חזית בין המלחמות

מי התחיל קודם, מי ירה ראשון, מי אשם בפרוקובציה, מי צודק? * דירוג של עשרת תקריות הגבול והאירועים הגדולים בין ישראל לסוריה ממלחמת השחרור עד תקופת מלחמת ששת הימים

ילדי המקלטים של קיבוץ גדות בתקרית הגדולה של ה-7 באפריל 1967 [צילום: אילן ברונר, לשכת העיתונות הממשלתית]

מלחמת ששת הימים היתה שיאה של המערכה בין ישראל לסוריה. אבל עד למלחמה הזאת שהתנהלה ב-9 וב-10 ביוני 1967 עברו 19 שנים של עימותים קשים ומתישים. אלפי תקריות גבול החל מחדירת עדרי בקר, מיקוש, מארבים, ירי על פטרולים צבאיים, על חקלאים ודייגים, הפגזות, פגיעה בישובים, חבלות במתקנים שונים, פשיטות תגמול וקרבות אוויר. זה היה קרב על מים, על אדמה, על שליטה, על כבוד.

כתבים צבאיים הירבו לכתוב על עבודות חקלאיות ועל טרקטורים – שסביבם התפתחו תקריות אש. משקיפי או"ם לאורך גבול של כ-65 הק"מ לא ליקקו דבש.

גדות אחרי הפגזה. צילום: אילן ברונר

הנה חלק מהקורבנות האלמונים שנפלו במערכה הזו בשנתיים קשות של סוף שנות ה-50. ביוני 1957 נהרג המהנדס מישה פקטרי כשירד אל נהר הירדן מדרום לגשר בנות יעקב, כדי לבדוק את עומק המים. כדור צלף פגע בבטנו. שבוע אחר-כך נהרגה רעיה גולדשמיט חובשת בקיבוץ גדות בתקרית מקלעים וארטילריה ממוצבי הסורים. חודש אחר כך נהרג תמוז עטיה מקרית שמונה כשרעה עדר מקיבוץ גונן, בתקרית שהתפתחה להפגזה על קיבוצי הסביבה. בנובמבר 1957 נהרג השוטר עמרם חזיזה מירי מתאופיק התחתונה כשאיבטח עבודות ניקוז מזרחית לתל קציר. בנימין גרייגר מגדות שעבד בשדות המשק נהרג מפגז סורי ב-28 במרץ 1958. אשת הנספח הבריטי, ג'ויס דוראן, שיצאה לטייל באיזור הצפון-מערבי של הכנרת בנובמבר 1958 סמוך למוצב השפך הסורי, נמצאה הרוגה לאחר שנורתה מטווח קצר. העקבות הובילו לצד הסורי. ב-3 בדצמבר 1958 נהרג אסף פילר מקיבוץ גונן, שרעה את עדר המשק סמוך לגבול. כמה ימים אחר-כך נהרג שוטר מג"ב מוחמד חלבי בשדות המזרחיים של תל קציר, בתקרית מול "רועים" סורים שירדו מתאופיק.

לא הצלחנו להגיע למספר המדויק של ההרוגים במשך 19 שנות העימות, אבל המספר חוצה את ה-100 והוא כולל את חיילי צה"ל שנהרגו במהלך פעולות כנגד מטרות סוריות. החל מהתקרית שבה נהרגו שבעה חיילי צה"ל באל חמה ב-1951, דרך קרב תל מוטילה, פעולות התגמול של צה"ל, המלחמה על המים וקרב האוויר המפורסם של ה-7 באפריל 1967.

מינואר 1966 ועד למלחמת ששת הימים נרשמו קרוב ל-100 תקריות גבול עם הסורים, חלק מהן הוגדרו כחמורות. על כך בכתבה נפרדת בקרוב.

צללנו אל נבכי התקופה ההיא ואספנו עשר תקריות, אירועים ומקומות שנצרבו בעימות בין ישראל לסוריה, לא כולל מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים [יחד עם תקופת ההמתנה]. את כל אלה דירגנו בסדר עולה.

מקום 10. תקרית ספינת חיל הים בכינרת 1966

ספינות שיצאו לנסות לחלץ את ספינת חיל הים בכינרת שנתקעה סמוך לחוף הסורי [מאלבומו של מייק אלדר]

הקרב על המים היה לא רק סביב אגם החולה ונחלי הירדן. בכינרת התנהלה מלחמה כמעט יומיומית, כשדייגי טבריה והקיבוצים לוחכים את הגדות הצפון-מזרחיים באיזור מוצב השפך, בקרבת מקום הקינון החביב על דגי האמנון, וספינות משמר של חיל הים, שהוסוו כספינות משטרה, מאבטחות את הדייגים.

באופן רשמי עבר הגבול 10 מטר ממזרח לגדה המזרחית של הכינרת. כלומר, ימת הכינרת כולה היתה בשטח ישראל. אלא שסדר זה לא נשמר. לסורים היו כמה סירות דיג ששטו בקרבת החוף וחיילים סורים רבים היו נכנסים לרחוץ במים. חאפז אסד סיפר לימים כי לא פעם טבל בכינרת. תגובת הסורים לנוכחות הישראלית הקרובה לחופים נעה מחבלה ברשתות הדייגים או גניבתן, ירי מעל הספינות וירי במטרה לפגוע בדייגים.

האירוע החמור ביותר אירע בחודש מרץ 1956 כשסירת משטרה ישראלית ששוטריה היו למעשה אנשי יחידה 788 של חיל הים [נוכחות צבאית-ימית היתה אסורה בכינרת] התקרבה לחלץ סירת דיג שנתקעה סמוך לחוף הסורי, הותקפה בירי כבד של מקלעים וארבעה שוטרים נהרגו. בתקרית אחרת ב-1957 נפצעו ארבעה דייגים ובאפריל 1959 נהרג הדייג עזרא כהן מירי צלף, כשסירתו עגנה קרוב מאוד לחוף מסעודיה.

מקום התקרית [לחצו להגדלה]

תקרית נרחבת ומפורסמת התרחשה ב-15 באוגוסט 1966 לפנות בוקר. ספינת משמר של חיל הים התקרבה כ-80 מטר מהחוף הצפון-מזרחי ועלתה על שרטון מול מוצב סורי [מוצב הבננות] בין עקב למסעודיה. ספינה שהוזעקה ניסתה לחלץ אותה בטרם יעלה השחר, אבל ללא הצלחה. עם בוקר פתחו הסורים באש מקלעים ונ"ט אל שתי הספינות. במקביל תקפה רביעיית מטוסי מיג 17 את הספינה התקועה. אחד המטוסים נפגע מאש 0.5 של ספינת חיל הים ונפל למים. מטוס מיראז' ישראלי הפיל מיג 21 שאיבטח את חבריו. הסורים דרשו לאפשר להם לחלץ את המטוס ואת הטייס ההרוג, אבל ישראל סירבה. ביומיים הבאים נעשו ניסיונות של ישראל לחלץ את המיג, ניסיון שהוכתר בהצלחה חלקית כאשר כמה חלקים נמשו. היה זה הישג מודיעיני, אם כי יום לאחר מכן נחת בישראל מיג 21 עיראקי שטייסו ערק לישראל.

הרמטכ"ל והאלופים בכינרת [צילום: המודיעין הסורי]

על רקע הפסקת אש בין הצדדים נמשכו נסיונות החילוץ עד לסיומם כעבור כ-12 יום. באחד מימי האירוע נקלטה במצלמת הסורים סירה ועליה ארבעה אנשים לבושים באזרחי שבחנו את העניינים מקרוב. היו אלה הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר, ראש אג"מ אלוף עזר ויצמן וקמ"ן פיקוד צפון סא"ל זלמן [ג'מקה] גנדלר. הצילום התגלה אחרי מלחמת ששת הימים בין מסמכי השלל הסורים.

חמישה חיילי צה"ל נפצעו במהלך התקרית, לעומת ארבעה סורים הרוגים ובהם שני הטייסים. שלושה צל"שים הוענקו לאנשי חיל הים.

עבור חיל הים וצה"ל היה זה אירוע מביך. ועדת חקירה המליצה שלא להאשים איש באירוע זה.

מקום 9. שבעה חיילי צה"ל נהרגו בצומת אל חמה 1951

הגל-עד לזכרם של השבעה, הוצב ב-2015

אפריל 1951 – התקרית החמורה הראשונה של ישראל מול הסורים, מאז הסכמי שביתת הנשק 1949. איזור אל חמה היה באותה תקופה מובלעת בשליטת ישראל. על-פי הסורים, נוכחות צבאית אסורה בו. בישראל החליטו לבחון את גבולות הסבלנות של הסורים.

19 חיילי צה"ל במדי שוטרים יצאו ב-4 באפריל 1951 ממשטרת צמח בשני כלי רכב לאל-חמה. בהגיעם לצומת אל חמה יצאו לקראתם חיילים סורים, שמדי השוטר לא הרשימו אותם, ודרשו מהם לחזור כלעומת שבאו. הישראלים התנגדו וניסו להמשיך בנסיעה, אלא שאז נפתחה לעברם אש חזקה, שבעה חיילים נהרגו, אחד נפצע קשה. מטוסי חיל האוויר הוזנקו להפציץ עמדות באיזור. ישראל יצאה חבולה מהאירוע.

בימים הבאים גבר המתח לאורך הגבול הסורי. שלושה ישראלים שהתקרבו לכפר נוקייב, פתחו לדברי תושבים סורים באש. הכפריים השיבו אש ומהירי נהרג חבר קיבוץ עין גב.

מאז ועד למלחמת ששת הימים ויתרה מדינת ישראל על ריבונותה באל חמה ועברה ללחוץ את הסורים במקומות אחרים. גם הסורים לא טמנו את ידם. מעודדים מהצלחתם בתקרית אל חמה, הם המשיכו אל היעד הבא שלהם: השתלטות על השטחים המפורזים באיזור כורזין. כאן התפתחה תוך זמן קצר תקרית תל מוטילה [ראו בהמשך].

מקום 8. תפיסת חוליית אורי אילן 1954

מצפור אורי אילן בין גבעת האם לתל עזזיאת. "יצאנו בשליחות עם ישראל ולא בגדנו"

אורי אילן ז"ל

אחת משתי תקריות הריגול המפורסמות בין סוריה לישראל [האחרת ראו בהמשך]. דצמבר 1954, חמישה לוחמי צה"ל חדרו לשטח סוריה מאיזור נבי הודא שליד תל עזזיאת, כדי להחליף מתקן ציתות על עמוד חשמל בין עין פית לזעורה. החמישה התגלו ונתפסו בין תל עזזיאת לבורג' בביל.

הגבול באותם ימים היה בסה"כ גדר תיל, לרוב רעועה, ובקטעים מסוימים גם לא זה. לחדור מצד לצד לא היה בעיה גדולה. חוליות צה"ל נהגו להסתנן לעתים תכופות לשטח הסורי, כעניין בשגרה. כך גם הסורים. המזל הרע היה הפעם עם חיילי צה"ל. לימים סיפר מאיר מוזס, אחד ממפקדי החוליה, כי לתחושתו הסורים ידעו על החדירה הזו וטמנו לה מארב.

החיילים עברו מסכת עינויים בכלא בדמשק. אחד מהם, אורי אילן, מ"כ בגולני, שחשש שיסגיר סודות לאויב, התאבד בכלאו ב-13 בינואר 1955. גופתו הוחזרה לישראל ובין אצבעות רגליו נמצא פתק בכתב סתר, שאת תוכנו תמצת הרמטכ"ל משה דיין בשתי מלים שהפכו למיתוס: "לא בגדתי".

שיר על אורי אילן מתוך "הטור השביעי", נתן אלתרמן, "דבר" 1955

לעומת אורי אילן שהתאבדותו בנסיבות אלה הפכה אותו לגיבור, גורלם של היתר לא שפר, גם לאחר שובם לישראל כעבור כשנה ורבע. המערכת הבטחונית חקרה את החוזרים שהודו כי נאלצו לדבר. מפקדי הפעולה, סמל מאיר יעקבי מהצנחנים וסגן מאיר מוזס, מ"פ סיירת גולני, הואשמו בהסגרת סודות לאויב. ברוח של אותם ימים נתפס הדבר כפחדנות ובגידה במדינה, שגרר תגובות בוז מצד הציבור.

בית הדין הצבאי הרשיע את מוזס ויעקבי והם הורדו לדרגת טוראי באקט משפיל. 50 שנה אחרי האירוע יצא מוזס למסע לטיהור שמו וזכה לחנינה. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי כלפי קצין ערכי, שנשפט על-ידי מערכת נוקשה שלא גילתה חמלה.

נ.ב: אירוע דומה לחוליית אורי אילן אירע ב-6 באוגוסט 1964. חמישה חיילי צנחנים חצו את הגבול באיזור עורפיה שמדרום לגונן, התגלו ונפתחה עליהם אש חזקה. החייל מתי כץ, נהרג, חברו מנחם לוי נפצע ונותר מוטל בשטח. שלושת האחרים הצליחו לחזור לשטח ישראל. למחרת בסיוע האו"ם התקיימו חיפושים בשטח ואז התגלה הפצוע שחולץ בקושי, אך בשלום. בעיתונים נכתב כי החוליה חצתה את הגבול בטעות, אולם מיקומה בעומק השטח הסורי בין המוצב לבין הכפר עורפיה מצביע על פעולה מודיעינית.

מקום 7. ההר שהיה כמפלצת – תל עזזיאת

שאר ישוב ושדותיו בצילום מתל עזזיאת [צילום: משה מילנר 1967, לע"מ]

רכס הרמה הסורית מדרום הכינרת ועד קיבוץ דן היה חומה מאיימת שלא חדלה מלייצר תקריות ואש. המוצבים הסורים בכפר תאופיק, במזרעת א-דין, אל-מורתפע, חירבת דיקה, דוריג'את, ג'לבינה, תל הילאל, דרבשיה, נעמוש, נוחיילה ועוד, זכורים במיוחד לאנשי הישובים ולחיילי צה"ל בפיקוד צפון. אבל לא היה כה מאיים, כה טורדני, כה עיקש, כה יושב על הגדר וכה צרוב בתודעה הישראלית באותן שנים כמו מוצב תל עזזיאת.

הגבעה התנשאה מעל שאר ישוב והשקיפה היטב אל דן ודפנה הסמוכים. "כמו חץ בלבם של הישובים", הגדיר במדויק ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בביקורו בקיבוץ דן אחרי שהופגז קשות בנובמבר 1964.

לפי הסכם סייקס-פיקו 1916 וגם לאחריו, היה תל עזזיאת אמר להיות בשטחה של ישראל, אלא שהסורים שכבשו אותו מידי צה"ל ביוני 1948 סירבו לפנותו ואף דרשו שהשטחים למרגלותיו יהיו מפורזים לחלוטין, כולל מחקלאים. אלא שישראל לא התכוונה לוותר על סנטימטר, במיוחד כשמדובר בגבעה שאמורה להיות שייכת לה.

האו"ם קבע שתי עמדות סמוכות למקום הנפיץ: האחת על תל אבו חנזיר (גבעת האם) מדרום לעזזיאת והאחרת בחלק הצפוני שמתחת למוצב. גם נוכחותם הקרובה לא מנעה מאות תקריות במקום.

תל עזזיאת, צילום מדרך הפטרולים הישראלית שעברה מתחת למוצב

ב-24 בנובמבר 1957 יצא יוסף בן חיים משאר ישוב ביחד עם כ-30 איש ועוד מספר טרקטורים להכשרת האדמה לקראת עיבודה. מארב סורי הגיח ממחבואו ופתח באש. המוצב סיפק גיבוי של אש מקלעים. בן חיים נהרג וכמה מחבריו נפצעו. כוח משמר הגבול שהיה בחיפוי כ-150 מטר משם לא הצליח להתגבר על הירי המאסיבי. נדרשה תגבורת של צה"ל והתערבות של האו"ם כדי לפנות את הגופה נקובת הכדורים.

ב-28 בינואר 1958, בעבודות לסילוק מוקשים בשטח מפורז בקטע צפוני מתחת לתל עזזיאת, נהרגו שני שוטרים ומספר נוספים נפצעו בהתקפה של מחלקה סורית שארבה מתחת לתל עזזיאת, גם כאן בגיבוי אש מהמוצב. היה זה לאחר ימים של מתיחות ואזהרות סוריה לישראל שלא לעבוד בשטחים מפורזים.

דצמבר 1964, בריכות קיבוץ דן ומעליהן מתנשא תל עזזיאת [צילום: משה פרידן] לחצו להגדלה

עיקר התקריות היו מיקושים, שהתגברו בשנה שלפני מלחמת ששת הימים. ב-6 בספטמבר 1966 התפוצץ מוקש מסוג מארק 2 שהוטמן בשדה שמתחת לעזזיאת בעת שעבר טרקטור שהוביל עגלה ועליה מספר פועלי קק"ל. שבעה נפצעו. שלושה ימים לאחר מכן נפצעו שלושה חיילים כשהג'יפ שבו נסעו בדרך הפטרולים מתחת לתל עזזיאת עלה על מוקש. ב-1 בנובמבר 1966 עלתה משאית של קק"ל על מוקש בדרך המובילה לנבי הודא הסמוך לעזזיאת. לא היו נפגעים.

וכך עוד ירי, עוד מוקש, עוד מראה של חיילים סורים המציצים מאשנבי הבונקר, וקללות בערבית שנשמעו היטב בעמק שמתחת למוצב הזועף-תמיד.

מקום 6. ההפגזות הגדולות על הישובים – 1958, 1964, 1966

חברי קיבוץ שמיר בפתח מקלט [צילום: אברהם אילת]

הרבה חצץ אכלו ישובי הגבול עם סוריה עד שהוסרה המועקה שטרדה את מנוחתם ושלוותם. ב-11 ביוני 1967 יכלו חברי המשקים לעלות לרמה ולראות כמה חשופים הם היו לעיניהם של הסורים במשך 19 שנים.

חיים בצל התותחים והמרגמות היו השגרה של הקיבוצים והישובים. תל קציר, גדות ודן סבלו במיוחד. גם היתר טעמו מהארטילריה הסורית – האון, עין גב, מעגן, כפר הנשיא, חולתה, איילת, גונן, להבות, שמיר, כפר סאלד, עמיר, נאות מרדכי, דפנה, מעיין ברוך, שאר ישוב.

נציין את ההפגזות הגדולות במיוחד. ב-3 בדצמבר 1958 התפתחה תקרית סביב השטחים המפורזים באיזור גדות להפגזה סורית נרחבת, העזה ביותר מאז מלחמת השחרור. במהלך ההפגזה נפגעו קשות יסוד המעלה, להבות הבשן, גונן, שמיר, חולתה, גדות. ההפגזה תפסה ארבעה רועי בקר ישראלים סמוך מאוד לשטח הסורי באיזור שמתחת למוצב דרבשיה [לא הרחק מגונן]. מספר חיילים סורים שיצאו לקראת הישראלים פתחו באש והרגו את אסף פילר בן 24 ממשמר השרון, שמספר חודשים קודם לכן הגיע לקיבוץ גונן עם אשתו כדי לסייע בעבודות. חילוץ גופתו ע"י אנשי מג"ב נעשתה תחת אש.

המוצבים ג'לבינה, דוריג'את ודרבשיה השתתפו בהפגזה, שהדיה לא שככו במהרה. המתיחות שררה גם בימים הבאים: ב-10 בדצמבר אף חדרו לשמי הגליל שני מטוסי מיג 17 שחגו מעל הישובים לצרכי צילום.

ג'לבינה 1966. עשן מיתמר מטנק סורי שנפגע מירי טנקים של צה"ל [צילום משה מילנר, לע"מ]

במרץ 1962 ספג עין גב הפגזה כבדה במהלך פשיטת צה"ל על הכפר נוקייב. כתב מעריב צבי לביא שהיה עם חברי הקיבוץ במקלט תיאר: "השקפנו עליהם [על חברי המשק] פעם ופעמיים ונדמה היה כי ראינו תמונה דומה במקום אחר. אותם מבטים מודאגים, אותה אווירה של חירום. לאחר מכן נזכרנו: כך נראו תושבי לונדון ברדתם ערב ערב אל מנהרות הרכבת התחתית, כשמטוסי הנאצים היו משתוללים באוויר בבליץ שלהם".

באוגוסט 1962 נרצחו שני חברי היאחזות הנח"ל באלמגור ממארב סורי שחדר לישוב. המתיחות גברה בימים הבאים כשהסורים תגברו את כוחותיהם באופן משמעותי לאורך הגבול. מספר מטוסי מיג שחגו בדרום הכינרת הונסו על-ידי מטוסי מיראז' החדישים, ומיג 17 אחד אף הופל.

חודש נובמבר 1964 היה קשה במיוחד על קיבוץ דן, שכתוצאה מתחילת המלחמה על הטיית מקורות הירדן [ראו בהמשך] סבל מהפגזות מדויקות שהסבו נזקים רבים.

אנשי או"ם עם קצין קישור ישראלי בוחנים את הצד הסורי בגבול באלמגור [צילום: פריץ כהן, לע"מ]

ב-31 בדצמבר 1964 אירעו מספר תקריות: מתאופיק ירו על חקלאים שעבדו ליד תל קציר, ממוצב כורסי בכינרת ירו אל דייגים ישראלים ובחלקת ה-120 מתחת לדרדרה ותל הילאל שם עבדו טרקטורים ישראלים, נפתחה אש ממוצבי דרדרה, עין תינה ותל הילאל. מהאש נהרג סטפן דורנפלד, עולה חדש מקרית שמונה. טנקים של צה"ל פגעו במספר עמדות סוריות ובטנק.

ב-13 בפברואר 1966 שוב בערה האדמה מתחת לרגלי החורשים בחלקת ה-120 דונם. בחילופי האש נפגעו שני טנקים סוריים במוצב ג'לבינה. לישובים נגרמו נזקים. פרשנים בישראל פרסמו אז כי לסורים יש רצון לחמם את הגבול עם ישראל כדי להסיח את הדעת בארצם מתסיסה אנטי מצרית שפרצה באותה תקופה, בעקבות משבר כלכלי. אולם האמת היא שהתקרית הזו, כמו אחרות שקדמו לה, פרצו בעיקר סביב המחלוקות בין שתי המדינות על השטחים המפורזים. שטחים אלה היו נקודות מחלוקת כואבות ומרות בשאלה איפה עובר הגבול ולמי שייכת האדמה. תקריות רבות פרצו כתוצאה מעבודות ייבוש החולה, ובהמשך חפירת תעלות ניקוז.

ב-12 באוגוסט 1965 ירו הסורים מטנקים על טרקטור ישראלי שעיבד חלקות באיזור כורזין. במהלך התקרית שהתרחבה נהרג חייל צה"ל. הסורים הפגיזו גם את הכפר הבדואי טובא זנגריה, שלוש נשים מהכפר נהרגו.

המאבק החריף בשנתיים שלפני מלחמת ששת הימים, בתקופה בה הסורים הכניסו גורם חדש למאבק – חוליות אל-פתח שבשלל תקריות גרמו לחימום הגבול. אף צד לא הסכים לוותר ליריבו. את המחיר שילמו בעיקר הישובים והאזרחים.

מקום 5. פעולות התגמול הגדולות: כינרת, נוקייב, תאופיק

מפנים את המ"מ יודקה פלד מסיירת גולני שנפצע קשה בפעולת נוקייב [צילום: אברהם ורד, ארכיון צה"ל]

במשך שנות העימות נרשמו מספר פעולות תגמול גדולות של צה"ל נגד הסורים. באוקטובר 1955 תפסו הסורים חייל צה"ל שיצא לצוד בשטחים ממזרח לקיבוץ גונן. בתגובה חדרו כמה ימים אח"כ שני כוחות צנחנים לשטח הסורי, האחד באיזור גשר בנות יעקב והאחרת בדרך פטרולים סורית שעוברת מעל גונן, שם ארבו לסיורי האויב. בפעולות אלה נשבו חמישה חיילים סורים.

כחודשיים לאחר מכן, בדצמבר 1955, הגדיל צה"ל את מספר השבויים, לאחר שהוציא לדרך את מבצע "עלי זית", שבו הותקפו מספר מוצבים סורים בצפון-מזרח הכינרת [מוצב השפך, כורסי, עקב ועוד] ע"י גדוד צנחנים בפיקודו של אריק שרון. שישה חיילי צה"ל נהרגו במבצע זה. לסורים היו כ-50 הרוגים וכ-30 שבויים.

השבויים היו אחת ממטרות המבצע כדי שישמשו קלף מיקוח גם במו"מ להחזרת ארבעה חיילי צה"ל שנשבו כשנה קודם לכן, בכוח שעליו נמנה אורי אילן, מ"כ בגולני שהתאבד.

פעולת תאופיק, דיווח של אורי דן במעריב – לחצו להגדלה

ב-31 בינואר 1960 בעקבות ירי חוזר ונשנה נגד חקלאים מתל קציר וניסיונות של הסורים לעבד אדמות בתחומי ישראל, הזהיר אלוף פיקוד צפון מאיר זורע כי צה"ל יהדוף את החדירות הסוריות. לא חלפה יממה מהצהרתו וחטיבת גולני פשטה על הכפר תאופיק המשקיף מגבוה על תל קציר. כמה עמדות צבא וכ-50 בתים נטושים פוצצו. בפעולה זו [מבצע חרגול] נהרגו ארבעה חיילי צה"ל ותשעה חיילים סורים. שלושה צל"שים חולקו על משימה זו.

ב-17-16 במרץ 1962, אחרי מספר תקריות ירי של הסורים לעבר דייגים ישראלים יצא לדרך מבצע סנונית – פשיטת כוח גולני על מוצבי נוקייב בצפון-מזרח הכינרת. כוחות צה"ל גרמו נזקים למוצב ולכפר, אבל חזרו בשן ועין לאחר שהפעולה הסתבכה. שבעה חיילים נהרגו, אחד מהם נעדר עד היום. חמישה לוחמי צה"ל זכו לצל"שים, בהם רס"ן בני ענבר, מפקד קורס מ"כים של גולני בג'וערה, וצלם "במחנה" אברהם ורד.

מקום 4. קרב תל מוטילה 1951

"דבר", 4.5.1951

המתח עלה עם תחילת שנות ה-50, בעקבות הניסיונות של שני הצדדים לקבוע עובדות בשטחים מפורזים. מספר שבועות לפני כן השלימו הסורים את השתלטותם על אל-חמה בתקרית שבה נהרגו שבעה חיילי צה"ל. הסורים נפנו כעת לנסות להשתלט על האיזור המפורז בגזרת כורזים. במסגרת זו נכנסו חיילים סורים במסווה של רועי בקר לרעות עדרים בשטח ישראל.

ב-2.5.1951, באיזור שמדרום לאלמגור, שעוד לא היה קיים, סמוך לתל מוטילה, החלו כוחות צה"ל לפעול לסילוק הסורים. הקרב שהתפתח היה בתחילתו אש דו צדדית שגרמה לארבעה הרוגים, הפך לעיסה דביקה ונסחב במשך חמישה ימים מתישים שבסיומם הצליחו חיילי הגדודים 13 ו-34 לגרום לצבא הסורי לסגת.

41 חיילי צה"ל נהרגו ו-70 נפצעו, לעומת כ-200 סורים שנהרגו. הרמטכ"ל יגאל ידין ראה בקרב דוגמה ומופת לנחישות ולדבקות במטרה של הלוחמים, אבל בהמשך נמתחה ביקורת חריפה על אופן ניהול הקרב מצד מפקדיו הבכירים, ובראשם מח"ט גולני מאיר עמית ומג"ד 13 רחבעם זאבי.

האנדרטה לחללי תקרית תל מוטילה

מקום 3. שישה מיגים הופלו – תקרית ה-7 באפריל 1967

ידיעות אחרונות, אפריל 1967

אל"מ מוטי הוד, מפקד חיל האוויר בתקרית ה-7 באפריל 67 [צילום: משה מילנר]

"מלחמת ששת הימים הקטנה" – כחודשיים לפני שכוחות פיקוד צפון כבשו את הרמה הסורית. תקרית יזומה על-ידי פיקוד צפון בשטח המפורז שבין קיבוץ האון לגבול הסורי התפתחה לתקרית איזורית נרחבת, שבה הופגזו קשות הקיבוצים תל קציר וגדות. העימות הוחרף לאחר שסג"מ ישראל גלברזון, קצין שריון שנפצע קשה, נפטר בדרך לבית החולים פוריה.

ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול אישר הפעלת מטוסי חיל האוויר לשיתוק הירי. גם הסורים העלו מטוסים, וההתנגשות האווירית התפתחה לקרב גדול שבסיומו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים ע"י מיראז'ים ישראלים.

היה זה רגע מכונן בעימותים הצבאיים המתמשכים בין שתי המדינות. תבוסה מוחצת למטוס הקרב הסובייטי החדיש, והצלחה מסחררת לרכש הצרפתי – המיראז'ים. קרנו של חיל האוויר זינק ואמון הציבור בצה"ל עלה באופן משמעותי. ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול נשא נאום תקיף בכנסת נגד הסורים: תפסיקו להתנכל לישובים שלנו, אל תעמידו את סבלנותנו במבחן.

מספר ימים לאחר מכן שוב נראו עדרי בקר סורים משוטטים סמוך למפורזים של האון ותל קציר כשחיילים סורים מאבטחים אותם. לא רק זאת: בימים הבאים גברו מעשי הטרור. ב-7 במאי 1967 פוצץ מתקן שאיבה בכפר נחום ויום לאחר מכן התפוצץ מטען חבלה בין אליפלט לעמיעד על כביש 90 לכיוון דרום, כשמשאית צבאית חלפה במקום. עקבות החבלנים הוליכו לשטח הסורי שבאיזור הבטיחה.

ברדיו ובעיתונים סיפרו על כוחות קומנדו שמתאמנים בשטח סוריה ונשלחים לביצוע פעולות חבלה ביוזמת השלטון בדמשק. התקוות בישראל כי הסורים יבינו את נחיתותם הצבאית ויורידו פרופיל לאחר הפלת שישה ממטוסיהם – התבדו.

מקום 2. חשיפת המרגל אלי כהן בדמשק 1965

שלטים לכבוד אלי כהן במקום שבו שכנה בעבר מיפקדת מחנה פיק הסורית

אלי כהן ז"ל

תפיסת חמשת החיילים שנשלחו להציב מתקן ציתות בשטח סוריה ב-1954 חשפה חרך לפעילות הריגול בין שתי המדינות. את שיאה של הפעילות הזו גילם אלי כהן. מבחינת "המוסד" ואמ"ן מדובר באחד המרגלים הגדולים ביותר שפעלו למען ביטחון ישראל. אולי היו נועזים ומצליחים ממנו, אולם העובדה כי נחשף, עונה קשות, נתלה וגופתו לא הוחזרה מעולם לישראל, העצימו את המיתוס והפכו אותו לגיבור ישראל.

בכירי מערכת הביטחון  שיבחו את איכות המידע שסיפק "כאמל אמין תאבאת" על כוחו ופריסתו של הצבא הסורי, שסייע רבות להיערכות ולפעילות צה"ל בתקופת המלחמה על המים. באותו זמן, 1964, העביר אלי כהן מידע מדויק על תוכניות הסורים להטיית מקורות הירדן ותגבור כוחותיהם לאורך הגבול והתוואי הנחפר.

הפרסומים כי אחרי תפיסתו עבר עינויים קשים, ולאחר מכן נתלה בראש חוצות ללא משפט הוגן (פרקליטיו שנשכרו באירופה לא הורשו להיכנס לסוריה) הגבירו את האיבה מצד אזרחי ישראל כלפי הסורים. כל תקריות הגבול, הירי על ישובים אזרחיים והרג חפים מפשע הפכו את הסורים ליריב מר. אבל חוסר האנושיות כפי שבא לביטוי בפרשת אלי כהן, והעובדה כי סירבו בזמנו – כך עד היום – להשיב את גופתו, קיבעו את סוריה בדעת הציבור בישראל כאויב חריג במסוכנותו, שהיחס אליו חייב להיות בהתאם.

"דבר", 19 במאי 1965

זאת בין היתר הסיבה למרמור הגדול של פיקוד צפון ושל אזרחי המדינה בכלל, כשבמהלך מלחמת ששת הימים בוששה לבוא הפקודה לתקוף את הסורים. דעת הקהל לא קיבלה מצב שבו הסורים ייצאו מהמלחמה הזו בלי שיבואו על עונשם. כשמשה דיין הפך את החלטתו והורה על תקיפת הסורים ב-9 ביוני 1967 הוא עשה זאת בגלל תנאים מדיניים וצבאיים שנפתחו בפניו באותו בוקר. אבל ברקע הידהד כל הזמן הרצון ללמד את הסורים השנואים לקח שלא ישכחו. התיעוב הזה נבע במיוחד מפרשת אלי כהן שהיתה אז טרייה וזכורה היטב לאזרחי המדינה.

מקום 1. המלחמה על המים 1964

הבניאס [מימין] והחצבני [משמאל] מתאחדים בשדה נחמיה ונמזגים אל נהר הירדן [צילום: פריץ כהן, לע"מ]

קרב אסטרטגי-לאומי שהיה בנפשה של מדינת ישראל שנאבקה על כל טיפת מים. החלטת הערבים בוועידת אלכסנדריה ב-1964 להקטין עד כמה שניתן את זרימת נהר הירדן לכינרת ובכך לפגוע בפרויקט המוביל הארצי, ציפור נפשו של ראש הממשלה לוי אשכול, הציתה את האיזור בעיקר בגזרה שמקיבוץ דן ועד כורזים-אלמגור.

שנים אחדות לפני כן היתה זו ישראל ששלחה את מחפרי הטרקטורים שלה וביצעה פעולות הטיה שהכעיסו את הסורים. כך היה ייבוש אגם החולה ב-1953, שלטענת הסורים נעשה על שטחים ששייכים לערבים שגורשו ב-1948. הסורים אף טענו כי השטח המיובש ישמש את ישראל כקרש קפיצה לתקיפתה.

מלבד פרויקט החולה, פעלה ישראל בשנות ה-50 בעבודות להטיית הירדן באיזור גשר בנות יעקב, שהופסקו בסופו של דבר בגלל הפגזות סוריות.

מעריב, ינואר 1965

עבודות הטיית נחלי הבניאס והחצבני והפנייתם אל אפיק שאמור היה לזרום בסופו של דבר אל מאגר גדול בסמוך לירמוך, נתקלו בתגובה ישראלית תקיפה. הקרבות החלו באיזור נוחיילה שמצפון לתל דן בנובמבר 1964, כאשר ישובי הגבול ובעיקר קיבוץ דן ספגו הפגזות כבדות. היה זה פיקוד צפון בראשותו של אלוף דוד אלעזר שיזם תקריות גבול שבהן סיורי זחל"מים נעו על דרך פטרולים חדשה שנסללה למורת רוחם של הסורים. הללו פתחו בירי ובכך שיחקו לידי ישראל. צה"ל ניצל את התקריות כדי להפנות את אשו גם אל ציוד ההטיה שהופגז בארטילריה, בטנקים ומהאוויר. אגב כך, שיכלל חיל השריון את יכולתו לפגוע ביעדים מרחוק והצליח לפגוע בציוד כבד במרחק של כ-15 ק"מ.

בשלב מסוים נכנסו גם הלבנונים לתמונה, אולם נראה כי עבודותיהם היו סמליות בלבד. מלחמת ההתשה העיקרית התנהלה מול הסורים במשך מספר חודשים. ב-1 ביוני 1965, מספר ימים לאחר שצה"ל השמיד טרקטור סורי שעסק בעבודות הטיה באיזור גשר בנות יעקב, הודיע שליט סוריה הגנרל אמין אל חאפז כי ארצו אינה מאמינה יותר בתוכנית ההטיה, וכי השמדת ישראל תבוא בדרך אחרת.

הסורים היו מאוכזבים מכך שמדינות ערב, בעיקר מצרים, לא תקפו את ישראל כפי שהוחלט בוועידת מדינות ערב ב-1964, למקרה שישראל תתקוף את פרויקט ההטיה. גם אחרי הצהרה זו לא חדלו הסורים מהעבודות ונדרשו עוד 3-2 תקריות, חלקן יזומות ע"י צה"ל, עד לדעיכתו של הפרויקט.

הירדן המשיך לזרום באותה עוצמה אל הכינרת ומשם אל הברזים של תושבי ישראל. בבוקר ה-10 ביוני 1967 השתכשכו ראשוני חיילי צה"ל במעיינות הבניאס.

"זורם הירדן, בין גדות יעבור, פריחה את העמק נושקת, ואיש לא יסב את מימיו לאחור, בתי את בוכה או צוחקת"

סיום מלחמת ששת הימים. חיילי צה"ל במעיינות הבניאס [צילום: משה מילנר]

————————————————————————————————

10 מחשבות על “חזית בין המלחמות

  1. לא היה כמו תל עזיזיית ולא יהיה.זכורני תקרית ממושכת זחלם שלנו נטוש מתחת לגבעה. נראה כמו מסננת ביום טוב . דצמבר גשמים עזים,כן שרשראות או לא שרשראוות הכלי שקע בבוץ והסורים ירו בו כמו ברווז מסכן. לילה הגענו אחורה ברגל לחורשת טל סחוטים מגשם עד לשד העצמות,חיכה לנו באוהל לוף טעים בקופסה מחומם על גזיה. זכרון שלא שוכחים. למחרת פחדו להכניס עוד זחלם לחלץ. קשרו 3 סוסים לזחלם שיחלצוהו מהביצה ולא הצליחו הסוסים. שמענו קולות דריכה מקלעים מלמעלה. יאללה חברה כולם להתקפל אחורה למאחורי העצים אמר המ'מ. עוד יום בגזרה החמה.התל הזועם קראנו לו..ראובן

  2. ארץ שחיה על חרבה מהים התיכון עד הירדן סיני וחרמון. רואה את תמונת הילדים האומללים במקלט גדות ותוהה כמה פיתחו פוסט טראומה, הרטבות וחרדות. גדלו, נישאו ואולי ילדיהם גם היום מפעם לפעם נאלצים לבלות לילות במקלטי קיבוצי עוטף עזה דור שני ושלישי לילדי המקלטים ודורות החרדה הבאים בדרך. הארץ לא תנוח ולא תשקוט. כבשו את סוריה, אבל יורים עלינו מלבנון. לצערי לנצח נאכל חרב.

  3. סקירה מקיפה יוצאת מהכלל. אתר נעמוש בגדולתו.
    מקוה שכל המידע שמור ומתוחזק. החומר הקיים באתר זה עולה על גדותיו להתפקע והוא מקור חשוב לכל מי שרוצה לדעת ולחקור את התקופה ההיא המרתקת.
    משה
    מנחמיה

  4. ועכשיו לנגד עניינו בלבנון גדלה מדינת תופת טילים. מקווה שמעבר לשכבות של תוכניות תקיפה יעודיות תובער כל הגזרה בפצצות יוצרות דליקה לשריפת היערות(בעזרת הרוח) כדי ששום כלי נושא טילים מתנייע יחסה במסתורי היער בנוסף ידרשו יחידות מספקות נוספות של כיפת ברזל שכן לא קשה לדמיין מקבץ רב טילים מרוכז אל עבר מיתקנים מסוכנים באזור הקריות, או בכלל. כמובן שאיום מפורש מעל במות בין לאומיות כמו האו"ם שלא לא נקף אצבע בהחלטות שלו מסיום המלחמה האחרונה, שיהיה ברור שלבנון כשטח ריבוני תישא בתוצאות להרס שלה משום שכאשר משטח ריבוני אחד אל שטח ריבוני אחר נורים טילים הופך השטח הריבוני היורה טילים לשטח אש.
    כיוון שאין אנו נותנים פירוט לעונש הצפוי בטיווח על ישובים שלנו מודדים אותנו כמו קטנים ומצהירים מהיום הראשון 'תגובות מדודות' !! אבל עם יובהר שירי טילים על ישובי ישראל יענה ביום הראשון בהורדת 50 רבי קומות בבירה ביירות יחשבו היטב לפני שבעל הבית ישתגע. ריסוק מוחלט של תשתיות חיוניות כולן יהוו רק נדבח נלווה. אי ההצהרה המפורשת מעל במות בין לאומיות של 1000 עיניים תחת עין תמיד מסבך אותנו בלחימת פינצטה מפגרת. אין שום רצון לראות נופלים מחטיבת גולני וחטיבות אחרות מצטרפים למעגלי הזיכרון .. שלבנון תדאג שלא תחהיה אמורה לבצע ימי זכרון לעיר בירתה ביירות !! אח"כ יודבים עם פרשנים בתוכניות הTV ויונית לוי תשאל כמה זמן העולם עוד נותן לנו להשלים את המשימה. וניהול כזה הוא עצוב !!

  5. ב1966 הייתי בן 10 מגנוסר יצאתי פעם לדיג בלילה עם דייגי המשק. תמיד שמרנו מרחק ולא התקרבנו יותר מידי לחוף ולא לקחנו צ'אנסים, היה ידוע שהסורים מחפשים הזדמנות הכי קטנה להתחיל בתקרית. הגזרה שלנו היתה חוף אמנון בצפון הכנרת והשלל מהמים מכובד.
    זוכר בדיחה ענתיקה שסיפרו בסירה.
    מסופר על מורדוך הדייג שלקח את חבריו לשיט בכנרת בלילה. כטוב ליבם התחילו לצחוק עליו ואמרו: אין לך אופי, נראה אותך זורק את הלוקס לים. בסוף מורדוך התעצבן וכדי להוכיח שיש לו אופי זרק את הלוקס למים ואמר להם "נו, מה תגידו עכשיו?". השיבו החבר'ה: "אתה סמרטוט מורדוך אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך…
    אלה היו ימים יפים חרף זאת שהסורים ישבו בצפון הגדה המזרחית, היום שאני מסתכל על הישראלים והארסים שממלאים את החופים במזרח הכנרת הטינופת וההרס שהם משאירים , זיהום המים וכו, אני לא יודע מה היה עדיף…

  6. ציטוט מתוך הויקיפדיה :

    "בין השנים 1949 עד 1967 נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. התרחשו תקריות רבות של ירי כלפי סירות דייגים בכנרת. כתוצאה מהפגזות אלו נהרגו 140 אזרחים ועוד רבים נפצעו. כמו כן נגרמו נזקים לרכוש, ושדות תבואה רבים עלו באש. בנוסף, בתחילת שנות ה-50 השתלטו הסורים על שטחי ישראל ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר–אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת. השתלטות זו יצרה קו חדש בין המדינות, אשר לימים נודע בשם 'קווי ה-4 ביוני', וזאת כדי להבדילו מקו הגבול הבינלאומי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי."
    הכתובת : https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9F

  7. עוד משהו מהויקיפדיה – ייבוש החולה.

    " סוריה התנגדה למבצע וייבוש החולה לווה בהפגזות יומיות כבדות על העובדים והמהנדסים שעסקו במלאכת הייבוש. בהפגזות הסוריות נהרגו קרוב ל-40 ישראלים וכ-100 נפצעו. ".

    הכתובת :

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%94

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s