במוצבים הפגיעות היו מועטות מאוד

הרמ"ט דן לנר מתאר את קרבות ההבקעה העיקריים שעליהם פיקד, ואלוף דוד אלעזר מוסיף מסקנות ולקחים * דדו חושף: פיקוד צפון העמיד בתל דן טנקים להטעיה, אבל הסורים לא קנו את זה ושלחו טנקים לכיוון תל פאחר ואלה גרמו נזק לכוחות גולני * ועוד מהאלוף: אף סורי לא נפגע מהפצצות חיל האוויר על תל עזזיאת. ובתל פאחר היו שני נפגעים בלבד אבל אף עמדה לא נפגעה

אלוף פיקוד צפון וראש המטה. דוד אלעזר [דדו] ודן לנר באירוע של היחידה ב-1967

עוד מסמך מתווסף לעשרות הדו"חות, ההקלטות, הסטנוגרמות והכנסים שקוימו בצה"ל ובפיקוד צפון לסיכום מלחמת ששת הימים. הפעם זהו קטע ממפגש של סגל הפיקוד הבכיר בפיקוד צפון, בהשתתפות המח"טים, שנערך בסביבות סוף חודש יוני 1967.

בקטע המתפרסם כאן מובאים דבריהם של רמ"ט הפיקוד אל"מ דן לנר ואחריו אלוף דוד אלעזר. לנר תיאר בקצרה את קרבות ההבקעה העיקריים לכיבוש הרמה הסורית, של חטיבות 8 ו-1, שעליהם פיקד, ודדו אחריו השלים את התמונה והוסיף הערכות ומסקנות אישיות.

להלן הדברים. מקור: ארכיון צה"ל.

לנר: המג"ד עוזב את הטנקים, רץ אל היעד ונהרג. המצב בתל פאחר לא ברור

ראש מטה פיקוד צפון, אל"מ דן לנר: "המשימה: להבקיע את המערך הסורי על-ידי כיבוש תל עזזיאת, תל פאחר וזעורה, להיות מוכנים למשימה נוספת, ואם זה לא יינתן – להתארגן ולהגיע בקו זה בגובה של זעורה. השטח הוא הררי ולא ניתן לתמרון. הציר היחידי שאפשר לקרוא לו ציר עבר דרך כפר בניאס לעבר מסעאדה.

האויב בגזרה הזאת הוא של שני גדודי חי"ר, שש פלוגות מה"ל וכוח של שני גדודי טנקים. הארטילריה בגזרה הזאת יכולה לרכז אש של בערך 150 קנה.

כוחותינו: 63 טנקים, גדוד חרמ"ש, שלושה גדודי חי"ר, חמישה גדודי חת"מ.

הציוות: חטיבה 8 בהרכב גדוד 129, שלוש פלוגות, גדוד 377 פלוגת טנקים וחרמ"ש, גדוד 121.

חטיבה 1: שלושה גדודי חי"מ, שני גדודי חי"ר, גדוד 12 – 19 זחל"מים, שישה טנקים. גדוד 51 – 14 זחל"מים, שישה טנקים, ויש עוד כשתי מחלקות טנקים לסיוע, בעיקר לכיוון תל עזזיאת.

השיקולים: היות והשטח הוא לא עביר, הבעיה היתה להביא את הטנקים שלנו במהירות האפשרית למדרגה הראשונה של הרמה.

התוכנית היתה: חטיבה 8 תפרוץ דרך גבעת האם, תתלבש על דרך הפטרולים הסורית ותתפוס את הדרך, למעשה זהו שביל, שמובילה לזעורה ותכבוש את מוצבי זעורה. חטיבה 1 בעקבות 8 תגיע לדרך הפטרולים. גדוד אחד יתפוס את שביל העזים הזה. כוח אחר יתקוף את תל פאחר ממזרח. גדוד שני בעקבות גדוד 12 על דרך הפטרולים ייכנס לתל עזזיאת ממזרח.

נוהל הקרב: בנוגע לחטיבה 1 לא היתה שום בעיה. בנוגע לחטיבה 8 – קיבלו את הפקודה ביום ד' בשעה 08:30 [צ"ל ביום ה'], הביצוע היה ביום ה' בבוקר [צ"ל ביום ו'], כלומר נוהל קרב סביר, חוץ מאשר הכרת השטח שהיתה שטחית.

הביצוע: בשעה 07:30 בבוקר החטיבות קיבלו את הפקודה. נתקיימה פגישה אישית עם מח"ט 8 ו-1. השליטה על-ידי חפ"ק פיקוד, שלצורך זה קיבל את רשת הפיקוד הפיקודית.

בשעה 11:30 חטיבה 8 עוברת את הקו הירוק. הקמב"צ [מחטמ"ר שצורף לחטיבה 8] הוא איש המקום שמכיר כל שביל. הוא נוסע על ג'יפ. איננו יכול לעבור. הטנקים עוברים אותו. בשטח זה הוא איננו יכול להשיג את הכוח. הגדוד ממשיך לנוע. ממשיכים ונכנסים לסיר א-דיב. המח"ט מרגיש בטעות של גדוד 129. אבל בשטח זה אין כל אפשרות להחזיר גדוד טנקים. לכן הגדוד ממשיך להתקדם.

המח"ט פונה צפונה על מנת להגיע מכאן לזעורה. המג"ד נפצע. הכוח הזה מתחיל את המבצע עם 23 טנקים ומגיע לקלע עם שני טנקים שלמים. אומנם הוא הגיע לקלע עם שישה טנקים, אבל ארבעה נדפקו בקלע עצמה.

המח"ט מגיע לזעורה. טנק נכנס למוצב הסורי, דורסים, יורים, ממשיכים לנוע. פלוגת חרמ"ש שמגיעה בהפרש של שעה חייבת להילחם בשנית, ואחר-כך בשלישית. עם הגיע גדוד החרמ"ש, המח"ט ממשיך ומתחבר עם שארית גדוד 129.

אל"מ דן לנר ב-1967 [צילום: אילן ברונר, לע"מ]

חטיבה1: בשעה 13:30 כאשר גדוד 12 מוביל עוברת את הקו הירוק. הכוח מתלבש על דרך הפטרולים ומגיע לתוואי ההטיה. הוא היה צריך לעזוב אותו ולעלות על שביל שיוביל אותו לתל פאחר מאחור. במקום זה המג"ד מנסה בעזרת טנקים להתחבר אל הדרך שהיתה צריכה להוביל אותו למזרח היעד. הדבר הזה איננו מצליח.

המג"ד מחליט להמשיך לאורך תוואי ההטיה ולתקוף מכאן. הוא מגיע הנה ונותן פקודה לפלוגה ב' לנוע מערבה. בשלב זה המח"ט רואה ומרגיש שזה לא הולך בדיוק לפי התוכנית. נותן פקודה לגדוד 51 להקדים את ההתקפה על תל עזזיאת. הפלוגה של ורדי [מ"פ בגדוד 12] נכנסת למוצבים הדרומיים של תל פאחר. הטנקים נמצאים פה. כוח קטן נפרד והולך לעבר התעלה המערבית של תל פאחר. המג"ד עוזב את הטנקים, רץ אל היעד ונהרג.

בינתיים הסיירת קיבלה פקודה להמשיך בדרך הזו ולהגיע לתל פאחר ממזרח. פלוגה ב' השלימה את המשימה שלה וגם היא נעה באיגוף צפוני לתל פאחר. המצב בתל פאחר לא ברור. הסמח"ט מצטרף לכוח שעומד פה, ועם הסיירת וכוחות שהגיעו מפלוגה ב' נכנס לתל. התל נכבש בשעה 18:30.

האבידות שלנו בתל פאחר: 31 הרוגים ו-67 פצועים. אבידות האויב: כ-60 הרוגים וכ-20 פצועים.

גדוד 51 עובר בשעה 15:00 את הקו הירוק, כל זה תחת אש ארטילרית, בסיוע כוח טנקים מתל דן, משאר ישוב ומתל האם. על טנקים אלה הוטלה גם המשימה להוות הטעיה. מתקדם ומבצע התקפה קלאסית על יעד מבוצר בסדר גודל של פלוגה, כאשר בתוכו יש טנקים. הוא ממשיך עם 14 זחל"מים ומחלקת טנקים מינוס. מגיע למזרח היעד. טנק עולה על מוקש. הוא עובר אותו עם זחל"מים, מגיע עם כוח ועם טנק אחד לפתח המוצב. המחלקות נשפכות לתוך התעלות. מטהרים. הכיבוש נשלם בשעה 17:00.

האבידות: הרוג אחד ופצוע אחד. אבידות האויב: 30 הרוגים ו-30 שבויים. תוך שעתיים החטיבה מוכנה להמשיך במשימה".

דדו: הגעתי למסקנה ברורה שהבקעות שריון הן זולות יותר באבידות, הן מוחצות מאוד ומצליחות יותר

אלוף דוד אלעזר [צילום: פריץ כהן, לע"מ]

אלוף דוד אלעזר: "כל עוד זוכרים מה שדן אמר אני רוצה להוסיף רק דבר אחד: יש קרבות עקובים מדם, יש קרבות מפוספסים [או מפורסמים – לא הצלחנו לפענח] ויש קרבות מנוהלים היטב. זה לא אומר שלפעמים אין בקרב אחד שלושת הדברים, אבל לא תמיד זה הולך יחד.

כי אותו תל עזזיאת יכול היה להיות קרב חפור כמו בתל פאחר. העובדה שיש בקרב יחסית מעט נפגעים זה מפני שהוא מנוהל יפה – ארטילריה עד הרגע האחרון, חלוקה קולעת של הכוחות, ליווי טנקים בדיוק בזמן ובמקום, ואת התורה הזאת צריך לזכור וללמד כאשר אנחנו באים לא לספר על קרבות, אלא ללמוד עליהם.

אני עובר לכמה לקחים: בקרבות האלה הוכחה הנחת יסוד של גורמי ההכרעה של צה"ל. היו כאן שני גורמי הכרעה: חיל האוויר וחיל השריון.

חיל האוויר נתן לנו את השמיים הנקיים. אחר-כך הוא פגע ביכולת האויב והגביל את כושר התימרון שלו. הוא גרם לדמורליזציה חשובה בקרב כוחות האויב. וכל זה, יותר בסוריה מאשר בירדן. בגלל הזמן, עיתוי הקרבות ונטרול, אם כי לא השמדת ארטילריית האויב. זה מה שחיל האוויר עושה, וזה הרבה.

יש כמה דברים שהוא איננו עושה, וזה גם לא תפקידו. במוצבים הפגיעות היו מועטות מאוד. שוחחתי עם מפקדי תל פאחר ותל עזזיאת. בתל עזזיאת לא היו נפגעים בגלל הפעילות האווירית. בתל פאחר – שני נפגעים, ואף לא עמדה אחת בפגיעה ישירה.

מכאן אני מסיק מסקנה לעתיד: חיל האוויר טוב לייעודו המקורי. ראשית, להשיג עליונות אווירית. שנית, למנוע מהאויב להגיע לשדה הקרב, ורק לאחרונה – בסיוע ההתקפי, ולכן צריך לשכלל את אמצעי התקשורת וההזדהות, כי בכל זאת גם אנו בעצמנו חטפנו.

גורם ההכרעה עמד בכל מה שציפינו, וגם בקרב שתואר כאן, כאשר חלק מההבקעה בוצע על-ידי גולני. צריך להזכיר שגולני, במידה מסוימת, היה חרמ"ש כי הוא הגיע אל היעד בזחל"מים, ואם לא מיצה את מלוא כוחו זה אך ורק מפני שלא היו מספיק זחל"מים.

אני אומר זאת כדי להסיק מכאן לקח. אני חושב שחיל רגלים מודרני הוא חיל שנלחם על יעד בקרב מגע, אבל הוא בהכרח איננו צריך להגיע אל היעד ברגל. הוא חייב להיות היום חיל רגלים משוריין או מוטס בהליקופטרים וכד'. חיל רגלים שצריך ללכת אל שדה הקרב ברגל זה כבר דבר מיושן ולא פרינציפ, שיש ככל האפשר לצמצם.

יש עוד לקח אחד שאפשר להורות אותו לחיל רגלים: ישיבה במוצבים. בעניין זה הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים חיפוש שונה וארגון שונה. ואתן דוגמה: באחד המוצבים כמו גבעת האם היתה פלוגה של 120 בחורים שישבו שעות תחת אש ארטילרית וירו עם שני נ"ט, שני מק"בים ושתי מרגמות. באותו מוצב יכלו להיות לא 120, אלא 60. והם יכלו להפעיל אש מארבעה נ"ט, חמישה מק"בים וארבע מרגמות. ואני פעם חשבתי שחק"ש מגיל 39 עד 45 הם אנשים זקנים. היום אני בטוח שאלה גברים במלוא כוחם, ואותם בהחלט אפשר לארגן במבנה חדש ובפרופורציה אחרת של חימוש, ועל ידי כך לתפוס הרבה יותר מערכים.

היו לנו גם כמה חטיבות חי"ר, שהודות שזה באמת תפקיד לאותן חטיבות חי"ר מה שהוטל עליהן לבצע, כמו התקפת לילה, עם כניסה למוצב ולחימה בלילה, וכל מה שחיל רגלים צריך לעשות בקרב לילה.

אשר להבקעות: פעם היינו אומרים שחיל הרגלים יעשה את הבקעת הלילה והשריון יעבור דרכה. הנכון הוא שבשנים האחרונות למדנו שגם השריון עושה הבקעה, אבל [רק] כשאין ברירה, או בקו השני, אבל הוא איננו החיל המבקיע. אני הגעתי למסקנה ברורה שהבקעות שריון הן זולות יותר באבידות, הן מוחצות מאוד ומצליחות יותר. אין לי פה דוגמה קלאסית של הבקעה כזו בלילה. אני מאמין, ואני מדבר מתוך ניסיון של קרבות בשטח הררי, הררי מאוד והררי פחות, אבל בשתי הגזרות היה השטח הררי, ואם אני מגיע למסקנה שהיה עדיף שריון וחרמ"ש, בוודאי שבשטחים אחרים יש לכוח זה יתרון.

לקחים נוספים: ריבוי צירים. אם שמתם לב, בשתי הגזרות פתחנו מספר צירים. יש הכרח בשטח הררי לעבור בהרבה צירים. הסיבה הראשונה: זה מאפשר לפתח את העוצמה, כי על ציר אחד אינך יכול לפתח עוצמה רבה. שנית, זה מטעה מבחינת רושם האויב, והיות ואנחנו יודעים שבשני מקרים יצרנו את הרושם של התקפה על חזית רחבה, ואיש לא ידע איפה לרכז את הכוח ממול.

מספר צירים נותנים גם את התחליף לתמרון וניידות שאינם קיימים בשטח הררי. אומנם אני חכם לאחר מעשה, כי היו לנו בשני מקומות שתי טעויות 'ברוכות', מפני שאני לומד מהן. האחת – ההליכה לקלע. גם כאשר יש ציר שאתה יודע כי לא תגיע הו רחוק, לפעמים כדאי ללכת בו משום שהוא מרתק כוח אויב ממול והוא מאפשר בציר אחר להתקרב הרבה יותר נוח. דוגמה כזו היתה גם בשכם, כאשר פלוגה אחת בטעות תפסה ציר נוסף, דברי שאחר כך הביא תועלת רבה בקרב שהתפתח מאוחר יותר.

הטעיות: באותו קרב שאלוף פלד [מפקד אוגדה 36] תיאר אותו, כאשר הלכנו על ג'נין בוצעה הטעיה בעמק בית שאן עם הרבה משאיות וכמה טנקים, שתפקידה היה לרתק כוחות מחטיבה 40 המשוריינת של האויב. היום אני יודע שהיא מילאה את תפקידה באופן יוצא מן הכלל. חטיבה 40 שהיו לה שני גדודי טנקים, שלחה גדוד אחד לג'נין ואחד לעמק בית שאן. את השריון הזה אכלנו במנות – ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ואחר כך בשכם הגדוד השני. זאת, בזכות ההטעיה.

עוד דוגמה: בתל דן הצבנו טנקים שתפקידם היה הטעיה. הטנקים האלה לא תמרנו, ירו קצת, לא יצרו רושם של התקפה, לא הצליחו להטעות, וכל טנקי האויב שעמדו מולם הסתובבו לעבר תל פאחר וגרמו לנו נזק ואבידות. זוהי דוגמה של הטעיה שלא הצליחה.

דדו: "היו לנו מקרים של הוצאת פצועים לפני השלמת המשימה. היום אני מגיע למסקנה שזה היווה בשבילנו מקור של כוח, ואני כמעט בטוח שטוב עשינו כאשר נהגנו כך"

אשר ללקח בשטח הארגון: בפיקוד צפון היתה רק אוגדה אחת, ואני סבור ולא מתוך ביקורת על האוגדה הזאת, שלו היתה זו דיביזיה אורגנית, או שאילו היו לנו שתי יחידות אורגניות, היה לנו הרבה יותר נוח וטוב. אני מזכיר שעבדתי בשטח הררי עם צירים מוגבלים, ורק ביום שלקראת ההתקפה על סוריה שתי חטיבות נעו מהגדה צפונה, ועוד ארבע חטיבות היו בדרך ממרכז הארץ אל פיקוד צפון. מה שנעשה בצירים שלנו היתה מהומה גדולה. כל חטיבה יש לה פלס, וכמובן שכל פלס משתדל להגיע לחטיבה שלו. אין לנו אוגדה אורגנית עם אמצעים דיביזיוניים לצורך שליטה על צירים. גם מבחינת הקמת האוגדה והחטיבות זהו איגוד שלדעתי הרבה יותר נוח לפצל אותו לקראת הקרב מאשר לארגן אותו לקראת המלחמה.

אני סבור שחלק מהלקחים לא היום צריך לנמק עד הסוף. אני מצביע על הצורך במעבר האוגדה לדיביזיה בנושא שצריך במהרה לדון בו כדי להגיע למבנה יותר טוב.

אשר לארטילריה: הארטילריה היתה במידה מרובה ההפתעה הנעימה של המלחמה הזאת בזכות הפעלה נועזת, זאת אומרת פריסה קדמית, ואנחנו ניהלנו במשך כמה ימים קרבות ארטילריים. אני סבור שהיא ממלאה תפקיד חשוב גם בהקעה וגם בקרב הש' ב-ש', ובכמה מקרים מילאה תפקיד שעזר לכוחות השריון.

יש הכרח בתצפית אווירית להפעחלה טובה של הארטילריה. פה מוכרחים להגיע להסדר עם חיל האוויר.

מיפקדת הפיקוד וחפ"ק השליטה: הגעתי למסקנה שמיפקדת הפיקוד חייבת להתפצל למיפקדה עורפית ולמיפקדה קדמית, ולהוציא מתוכה חפ"ק. קודם כל, זה מתחייב מהנתונים, כי אנחנו היינו בשתי גזרות. אבל גם כשאני רואה את הפיקודים היום עם המרחבים הגדולים שלהם אני חושב שזה צריך לחול גם על יתר הפיקודים.

אנחנו צריכים יותר מטוסי קישור כאמצעי לשליטה, למרות שבנושא הקשר בעיות לחלוטין לא היו לנו במלחמה הזאת.

אשר לפצועים: היו לנו הרבה מקרים שספגנו אבידות כתוצאה מהוצאת פצועים, ובסך הכל בהוצאת פצועים נהגנו בניגוד מסוים לכתוב שנלמד בצה"ל. א) לפי הכתוב לא צריך להוציא פצועים כאשר יש סכנה לקורבנות נוספים. ב) לפי הכתוב לא צריך להוציא פצועים לפני השלמת המשימה.

היו לנו מקרים של הוצאת פצועים לפני השלמת המשימה. היום אני מגיע למסקנה שאם בסך הכל נהגנו כפי שנהגנו בהוצאת פצועים זה היווה בשבילנו מקור של כוח, ואני כמעט בטוח שטוב עשינו כאשר נהגנו כך. מפקדים צריכים לדעת בדיוק כמה מותר להשקיע בהוצאת פצועים, אבל כשיטה. בתודעה של טיפול בפצועים זהו מקור של כוח אשר נותן את אומץ הלב ואת היכולת ללכת לכל איש.

לא אעסוק בלקחים לוגיסטיים ואחרים, אשאיר אותם לדיונים הבאים בהתחשב בשעה".

—————————————————————–

31 מחשבות על “במוצבים הפגיעות היו מועטות מאוד

  1. בדברי דן לנר שמצוטטים להלן יש בהם אישור לפירוש שנתנו כאן ובספר "תל התעלות":
    "חטיבה1: בשעה 13:30 כאשר גדוד 12 מוביל עוברת את הקו הירוק. הכוח מתלבש על דרך הפטרולים ומגיע לתוואי ההטיה. הוא היה צריך לעזוב אותו ולעלות על שביל שיוביל אותו לתל פאחר מאחור. במקום זה המג"ד מנסה בעזרת טנקים להתחבר אל הדרך שהיתה צריכה להוביל אותו למזרח היעד. הדבר הזה איננו מצליח."

    אני מבין את דבריו של לנר כך:
    "הוא היה צריך לעזוב אותו [את תוואי ההטיה] על שביל שיוביל אותו לתל פאחר מאחור [מעין א'דיסה]". כלומר, התוכנית היתה לעלות בעין א'דיסה על שביל.
    את דבריו:
    "במקום זה המג"ד מנסה בעזרת טנקים להתחבר אל הדרך שהיתה צריכה להוביל אותו למזרח היעד. הדבר הזה איננו מצליח."
    אני מבין שהוא מתיחס לנסיון האיגוף של תל פאחר מצפון.

    לכן נראה לי שאפשר לנטוש השערות אחרות בדבר תיכנון לעלות ממקום שונה מתוואי ההטיה לדרך הנפט.

    • אני חושב שאתה טועה במסקנותיך

      כך נכתב ואחלק את זה למקטעים

      "חטיבה1: בשעה 13:30 כאשר גדוד 12 מוביל עוברת את הקו הירוק. הכוח מתלבש על דרך הפטרולים ומגיע לתוואי ההטיה. הוא היה צריך לעזוב אותו ולעלות על *שביל* שיוביל אותו לתל פאחר מאחור."

      האם מרמז על נסיעה לנעמוש ומשם לעלות בשביל של חטיבה 8. משתמש במילה שביל, ובמילים הוא היה צריך , כלומר זו התוכנית המקורית.

      "במקום זה המג"ד מנסה בעזרת טנקים להתחבר אל *הדרך* שהיתה צריכה להוביל אותו למזרח היעד. הדבר הזה איננו מצליח."

      המגד מחליט לא לעלות משם , חלק אולי בגלל העובדה שזעורה טרם נכבשה. להזכירכם את המפגש בינו לבין המח"ט בשעה 1300 לערך. ראו את תיאוריו בהמשך על מה שקורה בזעורה, כדי לנטוש את התיאוריה שהעליתם בפוסט על דברי המח"ט.

      ועכשיו משתמשים במילה *דרך* ששוב הייתה אמורה להביא אותו למזרח התל. לא איגוף מצפון.

      מרמז אולי על הנסיון לעלות עם הטנקים שלא צלח באיזור עין עדיסה.

      "המג"ד מחליט להמשיך לאורך תוואי ההטיה ולתקוף מכאן. "

      החלטה נוספת של מוסה להתקדם על תוואי ההטיה בדרך שכולנו מכירים.

      כלומר מתואר לנו כאן 3 אפשרויות הראשונה המתוכננת, השניה שלא צלחה והשלישית שהובילה את הגדוד לחזית המוצב.

      • ישראל,

        עם כל הכבוד לדעתך והידיעה שאתה לא מסכים עם דברי, אין לך ביסוס לתיאוריה שלך.
        אתה שואל:
        "האם מרמז על נסיעה לנעמוש ומשם לעלות בשביל של חטיבה 8."?
        תשובתי היא לא מוחלט וחד משמעי.
        [כפי שידוע לי אתה מבסס את ההשערה הזו על זיכרון קלוש שתנועת הגדוד היתה דרך נעמוש. סיפרת לי גם שאתה זוכר שהגדוד עלה בפריסה רחבה בשטח ולא בטור על דרך.]

        כיון שכבר עברנו כברת דרך ארוכה בויכוח הזה וכבר עייפתי ממנו נסיים באי הסכמה.
        יש בכתבות כאן מספיק מידע כדי שההיסטוריון בעתיד יוכל לגבש את דעתו.

        גמר חתימה טובה.

        • בוא נתחיל מההתחלה.

          האם אתה מסכים כי בדברי לנר מדובר על 3 אפשרויות של נסיעה

          אחת עליה אין הסכמה בינינו היכן הייתה אבל היא הייתה הדרך המתוכננת

          השניה ליד עין אדיסה שלא צלחה.

          והשלישית מתחת לחזית המוצב.

          כאשר אומר לנר

          הכוח מתלבש על דרך הפטרולים ומגיע לתוואי ההטיה

          למה לא לכתוב חוצה את דרך הפטרולים.

          לגבי הזיכרון שלי הקלוש לגבי העליה

          מדובר באותה כברת שטח שמתחילה מחציית הגבול ועד לדרך הפטרולים הסורית.

          בהם גם כוחות חטיבה 8 נעים כל אחד בר בשטח כי לא הייתה קיימת דרך.

          ולגבי כן נעמוש לא נעמוש אני מסתמך על כתובים רבים ביניהם הראיון שנערך עימי מספר חודשים אחרי המלחמה.

          אז הוא לא היה קלוש וגם היום אני חושב שהוא לא קלוש.

          גמר חתימה טובה

  2. דדו מפתיע בדבריו על טנקים בתל דן שהוצבו להטעיה לקראת המאמץ העיקרי. לא זכור לי שיש לזה סימוכין בחומרים שאליו נחשפנו עד כה.
    אבדוק לעומק מאוחר יותר.

    • חוזר לעניין ההטעיה ולדברי דדו: "בתל דן הצבנו טנקים שתפקידם היה הטעיה. הטנקים האלה לא תמרנו, ירו קצת, לא יצרו רושם של התקפה, לא הצליחו להטעות, וכל טנקי האויב שעמדו מולם הסתובבו לעבר תל פאחר וגרמו לנו נזק ואבידות. זוהי דוגמה של הטעיה שלא הצליחה".

      אלא שלהטעיה כזו לא נמצא שום סימוכין.

      בסיכום הרשמי של מח' היסטוריה מ-1974 של קרבות החזית הסורית בששת הימים מופיע כי הרמטכ"ל הביע דעתו שיש לבצע הטעיה כאילו הולכים לכבוש את מרג' עיון מבלי לעבור את הגבול. אולי לזה התכוון דדו כשדיבר על ההטעיה מתל דן, אולם מחשבה זו לא באמת תורגמה למעשה. שתי מחלקות טנקים מפלוגת ורמוט 377 שעמדו בתל דן [אחת מהן היתה שם כבר 10 ימים לפני המלחמה בעמדות תובה כהגנה על המוצב] תפקידן בקרבות ה-9.6 היה לרתק לכיוון רמת הבניאס ותל חמרה. אף אחד בגדוד 377, כולל המג"ד, לא ידע לספר על משימת הטעיה בתל דן שבה היה עליו לביים תנועת תקיפה.

  3. דן לנר:
    "המג"ד מחליט להמשיך לאורך תוואי ההטיה ולתקוף מכאן. הוא מגיע הנה ונותן פקודה לפלוגה ב' לנוע מערבה."
    מדובר כאן בצומת ה-AMX.
    לנר מיחס את המשך התנועה מעין א'דיסה על תוואי ההטיה ל- "החלטת המג"ד" ולא לטעות.

    כפי שהגבתי על דברי המח"ט בנידון בכתבה הקודמת,
    מי שפקד על פלוגה ב' לנוע מערבה לבורג' בביל הוא קמב"ץ הגדוד יוסי פרידמן.
    אני מסתמך על עדותו של פרידמן שאמר שבשלב זה המג"ד כבר לא היה במקום.
    כיון שפרידמן ראה שהכוח שהגיע מתחת לתל הצפוני נמצא בשטח השמדה וסובל מאבידות, החליט להקדים את ההפעלה של פלוגה ב' ובכך להוציא אותה משטח ההשמדה.

    • בכל הכתובים הצבאיים מן התקופה ההיא מיוחסת ההחלטה לתקוף את בורג' בביל שלא על פי המתוכנן למג"ד.

      וכבר כתבתי באחד הפוסטים כאשר זה פורסם לראשונה, שיוסי פרידמן לא יאהב לקרוא את מה שנכתב.

      זורק פה השערה.

      יש פער זמנים בהתנהלות של מוסה משעה 1510 לערך עד להגיעו לתל למעלה בשעה 1600, בתוכה ידוע לנו על מפגש עם הכוח של דני.

      האם יש מצב בו מוסה חוזר חזרה לצומת ונותן את ההוראה לפלוגה ב'.
      כמובן שאת ההוראה הוא יכול היה לתת גם באלחוט.

      ומסכים איתך לחלוטין כי ההחלטה להמשיך לנוע על תוואי ההטיה היא לא מחמת טעות בניווט אלא התבססה על שיקולי מוסה בזמן אמת, מספר שיקולים אותם מנית במקום אחר שעליהם ביסס אולי מוסה את החלטתו.

      אליהם הייתי מוסיף את הידיעה כי זעורה לא בידי חטיבה 8

      להזכירכם חלק מן השריון היה אמור להיות מופרש אחר כיבוש זעורה ופאתי עין פית לטובת סיוע לגולני

      • כדבריך:
        אתה "זורק פה השערה."

        "יש פער זמנים בהתנהלות של מוסה משעה 1510 לערך עד להגיעו לתל למעלה בשעה 1600, בתוכה ידוע לנו על מפגש עם הכוח של דני.

        האם יש מצב בו מוסה חוזר חזרה לצומת ונותן את ההוראה לפלוגה ב'.
        כמובן שאת ההוראה הוא יכול היה לתת גם באלחוט."

        1. כידוע אין למג"ד קשר אלחוטי משעה 15:10
        2. משה הראל הקש"א שהיה צמוד למג"ד גם בזמנים המדוברים מעולם לא הזכיר התקשרות של המג"ד לגורם כלשהו למעט נסיון של המח"ט לדבר עם המג"ד של צלח.
        3. המפגש איתי התרחש בערך בשעה 16:30 (+ – 15 שעה).
        4. בשעה שפניתי מתוואי ההטיה לתוך השטח שממזרח לקראת המפגש עם המג"ד כבר ראיתי את ארבעת הזחל"מים של פלוגה ב' בדרכם מערבה.
        5. מי סיפר למח"ט או לגורם אחר שהמג"ד הוא שנתן את הפקודה? הרי אין לנו שום עדות כזו.
        6. יש לנו את עדותו של פרידמן שאינה עולה בקנה אחד עם ההשערה. האם אתה מיחס לפרידמן רצון להתפאר?
        7. אין שום עדות לחזרתו של מוסה לצומת. להיפך, משה הראל מעיד שקרוב מאד להפגעות זחל"ם המג"ד, הוא פוקד עליו לקחת מכשיר קשר ולבוא איתו לתוך השטח שמדרום שם פגשתי אותם.

        ובהמשך תגובתך:
        "אליהם הייתי מוסיף את הידיעה כי זעורה לא בידי חטיבה 8

        להזכירכם חלק מן השריון היה אמור להיות מופרש אחר כיבוש זעורה ופאתי עין פית לטובת סיוע לגולני"

        – אני לא מצליח להזכר (אני מנסה להיות מנומס) שחלק מהשריון היה אמור להיות מופרש לסיוע לגולני.
        – ספק אם המג"ד ידע היכן נמצאים כוחות חטיבה 8 בשעה שלקח את ההחלטה להמשיך צפונה.
        – אני מטיל ספק בכך שלו ידע המג"ד שאין כוחות של חטיבה 8 בזעורה היה בכך לשנות את שיקול דעתו בדבר העליה מעין א'דיסה. נהפוך הוא, אם אין כוח בזעורה אזי עוד יותר הכרחי לעלות מעין א'דיסה כי זה ציר מוסתר מזעורה ועין פית (לכן גם כך תוכננה התנועה בפיקוד צפון) וכן מאפשר לו את הצבת הרתק ב'גבעת הרתק'.
        – בפועל כוח קטן של חטיבה 8 הגיע לזעורה כבר ב-12:30. כאשר גדוד 121 מחט' 8 הגיע לבסוף לזעורה החליט מח"ט 8 לנוע חזרה דרןמה לקלע.
        כלומר, מח"ט 8 מבין שהוא יכול כבר לנוע לקלע כדי להיות קרוב להתרחשות היותר משמעותית בחטיבה שלו.

  4. לנר:
    "האבידות שלנו בתל פאחר: 31 הרוגים ו-67 פצועים. אבידות האויב: כ-60 הרוגים וכ-20 פצועים."
    זה כבר יותר מדויק מדברי המח"ט אבל צריך עוד 'קווטש' אחרון לגבי מספר ההרוגים שלנו. הדיוק במספר הפצועים [60] שמונה לנר לעומת דברי המח"ט הרבה יותר גרוע [116].
    אי אפשר להתחמק מהרושם של רשלנות בהכנת הדיונים שמשותפת לכל דרג הפיקוד הבכיר.

  5. דדו:
    "כי אותו תל עזזיאת יכול היה להיות קרב חפור כמו בתל פאחר."
    הכוונה לא ללוחמה בחפירות אלא לקרב עיקש כי הרי גם בתל עזזיאת היה קרב בחפירות [תעלות].

    "העובדה שיש בקרב יחסית מעט נפגעים זה מפני שהוא מנוהל יפה – ארטילריה עד הרגע האחרון,"
    הנקודה של סיוע ארטילרי עד הרגע האחרון היא קריטית.
    לדברי הקש"א של גדוד 12, בתל פאחר הופסקה האש כאשר המג"ד הבחין בכוח ורדי וקרינסקי שעולים על היעד.
    משעה 15:10 שבה הופסקה אש הסיוע היא לא התחדשה יותר בזמן שכוחות הגדוד נלחמו בשינים כדי להתארגן בגיא ההריגה ובזמן האיגופים מצפון ובעיקר בעת היותם על היעד הדרומי.
    האש הופסקה מחשש לירי על כוחותינו שמקומם לא היה ידוע למג"ד ולקש"א.
    יתכן שהמג"ד עלה ליעד הצפוני יחד עם הקש"א גם כדי לחדש את אש הסיוע בהתאם לצורך.
    מבחינת לוח הזמנים, מ15:10 ועד 16:00 שהוא זמן עלית המג"ד והקש"א לתל הצפוני לא ניתן היה לחדש את הסיוע גם בתיאוריה.
    אי הפעלת הארטילריה גם כדי למסך את הכוח שבגיא ההריגה הן מתל פאחר, מה שאיפשר ירי צלפים ומקלעים לעבר הכוח והן מפני ירי טנקים מחרבת סודה.

    "חלוקה קולעת של הכוחות,"
    למה התכוון האלוף??

    " ליווי טנקים בדיוק בזמן ובמקום,"
    בתל פאחר היה מתוכנן שמחלקה אחת של טנקים תחפה מגבעת הרתק ומחלקה שניה תכנס ליעדים יחד עם הכוח התוקף רגלית.
    בפועל, השלב הזה לא בוצע והטנקים המשיכו לתוך שטח ההשמדה שמתחת ליעד.
    הסיבה העיקרית לכך היא הטופוגרפיה והעבירות בשטח.
    ברור שהתנועה בטיפוס מעין א'דיסה לגבעת הרתק הרבה יותר קשה מאשר תנועה על דרך הפטרולים הסורית לעבר תל עזזיאת.
    איך יכול אלוף הפיקוד להתעלם מכך?
    יש טענה שמ"פ הטנקים סרב לבצע את הטיפוס.
    יש טענה שניסיון כזה בוצע ונכשל.
    אפשר גם לתהות על השליטה של לנר על הכוחות ברמה שתאפשר לו למשל להורות למחלקת הטנקים התועה שהצטרפה לגדוד 51.
    הרי אפשר היה להפנותה לעלות לדרך הנפט בנתיב אחר.
    כזכור, בחפ"ק המח"ט ישב קצין קישור לשריון. תפקידו המוזר היה פיקוד על שתי פלוגות הטנקים.
    החפ"ק נמצא שני קילומטר ממקום הקרב ולא ניתן משם לקבל תמונה על הקרב ולפעול בהתאם.
    זה כשלון של אותו קצין, של המח"ט ושל לנר.
    מ"מ הטנקים שתעה בשטח והצטרף בסופו של דבר לגדוד 51, גם הוא לא הצטיין ביוזמה וקריאת קרב.

    "ואת התורה הזאת צריך לזכור וללמד כאשר אנחנו באים לא לספר על קרבות, אלא ללמוד עליהם."
    האמנם?
    בנתים יש רק סיפורים ואין לימוד אפילו של מה שהאלוף מדבר כאן.

    • לגבי תל עזזיאת כקרב שצה"ל וחטיבת גולני מתגאים בו כדוגמה לדיוק של ביצוע לעומת תכנון, במיוחד כשבסמוך התנהל קרב שהוא ניגוד גמור לתכנון-ביצוע.

      לגדוד 51 לא היו צריכות להיות שום בעיות ניווט, וגם לא היו. זה לעלות ישר מגבעת האם (למזרח) ובדרך המוצבים הסורית שהולכת מדרום לצפון, ומימין לשמאל, ולהיפך – דרך שאי אפשר לטעות בה – פשוט לפנות שמאלה ולנוע עליה כ-1.5 קמ עד הכניסה לדרך הפונה מערבה אל מוצב עזזיאת שכולם הכירו היטב.

      גדוד 12 לעומת זאת נדרש לבצע מאותה דרך פטרולים תמרון נוסף, קודם כל כדי להגיע לדרך ההטיה ולאחר מכן ממנה לאתר את השביל העולה לכיוון דרך הנפט.

      בפועל, השביל המוליך מההטיה לעין א-דייסה לא נמצא, ומכאן חל השיבוש כשהתנועה ההחלטית הפכה למהוססת עד כדי עצירה בגלל הקושי להיצמד לתכנון, וכאן החלו צליפות מדויקות על הגדוד, המשך בהחלטה על שינוי משימה והתחלת האנדרלמוסיה.

      מי אשם בהשתבשות המשימה? חלק מאיתנו, ובתוכם אני, הגיעו למסקנה שגדוד 12 לא טעה בניווט. בפיקוד צפון 67 היו שחשבו אחרת. הקמ"ן ג'מקה כינה זאת בראיון כאן – "שיבוש בניווט". הוא היה נחרץ לגבי אותה הימצאותה של אותה דרך שלא נמצאה. אפשר להבין אותו: כקמ"ן הפיקודי הוא האחראי לפענוח השטח ולקביעתן של דרכי תנועה.

      לימים היה ג'מקה מרצה בפני פורומים שונים של אמ"ן ושל גמלאי אמ"ן ומדבר בשבח גדוד 51 שביצע את משימתו ללא דופי. הנה השקף שליווה אותו בהרצאתו והוא זה שיצר אותו (אפשר להגדיל את המפה ע"י שתי לחיצות עליה):

      אפשר לראות בבירור את שרטוט הדרך העולה מדרך ההטיה לעין א-דייסה.

      האומנם?

      מכיוון שיש לי עין אחת צולעת אני מתקשה לזהות את הדרך הזאת במפת מודיעין של פיקוד צפון שהיתה בידי מפקדים רבים בקרבות ה-9.6.67.

      בטח אתם תגלו אותה:

  6. דדו:
    "לקחים נוספים: ריבוי צירים. אם שמתם לב, בשתי הגזרות פתחנו מספר צירים."
    למה התכוון דדו? האם לסיוע בדחפורים?
    הרי הציר מעין א'דיסה לדרך הנפט כלל לא תוכנן להפתח במובן של סיוע של דחפור.
    לפי דברי המח"ט, הטנקים היו אמורים לכבוש את הדרך ואז הזחל"מים היו עוברים בעקבותיהם.

  7. דדו:
    "בתל דן הצבנו טנקים שתפקידם היה הטעיה. הטנקים האלה לא תמרנו, ירו קצת, לא יצרו רושם של התקפה, לא הצליחו להטעות,"
    האם יש כאן ביקורת על הפעלת הטנקים?

    " וכל טנקי האויב שעמדו מולם הסתובבו לעבר תל פאחר וגרמו לנו נזק ואבידות. זוהי דוגמה של הטעיה שלא הצליחה."
    לפי הלו"ז שידוע לנו, דבר המצאם של טנקי האויב בחרבת סודה, בורג' בביל ורמת הבניאס היה ידוע כבר בשעת הפקודה של המח"ט לכוחות התוקפים בבוקר.
    כלומר, הטנקים של האויב לא פנו לעבר תל פאחר כאשר הבחינו בגדוד 12 כפי שטוען האלוף.
    עדין נשאלת השאלה, מדוע לא הגיבו הטנקים שבתל דן יותר בנחישות לעבר הטנקים בחרבת סודה בשעות הבוקר?
    מדוע לא הופעלה ארטילריה ואו חה"א?

  8. דדו:
    "יש הכרח בתצפית אווירית להפעלה טובה של הארטילריה. פה מוכרחים להגיע להסדר עם חיל האוויר."
    מסיכום מג"ד 334 הרי שהוא פעל באותו יום מתצפית אויר (כך הופסקה ההפגזה על גבעת האם).
    מדוע הוא לא הופעל בזמן שכבר היה ידוע למח"ט:
    1. על הפסקת אש הסיוע בגלל חוסר תצפית?
    2. כשהבין שגדוד 12 הסתבך וזקוק לסיוע?
    3. האם גדעון עציון, הקש"א שישב בזחל"ם המח"ט המליץ על כך?

    • לא דייקת

      אלי עשת מגד 334 לא היה באויר באותו יום. הוא נע עם זחלם שלו אחרי המח"ט . מי שהיה באויר הוא מגד 402 פלד.

      ולשאלותיך

      1) אש הסיוע הופסקה כיון שכוחות שלנו היו על התל

      2) אש הסיוע שתירה לאן?

      המח"ט מורה על הפסקת הסיוע ב 15.25 בעקבות דיווח של זיוה 4 כי יורים עליו מרגמות שלנו. ב 15.35 הוא רואה כי הגדוד נמצא במקום אחר ממה שחשב שעליו להיות.

      לדברי משה הראל היא הופסקה עוד לפני על פי הוראותו כנראה שלא כולם שמעו את ההוראה.

      3) גדעון עציון לא היה על זחל"מ המח"ט, הוא היה בזחל"מ שלו והצטרף מאוחר יותר לכוח הסמח"ט.

      אחד היתרונות הגדולים של גדוד 334 היה שהיו לו זחלמים אורגניים למגד לסמגד ולכל קש"א וכמובן לכל הסוללות.

      • תודה לישראל על ההצלבות שעשה עם כתבות העבר בענין הפעלת הארטילריה.

        1. תגובתי לעייל: "מסיכום מג"ד 334 הרי שהוא פעל באותו יום מתצפית אויר (כך הופסקה ההפגזה על גבעת האם)." נכונה למעט שהיה זה פלד ולא עשת באויר. האם לא כדאי שתתיחס לעיקר והיא העובדה שהופעלה תצפית אויר בגיזרה אבל לא נעזרו בה אחר כך?
        (אני מכריז בזה שאינני מתכוון לקרוא מחדש את כל הכתבות כדי לודא פרטים שוליים בעיני גם בהמשך ולהסתמך גם בעתיד על הזיכרון שלי. רק במקרים מיוחדים וחשובים להבנת העובדות או הניתוח, אקרא את החומר שוב. כיון שהיום יום כיפור אז איתך הסליחה אבל תשתדל גם אתה להתרכז בעיקר ואני כבר סלחתי לך)

        2. בתגובתי לעייל (שכפי הנראה לא קראת בריכוז] שאלה מדוע לא הופעלה תצפית האויר.
        אש הסיוע שנדרשה לאחר הסתבכות הקרב בתל פאחר היתה אמורה (זו תשובה להערתך "שתירה לאן?"):
        א. לשתק את עמדות הטנקים שהיו ידועות לפיקוד צפון בעיקר בחירבת סודה בירי חנ"מ ביחוד לאחר הקריאות הנואשות של נמיר.
        ב. למנוע תצפית של הטנקים בחרבת סודה ושל תל פאחר הצפוני ע"י מיסוך בעשן של גיא ההריגה ע"י ירי ממזרח לחרבת סודה
        ג. כפי ששאלתי בתגובה הקודמת: מדוע המח"ט לא הפעיל את תצפית האויר על תל פאחר ובכך היה מאפשר חידוש אש הסיוע לתל הצפוני

        3. להערתך על מיקומו של עציון בזחל"ם כזה או אחר משקל זניח לעומת השאלות שנשאלו לעייל.
        יתכן שאתה צודק שעציון היה בזחל"ם אחר שהיה צמוד לזחל"ם המח"ט אבל האם למיקומו של עציון יש חשיבות והשפעה על התוצאות הרות האסון של אי הפעלת הארטילריה?

        • דני ידידי

          ראשית גמר חטיבה טובה

          תצפית האויר הופעלה מספר פעמים על ידי פלד, אבל לשם כך צריך לקרוא את הכתבות שאותם אינך רוצה לקרוא.

          כידוע לך אש הטנקים מסודה לא אותרה לא על ידי נמיר ולא על ידי משה הראל כשירד מהתל לאחר מות המג"ד, אז מה היה עוזרת תצפית האוויר.

          היא כנראה טובה בלאתר סוללות של מרגמות םחות טובה בלאתר טנקים, למרות שלזכרוני בהתאם לאיתור נורתה אש גם על טנקים סוריים בגיזרה.

          הארטילריה שהוקצתה לתל פאחר היתה ברובה 25 ליטראות ( דעתי האישית שכרגע לא אפתח אותה שמעט עד כלום היו מרגמות 120 מ"מ )

          יכולת הדיוק של ה 25 ליטראות לדברי עשת פיזור של 600 מטר לכן הוא הפסיק אותה, בנוסף להפסקת האש על ידי הראל עקב שינוי התוכנית ועליית הכוחות לתל פאחר.

          אפילו בתל עזזיאת בה השליטה הייתה טובה יותר על הנראה , הופסקה האש בטווח משל 80-100 מטר.

          כאשר כוחות שלך נמצאים על התל הן בדרומי הן בצפוני אתה מצפה שיירו עליך ארטילריה.

          מציע ידידי בוא נתייחס לגופם של דברים לא לגופם שלא הכותבים . אם זכרוני אינו מטעני היית אתה זה שחיבר משהו כמו אמנה לכתיבה בבלוג.

          ביטויים כמו זכרון קלוש או לא קראת בריכוז או – אני לא מצליח להזכר (אני מנסה להיות מנומס)

          לגבי האחרון מפנה אותך לפוסט בה תוארו המקבתים השונים. תמצא שם את מה שכתבתי.

          הייתי שמח גם לתגובה לגבי הודעתי מ 28.9 שעה 12.25

  9. דדו:
    "אנחנו צריכים יותר מטוסי קישור כאמצעי לשליטה, למרות שבנושא הקשר בעיות לחלוטין לא היו לנו במלחמה הזאת."
    על מטוסי הקישור: אמן.
    על נושא הקשר "בעיות לחלוטין לא היו לנו", איך אומרים?: 'בחיית דדו'.

  10. דדו:
    "אשר לפצועים: היו לנו הרבה מקרים שספגנו אבידות כתוצאה מהוצאת פצועים, ובסך הכל בהוצאת פצועים נהגנו בניגוד מסוים לכתוב שנלמד בצה"ל. א) לפי הכתוב לא צריך להוציא פצועים כאשר יש סכנה לקורבנות נוספים. ב) לפי הכתוב לא צריך להוציא פצועים לפני השלמת המשימה."
    נכון שפונו פצועים לפני שהקרב הסתיים אבל הוצאת הפצועים וגם חיילים כשירים משטח השמדה היא חובה.

    "היו לנו מקרים של הוצאת פצועים לפני השלמת המשימה. היום אני מגיע למסקנה שאם בסך הכל נהגנו כפי שנהגנו בהוצאת פצועים זה היווה בשבילנו מקור של כוח, ואני כמעט בטוח שטוב עשינו כאשר נהגנו כך. מפקדים צריכים לדעת בדיוק כמה מותר להשקיע בהוצאת פצועים, אבל כשיטה. בתודעה של טיפול בפצועים זהו מקור של כוח אשר נותן את אומץ הלב ואת היכולת ללכת לכל איש."
    אז מה הם העקרונות החדשים שלאורם צריכים המפקדים להחליט בעתיד "כמה מותר להשקיע בהוצאת פצועים,"?

    וכמובן אחזור על שתי שאלות בנידון:
    1. מדוע לא נשלח כבר לפני השעה 16:00 רופא ותאג"ד נוסף לתל פאחר?
    2. מדוע עם סיום הקרב לא הופעלו מסוקים לפינוי הנפגעים הקשים? (לדעתי ניתן היה גם קודם לכן להפעיל מסוקים).

    • לפי יומן הקשר / מבצעים

      15.47 הגדוד מבקש זחלמי פינוי יש הרבה פצועים ( מי מדבר בשם הגדוד בכללי מרגע שמוסה עוזב את הזחל"מ)

      ב 15.57 קצין האג"מ פונה לסמח"ט לקבל אישורו להכניס את הגלדיאטורים לפינוי נפגעים ומקבל את אישור הסמח"ט

      זהו הכוח בפיקוד גולדה נתקע בפקק בגבעת האם , גולדה מחליט להטיל את המשימה על מישהו אחר, ואץ רץ לו עם הגלדיאטור שלו בדרך האיגוף לתל פאחר.

      כלומר בעת הזו קשה עד אי אפשר היה לעלות כוח סיוע רפואי.

      מסיום כיבוש התל 1822 יש כמה חילופי תשדורות בקשר לסיוע רפואי

      הדרישה למסוקים נולדה רק ב 1910 והיא מסתיימת בהודעה שאלה לא יגיעו ב 1927.

      למה? לי אין תשובה על כך. מעציב כן ,

      בזמן הזה מסוקים נשלחים לחטיבה 8 לפינוי נפגעים.

  11. דדו: "בתודעה של טיפול בפצועים זהו מקור של כוח אשר נותן את אומץ הלב ואת היכולת ללכת לכל איש".

    אלוף הפיקוד מצדיק בדיעבד את הטיפול בפצועים על אף שהמשימה טרם הושלמה. בכך הוא מצדיק בין היתר גם את פעולות הרופא בקרב תל פאחר ד"ר הורנר שאף השתמש בזחלמים כשירים לפינוי פצועים הרבה לפני סיום הקרב. כזכור ד"ר הורנר ספג בשל כך קלחת רותחין מהמח"ט יונה אפרת.

    ד"ר הורנר יצא גם צדיק וגם צודק.

  12. לגבי תל עזזיאת כקרב שצה"ל וחטיבת גולני מתגאים בו כדוגמה לדיוק של ביצוע לעומת תכנון, במיוחד כשבסמוך התנהל קרב שהוא ניגוד גמור לתכנון-ביצוע.

    לגדוד 51 לא היו צריכות להיות שום בעיות ניווט, וגם לא היו. זה לעלות ישר מגבעת האם (למזרח) ובדרך המוצבים הסורית שהולכת מדרום לצפון, ומימין לשמאל, ולהיפך – דרך שאי אפשר לטעות בה – פשוט לפנות שמאלה ולנוע עליה כ-1.5 קמ עד הכניסה לדרך הפונה מערבה אל מוצב עזזיאת שכולם הכירו היטב.

    גדוד 12 לעומת זאת נדרש לבצע מאותה דרך פטרולים תמרון נוסף, קודם כל כדי להגיע לדרך ההטיה ולאחר מכן ממנה לאתר את השביל העולה לכיוון דרך הנפט.

    בפועל, השביל המוליך מההטיה לעין א-דייסה לא נמצא, ומכאן חל השיבוש כשהתנועה ההחלטית הפכה למהוססת עד כדי עצירה בגלל הקושי להיצמד לתכנון, וכאן החלו צליפות מדויקות על הגדוד, המשך בהחלטה על שינוי משימה והתחלת האנדרלמוסיה.

    מי אשם בהשתבשות המשימה? חלק מאיתנו, ובתוכם אני, הגיעו למסקנה נחרצת שגדוד 12 לא טעה בניווט. בפיקוד צפון 67 היו שחשבו אחרת. הקמ"ן ג'מקה כינה זאת בראיון כאן – "שיבוש בניווט". הוא היה נחרץ לגבי אותה הימצאותה של אותה דרך שלא נמצאה. אפשר להבין אותו: כקמ"ן הפיקודי הוא האחראי לפענוח השטח ולקביעתן של דרכי תנועה.

    לימים היה ג'מקה מרצה בפני פורומים שונים של אמ"ן ושל גמלאי אמ"ן ומדבר בשבח גדוד 51 שביצע את משימתו ללא דופי. הנה השקף שליווה אותו בהרצאתו והוא זה שיצר אותו:

    אפשר לראות בבירור את שרטוט הדרך העולה מדרך ההטיה לעין א-דייסה.

    האומנם?

    מכיוון שיש לי עין אחת צולעת אני מתקשה לזהות את הדרך הזאת במפת מודיעין של פיקוד צפון שהיתה בידי מפקדים רבים בקרבות ה-9.6.67.

    בטח אתם תגלו אותה:

    • ב-10-9-8 ביוני חיל האוויר איבד 9 מטוסים ו-2 מפקדי טייסות ועוד כמה טייסים בהפצצות ברמת הגולן. היה שם נ.מ חזק מאוד ומדויק, ואנחנו מדברים על החימוש והמטוסים של 67', שחלקם בכלל יוצרו בתחילת שנות ה-50 (אוראגן, מיסטר, פוגה) כששיטת ההפצצה הייתה לצלול אל היעד ולנסות לכוון אלו פצצת ברזל פשוטה בלי כיוון. לא פשוט תחת אש ולתוך מוצב קטנטן.

  13. בעבר תהינו מהיכן לקח יחזקאל המאירי את התיאורים של דברי מפקד תל פאחר וסגנו בספרו 'משני עברי הרמה'.
    כאן הוא אומר: "שוחחתי עם מפקדי תל פאחר ותל עזזיאת. בתל עזזיאת לא היו נפגעים בגלל הפעילות האווירית. בתל פאחר – שני נפגעים, ואף לא עמדה אחת בפגיעה ישירה."

    כלומר, מפקד תל פאחר נפל בשבי ונחקר ויתכן שסיפר את המוזכר בספר:
    https://naamoush.wordpress.com/2015/02/19/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%94/

    "מולאזם אוואל דיקו טאקם הוא מפקד מוצב תל פאחר. תחת פיקודו פלוגה מתוגברת מגדוד חי"ר 187. מולאזם תאני חאתם חלאק, מפקד המחלקה הראשונה, מחזיק בכיפה הדרומית. מולאזם תאני אחמד איברהים מחזיק בכיפה הצפונית. לרשות המוצב נשק נ"ט 57 מ"מ ושני תול"רים מפלוגת הנ"ט החטיבתית. 6 מרגמות 82 מ"מ ממוקמות מצפון-מזרח לתל.

    המ"פ פוקד על אנשיו לנצור את אשם עד שיגיעו היהודים לגדרות. "נתפוס אותם בשטח הריגה בטוח". המ"מ אחמד איברהים חולק על דעת מפקדו: "המפקד, הרי היהודים כבר מתחתינו, מדוע צריכים אנו לחכות עד שיגיעו ללב המוצב?". לחיזוק דבריו הוא אומר: "אני מכיר כאן כל ערוץ וכל שביל, ואני משוכנע שאין טעם לחכות עד שיגיעו לגדרות".

    הוא משכיל ממפקדו ועל כן מעז לחלוק על דעתו. אך מפקד פלוגת המרגמות, מולאזם אוואל אסעד בדראן, הנמצא אותה שעה אף הוא במוצב לצורך תצפית אש, מזהיר את אחמד איברהים: "אם אתה מתמרד בשעת קרב, הרשות בידי המפקד לירות בך, לכן אני מזהיר אותך לציית ולא להשתטות"."

  14. דיון מרתק.
    לדברי דדו צריך להתייחס מנקודת המבט של מפקד הצבאות (אולי גם מי שחשב להיות רמטכ"ל) ולא להיתפס לפרטים ברמה של שמות אנשים ומרחקים מדודים במטרים…
    המסקנות שלו מעניינות ובהחלט דדו לא היה צריך להציג פתרונות במפגש שבו דיבר, כפי שרמז אחד הכותבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s