בין אלכסנדר ינאי לדדו

בין גבעת התחמושת לתל פאחר, ומגמלא ועד למשמר הירדן * מה מקשר את אלכסנדר ינאי עם דוד אלעזר * למה מורשת מלחמת יום כיפור גוברת על זו של ששת הימים * והדרמה ההתיישבותית שהתחוללה אחרי 1967 * מסע בין תקופות ומקומות עם הארכאולוג והמדריך ערן מאיר, דור שני למתיישבי הגולן

כנענים, רומאים, צלבנים, סורים, ישראלים. מבקרים ראשונים בבניאס העתיקה ובמעיינות, קיץ 1967 [צילום: דוד אלדן]

בין מדריכי הטיולים ברמת הגולן בולט ערן מאיר. בן 41, דור שני לילידי רמת הגולן. אביו היה בגרעין הנח"ל הראשון של רמת מגשימים ב-1969, והדוד שלו, אורי מאיר, היה בחבורה המייסדת של מתיישבי הגולן אחרי מלחמת ששת הימים. ערן מאיר גדל ברמת מגשימים וכיום מתגורר באלוני הבשן, הישוב המזרחי ביותר במדינת ישראל.

בחייו האישיים הוא ארכאולוג, שבשנים האחרונות עוסק בשני פרויקטים שקשורים בגולן: שני בתי כנסת עתיקים שהולכים ונחשפים – בחירבת מג'דוליה ליד מושב נטור ובאתר בחוף כורסי. ערן מאיר הוא חוקר במכון שמיר [בעבר מכון לחקר הגולן], עושה דוקטורט על חקלאות עתיקה בגולן, היה רכז ההדרכה של מדרשת הגולן בחספין, והוא בקיא וידען לגבי כל התקופות, התמורות והמלחמות שעברו על רמת הגולן ועל ארץ ישראל בכלל.

תפסנו איתו שיחה על הגולן מתקופת ההתיישבות בעת העתיקה ועד מלחמות ששת הימים ויום כיפור.

כארכאולוג, איזה חורבות סוריות מתקופת מלחמת ששת הימים מעניינות אותך במיוחד?

ערן מאיר

ערן מאיר: "בוא אגיד לך את זה אחרת. נולדתי בגולן ב-1976 וחוויית הגולן שלי מאוד שונה מכפי שהגולן נראה ב-1967. אני לא ראיתי כפרים עומדים, אלא רק חורבות. גדלתי ברמת מגשימים, מאוד קרוב לחספין העתיקה, ובתור ילד הייתי מסתובב בחורבות הכפר עצמו, ולימים למדתי וגיליתי דבר שישראלים רבים לא יודעים – שהגולן ב-1967 היה איזור מאוד מיושב, היו כאן כמאה אלף איש, זה דבר שאנשים לא יודעים. העולם שאני באתי ממנו הוא שטח ריק, שיש בו פה ושם כמה ישובים ואיזורים חקלאיים ושטחי אש של הצבא ולא מלא מלא כפרים. וזה בניגוד לדור הראשונים שראו את הגולן מלא בכפרים.

"למשל אחד הדברים שעשיתי במסגרת עבודתי הארכאולוגית, הלכתי בחורבות ח'ספיה העתיקה [ליד רמת מגשימים], עשיתי סקר ארכאולוגי שבו מצד אחד תיעדתי את המבנים הסורים שקיימים ומצד שני שילבתי את נתוני החפירות שנערכו בין שרידי הכפר. עשיתי לי תרגיל כזה – הכפר כיום מול הכפר העתיק. לקחתי צילום אוויר ישן שבעזרתו שרטטתי את מבנה הכפר הסורי, בהנחה שהכפר הסורי שומר על המתאר של הכפר העתיק, וזה כדי לפענח את העבר העתיק. כארכאולוג, אחד ממקורות המידע החשובים זה סקר הכפרים שנעשה ב-1969. חוליית ארכאולוגים עברה כפר כפר, תיעדה בתים עתיקים ופשוט הוציאו את האבנים ואחר כך הרסו את הכפר. הם השאירו אחריהם הרבה אבנים מעוטרות שרוכזו למוזיאון הגולן. אם רוצים לראות איך נראה הגולן פעם, כדאי להיכנס לאתר רשות העתיקות ולראות צילומי אוויר ומפות של הגולן".

לא מזמן עבר חוק גבעת התחמושת שנועד להנצחת מורשת ששת הימים והעמקת הזהות עם ירושלים השלמה. האם לא ראוי שמקום כמו תל פאחר יהיה המקביל של זה ברמת הגולן? הרי גם בגולן היתה התיישבות יהודית קדומה.

"התחלת טוב ואז הלכת לכיוון אחר. דבר ראשון, הבעיה של תל פאחר היא שלא כתבו עליו שיר מוצלח כמו גבעת התחמושת, ולכן בתודעה הוא נחשב לקרב קצת אחר. את זה אתה יודע יותר טוב ממני. מצד שני, מבחינה מסוימת מעמדו טוב מגבעת התחמושת. על גבעת התחמושת אין תחקיר כמו שאתה עשית על תל פאחר. ואני אומר את זה כמדריך סיורים שרוצה לתת סיפור. אין לי על גבעת התחמושת מידע כמו שיש לי כיום על תל פאחר. תל פאחר נשאר מאחורה כל השנים כי אף אחד לא כתב עליו שיר שתפס, ומעבר לזה, מלחמת יום כיפור בגולן מאפילה על מלחמת ששת הימים. כמות האתרים המודרכים בגולן בנושא ששת הימים נופלת לאין שיעור מיום כיפור שהיתה טראומה לאומית. עמוס עוז אמר פעם שכתיבה מגיעה ממקום של כאב. אנשים יותר מתחברים לקרבות יום כיפור מאשר למלחמת ששת הימים. דבר נוסף הוא שלחטיבת גולני יש את קרב החרמון כמיתוס חטיבתי, תל פאחר קצת נדחק".

תל פאחר סוף שנות ה-60 [צלם לא ידוע]

ואתה אומר זאת כמדריך טיולים על-פי אופי ההזמנות שאתה מקבל.

"אני שנים טוען שמה שקורה בפועל, שאם קבוצת מטיילים רוצה אתר מורשת קרב בצפון רמת הגולן, אתר מורשת הקרב יהיה או עמק הבכא או הר בנטל, ששם יסבירו להם על עמק הבכא, או שהולכים לאתר אסון המסוקים. לי זה צורם מפני שאסון המסוקים זה לא קרב, זה אירוע שאין מה לדון בו מבחינת קרב, אבל הוא 'לוקח' את תל פאחר מכמה סיבות: כי הוא קרוב יותר [נמצא ליד שאר ישוב] וכי הוא אירוע טראומתי וכואב, וגם כי זה מקום עם אנדרטה מרשימה מאוד".

אני חוזר לשאלה האם לא צריך להכיר בתל פאחר כאתר מורשת לאומית, שיכלול גם את כיבוש הגולן בששת הימים וגם את נושא רמת הגולן היהודית הקדומה.

"תל פאחר זה לא מקום חשוב ברמה ההיסטורית העתיקה. גבעת התחמושת זה ירושלים, וזה צופה כמטאפורה על הר הבית. תל פאחר זה איזושהי גבעה נידחת ולא מקום עם חשיבות היסטורית של דורות".

כמו למשל אתר כמו גמלא.

"בדיוק, אם אני רוצה ללכת על גבורה יהודית בעת העתיקה בגולן אני הולך על גמלא, אם אני רוצה ללכת על גבורה בתקופה המודרנית אני הולך לתל סאקי".

מה לגבי תל עזזיאת? היו במקום הזה קרבות ויש לו משמעות מהבחינה הבטחונית, בהיותו צופה מקרוב אל הישובים הישראלים תוך מעורבותו בתקריות רבות.

"הבעיה עם עזזיאת שהיה קשה להגיע אליו עם אוטובוס של מטיילים".

היום כבר אפשר.

"הנקודה השנייה היא שלא קרה שם דבר דרמטי, היה שם בששת הימים קרב עם הרוג אחד, ולצערנו כמות הרוגים יוצרת מודעות לאירוע. בקרבות מוצלחים אין הרבה הרוגים".

אם כי ב-1948 היו על תל עזזיאת כמה קרבות, שבסיומם כבשו אותו הסורים. 15 חיילי צה"ל נהרגו שם.

"נכון, אבל זה כבר עניין למיטיבי לכת במובן של ידע. אתה יודע את זה, אני מבין מה אתה אומר. תראה, לתל סאקי התחילו להגיע רק בשנות ה-90 והיום הוא אתר מאוד מרכזי. גם כי יש תצפית מאוד יפה וגם כי אפשר לגעת בידיים ולעמוד במקום שבו עמדו הלוחמים. את זה יש בתל פאחר וגם בתל עזזיאת, ועדיין בתל עזזיאת אין סיפור חזק כמו שיש בתל פאחר".

האנדרטה בתל עזזיאת לזכר 15 לוחמים שנפלו בקרב עליו בתש"ח, בתוספת יוסף מנצור ז"ל מגדוד 51 שנהרג בכיבושו במלחמת ששת הימים

מפקדים ולוחמים מגדוד 12 פועלים לאחרונה להפוך את תל פאחר לאתר מבקרים, שהרשויות יכירו בו, ישקיעו בו ויתמכו בו.

"בגבעת התחמושת, בסופו של דבר מי שהרים את העניין זה לא רשויות, אלא עמותת הצנחנים".

אבל במשך הזמן נכנסו לנושא גם הרשויות, שרכבו על עניין לאומיותה ונצחיותה של ירושלים ובזכות זה נכנסו גם תקציבים גדולים ותרומות.

"הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך – אין למלחמת ששת הימים אתר מורשת מרכזי בצפון, ואם יש אתר שראוי לכך לעניות דעתי זה תל פאחר".

בוא נלך כמה מאות או אלפי שנים אחורה: אומרים שאין חדש תחת השמש, ואני שואל מי היה המקבילה ההיסטורית של דדו, אלוף פיקוד צפון, שכבש מידי הסורים את רוב רמת הגולן. למשל, אלכסנדר ינאי.

"בוא נשאל את זה ככה: האם לדדו בהקשר של ששת הימים יש את ההילה ככובש הגולן כמו שיש לאביגדור קהלני ביום כיפור? וקהלני ביום כיפור היה מג"ד. אני חושב שלא. אני חושב שדדו היה רחוק מזירת הקרבות, ובדרך כלל מי שמקבל את ההילה זה מי שהיה בשטח. קהלני היה בשטח, או מוסא קליין [מג"ד 12 בגולני] שהיה בתל פאחר. מוסא הוא אולי גיבור טראגי, אבל אותו מכירים ועליו שמעו והוא נפל בשדה הקרב. אבל בהקשר הזה אפשר לציין את משה רבנו, אלכסנדר ינאי ודדו ככובשי הגולן".

הכובשים היהודים הגדולים של רמת הגולן: משה רבנו [למקור התמונה], אלכסנדר ינאי, דוד אלעזר [צילום: משה מילנר]

משה רבנו ולא יהושע בן נון?

"על-פי המקרא נכבש הבשן, שהגולן הוא חלק ממנו, עוד בטרם הכניסה לארץ וממילא הקרדיט הוא למשה רבנו".

מה עם יוסף בן מתתיהו?

"לגבי יוספוס, הוא לא כבש כלום. סך-הכל היה מפקד הגליל וגם הגולן, והרומאים כבשו ממנו. אולי אפשר לשים אותו באותו סל עם אסד שבתור שר ההגנה הסורי איבד את הגולן בששת הימים".

כהיסטוריון, איפה בדברי ימי הגולן אפשר למקם את מלחמת ששת הימים כאירוע משמעותי?

"לפחות מבחינה אחת בגולן מלחמת ששת הימים היא חסרת מקבילות – וזה מבחינה התיישבותית. לא היה אירוע בתולדות הגולן, שבו בבת אחת הכל השתנה והמקום התרוקן מתושביו. זה אירוע נדיר. קח את 1948, היו נצחונות בהרבה מקומות בארץ, ערבים רבים ברחו, אבל עדיין נשארו בארץ הרבה ערבים. הגולן בבת אחת התרוקן מיושביו והם לא חזרו. הדרוזים שנשארו בגולן אינם ערבים. הגולן הוא כיום האיזור היחיד בארץ שאין בו אוכלוסיה ערבית. זה עניין חריג. ואני מדגיש שזו לא הבעת דעה פוליטית, אלא תיאור מצב".

בתולדות הגולן לא היה מצב שהכובש סילק את המקומיים?

"אני אומר לא רק בגולן, אלא בכלל. אם למשל תיקח מקום כמו גמלא, שבו אלכסנדר ינאי הדיח את המושל המקומי שהיה שם על אוכלוסיה מקומית, ואחר כך אנחנו מוצאים שם יישוב יהודי. אבל אני לא יודע להגיד עד כמה דברים דומים קרו באתרים אחרים. ינאי גם לא כבש את כל רמת הגולן של ימינו, אלא רק כמחצית. או לדוגמה, שכונת קטמון בירושלים, שהיתה שכונה ערבית והפכה לשכונה יהודית".

בזמנו התפרסם כאן ראיון עם מג"ד הנדסה בפיקוד צפון שסיפר שקיבל פקודה להרוס כל כפר ברמת הגולן, לרבות בניאס, לא להשאיר אבן על תלה [ראו כאן], ורק בזכות ארכאולוג שהיה בין אנשי המילואים שלו הדבר נמנע.

"העיירה בניאס לא קיימת".

את העיירה הרסו, אבל הפקודה שקיבל המג"ד היתה להרוס את הכפר עד היסוד, כולל העתיקות.

"בבניאס כמו שאתה רואה היום יש עתיקות ארכאולוגיות, שרובן נחשף בחפירות ולא נראה על פני השטח ב1967. את המסגד של הכפר לא הרסו, את הכנסיה המארונית לא הרסו, ואת בית המוכתר שיש בו כל מיני שרידים מתקופות שונות וגם את השער הצלבני. ברור שכארכאולוג אני שמח שלא הרסו. אני לא יודע מה כן הרסו. השאלה היא לא רק כארכאולוג, השאלה היא אחרת: האם היה נכון להרוס? הרס הכפרים בגולן היה בעצם חלק ממבצע של קרן הקיימת, זה התחיל באמצע שנות ה-60 כמבצע מאורגן להרס שרידי הכפרים הערבים שננטשו ב-48', גם שם עברו ארכאולוגים ותיעדו והצילומים נמצאים ברשות העתיקות [ראו כאן – מאמר בכתב העת קתדרה], ובגולן פשוט הם היו בשוונג. אני מניח שמה שאתה מדבר עליו זו יוזמה מקומית. אלה ישובים שיותר קרובים לגבול, כדי שאם יחזירו לסורים שלא יהיה מצב שהם שוב יישבו לנו על הראש".

לא מזמן הזדמן לי לשמוע אותך בהרצאה מרתקת על אודות נפילת משמר הירדן, שהסורים כבשו ב-1948. הסיפור הזה די מוצנע בהיסטוריה של מדינת ישראל. ישוב שלם נכבש ותושביו נהרגו או נלקחו בשבי.

"הסיפור של משמר הירדן, שזה גם סיפור נשכח, עוד יותר צורם מתל פאחר, כי כולם עוברים משם [מצומת מחניים לרמת הגולן, על כביש 91]. לתל פאחר אם לא נכנסת, רק שמעת את השם. לעומת זאת כולם נוסעים על יד משמר הירדן ולא יודעים מה היה שם. החלק הראשון של משמר הירדן זה סיפור של התיישבות, כמו ראש פינה, יסוד המעלה ופתח תקווה. החלק השני זה נפילת המושבה ב-48', כמו שנפלו הרובע היהודי, גוש עציון, ניצנים ועוד. החלק השלישי זה הניסיון לעקור את הסורים משם, ניסיונות שלא צלחו, כמו בכיס פלוג'ה בדרום או קרבות לטרון. שלושה סיפורים שונים, לכל אחד יש את התפקיד שלו. אני באופן אישי , כאיש מילואים בחטיבת כרמלי, קרוב לחלק השלישי. יצא לי להדריך על הנושא בעיקר בחירבת ירדה, שקשור לקרבות משמר הירדן. במשמר הירדן עצמה לא היו קרבות אחרי נפילתה. שם המוקד הוא אחרי הקמתה ונפילתה".

ערן מאיר מדריך במשמר הירדן הישנה

למען הקוראים שלא מכירים את סיפור נפילת משמר הירדן, מה היה שם בקיצור?

"ביוני 1948 הצבא הסורי תקף את המושבה בכוח גדול, כולל מטוסים וטנקים, ואחרי קרבות של שלושה ימים היא נפלה. 14 נהרגו וכ-30 הלכו לשבי. כחודשיים לפני הקרב המכריע נשלחה תגבורת של אנשי אצ"ל, אבל הפלמ"ח עצר אותם ליד גינוסר, נתן מכות והחרים את הנשק".

והתגבורת הזו היתה מונעת את נפילת המושבה?

"לעניות דעתי זה לא מה שהכריע. אגיד לך, יגאל אלון אמר שמקומות שנפלו במלחמת העצמאות נפלו רק בגלל שהאויב הגיע עם טנקים".

אבל הנה טנק סורי נכנס לדגניה, קיבל מולוטוב, נבלם והיתר ברחו.

"זה מקרה יחידאי. אבל בגוש עציון למשל השריון הכריע. זו לא השערה שלי, זה יגאל אלון שהיה המצביא המרכזי במלחמה כתב את זה. זו הטענה שלו וזה עומד במבחן המציאות. אגב, שאלת קודם על גבעת התחמושת: שאלו פעם חייל ירדני שנלחם בגבעת התחמושת למה בסוף הם הרימו ידיים והוא אמר – כשראינו את  הטנקים הישראלים בגבעת התחמושת הבנו שאין סיכוי, למרות שהטנקים הגיעו לשם די במקרה ולא ממש הבינו מה מתרחש. למשל, אחד הדברים בקרב החרמון במלחמת יום כיפור, שטנקים שלנו לא הצליחו להשתלב בקרב כמו שצריך. בבני עקיבא בצעירותי עסקו כל שנה בנפילת גוש עציון, ולמה? כי זה היה איזור התיישבות דתי, ולציבור הדתי שהיה מיעוט באותה תקופה שימש סיפור הגוש כמיתוס מכונן. האמת שגם משמר הירדן היתה יכולה להיות כזו, בטח סיפורה של רבקה גרבובסקי [בת המושבה, בעלה ובנה נהרגו בקרב עם הסורים והיא עצמה נשבתה]. אבל זה לא קרה. לא יודע להגיד לך למה. זה סיפור מעניין".

מה קורה עם העבודות לשחזור המושבה?

"זה מתחבר למה שאמרתי. יש שם עמותה, והעמותה החלה בהקמת מוזיאון וזה תקוע וכולנו מחכים שזה יקרה, אבל זה לא יבוא מלמעלה, זה יבוא רק מלמטה שידחפו את העניין הזה. בהקשר של משמר הירדן אוהבים לדבר על כל הסיפור הפוליטי בית"ר-מפא"י, אבל כיום אנשים רחוקים מזה. אנשים בגילי לא מבינים מה העניין פה. צריך לספר במונחים של היום מה היה. משמר הירדן, שלא באשמתה, היתה מזוהה עם הצד הימני של המפה, עם בית"ר".

במלחמת תש"ח המציאות היתה שישובים נאלצו להגן על עצמם וצה"ל נלחם בשטחים פתוחים. כך שלתושבי משמר הירדן לא היה הרבה סיכוי מול הכוח הסורי העדיף שתקף אותם כולל טנקים. אבל יצא לנו מקרה דומה בששת הימים, שבו אנשי קיבוץ דן מצאו את עצמם מול חי"ר ושריון סורים שתוקף אותם. נכון שזה קרה בגלל טעות של צה"ל שלא העמיד שם כוחות, אבל יש פה איזו פיקנטריה סמלית שבה דברים מ-1948 חזרו על עצמם.

"אני תמיד אומר את זה ככה: ב-48' המערכת הטילה על ישובים שיגנו על עצמם. בששת הימים בדן זו היתה פאשלה, וגם המג"ד שהיה שם [מג"ד 34 מחטמ"ר 3] לא טען שהגנת הקיבוץ לא היתה חלק מתפקידו. הוא טען שהכוחות שלו, מחלקת התול"ר שלו, היא שעשתה את העבודה והניסה את הסורים. ב-1973 באו לישובים בגולן ואמרו תעלו על אוטובוסים ותעופו מפה. במשמר הירדן היתה בעיה נוספת והיא שהכוח של צה"ל שהיה בגזרה בזמן ההתקפה על המושבה לא יכול היה לתת מענה. חטיבה 9 היתה חדשה וחלשה, ולכן לא היה מי שיחלץ. בסופו של דבר, המושבה נכבשה כי מי שתקף והסתער זו חטיבה סורית. גם ככה זו היתה מושבה חלשה. אריה יצחקי בספרו על משמר הירדן מציג את כל העניין כהזנחה מכוונת, אבל אני לא חושב כך. לא כל דבר זו מזימה אפלה ממניעים פוליטיים".

אתר גמלא. ישוב יהודי גדול שנחרב במרד הגדול בסוף בית שני

בתור מדריך סיורים וארכאולוג איזה אתר חביב עליך במיוחד בגולן?

"אני אוהב את המורכבות בגמלא, למשל, לשלב את קרבות העת העתיקה עם אתר ההנצחה המודרני ואת ההתיישבות הקדומה עם היישובים של היום. מבחינת הדרכת מורשת קרב במלחמת יום כיפור, זה סיפור החטיבה של אורי אור [מח"ט 679], ובששת הימים זה תל פאחר. בתל פאחר יש כמה אלמנטים, גם סיפור וגם יש לי מה לראות בשטח. אחת הבעיות של עמק הבכא היא שלא רואים, וגם הסיפור מאוד מורכב. זו מערכה של יומיים וחצי שפרוסה על קילומטרים רבים, לא קרב של מספר שעות במרחב תחום. בתל פאחר אתה יכול לראות את העמדות. הבעיה של תל פאחר כאתר הדרכה כל השנים היא שלא היתה מורשת כתובה. בתור רכז הדרכה במדרשת הגולן ביקשתי מהמדריכים לגזור מהחוברת של המשורר יעקב אורלנד ["יום תל פאחר"] את קטעי הסיפור ובנינו מורשת קצרה, או על סמך כתבה ממעריב ב-2001 [על פלוגה א' מגדוד 12, של חן קוטס-בר]. זה היה מערך ההדרכה שהיה לי. באירוע של מפגש לוחמים בתל פאחר ב-2014, זו פעם ראשונה שקיבלתי תמונה ממש מקיפה ולא איזה אנקדוטות.

"מדריך טיולים תמיד מחפש קישורים לדברים שמוכרים למודרכים. את מי אני הזכרתי כל השנים בתל פאחר? את המ"פ מיכה תשבי. למה? כי יש את היקב המשפחתי. ואני אומר למטיילים לכו לזכרון יעקב, יש שם גן על שם מיכה תשבי. אבל עד שלא יצא הספר ["תל התעלות"] לא היה לי מושג איפה מיכה תשבי נהרג, או המ"פ שלמה סגל. או יונתן גפן, שכתב שנה אחר כך שיר קצר 'קונייטרה', אבל לא בדיוק הבנתי איך הוא קשור לקרב. היום אני מבין שגפן לא השתתף בקרב, אלא היה בכוח שהגיע אחרי הקרב. אותו דבר קרה לי עם חטיבה 188 במלחמת יום כיפור. עד שאבירם ברקאי לא כתב את ספרו 'על בלימה', לא היה לי חומר. עכשיו אני יכול לקחת משם חומר להדרכה. היה מחסור בחומר על תל פאחר, ועכשיו יש. אז תל פאחר מהבחינה הזאת אין לו כל כך מתחרים, כי קרב קלע של חטיבה 8 זה איזור שלא כל כך אפשר להגיע אליו לקבוצות עם אוטובוס".

אמרת גמלא, אמרת תל שיפון. מה עם תל סאקי שהפך למקום אטרקטיבי למטיילים?

"גם תל סאקי, אבל זה תלוי בנסיבות. בשיפון אפשר לדבר על מערכה גדולה ועל מיקום המפקד בשדה הקרב. כיוון שיש לנו את הגרסה של אורי אור, שהיה מפקד החטיבה ומספר על עצמו ועל מפקדים אחרים. כמח"ט הוא התמקם כמגמה מאחורי הכוחות הלוחמיםרבין למשל לא היה מפקד שנמצא בשטח, אולי בתור רמטכ"ל הוא היה מארגן טוב של דברים, אבל הוא לא הגיע עם הילת גיבור קרבות של לוחם עם סכין בין השיניים, כמו שהיה למשל רפול. במלחמת השחרור כל הגנרלים עטורי ההילה לא היו בזירת הקרבות, אלא נשארו מאחורה, לפעמים אפילו לא היה להם קשר עין. ואני חס וחלילה לא מעביר ביקורת, קטונתי. זו פשוט היתה תפיסת הפיקוד באותה תקופה. היחיד שהתנהג אחרת היה משה דיין. גם אריק שרון בתור מפקד ה-101 לא יצא לפעולות בעצמו. דיין בתור רמטכ"ל החדיר את התפיסה שמקום המפקד הוא עם הכוחות בשטח".

תל סאקי בדרום הרמה. גבורה יהודית בתקופה המודרנית

אזכיר באותו הקשר את מג"ד 13 רחבעם זאבי ואת מח"ט גולני מאיר עמית, שניהלו מרחוק את קרב תל מוטילה ב-1951.

"אריה יצחקי בספר 'שלדים בארון' תוקף את גנדי ואת מאיר עמית על כך שהם ניהלו את הקרב מאחור ומרחוק, אבל זה מחוסר הבנה של רוח התקופה. ב-1948 המג"ד לא היה בחזית. מי שניהל בפועל היה מ"פ. מצב כמו שהיה בתל פאחר, בו מוסא קליין מגיע לשטח הלחימה, לא היה ב-48'. ולדעתי מוסא עצמו גם לא רץ ראשון, אלא כנראה טעה לחשוב שהיעד כבר כבוש".

נזכיר שהיו עוד שני מג"דים שנהרגו בקרבות הרמה הסורית בששת הימים.

"אם כי שלמה חלמיש, מג"ד 908, נהרג בהפגזה על תל קציר, עוד לפני הקרב המתוכנן. אבל לגבי יצחק חלפון מג"ד 33 מחטיבה 3 זה אכן דומה".

גל אבנים מצפון לסיר א-דיב [לחצו להגדלה]

בוא ניעזר בשירותיך הטובים כארכאולוג. נתקלנו לאחרונה בסיורינו בשטח בגלי אבנים. מה הם? [הצגנו בפני ערן מספר גלי אבנים].

"ממה שאני רואה חלק נראה כמו גל סיקול לחלקה חקלאית, והגדולים יותר עשויים להיות טומולי, דהיינו גל אבנים שמכסה על מבנה קבורה קדום. אפשרות נוספת – אלה גלי אבנים שמטרתם להדלות עליהם גפנים. אופציית הסיקול היא הסבירה ביותר. צריך לראות תמונות יותר נרחבות, כדי להעריך במדויק".

עוד משהו שכדאי להזכיר?

"אמרתי לך ש-67' לא נתפסת כאירוע מכונן בגולן כמו 73'. ב-2013 היה אירוע גדול בגולן שיזם הצבא. ארגנו יום סיורים באתרי קרבות לרגל 40 שנה למלחמת יום כיפור. לא יודע למה, אבל השנה ב-50 שנה לששת הימים, זה לא קרה. גם מבחינת ההתיישבות בגולן, החוויה המכוננת היא מלחמת יום כיפור. כבשו לנו את הבית, אבל חזרנו אל 'בורות המים'.

"דבר אחרון, כארכאולוג. מה שידענו עד 67' לגבי העבר היהודי בגולן היה מעט מאוד. בגולן קרתה מהפכה – הגולן הפך להיות מאיזור התיישבות בשולי הגליל לאיזור משגשג. היום אנחנו מכירים 30 ישובים עתיקים בגולן. עד ששת הימים היה הגולן בתודעה הישראלית 'הרמה הסורית', היום מסתכלים על זה כעל 'נחלת אבותינו'".

צה"ל מול הסורים במלחמת יום כיפור [צילום: רם לחובר]

כשמסתכלים על הגלגולים שעבר איזור רמת הגולן לאורך ההיסטוריה, אפשר להעריך שיבוא יום והסורים יחזרו לשבת ברמה הסורית?

"לפני כמה שנים לא הייתי מתלבט בכלל, כי נראה היה שסוריה מתפרקת. היום נראה שהעסק שם מתייצב. אבל אומר לך משהו אחר: אנחנו מקדשים את גבולות המנדט הבריטי שנקבעו ב-1923 כאילו הם מששת ימי בראשית, ויש לזה כמובן היגיון משפטי וכו', אבל לראות בגולן באופן אוטומטי חלק מסוריה, בראייה היסטורית ארוכה, זו טעות. בתקופה הרומית למשל, שהיא בסיס להמון דברים בתרבות המערבית, היה הגולן מחולק לשלושה חלקים. המרכז והדרום היו חלק מפרובינקיה [מחוז] פלסטינה, שבירתו בקיסריה, והצפון חלק מפרובינקיה פיניקיה [לבנון]. ושניהם לא חלק מפרובינקיה סוריה. בתודעה שלהם היו תושבי הגולן חלק מארץ ישראל או מלבנון, ולא מסוריה. זאת אומרת שלפחות בעת העתיקה הזיקה של הגולן היא מערבה. אי אפשר לומר מה יהיה הלאה. הגולן הוא איזור וולקני רדום ואף אחד לא יודע אם יום אחד זה יתעורר, גם גאולוגית וגם פוליטית".

———————————————————————

10 מחשבות על “בין אלכסנדר ינאי לדדו

  1. כתבה מענינת מאד. ראוי להדגיש כי גם בסוסיתא היה ישוב יהודי קדום ומוצב צהל עד ששת הימים.בתש'ח עשו שם רכבל מעין גב למעלה שיעביר ציוד לחיילים בעמדות.ניתן לראות את הרכבל עד היום בסוסיתא.

  2. מה שעשה פקוד צפון בראשות דדו אין לו אח ורע בתולדות המזרח התיכון. תוך פחות מיומיים כבשו את כול הרמה וסילקו את אוכלוסייתה. אם דיין היה פחות רחום היו עושים ככה גם ביו'ש וירושלים ואז מצבנו היום לא היה על הפנים ולא אינתפידות וסכינים… לצערנו כולנו דיין שרצה להיות נחמד לערבים נתן להם חזרה את השליטה על הר הבית תוך פחות משבוע בגלל זה אנחנו בצרות שקועים עד הצוואר בבוץ. ברמת הגולן אין ערבים, אין כמעט עבירות רכוש, אין מהומות אין לאומניות. חבל ארץ לדוגמה איך מדינת ישראל היתה צריכה להיות כולה.

    • ונראה לך שאף אחד לא יודע ולא זוכר? זה רק כי אנחנו הישראלים לא מתחברים למורשת של השכנים ולא מבינים את השפה. מי שסולק מרמת הגולן ב-67' חי כיום במחנות פליטים בסוריה וחולם על החזרה לשם. ויעשו את זה גם הנכדים והנינים שלהם בעוד 50 או 100 שנה, בדיוק כמו שהיהודים חלמו על ארץ ישראל. זה לא ייקבר ולא יישכח, והצרות ירדפו אותנו תמיד. השקט כעת זו סתם אשליה חולפת, להזכיר רק את המלחמה הנוראית ב-73'. מלחמה דומה יכולה לפרוץ מחר בבוקר. אל תחיה באשליות.

  3. כתבה מעשירה מאוד ונתנה לי פרספקטיבה יותר מדויקת ממה שידעתי עד לקריאת שורות אלו. תודה לעוסקים במלאכה.

  4. עם כל הכבוד לתחקיר על תל-פאחר, ועם כל הכבוד למדריך הטיולים בגולן, עדיין, האמירה כאילו "על גבעת התחמושת אין תחקיר כמו שאתה עשית על תל פאחר. ואני אומר את זה כמדריך סיורים שרוצה לתת סיפור. אין לי על גבעת התחמושת מידע כמו שיש לי כיום על תל פאחר" – בעיניי היא אמירה ללא כל בסיס. על גה"ת התפרסמו לא מעט תחקירים והמון מידע, שמדריכי הסיורים שם עושים בו שימוש רב.

    מעניין שלמרות האמירה הנ"ל, הרי שבהמשך סופק מידע מעניין על קרב גה"ת: "אגב, שאלת קודם על גבעת התחמושת: שאלו פעם חייל ירדני שנלחם בגבעת התחמושת למה בסוף הם הרימו ידיים והוא אמר – כשראינו את הטנקים הישראלים בגבעת התחמושת הבנו שאין סיכוי, למרות שהטנקים הגיעו לשם די במקרה ולא ממש הבינו מה מתרחש."

    אגב, מבלי להכנס לפירוט כי לא כאן המקום, הרי שהטנקים המדוברים, שניים, לא הגיעו לגה"ת "די במקרה", אלא כוונו לעלות עליה ע"י סמג"ד הצנחנים שהצטרף אליהם, אחרי שהתברר שסיום הקרב בגה"ת מתמהמה. משהו הם עשו שם, אך לא הרבה. זה שהיה חייל ירדני – ובעצם, מי שהוצג כמפקד כוח האוייב במקום – שכעבור שלושים שנה סיפר מה שסיפר, הרי שלפחות הפרט הזה בסיפורו הוא אחד הבלופים הגדולים שנכרכו לסוגיית גה"ת, למרות שיש כמה שאימצוהו, איש איש וסיבתו.

    בחזרה לעניין תל-פאחר:

    בפוסט הנוכחי צורפה התמונה –

    ותחתיה הכיתוב: "תל פאחר סוף שנות ה-60 [צלם לא ידוע]".

    אינני זוכר אם התמונה הזו כבר פורסמה קודם בבלוג (ואיני יודע איך לחפש זאת), רק זאת שהיא פורסמה בספר 'תל התעלות', עמ' 63, ושם הכיתוב: "החלק הצפוני של מוצב תל פאחר, 1967".

    אין לי מושג על סמך-מה נקבע כאן שמדובר ב"סוף שנות ה-60", אך אני מזהה בתמונה הזו זחל"ם – במקום בו הוצב אחד שכזה במשך כמה שנים, עד שהועבר לחלקו המזרחי של התל. כנראה שב-67' הוא עדין לא הוצב בצד המערבי. מתי כן, לי אין מושג.

    ב'תל התעלות' ישנה עוד תמונה שנכתב תחתיה: "תל פאחר 1967, צילום מחלק המוצב הדרומי כלפי צפון". אותה תמונה, אמנם חלקית, התפרסמה קודם לכן בפוסט מס' 263, ושם בכיתוב: "תל פאחר 1969, מבט מהיעד הדרומי לצפוני [צילום: מאיר אבוטבול]". ואכן, בהשוואה לתמונה אחרת, כזו שהיא בוודאי מ-67', התאריך שהתפרסם בפוסט 263 נראה סביר יותר.

    בתגובה שם נכתב: "יש צילומים נוספים מהתל שצילם אבוטבול מ-69 והם יתפרסמו כאן מתישהו". נכון לעכשיו לא ברור לי האם הם כבר התפרסמו. ברשימת מקורות התצלומים, מעבר לשער הספר, שמו של הנ"ל אינו מופיע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s