ניגשנו להליקופטר והמראנו

גיוס המילואים החל במוראל גבוה, נמשך בירידה דראסטית במצב הרוח לנוכח הציפייה הארוכה ולאחר מכן במשימות שבוטלו בזו אחר זו * רגע לפני סיום המלחמה החבר'ה מהצנחנים זכו בכל זאת באקשן קטן מול אויב סורי מתמוטט * רן חכים, מ"מ בחטיבה 80, מפרט ביומן מלחמה אישי את התלאות, התסכולים והשמחות שעבר עם חבריו, את הנחיתה מההליקופטר בבוטמיה והמסע המאושר חזרה הביתה דרך יריחו וירושלים

הביתה בשמחה רבה. החבר'ה מגדוד 98 באוטובוס בחזרה מהמלחמה בדרום הרמה הסורית [צילום: רן חכים]

אין לנו יותר מדי יומני מלחמה אישיים ומפורטים מהלחימה על הרמה הסורית. היחיד עד כה שיש לנו מאז ופורסם כאן הוא של זמיר כהן, חובש פלוגה א' בגדוד 12 מקרב תל פאחר – ראו כאן. לאחרונה התוודענו לרן חכים, מ"מ בגדוד המילואים של הצנחנים 98, שהשתתפה במסגרת חטיבה 80 בכיבוש דרום הרמה הסורית במלחמת ששת הימים, ואז התברר שגם הוא כתב, והרבה.
אומנם מרבית היומן עוסק בתקופת ההמתנה ובתחילת ימי המלחמה שבהם נע הגדוד של חכים בגזרה של פיקוד דרום ומרכז, אבל שני ימי הקרבות על הרמה הסורית מתוארים בפרוטרוט. והעיקר, זהו יומן אותנטי שהתנהל בפתקים יום אחרי יום, מרגע הגיוס ועד השחרור לאחר המלחמה, ששוכתב ונערך כשבועיים לאחר סיום הלחימה.
להלן יומנו של המ"מ סגן רן חכים (כותרות הביניים – באחריות הבלוג):

יום שלישי, 23.5.67: מתחילים לגייס

המצב מתוח. לעת עתה הכל נמשך כרגיל. מתכוננים למחנה ל"ג בעומר. לאחר התלבטויות ושיקולים אני מחליט לדחות את ההודעה האחרונה לחניכים ליום חמישי אחר הצהריים. מציק אי שקט פנימי. חלק גדול מהחבר'ה כבר מגויסים ואני "משחק" כאן.

ב-00:30 צלצול טלפון, קוראים לי למעלה. אורנה מצלצלת מן הבית ומודיעה שהתחילו לגייס צנחנים וכמובן דואגת. אני מרגיע ואומר כי בינתיים אין מקום לדאגה, מוסר ד"ש להורים וקופץ מיד לטלפון הציבורי הקרוב, להתקשר לגדוד להודיע כי אני נמצא בחולון ולא ברמת השופט.

בשעה 01:15 מודיעים לי מהגדוד שיבואו לקרוא לי. אני אורז את מעט החפצים האישיים הנמצאים עמי בקומונה ובאי שקט ברור הולך לישון. מי יודע מה יילד יום?

יום רביעי, 24.5.67: בשטח כינוס בפרדס ליד המחנה

הלילה עבר, בא הבוקר. התרמיל הארוז נשאר ליד המיטה ולי לא קראו. משהו לא בסדר, אולי ביטלו? בשלב זה אני ממשיך בכל כרגיל, מכין פעולה לקראת הערב. בעיצומן של ההכנות העניין קצת מציק לי ואני קופץ אל השכנים לשאול אם חיפשו אותי בטעות בלילה אצלם. ואמת, באחד הבתים השכנים מספרים לי כי בערך ב-03:00 לפנות בוקר באו ושאלו על אדם בלתי ידוע להם, צלצול שמי מזכיר להם משהו דומה. לא נותר לי אלא להפסיק הכל ולזוז מהר ככל האפשר אל מקום הכינוס.

מרבית החבר'ה כבר הגיעו והשתכנו בתוך אחד הפרדסים שליד המחנה. ההופעה היתה מלאה ואף יותר מזה. חסר היה ציוד והודיעו שהוא יגיע יותר מאוחר. ארגנתי את המחלקה והרגשנו כי הפעם הדבר אינו רגיל. בשעות הערב יצאנו למסע עם כל הציוד בפרדסים, החבר'ה סחבו לא רע, אך הכל רק התחלה. לילה ראשון.

יום חמישי, 25.5.67: במטווח ובערב הווי מאולתר

אנו ממשיכים להתארגן ולהתאמן, נכנסים לאט לאט למסלול אשר לאן יוביל איש אינו יודע. אחר הצהריים נוסעים למטווח. הכול ממש כמו בימים עברו, אך אין ברירה. הכל נעשה ביסודיות וברצינות. בשעת ערב מתאספת החטיבה לערב מאולתר. שמח, החבר'ה תורמים אף הם את חלקם. עם מוראל גבוה, שקטים ומוכנים, מחכים ליום נוסף.

יום שישי, 26.5.67: בדיחות, סיפורים ויין

המחלקה מתרגלת את עצמה. בעבר, לאחר כניסת השבת, כל אחד, לבו וראשו בבית, והוא עצמו בין שתי שורות. עפים הסיפורים והבדיחות, היין עובר מיד ליד, המוראל גבוה במיוחד.

שבת, 27.5.67: עומס על קו הטלפון ברמלה 

השבת איננה שבת. קמים ב-07:30. הזמן בכל זאת עובר, הערב חופשי. חרף כל האיסורים לצאת לרמלה, היא שורצת מחבר'ה הרצים למסור דרישת שלום. אנו בתוך חבורה מגוונת וגדולה המשתלטת על הטלפון של תנובה, והוא זוכה לתעסוקה רצופה של יותר משש שעות.

לאחר 23:00 בלילה אני מצליח לתפוס את אורנה. למחרת נאמר לי שאנשי תנובה דרשו כי יצלצלו רק באישור של קצין, וכמובן לא היה לדבר כל השפעה. כפי הנראה יופיע הדבר בחשבונות המשקים לחודש הבא, אך למי הדבר משנה.

יום ראשון, 28.5.67: מקלחת שדה ולהקת 'נכניס להם'

מתקבלת הוראת תזוזה, והמאהל הגדודי כולו זז 600 מטרים דרום-מערבית, ושוב מתמקם בתוך הפרדסים. אנחנו מנצלים את "התנאים" והולכים להתרחץ במקלחת השדה המיוחדת, שהותקנה בשטח בפרדס (משהו דומה לאוניית קיטור מן המאה הקודמת, אשר לעניות דעתי יותר מקררת את המים מאשר מחממת אותם). מצטלמים עירומים על רקע הירק, עליז!

קריאות וצעקות ממשטח הבידור מזעיקות את כולנו אליו. ושוב להקה צבאית שבתוכניתה בולט מעל הכל הפזמון "נכניס לכם", שזוכה להדרנים לא מעטים.

יום שני, 29.5.67: עוד הליכה על החולות

בוקר רגיל. מזג האוויר חם ואנו מזיעים כהוגן. אחר הצהריים מוקדש למנוחה, להתארגנות לקראת הליכה נוספת בחולות (העובדה כי אנו הולכים בחולות טומנת בחובה כנראה משימה אפשרית, שלפשרה לא הצלחנו עדיין לרדת). ההליכה אינה קלה וזאת חש כל אחד על בשרו. המשא מעיק. החול רך, אך סוחבים ובסופו של דבר מגיעים.

נוסעים, בבית דגן עוצרים. החבר'ה רעבים כזאבים ולמרות שהסטייק עדיין עולה 2.5 לירות, הדבר אינו מהווה מכשול וכולנו אוכלים, מגדילים אלו הקונים סטייק נוסף ולוקחים שלישי עימם אל המאהל. עייפים והפעם שבעים חוזרים הביתה לאחר יום נוסף, ומי יודע עוד כמה?

יום שלישי, 30.5.67: המח"ט מרגיע את קצרי הרוח

ב-06:00 השכמה, מסדר בוקר כרגיל. אני מעביר לחבר'ה סדנת משחקים, כשהבסיס לחלוקה הוא הרווקים מצד אחד והנשואים מצד שני. מתברר כי הרווקים רבים מן הנשואים, ולא נותר אלא להוסיף מספר מקרי גבול (ביניהם אני) אל הנשואים.

אחר הצהריים מתאספת החטיבה כולה לפגישה עם המח"ט דני מט. בדבריו המתונים מפקד החטיבה משתדל ומנסה למתן את התוססים וקצרי הרוח שבינינו. הדבר אינו פשוט, הסבלנות פוקעת מיום ליום. אי הידיעה מתי יסתיים הדבר היא הקשה ביותר.

יום רביעי, 31.5.67: זכיתי לביקור מפתיע

ב-05:00 השכמה. אנו מחדשים את ימינו כקדם ולאחר התעמלות בוקר קצרה חוזרים לישון. בערך בשעה 10:30 אני עומד מופתע בפני דבר שכלל לא ציפיתי לו: אורנה הופיעה כך סתם בלי להודיע, אבל בעיקר הופיעה.

סיגלנו לעצמנו משחק מסוים. יושבים היינו מול הדרך המובילה אל המאהל ומדי פעם כשהופיעה בחורה או נערה נבוכה ושואלת, היה קופץ אחד מאתנו ואומר 'זאת שלי!', ובהזדמנות זו מראה לה את הדרך אל בעלה או אל ידידה בין שורות העצים, רק שלאחר מספר פעמים שעשיתי זאת אף אני, איש לא האמין לי שאורנה באמת שלי. אך מכיוון שהיא באמת שלי, הודעתי לחבר'ה שאני חוזר בערך בעוד שעתיים ויצאנו לשוטט בפרדסים. מוצאים פינה שקטה ויחד שותקים, ובכך אולי צפון הכול, בגעגועים, הפחד, הרצון שהכל כבר ייגמר והאהבה. בימים אפורים אלה, בהם הבלתי ידוע רב מהידוע, טוב להיפגש כך ואולי כפליים מהרגיל קשה להיפרד.

חוזרים בשקט למאהל, ומולנו ברוב רעש צועדת הפלוגה כולה כמו סופה, כל אחד עם תרמילו. איני מבין במה העניין ולשאלתי עונה אחד: "יוצאים לחופש, אינך יודע?".

פתאום משהו צובט בפנים. איזו שמחה! איזו הפתעה! משהו שלא האמנת בו שהפך לפתע אפשרי והוא כולו שלך. הכנת עצמך לפרידה, והנה פתאום יחד לעוד 24 שעות. ממש חלום. תופסים תרמיל קטן, אי-אלו דברים לכביסה וכבר בורחים כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק – הביתה. בדרך לוקחים טרמפים. ואיך עוצרים! במקרים מסוימים צריכים היינו להתרחק משפת הכביש על מנת שלא יעצרו לנו. אכן ימים וזמנים חדשים.

יום חמישי, 1.6.67: יום מחלה

לאחר ליל תהפוכות ושינה לא שינה בא היום. 38 מעלות חום. הרופאים ממליצים להישאר בבית. אני אורז את מעט החפצים ונוסע חזרה. הגדוד כולו ירד דרומה לאיזור ניצנים.

לאחר ההתארגנות אני ניגש אל הרופא בחום שעלה ל38.6. הוא פוסק יום מנוחה. עם כל היתושים והברחשים, החול והלכלוך, אין הדבר כה פשוט, אך אני מבצע את פקודתו של הרופא ונח יום תמים.

יום שישי,2.6.67: ירידה במפלס הרוח

הרגשתי בבוקר יותר טובה. עד הצהריים אני נח, ובערב אנו מתכוננים לקבלת שבת שנייה מאז גיוסנו. מצב הרוח הפעם קצת פחות מרומם. הביקור בבית עודד מאוד, אך בסופו של דבר רק הגביר את הגעגועים אליו.

עולים אל החולות למעלה ויושבים מסביב למדורה, מציינים בהעברת בקבוקי היין ופריסת עוגות החופש שמחות של חיילי המחלקה. הבדיחות הפעם כמעט שאינן קולחות, השירים נוגים יותר. הציפייה וחוסר הסבלנות הפכו לחלק בלתי נפרד מכל אחד מאתנו.

שבת, 3.6.67: יום של ים

הגדוד כולו יורד לשפת הים. רחצה, תחרויות ספורט וסתם השתוללות. חלק מהחבר'ה מפגינים את יכולתם בתרגילי התעמלות קרקע, ומסתבר שיש חבר'ה שיודעים את המלאכה.

אני וחלק ניכר מהחבר'ה מנצלים את הפסקת הצהריים ומריצים מכתבים רבים לכיוונים ולמקומות שונים. מרגישים באוויר כי כל מכתב יכול בנסיבות הזמן להיהפך למילים שערכן יותר מאוחר לא יסולא בפז.

יום ראשון, 4.6.67: משהו מתבשל באוויר

אחר הצהריים אנו מתארגנים במאהל לקראת התרגיל הפלוגתי והצניחה, ובשעה מאוחרת יותר מודיעים לנו על ביטול. אנו חופשיים איש איש למחשבותיו ולהרהוריו.

משהו מתחיל להתבשל. מתחילים לדחוף לפלוגות רימונים ופק"לים מתוגברים לכל הכלים. מתחילה התרוצצות עניינית. עדיין לא ידוע דבר. הכוננות עלתה פעם נוספת, אנו חשים כי הפעם אין הדבר רגיל. הלב כבר איננו מסוגל לשאת יותר את המתיחות וחוסר המעשה. שוב מין לילה כזה מתוח. ישנים בין הכדורים לפצצות, ואין יודעים מה יביא עמו היום החדש.

יום שני, 5.6.67: המלחמה נפתחת, הפעולה בסיני מתבטלת

לאחר חלוקת המשימה בין הפלוגות, הוטל על פלוגתנו לכבוש את התעלה המערבית, כשהמחלקה שלי מהווה את כוח הטיהור הראשון. אנו מתחלקים לצוותי קרב קטנים ועצמאיים, אשר כל אחד מיועד למשימה מסוימת, אך יכול לשנות אותה בגמישות כל רגע.

לאחר הפקודה הקצרה ומספר הבהרות לשאלות מתפזרים החבר'ה לאריזה ולהכנות. לפתע נעלמו כל המיחושים ובעיות הרגליים, כולם נעשו נמרים. הכל נעשה במין קדחתנות מן הסוג שבדרך כלל איננו רגילים אליה בקרב אנשי המילואים.

אנו נעים לעבר מטה הגדוד בין עצי האקליפטוס, שם מתרכז הגדוד כולו וממתין בציפייה דרוכה. שידורי קול ישראל מבשרים מדי פעם על הפגזות יישובים ואזורי ספר, ואינם מוסרים דבר על פעילות חיל האוויר שלנו. במקביל, אנו שומעים את דברי הרהב של קול קהיר.

בשעת צהריים מרכז המג"ד אלישע את הגדוד ומוסר כי עד כה הושמדו כ-200 ממטוסי האויב, רובם על הקרקע, דבר הגורם תחושת יתר ביטחון ומעלה כמובן את המוראל. ממתינים דרוכים.

אחר הצהריים עולים על משאיות ונוסעים עם כל הציוד לבסיס. נוסעים לעבר ההאנגרים ומרחוק כבר נראים המטוסים. אנחנו יורדים בזריזות מן המכוניות ומוכנים לרוץ קדימה, אך משהו כנראה אינו כשורה, ממתינים וממתינים. לפי קצב זה לא נגיע לצניחה בשעת השי"ן.

יותר מאוחר ניחתת עלינו הבשורה: "הכל בטל ומבוטל!". גדוד השריון כבר כבש את היעד ואנו פשוט נותרנו חסרי תעסוקה. אין מילים לתאר את האכזבה. אולי ההרגשה הקשה ביותר לחבר'ה כמונו היא שאחרים לוחמים/עושים דברים ואנחנו יושבים חסרי מעשה. מרחוק שומעים את הפגזים הנופלים על תל אביב, ולנו פתאום נראה כי אנו הרחק בעורף.

הגדוד איבד את חיוניותו. הכל מבוצע באדישות, אך למרות זאת כל שינוי צופן בחובו אולי בכל זאת משהו, וזה מה שבכל זאת מחזיק את כולנו. שוב עולים אל המשאיות, הפעם לכיוון רמלה. אנו מקבלים דיווח על המצב בגזרות השונות. המוראל עולה, אך העובדה כי אנו איננו בתמונה מגבירה כמובן את הזעם. אומרים שנגמר היום הראשון למלחמה, אך לגבינו העסק עדיין לא התחיל.

יום שלישי, 6.6.7: בלטרון לכיוון רמאללה – רחובות נטושים וכמה שבויים

עברה כחצי שעה, בקושי הספקנו לעצום עין. מזעיקים אותנו באופן בהול לתזוזה. אנו נעים ונעצרים כשלפנינו שיירה עצומה. בערך בשעה 02:00 אנו שומעים ברדיו את שידור מפקד חיל האוויר, ובו פירוט אבידות האויב ואבידותינו. לאחר המתנה די ארוכה ניתנת הוראה לחזור. ההתמרמרות ואי הידיעה מרקיעות.

חוזרים ומתארגנים שוב לשינה. ב-03:30, לאחר שינה קצרה ורפה, מזעיקים אותנו אל הרכב והפעם שוב באותו כיוון, לעבר מובלעת לטרון. הפעם אין אנו נעצרים. עם אור ראשון אנו מתחילים לחצות את עמק איילון. מרחוק נראה מנזר השתקנים. לא ידענו בדיוק האם טוהרה המשטרה וסביבותיה.

גדוד 98 בתנועה אל לטרון בבוקר ה-6.6.67 על רקע בניין המשטרה (משמאל) ומנזר השתקנים

משאיות צה"ל חולפות מתחת למנזר השתקנים

התפלאנו כי אנו מתקדמים במשאיות ללא כל הגבלה, ויותר מאוחר נודע לנו כי כוחות שריון נעו וטיהרו את השטחים לפנינו. באיזור מנזר השתקנים נראתה קבוצת פליטים ראשונה, מניפה דגל לבן ומפנה את בתיה.

אנו ממשיכים ברכב לבית נובא. בדרך אנו יורדים מהמשאיות ובאחד המקומות מנהלות חלק מהפלוגות קרבות קצרים עם חוליות הקומנדו המצרי הפזורות בשטח. בקטע זה לא הגיעה הפלוגה לכל מגע אש. לכל איזור זה היסטוריה משלו. והפעם כמעט ללא קרב ובמשאיות, עושים היסטוריה חדשה. הכל מתנהל יותר מדי בקלות, כל הזמן נראה כי משהו כאן אינו בסדר.

אנו ממשיכים לנוע קדימה. עולים במעלה בית חורון בדרך היסטורית ידועה. היעדים המבוצרים משני צדי הכביש עזובים. ממש מפליא. עוברים בסיסים צבאיים ממש חדשים, בתוכם פזורים כלי רכב ממש חדשים. הדבר אינו מובן? כולם ברחו!!!

שבעה ק"מ דרום-מערבית מרמאללה נעצר הטור. אנו יורדים. בצומת מרוכז כוח השריון שנע לפנינו וכבש את הצומת לאחר קרב בו הושמדו כמה ג'יפי תול"ר ירדניים, שנראו בוערים בהגיענו אליהם, ובערך מחלקה מחיילי הליגיון. אנו מקבלים משימה לסרוק ולתפוס להגנה את הרכס מדרום. בדרך רואים אנו לראשונה חיילים שרופים והרוגים. חלק מהחיילים ניגשים לראות מקרוב. אצל כל אחד נצבט משהו בלב.

שרידי קרב בציר לטרון-רמאללה

פליטים ירדנים ראשונים עוזבים את איזור לטרון, 6.6.1967 [צילומים: רן חכים]

לא רחוק מן הג'יפ נראה קצין ירדני הרוג שוכב, כשבידו המקלע המחלקתי. כפי הנראה נלחם עד הרגע האחרון. תוך סריקה אנו תופסים כחמישה שבויים, בהם אחד פצוע. במקרה אחד נאלצתי לירות מספר יריות אזהרה. אנו מפנים את השבויים למרכז המתחם. מסתבר כי חלקם מבוגרים ובעלי משפחה, מספר אזרחים, ובהם זקן ונער שנקלעו לתוך השטח.

אני מחלק את החבר'ה לעמדות ההגנה. מרביתם קורסים מיד מהעייפות. החום רב ולמרות הכל צונחים וישנים. מפעם לפעם אנו עוברים ומודיעים שבכל גזרה יישארו אנשים ערים. הצמא והרעב מציקים מאוד. רק בשעות אחר הצהריים המוקדמות מגיעים מים, ויותר מאוחר קצת אוכל. כשהחגור על גופנו במצב של חוסר ידיעה בדיוק מתי נזוז, אנו מעבירים את הלילה. מנסים להירדם. עצמות הגוף כואבות כולן. קופאים מקור כשחלקנו נרדמים בישיבה. לילה לא לילה ושינה לא שינה.

יום רביעי, 7.6.67: ביזה במשטרת נבי סלאח

כואבים ורצוצים אנו מתעוררים (כאילו שישנו), וקצת יותר מאוחר מתחילים לנוע לכיוון רמאללה. הנסיעה היא כבטיול בתוך הארץ "הישנה". העיר עצמה עיר קיט יפה בחיצוניותה. מדי פעם אנו נתקלים במעבירי מים שפוצצו על ידי הירדנים בנסיגתם.

אנו קולטים מעל גלי האתר את הידיעה על כיבוש ירושלים העתיקה ושכם. ההתמרמרות הפנימית גוברת עוד יותר. מדרום לנו נלחמה החטיבה האחות לנו, ולפי ידיעות מקוטעות היו קרבותיה אכזריים מאוד. מצפון לנו, באיזורי שכם וג'נין נערכו קרבות קשים לא פחות, ואנחנו בתווך, סורקים כפר אחרי כפר כמעט ללא התנגדות. אותו מנגנון פנימי הדוחף אותנו לרצות להילחם, להיות בתוך האש, לתת את חלקנו שלנו, אינו נותן מנוח.

כשהרעב מחריף מתחילות לשלוח הפלוגות מספר חיילים לחפש קצת אוכל בתוך משטרת נבי סלאח שלידה חנינו. הם יוצאים חזרה עמוסים לעייפה בסיגריות ובדברי מתיקה. היה בכך אולי משום אות ומיד החלה נהירה רבתי לתוך המשטרה. שלל! רבים החלו לצאת עם דברים שונים ומשונים – דגלים, תמונות, מזכרות, סכינים, נשק ועוד. באוויר יכולתי להרגיש בריחו של השלל, בשיחה בין החיילים, בריצה הלוך וחזור, בדחיפות הדברים לתוך הכיסים והתרמילים, ומעל הכל בצעקות.

מיפקדת הגדוד עקבה כנראה גם היא אחרי המצב, ובשלב מאוחר יותר ניתנה הוראה לרכז את כל השלל ולשרוף אותו פשוטו כמשמעו. מרבית החבר'ה ביצעו את הדבר בלא מעט כאב לב. לא אפרט את רשימת הפריטים שהועלו על המוקד, אולם אוכל לומר שהיא הייתה מעניינת ומגוונת.

התגודדות של החבר'ה לאחר חבלה בכביש באיזור לטרון לכיוון רמאללה

בשעות אחר הצהריים אנו מתארגנים להמשיך בתנועה מערבה ומתעכבים בדרך. תוך כדי ההמתנה אנו שומעים את השידור ההיסטורי מהכותל המערבי, את דבריהם של אשכול, דיין ורבין. משהו זז בלב. הדבר מרעיד כל אחד מאיתנו. נאומים אלו פוגשים אותנו עייפים לאחר מספר ימים כמעט ללא שינה, רעבים ורצוצים, אך מעל לכל ממורמרים ואכולי ייאוש על כי המלחמה נשמטת מתחת ידינו.

העייפות נותנת את אותותיה בכל. מקנן בי הרושם כי מה שיכול להציל את המצב יכול להיות העובדה שפשוט נצא להילחם.

יום חמישי, 8.6.67: לרמה הסורית דרך קלקיליה

קמים מוקדם בבוקר כשמשימת הגדוד לנוע עצמאית (סוף סוף) ובמהירות האפשרית צפונה, לעבר הרמה הסורית (ולעבר קרבות אפשריים). עם קבלת ידיעה זו המוראל קופץ מעלה מעלה (דבר החיוני לגבינו כאוויר לנשימה).

אנו נעים לעבר שקבא, עוברים אותה ומגיעים אל קיביא, אותו כפר ידוע מפעולת התגמול. מקומות שבעבר היו אך בגדר היסטוריה אנו עוברים ביעף. בכל אחד מהכפרים כבר נמצאים כוחותינו והם שולטים במצב. נראה כי בגזרה זאת לפחות ההכנות לקראת תוקפנות אויב ובלימתו היו מושלמות.

אני משפיע על אמנון שננסה לנצל הצלחה, ולעבור דרך קלקיליה וטול כרם, מקומות שבעבר היינו צריכים תמיד לעקוף. אנו מגיעים אל הגבול, קצת מהססים אם להמשיך, אך לאחר שרואים סימנים שנסעו כאן כבר לפנינו, אנו חוצים את הוואדי וממשיכים לעבר קלקיליה. העיר נראית ריקה מתושבים. ברחוב הראשי נראות חנויות בזוזות וחיילי צה"ל יושבים לפניהן או מפטרלים ברחובות. לפני טול כרם חוזרת אותה פרשה.

עוברים דרך באקה אל גרבייה. חיכינו לראות את תגובתם של ערביי הכפר בעיצומה של המלחמה ואמת, אנשים אומנם הסתובבו ברחוב הראשי, אך רובם דוממים, כמעט אבלים. לא רואים סימן לשלום ולברכה, ואם כבר מורמות העיניים, בולטת מהן האיבה והטינה.

ממשיכים לעפולה. כולנו רוצים בחנייה ולנצלה בעיקר להעברת פריסת שלום לדואגים ולאוהבים בבית. ניתנה הפסקה של 45 דקות והחבר'ה נפוצו לכל רוח (או ליתר דיוק לכל טלפון). זאביק ואני הוזמנו לאחד הבתים לצלצל הביתה. כיבדה אותנו בעלת הבית בשתייה ובמאכל. לא סירבנו כמובן, אך נוכח הרעב שלנו ידענו בכל זאת את המידה.

ממשיכים לבקעת יבנאל. בדרך פוגשים את סיירת החטיבה ושומעים מהם ידיעות על מהלכי הקרב בירושלים, שהם לקחו בו חלק פעיל ושכלו חמישה מחבריהם. יורדים לבקעה ומתמקמים שוב בתוך פרדס. מנצלים את הזמן החופשי, מתגלחים ומתקלחים. אין ידיעות ותוכניות מיוחדות, כך שלאחר ישיבה ושיחה קצרה סביב מדורה, ולראשונה לאחר שלושה לילות ללא שינה, הפעם נקיים ושבעים, אנו חורשים סוף סוף את השינה שכל כך ציפינו לה. המוראל היה גבוה, מוכנים ודרוכים לכל משימה אפשרית (רק שתופיע!).

יום שישי, 9.6.67: הפשיטה על תאופיק מתבטלת

בשעה 07:00 קמים לאחר שינה של בערך עשר שעות. מתחילות להגיע ידיעות על הנעשה בגזרות השונות. בנוסף לכך מתברר כי סיני כולה בידינו ובגדה המערבית נסתיימה המלחמה. לא נותר לנו אלא לקוות שצה"ל ירכז עתה את כל כוחותיו ללחימה בסורים, שהם אולי בעקיפין מקור כל התהפוכות והמלחמות באיזור.

נמסר לנו כי החלה פריצת כוחות שריון וחי"ר בצפונה של הרמה. אנחנו עדיין מחוץ לתמונה. קרובים, אך יחד עם זאת (ולפי נסיוננו) עדיין רחוקים. מתוכננת עבורנו עלייה רגלית לכיבוש תאופיק ורמת כפר חרב. התאמנו לעצמנו חגור מינימלי עמוס בכמויות עצומות של תחמושת, פצצות ורימונים.

אנו עולים על המשאיות. בדרך עיכובים רבים. במשך כל הנסיעה מעלים הסורים פצצות תאורה לאוויר. הדבר מורה על כוננותם ועל המתיחות השוררת ביניהם. בערך בחצות הגענו לצמח ושם הוחלט כנראה לדחות את ההתקפה. אם תיארתי בשלבים קודמים את התמרמרות חבורתנו כולה, צריך הפעם להכפיל ולשלש כדי לקבל תמונה שקרובה למצבנו באותם רגעים.

שבת, 10.6.67: אין מילים לתאר את ההרגשה לעבור בהליקופטר מעל הכינרת מזרחה

בערך ב-08:00 אנחנו משכימים. מתקבלת פקודה להתכונן לתזוזה. מחכים לידיעות מודיעיניות אחרונות. ממתינים בתוך הבקעה, ומעל גבי האוטובוסים צופים בפעולת חיל האוויר העסוק בהשלכת טונות של פצצות על מוצבי דרום הרמה. מגיעות ידיעות כי בצפון ובמרכז הרמה לוחצים כוחותינו במלוא העוצמה. נמסר כי כוחותינו מתקרבים לקונייטרה.

האם שוב נישאר חסרי מעשה? הידיעה כי במערכה זו תסתיים למעשה המלחמה אינה נותנת מנוח. העצבים מתוחים בצורה רצינית וכל שעה המצב נעשה יותר ויותר קשה. יחד עם כל הגדוד אנו עולים אל שדה ההמראה.

המראה המתגלה לעינינו מרהיב ומעודד. במקום עומדים כ-15 הליקופטרים המסוגלים לשאת כ-12 חיילים כל אחד, ובנוסף כחמישה הליקופטרים שכל אחד מהם מסוגל לשאת כ-35 חיילים, או כלי`רכב קטנים, או שניהם יחדיו. אל שדה ההמראה הגיעו כוחות רגליים, ג'יפי סיור וג'יפים לטילי נ"מ קטנים. המראה יוצר רושם של עוצמה רבה שבעזרת ההליקופטרים עשויה להיהפך לניידת ומוחצת.

הגדוד מחולק למספר מטסים. בולטות בשטח שתי מחלקות של השייטת (כנראה מילואים) אשר בחיפושיהן אחרי המלחמה הצטרפו אלינו בניסיון לתפוס את הרכבת האחרונה. אנו מנצלים את השהות ומרביצים צילומים רבים של החבר'ה ושל ההליקופטרים.

הרכבת האווירית מרמת יבנאל לדרום הרמה [צילום: ארכיון צה"ל]

קצת לפני ההמראה התברר שהאויב בגזרה נמצא בהתמוטטות, והמשימה שלנו שונתה פעם נוספת. שהות להסתכל במפות ובתצלומים לא היתה לנו. בקוצר רוח בולט חיכינו להמראה. תורנו הגיע. שדה ההמראה דמה למגרש גדול כשכולם רוצים להקדים ולטוס. בשעה 17:00 היינו באוויר מעל הכינרת. אין מילים לתאר את המראה ועוד פחות חסרות מילים לתאר את ההרגשה לחלוף מעליה, לעבור קצת דרומה מעין גב ולהעפיל באוויר אל הרמה הסורית המאיימת.
המחשבות נקטעות. לאחר כמה דקות אנחנו נוחתים במקום המיועד, קופצים במהירות מההליקופטר ותופסים מחסה. בשטח נראתה כבר תנועה רבה. הסתכלנו לצדדים וראינו כי נקודת הנחיתה נמצאת ליד מוצב נ"מ (יותר מאוחר סופר לנו כי ההליקופטרים הראשונים נחתו ממש ליד התותחים והשאירו את החיילים הסורים שלידם פעורי פה וחסרי מעש).
אמנון [המ"פ] קורא לי אל אלישע, והוא במילים קצרות מוסר לי כי עליי לקחת צוות של 10 חיילים ולהמריא כהליקופטר בודד לצומת בוטמיה, לבדוק את המצב ולהתכונן להנחית כוחות נוספים. לא היה לי כל מושג על השטח. לא הקשיתי בשאלות נוספות. ניגשנו להליקופטר והמראנו.הוריתי לחבר'ה לעבור למצב כוננות, לדרוך נשק ולהיות מוכנים לירי מבעד לדלת ההליקופטר הפתוחה. בשטח לא נראו כמעט כלי רכב נוסעים. לעומת זאת נראו בבירור מן האוויר שיירות של אזרחים המפנים את השטחים ונעים מזרחה, נראו גם בשטח חיילים בודדים המסתובבים ללא כל יעד מוגדר. החלטנו לא להתעסק איתם ונצרנו בשלב זה את נשקנו.

ההליקופטר נחת. קפצנו ממנו החוצה והוא חזר והמריא. נשארנו לבדנו בשטח. העליתי את החבר'ה למקום קצת יותר גבוה. את הסורים ברגע זה לא ראינו. לא נותר לנו אלא להמשיך. לאחר כרבע שעה נראו מספר הליקופטרים מכיוון דרום-מערב. זינקנו במהירות לכיוון הכביש, פתחנו רימון עשן צהוב וסימנו להם את מקום הנחיתה.
הערכתי כי התחילה הרכבת האווירית לכאן. לאחר כרבע שעה נראה הליקופטר נוסף באוויר. עם נחיתתו התברר לי שהגיעו בו דני מט וקבוצת הפיקוד שלו. מסרתי לו בקצרה את השתלשלות העניינים עד כה. דיווחתי לו על פרישת כוחותינו בשטח. מרגע זה התחילו העניינים להתגלגל במהירות: שני ג'יפים נראו לפתע נוסעים במהירות מכיוון קונייטרה. הראשון נפגע מפגיעת נ"ט ישירה, נדלק קצת לפני הצומת ואנשיו נהרגו על ידי הכוח שהיה באיזור הצומת. הג'יפ השני הספיק לעבור במעט את הצומת וחוסל בנשק קל של חבר'ה ששכנו לצד הכביש.
לא עבר זמן רב והחלו נראים כלי רכב נוספים הבאים מכיוון קונייטרה. הכוח שהיה בצומת פתח באש לעבר המשאיות, ומהמקום שבו היינו נראו בבירור כיצד קופצים חיילים מן המשאיות ומתפרשים לשני הצדדים. כדורים החלו שורקים לעברנו.לאט לאט החל הלילה יורד. האי-ודאות שבמצב וכוחנו הקטן יצרו בנו ציפייה ניכרת לבוא הטור הממונע. המא"ג מעל הגג ביצע עבודה יפה, ובערך בשלב זה הגיע הטור שבראשו ג'יפי הסיירת. באור דמדומים אחרון הגיעו גם טילי האשף ומיד אחריהם הטנקים. הג'יפים והאשפים תפסו עמדות אש והחלו יורים לעבר כלי הרכב.כל הזמן המשיכו להופיע משאיות ויותר מאוחר אף באורות מלאים (בשל החשכה שכבר ירדה). הטנקים, התולר"ים והטילים עשו את שלהם.
חלקו של הכוח שלנו נמצא על הגג בשמירה ובכוננות. שאר החיילים ישנים למטה בחצר ובחדרים, חגור לגופם ומוכנים לכל הפתעה. אף אני מנסה לישון, אבל רק לאחר שעה של שמירה וערנות במסגרת תורנות בין המפקדים. כמה פעמים במשך הלילה אנחנו קופצים ממקומותינו לקול יריות של השריון כפי הנראה, למראה ולמשמע תנועות חיילים בשטח. במקרה מסוים מועלות פצצות תאורה לאוויר והשריון פוצח בתזמורת אש רצינית.

טייס אחד ההליקופטרים לוקח גלויות של החבר'ה מהשטח למשלוח בדואר [צילום: רן חכים]

יום ראשון, 11.6.67: מול החוליה הסורית ששרדה את הטיהור 

עם אור ראשון אנחנו שוב על הרגליים. ממזרח עולה השמש על פני רמה שטוחה וענקית, המתמשכת עד לאין סוף. במהירות חוזרים אנו אל תוך המאורעות. למרות הערכתנו שהחוליה בבית הבודד חוסלה, לוקח זאביק את המחלקה וניגש לבדוק ולסרוק את הבית. המחלקה מתקרבת מכיוון טראסת אבנים שממזרח לבית. איתן מציץ פנימה ורואה קנה רובה נע מולו בתוך החצר. מסתבר כי למרות הכל נשארו חיילים סורים במשך כל הלילה בתוך המבנה.

כדי למנוע תקלות נוספות ניגש יבלון ומביא שני מוקשים נגד רכב. מצמידים אותם אל הקיר המזרחי של המבנה ולאחר השהייה מתאימה נהדף הקיר פנימה. רק לאחר מכן נכנסת חוליה שזאביק בראשה לתוך המבנה, מוצאת בחדר הראשון שני חיילים שסועים והרוגים ומחסלת בחדר השני אזרח שהתנהג בצורה חשודה.

עמדנו לא רחוק והסתכלנו בכל המתרחש. משום מה היתה הרגשה כאילו נמצאים אנו באיזו הצגה צבאית המבוצעת למופת ולפי כל הכללים. לאחר טיהור המבנה ניגשנו כולנו לראות את המתרחש בתוכו, ורק לאחר הבדיקה הבנו את סיבת עמידתם המופתית של החיילים הסורים בתוכו (דבר שעליו לא היתה לנו כל מחלוקת). לפי הערכתנו, שכב אחד מהם במקום מוגבה, מוגן על ידי בטון שלא היה פגיע להתפוצצות הרימונים והפגזים שכוונו יותר נמוך. אותו חייל ידע כנראה את שיטתנו לזרוק רימון ולפרוץ מיד פנימה, ולכן לאחר כל רימון או פגז היה יורה צרור לכיוון הפתח.

המצרך הכי מבוקש: משלימים שעות שינה. משמאל מג"ד 202 סא"ל צבי ברזני (בר)

נקודה נוספת בלתי בהירה היתה כיצד היו מסוגלים הסורים לעמוד באבק ובעשן, תוצאה הכרחית של כל כך הרבה פיצוצים והתפוצצויות. תשובה לכך היתה שמצאנו אותם חבושים במסיכות הגז, שבמקרה זה, בעזרת הפילטרים שלהן, היוו הגנה מפני העשן והאבק. העובדה שעברנו את גוויות החיילים הסוריים ומצאנו לידם מחסניות רבות ריקות, העובדה כי ידענו שהם לחמו, פצועים עד הסוף, העובדה כי שתקנו, היתה בכך כדי לבטא את הערכתנו לגבורתם של אותם חיילים.

בזהירות ניגשנו כמה חבר'ה לבדוק את הסביבה, ובעיקר לחפש משהו לאכול ולשתות. מבחינה מסוימת הוקל לי כשראיתי כי טור המכוניות שהגיע מכיוון קונייטרה אתמול בערב, ואנחנו פגענו בו היטב, היה כולו סורי. ספרנו בו כ-20 כלי רכב.

צפונית מהכביש מצאנו כמה משאיות טעונות דברים שונים. לקחנו שתיים מהן והבאנו אותן לקרבת מבנה המשטרה. פרקנו את ציודן כשאנו מחפשים בעיקר דברי מאכל, ואמת מצאנו דברים שונים וביניהם אפילו פריטים סיניים. הגדילו לעשות החבר'ה שתפסו תרנגולת משוטטת ובישלו אותה למופת.

גדוד 98 בדרום הרמה הסורית [צילום: רן חכים]

בתוך המשטרה הסתובבו החבר'ה שלנו ואחרים, לקחו והפכו מכל הבא ליד. מספר חדרים נראו כאילו עברה בהם סופת טורנדו. בחוץ החלו חלק מהחיילים לרכוב על סוסי המשטרה הנאים, אך באוויר שלט ריח הגוויות השרופות. עם כל הרצון לא לשים לב לדבר, היה הדבר רודף אחריך לכל פינה ולכל מקום. רק יותר מאוחר החלו השבויים לקבור את חבריהם ההרוגים.העייפות החלה לאט לאט נותנת את אותותיה. בכל פינה בתוך המשטרה ומחוצה לה נראו חיילים שוכבים וישנים. רבים לא הצליחו לעצום עין.
העובדה כי המלחמה נגמרה החלה לאט לאט חודרת לעצמותינו, ובתיאום נעשו הגעגועים הביתה חזקים יותר ובעלי גוון אחר. פתאום החלו הבגדים המלוכלכים להכביד והחום להציק. קשה להסביר תחושה זאת, ואולי העובדה כי כך וכך חיילים סורים שוכבים הרוגים ושרופים לצידי הכביש והעובדה כי תוך כדי חיפוש אוכל ופריטים אחרים בציודם, מוצא אתה תמונה של אישה וילדים. הצורה בה מסתובבים החבר'ה במבט סתמי ומרימים חפץ זה ואחר, "לוקחים מזכרות". מזכרות ממה? נראה שזאת דרך הטבע כי כך מתמיד נוהג חייל מנצל, אך בכל
זאת עם ריח הגוויות באוויר, באמת רצינו להסתלק מכל זה.
בסוף התקבל האישור ואנחנו נוסעים. האוויר שעד כה כאילו עמד במקומו והיה חם וכבד, נהיה לפתע אחר. משב רוח כאילו החיה בנו משהו חדש. ובאמת ללא כל צער עזבנו את הצומת וסביבתה, מקום שבו סוף סוף מצאנו מלחמה שאותה כל כך חיפשנו, אף שממנה רצינו לבסוף להסתלק ולהתרחק יותר מאשר מכל מקום אחד עד כה.בחורשת זיתים ממוקם הגדוד כולו. כבר ברחוב ראינו "שליחים" עמוסים בקבוקים ודברי מתיקה אחרים וחנויות בזוזות לרוב. החבר'ה מהפלוגה קיבלו אותנו בשאלות ללא גבול ובמשקה סורי, אשר גם הוא סבל מהתסבוך הערבי (המתיקות המופרזת), אולם בתנאים אלו גם הוא היה טוב.
החלו עפות באוויר שמועות על השחרור. ניצלנו את האור האחרון לפני רדת החשיכה והצטלמנו. משום מה הרגשנו כי בקרוב ניפרד והיה בכך משום צורך טבעי. באוויר הורגש סיומו של משהו, למרות שטרם ידענו מתי יסתיים הכל ומתי נחזור כל אחד לביתו.בערב ישבנו מסביב למדורונת קטנה ושוחחנו. אין ספק שיותר מבימים קודמים חשב והגה כל אחד בביתו, מי בחבר'ה, באמא ובאבא, ומי באישה ובילדים הדואגים. מחשבות אלו מילאו ריקנות מסוימת שנוצרה לאחר הקרב והחלה לכרסם בקרב רבים מאתנו. ניסינו לישון. הלילה חמים ושקט. ניתנו הוראות ביטחון חמורות. לילה בשטח כבוש.

מחבר היומן, רן חכים (מימין) עם אסף זיו, מפעיל מערכת אשף

יום שני, 12.6.67: חוזרים הביתה דרך השטחים הכבושים

נערכנו לקראת ירידה מהרמה. הגיעו אוטובוסים, ובראש כל פלוגה נוסע ג'יפ פיקוד סורי ועליו מתנוססים דגלים וסמלים שונים, ויושבים בו "הגיבורים העייפים". גם את האוטובוסים קישטו דגלים וסימני ניצחון אתרים. באווירה מרוממת ביותר החל הטור כולו נע דרומה לעבר אל-חמה וממנה לשטח ישראל.

ישבנו והסתכלנו מעל הרמה על הנוף המרהיב של דרום הכינרת. כנראה שטרם נתפסה במחשבתנו העובדה כי אלו שטחים שאך תמול שלשום היינו מסתכלים עליהם מרחוק במשקפות. ועתה הכל פתאום בידינו, אך עדיין בלתי נתפס.

הידיעות על השחרור עדיין אינן מוחלטות ואינן ודאיות. השעה שעת צהריים לוהטת של קיץ. רוצים לזוז, אך התקלות והעיכובים נמשכים. מישהו השיג עיתונים יומיים ומיד מנסים כולנו לחוטפם. הידיעה והחשש כי לכל מלחמה מחיר משלה מכרסמת חזק בלב. מה יבשר העיתון? העיניים טסות בין מודעות האבל. הלב נצבט. מרמת השופט אינני מוצא איש, אך ייתכן ועדיין לא ידוע.

עוזבים את בית שאן וממשיכים דרומה. שוב חוצים את הגבול. חוצים בזמן האחרון יותר מדי גבולות, גם את הגבול בין הנתפס לבלתי נתפס, בין המציאותי לבלתי מציאותי, בין הדברים שקל להאמין בהם ולקבלם, לבין הדברים שהלב מסרב להבינם.

מיד לאחר חציית הגבול הדרך משובשת, אך יותר מאוחר אנו עולים על כביש סלול ובמצב יותר טוב. השעה נעשית מאוחרת והזמן דוחק. אנו רוצים מאוד לראות את יריחו וירושלים בעוד אור. מרגע לרגע נעשה יותר חשוך, ולמרות מספר עיכובים בדרך עוצרים אנו באור אחרון לרגלי הר הדיינים על דרך יריחו, כשמולנו במלוא הדרה העיר העתיקה על חומותיה ושעריה המזרחיים, מסגד עומאר ומקומות בולטים אחרים.

משהו מתפעם בלב. אולי הדבר שהיה כה בלתי מושג, כה רחוק ודמיוני, והרי הוא לפניך על כף ידך. ואולי מורשת דורות שהפכה חומרית ומוחשית עם כיבושן של אבני חומה כבדות אלו, ושל מקומות שכל כך הרבה דובר וסופר בהם. בשירה אנו עוברים בחוצות ירושלים המזרחית, חולפים על פני מעבר מנדלבאום ודרך סמטאות ורחובות ירושלים החדשה, וגולשים במהירות לכיוון השפלה.

ברמלה הושלם המעגל. לפני שבוע בדיוק יצאנו אל הבלתי ידוע, ועתה חזרנו. במחנה האנדרלמוסיה גדולה. נמסר כי מחר בבוקר נשתחרר. משהו חמים מציף כל אחד. ניתנת אפשרות לקפוץ העירה עד אחרי חצות, ורבים ניגשים לביתם. התרגשות עצומה. זאביק ואני ניגשים אל קרובים בגבעתיים, מעירים אותם משנתם וקודם כל יורדים למטה למסור בטלפון הביתה כי הכל בסדר. מקבלים קשר. בבית ההתרגשות רבה. בשעת לילה יותר מאוחרת חוזרים למחנה, נכנסים לתוך שקי השינה ומנסים לישון.

יום שלישי, 13.6.67: בחזרה לעין השופט

מתברר כי השחרור לא יהיה כל כך מהיר. כל יחידות החטיבה נערכות בסמוך למחנה. פוגשים חבר'ה מוכרים, שואלים שאלות ושולחים פריסות שלום. מתחילה החזרת ציוד מהירה, והחטיבה מתפזרת כל אחד לביתו, מי לתוך המולת הניצחון ומי להמיית אבל. נפנופי ידיים, קריאה להתראות (עם כל האבסורד שבדבר). אני מנצל את הרכב של יבלון ויחד עם מאיר ודינה אנחנו נוסעים צפונה.

אני בבית, ממש בבית. אנשים שואלים לשלומי (וכי מה רוצים שאגיד?), יש ושואלים איך היה (וכי כיצד אענה לשאלה כזאת?) אני משתדל להתחמק מתשובות.

בעין השופט עם אורנה נגמרה אולי המלחמה. החרדה נהפכה לשמחה ללא גבולות. שלושה שבועות לאחר הגיוס והפעם בבית. ממשיכים להרהר. סוקרים התרחשויות ומקרים, רוצים אולי לשכוח, ומצד שני נזכרים ביותר ויותר פרטים. העובדה כי הכל היה כל כך מהר, כל כך חטוף, אינה נותנת מנוח וכמעט גורמת לרגע כאילו לא להאמין בכל מה שהתרחש.

אחרית דבר

בטיולנו לגדה יחד עברנו בנתיב ההתרחשויות ברמת הגולן, ירדנו למרחבי סיני לנסות ולהשביע את תאוות המרחבים שאינה יודעת שובע. המצלמות המשיכו לרשום ולקלוט דמויות ונופים.

יותר מאוחר ישבנו יחד, הסתכלנו בתמונות ושוב החלפנו רשמים, נזכרנו מחדש. האם אפשר לרשום בכלל "אחרית דבר"? יהיו לכם דברים אלה ניסיון לתת רישום אישי לתקופה זו.

———————————————————————————-

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ניגשנו להליקופטר והמראנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s