תודה רבה לך, שלום שלום

המלחמה של אלוף דוד אלעזר לאישור תקיפת הרמה הסורית * "אשכול שאל אותי: 'מה אתם יכולים לעשות?'. אמרתי: 'אשכול, אני לא צריך תוספת כוח, אני לא צריך כלום, אני מסוגל היום לעלות, לכבוש וללכת'. אני פורס לפניו את המפה, אני מראה לאשכול את זעורה ומראה לו שמשם לקונייטרה הדרך פתוחה ואני אומר לו: לזה אני לא אבקש תוספת כוחות. יהיו לנו אבידות, אבל זה לא קטלני. יש בכוחנו לעשות את זה" * דדו על השעות הקשות בליל ה-8 ביוני 1967, על עקשנותו של משה דיין לא לתקוף את הסורים – ואיך כל זה התהפך  

צהרי ה-10 ביוני 1967 בחפ"ק פיקוד צפון בהר כנען. מימין: רה"מ לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין והאלוף אלעזר [צילום: לשכת העיתונות הממשלתית]

התמלול הבא הוא ממסמך רב היקף שבו תוחקר אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר על-ידי בכירי מחלקת היסטוריה. עדות זו נסובה על קשריו ושיחותיו של האלוף עם שר הביטחון משה דיין, ראש הממשלה לוי אשכול, הרמטכ"ל יצחק רבין ובכירי המטה הכללי, בתקופת הכוננות ובמהלך מלחמת ששת הימים והתגלגלות אירועי הזירה הסורית.

בשיחה המעניינת מפרט האלוף אלעזר את הנעשה מאחורי הקלעים, ובהם הרגעים הקשים שעבר כשראה את ההזדמנות לתקיפת הרמה הסורית חומקת מבין אצבעותיו, ואת בוקר יום שישי ה-9 ביוני 1967 – באותה שיחת טלפון מפתיעה משר הביטחון שהעירה אותו לפקודה שאליה ייחל.

עדותו של דדו נמסרה ביום 10 בדצמבר 1969 במטה פיקוד צפון. מולו ישבו אל"מ אברהם איילון [לנטש], ראש מחלקת היסטוריה ומי שריכז את עבודת מחקר מלחמת ששת הימים מטעם מה"ד; סא"ל מרדכי (מוטקה) שריג, שהיה אחראי על מחקר המצפ"ע [מוצב פיקוד עליון]; וסרן מיכאל (מיקי) הירשפלד שהיה בצוות המחקר של הזירה הסורית.

יצוין כי מספר ציטוטים בולטים מעדותו זו של דדו פורסמו בספר המקיף "המערכה על הגולן 1967" מאת ד"ר מתי מייזל. לקוראים מוגש כאן המסמך במלואו. הוא ארוך במיוחד, אבל מרתק במיוחד.

מקור: ארכיון צה"ל. בכחול: הערות הבלוג.

————————————————————

האלוף אלעזר: "בכל תקופת ההמתנה הקושי שאני צריך להתגבר עליו הוא על עובדת היות הצפון מאמץ-מישנה. והיותך מאמץ-מישנה הוא קושי לא קטן"

אל"מ איילון: "הייתי רוצה להציג לך ידע נוסף שיש לנו, מעניין מאוד, ואתה תשלים אותו. הבעיה הסורית מאז נושא ההטיה החריפה אולי. ובעיית התגמול הקונבנציונלי בגלל התנאים הטופוגרפיים בזירה הסורית והנתונים המיוחדים היא לא היתה פשוטה. והנה אנחנו מוצאים דרך חיל הים (אצלנו עובד היום צוות ח"י) שערב הימים האלה שבהם מדובר התפתח תכנון שנקרא 'ברעם', שהוא לתת תגמול סורי עקיף בדרך הים – פשיטה של שייטת 13 לעבר בסיסי חיל הים. זאת אומרת, לא מספיק האוויר. היות וביבשה לא ניתן לבצע, או לא קל לבצע, בא הרעיון של פשיטה מהים.

החבר'ה האלה רצים עם התכנון הזה אחרי כל צה"ל. אחרי שצה"ל כבר עוסק בדרום ואתה מדבר על 'מקבת', הם עוד חושבים על התכנון הזה. והרמטכ"ל מתבטא באחד הפורומים – מוטקה יגיד את התאריכים המדויקים – שעדיין לא חדל הרעיון של תגובה בצפון, ושאת ההיערכות בדרום עד שלב מסוים יש להבין על מנת לאפשר חופש פעולה של צה"ל גם בצפון.

מה שמעניין פה זה מתי הסוויטש אובר. אז אולי השאלה מופנית יותר לרמטכ"ל עצמו. אבל אני הייתי פותח בעניין הזה, אם אתה זוכר, מתי למעשה מבחינתך הסוויטש אובר? מתי המעבר? אם בכלל זכור לך התכנון הימי הזה?".

אלוף אלעזר: "זכור לי, אבל לא זכור לי כדבר רציני".

סא"ל שריג: "צריך אולי להגדיר את זה נכון. זו היתה אחת מאפשרויות פעולות התגמול. לא היה זה מכריע את המלחמה על המים. לא היה זה הפתור את בעיית המים. זה בסך הכל היה עוד נימה אחת למכת נגד לסורים.

אלוף אלעזר: "בזכרוני זה מצטייר אצלי לגמרי בפרופורציות שונות ממה שאתה מדבר עליהן. אני זוכר המון הצעות לפעולות תגמול. זו היתה אחת מהן. אולי היא נבחרה אז. היא לא זכורה לי כאקט בעל משמעות אופרטיבית. זו אחת ההצעות של פעולות תגמול שהיו בעקבותיה נימוקים בעד ונגד. הבעד – זו הפתעה, זו שיטה חדשה, זה מקום חדש, זה חוסר יכולת תגמול סורית מיידית במקום קונקרטי. אלו היתרונות.

המגבלות – זו אמינות נמוכה שהיתה לפעולות ימיות באותם הימים. אנחנו עוד היינו בהשפעת 15 לאוגוסט ולא התייחסנו לזה כדברים ודאיים. ים משפיע, מזג אוויר משפיע, כל מיני דברים משפיעים. לפעולות ימיות לא היתה אמינות גבוהה. אגב, זה דבר שנשאר עד היום, שאין להן אמינות גבוהה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים מדוע. ודאי יש פה השפעת גורמי טבע יותר גדולה מאשר בפעולות אחרות".

אל"מ איילון: "ומתי היה הסוויטש אובר, האם אתה רואה ב-20 לחודש?".

אלוף אלעזר: "ב-20 למאי? אני לא יכול להגיד לך שזה סוויטש אובר, כי אין פה מעבר משיטה לשיטה. אין פה סוויטש אובר בכלל".

אל"מ איילון: "מוטקה, אתה תרענן את הזיכרון לגבי הגלגולים במצפ"ע".

סא"ל שריג: "למעשה, אני ברשותך קצת ארחיב כדי לתת תמונה יותר שלמה. למעשה, הגלגולים לגבי פיקוד הדרום התחילו ב-15 למאי כבר בערב. לגביך, כאלוף פיקוד הצפון, העניינים התחילו, לפי מה שרשום אצלי במסמכים ואתה תתקן, להתגלות במלוא היקפם ב-17 לחודש, ואני מדגיש את ה-17 לחודש כי זהו היום שבו היה דיון מטכ"ל מתוכנן. כי התקיים באמת דיון מטכ"ל ובדיון הזה נדונו המשמעויות של ההתפתחות האחרונה בזירה המצרית, כשעדיין אני אומר אף אחד לא צפה לאן זה יתפתח. יומיים אחרי זה, ב-19…"

אלוף אלעזר: "רגע, מה קורה ב-17 למאי ביחס לצפון?".

סא"ל שריג: "ביחס לצפון, למעשה סוכם בשלב זה על שום כלום. למעשה לא סוכם שום דבר, אלא סוכם שכל תשומת הלב, כל ריכוז המאמץ, יהיו לגבי פיקוד הדרום. ויש פה מין טנדנציה שהייתי אומר אותה כך: בבת אחת מתקררים מכל אפשרות פעולה בצפון לאור היווצרות המתח בזירה הדרומית. זו התמונה שמצטיירת לי ואתה תתקן אותה אחר-כך.

ואומנם, ביטוי יותר חזק לטנדנציה הזו אתה מוצא ב-19 לחודש, שבו מתקיים שוב פעם דיון מטכ"ל. ובדיון הזה הרמטכ"ל בפירוש שם את התזה שלו, שלפיה אנחנו צריכים קודם כך להבטיח אפשרות תגובה להתפתחויות צפויות בזירה הדרומית, אבל עם זאת זו הפעם הראשונה שבה הרמטכ"ל אומר דבר שבו באמת פיקוד הצפון קשור בו ממש. הוא אומר: 'והיה כי תהיה מלחמה, היא תהיה בשתי חזיתות'.

עכשיו אני אוסיף ואומר כי כאשר נפגשתי עם רב אלוף רבין ושאלתי אותו למה הוא מתכוון, אף כי ידעתי את התשובה, אז הוא אישר לי כי אומנם הכוונה שלו, השלב ההוא, היתה שהאפשרויות הן, שהיה ותהיה מלחמה בזירה המצרית מטבע הדברים תהיה מלחמה גם בזירה הסורית.

זאת אומרת, הייתי אומר זאת כך, ופה אני הולך להסתכן במשהו: אף כי כל הזמן בתת מודע של כל מי שעסק בעניין היה ברור שהיה ותהיה המלחמה בזירה המצרית, תהיה המלחמה בזירה הסורית, בכל השלב הראשון של תקופת הכוננות כל תשומת הלב, כל עבודת המטה וכל הקדשת המאמץ על-ידי המטכ"ל ולא על-ידי פיקוד צפון, ופה הדיספרופורציה ואני מדגיש אותה – המטכ"ל כולו עסק אך ורק בפיקוד הדרום, אף כי אני אומר הוא ידע כאילו שזה לא נגמר אך ורק בפיקוד דרום ויש לזה משמעות גם לגבי פיקוד הצפון.

ופה אני מגיע לנקודה העיקרית, שלפיה רק ב-20 לחודש בפעם הראשונה זאת אומרת, חמישה ימים אחרי שהדברים מתחילים להתגלגל יש לי את האינדיקטור הראשון לאיזו שהיא פעילות תכנונית של פיקוד הצפון בשיתוף עם המטכ"ל לגבי אפשרויות ביצוע בצפון. וזו האפשרות הראשונה של ביצוע מחטפים בצפון, שעליה דנים ב-20 לחודש.

אני אוסיף ואומר עוד משהו. וזה שוב פעם לא מהחומר הכתוב אלא בעיקר מהעדויות של רפי אפרת [רל"ש הרמטכ"ל] ויצחק רבין. מתוך שני אלה עולה שלבד מכל מה שיש לי בכתובים, היו הרבה פגישות אישיות שלך עם הרמטכ"ל, ולדאבון הלב לא העריכו אז את ההיסטוריה – כמעט כמו ראש המטה שלך [דן לנר]. וכתוצאה מזה לא היתה תחושה והדברים לא נרשמו. מה שכן נרשם, שבשעה זו וזו אלוף פיקוד הצפון היה אצל הרמטכ"ל. אז ההנחה הבסיסית היא שהם דיברו על הבעיות של פיקוד הצפון וכיוצא באלה, חוזר וחוזר.

עכשיו, על מה שלנו אין בכלל אינפורמציה זה איך הגענו ל-20 לחודש, ופה למעשה אני פותח בשאלה הראשונה, לאותו קד"מ [קבוצת דיון מטכ"לית] בשעה 19:00, שבו מדברים על תכנון מחטפים בצפון. מה היתה המשמעות של התכנון הזה? וכשאני מדבר על משמעות, אני מתכוון האם דיברו אז על מקבת צפון במשמעות של רק החלק הצפוני של רק הפינה הצפונית, או דיברו על מקבת כמו שזה בתכנון האופרטיבי, עוד משנת 1966 – כל המקבת ומתי זה היה צריך להיות מופעל? איך זה היה צריך להיות מופעל? מה גם כשמדברים על כוננות, ומדברים על זה שפיקוד צפון ייערך לבלימה עם 'סדן' חלקי. ופה אני אגיד לטובת פיקוד מרכז שוב פעם, כי לעומת זאת אמרו לגבי פיקוד המרכז – חלקיקי. זאת אומרת, נתנו לכם קצת יותר מאשר לפיקוד המרכז, אבל שוב פעם – לא גיוס יתר של כוח אדם ואמצעים והיערכות לבלימה לצפון. כאשר שוב פעם התכנונים, לבד מהתזכורת הזו ב-20 לחודש, לא מזכירים את פיקוד הצפון בתקופת הכוננות באשר לביצוע מחטפים. עד כאן שאלה ראשונה".

"בתוכניות מקבת אני הולך רחוק מתוך ראייה התקפית. כי הגנתית יכולתי להגיד שתל עזזיאת ותל פאחר נותנים. אבל אני רוצה ומתכנן את זה עד זעורה, משום שבזה נפתחת לי הרמה ואני יכול ללכת לכל כיוון"

אלוף אלעזר: "ובכן כך, מה שאתה אומר ברובו הגדול, כמעט כולו, זהה למה שאני זוכר. המטכ"ל מיום העצמאות נכנס לפסיכוזה המצרית, נקרא לזה, לחלוטין. וההגדרה שלך על הדיספרופרוציה לדברים האחרים היא כמעט אנדרסטייטמנט. יש כמעט התעלמות מהבעיות האחרות.

"השיחות שלי עם רבין הן כולן מאמצים, איכשהו לאזן. והיו לי הרבה פגישות באותה תקופה שאגב עסקו לא מעט גם בנושאים אחרים. הייתי משוחח איתו גם בנושאים אחרים, אבל נקודת הכובד שלי לפחות בנושאים האלה היתה איכשהו לאזן את תשומת הלב של המטכ"ל גם לגזרה זו.

בכל תקופת ההמתנה הקושי שאני צריך להתגבר עליו הוא להתגבר על עובדת היות הצפון מאמץ-מישנה. והיותך מאמץ-מישנה הוא קושי לא קטן. כי כל דרישה וכל בקשה וכל דרישה של תכנון ואמצעים ותשומת לב, נתקלים בתשומת לב בלתי מספקת, כי תפוסים עם דבר אחר.

אני מתחילת הכוננות מאמין בוודאות בשני דברים: א) שמלחמה עם מצרים זו מלחמה עם סוריה. אני אפילו מאמין ביותר ממה שהתבצע אחר-כך, כי בפועל סוריה נכנסה למלחמה בדירוג של 24 שעות בערך, 22 שעות או 23 שעות. אני האמנתי שסוריה תיכנס למלחמה בדירוג של שעות ספורות. זאת אומרת, ברגע שיתברר להם כי יש מלחמה עם מצרים, הם יהיו פעילים. והדירוג הארוך של 24 שעות הפתיע אותי, מבלי שכרגע ניכנס לניתוח הסיבות, אם כי יש לי איזה שהן השערות מה קרה לסורים, למה הם התאחרו ב-24 שעות. אם כן, אני מאמין שבמקרה של מלחמה עם מצרים אני משוכנע שתהיה גם מלחמה עם סוריה.

ב) כל התפיסה שלי היא שהמלחמה עם סוריה חייבת להיות עם מהלכים התקפיים שלנו, קודם כל לצורך הגנה, או גם כמטרת הגנה. כלומר, אם נהיה בהגנה ונשב רק למטה בעמק, מצבנו יהיה רע. ואנחנו חייבים לעשות מחטפים למעלה. 1. קודם כל למטרת ההגנה. 2. אני בהחלט רואה כדבר בעל חשיבות לא פחותה מזה שהמחטפים האלה יהוו בסיס קפיצה להמשך התקדמות לכיבוש. כי אני מאמין שהמלחמה צריכה להיגמר עם כיבוש ולא על הקו הירוק.

הצפון במיגננה, ראש פינה מופגזת – 6 ביוני 1967 [אוסף התצלומים הלאומי]

לצורך זה ובמטרה הזו אני מתכנן את המקבות, ובמקבות אני רואה 3 מקבות: א) מקבת צפון. ב) מקבת מרכז. ג) מקבת דרום.

מקבת צפון ומקבת דרום הן שתי מקבות רציניות וגדולות. מקבת מרכז היא מקבת פשוטה יחסית. מקבת צפון היא תוכנית כיבוש בניאס, תל פאחר, נגמר בזעורה. אם כי יש וריאציות בשלבים שונים. יש שלב שבו אנחנו מדברים ללכת דרך תל חמרה. יש שלב שבו אנחנו מדברים ללכת דרך תל פאחר. כלומר, יש וריאציות, אבל היא נגמרת בהיאחזות למעלה, בזעורה, שזו היאחזות על הרמה למעלה. וכאן אני הולך כל כך רחוק מתוך ראייה התקפית ולא הגנתית, כי הגנתית יכולתי להגיד כי תל עזזיאת ותל פאחר נותנים. לי מספיק לצורך הגנת העמק, אבל אני רוצה ומתכנן את זה עד כולל זעורה, משום שבזה נאחזתי ברמה ונפתחת לי הרמה ואני יכול ללכת לכל כיוון.

מקבת דרום גם היא מתוכננת אז הצוואר של איזור פיק/אל-על. על המשטח של פיק/אל-על. גם זה מתוך ראיית המשך התקדמות. כי לצורך הגנה יכולתי להגיד כי מספיק להיות על הרכס אמרת א-דין וכפר חרב, אבל אני רוצה אותה פנימה כדי שיהיה לנו קרש קפיצה.

המקבת המרכזית עוסקת באיזור עין מאמון-ראוויה, או באיזור דרבשיה (פונה לרל"ש שלו: פה יש לנו שתי פקודות שלא עסקנו בהן אתמול, תבדוק איזו מהשתיים כי בתחילה עשינו את האחת ואחר-כך הוספנו את השנייה). כלומר, היא מקבת פשוטה יחסית, היא באמת מקבת הגנתית, אותה אני לא רואה כקרש קפיצה. אני את השתיים הקיצוניות רואה במגמה כפולה – הגנתית וקרש קפיצה התקפי. את המרכזית אני עושה באמת כדי להקל על עצמנו את הלחץ במרכז, ואני לא רואה בה קרש קפיצה, למרות שאחר-כך, במלחמה, אני מפתח את ראוויה כמאמץ נוסף לעלייה לרמה. אבל בראיית המקבות אני רוצה שתי מקבות דו תכליתיות ומקבת מרכזית חד תכליתית.

שלוש המקבות האלה לא מוצאות ביטוי זהה. מקבת מרכזית מוצאת אצלנו ביטוי כפקודה לחטמ"ר. אני מזכיר אותה במטכ"ל. אבל אנחנו, לפחות עד היום, לא מצאנו אישור למקבת המרכזית. זאת אומרת שהמטכ"ל קיבל את דעתי והוריד לי את זה כפקודה חזרה. לא מצאתי את זה במסמכים, אבל היא קיימת המקבת המרכזית הזו.

לעומתה, שתי המקבות האחרות זוכות לאישור המטכ"ל ושהפיקוד יתכנן את שתי המקבות. המקבת הדרומית, בהכרח, מתוכננת בשילוב עם כוח מונחת בהליקופטרים משום שזהו מאמץ קשה. אני רואה אותה מתבצעת בשלושה מאמצים: 1. מאמץ רגלי שבלילה נאחז בתאופיק. 2. מאמץ מונחת שיתפוס את צוואר הבקבוק, כך קראנו לו, בין פיק לאל-על, כדי שלא תגענה תגבורות אויב ולא ינפנפו אותנו חזרה. 3. מאמץ משוריין שיעבור דרך הכוח הרגלי, יתחבר עם הכוח המונחת ויוכל לפתח את ההתקדמות.

אני את המאמץ המונחת רואה פה כחלק בעל חשיבות גדולה. ואני מטיל ספק בכדאיות של כיבוש – אנחנו קראנו לזה הרמה הקטנה, רמת אל-על. הרמה הקטנה, רק ברגל מלמטה. זה עלול להיות כרוך ביותר מדי אבידות והמטכ"ל הודיע לי שאין הליקופטרים לשלב הזה. והיות ואין הליקופטרים לשלב הזה, אומנם דוידי קיבל משימה לתכנן את זה, אבל הם מתכננים את זה בלי לב בכלל, בידיעה שלא יהיו לזה הליקופטרים. ואני מקבל תשובה, בעצם, שמה שיבוצע זו המקבת הצפונית. והמקבת הדרומית זה תכנון שאם באיזה שהוא שלב יתפנו הליקופטרים אז אולי נעשה את זה.

כתוצאה מזה, בתקופת הכוננות התכנון הזה לא נבדק היטב אף פעם. כתוצאה מזה כשבאמצע המלחמה כבר יש לי הליקופטרים ואני רוצה לעשות את זה, יושבים אצלי מט [מח"ט 80] וצ'יטה (רס"ן אליעזר כהן) ומסתבר לי שעם ההליקופטרים שמה, כל זמן שאנחנו לא תפסנו את המשטח, אי אפשר להנחית כי זה קרוב מדי למוצבים סוריים, זה שטח לא טוב והם לא ממליצים לעשות את זה בכלל עם כוח מונחת.

"הגעתי למסקנה שאפשר לעלות עם שריון ולכבוש את מוצבי הקו הראשון בטנקים. אמרתי שבזה יהיו לנו פחות אבידות והשריון יעלה למעלה ויהיה לו הלם יותר גדול, ולכן אני העדפתי התקפת יום"

אשר למקבת הצפונית: אני גם בסיור עם שר הביטחון שהתקיים אצלי ב-4 ליוני, אני עוצר את האוטו בסביבות דן ובנוכחות מנו [שקד, מח"ט 3] וגנדי [אלוף רחבעם זאבי, ראש אג"מ] – גנדי ליווה אותו ומנו ליווה אותי – אני עוצר, אני מראה לו את זעורה ואני אומר לו: 'אדוני, זהו המקום שאני רוצה לעשות עליו מחטף ולכבוש אותו, ואז הוא ייתן לי שני דברים: הוא ייתן לי הגנה על העמק והוא ייתן לי קרש קפיצה לעומק'. ואז הוא אומר לי: 'תתרגל לרעיון שהמלחמה היא נגד מצרים'. אז אני אומר לו: 'אם תהיה מלחמה נגד מצרים, היא תהיה גם פה'. והוא אומר: 'יכול להיות, אבל זו קודם כל מלחמה נגד מצרים, ומה שצריך לעשות פה זה לשבת ולהחזיק מעמד'.

כתוצאה מזה, התשובה לשאלה שלכם – מה משמעות התכנון? אני חושב שעניתי מה משמעות התכנון. באיזה מקרה צריך היה להפעיל אותו? אני חשבתי שצריך להפעיל אותו והתכוננתי פה לשני מצבים: הפעלתו ב-ש'+24, כלומר 24 שעות אחרי פתיחת המלחמה נגד מצרים. ב-ש'+36 שזה היה יותר סביר אפילו, כלומר בלילה השני, אם זו תהיה התקפת לילה, או ב-ש'+48. חשבתי על שלוש אלטרנטיבות, ובשום אופן לא רציתי שזה יהיה יותר מאוחר מזה.

סיבה נוספת שאני חשבתי על שלוש המצבים האלה – 24, 36 או 48 שעות, נבעה גם מהעובדה שאני הערכתי שהמלחמה של פיקוד צפון נגד ירדן תהיה בדירוג הפוך. כלומר, אני האמנתי שאנחנו נילחם נגד ירדן. בכל אופן, הייתי מוכן לזה ועשינו תכנונים. אבל אני חשבתי שהדירוג יהיה הפוך. אני חשבתי שקודם כל נסתבך עם סוריה ואחר-כך נלך לירדן, והמציאות היתה הפוכה. לכן אני ראיתי את המחטפים בקצב של 24, 36, 48 שעות. וזה עונה על השאלה שלכם – מתי היה צריך להפעיל את זה".

אל"מ איילון: "אני הבנתי ממך שהיית מוכן גם להתקפת לילה וגם להתקפת יום. וכדאי פה לעשות דרך מוטקה [הכוונה לסא"ל שריג], אומנם זה מרחיב קצת את העניין, אבל לקחנו בחשבון שלא נגמור את זה היום. מוטקה יציג כרגע מה היה תכנון נכון בפיקוד דרום מבחינת עיתוי, וכאן נשאל אותך אז מה המשמעויות? כי את זה ודאי ידעת. מוטקה ייכנס יותר, אבל לפי מיטב זכרוני התכנונים הראשונים של פיקוד דרום היו בנויים על התקפה אווירית במשך יום או 12 שעות נגיד, מבוקר ועד ערב. וכניסה ללחימה רק בלילה כאשר הנימוק הוא כפול לדעתי: 1. עדיין אין ביטחון מלא בהישגים של חיל האוויר ובואו נראה. 2. התנועה דרך מעברי לוץ-פראן, שחייבה מהלך יותר ארוך של הכוחות, עד אשר הם יוכלו להגיע בכלל לנקודה שבה הם יוכלו לעבור.

זה אומר שלמעשה מיתקפת צה"ל היבשתית היא בלילה. מזה השלכת לגביך, אם בכלל זה נלקח אז בחשבון. אני מניח שכן. זה אולי מסביר את מה שאתה אמרת – 24, 36. כי יכול להיות פה 24 שעות, דווקא לילה מצוין".

יולי 1966: אלוף דוד אלעזר [שני מימין] בסיור בקיבוץ מעיין ברוך עם ראש הממשלה לוי אשכול (בראש) והרמטכ"ל יצחק רבין. עוד בצילום: מזכיר הקיבוץ ועוד חבר משק [צילום: משה מילנר, לע"מ]

אלוף אלעזר: "יכול להיות, אם כי אני מעדיף תקיפת יום. אני מעדיף תקיפת יום כל הזמן. מדוע? כי אצלי גם בתקופת התכנונים של הכוננות וגם במשך הרבה זמן קודם אני למדתי את עניין כיבוש הרמה. ואת הרמה אפשר היה לכבוש באחד מן השניים: ביסוס התקפה כולה על לוחמת חי"ר בתוך המוצבים הסורים בלילה, והעברת שריון דרך הישגי חי"ר. או מאמץ עיקרי שריוני שימחץ את המוצבים.

אני מטבע הדברים בחרתי במאמץ השריוני. כלומר, אני הגעתי למסקנה שאפשר לעלות עם שריון על הרמה ולכבוש את מוצבי הקו הראשון בטנקים. אני אמרתי שבזה יהיו לנו פחות אבידות והשריון יעלה למעלה ויהיה לו הלם יותר גדול, ולכן אני העדפתי התקפת יום. ואם אתה עוקב אחר-כך, אחרי כל האפשרויות שלי, אתה רואה שתמיד איכשהו נדחפתי ליום. ב-7 לחודש כשעמדתי לתקוף, עמדתי לתקוף ביום. וכשדחיתי את ההתקפה ל-8, דחיתי אותה להתקפת יום. וכשתקפתי ב-9, אם כי זה כבר לא היה תלוי בי, אמרו לי ב-07:00 בבוקר, קניתי את זה מיד ליום. כלומר, לכן שוב כשאני אומר – 24, 36, 48 שעות, כי אני מכין את עצמי לשתי הווריאציות, אבל אני מעדיף שזה ייצא לי בהתקפת יום".

סא"ל שריג: "מותר לי רגע אחד פה, לבעיה של ההשהיה הסורית. יש לי פה שאלה שמדאיגה אותי. אתה אמרת קודם כי למעשה הסתבר שההשהיה הסורית היתה בת 22 שעות. האם זו באמת היתה השהיה בת 22 שעות? כי אנחנו יודעים למשל שחיל האוויר הסורי נכנס לתקיפה ב-ש' שלנו ועוד 5 שעות, בצהרי ה-5 ביוני. אנחנו יודעים שארטילריה לא, אבל חיל אוויר לפחות כבר היה פעיל כעבור 5 שעות".

אלוף אלעזר: "באיזו עוצמה?".

סא"ל שריג: "מטוס או שני מטוסים בעין המפרץ וכנ"ל".

אלוף אלעזר: "אני לא אמרתי שהצבא הסורי גזר על עצמו אי השתתפות מוחלטת. הצבא הסורי שלח שני מטוסים לעין המפרץ, ונדמה לי שגם על פןריה גם כן היו שני מטוסים סורים. אבל זה היה פחות מאשר בכל תקרית נורמלית. שני מטוסים לעין המפרץ, שני מטוסים פה ושלושה פגזי טיווח על ראש פינה, זו לא השתתפות במלחמה. אל תשכחו שב-67' אנחנו כבר היינו בסטנדרטיןם של תקריות בהיקפים יותר רציניים. באפריל הפלנו שבעה מיגים. כלומר, לשלוח שני מטוסים הנה, שני מטוסים שמה, להרביץ שלושה פגזים לכיוון ראש פינה, זה פחות מתקרית קטנה. לכן, עד שהתחילה ההפגזה ב-6 לחודש בבוקר אני לא קרוא לזה השתתפות".

אל"מ איילון: "אפשר אולי להסיק מזה מסקנות הפוכות – בגלל מהירות הפעילות אפשר להגיד כי הם לא רוצים להיכנס".

"לי תוכנית ה'עצמון' [כיבוש רצועת עזה] העלה לי את החום. ואני על ה'עצמון' עליתי בשצף קצף בדיון מטכ"ל והגדרתי אותו כאיוולת. אמרתי ליצחק להתרחק מזה"

סא"ל שריג: "עכשיו לגבי עניין הדירוג והעניין של התקפת יום והתקפת לילה. בתכנון המקורי – אני מדבר לא על התכנון בתקופה הזו שאתה מדבר עליה, אלא על התכנון הישן ישן. בתכנון הישן ישן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, ואני לא בדקתי את זה ממש לפני שבאתי, התכנון של מקבת היה תקיפת לילה. האם אני מדייק? התכנון האופרטיבי בכללו דיבר על שיטה מסוימת אחת, הוא לא בחר בשתי אפשרויות – אני מדבר על התכנון האופרטיבי של אג"מ מבצעים. השאלה היא האם באמת היתה אפשרות לתכנן בצוות כזה או אחר של כוחות על אפשרות יום ואפשרות לילה?".

אלוף אלעזר: "א) התשובה היא כן. ב) למפקדים היו תדרוכים לאפשרות כזו וכזו. ג) צריך לבדוק בכתובים. האם זה מצא את ביטויו בשתי הווריאציות, זה אינני יודע".

אל"מ איילון: "בכתובים זה מצא את ביטויו בחושך, אבל זה לא משנה".

אלוף אלעזר: "מיקי [סרן הירשפלד, האחראי על מחקר הגזרה הסורית] תרשום כל מיני שאלות לבדיקה – האם בכתובים תכנוני מקבת יום, לילה. מתי יום לילה? מתי לילה?".

סא"ל שריג: "אני הייתי רק מציע שלפני שנעבור למלחמה, אולי נוסיף כמה שאלות לתקופת הכוננות. שאלות שלא מקובל לשים אותן פה כשאלות מודפסות, אבל אני רוצה בכל זאת לשאול אותן".

אלוף אלעזר: "בבקשה".

סא"ל שריג: "השאלות שלי מתייחסות כך, אבל שוב פעם אני מדגיש כי פה אינני מדבר על חלקך כאלוף פיקוד הצפון ופיקודך על הפיקוד שלך שבשליטתך, אלא אני מדבר על תפקידך השני, כחבר פורום המטכ"ל. ואני מדבר על תפקידך השלישי, ולי הכי קשה לדבר עליו, אבל אתה הזכרת והקלת עלי – מערכת היחסים האישיים שלך עם הרמטכ"ל. הייתי רוצה, אם אתה יכול לתת לנו בסקירה מה היו העמדות השונות שלך ומה היו הגישות שלך, כשאני מוכן לציין תאריכים מיוחדים, אם תרצה ממני, לגבי דעות שונות שהלכו במטכ"ל.

והייתי אומר זאת כך: א) הייתי רוצה לשמוע איך אתה התייחסת בכלל לכל הפרשה הזו של המעבר לתכנון ההתקפי. ואף כל הדיונים שהתנהלו סביב האפשרויות השונות בפיקוד הדרום, כאשר האפשרות הראשונה כזכור לך דיברה על מין תנועה שדומה לתנועת מלקחיים, מאמץ אחד דרך צירי חלוץ והשני דרך הציר הצפוני. ציר רפיח זה דבר אחר.

אחר כך היו דיונים לגבי התקפה מדורגת יום ולילה, זאת אומרת האם להשאיר 12 שעות או לא להשאיר בין תקיפת חיל האוויר ובין תקיפת כוחות היבשה. אחר כך היו דיונים סוערים לגבי עצם היציאה למלחמה כולל ה-28 לחודש בלילה בהשתתפות רה"מ והשר אלון. בכל המערכה הזו אתה לא רק ייצגת את אלוף פיקוד הצפון, אתה גם ייצגת את האלוף דוד אלעזר.

זו מערכת שאלות שלא יכולה למצוא מקום פה, אבל היא יכולה למצוא מקום בשאלות בעל-פה".

דיונים סוערים במטכ"ל. הרמטכ"ל יצחק רבין בין האלופים עזר וייצמן [מימין] וחיים בר-לב [אוסף התצלומים הלאומי]

אלוף אלעזר: "כן, אבל לזה אני מוכרח רענון של זיכרון. את זה אני לא יכול לשפוך לך מהשרוול. אני זוכר כמה דברים. כך, מה ששייך לשיחות שלי עם רבין על זה אני לא אומר מילה. כי בשיחות בארבע עיניים במידה ואני יעצתי לו עצה כזו או אחרת לגזרות אחרות, אז זה בזכרונות או בהיסטוריה מוטב שזה יימצא ביטוי רק מעדותו. אם הוא התייעץ איתי, אני אמרתי כך והוא קיבל או לא קיבל את דעתי, זה עניינו. וזה כלל בסיסי למי שיועץ לרמטכ"ל. ירצה, יגיד שיעצתי לו. ירצה, יגיד שקיבל את הצעתי. ירצה, יגיד שהוא הגה. זה עניינו. בנושא זה – אף מילה.

בנושא ההשתתפות שלי בדיונים אני מוכן לדבר על זה, אבל כאן צריך לשבת לחוד ואתה צריך על כל דיון לרענן את זכרוני מה היה הנושא. זה לא מונח לי בראש. אני למשל יכול להגיד לך שאותה תוכנית אחת, נדמה לי שהיא היתה של יצחק [רבין], יכול להיות שעוד מישהו יעץ לו אותה. זו תוכנית כיבוש רצועת עזה ("עצמון"). לי ה'עצמון' הזה העלה לי את החום. ואני על ה'עצמון' עליתי בשצף קצף בדיון מטכ"ל והגדרתי אותו כאיוולת, כדבר שאסור לעשות אותו, כמשגה ממדרגה עליונה. עליתי על זה בשצף קצף בדיון מטכ"ל, כשאני יודע שהיו כאלה שתמכו בי והיו כאלה שהיו פושרים למדי. טליק למשל [אלוף ישראל טל] די נטה לקבל את 'עצמון' בשלב ההוא".

אל"מ איילון: "הוא אומר אפילו כי הוא האבא של זה".

אלוף אלעזר: "אני לא רציתי להגיד מי האבא. נדמה לי שיש לזה כמה אבהים. יצחק קיבל את 'עצמון' הזה. זו הנקודה היחידה שאני יכול להגיד, כי גם לפני דיון מטכ"ל אמרתי ליצחק להתרחק מזה. ואחרי שהוא העלה את זה לפחות לדיון אני ב'עצמון' הזה נלחמתי בשצף קצף. כי אני חשבתי שזה אסון. אבל זה אחד הדברים שהוא ממש חרוט בזכרוני. אשר לאחרים, אני צריך בדיוק לרענן את הזיכרון בכל פרשה לחוד".

אל"מ איילון: "אני מציע שננקוט פה בשיטה שנהגנו עם האלוף טל והפרדנו בין דיון המצפ"ע לדיון השני. ואז באמת נרענן את הזיכרון ונמצא בכל פעם שאתה דיברת בכל דיון מטכ"ל, ממש נביא את הקטע הרלבנטי, נקריא לך ודרך זה נתחיל את העניין".

אלוף אלעזר: "בסדר גמור, כי כך אני לא מתחייב לדייק".

סא"ל שריג: "זה באשר לתקופת הכוננות. חשבתי שאולי תרצה עוד לפני ההכנה לדבר על ה-28 לחודש".

אלוף אלעזר: "רגע, מתי היה הדיון – האם אפשר לחכות עוד שבוע או לא לחכות עוד שבוע. זה ה-28 לחודש?".

סא"ל שריג: "אני אולי ארענן את זכרונך כך: במוצאי שבת ה-27 למאי היתה ישיבת ממשלה שנמשכה עד ה-28 למאי בבוקר. באותה ישיבה חזר מארה"ב גם השר אבן. שם נתגבשה ההחלטה של ההמתנה, לא של שבוע, אלא של שבועיים-שלושה. זו בדיוק ההחלטה – המתנה של שבועיים-שלושה להתפתחויות המדיניות. בעקבות הדבר הזה עבר יום מה-28 בבוקר עד 28 בערב, וב-28 בערב אתה עם האחרים הייתם למטה בבור בחדר הישיבות על-יד החמ"ל וחיכו כולם לבואו של ראש הממשלה, שנשא ברדיו נאום לאומה".

אלוף אלעזר: "אנחנו לא שמענו את הנאום, רק שמענו על הנאום".

סא"ל שריג: "אחר כך ראש הממשלה בא ואז יש אומרים כי זה נפל על חלק מהאלופים לפחות כרעם ביום בהיר. אחרים אמרו שהם ידעו את זה כבר מאז הבוקר. היות ואתה היית רחוק, היית פה [בצפון], אז אולי לא ידעת. על חלק זה נפל כרעם ביום בהיר שרוצים לחכות. והתפתח דיון והוא היה סוער בצורה בלתי רגילה. ובדיון הזה כולם הביעו דעות, גם אתה. אפשר להביא את הציטוט של מה שאמרת בדבריך".

אלוף אלעזר: "אני זוכר איך פתחתי. אני פתחתי בניגוד לאחרים שצעקו על הממשלה, אמרתי – 'אנחנו צבא של מדינה דמוקרטית ואנחנו נקבל הכרעות'. כי לא רציתי שהוא יתרשם שאנחנו הולכים לפוטש. לעומת כאלה שדיברו מעבר למותר עם ראש הממשלה, אמרתי – 'אנחנו צבא של מדינה דמוקרטית ואנחנו נקבל הכרעות, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לומר את דעתי', ודיברתי נגד הדחייה".

אל"מ איילון: "יש רישום של זה".

אלוף אלעזר: "אם תראו לי אותו אני כבר אזכר".

אל"מ איילון: "יש, הוא לא בידינו. עכשיו הוא הגיע לידי שריג".

אלוף אלעזר: "את זה אני זוכר. אבל מה, אני זוכר דיון שאני לא יודע אם הוא היה לפני הפגישה עם אשכול. רגע, בפגישה עם אשכול ואלון, יצחק לא היה נוכח?".

אל"מ איילון: "היה. היה אחד לפני שזה שיצחק לא היה נוכח, זה ב-24 לחודש".

סא"ל שריג: "ב-24 לחודש אתם הייתם בחמ"ל ועזר [ויצמן] ניהל את הדיון בשעות לפנות ערב. זה היה 17:00 ואז עזר הציג את תוכניתו של פריצה לתעלה בציר הצפוני. זה דיון שאין עליו רישום וכל דבר שתאמר לנו זה מיותר בשבילנו. ב-24 היה דיון עם עזר, ב-28 הדיון שיצחק היה נוכח בו".

אלוף אלעזר: "עכשיו היה דיון אחד בצד השני של החמ"ל, לא איפה שהיו הדיונים, בחדר מפות, ושם דנו גם כן האם מותר לנו לחכות עוד שבוע או לא לחכות עוד שבוע".

סא"ל שריג: "זה כבר שקמה ממשלת הליכוד [הליכוד הלאומי עם רפ"י וגח"ל] ב-2 ליוני".

אל"מ איילון: "עם השרים?".

דדו [שני מימין] בבית הנשיא זלמן שזר עם חבריו האלופים עזר וייצמן, ישראל טל, ישעיהו גביש ואלעד פלד. יוני 1967 [צילום רם לחובר]

אלוף אלעזר: "לא עם השרים, אנחנו לבדנו. אנחנו לבדנו ניהלנו דיון האם מותר לחכות שבועיים או אסור לחכות שבועיים. שבוע או שבועיים. ויצחק מקבל שם החלטה כי מותר לחכות והדעות בפורום חלוקות".

אל"מ איילון: "אין לנו כיסוי על זה".

אלוף אלעזר: "יש דיון על זה. עכשיו אני אגיד דבר שלא מחייב אותי. אני מנסה לרענן את זכרוני, אולי אני זוכר לא טוב. אבל בדיון הזה יש כך"…

אל"מ איילון: "זה אחרי הדיון של ה-28 לחודש?".

אלוף אלעזר: "אינני יודע, חכה רגע, הוא אחרי הדיון של ה-28 בטוח. והנושא של הדיון: אם יגידו לנו לחכות עוד 10 ימים או עוד שבוע"…

סא"ל שריג: "סליחה, זה באותו ערב, אחרי שנגמר עם אשכול, כולם עברו לחמ"ל. עכשיו אני כבר זוכר משהו, יכול להיות שאני טועה, אבל אני זוכר שבאותו ערב אחרי שהשר אלון ואשכול המנוח הלכו ויצאו מהחדר הקטן, עברו לחמ"ל".

אלוף אלעזר: "תגיד לי מה היה שם, אז אני אגיד לך אם זהו זה".

סא"ל שריג: "שם בחמ"ל פיקוד הדרום התחיל להציג אפשרויות ורעיונות ראשונים של היערכות הגנתית. האם אתה מתכוון לדיון הזה? אלוף פיקוד הדרום התחיל להציג מהן המשמעויות של ההגנה".

אלוף אלעזר: "ודנו רק על ההגנה?".

סא"ל שריג: "כן".

אלוף אלעזר: "אז זה לא זה, אז זה דיון אחר ששם שואלים האם אנחנו יכולים לחכות עוד 10 ימים (נזכר) – הנושא שיצחק מעמיד הוא מה להגיד לממשלה? אנחנו יכולים לחכות עוד 10 ימים או אנחנו חייבים לתקוף מיד? ועל זה יש דעות חלוקות. אני חושב שלי בדיון הזה יש חילוקי דעות עם חיים בר-לב. נדמה לי שחיים בר-לב אמר – 'צריך להגיד באופן אולטימטיבי – אנחנו לא יכולים לחכות'. זה אחרי הדיון עם אשכול. ואז אני אומר: 'בואו נגיד לעצמנו את האמת, אנחנו רוצים לתקוף מיד, ואנחנו צריכים להגיד שצריך לתקוף מיד, אבל אם התוצאה תהיה בכל זאת שמישהו יחליט לא לתקוף מיד, אסור להסתכן בזה שלא נתקוף, כי אין עוד ביטחון שלא תהיה מלחמה'.

אני אומר – אם השאלה היא לא מלחמה עכשיו, או כן מלחמה בעוד 10 ימים? אז אני אומר – מלחמה בעוד 10 ימים. אנחנו מסוגלים לתקוף גם בעוד 10 ימים".

אל"מ איילון: "אין לנו כיסוי לזה".

אלוף אלעזר: "היה דיון כזה".

אל"מ איילון: "לדעתי כתוצאה מזה יש לנו את המסמך של ראש אמ"ן של ה-31 לחודש".

סא"ל שריג: "אז אולי הוא מתכוון לדיון של ה-29. רגע, זה מביא אותי עוד צעד אחד קדימה".

אל"מ איילון: "כי ראש אמ"ן הוציא מסמך שהוא גיבוש דעה – מדוע אסור להמתין ומה המשמעויות של ההמתנה".

סא"ל שריג: "סליחה לנטש [כינויו של אל"מ איילון], תרשה לי לתקן אותך, זה לא הביטוי המדויק. מה שראש אמ"ן אמר במדויק – משמעויות ההמתנה במשך שבועיים מבחינתה של מדינת ישראל, ושם הוא מפרט על ההתעצמות המצרית, על ההידרדרות וכו'. המסמך הזה כשהוא עוד לא היה מוכן בכתובים, ב-29 לחודש, דהיינו יום אחרי הפגישה עם אשכול – הוצג. ואת הדיון הזה יש לי. עכשיו אני נזכר, סליחה, אני מתנצל – ב-29 לחודש היה דיון, ואני תיכף אומר לך פרטים עליו, – קד"מ הרמטכ"ל בשעה 15:00 דיון על המשמעויות הצבאיות של המתנה במשך שבועיים. דגש על התגברות הסכנה מירדן וחוסר אפשרות לפעולה כנגד מצרים באותה צורה כמו היום, ועל קשיי אחזקת מערך מגויס כולל קשיים כלכליים. אתה מתכוון לדיון הזה?".

אלוף אלעזר: "נכון, זהו זה".

סא"ל שריג: "הרמטכ"ל מחליט להמתין 24 שעות לשחרור המילואים לצורך ניסיון שכנוע נוסף של הממשלה".

אל"מ איילון: "זה מה שלא הסתדר לי. הערכתי היא שיש דיון כזה, רק אני לא בטוח שהוא כמו שאתה אומר בחמ"ל".

אלוף אלעזר: "את זה אני זוכר. אני זוכר איפה, מי עמד. זה תקוע לי בזיכרון".

אל"מ איילון: "בעמידה או בישיבה?".

אלוף אלעזר: "בישיבה. כולם בישיבה. אני זוכר איפה אני יושב. אני זוכר איפה יצחק עומד. אני זוכר איפה חיים מדבר. אני זוכר איך אני מפריע לו שלוש פעמים. את זה אני זוכר".

אל"מ איילון: "אנחנו נביא את הסטנוגרמה".

"אומר לי בר-לב: 'אין שום בעיה, אתה רוצה מחר, תתקוף מחר, לא ישתנה כלום'. אני אומר לו 'תודה רבה', ודוחה את ההתקפה ל-8 בחודש. למרות שדן [לנר, הרמ"ט] משתולל ואומר לי 'אל תדחה'. מי יודע מה יהיה מחר, אל תדחה"

אלוף אלעזר: "אני זוכר, זה היה דיון בחמ"ל עם הפנים אל מפה של הדרום".

אל"מ איילון: "כאן, לגבי זה יש שאלה וניקח בחשבון שזה נאמר כרגע, לא לניצול. כאן יש שאלה שמרחיבה את זה ואומרת כך – זה שלא קיבלו את ההצעה שלך, מה המשמעויות?".

אלוף אלעזר: "איזו הצעה?".

אל"מ איילון: "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. לכן אני רוצה כך וכך, לא קיבלו הצעה זו".

אלוף אלעזר: "לא. את ההצעה שלי אף פעם לא קיבלו. מה קורה. את ההצעות שלי לא דחו בשום שלב, לא דחו את ההצעה.

כשאני מציג את המקבות, יצחק מאשר בלי תיקון. הרמטכ"ל אישר לי את כל התכנונים, גם ההגנתיים וגם ההתקפיים. בלי תיקון אישר אותם. ואמר – תכננו. בפועל, אחר כך אג"מ/מבצעים אמר כי אין להם הליקופטרים לזה ו'חקה' [אל"מ יצחק חופי] הוציא מסמך על מקבת צפונית כשזה נשאר תכנון, אבל לא דחו אותו. אמרו רק כי אין הליקופטרים. כעת, אני, כשאני עולה ב-5 ביוני, כשאני נכנס לחפ"ק, אני עולה עם ידיעה שמקבת צפון מאושרת כתוכנית, ומה שמוטל עלי זה לשכנע את הרמטכ"ל במועד שיהיה נוח לי להנחית אותם. היות והסורים עוד לא פתחו באש ואני עוד לא יודע מה אני אבקש – האם אני מבקש מקבת ב-ש'+24 או ב-ש'+48. אבל אני יודע שמקבת צפון היא תוכנית מאושרת, ועכשיו מוטל עלי להנחית את הדרישה במועד שייראה לי כמועד הנכון.

בינתיים קורה שב-5 לחודש בצהריים אני הולך לירדן. ברגע שאני הולך לירדן אני לא מבקש להנחית מקבת צפון. אני כבר מבין שהסדר התחלף לי. אבל ב-6 לחודש אחרי הצהריים, למרות שאנחנו בדרך לשכם, לפני כיבוש שכם, אני אישית עוזב את הגזרה, משאיר שם את אלעד פלד [מפקד אוגדה 36] לבד, חוזר להנה וב-6 לחודש בערב אני מבקש להנחית את מקבת צפון ב-7. כלומר, אני מגיע לבקשה שלי של ש+48, אני מבקש לתקוף ב-7 לחודש את מקבת צפון.

ופה יש לי שאלה אליך שריג. פה אני עכשיו הולך לשאול על הדילמה הכי גדולה שלי בכל המלחמה שעד היום היא אצלי נעלם. והרי הסיפור: אני מקבל לאישור למקבת צפון ב-6 לחודש, להנחית אותה ב-7 לחודש. אני מחליט על שעת ש', אם אינני טועה 14:00 שחל ה-7 לחודש. אני עושה את כל ההכנות. אני עולה צפונה, אני עושה קבוצת פקודות אחרונה לסגירת הקצוות האחרונות בצהריים בפילון, ואני מתלבט האם לעשות את זה או לא ב-7 לחודש. והסיבות הן סיבות כדלקמן, מה ההתלבטות שלי.

1) מעונן והיועץ האווירי שלי יענקל'ה סלומון אומר לי שאי אפשר לתת סיוע התקפי מדויק. כלומר, הוא אומר – אפשר לתקוף אם נמצא חור בעננים, שם נתקוף. אבל איפה שאני צריך ואני ארצה להזמין שם, אין ודאות שאני אקבל סיוע אווירי.

2) הכוחות העומדים לרשותי הם כוחות קטנים משהיו לי בתכנון מקבת צפון. כי חטיבה 37 למטה [בלחימה מול ירדן], חטיבה 8 עוד לא הגיעה. אני עומד רק עם גולני וגדוד שרמנים של חטיבה 37. אי לזאת אני לא מסוגל לעשות מקבת צפון שלמה, אלא אני עושה מקבת מוקטנת. זאת אומרת, גדוד אחד – תל עזזיאת, גדוד אחד – בניאס, תל חמרה, וגדוד אחד – תל פאחר. אין לי כוח לעלות לזעורה אלא רק בניצול הצלחה, דבר שאני לא מאמין בו בהבקעה.

ואז – א) אני לא משיג את משימת קרש הקפיצה, אלא רק את ההגנה. ב) אני נותן לאויב שהות להתארגן לאחר הבקעה ראשונה, דבר שנורא לא מוצא חן בעיניי באותו יום.

צירוף הגורמים האלה יחד – מזג אוויר מחורבן, מקבת קטנה וחוסר אפשרות להמשיך אותה לקרש קפיצה, הם שעושים לי את הדילמה ואי רצון לתקוף.

אלוף דוד אלעזר עם סגן הרמטכ"ל אלוף חיים בר-לב בקונייטרה, שבת 10 ביוני 1967 [ארכיון צה"ל]

ואז אני מתקשר עם סגן הרמטכ"ל. כשהגעתי ל'תמר' זה היה בערך שעה או שעתיים לפני שעת ה-ש', אם כי כבר יש מגעים בשטח. ארטילריה – הכנה. האוויר עובד. זה בצהרי ה-7 לחודש. ואני אומר לחיים בר-לב: 'הבעיות שלי הן, כפי שאמרתי לכם, אחד שתיים שלוש. ולכן אין לי חשק לתקוף'. ועכשיו תשים לב בדיוק, אני אומר לו – 'אם יש סכנה שמחר לא יהיה אישור לתקוף, אני תוקף בנתונים האלה. אם אתה בטוח שיש לי אופציה פתוחה גם למחר אני דוחה את זה ב-24 שעות ותוקף מחר'. אומר לי חיים בר-לב: 'אין שום בעיה, אתה רוצה מחר, תתקוף מחר, לא ישתנה כלום'. אני אומר לו 'תודה רבה', ואני דוחה את ההתקפה ל-8 בחודש. למרות שדן [לנר, הרמ"ט] למשל, ב-7 לחודש משתולל ואומר לי 'אל תדחה'. מי יודע מה יהיה מחר, אל תדחה. היום רטרואקטיבית אני מאושר שדחיתי".

"ב-8 לחודש רבין אומר לי: 'דדו, אין אישור להתקפה עד זעורה. אתה יכול לכבוש את תל עזזיאת, מה דעתך?'. אני מקבל שוק מהשאלה ועונה לו בגסות. יצחק עונה לי בקור רוח: 'אני מבין אותך, אל תכעס, זהו המצב, אין לנו אישור"

סא"ל שריג: "אבל היו לך קצת בהלות".

אלוף אלעזר: "זה מה שגרם לי לבהלה הגדולה. ב-8 לחודש אני הולך להתקפה במצב כבר הרבה יותר טוב. כי ב-8 לחודש כבר יש לי את חטיבה 8. כבר מזג האוויר טוב ויש לי סיוע אווירי ואני מאושר מעצמי – 'הנה, במקום התקפה קטנה אתמול אני עושה היום התקפה גדולה ויפה'. ואז איפה שהוא בין 10:00 ל-11:00 לפני הצהריים של ה-8 לחודש אני משוחח שיחה טלפונית עם יצחק רבין. אומר לי יצחק רבין: 'דדו, אין אישור להתקפה שלך עד זעורה. אנחנו יכולים לתקוף רק על הקו הירוק. כלומר, אתה יכול לתקוף ולכבוש את תל עזזיאת, אולי משהו על יד זה, מה דעתך?'.

אני מקבל שוק מהשאלה ואז אני עונה לו בגסות ואומר לו: 'מה זאת אומרת מה דעתי? אין לי דעה בדברים כאלה, מה זאת אומרת?'. יצחק עונה לי בקור רוח ואומר: 'אני מבין אותך, אל תכעס, זהו המצב, אין לנו אישור ואני שואל את דעתך – אתה רוצה לתקוף את תל עזזיאת או אתה לא רוצה לתקוף את תל עזזיאת?'. ואני על המקום עונה לו: 'אני לא רוצה לתקוף את תל עזזיאת. לתקוף את תל עזזיאת פירושו לשלם את כל המחיר בלי לקבל כלום, ואני לא רוצה לעשות התקפה על תל עזזיאת בלבד, כי זה כל מחיר ההבקעה ומה הרווחתי?'. ואני שואל: 'מה הסיכויים לכל העניין?'.

הוא אומר לי: 'בשלב זה לא, אבל תבוא הנה וננסה לעשות משהו יחד'. אני אומר: 'בסדר', זורק את השפופרת, אומר לכולם: 'הפסק התקפה, כולם חזרה לשטחי הכינוס'. השיחה הזו התנהלה כשאני הייתי בנבי יושע, בחפ"ק תמר. לרגלי נבי יושע עמד ההליקופטר שלי. אמרתי: 'תניעו את ההליקופטר!'. רצתי למטה, נכנסתי להליקופטר וטסתי לתל-אביב.

הגעתי לתל אביב בצהרי ה-8 לחודש. היתה לי שיחה קצרה עם יצחק. הוא אמר לי כי זה לא הולך, ואמר: 'אולי אשכול ירצה לראות אותך'. הוא הלך לאשכול. כשהוא חזר מאשכול הוא לא אמר לי כלום. אבל רפי אמר לי: 'תיכנס לאשכול'.

"כשיצאתי מאשכול לא היתה אף פקידה בשטח. מרים [אשכול] ישבה על יד הטלפונים ואמרה לי: 'יש לי בקרוב יום הולדת ואני רוצה את הבניאס'. אמרתי לה: 'אני אעשה את הכל כדי שיהיה לך בניאס, אבל תעשי גם את"

מרים ולוי אשכול, 1965 [צילום: משה פרידן]

הלכתי לאשכול, נכנסתי לאשכול. אשכול ישב עם עדי יפה ועם שרוליק [עדי יפה – מזכיר מדיני בלשכת רה"מ, שרוליק – אל"מ ישראל ליאור מזכירו הצבאי של רה"מ]. אשכול שאל אותי: 'מה אתם יכולים לעשות?'. אמרתי לו: 'אשכול, אני לא צריך תוספת כוח, אני לא צריך כלום, אני מסוגל היום לעלות, לכבוש וללכת'. אני פורס לפניו את המפה, אני מראה לאשכול את זעורה ואני מראה לאשכול שמזעורה לקונייטרה הדרך פתוחה ואני אומר לו: 'לזה אני לא אבקש תוספת כוחות מאף אחד. לא צריכים להעביר לי משום מקום, ואני גם חושב שזה לא יהיה קטלני. יהיו לנו אבידות, אבל זה לא קטלני. יש בכוחנו לעשות את זה'.

אומר לי אשכול: 'גם הרמטכ"ל חושב ככה?'. אמרתי לו: 'עד כמה שאני יודע הרמטכ"ל חושב ככה ואני גם הבנתי ממנו שהוא אמר לך את זה'. אשכול לא עונה על זה. 'למה שר הביטחון לא רוצה בזה?', הוא שואל אותי. אני אומר לו: 'אינני יודע, אני היום לא דיברתי עם ר הביטחון, לא יודע מה השיקולים שלו, אבל אם יש סיבות הן ודאי לא סיבות אופרטיביות וטקטיות. כך אני מאמין, כי מבחינתי, מבחינה אופרטיבית או טקטית אין שום קושי לעשות את זה'.

'טוב', אומר לי אשכול, 'נשתדל'. לחצנו ידיים והלכתי משם.

זה היה ב-8 לחודש בשעות הצהריים או אחר הצהריים.

כשיצאתי משם לא היתה אגב אף פקידה בשטח. מרים [אשכול] ישבה על יד הטלפונים. כשיצאתי אז מרים אמרה לי: 'תשמע, יש לי בקרוב יום הולדת ואני רוצה את הבניאס'. אמרתי לה: 'מרים, אני אעשה את הכל כדי שיהיה לך בניאס, אבל תעשי גם את'. ואחרי המלחמה הבאתי לה תמונה של הבניאס.

כוחות צה"ל במעיינות הבניאס, יוני 1967 [צילום: יהודה הראל]

הייתי עוד קצת למטה בבור. היתה לי שיחה עם יגאל ידין. נדמה היה לי שהוא משוכנע ואני לא צריך לעבוד עליו יותר. חיכיתי למשה. רציתי לדבר בעצמי עם משה. משה לא הגיע באותו יום. אמרו לי כי הוא יחזור רק בערב. לא יכולתי לחכות. היתה לי עוד שיחה אחת עם יצחק וטסתי לצפון כשאני מחכה להודעה – האם זה מאושר לי ל-9 או לא מאושר ל-9. עד כאן. יש לי אחר-כך המשך כמובן.

ופה השאלה שלי: לי, אחרי המלחמה, התברר לי סופית שמשה דיין התנגד להתקפה הזו והנימוקים ודאי ידועים לכם, למרות שפה אתה שואל אותי ואני לא הולך להגיד במקומו. את הנימוקים הוא אמר לי בזמנו והוא ודאי אמר גם לכם".

אל"מ איילון: "לא דיברנו איתו".

אלוף אלעזר: "טוב, משה דיין יש לו סיבות משלו למה הוא התנגד. אני מעריך שההתנגדות של משה דיין היתה גם ב-7 לחודש. כלומר, אני רטרואקטיבית חושב שאילו לא ביטלתי את ההתקפה ב-7 לחודש היה קורה לי ב-7 מה שקרה לי ב-8. איך זה ב-7 לחודש נתנו לי אישור לכבוש את תל פאחר? אני חשדתי אחר-כך ולא יצא לי אף פעם לשמוע את זה מיצחק – איך זה ב-7 לחודש נתנו לי לתקוף וב-8 לא. לא השתנה כלום מבחינת הנימוקים של משה דיין, של הרוסים וכו' וכו'. כלומר, אני מניח שהעובדה שאני דחיתי את ההתקפה ב-24 שעות היא פשוט שיחררה אותם באותו רגע מלעצור אותי. והיות ואמרו – דדו לא תוקף, אמרו – בסדר, לא תוקף, נקודה. ב-8 לחודש כשאמרו – רגע, לאן הוא תוקף? עד זעורה? לא!

כלומר, הדילמה, השאלה שאני הולך לשאול אותך היא: מה קרה שב-7 לחודש נתנו לי אישור וב-8 לחודש לא נתנו לי אישור והפסיקו אותי באמצע ההתקפה?".

אל"מ איילון: "קודם כל הסיפור שסיפרת כרגע הוא אחת מהעדויות הכי חשובות שקיבלנו. עכשיו הוא יצטלב עם הסיפור שמוטקה ייתכן כרגע. למה מוטקה לא הביא הנה את העדות הכתובה, זה מסיבה אחת פשוטה: שלא הספקנו לקבל את האוקיי של נותן העדות, רפי [אפרת, רל"ש הרמטכ"ל]. ובפרינציפ אנו לא מעבירים עדויות ללא קבלת אישור ואותו הדין הוא לגבי העדות שלך. יכול להיות שאפשר יהיה לגמור עם רפי אפילו לצפיה הבאה בגלל החשיבות של העניין, שתובא העדות עצמה. כרגע שריג יגיד מזכרונו.

אני אגיד במאמר מוסגר שאנחנו ממש בימים אלה ובהקשר אחר נתבקשנו לעשות עבודה חשובה מאוד בשביל משרד החוץ על עניין הפסקת האש ועל המשמעויות – באיזו מידה היו כוחות שלנו שפעלו לאחר הפסקת האש. בהקשר אחר, אגב כך, התחלנו ללמוד בפעם הראשונה נושא שלא היה בדיוק התפקיד שלנו וקיווינו שנקבל אותו בצורה מסודרת ממשרד החוץ, ולא קיבלנו. וזה הנושא של הדיונים הקשורים בהפסקת האש, שלדעתי כדאי שאני אציג אותם עוד פעם מבלי להגיד דברים מדויקים עד הסוף, אלא רק כרקע שיכול להשפיע על מי שצריך היה להחליט.

ובכן, הלחצים לגבי הפסקת האש התחילו ב-6 לחודשץ ב-6 לחודש לא אמרו לישראל ולמדינות ערב – הפסיקו את האש. אלא המליצו. ב-7 דרשו להפסיק.

אלוף אלעזר: "ב-7 לחודש מתי?".

סא"ל שריג: "ב-7 לחודש אחר הצהריים".

אל"מ איילון: "אינני רוצה להתחייב על השעה, אבל דרשו בפועל להפסיק וזה אני אומר כרקע. למעשה, העיתויים כפי שאתה מכיר אותם וגם על זה יש חילוקי דעות, מכל מקום משרד החוץ אומר לנו – של… וני [השם לא ברור] הסכים ב-8 לחודש שעה 15:00 כשהוא אומר כי זה GMT, ואנחנו טוענים כי הוא טועה כי הרמטכ"ל קיבל את הידיעה הטלפונית ממשרד החוץ ב-22:10 לפי עדות רפי. ולפי בדיקות שלי במקורות אמ"ן אנחנו מוצאים שהנאום הדרמטי של … המיילל, הוא ב-21:35.

אלוף אלעזר: "לפי GMT?

אל"מ איילון: "לא, לפי שעון ישראל. מכל מקום, כל מערכת הלחצים על הפסקת האש החל מה-7 וכו' ללא ספק יש לזה השלכה על הדברים האלה וכדי לחזק את זה אתה לומד אנלוגיה מדברים אחרים ואומר – מדוע נשלח בר-לב ב-7 לחודש בבוקר מהר לירושלים אישית לגמור את העניינים של העיר העתיקה, אלמלא הלחץ הזה של הפסקת האש. והוא נשלח בבוקר. את כל זה אני אומר כרקע. עכשיו שריג יציג את מה שיש לו".

סא"ל שריג: "אני אתחיל מה-7 ואעבור דרך ה-8-7 לחודש. לפי הרישומים שלי היתה שיחה טלפונית ב-12:30 בצהריים ב-7 לחודש בינך ובין רמ"ח מבצעים [אל"מ יצחק 'חקה' חופי]. בשיחה הזו אתה אמרת כי יש לך כוונה ב-7 לחודש לפתוח בהתקפה בשעה 17:00 ולא בשעה 14:00".

אלוף אלעזר: "זה אמרתי לו ב-12:30 שההתקפה תהיה ב-17:00?".

סא"ל שריג: "כן. עכשיו לפי רישומינו, על זה ענה לך רמ"ח מבצעים שתנאי מזג האוויר אינם מאפשרים סיוע אווירי ולכן הציע לך להמתין.

עכשיו אני מדלג רגע לנושא אחר שתכף יתקשר עם זה ואני אספר לך שבשעה 13:45 קיים סגן הרמטכ"ל קד"מ, זה כמובן אתה לא יכולת לדעת אז, ובו בין היתר הוא הטיל על מח"ט 8 לטוס ולהתייצב לפניך כאשר כבר ניתנו ההוראות הראשוניות להעברת חלק מחטיבה 8 אליך.

עכשיו, כבר בשעות הבוקר של אותו היום נדונה הבעיה מה תהיה התעסוקה של חטיבה 80, וכבר בשעות הבוקר תכננו להעביר את חטיבה 80 אליך".

אל"מ איילון: "כשהוא אומר לך קד"מ סרמטכ"ל הוא טעה, הוא מתכוון לקד"מ רמטכ"ל, כי סרמטכ"ל בירושלים".

סא"ל שריג: "רגע, ב-08:00 בבוקר זה קד"מ רמטכ"ל. מה שאמרתי לגבי 13:45 זה קד"מ סרמטכ"ל".

אלוף אלעזר: "13:45 קד"מ סרמטכ"ל, בבוקר ה-7 קד"מ רמטכ"ל".

סא"ל שריג: "נכון. שבו דובר דווקא על חטיבה 8 ובו נאמר שהם החליטו להעביר את חטיבה 80 לגזרת הסורית.

עכשיו אני אמשיך ואומר כך – היה דיון מצומצם עם סרמטכ"ל וזה היה באיזה שהיא שעה אחר הצהריים, בסביבות 15:00, אין לנו שעה מדויקת, בו נקבע שעל סגל המפקדים של חטיבה 8 להתייצב מחר, דהיינו ב-8 ביוני, אצל אלוף פיקוד הצפון ללימוד הנושא החדש. סגל המפקדים של חטיבה 8 יעלה לצפון לתכנן מקבת דרום. זה היה בערך בשעה 15:00 אחר הצהריים.

עכשיו אחר הצהריים היתה שיחה טלפונית, או אולי שיחה אחרת, אבל אני מניח טלפונית, בינך ובין הרמטכ"ל, והרמטכ"ל אומר לך לדחות את ההתקפה ולפתוח בה למחרת היום. ופה אני חושב שזה החידוש הגדול שלי. נדמה לי שאצלך מצטייר כאילו אתה על דעת עצמך הסכמת לדחות את ההתקפה מה-7 ל-8 לחודש. ונדמה לי שפה יש משהו שעוזר לעניין".

אלוף אלעזר: "מאה אחוז לא. יכול להיות שאז הרמטכ"ל אומר לי – אוקיי, תדחה. אבל אני עומד בתמר עם הדילמה שלו, ואנחנו עומדים שלושה אנשים. אנחנו עומדים יענקל'ה סלומון, דן לנר ואני. ודן אומר לי: 'אל תדחה, מי יודע מה יהיה'. ואני מתלבט ואומר: 'תנו לי את חיים בר-לב'. אני משוחח איתו וכמו שתיארתי לכם כשהוא אומר לי: 'תוכל לתקוף מחר'. אני אומר לו: 'בסדר, אם כך אני דוחה את ההתקפה'".

אל"מ איילון: "זה גם מסתבר מההוראות שהוא נותן".

סא"ל שריג: "שר הביטחון 5 דקות לפני כן יושב עם הרמטכ"ל ואומר לו – לא! אבל כשהוא בא לאשכול הוא אומר: 'אנחנו רוצים ללכת לפי מקבת צפון, האם אתה מאשר?'. כלומר, צריך להבחין פה בין שני שרי ביטחון" 

סא"ל שריג: "אם כך, זה מעלה אבל שאלה אחרת, ואני אגיד לך איזו שאלה זה מעלה. בשעה 19:45, זאת אומרת בערב כבר, יש קד"מ סרמטכ"ל [בראשות חיים בר-לב], וסרמטכ"ל, ופה זה דבר הפוך, מורה לאלוף פיקוד הצפון לזרז את תהליך ההתקפה לאור מועצת הביטחון על הפסקת אש. סרמטכ"ל קובע כי גזרת הפעולה מחר היא הגזרה הסורית. שעת ה-ש' תיקבע בהתאם לעניינים. זה בערב. אבל אני עוד רוצה ללכת קצת לפני הערב:

ב-18:45 הפיקוד פירסם את פקודת מבצע מקבת צפון ובה דובר, פה תראה דבר מעניין מאוד, בסעיף הכוונה: 'כיבוש מוצבי רמת הבניאס ביום 8 יוני לפני הצהריים וכוננות לניצול הצלחה לעבר קונייטרה'. ופה נאמר התקפת יום על מוצבי רמת הבניאס וכו' – זה לא מעניין. ואז באותו יום, באותה שעה, למעשה, פורסמה הפקודה של מקבת דרום. זה מה שיש לי בכתובים כאן על ה-7 לחודש. עכשיו אני רוצה לפני שאני עובר ל-8 להוסיף משפט אחד לא מן הכתובים.

עכשיו מתוך העדות של רפי, ופה אני מדבר מזיכרון ורק אחרי הבדיקה זה יהיה מבוסס, לכן מה שאני אומר עכשיו זה בערבון מאוד מוגבל, מצטיירת תמונה כזו: שבין שר הביטחון שגרסתו היתה שאנחנו לגבי הגזרה הסורית ידינו כבולות, ובאחד המקומות הוא מתבטא – 'מי שירים יד ויכה, היד תכאב לו' – דברי שר הביטחון. וזה במקרה ציטוט שנחרט בזכרוני".

אלוף אלעזר: "מתי הוא אומר את זה ובאיזה הקשר?".

סא"ל שריג: "הוא אומר את זה בהקשר לתקיפת הרמה הסורית. אני לא זוכר את התאריך של היום שהוא אומר את זה, אבל זה רשום אצלי, כך שניתן לבדוק את זה. הוא אומר – 'מי שירים יד ויתן מכה לסורים – היד תכאב לו'. אז הציטוט הזה נותן אינדיקציה אולי יותר מכל דבר אחר לגבי עמדתו בעניין.

עכשיו מול העמדה הזו של שר הביטחון ניתן למצות את עמדת הרמטכ"ל בצורה הבאה: הרמטכ"ל עומד בפני דילמה שתקיפה עד הקו הירוק, זאת אומרת עד הגבול הבינלאומי, כאשר הרמטכ"ל בעדותו אומר: 'היתה לי דילמה, מה ייתן לי למעשה אם אני אגיע עד הקו הירוק, ככה יש לי את כולם בשטחים מוגנים, כולם מחופים ומוגנים. אני אוציא אותם, אריץ אותם, כפי שהוא התבטא, חצי מדרון, אשאר תקוע, לא לבלוע ולא להקיא, אהיה נתון להפגזות ולא השגתי שום דבר'.

עכשיו אני חוזר לעדות רפי. מתוך עדותו של רפי חוזר ועולה כל הזמן שמצד אחד הרמטכ"ל לוחץ לביצוע מקבת צפון במלואה וכאשר השר [דיין], תוך כדי שהוא נמצא בוועדת שרים לענייני ביטחון, או שהוא יושב בוועדת חוץ וביטחון, מוציא כל מיני פתקים לאמור: 'אם אתה רוצה ללכת עד הגבול הירוק – בבקשה, יותר מזה – לא'. זאת אומרת, הדילמה הזו נשארת. ועכשיו אני מוכרח להגיד משהו לגבי שר הביטחון. בסופו של דבר כשהעניין מועלה לראש הממשלה עושה שר הביטחון איזה שהוא מעשה שאני אומר, כי הוא מעשה יפה. למרות דעתו, כשהוא בא לראש הממשלה הוא אומר לך – 'אנחנו רוצים ללכת לפי מקבת צפון'.

אלוף אלעזר: "מי אומר?".

סא"ל שריג: "שר הביטחון, שחמש דקות לפני כן יושב עם הרמטכ"ל בארבע עיניים ואומר לו – לא! אבל כשהוא בא לאשכול הוא אומר: 'אנחנו רוצים ללכת לפי מקבת צפון, האם אתה מאשר או האם אתה מאשר עד הקו הירוק?'. כלומר, צריך להבחין פה בין שני שרי ביטחון. בין שר הביטחון בארבע עיניים בינו לבין הרמטכ"ל, לבין שר הביטחון כשהוא בא להציג את הנושא לאשכול ומציג אותו כנציג הצבא ואומר – 'הצבא רוצה', או 'אנחנו רוצים'. זו חלוקה אחת".

אל"מ איילון: "עכשיו אני אוסיף פה משהו מהעדות של 'חקה', שהיא גם כן בלעדית. חקה מתבטא ואומר: 'אני לא הרגשתי כשהיה הוויכוח הזה שיצחק לחץ מספיק בבעיה זו'. זה אומר חקה".

סא"ל שריג: "עכשיו אני רוצה לעבור ל-8 לחודש. השאלה המרכזית שלך מסתובבת סביב נקודה אחת – איפה היתה נקודת השבירה שבה נחתך העניין, שכל הזמן מותר לפיקוד צפון לתקוף ופתאום בבת אחת אסור לו. זה למעשה אם אני מוצא את הלוז של השאלה הזו, זה הלוז שלה. ואני אומר, התשובה לשאלה הזו היא פשוטה מאוד: לפי מיטב זכרוני, ואני אומר את זה באמת בהרבה מאוד פחד, עד לרגע מסוים, עד הרגע שהיו צריכים לאשר סופית – 'פעל!', נדמה לי שהבעיה לא עלתה לפני השר באופו קונקרטי ולא יזמו את זה לשר כעובדה. זה מה שאני מבין מכל העדויות".

אלוף אלעזר: "זו ההרגשה שלי גם כן, כל הזמן. אנחנו זהים לחלוטין. כלומר, אני לאחר מעשה חשבתי שבעצם אילו ב-7 לחודש לא הייתי בצהריים מדבר עם חיים בר-לב ואומר לו כי אני דוחה את ההתקפה, אלא הייתי מחכה לשעה 14:00 והייתי מודיע – אנחנו תוקפים, והדיווח היה הולך הלאה והיו מכניסים למשה דיין פתק ואומרים לו – דדו עכשיו תוקף את הרמה, היתה לי הרגשה שהוא היה אומר: רגע אחד, עד תל עזזיאת. אם הוא רוצה יותר, אני לא מסכים. כלומר, מה שקרה לו ב-8 לחודש חשבתי שבעצם היה קורה לי ב-7 לחודש, לולא דחיתי בעצמי".

סא"ל שריג: "ואת זה אפשר לבדוק בדיוק לפי העדות של רפי".

אל"מ איילון: "יכולה להיות אינדיקציה אחת חשובה, וזו אינדיקציה שעולה לי ברגע זה. אחרי העבודה התחילו כל מיני עבודות. בין שאר העבודות אני נדרשתי להגיש 'הצטברות הסד"כ בפיקוד צפון לצורך המיתקפה'. הדרישה באה מלשכת השר. אני לא דיברתי איתו אישית בעסק הזה. אבל דיברתי על זה כתוצאה מזה שהוא ביקש ממני את הנתונים, להבין ממנו לצורך מה זה. הבנתי ממנו כאילו הסד"כ שהיה ברשות פיקוד צפון עד לעיתוי מסוים לא ענה על הצרכים".

אלוף אלעזר: "אין הבדל בסד"כ בין ה-8 לחודש ל-9 בחודש. בין ה-7 לחודש יש, אבל אני דחיתי את ה-7 בעצמי. אבל בין ה-8 לחודש שבו ביטלו לי את ההתקפה, לבין ה-9 לחודש שבו אישור לי את ההתקפה, אין הבדל בסד"כ. שום הבדל".

אוקטובר 1967, אלוף דוד אלעזר בטקס הענקת צל"שים למלחמת ששת הימים [צילום: אילן ברונר, לע"מ]

אל"מ איילון: "עכשיו אני רוצה שנחשוב קצת ונגיד כך: ב-7 לחודש ייתכן שהבעיה היא אותם לבטים שהיו לך. אתה בא ואומר: זה גם עננים, אבל גם לא מספיק כוח שלא יאפשר לי, ובכל זאת נותנים לי לתקוף. אבל אתה אומר, אתה מתלבט. אותם לבטים יכולים להיות גם אצל מי שמחליט החלטה פרופר, זאת אומרת כוחות אינם מספיקים.

ב-8 לחודש או ב-7, כשמאשרים לך ובהמשך לזה כאשר מתחילות להגיע ידיעות לגבי הדיונים במועצת הביטחון עם הפסקת האש הקרובה, עם המשמעויות שלה ועם החשש המפורש מפני הרוסים, הבעיה איננה רק הכוחות, אלא יותר ויותר הבעיה של הפסקת אש ותגובה אפשרית במקרה של פעולה ישראלית מעבר להפסקת האש. זו פעולה ישראלית שתתחיל על גבול הפסקת האש ותיקבע באמצע. אבל אני אומר כי זה מסוכן מה שאני עושה".

אלוף אלעזר: "מה הם חושבים ב-8 לחודש בשעה 10:00 על הפסקת אש?".

סא"ל שריג: "עוד לפני 10:00 ברשותך, אני רוצה להגיד שלפי הכתובים שלי ב-8 לחודש בשעה 08:53 נמסר כי הפעולה בגזרה הסורית טעונה אישור שר הביטחון. ואני אומר, אם זה כתוב פה, בכתובים האלה, והכתובים האלה לא כוללים את העדות של רפי, המשמעות מתוך הדבר הזה היא פשוטה מאוד – שעד לאותו שלב לא שמו באופן פוזיטיבי לפני השר את העניין של התקיפה בזירה הסורית. זו דעתי, המפקד, אבל היא צריכה בדיקה".

אלוף אלעזר: "זה מאוד הגיוני מה שאתה אומר".

סא"ל שריג: "עכשיו אני רוצה להמשיך, ברשותך, ולהגיד עוד כמה דברים לגבי ה-8 לחודש. בשעה 11:00 בבוקר ב-8 לחודש אומר סרמטכ"ל בקד"מ אצלו: 'הוחלט לא לתקוף בגזרה הסורית, לבד מחיל האוויר שתקף הבוקר'. כזכור לך, בבוקר ה-8 לחודש היתה תקיפה רבתי של חיל האוויר. 'יש אישור לסילוק הסורים מעבר לגבול הבינלאומי, אך אין טעם לעלות על תל עזזיאת מבלי לעשות התקפה רחבה יותר'. דבר סרמטכ"ל כאמור בשעה 11:00.

עכשיו אני מדלג פה למעשה על יום שלם ואני רוצה רק להדגיש שבשעה 10:00 בבוקר, באותו בוקר, היה דיון שהשתתף בו שר הביטחון".

אלוף אלעזר: "באיזה יום?".

סא"ל שריג: "ב-8 ביוני, באותו דיון".

אלוף אלעזר: "איזה דיון? אצל הרמטכ"ל?".

סא"ל שריג: "זה דיון עם שר הביטחון. כששר הביטחון נוכח, אנחנו קוראים לזה דיון שר הביטחון. זה היה בחמ"ל. בדיון הזה ב-10:00 בבוקר, שהיה עם שר הביטחון והוא קדם לדיון של 11:00 בבוקר שדיברתי עליו קודם עם סרמטכ"ל, התגבשו איזה שהם דברים. עכשיו אם אני יודע שהיה דיון, למרות שלפי הרישומים שלי, הנושא העיקרי שנדון עם שר הביטחון לא נוגע לפיקוד צפון"…

אלוף אלעזר: "אולי אתה יודע מתי נגמר הדיון הזה, הוא בטח נגמר לפני 11:00".

סא"ל שריג: "הוא נגמר לפני 11:00".

אלוף אלעזר: "והתחיל ב-10:00?".

סא"ל שריג: "התחיל ב-10:00".

אלוף אלעזר: "אז תיכף אני אסגור לך את זה נפלא".

סא"ל שריג: "אז אני אומר – למרות שאין לי פה בכתובים שום דבר על הזירה הסורית, אני אומר כך: אם נפגשו ב-10:00 עם שר הביטחון, אם כבר ב-08:53 אמרו שלתקוף בזירה הסורית טעון אישור השר, ב-10:00 ישבו עם השר, אז מסתדר יפה מאוד שב-11:00"…

"יצחק נותן לי את השפופרת ומשה דיין מדבר איתי. הוא לא היה שקט ואומר לי: 'אני מכיר אותך, יודע מה אתה רוצה, אבל יחד עם זה יודע כי אתה בחור ממושמע, ואתה לא תעשה שום דבר שבניגוד למה שהחלטנו"

אלוף אלעזר: "תן לי לסגור לך את זה. ב-09:00 אמרו – ההתקפה טעונה אישור השר. ב-10:00 נפגשו השר והרמטכ"ל, ואז השר אמר לו באופן אולימטיבי חד משמעי, אמר לו: אתה רוצה קו ירוק, יותר מזה אני לא מסכים'. הדיון הזה הסתיים בסביבות 10:30. כמו שהדיון הזה הסתיים הרמטכ"ל הרים אליי טלפון ואמר לי: 'יש לך שתי אפשרויות – או שאתה כובש את תל עזזיאת או לא כלום, מה דעתך?'. והוא לא אומר לי את דעתו. ואז כפי שתיארתי לכם קודם בתחילה אני כועס, אחר כך אני אומר לו – שלילי לתקוף את תל עזזיאת. אז יצחק עונה לי: זו גם דעתי, תבוא לתל-אביב.

זאת אומרת, אני ב-10:30 בטלפון מסכם עם יצחק שאנחנו לא תוקפים. יצחק אומר את זה אחרי השיחה הטלפונית איתי לחיים, אם חיים בכלל לא נוכח, יש לשער שהוא היה בחדר. חיים שומע את הסיכום הזה ביני ובין יצחק ב-10:30, וב-11:00 הוא כבר אומר את זה בדיוק, מנוסח באותן המילים".

סא"ל שריג: "כאן נסגר עוד מעגל אחד.

אני ברשותך כשאנחנו כבר נכנסנו לסוגיה הזו, אני רוצה קצת להמשיך, כי זה פשוט מושך להמשיך בנושא. מעניין מאוד להגיד שהיה דיון ראשי אגפים שהיה בו גם סרמטכ"ל בשעת ערב מאוחרת ב-22:10 ב-8 לחודש, ולגבי הדיון הזה היה אצלי בכתובים דבר כזה: 'רל"ש הרמטכ"ל מוסר', לא כתוב בשם מי, 'כי מחר ומחרתיים, כלומר ב-9 וב-10 לחודש, לא ייעשה דבר נגד הסורים'.

אז רפי מצא פתק שהוצא אליו מישיבה שהיתה עם שרים על-ידי שר הביטחון, עם הרמטכ"ל כמובן, ובפתק הזה כתוב לאמור שיש סיכום לא לתקוף בגזרה הסורית, ומכאן הוא רץ ומכניס פתק לסרמטכ"ל שמנהל את הדיון, כי זה לא יתבצע. זאת אומרת, אני יכול לכוון את הדברים שאתה אמרת ולהגיד כך: בשעה 22:10 לא רק שלא חשבו על תקיפה בזירה הסורית, אלא היו משוכנעים שלא יתקפו בזירה הסורית".

אלוף אלעזר: "נכון, ופה אני יכול להמשיך את זה. אני נסעתי בערב והיו לי אז אי-אלו שיחות עם יצחק. באותו ערב יצחק אמר לי: 'תהיה ישיבת ממשלה ואני אעדכן אותך, הסיכויים קלושים'. אני זימנתי פה את הציבור [מח"טים מפיקוד צפון] ל-20:00, וב-21:00 לקבוצת פקודות שלי. ואני מדבר, אני חושב, עם יצחק ואחר-כך כשיצחק יושב בישיבה [ועדת השרים לענייני ביטחון] אני מדבר עם רפי ואני מקבל כל הזמן הדים שליליים.

בלילה, או סליחה לפני זה, אני מקבל לא את המשפט הזה – 'בוודאות לא ייעשה', אלא 'אין סיכויים'. כלומר, אני מקבל תשובה לא פוזיטיבית, אבל לא שלילית – אין סיכויים. ואז אני עושה פה קבוצת פקודות ואני מנסה למח"טים בדרך הפוכה. אני אומר להם – 'עדיין אין לנו אישור'. כלומר, לא בדרך הפוכה, אלא גם אני מנסח את זה לא פוזיטיבי, אבל לא שלילי. 'יחד עם זאת, יש להיערך, לעשות את כל ההכנות, להיות מוכנים למחר. תהיו בכוננות. אין לי מה להפסיד'.

וכתוצאה מזה שמשה דיין שואל אותי למחרת ב-07:00 בבוקר – אתה מוכן לתקוף? אני אומר לו – מוכן מיד! כי אני בערב אמרתי לחבר'ה: תהיו בכוננות. כלומר, אין לי מה להפסיד, אני ממשיך להיות בכוננות.

בלילה, ואני כבר לא זוכר את השעה, אבל זה היה איפה שהוא אחרי 23:00, בסביבות חצות, אני משוחח עם הרמטכ"ל ואז הוא אומר לי סופית: 'דדו, הוחלט שלא תוקפים'. ואני שואל – למה? והיו לי 3-2 שיחות טלפוניות עם משה דיין, ואני צריך לאמת לי את הזיכרון, אבל נדמה לי כי אז יצחק אומר לי: 'תשמע ממשה', ונותן לי את השפופרת ומשה מדבר איתי. ואני קודם כל הרגשתי שבשיחה זו הוא קודם כל רוצה להיות בטוח כי אני לא עושה פה פרובוקציה. הוא כנראה לא היה שקט. ואז הוא אומר לי: 'אני מכיר אותך, מבין אותך, אני יודע מה אתה רוצה, אבל יחד עם זה אני יודע כי אתה בחור ממושמע', הוא אמר לי משהו כזה, 'ואתה לא תעשה שום דבר שבניגוד למה שהחלטנו'.

אמרתי לו: 'אני לא אעשה שום דבר בניגוד, אבל תדע לך כי אני מצטער צער רב'. ואז הוא אומר לי: 'יש לעניין כמה סיבות'. אני עוד צריך לשחזר לי את זה, אני לא בטוח שאני מדייק. א) אנחנו לא יודעים אם המצרים יקבלו את הפסקת האש, ואם הם לא יקבלו אותה אנחנו לא רוצים להיכנס למלחמה ממושכת. ב) אנחנו עוד לא יודעים איך הסורים יגיבו. ג) כבר היו לנו הרבה אבידות ואנחנו לא יודעים מה יהיה למעלה'.

שלושה דברים אלה אומר לי משה דיין בשיחה טלפונית הזו, כשאני מניח שיצחק יושב על ידו, כי הוא נתן לו את השפופרת. ועל זה אני אומר לו בסדר הפוך. אני אומר לו: 'מה ששייך לכיבוש עצמו, אני אומר לך כי אנחנו מסוגלים לעשות את זה וזה בכלל לא יהיה נורא. תדע לך, שזה יילך בסדר גמור, אם זה השיקול'.

מה ששייך לרוסיה, אני מאמין שהם לא יתערבו כפי שהם לא התערבו עד עכשיו. מה ששייך להפסקת אש, אני לא יודע, אבל לפי דעתי – ופה אני אומר לו את המשפט הזה – 'לפי דעתי זו תהיה בכייה לדורות אם אנחנו הפעם לא נעשה בגבול הזה משהו'.

"בשעות הלילה בין ה-8 לחודש ל-9 אני בדיכאון, אם כי נרדמתי כי כבר הייתי מחוסל. השעה היא 07:00 כשמשה התקשר אליי. הייתי עירום כשהוא דיבר איתי. התלבשתי וירדתי לחמ"ל"

ואז הוא אומר לי: 'תשמע, שקלנו, אולי עוד יהיה משהו, בינתיים שום דבר'. והוא חוזר על עניין המשמעת. אני אומר לו – 'שלום שלום', ובזה אנחנו גומרים את השיחה. זה היה איפה שהוא בסביבת חצות, וכשאני גומר את השיחה הזו איתו, אלו אצלי השעות הכי קשות בחיים. כי אז כבר ברור לי כי לא תוקפים בבוקר ויש לי מוסר כליות בגלל ה-7 לחודש. התאוריה הזו שאילו תקפתי ב-7 לחודש גם כן היו מפסיקים אותי, באה לי אחר-כך, אחרי המלחמה. באותו לילה אני בטוח כי אני פספסתי. אני החלטתי לא לתקוף ב-7 ולכן זה ברח לי, וזהו. ואני בדיכאון בשעות האלה שבין חצות לבוקר, אם כי אז נרדמתי כי כבר הייתי מחוסל".

סא"ל שריג: "מישהו אמר לך מהמטכ"ל – לך לישון?".

אלוף אלעזר: "יכול להיות שמישהו אמר לי ללכת לישון, ואני באמת הלכתי לישון. ואז ב-07:00 בבוקר הוא מטלפן אליי ואומר לי – 'תשמע, אתה מוכן לתקוף?'".

סא"ל שריג: "זה היה 07:00 או יותר מוקדם?".

אלוף אלעזר: "זה היה 07:00 בבוקר. אני ראיתי פה כי פסחוביץ' מעיד שזה היה 06:00. אני קראתי את זה שהוא מספר כאילו בשעה"…

אל"מ איילון: "לא, זה ב-06:00 בבוקר, אז הוא נכנס לחמ"ל".

אלוף אלעזר: "פסחוביץ' אומר כי זה דקות אחדות אחרי 06:00, זה נכון, זה דקות אחדות, אבל בערך 30 דקות אחרי השעה 06:00. השעה היא 07:00 פלוס מינוס חמש דקות, לחמ"ל הגעתי ב-7:20. אני הייתי עירום כשהוא דיבר איתי, אני עוד התלבשתי וירדתי לחמ"ל".

סא"ל שריג: "אני רוצה ברשותך בנקודה הזו להעיר משהו לגבי ה-8 לחודש. שני דברים חשובים אירעו ב-8 לחודש, שעליהם לא דיברנו. דבר אחד, ברח ממני ה-8 לחודש. התברר בתגובת הארטילריה הסורית פה בעקבות הפצצת חיל האוויר מהבוקר. לפחות כך נצטיירה התמונה בבור. ולמה אני אומר את זה? כי ב-21:15 אומר בקד"מ סרמטכ"ל: 'חייבים לפעול נגד סוריה כי הם ממשיכים בהפגזת הישובים והתושבים במקום ממורמרים'. והמשפט האחרון 'התושבים במקום ממורמרים' הביא אותו למקום שאני לא אוהב להיתלות בו, וזה מקורות גלויים, אם נזכור את סיפור המשלחת של הישובים אל ראש הממשלה.

שתי ההודעות האלה, ההפגזות האלה והמשלחת של הישובים זה עוד שלב שמחזק את כל העניין של הלחץ בעד ביצוע המיתקפה ועל האפשרות לבצע אותה. זאת אומרת לגבי מה שקרה בלילה בין ה-8 ל-9 לחודש יש לנו תמונה טובה וברורה. מה שיש לנו עכשיו יהיה בבדיקה, כי בפעם הראשונה שר הביטחון נכנס לתמונה ונתן את ההחלטה האחרונה – לא עוברים את הגבול הבינלאומי. ואני אסגור לך את הנקודה הזו".

אלוף אלעזר: "כן, זה חסר לי".

אל"מ איילון: "מה לפי דעתך הביא לזה שהוא פתאום ב-9 לחודש החליט – הופ! יש לך איזו שהיא השערה?".

אלוף אלעזר: "השערה אני אגיד לך בארוחת צהריים.

יש לי השערות שאני יכול להגיד אותן: השערה ראשונה היא שבכל זאת המשפט 'זו תהיה בכייה לדורות', בלי שום ספק עמד לנגד עיניו. שר הביטחון ידע שלפחות זו עלולה להיות בכייה לדורות ואז הוא יהיה לה אחראי בלעדי. כי אני אמרתי לו שאפשר לעשות את זה. הרמטכ"ל אמר לו שאפשר לעשות את זה והממשלה היתה בעד. הרי הממשלה היתה בעד לתקוף את רמת הגולן והיא לא החליטה על זה רק בגלל התנגדותו של שר הביטחון.

כלומר, פה עמד שר הביטחון בפני החלטה שהיתה בלעדית שלו. היה לו פה אחריות, אין לו עם מי להתחלק בה ואין ספק שזה העסיק אותו במשך הלילה, את שר הביטחון, שהוא הולך להחליט החלטה בניגוד, גם למעלה וגם למטה. ואין ספק הוא עשה רביזיה עם עצמו. זו סיבה אחת.

סיבה שנייה, ייאמר לזכותו כי במשך הלילה נודע לו כי המצרים והסורים יקבלו את הפסקת האש, דבר שהוא לא ידע בערב. אני צודק?".

אל"מ איילון: "כן".

31 בדצמבר 1971 בטקס חילופי הרמטכ"לים. הרמטכ"ל הנכנס דוד אלעזר בין הרמטכ"ל היוצא חיים בר-לב לשר הביטחון משה דיין [צילום: משה מילנר, לע"מ]

"דיין אמר לי כאילו חיל האוויר אמר לו כי המערך הסורי מתמוטט. לפי דעתי, המערך הסורי לא התמוטט בבוקר. ואני לא יודע מאיפה הוא האמין שהמערך הסורי מתמוטט"

אלוף אלעזר: "נודע לו במשך הלילה שהם מקבלים הפסקת אש. המצרים מקבלים את הפסקת האש, כלומר, הוא לא עומד בפני סכנה שהוא ימשיך לתקוף. אין הפסקת אש והמלחמה היא מלחמה ממושכת. אני לא יודע האם היתה לו אינפורמציה נוספת אשר שינתה אצלו את הנקודה הרוסית. לי לפחות לא ידועה אינפורמציה כזו. כלומר, ההשערה שהם יתערבו בערב עמדה באותו תוקף גם בבוקר, אלא אם כן הוא שמע משהו שאני אינני יודע.

כלומר מתוך שלושת הנימוקים שהוא נתן לי, את האחד אני הזמתי ואמרתי לו כי זה לא חמור. אנחנו נכבוש את רמת הגולן, וגם בנקודה הזו בבוקר לפחות הוא קיבל דו"ח שיכול היה טיפה להרגיע אותו, וזה הוא אמר לי בבוקר, כאילו חיל האוויר אמר לו כי המערך הסורי מתמוטט. לפי דעתי, המערך הסורי לא התמוטט בבוקר. ואני לא יודע מאיפה הוא האמין שהמערך הסורי מתמוטט, אבל לפחות הוא האמין שזה פחות נורא ממה שהוא חשב בערב. כלומר, בעניין המערך, מה שהשפיע עליו זה הדיווח שהוא כאילו מתמוטט פלוס האופטימיות שלי בערב.

בעניין הפסקת האש חל שינוי. התברר לו שהם כן אימצו את הפסקת האש. אלו סיבות אובייקטיביות שיכלו להביא לשינוי דעתו. ותוסיף לזה את גודל האחריות האישית, בניגוד לדעת כולם מלמטה ולמעלה, ואתה מדבר עם הסיבות האובייקטיביות. על הסיבות הסובייקטיביות אני לא רוצה לדבר, ויש לי גם כמה סובייקטיביות".

[הקטע הבא שנאמר ע"י איילון או שריג – נמחק כולו. נראה שהם מדברים על אפשרות קנוניה של דיין נגד אשכול והממשלה. כך משתמע מתשובתו של אלעזר]

אלוף אלעזר: "לא, אני חושב שזה לא נכון. זה לא נכון. יש לי עוד אינדיקציה. אני שלחתי אליו בלילה את עוזי פיינרמן, שהוא היה קצין קישור שלי והייתי משתמש בו בשביל דברים שמאחורי הקלעים. אמרתי לו: 'עוזי, סע למשה'. עוזי נסע למשה ודיבר איתו בלילה. הוא היה אצלו אני חושב עד שעה 02:00 בלילה, ובשעה 02:00 בלילה לא רק שהוא לא שיכנע את משה לתקוף, אלא – הוא לא הספיק לחזור, הוא חזר רק בבוקר – הוא טילפן לי משם ואמר: 'זה לא הולך'. אמרתי לו: 'עוזי, מה הוא אומר, למה לא?'. הוא אומר: 'אני אספר לך בבוקר'. אמרתי לו: 'לפחות תגיד לי כך – אתה התרשמת שיש היגיון בדבריו?'. אז עוזי אומר לי: 'כן, במידה מסוימת'.

כלומר, הבנתי שעוזי לא רק שיכנע אותו, אלא הוא אפילו קצת השתכנע ממנו. אם הוא ישב עם עוזי בלילה והצליח לשכנע אותו שלא, סימן שבתודעה שלו לא היתה שום קנוניה להכניס להם את זה פתאום בבוקר. הוא באמת חשב – לא. ושינוי הדעה שלו בא בין 02:00 ל-07:00. שם הוא שינה את דעתו".

אל"מ איילון: "עכשיו יש עוד אינדיקטור אחד שאני לא יודע מה המשמעות שלו, והוא מתייחס למה שאתה אמרת. ב-03:15 הודיעו הסורים על הסכמתם להפסקת האש. עכשיו, זה אחרי שנאצר אמר להם כי גם הוא יפסיק".

אלוף אלעזר: "אני ציינתי את זה".

סא"ל שריג: "יש שיחה בין נאצר לבין עתאסי" [נשיא סוריה].

אלוף אלעזר: "אני יודע את זה".

אל"מ איילון: "והשעה שמופיעה ברישומי אמ"ן היא 03:15".

אלוף אלעזר: "כלומר, אתה מצמצם. אם אני אמרתי כי הוא החליט בין 02:00 ל-07:00, אתה מצמצם ואומר כי הוא החליט בין 03:30 ל-07:00".

סא"ל שריג: "אפילו עוד יותר – בין 04:00 ל-07:00. ואני אסביר למה 04:00. מפני שב03:45 הגיע המברק המפורסם של שייקה גביש [אלוף פיקוד דרום] שאומר – 'כל כוחותינו עומדים על שפת התעלה'. זאת אומרת, כל המשחק הוא בשעתיים האלה".

אלוף אלעזר: "טוב, ה'בריק סרו' שלו מצטבר מהרבה דברים".

"דיין אומר לי: 'תתקוף'. אני חושב האם לשאול אותו משהו או לא. אני לא שואל כלום ורוצה לגמור את השיחה. אז הוא מוסיף: 'יש לי ידיעה כאילו שהמערך [הסורי] מתמוטט'. ואני אומר לו: 'אני לא יודע מתמוטט או לא מתמוטט, אבל זה לא משנה לי, אנחנו תוקפים, תודה רבה לך, שלום שלום"

אל"מ איילון: "מה השפעת המצרים פה על העסק שם?".

אלוף אלעזר: "אני חושב שדיין פחד שהרוסים יגידו למצרים – אל תקבלו הפסקת אש. תשבו על התעלה, המלחמה תימשך ואנחנו נעזור לכם. ואז אומר דיין: אם צפויה לי מלחמה עוד חודש שלם, אז מספיקה לי חזית אחת".

סא"ל שריג: "אני חושב שהנימוק האחרון הזה הוא הנימוק הכי חזק".

אלוף אלעזר: "ועכשיו הכל יחד התחיל להשתנות אצלו. הם הסכימו להפסקת האש, אנחנו נערכנו כבר לאורך התעלה. כדאי לאתר מי בחיל האוויר אמר לו בבוקר כי המערך מתמוטט. אני חושב שזה היה מנחם בר [סגן מפקד חיל האוויר שהיה אז בבור המטכ"ל]".

סא"ל שריג: "סליחה, אני אגיד יותר מזה: בשעה 07:10 רשום אצלי, הסתבר כי מיד עם היכנס הפסקת האש לתוקפה פינו הסורים את הרמה. זה רשום ב-07:10. יכול להיות שהידיעה הגיעה כבר הרבה יותר מוקדם".

אל"מ איילון: "איזה מקור אתה מצטט? מקור 7?".

סא"ל שריג: "אני מצטט מקור מס' 1 וזה הרישום הכרונולוגי שלך. ב-07:10 אתה היית כבר למטה בבור, ופה כבר ב-07:10 הסתבר כי מיד עם היכנס הפסקת האש לתוקפה פינו הסורים את הרמה" (מקור 7 מתייחס רק לפסחוביץ').

אלוף אלעזר: "אבל הפסקת האש לא נכנסה לתוקפה ב-07:00 בבוקר".

סא"ל שריג: "לא, להיפך, ב-07:00 אומרים את זה לגבי הפסקת האש, שכבר נכנסה כאילו לתוקף יותר מוקדם. ומיד עם היכנסה לתוקף החלה ההתמוטטות של המערך הסורי, או פינוי המערך".

אלוף אלעזר: "אז כדאי לברר מה היה המקור של הידיעה הזו, שהיא לא מדויקת. כי כשהוא אמר לי בבוקר, השיחה היתה כזו. אגב, מיכאל בר-זוהר מצטט אותה בספרו באופן משובש מאוד. שם, אם אני נזכר שוב, השיחה מצוטטת כך שמשה שואל אותי: 'אתה יכול לתקוף?'. אני אומר לו: 'כן'. אז הוא שואל אותי: 'למה אתה לא תוקף?'. מין דבר כזה כתוב שם".

אל"מ איילון: "המקור של בר-זוהר ברור".

אלוף אלעזר: "גם התפקיד של בר-זוהר ברור לי".

אל"מ איילון: "אבל זה של נסיהו המקור, אל"מ נסיהו" [מזכירו הצבאי של דיין].

אלוף אלעזר: "טוב, אז הוא שואל אותי למה אני לא תוקף? תתקוף מיד! והוא מזרז אותי. אם כן, לא זה היה טקסט השיחה. הוא שאל אותי: 'דדו, אתה יכול לתקוף?'. אמרתי לו: 'יכול ומיד'. אז הוא אומר לי: 'אז תתקוף'. ואז אני חושב האם לשאול אותו משהו או לא. אני לא שואל כלום ואומר לו: 'בסדר גמור', ואני רוצה בזה לגמור את השיחה. אז הוא מוסיף ואומר: 'אני אגיד לך' – הוא מוצא צורך להסביר כי הרי דיברנו בלילה והוא אמר לי את ההיפך – א) המצרים קיבלו את הפסקת האש. ב) יש לי פה ידיעה כאילו שהמערך [הסורי] מתמוטט'. ועל זה אני אומר לו: 'אני לא יודע מתמוטט או לא מתמוטט, אבל זה לא משנה לי, אנחנו תוקפים, תודה רבה לך, שלום שלום', ואנחנו גומרים את השיחה.

10 דקות יותר מאוחר מתקשר איתי יצחק ואומר לי: 'אתה כבר שמעת?'. אני אומר לו: 'כן, משה דיבר איתי כבר'. הוא שואל אותי: 'מה הוא אמר לך?'. ואני אומר לו: 'הוא אמר לי לתקוף'. אז יצחק אומר לי, ואגב זה מתפרסם בספרו של משה גלבוע"…

סא"ל שריג: "גם המקור שלו מוכר לנו".

אלוף אלעזר: "מי המקור שלו?".

סא"ל שריג: "לשכת ראש הממשלה המנוח".

אלוף אלעזר: "כי גם אצל משה גלבוע זה לא מדויק, אם כי יש שם משפט או שניים שעושים רושם כי זה אותנטי. ואם זה אותנטי, אז זה או אני או יצחק, או מישהו שעמד על יד יצחק. אני זה לא. כלומר, זה יכול להיות או יצחק, או מי שעמד על יד יצחק. כי אז יצחק אומר לי, מזהיר אותי: 'בעניין התמוטטות המערך'… ואני מפסיק אותו, אני אומר לו: 'יצחק, אל תדאג, אני לא בונה על שום מערך מתמוטט, אני תוקף בדיוק לפי התוכניות שלי'. והוא אומר לי: 'בסדר, זה בדיוק מה שרציתי להיות בטוח'.

אצל משה גלבוע יש עוד כמה רמזים שזה כבר בלטריסטיקה [ספרות יפה], אני לא נכנס לזה. שזה מזכיר את גלינקא ב-1956 [מח"ט 37 שנהרג במבצע קדש], שגם אז אמרו לו: 'רוץ, המערך מתמוטט!'. ואז הוא נכתש".

סא"ל שריג: "המפקד, אולי נתעכב פה לרגע על שאלות שהן שוליות ולא שוליות. האחת מתייחסת ל-6 ליוני והיא מדברת על הבעיה של ההפגזות הסוריות והתגובה שלנו. אחת ההצעות שעלתה במטכ"ל, ופה אני שואל באיזו מידה אתה היית שותף לגלגול של הרעיון הזה – היתה להכות את דמשק, פשוט להפציץ. להסביר להם שגם אנחנו יכולים לפגוע באזרחים. את העניין הזה הרמטכ"ל הפיל ובסוף הוא נתן אישור לתקוף את קונייטרה מהאוויר".

אלוף אלעזר: "אני לא הייתי שותף לדיון הזה. לא ביקשתי את הפצצת דמשק בשום שלב".

סא"ל שריג: "זאת אומרת לא ראית את אחד המבצעים להפסקת ההפצצה הארטילרית בהפצצת אוכלוסיה אזרחית?".

אלוף אלעזר: "אני לא".

אל"מ איילון: "כשהוא אמר לך בבוקר – 'Go', האם הוא אמר לך עד איפה? זה חשוב נורא".

אלוף אלעזר: "לא, אף לא מילה. בכלל, כשאמרו לי 'Go' אף אחד לא אמר לי עד איפה. לא היתה משימה. אמרו לי 'Go', כל החלטה איפה ומה – אני מחליט. אני יורד למטה ואני מפעיל את כל מה שמתוכנן פלוס שני דברים לא מתוכננים: אני נותן לחטמ"ר 2 פקודה לנסות את גדוד נח"ל 908 לבחון את תאופיק. ולחטמ"ר 3 אני נותן פקודה לכבוש את תל הילאל. אלה הם שני דברים בלתי מתוכננים מראש. לשני המח"טים [2,3] אני אומר: 'לא משימת כיבוש'. אני אומר: ' סיור אלים. אם יתברר שזה הולך – תלכו'.

"השיחות שלי עם הרמטכ"ל מתחילות להיות לא טובות בערב. כל חצי שעה הוא אומר לי: 'מה הולך עם תאופיק?'. אני כבר יודע שהצנחנים בתנועה מיבנאל להאון ויש להם פלונטרים על הכביש. אני אומר לו: הצנחנים בתנועה. זוהי האמת. אני רק לא אומר לו איפה הם"

היו לי שתי מטרות: 1) היות ואני כבר תוקף אני רוצה מקסימום אפקט בחזית רחבה. הרעיון הזה בא לי לפני המלחמה ולא אחרי המלחמה, ואני חזרתי עליו בסיכומים שאני משתדל ליצור לסורים רושם שהיהודים תוקפים לכל אורך החזית. אני לא רוצה שהם יתחילו לרכז כוחות מאגף זה לאגף זה. ואני מאמין שההתרשמות של המיפקדה הסורית בבוקר היא שהיהודים תוקפים מלמעלה עד למטה [מצפון עד דרום]. תוקפים את תאופיק, תוקפים במרכז, תוקפים באיזור תל הילאל, תוקפים באיזור ראוויה, תוקפים למעלה, הכל עולה. כלומר, הוא לא יכול עוד להחליט שזה תמרונים. אולי הוא מבחין פה יותר כוח, פה פחות כוח, אבל אין לו תמרון. זאת הסיבה הראשונה לשינוי שלי בתוכנית.

הסיבה השנייה: אני בכל זאת אינני יודע האם באמת לא חלה איזו שהיא תמורה במשך הלילה. לא של התמוטטות, אבל אולי של היערכות מחדש. אולי הם פינו משהו, ואני רוצה לגשש. אולי הם התרכזו פה? אולי בכל זאת יש מקומות יותר רכים? ואני מנסה.

הסיבה השלישית, אני תחת לחץ זמן נוראי ואני מנסה לעשות הכל מה שאפשר. אלו שלוש סיבות לכך שהפקודה שאני נותן בבוקר פה ב-07:20, כמו שאתה אומר, כשאני יורד לחמ"ל, היא המתוכנן פלוס. ומשלוש סיבות אלו אני מרחיב את ההתקפה בבוקר. אבל איש לא אמר לי – לא משימה, לא יעד, לא מה כן ומה לא. ואני גם לא שואל. אני משתדל לעשות מה שרק אפשר.

ההגדרה שמופיעה אצלך כקו ואתה קורא לו מסעאדה-קונייטרה-אל חמה, אצלי היא הופיעה אחרת. לי אמרו: מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה".

סא"ל שריג: "אצלי זה כרובית-גפת-לוגנו".

אלוף אלעזר: "נדמה לי. לי אמרו: מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה. את זה אני שומע פעם ראשונה. אתה מזכיר את זה בשאלה מס' 15: 'בשיחה טלפונית בשעה 19:33 הדגיש הרמטכ"ל כי המאמץ העיקרי צריך להיות בחלק הצפוני של הרמה. שר הביטחון דיין אומר ב-12:10 להשתלט על מסעאדה-קונייטרה-אל חמה. כלומר, גם על החלק הדרומי. לא ברור מה משך הזמן שניתן לכך ובאיזו מידה היתה כוונה לכבוש גם את דרום הרמה מוקדם ככל האפשר. וזה אומר כי בשיחה טלפונית איתי בשעה 19:33 ב-9 ליוני.

ובכן, באותו יום בשעות הערב, ופה אני נכנס לפרשה מאוד ארוכה, ובכן כך: ב-9 ליוני המלחמה מתנהלת. וב-9 ליוני אף אחד לא אמר לי כלום. כלומר, היה אצלי הרמטכ"ל ב-9 ליוני לפני הצהריים והוא עזב עוד לפני שגמרנו את ההבקעה. והוא נסע כשכבר ראינו שזה פחות או יותר יהיה בסדר. אני גומר את התוכנית שלי ללילה בין ה-9 ל-10. ובלילה בין ה-9 ל-10 התוכניות שלי הן כאלו, ואני הולך מדרום לצפון:

בדרום חטיבה 80 תתקוף את תאופיק ותכבוש אותו וחטיבה 10 דרכה תלך לבוטמיה. חטיבה 37 היתה אז באיזור ראוויה, תקבל גדוד צנחנים של מוטה שיעזור לה לכבוש את חפר מאחור ותפתח את ציר ראוויה. איתה יהיו האמ.איקסים שלה כאשר השרמנים צפונה מכאן.

חטיבה 45, משה בריל, יבוא לדרבשיה, ייכנס לדרבשיה, חפר, יעלה על ציר הנפט ויילך להנה עם אפשרות לפתח לבוטמיה ולקונייטרה. גולני יגמור את בניאס וכל השאר בבוקר וימשיך למעלה לעבר מסעאדה.

ככה אני בנוי ואלו התוכניות שלי ללילה שבין ה-9 ל-10 לחודש. ואני מתחיל לעבוד כאשר כוח הצנחנים צריכים ללכת ולכבוש. בערב, אני לא זוכר שעה, מדבר איתי סרמטכ"ל בטלפון ואומר לי: 'אתה צריך להגיע לקו מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה'. אני אומר לו – בסדר".

שר הביטחון משה דיין עם חברי ועדת חוץ וביטחון, ת"א יוני 1967 [צילום: משה מילנר]

אל"מ איילון: "אתה בין כה וכה תכננת את זה".

אלוף אלעזר: "אני מתכנן את זה ואחרי זה הוא אומר לי: מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה. ואני אומר לו: 'זה בסדר, מתוכנן על זה'.

הרמטכ"ל לא אומר לי את ההגדרה הזו. אבל מה שאתה אומר לי כי ב-19:33 הדגיש הרמטכ"ל כי המאמץ העיקרי צריך להיות בצפון, בחלק הצפוני של הרמה, זה בא בשיחה יותר מאוחרת עם הרמטכ"ל, כשבעצם אני לא זוכר את השיחה הזו, אבל אין לה שום משמעות. כי המאמץ העיקרי הוא בין כה וכה למעלה. יש לי פה גולני, חטיבה 8, חטיבה 37, ואני עוד מכניס פה את חטיבה 45. אני בסדר. כך שגם אם הוא אמר לי את זה, בטח אני אמרתי לו – אל תדאג, זה בסדר, זה הולך כך. אני לא זוכר את השיחה הזו.

השיחות שלי עם הרמטכ"ל מתחילות להיות לא טובות בשעות הערב בין 20:00 ל-21:00, כשכל חצי שעה הוא אומר לי: מה הולך עם תאופיק? מה הולך עם תאופיק? אני כבר יודע באותו זמן שהצנחנים בתנועה מיבנאל להאון ויש להם פלונטרים על הכביש. כשאני שומע שיצחק מודאג, אני מחליט לא להדאיג אותו יותר ואני אומר לו: הצנחנים בתנועה. זוהי האמת. אני רק לא אומר לו איפה הם. אני אומר לו כי הם בתנועה. אני לא אומר לו כי הם בתנועה מיבנאל להאון, אני אומר לו – הם בתנועה. כי אני חושב שהם בטח יגיעו כל רגע ואז הם יילכו. עובר זמן – שעה, שעתיים, שלוש. הצנחנים מגיעים לקיבוץ האון בסביבות 23:00 בלילה".

סא"ל שריג: "בינתיים היתה לך שיחה עם חקה".

אלוף אלעזר: "אני לא זוכר אותה.

הצנחנים מגיעים בסביבות השעה 23:00 לקיבוץ האון ואז מתקשר איתי יצחק ואומר לי: 'איפה הם?'. ואני אומר לו את האמת. אני אומר לו: 'הם רק עכשיו בהאון ואני רוצה לעלות אותם למעלה'. אומר לי יצחק: לא! השעה מאוחרת מדי, אל תעלה! ואז אני אומר לו: 'יצחק, אבל מה יהיה?'. ויצחק אומר לי: 'בלאו הכי אני חושב שעוד מעט תהיה הפסקת אש'. אני אומר לו: 'בסדר'. ואני נותן פקודה לאלעד פלד. אני אומר לו – הפסק ההתקפה ותדע לך שבזבזנו הזדמנות היסטורית.

לאחר זאת יש לי שיחה נוספת עם יצחק רבין. ואז אומר לי יצחק: 'הפסקת אש תיכנס לתוקפה הלילה'. אני לא זוכר אם הוא אומר לי בשני שלבים, פעם אחת שזה יהיה ב-24:00 ופעם אחת שזה יהיה ב-04:00. אבל אני מבין ממנו שהפסקת האש תיכנס לתוקפה כנראה לא יאוחר מ-04:00 בבוקר.

"אני בסביבות 05:00 בבוקר מרגיש שזה הולך להיגמר. גם אני הולך להיגמר. אני לא מספיק לישון 20 דקות, מעירים אותי כעבור 10 דקות. ויצחק אומר לי – 'תשמע, בכל זאת הפסקת אש עוד לא נכנסה לתוקפה, האם אתה יכול לעשות עוד משהו?'"

ואז אני מסביר ליצחק מה התוכנית שלי להמשך, ויצחק אומר לי: 'לא, אני לא רוצה על הקו הירוק'. כלומר, מה שיצחק פוחד שהתמונה תהיה כזו: יהיה לנו 'קלין' במקום אחד, ובמקום אחר כלום. הוא פוחד מ'קלינס' עמוקים, אבל עם סורים על הקו הירוק. ואז הוא אומר לי: 'תנקה רצועה לאיזה רוחב שאתה יכול לאורך הקו, כלומר תייצב קו'. אני מקבל את זה כפקודה מדכאה מאוד ואני משנה את התוכניות שלי. מה זה נקרא משנה? קודם כל אני אומר: א) חטיבה 45 תבוא לאיזור הצפוני ותנקה את הבניאס, תל חמרה וכו'. היא לא תיכנס לפי התוכנית, אלא תמשיך צפונה ותכבוש את איזור הבניאס. ב) חטיבה 3 שישבה באיזה מקום בסביבות שמיר [כנראה טעות של דדו, צ"ל גונן] אני נותן להם פקודה לעלות צפונה ולנקות באיזור כל מיני מוצבים כיתתיים של הסורים בשביל לנקות קו.

ג) אני אומר לחטיבה 3 לקחת גדוד צנחנים של חטיבה 80 שהיה אצלה ולכבוש את ג'לבינה בשביל לנקות את השטח שם. מתוך ראייה שבבוקר נעשה פה עוד איזה ניצול הצלחה, אולי על בית המכס. בחלק הדרומי אין למעשה מה לעשות, ההתקפה נפסקה.

כלומר, אני עובד בלילה, משנה את התוכניות שלי ומטיל על כולם לעשות ניקויים, ואני עושה את הניקויים. השיחה האחרונה שלנו היתה ב-23:00 בלילה, אז יש לי מ-23:00 בלילה עד לפנות בוקר אי אלו שעות. ו-6-5 שעות בשביל דבר כזה זה כלום. עד שאתה עושה תוכניות, נותן פקודות, החבר'ה זזים – הלך לי הלילה הזה. על הניקויים האלה הלך לי הלילה.

ככה אני מגיע לבוקר, ופה אצלנו יש איזו אי בהירות לגבי שעות הבוקר. לי נדמה שאני בערך בשעה 05:00 כבר ראיתי כי גמרנו לנקות. חטיבה 45 עם גולני גומרים לכבוש את תל חמרה ועבסיה. גומרים שם לנקות. אני בסביבות 05:00 בבוקר מרגיש שזה הולך להיגמר. גם אני הולך להיגמר. ואני אומר לחבר'ה: 'אני ישן 20 דקות ונראה אחר כך'. אני לא מספיק לישון 20 דקות, מעירים אותי כעבור 10 דקות. ואני מדבר עם יצחק רבין בבוקר. ויצחק רבין אומר לי בבוקר – 'תשמע, בכל זאת הפסקת אש עוד לא נכנסה לתוקפה, האם אתה יכול לעשות עוד משהו?'. אני אומר לו: 'כן, את כל מה שישנו בכל מקום אני אדחוף קדימה'. הוא אומר לי – בסדר.

ואז אני בבוקר מחדש את הלחצים שלי על הכוחות וממשיך את מה שאני חשבתי שלא נספיק להמשיך בלילה. אני אומר לאלברט [מח"ט 8]: 'אלברט, אתה צריך לנוע קדימה! ואני אומר לאורי [מח"ט 37]: 'נוע קדימה!'. ואני נותן פקודה לחטיבה 45: 'מפה תעלו למסעאדה'.

חטיבה 10 שכבר בלילה החלטתי לא להביא אותה הנה, קיבלה ממני פקודה ללכת לצומת גולני, ואז אני אומר לחטיבה 10 לבוא הנה במגמה שהיא תיכנס לתוכנית שהיתה ל-45 שתיכנס הנה.

כעת פה ישנה שאלה. אני לא אומר בשעה הזו בבוקר, ב-08:00 בבוקר לאלעד [מפקד אוגדה 36] לעלות עם ההליקופטרים להנה. כי אני כאן רוצה שני מצבים. אני עוד לא יודע מה פה המצב. אני יודע שאני ממשיך פה ללחוץ ושאני מכניס את חטיבה 10 להנה, שתלך לבוטמיה. גם אני עוד מחזיק את העניין הזה לראות אם פה תהיה התמוטטות, אני אכניס אותה. אם לא, אני אסתפק בזה ואני אפתח את זה אחורנית. זו הסיבה שהם מקבלים ממני פקודה יותר מאוחר, אני לא זוכר מתי, אבל איפה שהוא בסביבות 10:00 או 11:00 בצהריים ולא בבוקר. כלומר, הפקודה שלי לצנחנים לעלות על זה, היא באה באיחור מסוים".

אל"מ איילון: "בדירוג? אבל אמרת כל הזמן שזו מחשבה תחילה להקל על העניין".

אלוף אלעזר: "זו מחשבה תחילה".

סא"ל שריג: "המפקד, אני מוכרח להגיד לך התנצלות. והיא, שפה אני הטעיתי אותך. הפקודה שאתה קיבלת היתה כפי שאתה אמרת. קונייטרה-מסעאדה-רפיד-בוטמיה. ולא כפי שאני אמרתי".

סרן מיקי: "לגבי רפיד לא השתמשנו בזה, דיברנו רק על בוטמיה".

סא"ל שריג: "היות ולא הייתי בטוח שלחתי לבדוק מה זה גפת-לוגנו, והסתבר לי כי טעיתי".

אלוף אלעזר: "את הקו הזה אני זכרתי. לא הזכירו אז אל חמה. זה מה שאמרו: רפיד-בוטמיה. סליחה, לא רפיד, אלא בוטמיה. כאשר לרפיד בכלל אתה תיכף תראה איך הגענו לרפיד. רפיד לא מופיעה בפקודה. ובכן, אני כרגע לא זוכר מה סיכמנו אתמול, מתי הצנחנים קיבלו פקודה לעלות לתאופיק".

סרן מיקי: "בסביבות 10:00. אני זוכר שיענקל'ה [קצין אג"מ פצ"ן] בא אליי ושאל – למה עוד לא? וזה היה בסביבות 10:30-10:00".

אלוף אלעזר: "כלומר, יש פה דירוג של הבוקר. נקרא לזה שלב ברנסנס שלנו של הבוקר. אחרי זה כשבכל זאת הרמטכ"ל אומר לי – 'שמע, אין הפסקת אש, תמשיך', מה שהוא אסר עלי בערב עכשיו הוא נותן לי. ואז אני דוחף את כולם קדימה. חטיבה 45 למסעאדה, חטיבה 8 לעבר קונייטרה, חטיבה 37 לעבר קונייטרה. למנו [מח"ט 3] אני אומר – מג'לבינה תמשיך לבית המכס ולציר הזה. ואת אלה אני שומר בדירוג. חטיבה 10 מתוכננת להנה, ואת אלה אני שומר בדירוג, בצדק. כי בבוקר לעלות עם הליקופטרים, אם אני עוד לא בטוח שזה ריק, לא בוער לי כלום. אני הולך להנה ויהיה לי ציר גם לבוטמיה.

ב-11:00-10:00 אני גם משתחרר מההיסוס אצלי. ראש הממשלה, שר הביטחון, כולם יושבים אצלי, ואני אומר – 'גם הצנחנים'".

אל"מ איילון: "הם יושבים אצלך, עד מתי?".

אלוף אלעזר: "הם יושבים אצלי בין 10:00 ל-11:30, 12:00, משהו כזה. אלה [חטיבה 80] מקבלים פקודה בסביבות 10:30, משהו כזה, אז הם עולים. ואני יודע שעכשיו הכל הולך קדימה. זה שבת לפני הצהריים".

אל"מ איילון: "פה לחקה יש סיפור חווייתי, משוגע. הוא אומר – 'אני ודדו טסים בהליקופטר ויורדים על עין גב ושם ההרגשות… באים מהשטח שעדיין לא בידינו ויורים עלינו והטייס משוגע"…

אלוף אלעזר: "חכה, עוד לא, זה יופיע.

"אשכול שואל אותי: 'מתי אתה תכבוש את קונייטרה?'. אני עונה לו: 'אדוני, אני מתחייב עד 16:00'. על זה אומר לי אשכול בנימה יהודית: 'אם אתה אומר עד 16:00 אז זה יהיה 17:00 או 18:00'. ואני עונה לו: 'אדוני, אם אני אומר 16:00 אז זה רק יכול להיות 14:00 או 15:00"

ובכן, הכל מתגלגל. בשלב מסוים אני כבר מרגיש שיש התמוטטות. סליחה, לפני ההתמוטטות ישנה הפגישה של אשכול, דיין וחיים בר-לב בלי הרמטכ"ל אצלי בחפ"ק גבע (הר כנען) ושם הולכת שיחה – מתי גומרים את זה? יושבים בחוץ על אבנים עם מפות פרושות ודנים מתי לגמור.

משה ואשכול דנים ביניהם. אשכול אומר: 'מה יהיה בצהריים? נגמור ב-12:00? נגמור ב-02:00?'. אשכול שואל אותי: 'מתי אתה תכבוש את קונייטרה?'. אז אני עונה לו: 'אדוני, אני מתחייב עד שעה 16:00 לכבוש את קונייטרה'. על זה אומר לי אשכול בנימה יהודית: 'אם אתה אומר עד 16:00 אז זה יהיה 17:00 או 18:00'. ואני עונה לו: 'אדוני, אם אני אומר 16:00 אז זה רק יכול להיות 14:00 או 15:00'.

צה"ל בקונייטרה [צילום: משה מילנר, מתוך אוסף התצלומים הלאומי] לחצו להגדלה

בפועל, זה באמת היה לפני 16:00, וההנחה שלי על 16:00 היא נובעת מהחשש כי תהיה התנגדות על יד קונייטרה. אני עוד לא יודע שלא תהיה התנגדות. אני יוצא מתוך הנחה שבסביבות 14:00 נהיה במבואות קונייטרה. אם תהיה התנגדות נכבוש אותה תוך שעתיים לכל היותר. אם לא תהיה התנגדות, נכבוש לפני זה. אחרי זה – בטח לא. זו ההנחה שלי.

משה מסביר שם איך אפשר למשוך את זה, ואומר כי לפי דעתו אפשר למשוך את זה לכל היותר עד שעה 14:00. אני אומר לו: 'יכול להיות שנגמור עד 14:00, אבל זה לא בטוח'. ואז משה מציע הצעת פשרה ואומר: 'אני אלך לאוד בול [ראש משקיפי האו"ם במזה"ת] ואני אתחיל לדבר איתו על 14:00 ואנחנו נפסיק לך את הסיוע האווירי ב-14:00 וזה ייקרא שאנחנו הפסקנו. אם אתה לא תגמור, אז אחרי 14:00 תעשה בלי סיוע  אווירי מה שתוכל'.

אני אומר לו: 'אין בעיות, אני מה שאני לא אגמור אני אגמור אחרי השעה 14:00 בלי סיוע אווירי, מצידי אתה יכול להפסיק את הסיוע האווירי בשעה 14:00'. וזה הסיכום במקום, שזה ייגמר בשעה 14:00".

אל"מ איילון: "יש לנו את השעה של השיחה – 10:00 בבוקר".

אלוף אלעזר: "סביר. זו שיחה שהתחילה ב-10:00 בבוקר, אבל היא נמשכה בין 11:00-10:00 ו-11:30. וכך הם מסתלקים ממני. אשכול נוסע לקרית שמונה, דיין נוסע לתל-אביב להיפגש עם אוד בול. אני נשאר לבד, ואז אני דוחף את כולם, צועק פה ושם וכבר זה הולך בסדר. בשלב מסוים, ואני לא זוכר את השעה, אני מקבל טלפון מגנדי [עוזר ראש אג"מ], וזה מעיד כי זו הפעם הראשונה שכבר מישהו מתחיל לחשוב מה יהיה הגבול. עד עכשיו עוד איש לא מדבר איתי על הגבולות.

אני לא זוכר את ועד השיחה עם גנדי. אני חושב שזה היה בשעות הצהריים פלוס. אומר לי גנדי: 'משה ביקש להגיד לך כי אתה תיעצר על קו מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה'. אני אומר לו: 'גנדי, מה זאת אומרת תיעצר על קו? זה כביש שאנחנו נרצה לנסוע עליו. אז אם אתה אומר לי מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה, בוא נגיד שנינו שהבנו שבשביל להיות על הקו הזה צריך לשבת על המשלטים שבצד השני'.

על זה גנדי עונה לי משפט כזה. הוא אומר לי: 'תשמע, אם אתה רוצה לא להבין, אל תבין. אני לא משחק. אני אמרתי לך מה שאמרו לי'. ואז אני מחליט על אחריותי להבין את זה אחרת. והפקודה שאני מוציא לחבר'ה היא פקודה כזו, אני אומר לכל אחד מהם: 'הקו שלנו הוא הקו, אבל אתם רשאים להתקדם עוד כמה קילומטרים בשביל להבטיח אותו'.

ואז אני נותן למשה בריל [מח"ט 45] רשות להמשיך מעבר למסעאדה. ואז אני מרשה לאורי בנר… [לא ברור] להתקדם מעבר לבוטמיה ולקחת את רפיד. ואז בכלל יודעים שיש מקום שקוראים לו רפיד. ואז אני אומר לחבר'ה האלה גם כן לעבור את קונייטרה עד פה. ואז אם אתה רואה את הפס הזה שהולך במקביל לכביש, זו מדינת ישראל שלי".

סא"ל שריג: "אבל בשעה 12:10 של ה-9 לחודש כבר מסר סרמטכ"ל כי כוונת שר הביטחון היא שהכוחות ישתלטו על מסעאדה-קונייטרה-רפיד-בוטמיה. זאת אומרת, אני מוצא פה שכבר ב-9 לחודש בשעות הצהריים שר הביטחון כבר התכוון לייצב את הקו שבסופו של דבר הגענו אליו, אולי לא כל-כך מזרחה, אלא באמת על הכביש עצמו. והנקודה הזו לא ברורה".

אלוף אלעזר: "עכשיו אני עומד פה בפני החלטה כתוצאה מכך שמשה בריל שואל אותי – לקחת את מג'דל שמס? אני מחליט על דעת עצמי לקחת את מג'דל שמס. מחליט. עכשיו אני יודע מעדותו של צ'רה [הרמטכ"ל לשעבר צבי צור] אחרי המלחמה, צ'רה סיפר לי שהוא ויובל נאמן (שהיה עוזרו של ראש אמ"ן אלוף אהרל'ה יריב) ישבו אצל משה ואמרו לו: 'משה, צריך לקחת את מג'דל שמס'. אומר משה: 'אני לא אתן פקודה, אני סומך על היוזמה של דדו'. את זה אמרו לי אחרי המלחמה. את זה לא ידעתי. אני החלטתי על דעת עצמי לקחת את זה.

עכשיו, באשר לחרמון, זה נעשה באישור שלו [דיין]. אנחנו את החרמון לא עשינו. ביום ראשון בבוקר הוא בא אליי עם מוטי [הוד, מפקד חיל האוויר], ואז המפה באמת היתה שאנחנו יושבים במג'דל שמס. ואז מוטי שאל את השאלה – 'מה יהיה פה למעלה?'. אז אמרתי: 'למעלה אי אפשר לעלות, אלא אם אתה תרשה לנו בהליקופטרים'. אז אומר משה דיין: 'תעלו למעלה'. לקחנו הליקופטרים ועלינו. וזה באישור שלו ביום ראשון בבוקר".

—————————————————————————————–

13 מחשבות על “תודה רבה לך, שלום שלום

  1. מרתק

    לפחות דדו הכיר את תל פאחר.

    אבל לעומת איזכור של תל פאחר מספר פעמים מועט יש איזכור של תל עזזיאת פעמים רבות, ללמדך שהדגש היה על תל עזזיאת המוצב הקרוב לגבול.

    מעניין למה לקח כל כך הרבה זמן עד שתחקרו אותו שנתיים וחצי בדיוק.

  2. תודה רבה שלום שלום כותרת מצחיקה אבל כל כך משקפת.. יענו תודה ששחררת אותי לדרכי ועכשיו שלום שלום ולא להתראות תן לי לבצע את העבודה ונתראה בשש אחרי המלחמה
    שאפו לאלוף האמיץ שיחד עם סגנו שחררו את הישובים מאימת הארטילריה הסורית, כן היו כמה תקלות ושיבושים כדרכה של כול מלחמה אבל התוצאה היתה מרשימה ובזמן כל כך קצר

  3. דדו: "…אני מפעיל את כל מה שמתוכנן פלוס שני דברים לא מתוכננים: אני נותן לחטמ"ר 2 פקודה לנסות את גדוד נח"ל 908 לבחון את תאופיק…".

    אם עד היום חשבנו שגדוד 908 נשלח לתקוף את תאופיק כמשימת הטעיה למאמץ העיקרי מגבעת האם, דדו מעמיד כעת דברים על דיוקם. מח"ט 2 ידע מה המשמעות של שליחת גדוד חיילים לא מנוסים להסתער תחת אש על קירותיו התלולים של דרום הרמה. הארטילריה הסורית פיזרה התקפה זו לכל רוח במחיר של שני הרוגים (בלבד) ובהם המג"ד חלמיש. אם הגדוד הזה היה מתחיל לטפס זה היה נגמר גרוע מאוד. דדו מגדיר עכשיו ובדיעבד מה היתה המטרה שאליה נשלח 908: בסה"כ לבחון את תאופיק, וללמוד בין היתר דרך איזור זה אם המערך הסורי מתמוטט או לא מתמוטט. מתברר שעדיין לא.

  4. בכתבה שפורסמה כאן לא מזמן "נחיתה רכה בבוטמיה" לקח על עצמו רס"ן צ'יטה את מלוא הקרדיט לקביעת נחיתת ההליקופטרים עם כוחות חי"ר מוסקים בבוטמיה, בדרום עומק הרמה ב-10 ביוני, לאחר שזיהה שהשטח שקט ואין בו סורים. צ'יטה תיאר את גודל המהלך כהחלטה אסטרטגית שלו עצמו שקבעה קו גבול. דבריו אף זכו לאישור אלוף אלעד פלד מפקד אוגדה 36 שפיקד על הגזרה.

    עכשיו באה עדות זו של דדו ומציגה את בוטמיה כחלק מתכנון קו גבול חדש בבוקר ה-10 ביוני ע"י פיקוד צפון והמטכ"ל. ואם אפשר לחשוד שדדו מתאר בדיעבד דברים ולוקח לעצמו קרדיט לא לו, בא סא"ל שריג ממח' היסטוריה ומחדד, לאמור: "אבל בשעה 12:10 של ה-9 לחודש כבר מסר סרמטכ"ל כי כוונת שר הביטחון היא שהכוחות ישתלטו על מסעאדה-קונייטרה-רפיד-בוטמיה. זאת אומרת, אני מוצא פה שכבר ב-9 לחודש בשעות הצהריים שר הביטחון כבר התכוון לייצב את הקו שבסופו של דבר הגענו אליו".

  5. דדו מספר ומספר הוא רק לא מספר שהוא כל זמן המלחמה נדנד לראשי הישובים וליגאל אלון שילחצו חזק על דיין ואשכול וזה מה שהיה. אלוף בצה'ל עשה לעצמו לובינג אצל האזרחים ובתוך הממשלה, במחילה זה דבר שלא יעשה, שום מילה לא שאלו אותו על זה או סיפר ביוזמתו.

  6. סא"ל שריג לדדו: "דיין אומר בהקשר לתקיפת הרמה הסורית אני לא זוכר את התאריך של היום שהוא אומר את זה, אבל זה רשום אצלי, כך שניתן לבדוק את זה. הוא אומר – 'מי שירים יד ויתן מכה לסורים – היד תכאב לו'. אז הציטוט הזה נותן אינדיקציה אולי יותר מכל דבר אחר לגבי עמדתו בעניין".

    בספר "המערכה על הגולן" בעמ' 268 אפשר לגלות מתי ואיפה דיין אמר זאת: בבוקר ה-9 ביוני כשהוא הגיע לבור לבדוק מה קורה [ומגלה שהמצרים הסכימו להפסקת אש ושתצ"א מאתמול מזהה מחנות סוריים ריקים]. שם פגש בין היתר כמה קצינים בדרגת רס"ן, אחד מהם בשם בני הרהיב עוז ושאל את השר למה לא תוקפים את הסורים. ענה לו דיין: אם נכה את הרמה הסורית היד עלולה לכאוב לנו.

    הרס"נים לא השתכנעו. אחד מהם שאל: מה עם ניצול הצלחה וכיבוש נקודות מטרידות ישובים? דיין לא ענה על כך, עזב את המקום ועבר לחדר אחר ומשם התקשר לדדו ואמר לו לתקוף. אם כך, אפשר לומר בזהירות ששני קצינים בבור בדרגת רס"ן נתנו את המכה הקלה שעוד חסרה כדי לשבור סופית את התנגדותו של דיין.

  7. ועוד קצין שכותב דו"ח מודיעיני ומוסיף את משאלת ליבו.

    מה ששכנע את דיין לתקוף זה איש אחד בלבד.

    קוראים לו משה דיין שהבין כמו שנכתב כאן שהכל ייפול עליו אם לא ייצאו להתקפה על סוריה.

    לשמחתנו הצליח לנו בקורבנות לא מעטים.

  8. בלוג אדיר
    כתבה מאלפת
    נהניתי לקרוא את זכרונותיו של האלוף דדו
    מסכים עם מי שכתב על העיתוי
    תחקיר אמיתי לא עושים שנתיים וחצי אחרי פעולה
    שאז כל אחד מספר מה שהוא רוצה שההסטוריה תזכור אותו
    לצערי מחלקת הסטוריה בונה את ההסטוריה לפי רוח המפקד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s