש. אלה היו נותבים ישראלים שהכרתי. מזל ששמתי את גינצבורג מאחורי תלולית, אז הוא לא נפגע. זו היתה אש נוראית, ולמה חשבתי שזה טנקים? כי לגינצבורג היה מ"ק 6 ולקחתי אותו ופתאום שמעתי את הטנקיסטים מדברים בקשר – תירו לשם ותירו לתל. ניסיתי לשדר אליהם ולא הצלחתי."

      מהבונקר שלצד גגו עמד חמאווי לא ירו (וגם לא יכלו לירות, כמו גם מהבונקר הדרומי יותר. אלה הם שני בונקרים של קת"קים, שאי-אפשר לראות *מתוכם* את הנעשה למרגלות התל, אך גגותיהם העבים נראים גם נראים מלמטה), ואילו הירשפלד סיפר כאן:

      "יריתי משום שירו עליי … אתה יודע שאתה יורה, אתה יודע לאן אתה יורה, אבל אתה לא יודע אם אתה פוגע ובמי אתה פוגע. ואני כל כך הלום … אין לי דיבור עם אף אחד. אני עומד שם ויורה. לוחץ ויורה, מתוך הפחד הזה. אמירה של לשתק את מקורות הירי, כי כל הזמן ירו. לא ידעתי מי יורה ועל מה."

      העמדה ממנו נורתה אש לעבר גיא-ההריגה היא *כנראה* עמדת המק"כ שבצורת פרסה הנמצאת בצדו הצפוני-מערבי של התל הצפוני, בתעלה התחתונה. העובדה שהיו הרבה נפגעים בגיא-ההריגה מלמדת שהעמדה הזו לא נפגעה, למרות שאינה מחופה. אם הזחל"ם שעליו "מפלצת הירי" היה מכוון לעבר העמדה הזו, הרי שזה די מוזר שהיא לא נפגעה.

      עוד נקודה מעניינת: לטוענים כי המג"ד עלה על התל כדי למנוע ירי של הכוח שעלה על התל הדרומי על הכוח שעלה לצפוני, ולהיפך – למרות ששני הכוחות הללו עלו בתיאום, כך שאין כל סיבה שיירו זה על זה (ויצטרכו למי שלא עלה איתם שיעלה ויזהירם זה מפני זה) – הרי שבאותה עת לא נשארה למטה סמכות פיקודית שתודיע לכוחות (הטנקים, ה"מפלצת") שכוחות חי"ר כבר עלו ולכן יש להיזהר עם הירי.

  6. אני רק שאלה: הזחל"מ הזה שלא היה מצוייד אפילו בכוונות (ויש להניח שבימ"ח הנמ היה לו זיווד הולם), היה מיועד להגנה אוירית ע"י כח נ"מ כלשהוא. האם מישהו הקצה אותו לגולני? לא נשמע כך מהכתבה!
    התוצאה הייתה שכלי נשק קטלני ויעודי שנלקח מבעליו, שירך את דרכו בטור הגדודי וירה על הבאב אללה ללא כוונות, ללא פיקוד וללא איש צוות שיכוון את הקצין היורה. מסופקני אם הוא שרט לאיזה סורי את קצה האוזן. מאידך מה היה קורה לו חיל האויר הסורי היה פועל בזירה?
    הזחל"מ הזה מזכיר גם את זחל"מ הנ"ט שנלקח מגדוד 121.
    כך לא מתנהל צבא. כך גם מתרחשים אסונות.
    התנהלות שאיפיינה יחידות מסויימות בצה"ל, אשר עסקו יותר בהשלמות ציוד מאשר במילוי משימה עפ"י הפקודה שקיבלו.
    ואח"כ שואלים מדוע גדוד 12 התקיף ממערב למזרח? אתם יודעים למה? כי זו הייתה המסורת!

  7. חושי כתב:
    "התוצאה הייתה שכלי נשק קטלני ויעודי שנלקח מבעליו, שירך את דרכו בטור הגדודי וירה על הבאב אללה ללא כוונות, ללא פיקוד וללא איש צוות שיכוון את הקצין היורה. מסופקני אם הוא שרט לאיזה סורי את קצה האוזן. "
    יש אפשרות ששרט מישהו מכוחותינו.

    "הזחל"מ הזה מזכיר גם את זחל"מ הנ"ט שנלקח מגדוד 121."
    שני זחל"מי הנ"ט שסופחו ע"י הסיירת נמצאו חונים לצד הדרך וצוותיהם כנראה לקחו פסק זמן מהמלחמה. הם הופעלו מחדש כולל צוותיהם.
    לכן אין כאן גזרה שווה לזחל"מ הנ"מ.

    "ואח"כ שואלים מדוע גדוד 12 התקיף ממערב למזרח? אתם יודעים למה? כי זו הייתה המסורת!"
    הקשר בין "סיפוח" הזחל"מ ללתקיפה שלא עפ"י התוכנית הוא עקיף וההשואה לא תורמת להבנת הקרב.
    (הקשר העקיף שאולי אפשר לעשות הוא של צבא לא מספיק מקצועי)
    מהמקום המיועד לעליה מזרחה, גדוד 12 המשיך צפונה ונכנס לשטח השמדה, זאת עובדה.
    כיון שהמג"ד שהחליט על כך והקצינים שאולי שותפו בהחלטה נהרגו, אין לנו יכולת לדעת מה היו שיקוליו ומדוע החליט כך.
    אנחנו יודעים בודאות גבוה שמקום העליה עפ"י התוכנית זוהה והגדוד עצר שם. בנוסף מחלקת הטנקים המובילה התחילה, עפ"י התוכנית, לטפס מזרחה.
    לכן ניתן רק לשער מדוע החליט המג"ד לא לעלות עפ"י התוכנית במקום (עין אדיסה).
    1. סירוב מ"פ הטנקים לעלות עם יתר הטנקים
    2. לחץ של המח"ט לתנועה מהירה
    3.אי הדגשה בפקודה שאין לנוע צפונה משם
    4. הרצון למנוע פגיעה בכלים שכבר החלו להיפגע
    5. ההערכה שתל פאחר אינו מהווה "אגוז קשה" לעומת תל עזזיאת

    לכן אינני רואה מה אפשר ללמוד באופן ישיר, מ"סיפוח" זחל"מ הנ"מ בהקשר של אי ביצוע התוכנית המקורית.

    • "אנחנו יודעים בודאות גבוה שמקום העליה עפ"י התוכנית זוהה והגדוד עצר שם."

      לי ברור בוודאות שלא כך. יש שרטוט שקדם למלחמה על המקום שיועד לעלייה. במקום המתוכנן יש בהחלט אפשרות לעלות, בעוד ועל המקום בו נעצרו יש לא מעט עדויות האומרות כי טנק וזחל"ם לא הצליחו לעלות. משמע, לא נעצרו במקום המתוכנן.

      הטנקים שכן עלו (למטרת רתק) עשו זאת במקום אחר (דרומית מעט למקום העצירה).

      במשך כל הזמן הזה, מתל-פאחר לא ירו על הכוח (גם לא אח"כ, כשהכוח התקדם צפונה והגיע עד למרגלות התל הדרומי). עובדה זו יכלה להטעות לחשוב שתל-פאחר נטוש.

      שלוש שנים אחרי המלחמה התפרסם שמפקד המוצב הסורי הורה לאנשיו לנצור את אישם עד שהכוח יגיע לגדרות ויתפס בשטח-הריגה (לא נמסר מקורה של הידיעה, ויתכן והיא ע"פ חקירת השבויים הסורים).

      • אני מסכים עם שמואל'ק. יש שרטוט. יש שטח עביר. עובדה שטנקים עלו. למצער לא היה כל קושי לעלות רגלית לנקודת ההיערכות המתוכננת. כן הגיעו לנקודה, לא הגיעו לנקודה, אלה כיום פלפולים שאין בהם כדי לסתור את העובדה הקשה, שבסוף מצאת עצמך עולה מול עמדת הנ"ט. כנראה שבדרכו לקרב, נתמלאו בגדוד 12 דברי המשוררת:
        "גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת – דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל."

  8. כתבת:
    "לי ברור בוודאות שלא כך."
    1. ברור לך בוודאות פחותה מזו שלי עפ"י ההסבר שלהלן.
    2. בשעתו ניהלת איתי דיון ארוך באפשרות שבה דווקא אני העלתי את ההשערה שהמג"ד כלל לא עצר ליד עין א'דיסה ושיכנעת אותי שההשערה לא סבירה או אפילו נכונה, ואכן לא פרסמתי אותה ברבים.

    "לי ברור בוודאות שלא כך. יש שרטוט שקדם למלחמה על המקום שיועד לעלייה. במקום המתוכנן יש בהחלט אפשרות לעלות, בעוד ועל המקום בו נעצרו יש לא מעט עדויות האומרות כי טנק וזחל"ם לא הצליחו לעלות. משמע, לא נעצרו במקום המתוכנן."
    יש יותר משרטוט אחד והם שונים זה מזה בפרטים.
    האחד מראה על מקום מדרום לעין א'דיסה והשני מצפון.
    בשני המקרים המרחק לא גדול (מצפון לשלוחת עין א'דיסה או מדרומה) וכפי שהעיד קמ"ן החטיבה, אורי שמחוני, לא היה מקום מסוים כמו שביל אלא הכוונה היתה שהמוביל (סגל ואו המג"ד) יבחרו מקום נוח.
    המקום המדויק ממנו עלה טנק ברוש ואיתו סגל כלל לא ברור לי למרות שהייתי במקום עם ברוש שלוש פעמים. המקום עליו הצביע בפעם האחרונה ממש מערבית לעין א'דיסה, הוא מקום בלתי עביר.
    הכוונה שלי שעצרו באיזור עין א'דיסה (בקטע שאורכו מהמקום הדרומי ועד לצפוני)בתוך האיזור שאורכו 500 מטר.

    "במשך כל הזמן הזה, מתל-פאחר לא ירו על הכוח (גם לא אח"כ, כשהכוח התקדם צפונה והגיע עד למרגלות התל הדרומי). עובדה זו יכלה להטעות לחשוב שתל-פאחר נטוש."
    כלומר אתה מחזק את אפשרות (5) שהזכרתי לעיל.

    "שלוש שנים אחרי המלחמה התפרסם שמפקד המוצב הסורי הורה לאנשיו לנצור את אישם עד שהכוח יגיע לגדרות ויתפס בשטח-הריגה (לא נמסר מקורה של הידיעה, ויתכן והיא ע"פ חקירת השבויים הסורים)."
    אני מסכים שבאף עדות לא הוזכר שבשעה שראש הגדוד היה ליד עין א'דיסה נורתה עליו אש מתל פאחר. יש להוסיף לכך שאפשרות זאת גם מוגבלת ע"י תבליט השטח שלא מאפשר למוצב הצפוני קו ראיה לעין א'דיסה.
    אני מסכים גם שסביר שהאויב נצר את האש מתל פאחר גם אח"כ.
    לעומת זה הטנקים שהיו כפי הנראה בחרבת סודה החלו בירי כבר שראש הכוח היה בעין א'דיסה ולפחות הזחל"ם של שמיל, דרימר ושלי נפגעו.
    אשר לסיפור של מפקד המוצב, הוא התפרסם בספרו של המאירי שיתכן שהיה לו מקור בחקרירת השבויים ובאותה מידה יתכן שהומצא.
    אמינותו של המאירי מוטלת בספק כי לדוגמה מה שהביא מפיו של קמב"ץ הגדוד מוכחש בתוקף ע"י העד עצמו.

    • שבוע טוב.

      להלן התייחסותי, שחילקתיה לשמונה פרקים:

      א] כתבת: "2. בשעתו ניהלת איתי דיון ארוך באפשרות שבה דווקא אני העלתי את ההשערה שהמג"ד כלל לא עצר ליד עין א'דיסה ושיכנעת אותי שההשערה לא סבירה או אפילו נכונה, ואכן לא פרסמתי אותה ברבים." – – – זה נכון, אך לא מדוייק, כדלהלן:

      גם עתה ברור לי שמדובר על עצירה באזור עין א-דיסה, אך השאלה היא, היכן *בדיוק* באזור הזה. את עיקרי הדברים, כפי הנראה לי על פי מכלול העדויות, כבר כתבתי גם בבלוג בלא מעט תגובות, ואכתוב שוב בקצרה: הטנקים שעלו לרתק עשו זאת סמוך מצד צפון לכפר עין א-דיסה. הנווט סגל המשיך עד ואדי אל-קיבלי, שם נעשה נסיון העלייה הכושל. המקום המתוכנן לעלייה היה מעט צפונה משם. וכל זה, כאמור, באזור עין א-דיסה (ולא למרגלות התל הדרומי).

      אגב, על השערתך (זו שהזכרת כעת בתגובתך) התכתבנו אמנם באימייל, אך קודם לכן גם בהרבה תגובות בבלוג הזה (כלומר, ההשערה ופירכתה פורסמו גם ברבים).

      ב] על שכתבתי: "יש שרטוט שקדם למלחמה על המקום שיועד לעלייה." – הגבת: "יש יותר משרטוט אחד והם שונים זה מזה בפרטים. האחד מראה על מקום מדרום לעין א'דיסה והשני מצפון." – – – אך מה אעשה ואינני מכיר אלא שרטוט אחד שקדם למלחמה, המראה על מקום שנמצא צפונית מעט לוואדי אל-קיבלי שמצפון לעין א-דיסה.

      אמנם, החודש היה מי שהודיע (באחת התגובות בבלוג) על קיומו של "התשריט שבבית התותחן נראה אוטנטי כמרשם המצורף לפקודה"; "הוא נראה כחלק ממסמכי העבודה", אך מאחר ועד היום לא פורסם התשריט הזה, לכן איני יכול להתייחס אליו.

      ג] כתבת: "וכפי שהעיד קמ"ן החטיבה, אורי שמחוני, לא היה מקום מסוים כמו שביל אלא הכוונה היתה שהמוביל (סגל ואו המג"ד) יבחרו מקום נוח" – – – אוקיי, כך הוא העיד. אך בעיניי, העדפת שרטוט ברור ומדוייק שברור שהוא מלפני המלחמה, על פני עדות מאוחרת, של כמה עשרות שנים, היא בגדר דבר שאיני מוצא לנכון להתלבט בו.

      ד] "המקום המדויק ממנו עלה טנק ברוש ואיתו סגל כלל לא ברור לי למרות שהייתי במקום עם ברוש שלוש פעמים. המקום עליו הצביע בפעם האחרונה ממש מערבית לעין א'דיסה, הוא מקום בלתי עביר."

      בדברי דלעיל (על עלייה סמוך מצד צפון לכפר עין א-דיסה) אני סומך על שסופר בתחקיר של ריינר, זמן קצר אחרי המלחמה. ושוב, אין לי לבטים לגבי העדפת העדות הקרובה. בנוסף לזה, גם העדות (המאוחרת) של עודד גולן ("עברנו על יד הכפר והתמקמנו ליד טראסות"; "עלינו מעל המעיין") מתאימה לזה.

      ולגבי הסיפא שכתבת שמערבית לכפר "הוא מקום בלתי עביר", כמדומני שהוא דיבר רק על תחילת העלייה משם, כך שלנסיעה באלכסון, בכיוון צפון-מזרח, המקום כן עביר.

      ה] על כותבי: "במשך כל הזמן הזה, מתל-פאחר לא ירו על הכוח (גם לא אח"כ, כשהכוח התקדם צפונה והגיע עד למרגלות התל הדרומי). עובדה זו יכלה להטעות לחשוב שתל-פאחר נטוש.– " הגבת: "כלומר אתה מחזק את אפשרות (5) שהזכרתי לעיל" – – – וגם זה לא מדוייק:

      באפשרות שלך כתבת: "5. ההערכה שתל פאחר אינו מהווה "אגוז קשה" לעומת תל עזזיאת", אך ברור שמוצב נטוש – שבנסיעה בדרך אליו (ואחר כך בעמידה למרגלותיו, כפי שעמד הכוח בהמשך, כשהגיעו לפיתול בוואדי אל-חאצין) אף אחד לא יורה על הכוח – הוא פחות מ"אגוז רך" (אולי רק "קליפה", אם נזקקנו להשאלה מעולם האגוזים) ואין צורך להשוואה לתל-עזזיאת.

      אך אם הזכרת את תל-עזזיאת, אכן, בעבר כתבתי גם על היתכנות לומר שהרצון להזדרז (לכבוש את בורג'-בביל וחירבת סודה) קשור היה גם ברצון מוסתר בקשר לתל-עזזיאת. כעת אניח לזה.

      ו] כתבת: "אני מסכים שבאף עדות לא הוזכר שבשעה שראש הגדוד היה ליד עין א'דיסה נורתה עליו אש מתל פאחר." – – – ואוסיף על כך: לא מדובר רק על דרך השלילה ("לא הוזכר"), אלא, יש גם עדות מפורשת על כך שמכיוון שמתל-פאחר לא נורתה אש לכן חשבו (אלה שהיו באזור ההוא, ומהם שגם דיברו על כך) שהמוצב נטוש.

      עוד כתבת: "יש להוסיף לכך שאפשרות זאת גם מוגבלת ע"י תבליט השטח שלא מאפשר למוצב הצפוני קו ראיה לעין א'דיסה." – – – ועל כך אעיר: בחלק מהדרך, דרומית לעין א-דיסה, יש כן קו-ראייה וירי מתל-פאחר (ולדוגמה: המקום בו נפגע הזחל"ם עם ארבעת ההרוגים) ובכל זאת לא ירו מתל-פאחר על הכוח שהגיע בדרך זו. כלומר, כאשר המג"ד קיבל החלטה להמשיך צפונה, היה זה אחרי שהיה ברור לו שמתל-פאחר לא יורים על הגדוד שלו.

      ולכותבך: "לעומת זה הטנקים שהיו כפי הנראה בחרבת סודה החלו בירי כבר שראש הכוח היה בעין א'דיסה" – – – עדיין לא ברור לי בוודאות שהירי הזה היה *לפני* שהמג"ד קיבל את החלטתו, כלומר, שהפגיעה בזחל"מים שמאחור הייתה ידועה לו.

      ז] אינני מזדרז להטיל ספק באמינות מחבר הספר ולייחס לו המצאות. היו כאלה (לדוגמה: הודעת המג"ד על שינוי התוכנית, שמובאת בספר אך אין לה זכר ביומני הקשר), אך אולי מישהו אחר המציא ומסר לו? אגב, דיברנו פעם על הצורך לחפש בארכיון שבצפת. אולי שלמה ירים את הכפפה.

      לאידך, מה לעשות, אך העדות על מעשיו של מ"פ הטנקים (שבחרת בה כאפשרות מס' 1) היא שנראית לי מפוקפקת, ואולי כרוכה גם בתעתועי הזכרון עם השנים, שנתנו אותותיהם גם בפרטים נוספים באותה עדות. וקיצרתי.

      ח] לאור כל הנ"ל, אטיל ספק ברמת הוודאות עליה כתבת בסעיף 1 שלך.

  9. לבני ושמואל"ק,

    מה שהביא אותי להגיב על דבריו של חושי היה המשפט:
    "ואח"כ שואלים מדוע גדוד 12 התקיף ממערב למזרח? אתם יודעים למה? כי זו הייתה המסורת!" והוא מקשר זאת לתפעול הלקוי של זחל"ם הנ"מ.
    תגובתכם נוגעת לענין הזיהוי המדוייק של מקום העליה המתוכנן, אם היה כזה.
    כלומר, הסיבה לדעתכם שהגדוד נכנס לשטח ההשמדה מתחת לתל פאחר נובעת מאי מציאת המקום המדוייק.
    אני מרשה לעצמי לא להסכים אתכם כי,
    1. אתם לא הייתם ליד המג"ד כשהחליט להמשיך צפונה, ולא משנה היכן עצר או אפילו אם לא עצר כלל.
    2. גם קרינסקי וסגל שאולי ידעו מדוע החליט כך אינם איתנו.
    3. לאור שני הסעיפים הנ"ל, נשארנו עם השערות בלבד.

    הנושא של מקום העליה המתוכנן נידון כאן ובתכתובות אימייל לעייפה ולא נראה לי שיש לי מה לחדש בענין ונראה לי שגם לא לכם.

    הויכוח איתכם כביכול מצדיק את תגובתו של חושי שיש קשר ישיר בין תפעול זחל"ם הנ"מ להמשך התנועה צפונה מעין אדיסה.
    כך לפחות יחשוב הקורא הממוצע.
    אולי היה עדיף שלא אגיב לחושי כי לטענה של חושי אני יכול להסכים במובן שחוסר מקצועיות הביא גם לתפעול הלקוי של הזחל"ם וגם להמשך התנועה צפונה.
    הטיעון שלכם שאתם יודעים בוודאות היכן היה מקום העליה המתוכנן ושאתם גם יודעים שלא שם עצרו ובעיקר שזו הסיבה להחלטה השגויה להמשיך צפונה היא בלשון המעטה "לא וודאית כלל". (על מה שאני כתבתי "בוודאות גבוה" ענה שמואל"ק "לי ברור בוודאות שלא כך" כלומר אין לו ספקות כלל והכל שריר ובריר וקיים.

    יש לי חשש שבכך נגרם נזק להבנת קרב תל פאחר ע"י הציבור.

    ידע כל קורא שאין ודאות בענין שינוי התוכנית ע"י המג"ד אלא רק השערות.

    • דני, באמת חבל להתווכח. נראה שאת השיקולים והנימוקים לאשורם נוכל לדעת רק לאחר תחיית המתים. מה שנותר שריר וקיים ואינו שנוי במחלוקת הן שתי עובדות: היה תכנון מסויים; הביצוע היה שונה.

    • דני,

      על דבריך: "הסיבה לדעתכם שהגדוד נכנס לשטח ההשמדה מתחת לתל פאחר נובעת מאי מציאת המקום המדוייק. אני מרשה לעצמי לא להסכים אתכם כי, 1. אתם לא הייתם ליד המג"ד כשהחליט להמשיך צפונה, ולא משנה היכן עצר או אפילו אם לא עצר כלל" – – – תגובתי:

      ברור שאני לא הייתי, אך קראתי עדויות של אנשים שכן היו. הם סיפרו שנעשה נסיון של טנק וזחל"ם לעלות, והנסיון כשל. בנוסף לזה, ראיתי שרטוט (מלפני המלחמה) של המקום שנועד לעלייה, והוא אינו מתאים למקום שלפי העדויות נעשה בו הנסיון שכשל.

      לאידך, אכן, אתה אינך מחוייב להסכים לממצאים הללו, וזכותך להעדיף עליהם עדות (מאוחרת, שהינה עדות יחיד שאין לה סימוכין בעדויות נוספות והיא רחוקה מלהיות מושלמת) על מ"פ הטנקים שהוא אשם בכל (ואזכיר שגם הוא לא בין החיים ואינו יכול להגיב). ובכל זאת, כשאתה מציב את הדברים כאפשרות ראשונה, מבלי לציין באיזה סוג של עדות מדובר, יש בזה, לעניות דעתי, טעם לפגם.

      אני בהחלט מעריך את דאגתך ל"קורא הממוצע" ומודה שאני פחות מודאג מכך. אך, אם להתחשב ב"קורא הממוצע", לדעתי לא יקרה אסון אם מפעם לפעם יהיה מי שיזכיר שההחלטה להמשיך צפונה הייתה הרת גורל, או כל מיני תזכורות נוספות מעין אלו.

      לדוגמה, ואעשה זאת בשורות הבאות: הרת גורל הייתה גם ההחלטה לשלוח את פלוגה ב', שלפי התוכנית נועדה להיות פלוגת העתודה, לעבר מוצב שכיבושו נועד להיות מאוחר יותר (מוצב בורג'-בביל, שהתגלה כנטוש…) במקום להורות לה לבצע את תפקידה, לעזור תיכף ומיד בכיבוש היעד העכשווי (תל-פאחר) וזאת על-ידי עלייה במסלול (שהיה ידוע למי שהורה לפלוגה ב' לפנות ליעד האחר!) שכבר נכבש על ידי חלק מפלוגה א', שנכתש על היעד ושווע נואשות לעזרה.

      עוד כתבת: "על מה שאני כתבתי "בוודאות גבוה[ה]" ענה שמואל'ק "לי ברור בוודאות שלא כך" כלומר אין לו ספקות כלל והכל שריר ובריר וקיים. יש לי חשש שבכך נגרם נזק להבנת קרב תל פאחר ע"י הציבור. ידע כל קורא שאין ודאות בענין שינוי התוכנית ע"י המג"ד אלא רק השערות." – – – ועל כך תגובתי:

      אינני מבין מדוע אינך חושש שיגרם "נזק להבנת קרב תל פאחר ע"י הציבור" מקביעת עובדה בנוסח *כוללני* של "*אנחנו יודעים* בוודאות גבוהה", ורק מקביעה נגדית (שבאה כתגובה להנ"ל), הנשענת על ממצאים (שכבר פורטו יותר מפעם אחת) ונוסחה בלשון יחיד: "*לי* ברור בוודאות שלא כך", אתה חושש?

      • "אני בהחלט מעריך את דאגתך ל"קורא הממוצע" ומודה שאני פחות מודאג מכך. אך, אם להתחשב ב"קורא הממוצע", לדעתי לא יקרה אסון אם מפעם לפעם יהיה מי שיזכיר שההחלטה להמשיך צפונה הייתה הרת גורל, או כל מיני תזכורות נוספות מעין אלו."

        הרי על זה אין חולק אז מה ראית לנכון להתוכח על דבר מוסכם?

        "לדוגמה, ואעשה זאת בשורות הבאות: הרת גורל הייתה גם ההחלטה לשלוח את פלוגה ב', שלפי התוכנית נועדה להיות פלוגת העתודה, לעבר מוצב שכיבושו נועד להיות מאוחר יותר (מוצב בורג'-בביל, שהתגלה כנטוש…) במקום להורות לה לבצע את תפקידה, לעזור תיכף ומיד בכיבוש היעד העכשווי (תל-פאחר) וזאת על-ידי עלייה במסלול (שהיה ידוע למי שהורה לפלוגה ב' לפנות ליעד האחר!) שכבר נכבש על ידי חלק מפלוגה א', שנכתש על היעד ושווע נואשות לעזרה."

        שוב אתה מעלה נושא אחר שאין לו קשר כסיבה להחלטת המג"ד לנוע צפונה. אם אתה רוצה להעלות את זה לדיון זה לגיטימי אבל לא רלונטי לנושא הדיון הנוכחי.

        "אינני מבין מדוע אינך חושש שיגרם "נזק להבנת קרב תל פאחר ע"י הציבור" מקביעת עובדה בנוסח *כוללני* של "*אנחנו יודעים* בוודאות גבוהה", ורק מקביעה נגדית (שבאה כתגובה להנ"ל), הנשענת על ממצאים (שכבר פורטו יותר מפעם אחת) ונוסחה בלשון יחיד: "*לי* ברור בוודאות שלא כך", אתה חושש?"

        הרי נזהרתי בדברי וכתבתי "בודאות גבוהה" שהמשמעותו שדרגת הסבירות היא פחותה ממאה אחוזים אבל גדולה מחמישים אחוזים.
        ואילו אתה כתבת "בוודאות שלא כך" כלומר מאה אחוז בטוח שמה שאת טוען נכון.

        טענתך היא בסך הכל הוספת השערה נוספת להשערות שמניתי האומרת שבגלל שהמג"ד לא זיהה את מקום העליה המדוייק (שספק אם היה כזה) וכיון שניסה לעלות במקום אחר ולא הצליח החליט להמשיך לנוע צפונה על תוואי ההטיה ובכך גזר את גורל הקרב.
        אין לי בעיה שנוסיף את זה לרשימת האפשרויות התאורטיות אבל אני מוחה אל הקביעה "בוודאות שלא כך" שלך.

        יצויין שההשערה בדבר טעות בזיהוי המקום רווחה בחטיבה ואח"כ בצה"ל וכפי שאני טוען אין לה ביסוס טוב יותר מיתר ההשערות.

        וּבְכָךְ סַגִּי

        • הנחת את דעתי. כעת ידעו הקוראים (הממוצעים, ואלו שלכאן או לכאן) שאין בינינו אלא ענין של סמנטיקה:

          לדעתך הביטוי "בוודאות גבוהה" משמעותו "שדרגת הסבירות היא פחותה ממאה אחוזים אבל גדולה מחמישים אחוזים", בעוד "בוודאות" סתם, ללא תוספת "גבוהה", משמעותה "מאה אחוז" – ואילו אני הבנתי באופן אחר את משמעות הביטויים הללו.

          מעבר לסמנטיקה, בדיון על סיכום העדויות על מה שהיה במקום העצירה, כבר התייחסתי יותר מפעם אחת לממצאים.

          סליחה שהעליתי "נושא אחר", "לא רלוונטי לנושא הדיון הנוכחי". חשבתי לתומי שדבריו של חושי: "כך לא מתנהל צבא. כך גם מתרחשים אסונות" – הם חלק מהדיון.

          ולדבריך: "טענתך היא בסך הכל הוספת השערה נוספת להשערות שמניתי … אין לי בעיה שנוסיף את זה לרשימת האפשרויות התאורטיות אבל אני מוחה על הקביעה "בוודאות שלא כך" שלך." – – – אזכיר:

          דבריי נסובו על המשפט *שקדם* לרשימת האפשרויות שלך, זה שאמר: "אנחנו יודעים בודאות גבוהה שמקום העליה עפ"י התוכנית זוהה והגדוד עצר שם" (ורק בהמשך כתבת: "לכן ניתן רק לשער מדוע החליט המג"ד לא לעלות"), שעל המשפט הזה הערתי, שלפי הממצאים הידועים לי, אין זה כך.

  10. מכיון שאיתור ציר ההגעה לכביש הנפט היה "צוואר הבקבוק" של המשימה
    לכאורה צריך היה בשלב התכנון להתייחס לאפשרות של תקלה בענין זה,
    ולהנחות כיצד לנהוג במצב כזה.
    לא כך ?!

    • ואכן, קמב"ץ הגדוד (שהוזכר באחת התגובות למעלה) סיפר בראיון איתו: "אחת האפשרויות בתוכנית היתה שאם הטנקים לא יעלו, שנרד מהזחל"מים ונעלה רגלית אל ציר הנפט."

        • בהחלט.
          אך אם הוא חושב שהיעד נטוש, משום שלא יורים ממנו, זה יכול לגרום לו לרצות למהר ולהתקדם צפונה, אל היעדים הבאים: בורג'-בביל, חירבת-סודה, וכו'.

          • חזרת שוב לטענה הזו?
            אתה מעלה דברים כאלה רק למען הפרובוקציה או שאם פעם העלת השערה אז אתה דבק בה גם אם הוכח (ברמת וודאות גבוה מאד) שאין רגלים להשערה שלך (ויש לי חשד שאתה יודע היטב שאין לזה ביסוס)?

            ליתר הקוראים:

            אני נאלץ לחזור על דברים שאולי ידועים לכם אבל למען מניעת הסרת האיום לשבש את סיפור קרב תל פאחר אפרט שוב.
            1. בהגיע המג"ד לצומת ה-AMX פנה מיד לכיוון מזרח לעבר תל פאחר הצפוני ולא מערבה לעבר בורג' בביל. מה שמוכיח שלטענה כאילו רצה המג"ד להגיע לבורג' בביל במקום לתל פאחר אין ביסוס.
            2. בורג' בביל נועד עפ"י התוכנית לכיבוש רק אחרי כיבוש תל פאחר. כאשר נקלע הגדוד "לגיא ההריגה" והמג"ד כבר לא היה בראש הכוח, החליט הקמב"ץ לשלוח את פלוגה ב' אל בורג' בביל כדי שלא תהיה תחת אש המוצב הצפוני של תל פאחר.
            3. חרבת סודה כלל לא היתה בין יעדי גדוד 12 אלא של גדוד 51 ואכן נתפסה ע"י כוח מגדוד 51 ונמצא שם טנק T-54 סורי נטוש.

            מהלכי הקרב תוארו כאן ברמת אמינות גבוהה ככל שניתן אחרי זמן כה ארוך ועם הקושי הגדול שהמג"ד, קרינסקי וסגל שיכלו להעיד על החלטות המג"ד ממקור ראשון, נהרגו בקרב.
            גם הספר "תל התעלות" הוא אמין ככל שניתן והקוראים יכולים לסמוך על הכתוב בו.
            היכן שלא היה ניתן לקבוע במסמרות שהיה כך או אחרת הועלו הגירסאות השונות, כפי שנמסרו ע"י משתתפי הקרב, זו ליד זו.

            הניחוש שהמג"ד מיהר להגיע ליעדים שמציין שמואל"ק במקום לבצע את משימתו ולכבוש את תל פאחר רק מבלבלים, וחוטאים בהדבקת האשמות ללא הצדקה. גם בלי האמירות הללו הקרב הזה היה טראומטי לכל משתתפיו ואין צורך להוסיף על כך.

            אני מקווה שהדיון כאן יחזור למסלול אחראי.

            • בתגובתי מסעיף (1) לעיל נשמטה העובדה (החשובה אף יותר מעובדת הפניה של המג"ד עצמו מזרחה בצומת ה-AMX) שהמג"ד נעצר מתחת לתל הדרומי והורה לפלוגה א' לתקוף את התל ממערב.
              כלומר המג"ד התכוון לתקוף את תל פאחר וכלל לא התכוון להמשיך לבורג' בביל בשלב הזה.

              אם רוצים באופן מלאכותי להוסיף השערה שליד עין א'דיסה חשב המג"ד למהר ולכבוש את בורג' בביל, חרבת סודה (ואפילו המהדרין הוסיפו להשערה הקלושה הזו את תל עזזיאת) במקום לבצע את משימתו שהיא כיבוש תל פאחר,הרי שאחזור על דברי שמואל"ק שגדול ממני "אינני פונה בזאת אל יתר הקוראים, משום שאין לי כל סיבה שלא להניח להם לסמוך על דברי הכותב לעיל. אדרבה, יסמכו ויערב להם."

  11. להלן מענה לתגובה שלמעלה (מהתאריך 24 ביולי 2017 בשעה 7:48). הדברים נכתבים כאן, שלא בסמיכות, משום שבמקומם כבר קצרה היריעה והופעת הטקסט בשורות צרות יש בה משום להקשות על הקריאה.

    אשתדל להשיב על הדברים בנימוס המירבי. לכן אסתפק בזאת בהתנצלות מראש מכל מי שציפה לתגובה רוויה סרקזם. באמת שהתאפקתי…

    ולעניין, לפי סדר הדברים, אף שללא חלוקה לפרקים:

    אכן, חזרתי לטענה שהועלתה כבר בעבר, זאת משום שאינני זוכר כלל כי "הוכח (ברמת וודאות גבוה[ה] מאד)" שאין לה רגליים. כלומר, הנני דוחה את ה"חשד" התולה בי כתיבה מתוך ידיעה שמדובר במשהו ללא ביסוס. בהחלט לא!

    אינני פונה בזאת אל יתר הקוראים, משום שאין לי כל סיבה שלא להניח להם לסמוך על דברי הכותב לעיל. אדרבה, יסמכו ויערב להם. את הדברים שאכתוב להלן הנני מפנה אל ההיסטוריונים העתידיים, שאיני רוצה להטעותם בשתיקה העלולה להתפרש כהסכמה. ובכן, זה המסלול ה'בלתי אחראי' שלי:

    על הנאמר לעיל (להלן ציטוט): "1. בהגיע המג"ד לצומת ה-AMX פנה מיד לכיוון מזרח לעבר תל פאחר הצפוני ולא מערבה לעבר בורג' בביל. מה שמוכיח שלטענה כאילו רצה המג"ד להגיע לבורג' בביל במקום לתל פאחר אין ביסוס."

    – תגובתי: מסכים עם העובדה המופיעה ברישא. ברם, חולק נחרצות על ה'הוכחה' הנלמדת ממנה:

    בדבריי התייחסתי ל החלטת המג"ד שניתנה במקום בו עצר הגדוד, בוואדי אל-קיבלי, מעט צפונה מהכפר עין א-דיסה. ציינתי שעד להגעת המג"ד לאותו מקום (וגם אח"כ, כשהגיע למרגלות התל הדרומי) לא נורתה עליו אש מתל-פאחר. לפיכך כתבתי: "עובדה זו יכלה להטעות לחשוב שתל-פאחר נטוש". דוק: נזהרתי שלא להפוך השערה לעובדה, לכן לא כתבתי "הטעתה", כי אם: "יכלה להטעות" [ואין בזה סתירה לכך שציינתי כעובדה כי "יש גם עדות מפורשת על כך שמכיוון שמתל-פאחר לא נורתה אש לכן חשבו (אלה שהיו באזור ההוא, ומהם שגם דיברו על כך) שהמוצב נטוש". יובהר: האמור על אלה שחשבו ודיברו כך, אינו נסוב על המג"ד, שלגביו אין ידיעה כזו, לא לחיוב ולא לשלילה].

    מאוחר יותר, כשהמשיך המג"ד עם ראש הכוח צפונה, הם נעצרו למשך זמן גם למרגלות התל הדרומי (וגם אז לא נורתה עליהם אש מהמוצב, לא מהדרומי ולא מהצפוני), ואז המשיכו צפונה. בשלב ההוא, כשהמשיכו צפונה, כבר היה ברור שתל-פאחר אינו מוצב נטוש. ולפיכך, העובדה כי "בהגיע המג"ד לצומת ה-AMX פנה מיד לכיוון מזרח לעבר תל פאחר הצפוני ולא מערבה לעבר בורג' בביל" אינה יכולה ללמד דבר על שיקוליו בעת שקיבל את ההחלטה – כאמור, בהיותו דרומית למוצב, בוואדי אל-קיבלי – להמשיך צפונה. זאת משום שצומת ה-AMX היא כבר בהמשך, מול מוצב תל-פאחר הצפוני, ואז כבר היה ברור שהמוצב אינו נטוש.

    את הדברים הללו כבר כתבתי בעבר בתגובות בבלוג זה (ראו לדוגמה: 6 ביוני 2016 בשעה 0:45), כמענה בדיוק על אותה טענה. מאחר והדברים הללו *לא* נסתרו, הרשיתי לעצמי לחזור עליהם שוב.

    הלאה. ציטוט: "2. בורג' בביל נועד עפ"י התוכנית לכיבוש רק אחרי כיבוש תל פאחר. כאשר נקלע הגדוד "לגיא ההריגה" והמג"ד כבר לא היה בראש הכוח, החליט הקמב"ץ לשלוח את פלוגה ב' אל בורג' בביל כדי שלא תהיה תחת אש המוצב הצפוני של תל פאחר".

    – תגובתי: שוב, מסכים עם העובדה המופיע ברישא, ומנצל את ההזדמנות לשוב ולהדגיש את האבסורד שבאותה החלטה הרת-גורל, לוותר על פלוגת העתודה שיועדה לכיבוש תל-פאחר:

    בראיון עם הקמב"ץ, בדצמבר 2013, הוא אמר: "שלחתי את סולוביץ' לטהר קודם כל את בורג' בביל עד שנדע מה קורה, וכך היה."

    מאוחר יותר, ספטמבר 2014, הוא סיפר: "וכשהגיעה פלוגה ב', הראשונים שהגיעו, הגיע סולוביץ', ואז אמרתי לו – סולוביץ', אני לא יודע איך מתנהלת פה המערכה, אבל כדי שלא יהיה פה פקק כי כל הזמן נפצעו פה אנשים מירי מהתל, תבצע את המבצע המשני שלך. המשימה המקורית שלו, להזכיר לכם, היתה קודם כל להיות כוח עתודה לצפוני ולדרומי, ורק אחרי זה לרדת ולקחת את בורג' בביל. אמרתי לו שמאחר ואין פה הוראות וכמו שהמצב כרגע, כדאי שתיקח את הצוות שלך ותבצעו את בורג' בביל. ואחרי זה תחבור אלינו בחזרה לתל פאחר".

    באותה הזדמנות הוא נשאל: "בשלב הזה בורג' בביל ירה עליכם?" – והשיב: "לא יודע", אך בהמשך הוסיף: "אני מאמין שבורג' בביל ירו עלינו כל זמן שלא תקפנו אותם ישירות. יכול להיות שגם הם יצרו חלק מהנפגעים, לא רק הירי מתל פאחר. וככה זה בוצע" [למי שרוצה לבדוק מה שווה האמונה הזו על ירי מבורג'-בביל, אמליץ לחפש בתגובות בבלוג דעת מביני-דבר על המרחק מבורג'-בביל והאפקטיוויות של ירי נק"ל משם].

    האמור בספטמבר 2014 נעתק (בשינויים קלים) בספר "תל התעלות" עמ' 86, בהשמטת האמור על ירי מבורג'-בביל. בנוסף לזה, שם בעמ' 116 נקבע שבהחלטה זו הושגו "שני יעדים: אבטחה מפני אש סורית אפשרית ממוצב בורג' בביל ושחרור לחץ התנועה שנוצר מתחת לתל פאחר" – אלא שבעניות-דעתי לא זכיתי להבין את שני היעדים הללו: מה זה "מפני אש סורית אפשרית"? ירו משם או לא? [וראו לעיל שהתשובה היא: לא!] ואם כבר לחשוש מפני אש "אפשרית", מה בדבר אש סורית "אפשרית" שיכולה לפגוע בהם מצפון?

    מעניין גם הביטוי "שחרור לחץ התנועה שנוצר מתחת לתל פאחר", הרי במסופר לעיל לחץ כזה טרם נוצר, שהרי (כפי שהועתק ב"תל התעלות" עמ' 86:) "פלוגה ב', הם הראשונים שהגיעו" (ומדובר רק על מניעה לעתיד: "כדי שלא יהיה פה פקק, כי כל הזמן נפצעו פה אנשים מירי מהתל"). ברם, הנכון הוא שפלוגה ב' לא הגיעה ראשונה, שהרי מקומה היה בסוף הטור, אחרי פלוגה ג' [וראו גם הערתי בתגובה 5 ביוני 2016 בשעה 20:20, על סדר הפלוגות והשינוי בהעתקה מרשימתו של אהרן מגד]. יתכן שכוונת המספר (כמועתק לעיל מהבלוג) באומרו: "וכשהגיעה פלוגה ב', הראשונים שהגיעו, הגיע סולוביץ'" – הייתה לומר שבפלוגה ב' גופא היו הראשונים אלה שהגיעו עם סולוביץ'.

    ואילו כאן (בציטוט דלעיל): "כדי שלא תהיה תחת אש המוצב הצפוני של תל פאחר". ולהסבר זה, הרי היה מקום לשלוח לשם גם את החלק הנוסף של פלוגה א' ואת פלוגה ג', וכי מדוע שהן כן יהיו תחת אש?

    וכל זאת בשעה שהקמב"ץ המדובר ידע בהחלט שבשטח מאחור – אליו הוא רץ קודם לכן בפקודת המג"ד, ואף היה שם בעצמו כשניתנה הוראת המג"ד לכוח [אלא שכעבור שנים פרח העניין מזכרונו, עד שהאשים את מ"פ א' בעלייה ליעד על דעת עצמו] – שמסלול החזרה אליו מוגן מהתל ע"י הטרשית, יש מסלול עלייה שבו עלה קודם לכן חלק מפלוגה א' (ביחד עם אלכס קרינסקי והמצטרפים אליו). אילו היה קורא נכון את השטח, היה רואה שעל המסלול ההוא כבר לא נורית אש, לא מהתל הדרומי ולא מהתל הצפוני – שכן מקורות הירי כבר שותקו ע"י הכוח העולה – והיה משכיל לשלוח לשם את פלוגת העתודה, תמורת להסיטה מהתוכנית "עד שנדע מה קורה".

    משפטי המפתח נמצאים במסופר בספטמבר 2014: "אני לא יודע איך מתנהלת פה המערכה"; "אמרתי לו שמאחר ואין פה הוראות", זאת בשעה שהמג"ד בהחלט כן נתן הוראה, לעלות ליעד חזיתית, ובהמשך אף המתין בעצמו (אחרי העיקוף שעשה סביב הגבעה הטרשית) באותו מסלול עלייה, להגעת כוח נוסף (שלא הגיע, רק קבוצה קטנה ביותר שבראשה דני).

    כבר הערתי על כך כמה פעמים, ולדוגמה (29 בספטמבר 2014 בשעה 23:39): "יש לציין כי בשלב זה הירי מהתל היה רק מצדו הצפוני, לעבר השטח הפתוח, צפונית לשטח המוגן ע"י הטרשית. כבר הוזכר בעבר שאילו פנה שאר הכוח בעקבות חלק מפלוגה א', דרך הגיאיון (לשם התקדם המג"ד בציפיה לשאר הכוח), סביר שהתל הצפוני נכבש בזמן קצר בהרבה, כך ששינוי זה בתפקיד העתודה היה איפוא קריטי" – אך איני זוכר שראיתי אם שינוי קריטי זה בא זיכרו בספר "תל התעלות".

    הלאה. ציטוט: "3. חרבת סודה כלל לא היתה בין יעדי גדוד 12 אלא של גדוד 51".

    תגובתי: המשפט שבציטוט בא בתגובה לדברים שכתבתי על מג"ד 12: "אך אם הוא חושב שהיעד נטוש, משום שלא יורים ממנו, זה יכול לגרום לו לרצות למהר ולהתקדם צפונה, אל היעדים הבאים: בורג'-בביל, חירבת-סודה, וכו'". כפי שניתן לראות, לא כתבתי שהיעדים שהוזכרו הם יעדי גדוד 12, כי אם: "היעדים הבאים". בורג'-בביל אכן היה בין יעדי גדוד 12, ובאשר לחירבת-סודה, גם אם נאמר שהיה ברור מראש ובאופן שאין בו כל ספק, שהיא מיעדי גדוד 51, עדיין איני מוציא מכלל אפשרות שבזמן שגדוד 51 יתעסק בכיבוש תל-עזזיאת (יעדו העיקרי), גדוד 12 יקדים ויכבוש את חירבת-סודה הסמוכה.

    האם צעד כזה הוא מופרך? – הבה נראה מה סיפר לנו הבלוג בקשר לחירבת-סודה,

    – אך קודם לכן אציין לדברים שכתבתי בתגובה לפני למעלה משנה (6 ביוני 2016 בשעה 0:45): "ייתכן והמג"ד מיהר לתפוס את חירבת-סודה, מוצב שממנו ירו עליהם, ולכתחילה סוכם שהגדוד שיסיים ראשון יכבוש אותו, וכן את בורג' בביל, מוצב שמלכתחילה יועד לו". וראו שם, שמי שעל דבריו הגבתי אינו מסתייג מהעובדה שציינתי במשפט "ולכתחילה סוכם שהגדוד שיסיים ראשון יכבוש" את חירבת-סודה. הכיצד?

    פשוט מאד: במרץ 2015 התפרסם בבלוג תחקיר משנת 68', בו סיפר מ"פ הטנקים זאב נמיר, ואני מצטט:

    "תוכניתו של מוסא היתה: גדוד 12 + תשעה טנקים מפלוגה ז' … יתקוף את תל פאחר באיגוף ימני בסיוע טנקים … לאחר גמר כיבוש ינוע בחיפוי מחלקת טנקים מהתל ובסיוע המחלקה השנייה – לבורג' בביל. לאחר כיבוש ינוע או על תוואי ההטיה או על דרך הפטרולים לכיוון חירבת סודה, יכבוש את החירבה, משם למשטרת בניאס, משם למוצב הבניאס. השלב אחרי תל פאחר יבוצע על-ידי 12 או 51, או במשותף, הכל לפי מי שיכבוש קודם". בהמשך הוא מספר על תפקיד מחלקות הטנקים שצורפו לגדוד 12, ואומר: "בגמר כיבוש: מחלקה 2 נשארת בתל פאחר ומסייעת משם לעבר בורג' בביל וחירבת סודה" [דברים אלו מתאימים לדברים שסיפר (ביוני 2014) עזרא ברוש, מ"מ המחלקה המובילה מפלוגת הטנקים שתחת פיקוד גדוד 12: "ידעתי שאני מוביל עד לקראת חירבת סודה ורמת הבניאס"].

    – ואף הפעם, איני זוכר האם בספר "תל התעלות" בא זיכרו של האמור כאן אודות "השלב אחרי תל פאחר יבוצע על-ידי 12 או 51, או במשותף, הכל לפי מי שיכבוש קודם".

    אני מודע היטב לעובדה שהזכרת האפשרות שהמג"ד טעה וחשב שהיעד ריק, מקוממת. וכי מג"ד בצה"ל יכול לטעות?..

    ומה גם אם מתווספת לכך האמירה, ששלוש שנים אחרי הקרב התפרסם, בספר, שהיה זה מפקד המוצב הסורי שהורה לאנשיו לנצור את אישם עד שהכוח יגיע לגדרות ויתפס בשטח-הריגה. שהרי זה מקומם ביותר: האם מפקד סורי הצליח להטעות מפקד הישראלי? הנשמע כזאת?..

    ומהתקוממות זו הרי הדרך קצרה לומר כי אמינותו של מי שפירסם את הדברים "מוטלת בספק", וכי יתכן שהפרט הזה "הומצא" (על אף שגם "יתכן שהיה לו מקור בחקירת השבויים")!

    איי, עומדת מולנו השאלה מדוע מג"ד גולני לא ביצע את התוכנית שהוחלט עליה? ובכן, הבה נבחר כאפשרות ראשונה להאשים מישהו שכבר אינו בין-החיים ואינו יכול להשיב: "סירוב מ"פ הטנקים לעלות עם יתר הטנקים"… (וכבר כתבתי לעיל שמדובר בעדות יחיד שיש בהחלט מקום לפקפק בטיבה).

    אלא שגם שאפשרות זו אינה מספקת למג"ד גולני מוצא מכובד: וכי לא יכל להתמודד מול המ"פ הסרבן? והרי דיווח קצר בקשר למח"ט, שבסמוך לו קצין סיוע של השריון, יכול לפתור את הבעיה!

    כך או כך, יצויין איפוא לשבח הספר "תל התעלות", שהושמטה ממנו כליל אשמת סירוב הפקודה הזו.

    הערה: התאכזבתי כשלא מצאתי בספר את צילום הפוטוסטט מארכיון צה"ל שעליו שורטט בדייקנות, עוד לפני המלחמה, המקום שנועד לעליית הכוח, בצירוף הדגשת החשיבות שבמסמך זה, בהקשר להודעת מג"ד גולני המועתקת באחד משני יומני הקשר: "בעין אדיסה לא מצא מאום" [=זו התעתיק המדוייק של הנרשם ביומן] – הודעה אשר הובאה בספר בעמ' 33, כאשר בסמוך לה התבארה משמעותה בין סוגריים: "שלא מצא בעין א-דייסה את הדרך המקשרת בין תוואי ההטיה לדרך הנפט" (חבל רק שמשפט מכריע זה – שעל משמעותו וחשיבותו הערתי בתגובה מהתאריך 5 ביוני 2016 בשעה 22:38 – לא מופיע בפרק העוסק בסוגיה, בעמ' 161 ואילך. אגב, האמור שם בעמ' 162, בלשון רבים: "ניסו הטנקים לעלות בציר, אך ללא הצלחה"; "כמה מן הטנקים מתקשים בעלייה", לא ברור לי מקורו. בעדויות שאני זוכר סופר על נסיון של טנק וזחל"ם, לא טנקים).

    הערה: בתגובתי זו התייחסתי לנמצא בספר "תל התעלות" הנכבד – שהוזכר בדברי הכותב לעיל – רק לאותם דברים שנתקלתי בהם ברפרוף מהיר, זאת משום שהיה כבד עליי לעבור עליו בעיון ולחפש בין דפיו ציטטות נוספות שאפשר וששייכות לאמור בנידון זה. אם מישהו יתנדב לציין כאן בתגובה ציטטות נוספות בצירוף ציוני העמ', אשתדל לעיין בדברים ולראות אם יש לי על מה להגיב. תודה.

    זהו לבינתיים, וכעת הדיון יכול לחזור למסלול אחראי…

    • המשך:

      מתגובתי האחרונה אמנם *לא* נשמטה העובדה החשובה המספרת כי "כשהמשיך המג"ד עם ראש הכוח צפונה, הם נעצרו למשך זמן גם למרגלות התל הדרומי", וכן: "זאת בשעה שהמג"ד בהחלט כן נתן הוראה, לעלות ליעד חזיתית". אך גם בכך אין, כפי שכתבתי, בכדי ללמד דבר על שיקוליו בעת שקיבל את ההחלטה – כאמור, בהיותו דרומית למוצב, בוואדי אל-קיבלי – להמשיך צפונה. הסבר:

      מעולם לא עלה על דעתי לומר שמאחר ומוצב תל-פאחר נראה היה כנטוש, שהרי לא ירו ממנו, חשב המג"ד להתעלם ממנו לחלוטין, כאילו אינו קיים על המפה. הרי מדובר ביעד העיקרי של גדודו! כל האמור נסוב רק על כך שכאשר נכשל ניסיון העלייה במקום בו עצרו דרומית ליעד – מעט צפונית לעין א-דיסה – כאשר טנק וזחל"ם לא הצליחו לעלות במקום בו עצר ראש הגדוד, הרי שאז, גם אם לכתחילה דובר (כעדות הקמב"ץ) כי "אחת האפשרויות בתוכנית היתה שאם הטנקים לא יעלו, שנרד מהזחל"מים ונעלה רגלית אל ציר הנפט", הרי שאם המג"ד חשב שהיעד נטוש, זה יכל לגרום לו לרצות למהר ולהתקדם ישר צפונה, אל היעדים הבאים, מבלי להוריד את הגדוד מהזחל"מים ולצוות על החיילים לטפס רגלית למעלה, טיפוס שהיה ממלא את התוכנית לאגוף ולהגיע אל היעד מהצד הפחות מבוצר שלו. אם המוצב הנטוש, אין צורך להשקיע באיגוף שמטרתו הצלחה בפריצה ליעד. לכן, אם אין צורך מיוחד בהצלחה בפריצה שכזו, אפשר להמשיך צפונה. בהמשך נעצר הכוח ממש למרגלות התל הדרומי (ושוב, גם כאן לא יורים עליהם מהיעד), ואז מחליט המג"ד שהטנקים ממשיכים צפונה – לא נשארים במקום (באזור ואדי אל חאצין) כדי לתת רתק לכוח שיעלה חזיתית, מכיוון שאין בכך צורך – ורק פלוגה אחת נצטווית, בשליחות הקצין הנספח אלכס קרינסקי, ולפי הצעתו – לעלות חזיתית על היעד (כי כאמור, המג"ד אינו יכול להתעלם לחלוטין מהיעד העיקרי שלו) לבדוק מה קורה שם ולהפגין נוכחות של 'כבשנו' (או איך שלא נקרא לזה).

      לאידך, לומר שבהיותו דרומה, באזור עין א-דיסה, החליט המג"ד, מפני סיבה אחרת – לדוגמה: אפשרות מופרכת של כניעה לסירובו של מ"פ הטנקים הסרבן – לוותר על התוכנית המקורית, ותמורתה (וגם תמורת האפשרות, שמסופר שנידונה מראש, כנ"ל, שחיילי הגדוד שלו יעלו רגלית אל היעד) לבחור בשינוי טקטי של המשך נסיעה צפונה, תוך ידיעה ברורה שבכך הוא נכנס אל מסלול העובר מתחת לעמדות האש – שכולן מצויינות ורשומות על הפוטוסטט שבידו – שבצידו המערבי של היעד, על שני תיליו, הדרומי והצפוני, ואח"כ להמשיך ולעלות בדרך האוגפת מצפון, החשופה לעמדות האש בצדו הצפוני של התל הצפוני – וכנ"ל שעמדותיו מצויינות ורשומות לפניו – הצעה שכזו אינה מציגה את המג"ד כטקטיקן דגול.

      כל זאת, בצירוף העובדה שבעת קבלת ההחלטה לנוע צפונה – דהיינו: ויתור על התוכנית המקורית – משנה המג"ד עוד פרט חשוב בתוכנית המקורית, והוא, הרתק של מחלקת הטנקים שנועדה להיות "המסייעת והמפצחת ולכן עליה לנוע ולתפוס מקומות לחיפוי, ולכן היא הולכת בראש". המג"ד מוותר על הרתק הזה וע"פ ציוויו מחלקת הטנקים הזו יורדת מהמקום אליו עלתה לרתק וממשיכה איתו צפונה (כולל גם אחרי העצירה למרגלות התל הדרומי),

      – צעד שעליו מעיר, בצדק רב, מפקד המחלקה הזו, עזרא ברוש, להלן ציטוט מדבריו ביוני 2014: "דבר אחד אני לא מבין עד היום, למה מוסא קליין לא השאיר אותנו ברתק בעין א-דייסה במקום שאני שולט על כל התל, ומחליט להוריד אותנו ושנמשיך לנוע"?! [כשיהיה לי פנאי אעיין בספר "תל התעלות" כדי לחפש האם הערה זו של ברוש מצאה בו את מקומה בדיון על השינוי בתוכנית].

      כמו כן, ראוי לזכור את עדותו של דן שילון כפי שסופרה ב-2013: "נכנסתי לזחל"ם של מוסא, לחצתי לו יד והוא אמר לי – 'חבל שאתה לא תראה מלחמה כי אנחנו נוסעים לטיול. לחימה לא תהיה, הם כבר ברחו'." [העדות הזו הועתקה גם בעמ' 88 של הספר ה"אמין ככל שניתן והקוראים יכולים לסמוך על הכתוב בו." – ובעמ' 81 בו צויין כי עדות לבטחונו הרב של המג"ד אפשר למצוא גם בעובדה שצירף לזחל"ם שלו את קצין השלישות החטיבתי].

    • עוד מעדותו של העיתונאי שילון שהיה בזחל"ם עם המג"ד:

      "האווירה בזחל"ם היתה זחוחה, ומוצב תל פאחר כמו שהעריך מוסא קליין היה ריק מאדם, לכאורה. הוא לא השמיע קול".

      [=חבל שהמשפט הזה לא הועתק ב"תל התעלות" שם, עמ' 88].

      יצויין גם שבעבר היה מי שכתב שלפי זכרונו הוא ראיין את הקמב"ץ בביתו בראש פינה בשנת 1978, ולפי זכרונו של הכותב כך העיד בפניו הקמב"ץ על שהיה באזור עין א-דיסה: "אלכס קרינסקי … הציע כבר אז, בטרם נפגעו הכלים, לעלות על המוצב חזיתית כי לדעתו חלק מהסורים ברחו, עובדה, הם לא יורים עלינו".

      ועוד כתב המראיין, לפי הזכור לו בוודאות מהשיחה עם הקמב"ץ, שהקמב"ץ "הוא העלה את ההשערה שהייתה תחרות סמויה בין הגדודים 12 ו-51, ושלדעתו אז, ייתכן שזאת הסיבה, שאלכס העביר לורדי פקודה שקליין לא התכוון אליה – להסתער חזיתית מהמקום בו עצרו."

      ובתחרות סמויה הנ"ל אפשר למצוא ראיה עקיפה ו"קלושה" להוספת "המהדרין" על תל-עזזיאת…

  12. ציטוט מדבריך שמואל'ק :

    " כמו כן, ראוי לזכור את עדותו של דן שילון כפי שסופרה ב-2013: "נכנסתי לזחל"ם של מוסא, לחצתי לו יד והוא אמר לי – 'חבל שאתה לא תראה מלחמה כי אנחנו נוסעים לטיול. לחימה לא תהיה, הם כבר ברחו'."

    אני מבין שדן שילון נכנס לזחל"מ ושמע דברים אלו עוד לפני תחילת תנועה אל היעד ,

    א"כ דברים אלו לא נאמרו בהקשר של נצירת האש על ידי מפקד המוצב הסורי !

    למה שהמוצב יתחיל לירות כשעדיין אף אחד לא נע אליו ? על מי הוא יכוון ?

    כמו כן קשה לקבל " שאלכס העביר לורדי פקודה שקליין לא התכוון אליה ".

    יחד עם זאת דבריך מעוררים מחשבה.

    • "אני מבין שדן שילון נכנס לזחל"מ ושמע דברים אלו עוד לפני תחילת תנועה אל היעד, א"כ דברים אלו לא נאמרו בהקשר של נצירת האש על ידי מפקד המוצב הסורי!" – – – נכון. אבל, הקדמה זו מעידה על 'הרקע', ויכולה להסביר את זה 'שהקרקע הייתה מוכנה' לקבלת הנחה שיתכן והגיעה בהמשך, וכפי שסיפר שילון בהמשך (העתקתי לעיל גם את זה…): "האווירה בזחל"ם היתה זחוחה, ומוצב תל פאחר כמו שהעריך מוסא קליין היה ריק מאדם, לכאורה. הוא לא השמיע קול", וזה הרי כן נאמר בהקשר לנצירת האש של תל-פאחר.

      "למה שהמוצב יתחיל לירות כשעדיין אף אחד לא נע אליו? על מי הוא יכוון?" – – – איני בטוח שהבנתי את שאלתך. בכל אופן, אני דיברתי על השלב שבו הגדוד נע לעבר המוצב, וכן, בהמשך, כשראשו עמד למרגלותיו, ובכל זאת המוצב נצר-אש.

      "כמו כן קשה לקבל "שאלכס העביר לורדי פקודה שקליין לא התכוון אליה" – – – צודק. לא הבעתי הסכמה עם הדברים הללו, שצויינו רק כדעתו של הקמב"ץ. התייחסתי רק לאמירה על התחרות הסמויה בין שני הגדודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s