מח"טים 2-3 בכנס חי"ר

מפקדי החטיבות המרחביות בגזרה הסורית מספרים בכנס מח"טי חי"ר את האירועים שעברו במלחמת ששת הימים * יהודה גביש, מח"ט 2: לא היו לי זחל"מים ולא קשר עם מטוסי חיל האוויר * מנו שקד, מח"ט 3: קיבלנו סיוע ארטילרי טוב וסיוע אווירי יוצא מהכלל


לחצו על התמונה והאזינו לדברי מח"טים 2 ו-3

כנס של מח"טי חי"ר בצה"ל נערך ב-30 באוגוסט 1967 לסיכום מלחמת ששת הימים. לאירוע התייצבו 11 מח"טים, איש איש וסיפורו.

אנו מביאים כאן את סיכומי מפקדי החטמ"רים 2 ו-3, שהיו מופקדים על גזרת גבול סוריה מדרום הכינרת ועד תל דן. מלבדם השתתפו בכנס מח"טים 1, 4, 5, 11, 16, 35, 55, 80, 99. באירוע נכח הרמטכ"ל יצחק רבין והינחה אותו אל"מ יקותיאל אדם, שבמלחמה עצמה היה מח"ט הנגב ולאחריה מילא תקופה קצרה תפקיד של עוזר ראש מה"ד לנושא חי"ר.

אל"מ קותי אדם אמר בתחילת האירוע כי מטרת המפגש היא לסכם את חלקו של חיל הרגלים במלחמת ששת הימים, כשכל מפקד חטיבה מספר על חלקו בקרבות ובעיקר מפרט מסקנות ולקחים מהמלחמה בכל הקשור לייעוד, מבנה, ארגון, חימוש ותורת קרב – "לקחים אשר ינחו אותנו בקביעת דמותו של החי"ר בעתיד".

תמללנו את דבריהם של גביש ושקד. אפשר להאזין להם בסרטון שמעלינו. מקור: ארכיון צה"ל.

דבריו של מח"ט 1, חטיבת גולני, אל"מ יונה אפרת, כבר פורסמו בבלוג – לחצו כאן. 

מח"ט 2: ניצלנו את תקופת ההמתנה להתחפרות מלאה, בכל המוצבים היו כיסויי ראש לכולם, זה הוכיח את עצמו בשעת המלחמה 

יהודה גביש

סא"ל יהודה גביש, מח"ט 2: "בניגוד לחטיבה 1 [גולני], חטמ"ר 2 עסק יותר בהגנה ופחות בהתקפה, אם כי בשלב האחרון, ביום האחרון של המלחמה, נכנסנו גם אנחנו להתקפה. לצערי הרב, כבר הרבה אויב לא היה בשטח.

שלבי הלחימה שלנו היו כאלה: השלב הראשון היה הכנות וכוננות ובזה אני כולל את גיוס והתארגנות החטיבה בשטחי התארגנות. השלב השני היה התארגנות להגנה והוא נמשך כשבועיים. השלב השלישי היה ניהול קרב ההגנה והוא נמשך במשך תקופת המלחמה. עד כאן החטיבה פעלה עצמאית. כלומר, ישירות כפופה לפיקוד. בשלב הבא, שזה היה מעבר למיתקפה שלנו – החטיבה הועברה תחת פיקוד האוגדה, נכנסה להתקפה, טיהור חוף הכינרת ובשלב האחרון התארגנו להגנה על הרמה.

הסד"כ של החטמ"ר כלל את חטיבה 2 עם כל היחידות שלה, גדוד חי"מ 925, שזה גדוד אורגני של חטמ"ר 2, גדוד נח"ל 908, שהיה מורכב כרגיל מחמש פלוגות, סך-הכל כאלף איש, פלוגת טנקים מגש"פ פיקודי, מחלקת טנקים אם.51, שבמקרה היתה בשטח מכיוון שהיא היתה ממוקמת לצורך ביטחון שוטף בכינרת, בנח"ל 902, מכיוון שהיתה שם אז היא גם נשארה אצלנו. חה"ן, גדוד פלסי משמר ופלוגת צמ"ה, חת"מ – גדוד מכמ"ת, למעשה סוללה אחת שלו, גד"ש 870 מחמ"ר 328 של גוש כרמל וסוללה מגד"ב מתנייע. סליחה זה טעות, זה לא גדוד מכמ"ת אלא גדוד גמ"כ של חטיבה 2. מערך הגמ"ר כרגיל, ומערך הג"א, כל מה שקיים בחטמ"ר.

לאלה שלא מכירים את המרחב של חטמ"ר 2. הוא מתחיל מצפון הכינרת, כולל את הגזרה הסורית מצפון הכינרת ועד אל חמה, וגבול ירדן כולל פיתחת בית שאן והגלבוע עד למזר. זו היתה הגזרה שבה נערכנו להגנה.

ב-23 למאי, אחרי מספר ימים של כוננות ומצב הכן, גויסה החטיבה, התארגנה בשטחי התארגנות שהם בסביבות חיפה, וב-25 למאי החטיבה נכנסה למערך ההגנה המתוכנן של סדן, כאשר המערך כלל את כל הגזרה. גדוד מול הגזרה הסורית, גדוד במרכז הגזרה מצפון למעוז [חיים] ועד לגשר, גדוד באיזור בית שאן, והגלבוע היה מתוכונן לפי התוכנית האורגינלית להיות מוחזק על ידי גדוד גם הוא, אבל מכיוון שבשלב הזה לא גויס גדוד החי"מ שלנו, שהוא אחד מארבעת הגדודים שצריך להיות פה בהגנה, הגלבוע הוחזק עד למעשה ליום פתיחת המלחמה על-ידי מחלקה של מג"ב.

היה לחטיבה כפי שאמרתי קודם כשבועיים, או יותר נכון 11 או 12 יום, להתארגנות להגנה. אנחנו ניצלנו את התקופה הזו להתחפרות מלאה, הגענו למצב שבכל המוצבים היו כיסויי ראש לכל איש, כאשר מאחורי כל עמדה היה כיסוי ראש. והדבר הזה הוכיח את עצמו בשעת המלחמה ואני אציין את זה אחר-כך.

בלוח הזמנים יש אחר-כך גיוס של גדוד 925 שיותר מאוחר הוא השתחרר, הוא לא נכנס למערך ההגנה, אלא עד יום הכניסה למלחמה. בשלב מסוים קיבלנו למספר ימים את גדוד 12 ואת בית-ספר למ"כים של חטיבה 1 [גדוד 17] שנכנסו לקו שני להגנה בגזרה שלנו, בעיקר זה נעשה לצורך הטעיה, אולי גם לצורך תעסוקה של גדוד 12.

עם פרוץ המלחמה ב-5 ליוני, גדוד 12 ובית-ספר למ"כים של חטיבה 1 כמובן נלקחו מאיתנו. באותו יום גויס גדוד 925, שזה גדוד החי"מ שלנו, כולל כל ההגנה המרחבית שרק שלדית היתה מגויסת עד אז, והחטמ"ר נכנס למעשה למערך ההגנה המלא. אותו יןם בשעות הצהריים התחילה הפגזה, ודווקא הפגזה ירדנית על פיתחת עמק בית שאן, על המוצבים  תל רדרא ותל מקחוז, שנמצאים כאן בדרום. הסורים באותו יום לא הפגיזו את הגזרה שלי.

למחרת התחילה הפגזה סורית בגזרה הצפונית, ולמעשה מאותו יום ועד לגמר המלחמה נמשכו ההפגזות כמעט ללא הפסק. הישובים שהופגזו הם רק הישובים שהיו באיזור המפורז – תל קציר, האון, מעגן ועין גב.

חלק מגזרת חטמ"ר 2: כל איזור הכינרת ודרומה ממנו לכיוון בית שאן ובקעת הירדן

באותם ימים, מיום שני שבו התחילה המלחמה, או מיום שלישי, בו התחילו הסורים להפגיז ועד ליום שישי בלילה, ניהלנו למעשה קרב ארטילרי עם הסורים, כאשר בכל פעם שהם פתחו באש ארטילרית ניסינו לשתק את האש שלהם. היתה לנו בעיה, ברוב הזמן לא היה לנו מת"צ אוויר והיינו צריכים לשתק את האש הסורית על ידי ניסוי של פתיחה באש על עמדות ארטילריה שאנחנו מכירים מקודם. היתה לנו גם יחידת איכון ארטילרית, אבל היו להם בעיות קשות מאוד באיתור של הסוללות. מסתבר שבאותו רגע שיורים ביותר מסוללה אחת של אויב, קשה מאוד ליחידת האיכון לאתר את עמדות הסוללות של האויב. בסופו של דבר הם איכנו תמיד את העמדות, אבל זה לקח הרבה זמן.

בכל אופן, אנחנו בכל פעם שהסורים פתחו באש ארטילרית, ענינו באש על העמדות שאנחנו מכירים, גיששנו וחיפשנו, בסופו של דבר הצלחנו תמיד לשתק את האש שלהם, ומסתבר כפי שהיה ידוע גם בעבר, שבכל פעם שהאש שלנו נפלה על עמדה סורית או בקרבת עמדה סורית, אותה עמדה הפסיקה לירות לפחות למשך זמן מסוים למספר שעות.

כאן אני רוצה לומר, שבאותה תקופה כשהופגזנו במשך ארבעת הימים האלה, סך-הכל הנפגעים בכל החטמ"ר מההפגזות האלה היו שני הרוגים ו-11 פצועים, כאשר שני ההרוגים לא קשורים במערך ההגנה, ואני מיד אסביר ממה הם נפגעו, ומ-11 הפצועים היתה קבוצה של שבעה חבושים, שהיו בעין גב ועבדו שם בחפירות, וההפגזה הסורית תפסה אותם בזמן שהם עבדו בחפירה בחוץ. הם התחילו לרוץ ונפל פגז בדיוק על קבוצה של שבעה אנשים, והם כולם נפצעו.

ב-7 ליוני, שזה היה כבר היום השלישי למעשה של הלחימה בירדן, כשההתקפה בגזרה שלנו התחילה ב-5 אחה"צ, אני קיבלתי הוראה להתחיל להזיז כוח לכיוון מוצבי הברך וללחוץ על הירדנים בכיוון הזה.

שלחתי מחלקת טנקים ומחלקת ג'יפים עם עוד מחלקת חי"ר על משאיות – זחל"מים לא היו בחטמ"ר, והם התחילו לנוע בסיוע ארטילרי של סוללה של 120 שהית ממוקמת בגזרה, הטנקים פתחו באש מטווח רחוק והתחילו להתקדם והירדנים התחילו לסגת, וכך הכוח הזה התקדם וכבש למעשה את כל מוצבי הברך, כאשר הכוח התקדם והירדנים ברחו מהמוצבים לפני שהכוח הגיע אליהם. כשהכוח הגיע למרמה אסייד, קיבלתי הוראה לעצור את הכוח ולא לתת לו להמשיך הלאה לנוע. אני מבין שהיתה סכנה שייפגשו יותר נמוך עם חטיבה 37 ולכן הכוח הזה נעצר. נדמה לי שהכוח הזה היה יכול להגיע לגשר דמיה לפני חטיבה 37, כי אני חושב שהציר הזה היה פתוח מעבר למוצבי הברך.

ב-8 ליוני, שזה יום חמישי, נמשכו ההפגזות בגזרה. אנחנו המשכנו להפעיל אש נגדית.

ב-9 ליוני נפתחה כידוע התקפת פיקוד צפון. היא נפתחה בגזרה הצפונית. בגזרה שלי אני קיבלתי הוראה לבצע התקפת הטעיה עם איזשהו כוח, ונתתי הוראה לגדוד 908 שהיה אצלי במערך עורפי באיזור הדגניות וכינרת לנוע לכיוון תל קציר. הכנסתי את פלוגת הטנקים של הגש"פ לרכס תל קציר, והפלוגה פתחה באש על כל המוצבים של איזור תאופיק. פתחנו גם באש ארטילרית והגדוד התחיל לנוע.

זמן מסוים היה שקט ואחר-כך נפתחה אש ארטילרית של חמש סוללות ארטילריות של הסורים, כל מה שהיה לנו בגזרה הזאת למעשה, כאשר סוללה אחת ירתה על פלוגת הטנקים שהיתה בתל קציר, וארבע סוללות ניסו לפגוע בגדוד שנע למעשה בשטח לגמרי פתוח, שנמצא על כף היד.

ראש של הגדוד הגיע עד מתחת לתל קציר, והגדוד התחיל לקבל נפגעים בכמויות. אנחנו ניסינו לשתק את האש הארטילרית של הסורים, לא יכולנו לקבל מת"צ אוויר. ביקשתי חיל אוויר, קיבלתי בין טיסות של חיל אוויר כמה גיחות, לא היה לנו קשר עם המטוסים של חיל האוויר, לא יכןלנו לכוון אותם, הם ירדו על סוללות ארטילריות שהם ידעו עליהם, אבל הם לא פגעו משום מה באותן הסוללות שהם ירו עלינו.

זה התחיל בערך בסביבות תשע בבוקר יום שישי, זה בזמן שההתקפה העיקרית הלכה בגזרה הצפונית. הגדוד [908] התחיל לנוע בסביבות עשר, והוא למעשה היה מונח בשטח. כאשר לא הצלחנו לשתק את אש הארטילריה והגדוד התחיל לקבל נפגעים בכמויות, נתתי לו הוראה להתחפר במקום וכולם התחפרו.

הגדוד היה למעשה בתנועה, כאשר הראש שלו היה כבר מתחת לתל קציר, צפונה ממעגן. לגדוד 908 באותה הפגזה היו 16 או 17 פצועים ושלושה הרוגים. זה אגב בא בבת אחת עם התחלת ההפגזה, כשתפסו אותם. אחר כך נתתי להם הוראה להתחפר, הם התחפרו אז לא היו נפגעים. כשניסו קצת לזוז היו שוב נפגעים, כי הסורים כל הזמן הורידו עליהם את הארטילריה.

הזמן הזה נמשך עד השעה 2 או 3 אחר-הצהרייהם, כאשר אני בסביבות שעה 2 ביקשתי רשות להחזיר את הגדוד חזרה אחורה, להוציא אותו מטווח אש ארטילרית, מכיוון שלא הצלנו לשתק את אש הארטילריה. קיבלתי רשות והגדוד יצא משם בקבוצות קטנות אחורה דרך המטעים.

אנחנו בסופו של דבר הצלחנו באותו יום לשתק את הסוללות הארטילריות של האויב, אבל זה היה כבר בשעה 4 אחר-הצהריים, אחרי שחיל האוויר נכנס כמה פעמים על הסוללות ואנחנו באופן שיטתי הפגזנו את כל העמדות שאנחנו מכירים בגזרה. בסופו של דבר היתה סוללה אחת שלא הצלחנו לשתק אותה בשום אופן, ומכיוון שלא היה קשר עם חיל האוויר התקשרתי ליועץ האווירי של האוגדה והסברתי לו בדיוק איפה הסוללה הזו נמצאת, והיא היתה בדיוק דרומה מפיק, במקרה במקום שהיה קל מאוד להסביר, והוא כיוון לשם מטוסים והם ירדו עליהם ואז הסוללה הזו נשתתקה, שהיתה הסוללה האחרונה למעשה שירתה אותו יום.

ביום שישי בלילה הסורים פתחו באש ארטילרית חזקה מאוד בכל הגזרה. האמת היא שבאותו זמן היתה תנועה גדולה מאוד של כוחות בגזרה. מיפקדת האוגדה הגיעה לפנות ערב וקיבלה את הפיקוד על הגזרה. חטיבה 80 הגיעה לאיזור. חטיבה 10 עברה דרך ציר בית שאן לכיוון צפון. חלק מחטיבה 45 עבר גם כן בגזרה שם, בתוך הגזרה שלי. היתה תנועת כוחות גדולה מאוד באותו לילה והסורים הפגיזו, אני לא יודע אם בגלל זה שהם הרגישו בתנועת הכוחות האלה, זה היה בכל המלחמה, זאת היתה הפעם היחידה שהם הפגיזו בלילה. הם הפגיזו במשך כמה שעות את כל האיזור מצומת צמח ועד עין גב למעשה.

היום אני חושב שההפגזה הזו גם שימשה להם לצורך נסיגה מהגזרה הזו, מכיוון שבמשך אותו לילה, ליל שישי, הם התחילו לסגת מהגזרה הדרומית.

הכפר הסורי תאופיק שנחרב ודרום הכינרת שמתחתיו [לחצו לצפייה מקסימלית]

למחרת, בשבת בצהריים, חטיבה 80 עלתה לרמה וחטיבה 2 קיבלה הוראה לטהר את חוף הכינרת. אני לקחתי את הסיירת שנסעה קדימה על ציר החוף מעין גב, החפ"ק החטיבתי אחריה ואחר כך גדוד 23 ושתי פלוגות מגדוד 22. ההוראה שקיבלנו היתה לטהר את חוף הכינרת עד לשפך ולהיות מוכנים להעלות כוח דרך סקופיה לרמה. בסופו של דבר לא היה צורך להעלות את הכוח לסקופיה. אנחנו טיהרנו את החוף עד למעשה, לא עד השפך, אלא עד מסעדה [צ"ל מוסדיה – כיום שמורת הבטיחה, כשני ק"מ דרומית לגשר אריק], מכיוון שכוח מחטיבה 3 בינתיים ירד דרך השפך וקיבלנו הוראה לעצור מצפון למסעדה, בשפך הזכי.

ביום שני, ב-12 לחודש, החטיבה עלתה לרמה וקיבלה אחריות לגזרה הדרומית של הרמה הסורית של רמת הגולן, כאשר למעשה לפני החטיבה ישבה חטיבה 10, קדימה ישבה חטיבה 10 והחטיבה ישבה בכל הגזרה הזו. המשימה שהיתה היא להחזיק את השטח ולסרוק אותו ולטהר אותו, והאמת היא שנתקלנו שמה בלא מעט חיילים סורים, חלקם מזויינים וחלקם לא מזויינים, היו גם חילופי יריות איתם.

ב-14 לחודש החטיבה קיבלה הוראה להשתחרר. היא ירדה למחנה דוד והשתחררה. למעשה זה תיאור קצר של מהלכי החטיבה.

כמה לקחים. אני חושב שמבנה החטמ"ר כמו שהוא נקבע הוא עונה לצרכים, והוא מבנה טוב, רק נדמה לי שאנחנו איבדנו את הסיבה היום, כי כמעט ואין לנו גבולות עם ישובים. אז אולי כדאי לבנות ישובים בגבולות החדשים ואז אפשר יהיה להקים שם חטמ"רים.

היה אני זוכר לפני המלחמה, היתה שאלה של שילוב מיפקדת ההגמ"ר או מיפקדת הגוש בתוך מיפקדת החטמ"ר, אם כן לשלב או לא לשלב בזמן מלחמה. אנחנו שילבנו והמיפקדה היתה מיפקדה אחידה או אחודה, ואני חושב שזה הוכיח את עצמו, לפחות אצלנו.

לגבי גדוד 908. גדוד 908 בהגנה היה מצוין, הוא גם נערך היטב, אבל הוא לא מאומן כידוע לפעולות מסוג אחר, כלומר התקפה, גם לא רמת הפיקוד ברובה, וגם לא רמת האימון שלו לא מתאימה לזה. בדרך כלל אני מבין שהתכנון היה שהגדוד הזה ישמש תגבור ליחידות שדה. במלחה הזו השאירו אותו כגדוד לפעולה. צריך לזכור שהוא יעיל במצב הנוכחי, או במצב שבו הוא היה רק להגנה ולא למטרות אחרות.

[בתשובה לשאלה] הוא [גדוד 908] ישב בהגנה בקו שני, מכביש צמח, גשר ומערבה, הוא התחפר יפה מאוד.

לגבי אנשי המילואים, זה לא דבר חדש שצריך להשתדל להוריד את הגיל ולהעלות את הכושר הגופני. אני הרגשתי את זה באופן בולט מאוד. בין התכנונים שלנו היה גם לעלות לרמת תאופיק, כלומר לכבוש את רמת תאופיק. אחת האפשרויות היתה שהחטיבה תעשה את זה. אם אתם זוכרים את רמת תאופיק, הפרשי הגובה הם כ-500 ומשהו מטר מלמטה למעלה. גדוד חי"ר מילואים שצריך לטפס דבר כזה אני חושב שזה מבצע רציני מאוד. אין לי ספק שהיינו עושים את זה, אבל בלא ספק בקשיים גדולים מבחינת כושר גופני.

אם אני לא טועה, בחטיבת הצנחנים שעלתה, גדוד צנחנים עלה ברגל לתאופיק, שמעתי שהתעלפו שם כמה אנשים. זה בהחלט סביר.

אני הייתי מציע דבר אחר. מכיוון שישנה בעיה של כושר גופני במילואים ומכיוון שלפחות במלחמה הזו רוב המלחמה, לפחות של החי"ר, נעשתה ביום, כדאי אולי לעבור למצב שכל חטיבות החי"ר יהיו ממוקמות על זחל"מים ואז גם בעיית הכושר הגופני לא תהיה כמו שהיא היום.

דרך אגב, זו נקודה שאני רוצה לציין אותה: לי בחטמ"ר לא היה אף זחל"ם, או יותר נכון היה לי זחל"ם אחד. כמובן כתוצאה מחוסר זחל"מים ואילו הייתי צריך להנחית התקפת נגד על כוח שריון של אויב ביום, אני חושב שהיתה נוצרת בעיה קשה מאוד. לפחות זחל"מים לפלוגה אחת לצורך התקפות נגד, חייב שיהיה.

אני חושב שיש מקום לאמן את חטיבות חי"ר מילואים גם בהטסה בהליקופטרים. לא היה רחוק שנצטרך לבצע את זה כאן. אני חושב שצריך גדוד חי"מ לאמן עד רמת גדוד בהתקפה, ואני מתכוון לביצוע התקפת נגד בטווחים קצרים. מכיוון שזה אחד הכוחות שעלול להצטרך לבצע התקפת נגד במערך הגנה.

ודבר אחרון, בעיית מת"צי אוויר לצורך כיוון אש נ"ס ובעיית קשר למטוסים. במשך המלחמה, כפי שציינתי קודם, אנחנו ניהלנו קרב ארטילרי עם האויב והיתה לנו בעיה קשה מאוד לפגוע ולשתק את סוללות האויב, בעיקר מכיוון שלא היו מת"צי אוויר.

דבר שני, זה קשר למטוסים של חיל האוויר. במשך כל תקופת המלחמה ירדו הרבה מאוד גיחות של מטוסים בגזרה שלי, אבל לי לא היה קשר ישיר איתם, ובהרבה מקרים הם ירדו לא על אותם המטרות שלי היה עניין שהם יירדו עליהם.

מח"ט 3: הסורים מכל המוצבים של בית המכס, דוריג'את, ג'לבינה, פתחו באש נ"מ רצינית מאוד על הטייס הצונח, אנחנו פתחנו באש על כל המוצבים הסורים שירו עליו, והיה דו קרב שלנו נגד הנ"מ שלהם 

עמנואל שקד

מח"ט 3, סא"ל מנו שקד: "אני אייחס את הדברים שלי, אחלק אותם לשניים, חלק ראשון הגנתי וחלק שני התקפה.

משימת החטמ"ר בהגנה היתה להגן על כל מרחב הגליל העליון, מדן בצפון ועד הכינרת בדרום. סד"כ החטמ"ר – ארבעה גדודי חי"ר, גש"פ מינוס פלוגה, גדוד 51 מחטיבת גולני במשך כל הזמן ואחר-כך, בהתאם להתפתחויות קיבלנו כוחות והורדנו כוחות, סך הכל כוחות לחטיבה בתקופה הגדולה ביותר היו לנו 11,500 איש.

לקראת ה-5 ליוני, כשהיה חשש רציני שהסורים יתקפו בגזרה, היו לחטיבה שלושה גדודי טנקים: גש"פ 181, גדוד 266 וגדוד 377 מחטיבה 37, כשמח"ט 37 היה איתנו בחפ"ק. אנחנו התארגנו להגנה עד ה-5 ליוני כשהבעיות העיקריות היו – א) ההתבצרות, ב) השילוב עם ההגמ"ר. ההתבצרות בשלב ראשון היתה לא טובה, לא עלינו על הגל הנכון, אחר-כך מצאנו את השיטה היותר נכונה ולקראת ה-5 ליוני ההתבצרות היתה הרבה יותר טובה.

ב-5 ליוני הגזרה היתה שקטה, ב-6 ליוני התחילה הפגזה על כל הישובים בצפון ובשביעי בבוקר [צ"ל ב-6 ביוני] פרצה ההתקפה הסורית הראשונה והבודדה בגזרה שלנו.

ביום שלישי בלילה, שהוא ה-6 ביוני, קיבלנו דיווחים שברמת הבניאס נשמע רעש של טנקים על כל הרמה, מעל רמת הבניאס ובסביבות נוחיילה. ביום רביעי בבוקר [צ"ל שלישי בבוקר, 6 ביוני] בערך בשש, שש וחצי, כשהתחילה הראות להתבהר, נראו שני כוחות סורים. כוח אחד שמנה כפלוגת חי"ר ומספר טנקים יורד לעבר תל דן, כוח שני בערך באותו גודל יורד לעבר קיבוץ דן.

כוחותינו – בתל דן פלוגת חי"ר מגדוד 34, פלוגת טנקים מגדוד 377 מחטיבה 37. במשק דן, המשק עצמו – על לוחמיו. ההתקפה הראשונה הסורית התחילה כפי שאמרתי ללכת בשני ראשים, כשהם מסייעים לעצמם בהפגזה ארטילרית על תל דן ומשק דן.

כשאנחנו בחפ"ק קיבלנו את הדיווח על ההפגזה, יצאנו עם החפ"ק לאותו איזור ולקחנו פלוגת טנקים שנייה מחטיבה 37, מתוך כוונה להגיע מכיוון שאר ישוב ולתת התקפת נגד על השטח הפתוח הזה של סביבות ואדי עסל. בדרך למקום קיבלנו דיווח שגם שאר ישוב מותקפת על-ידי הסורים, ולמען האמת הדיווחים באלחוט היו די סוערים. כשהגענו למקום התברר, נכנסנו דבר ראשון לשאר ישוב, התברר ששאר ישוב לא מופגזת.

באותו זמן מג"ד 34, שישב בחפ"ק על תל דן, שלח מחלקת טנקים לעבר שאר ישוב וההתקפה הסורית הראשונה נשברה. הם ניסו עוד פעם בערך באותו סדר גודל לתקוף את תל דן ואת דן, לא הספיקו להגיע הרבה ונהדפו גם כן על-ידי כל הכוח שהיה פה, השאירו מספר הרוגים ופצועים בשטח.

תוך כדי המלחמה הנוראית הזאת, אנחנו גם הנחתנו ארטילריה ומטוסים על רמת הבניאס, תל עזזיאת ותל חמרה. בדרך לשאר ישוב אספתי את מג"ד 51 עם כמה חבר'ה שהיו לו על זחל"מים, אם אני לא טועה חמישה שישה זחל"מים, הבאנו אותם הנה על כל צרה שלא תבוא. תוך כדי שהייה במקום הזה קיבלנו גם דיווח באלחוט מהפיקוד שמתכוננים לתקוף את כפר סאלד. הורדנו אש ארטילרית על נעמוש ועל הסביבה, ושלחתי את מג"ד 51 עם מחלקת טנקים, עם הזחל"מים שהיו לו לעבר כפר סאלד. מסתבר שהסורים למעשה כמעט ולא ניסו לתקוף את כפר סאלד, רק התקרבו עם מספר כלי רכב ונסוגו.

זה היה ביום רביעי בבוקר [שוב – צ"ל יום שלישי] ולמעשה זאת היתה ההתקפה הסורית הבודדה בכל הגזרה.

ביום רביעי אחר-הצהריים, יותר נכון לפנות ערב, היה מקרה אנושי שראוי שנשמע עליו בשתי מילים. מטוס מיסטר שלנו הופל בערך מעל דוריג'את [צפונית-מזרחית לקיבוץ גדות], זה היה חצי שעה לפני חשיכה, ראינו את המטוס נפגע, נכנס לתוך האדמה על יד חולתה והטייס צונח. השאלה היתה אחת – אם הוא צונח מצד מזרח או מצד מערב לירדן.

הסורים מכל המוצבים של בית המכס, דוריג'את, ג'לבינה, פתחו באש נ"מ רצינית מאוד על הטייס, מתוך כוונה אני מניח לפגוע בו. הפקודה שאנחנו נתנו, פתחנו באש על כל המוצבים הסורים שירו עליו, והיה דו קרב שלנו נגד הנ"מ שלהם. שלחנו מספר חוליות לגדות הירדן לאסוף את הטייס במידה והוא נופל בשטח שלנו, ובמידה ולא לתת חיפוי ולפגוע בסורים שיבואו לאסוף אותו. למזלו הוא נפל שניים שלושה מטר בצד המערבי של הירדן, נאסף מיד על-ידי סמג"ד וקמב"צ 32 שישבו באותו איזור והובא אלינו. זה היה אחיו של יוחאי בן נון [לשעבר מפקד חיל הים], אומרים שאחרי כמה שעות הוא עלה שוב באוויר, בתור טייס.

בו זמנית, אנחנו המשכנו לתכנן מספר תכנונים שהפיקוד הטיל עלינו, כשהמשימה העיקרית היתה – א) לפתוח ציר לחטיבה המשוריינת, כנראה 37, לעבר מוצב 8100 מאיזור גונן. משימה שנייה, לכבוש את דרבשיה ולפתוח ציר לכיוון חפר ולבצע הטעיות לכיוון בית המכס.

ביום חמישי ה-8 לחודש לא בוצעו שום מלחמות, וביום שישי ב-9 לחודש בבוקר קיבלנו פקודה לכבוש את דרדרה ותל הילאל.

חלק מגזרת הפעילות של חטמ"ר 3 לאורך הגבול הסורי. מאיזור אלמגור ושפך הירדן לכינרת בדרום, ועד לקיבוץ דן בצפון

נקודה שלא הזכרתי אותה קודם: לקראת התכנונים האלה קיבלנו את בית-ספר למ"כים של חטיבה 1 [גדוד 17], שהוא תיכנן לכבוש את מוצבי עורפיה, עין מאמון, 8100, ולפתוח ציר לכיוון ראווייה. הגדוד בא, עשה סיורים בשטח, עשה תכנונים והציג תוכניות.

ביום שישי בבוקר, פקודה לכבוש את תל הילאל ודרדרה, מתוך כוונה במשך הזמן לפתח התקפה לעבר בית המכס. בתל הילאל ישבה מחלקה מוגברת, בדרדרה כיתה מוגברת. המשימה הוטלה על גדוד 33 שהיה גדוד עורפי, שהיה מרוכז באיזור חצור. נתנו את הפקודה לנוע, הגדוד תיכנן מהר מאוד את ההתקפה, אף על פי שהוא תיכנן אותה מספר פעמים ללילה, ויצא לדרך באוטובוסים ומשאיות כשהוא נע דרך חולתה, יסוד המעלה, עובר את הגשר המערבי, את הגשר המזרחי.

במקום הזה [דרך מע"צ] הגדוד התחיל לחטוף הפגזה ארטילרית ויריות נשק קל מתל הילאל, דרדרה וג'לבינה. ההפגזה הארטילרית היתה רצינית, אנחנו הורדנו חיל אוויר על הארטילריה הסורית, בו זמנית העסקנו את תל הילאל ודרדרה בארטילריה שלנו, גדוד 155 [מ"מ].

הגדוד [33] הגיע לשדרת מע"צ, פרס את הפלוגה המסייעת בשדרת מע"צ שהופגזה כל הזמן, התחיל לספוג נפגעים, למרות זאת לא נעצר וחצה את הקו הירוק בערך בשעה 10 ביום שישי. כשהתוכנית – פלוגה אחת עולה על תל הילאל מצפון, מחלקת הסיור הגדודית על תל הילאל מדרום, פלוגה נוספת על דרדרה הערבית, שתי פלוגות אחרות בעתודה באיזור אשמורה.

הפלוגות נעו ועלו. דרדרה נכבשה בערך ב-11:30, תל הילאל בערך ב-12:15. כשהמחלקה שבאה מדרום לתל הילאל ביצעה את המשימה שלה – כל המוצב פתח באש לכיוון דרום, והתרכז לכיוון דרום. הפלוגה שבאה מצפון עלתה בפג'אר בהסתר, עלתה על שדה מוקשים, עברה אותו וכבשה את תל הילאל בשעה 12:15.

הבעיות של הגדוד נמשכו גם אחרי כיבוש המוצבים. החלק הזה שייך לא לרמה, אלא למדרגה שמעליה נמצאת הרמה הסורית. בכל הרמה ישבו סורים שצלפו על הגדוד. אני ביקשתי אישור להמשיך לעלות למעלה, האישור לא ניתן.

תל הילאל, דרדרה ואשמורה שלנו הופגזו במשך כל יום שישי אחר-הצהריים, ונוהל קרב אש בינינו לבינם במשך כל היום. המג"ד שעלה קיבל אישור לקחת את כתף דרדרה, שנמצאת יותר למעלה, עלה עם כוח על הכתף וכשניסה לאתר את אש הצלפים קיבל כדור של צלף ברקה ונהרג על המקום. הסמג"ד היה באותו זמן בשדרת מע"צ, מ"פ ב' שהיה פה, קיבל את הפיקוד עד שהסמג"ד בא והחליף אותו.

תוך כדי הקרב על דרדרה ותל הילאל קיבלנו פקודה לכבוש את עורפיה, עין מאמון ו-8100 עם בית-ספר למ"כים, כדי לאפשר לחטיבה 37 לעלות, יותר נכון לכבוש אותם, להכשיר ציר עלייה נוסף לרמה. מוצב 8100, עורפיה ועין מאמון. הכוונה היתה לכבוש את המוצבים האלה, כי מ-8100 ישנה דרך שעולה לראוויה, לכבוש את המוצב ולהכשיר דרך בציוד מכני הנדסי ל-8100. זאת היתה המשימה העיקרית, והאלוף אמר לי – אם אתה לא מספיק לכבוש את דרדרה ותל הילאל, עזוב את זה, אבל תפתח את הציר לראוויה.

כיוון שגדוד 33 היה בעיצומה של ההתקפה, הוא המשיך לכבוש. סגן מפקד בית-ספר למ"כים הגיע אליי לפקודה קטנה לחפ"ק על יד חולתה. כפי שכבר ציינתי קודם, בית-ספר למ"כים תיכנן את היעדים האלה. השוני היה – הפקודה היתה לכבוש עכשיו ולא בלילה. אמרתי להם להיערך, להיות מוכנים, לקבל אישור ואם הכל תקין לעלות.

הגדוד שהגיע משכם [גדוד 17] עבד במהירות הבזק, הגיע לאיזור גונן, נערך, דיווח שהוא מוכן, קיבל אישור והתחיל לעלות על היעדים. באותו זמן דרדרה ותל הילאל נפלו, ואז החפ"ק החטיבתי עבר לסביבות גונן. הגדוד עלה על שלושת המוצבים האלה, טיהר אותם נגד התנגדות לא כל כך חזקה, אף על פי שבכל המוצבים ישבו מספר סורים, אבל לא נלחמו עד טיפת דמם האחרונה.

תוך כדי הקרב הכנסנו ציוד מכני הנדסי והתחלנו להכשיר דרך ל-8100, כשכל חטיבה 37 פחות גדוד טנקים עומדת לאורך הכביש להבות הבשן, נאות מרדכי.

ביום שישי בשעה 17:15 נפתח הציר וחטיבה 37 התחילה לעלות לעבר ראוויה. תוך כדי הקרב הזה, משימה נוספת – לכבוש את דרבשיה ולפתוח ציר לעבר חפר. לצורך זה קיבלנו את גדוד 65 מחטיבה 80, לוי חופש המג"ד.

הגדוד כולו הגיע על הכביש שעמדה עליו חטיבה 37, באוטובוסים עד גונן, שם הגיע המג"ד, קבוצת פקודות קצרה, תצפית על היעדים, לא ראינו אויב ביעדים, אבל היינו משוכנעים שהעסק מלא לגמרי. הבקשה היחידה שהיתה ללוי זה טנקים לסיוע. כיוון שלי ביד לא היו טנקים והפיקוד היה עסוק, ניגשתי למח"ט 37, ביקשתי בהשאלה שישה טנקים לשלוש שעות. אחרי שתי דקות מחשבה קיבלנו, ציוותנו אותם עם גדוד 65 והגדוד עלה על המוצבים, להזכיר – הבוסתן, דרבשיה, 7175, 7168. הגדוד עלה, התארגן מהר, עלה מהר, נתן לעצמו סיוע 81, קיבל סיוע ארטילרי שלנו והתחיל לעלות בערך בסביבות ארבע וחצי, משהו כזה, על היעדים.

כעבור שעה קיבלנו דיווח וראינו את הגדוד נמצא למעלה ב-7175. סורים לא היו כמעט במוצב, יותר נכון בכלל לא היו, והבעיה היתה בעיית טיפוס פיזית ולא מלחמתית. תוך כדי הקרב על דרבשיה הכנסתי את הסיירת של החטיבה לכבוש את עין מאמון והפג'אר, טיהרו את זה וביום שישי בלילה כל השטח מגונן עד ג'לבינה היה בידי החטיבה.

תרשים כללי של איזור חטמ"ר 3. צילום מחירבת ירדה [צפונית למשמר הירדן]

ביום שישי בלילה קיבלנו אישור לכבוש את ג'לבינה, מתוך כוונה לכבוש את ג'לבינה, ואחר-כך ממנה לרדת דרומה לעבר מוצבי בית המכס, לטהר אותם ולפתוח סופית את כביש בית המכס. האישור ניתן בשעה די מאוחרת ולקבוצת פקודות קצרה קראתי גם ללוי שישב עוד בדרבשיה, וגם למג"ד 32 שישב בבית המכס.

עשינו קבוצת פקודות בחולתה לאור פנס לוקס, ואמרנו – הגדוד שמגיע ראשון תוקף. זאת היתה תחרות לא הוגנת, כי לוי היה הרבה יותר מוכן מאשר גדוד 32 שהיה מפוזר. בכל אופן, לוי היה הראשון שהיה מוכן. אני רוצה להזכיר שגדוד 65 של הצנחנים לא צפה ביום, לא הכיר את היעדים בג'לבינה, התצפית היחידה היתה על פוטוסטטים שהקמ"ן עידכן אותם בכמה מילים.

בשעה 1:30, 1:40, הגדוד היה מוכן לתקוף, כשכל הזמן נעשה עלינו לחץ מלמעלה, לגמור לגמור יותר מהר. רק אחרי המלחמה הבנו שזה בגלל סיבות של הפסקת האש. כתוצאה מהמהירות גם לא הספקנו לטווח את ג'לבינה, וגדוד 65 נכנס לאשמורה, עבר את דרדרה הערבית, ירד לוואדי ג'לבינה, וברגע שהגיע לגדרות נפתחה עליו אש מג'לבינה.

הגדוד פרץ את שדה המוקשים, עלה על המוקשים, והתחיל להילחם על ג'לבינה שמורכבת מג'לבינה הצפונית, הדרומית, חירבת ג'לבינה ומוצב 7120, שהוא כבר בפאתי הרמה למעלה. תוך כדי הקרב סוכם עם המג"ד שאנחנו ננסה לטווח את ג'לבינה הדרומית, כשהוא נלחם על ג'לבינה הצפונית, כי ההתנגדות בכפר היתה קשה מאוד ועזה. הטיווח היה יוצא מהכלל טוב והפגזים הראשונים נפלו לא הרחק מהגדוד, ואז המשכנו לטווח, דבר שהוסיף ללא ספק וסייע לגדוד לכבוש את כל המוצבים.

בערך ב-4 בבוקר גדוד 65 היה למעלה במוצב 7120. הבעיה היתה שממנו ומזרחה שטח פתוח לגמרי, טנקים לא היו לו ולסורים עוד היו פה טנקים. במשך כל הלילה אנחנו ביקשנו להעביר את הגש"פ מסביב לעבר הג'לבינה. הסיבה: גשר הפקק, שהיה הגשר היחידי בגזרה שלנו שהיה עשוי להעביר טנקים, אנחנו הכנו אותו לפיצוץ במידה והסורים ינסו לפרוץ ממנו. פגז סורי מתאים מאוד פגע בחומר הנפץ, הפעיל אותו והגשר כרע תחתיו. כך שלא יכולנו להעביר טנקים ממערב לירדן, לצד המזרחי שלו, והאפשרות היחידה להעביר לגזרה זה להסיע אותם לכיוון נאות מרדכי, להבות הבשן, גונן.

האישור לא ניתן במשך הלילה בגלל עומס על הכבישים. לקראת בוקר קיבלנו אישור והנענו את שתי פלוגות הגש"פ מסביב אל עבר דרדרה. אנחנו עמדנו בדרדרה ועוד לפני ששתי פלוגות הטנקים הגיעו, אנחנו רואים טנק גש"פ בודד נכנס לדרדרה באון. היינו בטוחים שכל הגש"פ הגיע, שאלנו אותם איך הגעתם. מסתבר שהיה שם נהג, טבח ואפסנאי שהטנק שלהם התקלקל והם לא נסעו את כל הסיבוב, והם שאלו שם מישהו לאן לנסוע, אז אמרו לו סע לאשמורה. אז הוא נסע על שני הגשרים, אחד סיווג 5 טון, אחד סיווג 8 טון, הגיע לדרדרה, אמר אני פה.

לקחנו את הטנק הזה עם החפ"ק, ואיתו התחלנו להכשיר דרך  שלא היתה למעלה לג'לבינה ול-7120. בערך בסביבות 10 בשבת הגיע הגש"פ לג'לבינה. לפני זה שלחנו את יחידת הסיור לדוריג'את. מדוריג'את הכוונה היתה לעלות על המורתפע ולטהר את כל המוצב הזה. כשפלוגת הסיור הגיעה, כבשה וטיהרה את דוריג'את, ברגע שהיא יצאה מדוריג'את נפתחה עליה אש נגד טנקים ממוצב המרגמות. הג'יפ הראשון שבו נסע מפקד פלוגת הסיור נפגע, הג'יפ השני נפגע, היחידה היתה בשטח פתוח, התקפלה לאט לאט לדוריג'את. שלחתי אליה מחלקת הטנקים ועם מחלקת הטנקים היא הגיעה למורתפע.

אחרי שעלינו למוצב 7120 עם שתי פלוגות הטנקים, לקחנו פלוגת טנקים אחת ונסענו איתה לעבר בית המכס, ופלוגת טנקים שנייה לעבר דיר סרס. באותו שוונג המשכנו גם עד מחנות עלייקה. למחנות עלייקה הגענו בשבת בערך בשעה אחת ומשהו. בו זמנית, גדוד 32 שישב בצד המערבי של ראש הגשר, חצה את גשר בנות יעקב והתחיל לעלות על המוצבים האלה, כשעיקר הבעיה שלו לטהר את הכביש ממוקשים שהונחו בצורה חפוזה. גדוד 92 שישב בחוסר מעש, לא באשמתו, באלמגור, חצה את הירדן, ניקה את מוצבי השפך ונפגשנו איתו ביום שבת בלילה במוצב 62.

סך-הכל אבידות לחטיבה, שהאבידות הראשונות היו לנו עוד לפני הקרבות בהיתקלות עם חוליית אל פתח [2 ביוני]. סך הכל הרוגים – 43, פצועים – 129. כשרוב ההרוגים, 22 מגדוד 33, בקרב ובהחזקת תל הילאל ודרדרה, ושמונה הרוגים במיפקדת החטיבה בראש פינה מפגיעה של פגז, פגיעה ישירה בתוך בונקר, שכל מי שביקר אמר שזה הבונקר הטוב ביותר.

כמה נקודות קטנות. סיוע ארטילרי, פרט לשלב הראשון של ההתקפה על דרדרה ותל הילאל, שהסיוע היה קצת לוקה, אנחנו קיבלנו לכל היעדים סיוע מצוין וזה בגלל שרוב הסיוע היה פרוס והקשר בין מפקד הסיוע שלי, שהוא היה מפקד הגמ"כ, והפיקוד הוא היה יוצא מן הכלל טוב.

סיוע אווירי: לפחות גדוד 65 שיישב במוצב 7120 על הרמה בשבת בבוקר, קיבל סיוע אווירי יוצא מהכלל כשהיה קשר בינו לבין הסמח"ט שלי שישב בנבי יושע. ליד הסמח"ט ישב מכוון המטוסים, שכחתי את השם שלו, והפקח האווירי, וכל ירידה של מטוסים תוקנה על-ידי גדוד 65 והועברה לפקח האווירי, והועברה למטוסים, והיה תיקון טוב של המטוסים.

נקודה ששכחתי לציין אותה: כשגדוד 65 ישב בשבת בבוקר על הרמה התקרבו אליו חמישה או שישה טנקים סורים. את הטנקים האלה ראו כולם, טנקים למעלה לא היו. הורדנו עליהם שני גדודי ארטילריה במשך כחמש דקות. התוצאה – שלושה טנקים שרופים, שניים הסתלקו בחזרה. הם התקרבו מכיוון בית המכס לעבר מוצב 7120.

קשר: קשר בין החפ"ק והמיפקדה העיקרית שישבה עם הסמח"ט בנבי יושע היה טוב, קשר ביני לבין כל הגדודים היה טוב כולל הגדודים שנכנסו, גם בית-ספר למ"כים וגם גדוד 65 שנכנסו אלינו תוך כדי קרב. קשר עם השריון לא תמיד היה כמו שצריך, ובדיון החופשי אני מתכונן לייחד את הדיבור גם על נושא הקשר.

[בתשובה לשאלה] 37 ברגע שפרצנו עלתה למעלה, החזרנו לה את הטנקים קצת יותר משלוש שעות.

10 עברה דרך דרבשיה.

שאלה: ההתקפה הסורית על דן ועל תל דן נשברה רק מאש המגינים, או היתה התקפת נגד?

לא, לא היתה שום התקפת נגד. האמת היא שאנחנו נתנו פקודה לנצור את האש ולתת לחיל הרגלים להתקרב יותר, אבל גם החבר'ה במשק פתחו באש בטווח די רחוק, וגם המוצב שלי פתח באש. היו לנו שם 14 טנקים של חטיבה 37 שירו כל הזמן. האמת היא כשאתה מסתכל בשטח אתה רואה שזאת היתה התקפה טפשית ממדרגה ראשונה.

היו להם טנקים פגועים?

להם נפגעו בין חמישה לשישה טנקים. שניים או שלושה על רמת הבניאס ושניים שניסו לבוא מכיוון נוחיילה נפגעו שם גם כן".

—————————————————————-

10 מחשבות על “מח"טים 2-3 בכנס חי"ר

  1. 22 חללים לגדוד 33 בהתקפה על תל הילל ודרדרה, זה דומה למספר חללי גדוד 12 בתל פאחר. איך על הקרבות של גדוד 33 אף אחד כמעט לא שמע?

    • קודם כל קרב תל פאחר גבה 34 קורבנות.

      לעניין עצמו: זה מתחיל בפרסום ויחסי ציבור. חטיבת גולני וצה"ל השקיעו באתוס של תל פאחר גם לשם חיזוק המוניטין של החטיבה והעלאת קרנה וגם בגאוות יחידה. בחטיבה בסדיר גאוות יחידה זה חלק בלתי נפרד מהרוח. בגדודי מילואים (כמו 33) העניין הזה עובד פחות. קח את זה בתוספת העובדה שהמח"ט מנו שקד לא היה אלוף ביחסי ציבור ולא השקיע בזה. עוד נתון: על תל פאחר חילקו 20 צל"שים, על תל הילאל ודרדרה – 5 ביחד. אפילו המג"ד שנהרג יצחק חלפון שעלה לדרדרה בניסיון לנהל את הקרב מקרוב מאוד, לא זכה לצל"ש.

      • אתה יודע יפה שמתוך ה34 לא כולם היו חללי גדוד 12. תנכה את לוחמי השריון, הפלס"ר וגולדה. כמה נותרו?

      • אכן, נפלו 34 בתל פאחר, אבל מתוכם חללי השיריון והסיירת וגולדה פז, מגדוד 12 נדמה לי שמדובר בכ-25

  2. " ושמונה הרוגים במיפקדת החטיבה בראש פינה מפגיעה של פגז, פגיעה ישירה בתוך בונקר, שכל מי שביקר אמר שזה הבונקר הטוב ביותר."

    שבא לבכות.

    החיילים שכבו בתעלה פתוחה

    הכל מופיע כאן

    https://naamoush.wordpress.com/2016/08/21/%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%9F-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%94/

    מעניין שבכתבה על האסון מדווח שלמה על דיווח של מנו שקד מפאנל מח"טים של פיקוד צפון וכך כתב:

    בפאנל מח"טים של פיקוד צפון לאחר המלחמה, סקר מנו שקד את קורות חטיבתו במלחמה וכך תיאר את אירועי ה-6 ביוני: "עם תחילת הקרבות בדרום [בסיני], התחילה הפגזה סורית על המרחב שלנו. ההפגזות בתחילה היו חמורות מאוד. מוכרחים לציין שתי נקודות. א) על אף ההפגזות הרציניות מאוד על הישובים כולם, לכל הישובים היו בסך הכל שלושה פצועים, וגם זה לא כתוצאה שאנשים נפצעו בבונקרים או בהתחפרות, אלא כתוצאה שאנשים יצאו לראות מאיפה דופקים, או את המטוסים. ישובים סבלו נזקים קשים, אבל אף אזרח בקו הישובים הקדמי לא נפגע. זה מראה שלפחות הישובים בקו הסורי היו מוכנים במאה האחוזים".

    כפי שאפשר לראות, גם בפורום הבכיר הזה שקד לא הזכיר את שמונת ההרוגים מהחטיבה שלו, בהפגזת ראש פינה.

    האם מדובר באותו פאנל ? או התקיימו שני פאנלים?

    • הפאנל של פיקוד צפון והפאנל של מח"טי חי"ר היו שני אירועים.

      לגבי מנו שקד כדאי לשים לב שבדיווח שלו על התקפת הסורים על קיבוץ דן אינו מציין כי מי שהדף את ההתקפה היו אנשי הקיבוץ ["המשק עצמו – על לוחמיו"].
      בתשובה לשאלה בסיום דבריו אומר מנו שחברי הקיבוץ פתחו באש מטווח רחוק, בעוד שאנשי הקיבוץ מספרים כי הניחו לסורים להתקרב ורק אז ירו בהם מטווח די קרוב.

      לגבי גביש, הוא לא הזכיר שמג"ד 908 נהרג. ועוד: מצד אחד הוא אומר ששלח את גדוד 908 להתקפת ההטעיה על תאופיק, מצד שני בסיום דבריו אמר ש-908 לא היתה בנויה למשימה התקפית. אז למה שלחת אותם?

      ועוד דבר: גביש מספר שלגדוד 908 היו 16 או 17 פצועים ושלושה הרוגים – "הגדוד התחיל לקבל נפגעים בכמויות", ציטוט שלו.

      אולם המספר המדויק של נפגעי 908 היה שני הרוגים וחמישה פצועים.

  3. אני בדעה כי הוא נותן את הקרדיט לאנשי הקיבוץ.

    "במשק דן, המשק עצמו – על לוחמיו. "

    ןבמענה לשלאלה

    "אבל גם החבר'ה במשק פתחו באש …בטווח די רחוק

    האם מרחוק או מקרוב פחות חשוב כרגע.

    לעניין שלא "נגזלה" או הועלם חלקם של אנשי דן.

  4. מתחבר לדברי מחט 2 אודות הפרשי הגובה עם הרמה -500 מטר ומעלה
    לעומת פסגות תאופייק העליה מגבעת האם ומכל מקום אחר היא משחק ילדים
    מי שרואה מצוקים אלה יכול לתמוה איך חשבו לתקוף אותם בעליה ברגל כשמוצבי הסורים מאוישים
    אם היינו מצליחים לכבוש אותם בקרב זה היה נגמר בנפגעים רבים מספור
    מזל שההפגזה הסורית פיזרה אותנו ואת החלומות של מי שהחליט שגדוד נחל לא מאומן דיו מסוגל לעשות
    חבל על הנפגעים

    • ההרוגים בראש פינה(מפקדת החטמ"ר)היו בתעלות שחפרנו בזמן ההמתנה בחורשה שמאחורי מפקדת החטמ"ר (משטרת ראש פינה) אני שההיתי שם ידעתי רק על הרוג אחד סדירניק מחיפה ששמו הונצח בבית כנסת ביזרעליה.ורק בכתבת תחקיר שהתפרסמה במלאת 50 שנה למלחמה נחשף שהיו 8 הרוגים בתעלות לידינו.שצהל הסתיר את מותם והכל נבלע באוירת הניצחון הגדול וכיבוש הרמה.דיברתי על כך עם חבר שלפני שפרש עבד איתי(נפטר לפני כשנה)הוא היה חובש! מילואמניק מקיבוץ(גונן אני חושב)וגם הוא נדהם לשמוע על 8 ההרוגים.יהי זכרם ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s