הילדים ראו במו עיניהם את כיבוש הרמה

על האווירה במקלטים (התינוקות צרחו 24 שעות ביממה], על פחדי הפעוטות [עד היום כשהם שומעים אווירונים בשמיים הם ממהרים להיצמד למבוגר], על ההרס במשק [ההרגשה היתה קשה מאוד] ועל כיבוש הרמה [בכינו, התרגשנו, הערתי את הילדים כדי שגם הם יראו] * חברות קיבוץ תל קציר מספרות בספר "שיח לוחמים" על מאורעות ומוראות מלחמת ששת הימים

11 ביוני 1967, יום לאחר סיום מלחמת ששת הימים: בית הילדים של קיבוץ תל קציר מלקק את פצעיו [צילום: אסף קוטין, לע"מ]

תל קציר היה כנראה הישוב המופגז והמוטרד ביותר ב-19 שנות החזית הסורית, ממלחמת תש"ח ועד ששת הימים. הוא מוביל על פני אחיו הנדכאים – גדות ודן. כל היתר הרחק מאחור. זאת ההתרשמות מדו"חות פיקוד צפון, קטעי עיתונות ועדויות תושבים.

בספר המטלטל "שיחו לוחמים" שהתפרסם לאחר מלחמת ששת הימים, ובו עדויות של לוחמי צה"ל חברי הקיבוצים על המלחמה שעברו – בגובה העיניים וללא פתוס , יש קטעים שהוקדשו למלחמה שעבר העורף. כך למשל הפרק "התחלתי להרגיש שהמלחמה אצלי בבית", שיחה שערך מוקי צור מקיבוץ עין גב עם ארבע חברות משק תל קציר.

להלן הפרק בשלמותו מתוך "שיח לוחמים" בהוצאת הקיבוץ הארצי. בסיום פרק זה: קטע שהופיע בעלון מיוחד שיצא בכפר גלעדי ומתייחס למלחמת ששת הימים כפי שעברה על ישובי הצפון. גם זה התפרסם בספר "שיח לוחמים".

*-*-*-*

ישבנו בבונקר והאזנו לרדיו. שמחנו על כל ניצחון. רק כשהתחילה ההפגזה הרצינית על המשק התחלתי להרגיש שהמלחמה אצלי בבית

ברברה: כבר שבועיים לפני שהתחילה המלחמה ממש היתה תכונה רבה במשק. אני יודעת שבלבי אף פעם לא האמנתי שאשב יותר מ-12 שעות במקלט, משך כל השנים שאני בתל קציר, וזו היתה הרגשתי גם בשבועות שלפני המלחמה. הייתי אחת היחידות שבאה לבונקר לגמרי לא מוכנה, והעובדה הזאת שישבנו שישה ימים במקלט גם אחרי זה עוד קשה היה לי לתפוס את זה.

מעניין הוא עד כמה מסתגל האדם מהר לכל דבר, ואפילו לגרוע ביותר. דיברתי על זאת עם חברה מעין גב והיא סיפרה לי: 'בשבת, ביום החמישי של המלחמה [צ"ל השישי], כבר הרגשנו שבת בבונקר. כבר הסתגלנו לכך שזה פחות או יותר המקום העכשווי. פתאום התחלנו להרגיש שכאן בתוך הבונקר חלק מהחיים הנורמליים. אפילו קיימנו קבלת שבת, וזה גם יותר חייב אותנו'.

אבל אני באמת אף פעם לא חשבתי על זה שתוך שישה ימים במקלט אפשר גם כן ליצור איזה שהוא הווי חיים.

ציפורה: הייתי בבונקר עם תינוקות, חשבתי על הצד הגרוע יותר. אם חס וחלילה נצטרך לפנות את הילדים מהמקום. לא חשבנו שזה ייגמר כל כך טוב וכל כך מהר. ברגע שהמלחמה פרצה שמעתי קולות שמחה במשק. הרהרתי באותו רגע, לא ידעתי אם לשמוח או לחשוש, אלה היו הרגעים הכי קשים שלי והכי מתוקים.

בירהל'ה: התחלתי להרגיש את המלחמה ביום שישי שקדם לה, כשהגיעו פתאום צווי גיוס לחבר'ה. אז היתה כבר הרגשה שמשהו עומד לקרות, ובאמת אחרי יומיים זה התחיל. עבדתי אז בחדר האוכל בבוקר, שמענו את הידיעה ברדיו, במטבח. לא קלטנו בדיוק את המדובר. רק שמענו את המילה 'קרב'. לא הקשבנו בדיוק איפה, לא הקשבנו בדיוק מה, רצנו לחדר האוכל להודיע, והתגובה הראשונית היתה איזו שמחה מעורבת בחששות. אולי לא שמחה, איזו שהיא התלהבות.

אחר כך שמענו על תחילת המלחמה וחיכו חיכו להודעה על ירידה למקלטים. היינו משוכנעים שההודעה תגיע. באמת, באותו רגע הגיעה ההודעה. מיד הורידו את הילדים למקלטים. המבוגרים המשיכו עוד להתייחס לדברים קצת יותר באדישות. עוד לא הרגשנו את הדברים ממש עלינו. עברנו פה לא מעט תקריות במשך השנים וישבנו בבונקרים, אבל אף פעם לא נמשך הדבר יותר ממספר שעות. אפילו לילדים זאת היתה איזו מין חוויה לרדת לבונקרים לכמה שעות. אף פעם הירידה למקלט לא השאירה רשמים חזקים כל כך כבימים האלה. ישבנו בבונקר והאזנו לרדיו. שמחנו על כל ניצחון, הדברים נראו כרחוקים מאיתנו. רק כשהתחילה ההפגזה הרצינית על המשק התחלתי להרגיש שהמלחמה אצלי בבית. אפשר לומר שהמלחמה לא היתה נעימה כל כך באותו יום.

רוחק'ה: יותר גרוע היה כשיצאנו. הפגזה, הפגזה, רעש וקצת פוחדים. אבל הרושם הקשה של הדברים זה היה כשיצאנו החוצה וראינו את ההרס. וכשחזרנו לבונקר והיתה הפגזה נוספת אמרו לי הילדים (הם ראו קודם את הבתים ההרוסים): 'אבל הם לא ישאירו לנו שום דבר, אנחנו רואים שהם פוגעים טוב, אז עכשיו כשנצא מהבונקר בסוף המלחמה אז בכלל לא יישארו לנו בתים'.

גם אחרי המלחמה היתה הרגשה קשה להסתובב בחצר. אותם ימים בין ההריסות הילדים לא יכלו להימצא בבתי הילדים עד שיתקנו ויוציאו את ההריסות. הם ירדו מדי יום לדגניה ומסגרת החיים שלהם לא היתה מסודרת. זה היה בשבילנו בתל קציר החלק הקשה ביותר. לא כל כך ההפגזה, רק התוצאות.

מוקי: כל אחד רצה בליבו משהו. האם לפי דעתכן היה שוני בין מה שרצו הבחורים לבין מה שרצו הבחורות? האם הבחורות דיברו על מה שעלול לקרות במלחמה יותר מהבחורים, או פחות מהבחורים? מה ההתרשמות שלכן?

בירהל'ה: הבחורות מתבטאות פחות. הבחורים בדרך כלל עומדים ומדברים, מתווכחים על המדרכה, וכשעוברת בחורה היא מסתפקת בהקשבה. כל אחת חשבה בלבה על הדברים, אבל לא התבטאה בשיחות. אני חושבת שכולם רצו באותה מידה שהמצב ייחתך לכאן או לכאן, ושלא יימשך המצב המתוח שלפני המלחמה. כולם רצו באותה מידה. השבועיים לפני המלחמה היו קשים מאוד, אני חושבת שהיו קשים יותר משבוע המלחמה עצמו.

קיבוץ תל קציר בתחילת שנות ה-70 [צילום: יונה חצור]

מוקי: איך הילדים הגיבו בתקופת המלחמה? האם זכורים לכן דברים שקרו לפני המלחמה, במלחמה ואחרי המלחמה?

רוחק'ה: באחד הימים עשינו הפוגה אחר הצהריים ויצאנו עם הילדים. ההורים לקחו את הילדים ורחצו אותם. היינו אז מספר שעות מאחורי החומה, שנדמה היה לנו אז שהיא מגינה עלינו. השלינו את עצמנו. אחרי שעלינו לרמה נוכחנו לפתע עד כמה היא אינה מגינה…

אחרי שרחצנו את ניר, דודו שאל אותי: 'אמא, תגידי לי, לערבים יש גם פה ויש ידיים?'. הוא תיאר לעצמו את הערבים כאיזה מין מפלצת דמיונית. כשאמרתי לו שהם בני אדם כמונו, אינני בטוחה שהוא קלט זאת.

ברברה: לפעמים נדמה לי שאיננו מעריכים נכון את תגובות הילדים. סיפרה לי המורה בעין גב שביום הראשון ללימודים המחודשים היא דיברה עם הילדים האחרים ואמרה להם: 'אל תשאלו את ילדי תל קציר על המלחמה ועל ההפגזות, תדברו איתם על דברים אחרים, אל תזכירו להם'.

היא חשבה שילדינו יבואו לבית הספר באיזה שוק. אבל לא דובים ולא יער. הילדים דיברו על ההפגזות ועל ההריסות כמו על דבר מובן מאליו. הם סיפרו בהתפארות עוד לפני שהספיקו לשאול אותם, סיפרו כל מה שהיה להם ועברו לסדר היום. אחר כך היתה כמובן פרשת איסוף רסיסים וכדורים וכל מיני תופעות לוואי של המלחמה. אבל השוק עצמו, שלנו, למבוגרים, היה גדול מאוד. לגביהם לא היה קיים. אצלם זה התקבל ברוח שקטה מאוד.

מוקי: מדוע חששו המבוגרים מתגובות הילדים?

ציפורה: כשיצאנו לראשונה מהבונקר לאחר ההפגזות היתה הרגשה קשה מאוד. ההרס הזה פה במשק, והדשאים שמפוזרות עליהן האבנים, זה באמת השפיע בצורה קשה מאוד. אם כי אחר כך כשיצאנו ממש מהבונקר זה נראה היה לך אחרת. אבל הרושם הראשון היה קשה מאוד, וכשהתרשמנו מזה קשה פחדנו שהילדים יתרשמו קשה יותר.

כשהיתה שריפה בחדר האוכל המבוגרים ניסו לקבל זאת בקלות, דיברו על כך בהומור. אמרו: 'או, יופי, עכשיו נקנה הכל חדש, נכניס דברים חדשים'. ואז ילדי הגן שאלו את ציונהל'ה הגננת: 'למה הם כל כך שמחים, אבל נשרף לנו וזה היה שלנו'.

היינו 7 בחורות בבונקר מעבר לחומה ואיתנו גבר יחידי. היינו מנותקים מהכל, לא היה שום קשר טלפוני. פתאום אני שומעת פסיעות בנעליים צבאיות. אני צועקת: 'מי זה?' ולא עונים. כמה רגעים לפני כן דיברנו מה יקרה אם תהיה פלישה. זה היה רגע קשה מאוד

רוחק'ה: הילדים התרשמו מהדברים כמו שהם. נראה לי שהילדים התפלאו למראה תגובה זו של המבוגרים. הם התייחסו למלחמה בגישה ריאלית מאוד. לא היו גילויים של פחדים בבונקר עצמו. להיפך, היתה שלווה במשך היום וגם במשך הלילה. אבל כשדיברתי עם הילדים אחרי המלחמה סיפרה לי ילדה אחת, שלפני המלחמה הדאיג אותה מאוד החשש שהמלחמה תהיה כאן אצלנו בתל קציר. היא אומרת: 'אבל ראיתי שהמלחמה לא אצלנו (גם שמענו הרבה רדיו) וראיתי שהסורים לא הגיעו אלינו, אז לא פחדתי יותר ועד עכשיו אני לא פוחדת'.

הילדים הגדולים ראו במו עיניהם את כיבוש הרמה וזה נחרת אצלם עמוק בתודעתם. לעומת זאת, פחדי הילדים הקטנים יותר, הפעוטים למשל, מרעש של אווירונים נמשכים עד עצם היום הזה. כשהם שומעים אווירון הם נצמדים למבוגר. אצל הילדים הגדולים התופעות האלה לא קיימות. הם גם ראו, והם גם יותר מבינים שהגבול כבר אינו כאן ואין פחד.

מוקי: כיצד היתה האווירה בבונקרים?

ציפורה: אצלנו היה קשה מפני שזה בית תינוקות. צרחות 24 שעות ביממה. אני חושבת שהאווירה הכללית היתה, גם בארץ, שכל אחד יכול לתת מה שהוא יכול. לא עשו את החשבונות הקטנים. אולי פה ושם היו התפרצויות, כי בכל זאת אדם הוא אדם. בדרך כלל השתדלו להתגבר על זה.

ברברה: זכינו לכך שהבעלים והאבות של הילדים היו בבית, ולא אי שם. יום-יום ראינו אותם, זה הוסיף להרגעה הכללית. אין מה להשוות משק שנשארו בו כמעט רק בחורות וזקנים, לתל קציר. אינני חושבת שאנחנו יכולים… טוב, עברנו באמת דברים קשים. אבל האחרים, אני חושבת, עמדו במתח הרבה יותר גדול מאיתנו חוץ מההפגזה.

קיבלתי מכתבים מחברות ממשקים אחרים, והיינו פה בעמק באיזה משקים. האווירה במקומות אחרים היתה הרבה יותר קשה. הוריי שבאו מת"א אמרו: 'בתל אביב מרגישים את המתח ברחוב ופה שמחה וששון'. כי פה לא הרגישו בחיי יום-יום. הרגישו, זאת אומרת קראו בעיתון, אבל ככה, פגיעה אישית במשפחות לא היתה. וזה אחד הדברים שצריך להביא בחשבון.

מוקי: הזכרת שילדים פחדו שהמלחמה תהיה בתל קציר, האם לא פחדת שהמלחמה תהיה בתל קציר?

ציפורה: היה לי רגע קשה מאוד. זה היה ביום בו היתה הפגזה רצופה במשך שבע שעות [6.6.67]. היינו שבע בחורות בבונקר שמעבר לחומה ואיתנו גבר יחידי. היינו כאילו מחוץ למשק, מנותקים מהכל. ושעתיים רצופות לא היה שום קשר טלפוני. חיכינו לאיזה קול. פתאום אני שומעת הדי פסיעות בנעליים צבאיות. ואני צועקת: 'מי זה?'. ולא עונים. 'מי זה?', ולא עונים. וכמה רגעים לפני כן דיברנו: מה יקרה אם תהיה פלישה. ואתה שומע את הפסיעות האלה ונכנס לו… ברגע האחרון אני רואה את גדעון. נתתי עליו ממש צעקה. זה היה רגע קשה מאוד.

ביום הראשון למלחמה ישבנו ותיכננו איך זה יכול להיות, כמה שעות נהיה פה בלי עזרה, חיל האוויר וכו'? אבל לאחר הידיעות הראשונות על הנצחונות הרחקנו כולנו את המחשבות של פלישה מלבנו. זה נתן ביטחון.

מוקי: מה היתה התגובה שלכם אחרי הניצחון, בשעה שראיתן את החיילים מטפסים על הרמה?

רוחקה: בכינו, התרגשנו. הילדים ישנו. הלכתי להעיר אותם כדי שגם הם יראו. לא יכולנו להתגבר. היה נהדר לראות את הטנקים עולים למעלה. לא יכולנו לעצור בעצמנו. למרות האיסור על היציאה מהבונקרים עמדנו וצפינו.

אחרי שנגמר הכל, הגיע הנה דדו [אלוף פיקוד צפון] בהליקופטר ונחת בחצר. היית צריך לראות את הריצה של כולם לעבר ההליקופטר. סתם לבוא, לעמוד סביבו, לא לדבר שום דבר. לראות אותו , לשמוע ממנו מילה. מישהו הרים אותו למעלה, לא ידעו ממש מה לעשות. אנשים שם ממש בכו.

מוקי: ומה היתה ההרגשה שלכן כשהגעתן לתאופיק?

בירהל'ה: אמרנו שאנחנו מקווים שלא יהיה סיבוב נוסף.

ברברה: אמרתי שאהיה פחדנית אם יחזירו את הרמה.

רוחק'ה: לפני כן היה נדמה לנו שיש כמה מקומות בתל קציר שהם איכשהו מוגנים. תמיד אמרו שכדאי לגור קרוב לגבעה כי זה המקום הכי מוגן. אבל כשעמדנו למעלה וראינו עד כמה אנחנו פרושים כעל כף היד…

מוקי: אני מניח שסיירתן ברמה וראיתן מה נהרס ומה נותר. אני רוצה לשאול מה היתה ההרגשה שלכן כשראיתם את הכפרים ההרוסים, הבתים העזובים וכו'? אם חשבתם על עצמכן, עליהם…

בירהל'ה: מצאתי באחד הבתים העזובים ילקוט של ילד בכיתה א'. לא הייתי שמחה ביותר. אומנם כשדפדפתי בספר הלימוד ראיתי ציור של חיילים עם רובים מכודנים המכוונים כלפי ישראל. אבל בכל זאת נפגעו לא רק האשמים. לא הרגשתי שמחה.

כשהגיעו הידיעות על האבידות כבר לא היתה שמחה. במשך ימי המלחמה היתה איזו שהיא התלהבות, אחר כך היתה מועקה. בשבוע האחרון או בשבועיים האחרונים השתחררנו ממנה. כבר לא היתה התחושה המיוחדת שבמלחמה. בגלל הקורבנות שלנו, ובכלל. ראינו פליטים. הלכו אנשים עם חמורים עם כל מיני מטלטלין בדרכים. היו לנו גם מחשבות יותר כלל אנושיות. המלחמה אינה טובה אפילו כשמנצחים.

ברברה: מבחינה זו היה הטיול לרמה מדכא נורא. כל הדרך הזו היתה זוועה כזאת. כשנסענו אחרי קונייטרה ראינו מרחוק את הישובים שלנו. נאנחתי אנחת רווחה… הגענו שוב לתחום הציוויליזציה. בכל זאת אנשים גרו קרוב כל כך קרוב אלינו, במרחק כזה, ממש לא נעים מבחינה זו לטייל שם. גם מבחינה זו ששם באמת נחות כל כך ועזוב וירוד.

ציפורה: ביום השני או השלישי של המלחמה חדר האוכל שלנו נפגע. מכל משקי העמק טלפנו ושאלו אם חסר לנו משהו, אם אנחנו צריכים משהו. והיו ימים שהיתה ממש הפגזה, והם אמרו: אנחנו לא נתחשב בזה, אנחנו נעלה. זו היתה מין הקרבה יוצאת מן הכלל. ביום אחד לא יכלו לעלות, ומשק אחד התעקש: 'יש לכם אוכל לתינוקות?'. אמרתי: 'אם צריכים לעלות עכשיו, אז אני מוותרת'. והם שאלו אותי: 'יש או אין?'. ורצו להגיע אלינו למרות ההפגזות.

הצד המזרחי של קיבוץ תל קציר אל מול חומת הרמה הסורית

מתוך עלון כפר גלעדי: ראינו את האש של הסורים אל טורי הטנקים המתקדמים, ראינו גם פגיעות. דרומה יותר עטופים שמיר ולהבות בעשן. כמה חיים צעירים עתידים עוד להיפסק כאן?

מתוך עלון כפר גלעדי שיצא אחרי המלחמה:

יום ד' 7.6 לא היה טוב מקודמו ואולי גם קשה ממנו. ההפגזה התחילה עם בוקר ופשטה על ישובים גם במרכז העמק, חוליות, עמיר, כפר בלום, ובצפון הקיפה גם את הגושרים ומעיין ברוך.

בשעה 3 אחה"צ כשליווינו את בננו שמעון ז"ל בדרכו האחרונה נפלו שני פגזים לא הרחק מאיתנו, מעבר לכביש. ניתנה הוראה לקהל להתפזר. בחיפזון נסתם הגולל וקבוצת בנים כיבדה את זכרו בשלושה מטחי אש. "גם לקבור את מתינו לא נותנים", פלט חבר בחלפו על ידי.

בינתיים מספר קול ישראל מדי שעה על נצחונות חדשים, כל אחד מזהיר ומרנין את הלב מקודמו. מפקד חזית הדרום מודיע כי צה"ל ביצע את המשימה שהוטלה עליו. הרמטכ"ל מאשר ומפרט את מבצעו הגדול של חיל האוויר בהשמדת אוויריית האויב. מפרץ שלמה בידינו, ג'נין, שכם, רמאללה, יריחו ובית לחם. ועל כולם – ירושלים היתה לעיר אחת. שמחה ואבל משמשים בערבוביה. חברים מתרגשים מהנצחונות ופורצים בקריאות שמחה.

ולפתע נזכרים כי הרי זה עתה קברנו את שמעון ובסמוך יושבת המשפחה האבלה. מישהו מקבל טלפון, פריסת שלום ממספר בנים בחזית ירושלים, וממהרים בתוך האפילה בין מקלט למקלט, מעמדה לעמדה, לבשר זה לזה את הבשורה. בפנים קורנות אושר פותחים בסיפור המעשה כיצד הגיעה הידיעה, ולפתע נתקלים בפניו של מי שטרם שמע דבר על שלום יקיריו. המילים נתקעות בגרון ושוב אין השמחה שמחה.

מפה לאוזן עוברת השמועה כי אורי הראל נפל במבואות ג'נין. טרם הגיעה הודעה מוסמכת.

יום ו' 9.6 – עם בוקר פתחו המיראז'ים שלנו בריכוך ובשעה 9 בערך נעו הטנקים קדימה, מדן בכיוון תל אחמר וטור שני מחוליות דרך כפר סאלד לתל אבו חנזיר ומשם בדרך תלולה במעלה ההר. לנו, היושבים כאן, נדמה היה שתל עזזיאת שותק כבר מזמן באש תותחים ומן האוויר, אולם מסתבר שהיה זה האגוז הקשה בגזרה זו.

עקבנו אחרי המערכה, ראינו את האש של הסורים המופנית אל טורי הטנקים המתקדמים, אך התקדמותם אינה נפסקת. נעצרים רגע כאילו לחשב דרכם וממשיכים. ראינו גם פגיעות. כמה חיים צעירים עתידים עוד להיפסק כאן?

דרומה יותר מאז אתמול עטופים שמיר ולהבות בעשן ואין לראות מבעדו דבר. השמועות אומרות שההתקפה היא רבתי לכל אורך הגבול הסורי, בואך אל חמה.

במשך היום עוד המשיכו הסורים לשלוח פגזיהם לעבר המשקים. כוחותינו התקדמו כבר עמוק עמוק מאחוריהם. יריקת אש בלתי מכוונת, עצבנית, היסטרית. היו אלה פרפורי גסיסה. עם רדת החשיכה קברנו את קורבננו השלישי – אורי הראל.

אחרי קרבות קשים ואכזריים הגיעו יחידות החלוץ עם ערב לפסגות.

—————————————————————————–

2 מחשבות על “הילדים ראו במו עיניהם את כיבוש הרמה

  1. מרץ 1967 חורף קשה מאוד.

    המחלקה המיוחדת תופסת קו באלמגור.

    מקבל זימון למבדקי קצונה שלושה ימים במחנה הענק תל השומר.

    8 מאיתנו מבצעים בערב ויברח לעיר הגדולה.

    למחרת נשפטים ל 35 יום כלא 6.

    אלה שנכנסים לכלא פעם ראשונה "זכאים" לצאת לעבודות חוץ.

    ישנו בקיבוץ האון באוהלי סיירים היכן שכיום יש להם מחנה קמפינג.

    ואת העבודות ביצענו בקיבוץ תל קציר

    העמקת וחפירת תעלות קשר בין העמדות.

  2. ידידי ישראל היית שובב. גם אני התחמקתי מזה. אבל אני זוכר את התקריות שהיו שם תל קציר ואלמגור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s