במוצבים הפגיעות היו מועטות מאוד

הרמ"ט דן לנר מתאר את קרבות ההבקעה העיקריים שעליהם פיקד, ואלוף דוד אלעזר מוסיף מסקנות ולקחים * דדו חושף: פיקוד צפון העמיד בתל דן טנקים להטעיה, אבל הסורים לא קנו את זה ושלחו טנקים לכיוון תל פאחר ואלה גרמו נזק לכוחות גולני * ועוד מהאלוף: אף סורי לא נפגע מהפצצות חיל האוויר על תל עזזיאת. ובתל פאחר היו שני נפגעים בלבד אבל אף עמדה לא נפגעה

אלוף פיקוד צפון וראש המטה. דוד אלעזר [דדו] ודן לנר באירוע של היחידה ב-1967

עוד מסמך מתווסף לעשרות הדו"חות, ההקלטות, הסטנוגרמות והכנסים שקוימו בצה"ל ובפיקוד צפון לסיכום מלחמת ששת הימים. הפעם זהו קטע ממפגש של סגל הפיקוד הבכיר בפיקוד צפון, בהשתתפות המח"טים, שנערך בסביבות סוף חודש יוני 1967.

בקטע המתפרסם כאן מובאים דבריהם של רמ"ט הפיקוד אל"מ דן לנר ואחריו אלוף דוד אלעזר. לנר תיאר בקצרה את קרבות ההבקעה העיקריים לכיבוש הרמה הסורית, של חטיבות 8 ו-1, שעליהם פיקד, ודדו אחריו השלים את התמונה והוסיף הערכות ומסקנות אישיות.

להלן הדברים. מקור: ארכיון צה"ל.

לנר: המג"ד עוזב את הטנקים, רץ אל היעד ונהרג. המצב בתל פאחר לא ברור

ראש מטה פיקוד צפון, אל"מ דן לנר: "המשימה: להבקיע את המערך הסורי על-ידי כיבוש תל עזזיאת, תל פאחר וזעורה, להיות מוכנים למשימה נוספת, ואם זה לא יינתן – להתארגן ולהגיע בקו זה בגובה של זעורה. השטח הוא הררי ולא ניתן לתמרון. הציר היחידי שאפשר לקרוא לו ציר עבר דרך כפר בניאס לעבר מסעאדה.

האויב בגזרה הזאת הוא של שני גדודי חי"ר, שש פלוגות מה"ל וכוח של שני גדודי טנקים. הארטילריה בגזרה הזאת יכולה לרכז אש של בערך 150 קנה.

כוחותינו: 63 טנקים, גדוד חרמ"ש, שלושה גדודי חי"ר, חמישה גדודי חת"מ.

הציוות: חטיבה 8 בהרכב גדוד 129, שלוש פלוגות, גדוד 377 פלוגת טנקים וחרמ"ש, גדוד 121.

חטיבה 1: שלושה גדודי חי"מ, שני גדודי חי"ר, גדוד 12 – 19 זחל"מים, שישה טנקים. גדוד 51 – 14 זחל"מים, שישה טנקים, ויש עוד כשתי מחלקות טנקים לסיוע, בעיקר לכיוון תל עזזיאת.

השיקולים: היות והשטח הוא לא עביר, הבעיה היתה להביא את הטנקים שלנו במהירות האפשרית למדרגה הראשונה של הרמה.

התוכנית היתה: חטיבה 8 תפרוץ דרך גבעת האם, תתלבש על דרך הפטרולים הסורית ותתפוס את הדרך, למעשה זהו שביל, שמובילה לזעורה ותכבוש את מוצבי זעורה. חטיבה 1 בעקבות 8 תגיע לדרך הפטרולים. גדוד אחד יתפוס את שביל העזים הזה. כוח אחר יתקוף את תל פאחר ממזרח. גדוד שני בעקבות גדוד 12 על דרך הפטרולים ייכנס לתל עזזיאת ממזרח.

נוהל הקרב: בנוגע לחטיבה 1 לא היתה שום בעיה. בנוגע לחטיבה 8 – קיבלו את הפקודה ביום ד' בשעה 08:30 [צ"ל ביום ה'], הביצוע היה ביום ה' בבוקר [צ"ל ביום ו'], כלומר נוהל קרב סביר, חוץ מאשר הכרת השטח שהיתה שטחית.

הביצוע: בשעה 07:30 בבוקר החטיבות קיבלו את הפקודה. נתקיימה פגישה אישית עם מח"ט 8 ו-1. השליטה על-ידי חפ"ק פיקוד, שלצורך זה קיבל את רשת הפיקוד הפיקודית.

בשעה 11:30 חטיבה 8 עוברת את הקו הירוק. הקמב"צ [מחטמ"ר שצורף לחטיבה 8] הוא איש המקום שמכיר כל שביל. הוא נוסע על ג'יפ. איננו יכול לעבור. הטנקים עוברים אותו. בשטח זה הוא איננו יכול להשיג את הכוח. הגדוד ממשיך לנוע. ממשיכים ונכנסים לסיר א-דיב. המח"ט מרגיש בטעות של גדוד 129. אבל בשטח זה אין כל אפשרות להחזיר גדוד טנקים. לכן הגדוד ממשיך להתקדם.

המח"ט פונה צפונה על מנת להגיע מכאן לזעורה. המג"ד נפצע. הכוח הזה מתחיל את המבצע עם 23 טנקים ומגיע לקלע עם שני טנקים שלמים. אומנם הוא הגיע לקלע עם שישה טנקים, אבל ארבעה נדפקו בקלע עצמה.

המח"ט מגיע לזעורה. טנק נכנס למוצב הסורי, דורסים, יורים, ממשיכים לנוע. פלוגת חרמ"ש שמגיעה בהפרש של שעה חייבת להילחם בשנית, ואחר-כך בשלישית. עם הגיע גדוד החרמ"ש, המח"ט ממשיך ומתחבר עם שארית גדוד 129.

אל"מ דן לנר ב-1967 [צילום: אילן ברונר, לע"מ]

חטיבה1: בשעה 13:30 כאשר גדוד 12 מוביל עוברת את הקו הירוק. הכוח מתלבש על דרך הפטרולים ומגיע לתוואי ההטיה. הוא היה צריך לעזוב אותו ולעלות על שביל שיוביל אותו לתל פאחר מאחור. במקום זה המג"ד מנסה בעזרת טנקים להתחבר אל הדרך שהיתה צריכה להוביל אותו למזרח היעד. הדבר הזה איננו מצליח.

המג"ד מחליט להמשיך לאורך תוואי ההטיה ולתקוף מכאן. הוא מגיע הנה ונותן פקודה לפלוגה ב' לנוע מערבה. בשלב זה המח"ט רואה ומרגיש שזה לא הולך בדיוק לפי התוכנית. נותן פקודה לגדוד 51 להקדים את ההתקפה על תל עזזיאת. הפלוגה של ורדי [מ"פ בגדוד 12] נכנסת למוצבים הדרומיים של תל פאחר. הטנקים נמצאים פה. כוח קטן נפרד והולך לעבר התעלה המערבית של תל פאחר. המג"ד עוזב את הטנקים, רץ אל היעד ונהרג.

בינתיים הסיירת קיבלה פקודה להמשיך בדרך הזו ולהגיע לתל פאחר ממזרח. פלוגה ב' השלימה את המשימה שלה וגם היא נעה באיגוף צפוני לתל פאחר. המצב בתל פאחר לא ברור. הסמח"ט מצטרף לכוח שעומד פה, ועם הסיירת וכוחות שהגיעו מפלוגה ב' נכנס לתל. התל נכבש בשעה 18:30.

האבידות שלנו בתל פאחר: 31 הרוגים ו-67 פצועים. אבידות האויב: כ-60 הרוגים וכ-20 פצועים.

גדוד 51 עובר בשעה 15:00 את הקו הירוק, כל זה תחת אש ארטילרית, בסיוע כוח טנקים מתל דן, משאר ישוב ומתל האם. על טנקים אלה הוטלה גם המשימה להוות הטעיה. מתקדם ומבצע התקפה קלאסית על יעד מבוצר בסדר גודל של פלוגה, כאשר בתוכו יש טנקים. הוא ממשיך עם 14 זחל"מים ומחלקת טנקים מינוס. מגיע למזרח היעד. טנק עולה על מוקש. הוא עובר אותו עם זחל"מים, מגיע עם כוח ועם טנק אחד לפתח המוצב. המחלקות נשפכות לתוך התעלות. מטהרים. הכיבוש נשלם בשעה 17:00.

האבידות: הרוג אחד ופצוע אחד. אבידות האויב: 30 הרוגים ו-30 שבויים. תוך שעתיים החטיבה מוכנה להמשיך במשימה".

דדו: הגעתי למסקנה ברורה שהבקעות שריון הן זולות יותר באבידות, הן מוחצות מאוד ומצליחות יותר

אלוף דוד אלעזר [צילום: פריץ כהן, לע"מ]

אלוף דוד אלעזר: "כל עוד זוכרים מה שדן אמר אני רוצה להוסיף רק דבר אחד: יש קרבות עקובים מדם, יש קרבות מפוספסים [או מפורסמים – לא הצלחנו לפענח] ויש קרבות מנוהלים היטב. זה לא אומר שלפעמים אין בקרב אחד שלושת הדברים, אבל לא תמיד זה הולך יחד.

כי אותו תל עזזיאת יכול היה להיות קרב חפור כמו בתל פאחר. העובדה שיש בקרב יחסית מעט נפגעים זה מפני שהוא מנוהל יפה – ארטילריה עד הרגע האחרון, חלוקה קולעת של הכוחות, ליווי טנקים בדיוק בזמן ובמקום, ואת התורה הזאת צריך לזכור וללמד כאשר אנחנו באים לא לספר על קרבות, אלא ללמוד עליהם.

אני עובר לכמה לקחים: בקרבות האלה הוכחה הנחת יסוד של גורמי ההכרעה של צה"ל. היו כאן שני גורמי הכרעה: חיל האוויר וחיל השריון.

חיל האוויר נתן לנו את השמיים הנקיים. אחר-כך הוא פגע ביכולת האויב והגביל את כושר התימרון שלו. הוא גרם לדמורליזציה חשובה בקרב כוחות האויב. וכל זה, יותר בסוריה מאשר בירדן. בגלל הזמן, עיתוי הקרבות ונטרול, אם כי לא השמדת ארטילריית האויב. זה מה שחיל האוויר עושה, וזה הרבה.

יש כמה דברים שהוא איננו עושה, וזה גם לא תפקידו. במוצבים הפגיעות היו מועטות מאוד. שוחחתי עם מפקדי תל פאחר ותל עזזיאת. בתל עזזיאת לא היו נפגעים בגלל הפעילות האווירית. בתל פאחר – שני נפגעים, ואף לא עמדה אחת בפגיעה ישירה.

מכאן אני מסיק מסקנה לעתיד: חיל האוויר טוב לייעודו המקורי. ראשית, להשיג עליונות אווירית. שנית, למנוע מהאויב להגיע לשדה הקרב, ורק לאחרונה – בסיוע ההתקפי, ולכן צריך לשכלל את אמצעי התקשורת וההזדהות, כי בכל זאת גם אנו בעצמנו חטפנו.

גורם ההכרעה עמד בכל מה שציפינו, וגם בקרב שתואר כאן, כאשר חלק מההבקעה בוצע על-ידי גולני. צריך להזכיר שגולני, במידה מסוימת, היה חרמ"ש כי הוא הגיע אל היעד בזחל"מים, ואם לא מיצה את מלוא כוחו זה אך ורק מפני שלא היו מספיק זחל"מים.

אני אומר זאת כדי להסיק מכאן לקח. אני חושב שחיל רגלים מודרני הוא חיל שנלחם על יעד בקרב מגע, אבל הוא בהכרח איננו צריך להגיע אל היעד ברגל. הוא חייב להיות היום חיל רגלים משוריין או מוטס בהליקופטרים וכד'. חיל רגלים שצריך ללכת אל שדה הקרב ברגל זה כבר דבר מיושן ולא פרינציפ, שיש ככל האפשר לצמצם.

יש עוד לקח אחד שאפשר להורות אותו לחיל רגלים: ישיבה במוצבים. בעניין זה הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים חיפוש שונה וארגון שונה. ואתן דוגמה: באחד המוצבים כמו גבעת האם היתה פלוגה של 120 בחורים שישבו שעות תחת אש ארטילרית וירו עם שני נ"ט, שני מק"בים ושתי מרגמות. באותו מוצב יכלו להיות לא 120, אלא 60. והם יכלו להפעיל אש מארבעה נ"ט, חמישה מק"בים וארבע מרגמות. ואני פעם חשבתי שחק"ש מגיל 39 עד 45 הם אנשים זקנים. היום אני בטוח שאלה גברים במלוא כוחם, ואותם בהחלט אפשר לארגן במבנה חדש ובפרופורציה אחרת של חימוש, ועל ידי כך לתפוס הרבה יותר מערכים.

היו לנו גם כמה חטיבות חי"ר, שהודות שזה באמת תפקיד לאותן חטיבות חי"ר מה שהוטל עליהן לבצע, כמו התקפת לילה, עם כניסה למוצב ולחימה בלילה, וכל מה שחיל רגלים צריך לעשות בקרב לילה.

אשר להבקעות: פעם היינו אומרים שחיל הרגלים יעשה את הבקעת הלילה והשריון יעבור דרכה. הנכון הוא שבשנים האחרונות למדנו שגם השריון עושה הבקעה, אבל [רק] כשאין ברירה, או בקו השני, אבל הוא איננו החיל המבקיע. אני הגעתי למסקנה ברורה שהבקעות שריון הן זולות יותר באבידות, הן מוחצות מאוד ומצליחות יותר. אין לי פה דוגמה קלאסית של הבקעה כזו בלילה. אני מאמין, ואני מדבר מתוך ניסיון של קרבות בשטח הררי, הררי מאוד והררי פחות, אבל בשתי הגזרות היה השטח הררי, ואם אני מגיע למסקנה שהיה עדיף שריון וחרמ"ש, בוודאי שבשטחים אחרים יש לכוח זה יתרון.

לקחים נוספים: ריבוי צירים. אם שמתם לב, בשתי הגזרות פתחנו מספר צירים. יש הכרח בשטח הררי לעבור בהרבה צירים. הסיבה הראשונה: זה מאפשר לפתח את העוצמה, כי על ציר אחד אינך יכול לפתח עוצמה רבה. שנית, זה מטעה מבחינת רושם האויב, והיות ואנחנו יודעים שבשני מקרים יצרנו את הרושם של התקפה על חזית רחבה, ואיש לא ידע איפה לרכז את הכוח ממול.

מספר צירים נותנים גם את התחליף לתמרון וניידות שאינם קיימים בשטח הררי. אומנם אני חכם לאחר מעשה, כי היו לנו בשני מקומות שתי טעויות 'ברוכות', מפני שאני לומד מהן. האחת – ההליכה לקלע. גם כאשר יש ציר שאתה יודע כי לא תגיע הו רחוק, לפעמים כדאי ללכת בו משום שהוא מרתק כוח אויב ממול והוא מאפשר בציר אחר להתקרב הרבה יותר נוח. דוגמה כזו היתה גם בשכם, כאשר פלוגה אחת בטעות תפסה ציר נוסף, דברי שאחר כך הביא תועלת רבה בקרב שהתפתח מאוחר יותר.

הטעיות: באותו קרב שאלוף פלד [מפקד אוגדה 36] תיאר אותו, כאשר הלכנו על ג'נין בוצעה הטעיה בעמק בית שאן עם הרבה משאיות וכמה טנקים, שתפקידה היה לרתק כוחות מחטיבה 40 המשוריינת של האויב. היום אני יודע שהיא מילאה את תפקידה באופן יוצא מן הכלל. חטיבה 40 שהיו לה שני גדודי טנקים, שלחה גדוד אחד לג'נין ואחד לעמק בית שאן. את השריון הזה אכלנו במנות – ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ואחר כך בשכם הגדוד השני. זאת, בזכות ההטעיה.

עוד דוגמה: בתל דן הצבנו טנקים שתפקידם היה הטעיה. הטנקים האלה לא תמרנו, ירו קצת, לא יצרו רושם של התקפה, לא הצליחו להטעות, וכל טנקי האויב שעמדו מולם הסתובבו לעבר תל פאחר וגרמו לנו נזק ואבידות. זוהי דוגמה של הטעיה שלא הצליחה.

דדו: "היו לנו מקרים של הוצאת פצועים לפני השלמת המשימה. היום אני מגיע למסקנה שזה היווה בשבילנו מקור של כוח, ואני כמעט בטוח שטוב עשינו כאשר נהגנו כך"

אשר ללקח בשטח הארגון: בפיקוד צפון היתה רק אוגדה אחת, ואני סבור ולא מתוך ביקורת על האוגדה הזאת, שלו היתה זו דיביזיה אורגנית, או שאילו היו לנו שתי יחידות אורגניות, היה לנו הרבה יותר נוח וטוב. אני מזכיר שעבדתי בשטח הררי עם צירים מוגבלים, ורק ביום שלקראת ההתקפה על סוריה שתי חטיבות נעו מהגדה צפונה, ועוד ארבע חטיבות היו בדרך ממרכז הארץ אל פיקוד צפון. מה שנעשה בצירים שלנו היתה מהומה גדולה. כל חטיבה יש לה פלס, וכמובן שכל פלס משתדל להגיע לחטיבה שלו. אין לנו אוגדה אורגנית עם אמצעים דיביזיוניים לצורך שליטה על צירים. גם מבחינת הקמת האוגדה והחטיבות זהו איגוד שלדעתי הרבה יותר נוח לפצל אותו לקראת הקרב מאשר לארגן אותו לקראת המלחמה.

אני סבור שחלק מהלקחים לא היום צריך לנמק עד הסוף. אני מצביע על הצורך במעבר האוגדה לדיביזיה בנושא שצריך במהרה לדון בו כדי להגיע למבנה יותר טוב.

אשר לארטילריה: הארטילריה היתה במידה מרובה ההפתעה הנעימה של המלחמה הזאת בזכות הפעלה נועזת, זאת אומרת פריסה קדמית, ואנחנו ניהלנו במשך כמה ימים קרבות ארטילריים. אני סבור שהיא ממלאה תפקיד חשוב גם בהקעה וגם בקרב הש' ב-ש', ובכמה מקרים מילאה תפקיד שעזר לכוחות השריון.

יש הכרח בתצפית אווירית להפעחלה טובה של הארטילריה. פה מוכרחים להגיע להסדר עם חיל האוויר.

מיפקדת הפיקוד וחפ"ק השליטה: הגעתי למסקנה שמיפקדת הפיקוד חייבת להתפצל למיפקדה עורפית ולמיפקדה קדמית, ולהוציא מתוכה חפ"ק. קודם כל, זה מתחייב מהנתונים, כי אנחנו היינו בשתי גזרות. אבל גם כשאני רואה את הפיקודים היום עם המרחבים הגדולים שלהם אני חושב שזה צריך לחול גם על יתר הפיקודים.

אנחנו צריכים יותר מטוסי קישור כאמצעי לשליטה, למרות שבנושא הקשר בעיות לחלוטין לא היו לנו במלחמה הזאת.

אשר לפצועים: היו לנו הרבה מקרים שספגנו אבידות כתוצאה מהוצאת פצועים, ובסך הכל בהוצאת פצועים נהגנו בניגוד מסוים לכתוב שנלמד בצה"ל. א) לפי הכתוב לא צריך להוציא פצועים כאשר יש סכנה לקורבנות נוספים. ב) לפי הכתוב לא צריך להוציא פצועים לפני השלמת המשימה.

היו לנו מקרים של הוצאת פצועים לפני השלמת המשימה. היום אני מגיע למסקנה שאם בסך הכל נהגנו כפי שנהגנו בהוצאת פצועים זה היווה בשבילנו מקור של כוח, ואני כמעט בטוח שטוב עשינו כאשר נהגנו כך. מפקדים צריכים לדעת בדיוק כמה מותר להשקיע בהוצאת פצועים, אבל כשיטה. בתודעה של טיפול בפצועים זהו מקור של כוח אשר נותן את אומץ הלב ואת היכולת ללכת לכל איש.

לא אעסוק בלקחים לוגיסטיים ואחרים, אשאיר אותם לדיונים הבאים בהתחשב בשעה".

—————————————————————–