המערכה על הגולן בעיני דמשק – חלק ב'

לפני המלחמה הסורים פינו מרמת הגולן משפחות של קצינים בכירים ואנשי מפלגת הבעת' במשאיות צבאיות, דבר שהכעיס את היתר והחליש את רוחם * הנסיגה ב-10 ביוני היתה מסע משפיל של תבוסה * דמשק הופקרה לרחמי האויב * כך התנהלה מלחמת ששת הימים וכך היא הסתיימה – דרך עיניים סוריות – פרק ב' מהספר "מצפון תפתח הרעה"

טנק סורי שהתהפך לצד הדרך בזעורה [צילום: רם לחובר]. לחצו פעמיים להגדלה

רבות עסקנו כאן בתחקורי קרבות החזית הסורית במלחמת ששת הימים מנקודת מבטו של צה"ל ולוחמיו. כעת, הנה הצצה לעימות הזה דרך העיניים הסוריות. "מצפון תיפתח הרעה" הוא ספרו של אל"מ במיל' פסח מלובני, לשעבר איש יחידת האיסוף וחטיבת המחקר באמ"ן, שפירסם ב-2014 ספר מקיף ומפורט [קרוב לאלף עמודים] המביא את תיאור המבט הצבאי של דמשק.

הספר, שיצא מטעם המכון לחקר מלחמות ישראל, סוקר את תולדות הצבא הסורי מהקמתו בשנת 1945, את המאבק הסורי נגד האימפריה העותומנית והמנדט הצרפתי, את ההפיכות הצבאיות במדינה עד לעליית שלטון הבעת' ב-1963 כולל כמובן זו של חאפז אסד ב-1970, את המעורבות הסורית בזירות הלבנונית, העיראקית והירדנית, וכמובן את חמשת העימותים הצבאיים מול ישראל שהסתיימו כולם בתבוסות קשות. הבולטת שבהן היתה נפילת הגולן במלחמת ששת הימים, או מלחמת יוני 1967 בשפה הסורית.

ספרו של מלובני מבוסס על מקורות סוריים – הגירסה הרשמית של תולדות הצבא בהוצאת המרכז למחקרים צבאיים של משרד ההגנה הסורי, והוא מסתמך גם על זכרונותיהם של בכירי הצבא, שהבולט בהם הוא מוסטפא טלאס שהיה הרמטכ"ל ושר ההגנה, וכן על מקורות רוסיים.

אנחנו מפרסמים כאן את הקטעים העוסקים בתבוסת סוריה במלחמת יוני 1967. פרק א' סקר את רמת הגולן – אקלים, מים, צמחיה, דרכים ועוד, תיאר את חשיבותו הרבה לסוריה ופירט את ההיערכות הצבאית הסורית שבו.

לקריאת פרק א' – לחצו כאן.

פרק ב' שלפניכם עוסק בתיאור קרבות מלחמת ששת הימים – התבוסה לצה"ל ואיבוד רמת הגולן. פרק ג' שיתפרסם בקרוב יסקור את הסיבות לכישלון במלחמת 1967, הלקחים והמשמעויות לסוריה ולצבאה.

להלן הקטעים מתוך "מצפון תפתח הרעה".

המלחמה בחזית הסורית

פרוץ המלחמה והימים הראשונים

הערה: פרק זה מבוסס על "תולדות הצבא הסורי" כרך ב', וכן "מראת חיי" – זכרונות מוסטפא טלאס, "נפילת הגולן" חלק ב' וכן על ספרו של מרואן חבש – מלחמת יוני 1967, הנחות ועובדות באינטרנט.

ההתקפה הישראלית החלה בשעה 07:45 ב-5 ביוני 1967, בתקיפה אווירית על בסיסי חילות האוויר של מדינות ערב, ובתוך שלושה ימים הושמד רוב האמל"ח של חילות האוויר של מצרים וסוריה, וגם חיל האוויר הירדני נפגע. לעיראקים נשארו רק שתי טייסות. ביום הראשון למלחמה נפגעו והושמדו 410 מטוסים וביומיים הבאים עוד 31 מטוסים.

האויב ניצל את עליונות האווירית ואת העובדה שכוחות היבשה הערביים איבדו את המטרייה האווירית שלהם. כך היה לכוחותיו מלוא חופש התנועה והפעולה, ולפיכך הם התקדמו בסיני במהירות, נקטו בטקטיקה של חדירה מפתיעה לעומק וסיכלו את יכולת לחימתו של הצבא המצרי.

בתקופה שלפני המלחמה עקב מודיעין חיל האוויר של האויב בדקדקנות אחר פעילותו של חיל האוויר המצרי, והגיע למסקנה כי הם ממריאים עם שחר, חוזרים לבסיסיהם לאחר כשעה והולכים לאכול ארוחת בוקר. כך שבין השעה 07:00 ל-08:00 בבוקר לא זז שום דבר על מסלולי ההמראה שלהם. האסטרטגיה של חיל האוויר הישראלי היתה להפציץ את בסיסי חילות האוויר של האויב. תחילה את המסלולים, אחר כך את המטוסים שעל הקרקע ולבסוף את המכ"מים ושאר המתקנים. לקיים שיתוף פעולה הדוק עם כוחות היבשה, להעביר את הלחימה לשטח האויב, להשמיד את כוחו במהירות האפשרית, לרכז את המאמץ ההתקפי בחזית אחת, תוך הישארות בהגנה בשאר החזיתות, וביצוע התקפות מצומצמות כדי למנוע מכוחות האויב לחדור לתוך שטחם.

הצבא המצרי נלחם באומץ רב במערכי ההגנה שלו, אך ביצועיו לקו מאחר שעבר להתקפה בלי מטרייה אווירית, ולאחר 36 שעות מתחילת המלחמה, בערב ה-6 ביוני, ולאחר החלטת מועצת הביטחון שדרשה מן הצדדים הנלחמים להפסיק את האש, הוציא עבד אל חכים עאמר את הוראותיו לנסיגה כללית ולא מסודרת של כוחות הצבא המצרי אל ממערב לתעלה. זו היתה אמורה להתבצע עד בוקר ה-7 ביוני, כלומר במשך 12 שעות, למעט דיוויזיה משוריינת 4 שתישאר בהיערכות הגנה במקביל לתעלה, בצד המזרחי. התוצאה הראשונה של הוראה זו היה פינוי שארם אל שייך בליל ה-7-6 ביוני.

בגזרה הירדנית החלו הכוחות הישראלים בבוקר ה-5 ביוני בהפגזה ארטילרית על הכוחות הירדנים שהגיבו באותו האופן. כוחות האויב ניצלו תנועה של יחידה מצבא ירדן לעבר ארמון הנציב שגבא באיזור המערבי בירושלים, והניעו כוחות בצהרי היום לעבר שער מנדלבאום. התפתחה לחימה בין הכוחות התוקפים ובין היחידות הירדניות שהיו פרוסות בכמה מקומות. לאחר לחימה קשה בסיוע מטוסים, תותחים וטנקים, הצליח האויב בסביבות השעה 10:00 בבוקר ה-6 ביוני להיכנס לחלק הערבי של העיר. בערב אותו היום כבש את רמאללה ולאחר מכן את שכם, לטרון וציר קלקיליה-טול כרם. כוחותיו המשיכו להתקדם לעבר תעלת הרור.

כתוצאה מהמצב הזה ביקש הפריק עבד אל מונעים ריאד (מפקד הכוחות בחזית הירדנית) ממיפקדת הצבא הסורי לסייע לירדן צבאית ובמהירות. זה חייב אותה להסיג את חטיבה ממוכנת 17 (ביחד עם יחידת הגנת נ"מ) בפיקוד מוקאדם סלאח נעיסה מהיערכותה בחזית הסורית ולהעבירה בשעות הבוקר של ה-8 ביוני לחזית הירדנית.

העוצבה שנעה ללא חיפוי אווירי ותחת תקיפות מטוסי האויב הגיעה לגבול הסורי-ירדני לאחר שכבר החל מימוש הפסקת האש בין ירדן לישראל. לפיכך חזרה העוצבה למערכיה לאחר שכמה כלי רכב שלה נפגעו, וכשהיא מותשת (למרות דרישתו של פריק עבד אל מונעים ריאד, שהיה מפקד החזית המזרחית, שהחטיבה תגיע בדחיפות וההבטחות הסוריות שהיא בדרך, נמשך תהליך הגעתה עד ה-8 בחודש. גם אז סירב מפקדה להיערך בגזרה שנקבעה לו – ואדי שעיב שמדרום לסאלט, ולמחרת גם הודיע כי עליו לחזור לסוריה וכך אומנם עשה בלי ליטול חלק באף קרב בחזית הירדנית).

כך הושלמה השתלטות האויב על כל הגדה המערבית בנוסף לשטחים אחרים באיזור הרור. המלך חוסיין הוכה בתדהמה מאחר שישראל לא עמדה בהתחייבויות בהתאם להבטחות המרגיעות שקיבל מן האמריקנים. הכרזת המלך על הצטרפותו למלחמה נתנה בידי ישראל את ההזדמנות לממש את תוכניותיה להשתלטות על הגדה ועל ירושלים, ולממש את המיתוס הישראלי של הארץ המובטחת.

ב-20 במאי 1967 אמר הלואא' אסד שהגיע הזמן לנהל מערכה לשחרור פלסטין וכי הכוחות המזוינים הסורים מוכנים ומזומנים לא רק להגיב למעשי התוקפנות הישראליים, אלא גם לקחת את היוזמה למבצע שחרור פלסטין וסילוק הנוכחות הציונית מתוך האומה הערבית, למרות האפשרות של התערבות הצי השישי האמריקני. היכולת הצבאית הסורית באותה העת היתה אמורה לשים לאל כל מהלך יזום של האויב. הצבא הסורי היה בכוננות ובאצבע על ההדק, למקרה שיידרש להיכנס למערכה וחיכה רק להוראת הדרג המדיני.

הבליץ האווירי של צה"ל בכותרות הראשיות

לאחר שהתקבלו הידיעות על פרוץ המלחמה ותחילת ההתקפה הישראלית על מצרים, הועלתה הכוננות בצבא הסורי לדרגה עליונה בהתאם לתוכנית "רשיד" שהיתה מתואמת עם המצרים. בסוריה הוקמה מיד מיפקדת שדה קדמית של המטה הכללי, בהתאם לתוכנית המבצעים "נצר" (ניצחון, במקור) בראשות הרמטכ"ל לואא' אחמד סוידאני. המיפקדה כללה את סגנו לואא' עואד באר, וכן את ראשי מינהלות המבצעים, עמיד עבד אל רזאק אל דרדרי, הארטילריה עמיד עבדאללה חבישי, השריון עמיד עבד אל עזיז ג'רכס, האספקה לואא' מוחמד מהנא, הארגון והמינהלה (כוח אדם) עמיד עלי חמאד, וכן את מפקד החזית עקיד אחמד אל מיר מחמוד, וראש המודיעין הצבאי עמיד עלי זאזא.

המיפקדה התמקמה במיפקדת החזית בקונייטרה בצהרי היום, והוגדרה בצו מיוחד שהוציא שר ההגנה חאפז אל אסד כמיפקדת ארמיית השדה, שקיבלה אחריות לניהול כל המבצעים בחזית הסורית מול ישראל. בדמשק נשאר שר ההגנה לואא' חאפז אל אסד לפקד על הכוחות ולנהל את המערכה בסיוע עוזרים אחדים.

מאז השעות הראשונות לפתיחת המלחמה היו הכוחות הסוריים במצב של מעקב אחר הנעשה בלי להזיז את האוכלוסיה שישבה בחזית. הם עסקו רק בהוצאת הודעות במהלך יום ה-5 ביוני 1967. כך לדוגמה שידר רדיו דמשק הודעות תמיכה במצרים ובירדן, ועודד אותן בלחימתן באויב.

ההפתעה של כולם היתה מביכה וגרמה לדממה במיפקדה הכללית במצרים, שנמשכה יותר משעה עד שהבינה את מה שהתרחש. המיפקדה דמתה, כפי שנאצר עצמו תיאר, למישהו שקיבל אירוע מוחי וכל גופו נשאר משותק. הדבר השפיע גם על סוריה ועל תגובתה, שכן המיפקדה הכללית הסורית ניסתה ליצור קשר עם המיפקדה הכללית במצרים באמצעות מערכת הקשר שהיתה פתוחה ביניהן ברציפות. הקשר ביניהן נוצר רק בסביבות הצהריים כאשר חיל האוויר של האויב כבר תקף במלוא עוצמתו את שדות התעופה בסוריה והשמיד חלק גדול ממטוסי חיל האוויר הסורי, וכן את מטוסי חיל העיראקי שהיו בבסיס H-3 (בראיון לעיתון אל-ת'ורה הסורי ב-20 במאי 1967 התרברב אסד שהיה אז מפקד חיל האוויר ושר ההגנה כי חיל האוויר הסורי גדל והתעצם כמותית ואיכותית, וכי הצבא כולו מוכן וממתין להוראה להכות את האויב מכה ניצחת).

השיתוק והתדהמה שאחזו בפיקוד המצרי למשך כמה שעות גרמו לכך שהסורים לא ידעו איזו תוכנית צבאית יש לבצע – הגנה או התקפה, בנוסף לבלבול ולשיבוש בביצוע התוכניות. לכן הסתפקו הסורים בשעות הראשונות לאחר פרוץ המלחמה בהפגזה ארטילרית בלבד, שהחלה בבוקר ה-5 ביוני בצורה מאסיבית. הארטילריה הפגיזה מטרות ישראליות לאורך כל החזית, ובייחוד את היחידות הצבאיות של האויב בדגניה ובראש פינה.

גם בימים הבאים ב-6, 7 ו-8 ביוני נמשכה ההפגזה, ובמהלכה הונחתו אלפי טון של פגזים מכל קוטר ומכל סוג, עד שהיה נדמה לתצפיתנים שרצועת הישובים שמול החזית הסורית היתה מכוסה בפצצות, ןהשריפות שנגרמו בהם נצפו במשך חמישה ימים.

ההפגזה הזאת לוותה גם בתקיפה אווירית של טייסת סורית (12 מטוסי מיג 21) בשעה 12:50 ב-5 ביוני על בסביב האוויר של האויב בצפון, סן ג'ין (ליד קיבוץ שמרת), רמת דוד ומגידו. אלה נמצאו ריקים. זוג מטוסים מהטייסת תקף את מסופי הנפט במפרץ חיפה. בקרב אוויר עם מטוסי האויב הופלו שלושה מטוסים סורים.

בשעה 14:10 ב-5 ביוני הנחית חיל האוויר של האויב מהלומה אווירית שנמשכה כשלוש שעות על שדות התעופה בסוריה. את התקיפה ביצעו כמה טייסות והיא גרמה להשמדת כ-50 מטוסים מסוגים שונים, שהיוו כ-75 אחוזים מסך כל המטוסים. כתוצאה מכך הועברו שאר המטוסים הסורים לשדות תעופה רחוקים מן החזית ומטווח מטוסי האויב בצפון המדינה. כך השיג האויב שליטה מלאה בשמי המערכה בכל החזיתות, והתפנה לסייע לכוחות היבשה שלו שפעלו בחזית המצרית ובחזית הירדנית (בזכרונותיו ציין מוסטפא טלאס כי התקיפה הסורית על בתי הזיקוק בחיפה התבצעה בשעה 11:45 ב-5 ביוני, ואילו תקיפת חיל האוויר הישראלי על שדות התעופה בסוריה התבצעה בשעה 12:15 באותו יום).

בשעה 16:00 הורה מפקד הארמיה (הראשונה) לכוחותיו לבצע את ההתקפה על-פי תוכנית נצר, בתגובה להתקפה הישראלית בחזית מצרים ובחזית ירדן, ולצלוח את הירדן בשעה 05:00 בבוקר ה-7 ביוני.

בעקבות כך החלו הסורים בהכנות לביצוע ההתקפות החזית, וקידמו לשם כך את הכוחות שהוקצו למשימה הזאת – חטיבות המילואים שלהם, בשלושה צירים לגזרת הבניאס-בטיחה. חטיבת מילואים 123 היתה אמורה להיערך באיזור עין אל חמראא' מצפון-מערב לקונייטרה, ולפתוח בהתקפה מקו ג'ליבינה-אל דריג'את-בית המכס-אשרף חמדי, בגזרה שרוחבה 6-5 ק"מ. חטיבת מילואים 80 נערכה באיזור ואדי חואא' ליד אל פאחורה-אל סנבר, ובסיס ההטלה שלה נקבע בקו עלמיין-תל אל משנוק-מוצבי האוהלים, עד דאקה-תל אל אעואר בגזרה שרוחבה 10-9 ק"מ.

בפקודת ההתקפה נקבע כי גזרת ההבקעה העיקרית תהיה גזרת ג'ליבינה-אשרף חמדי שמול פרדס אל חורי-טובא שבשטחים הכבושים, כאשר צרי ההתקפה העיקרי הוא ציר קונייטרה-עלייקה-גשר בנות יעקב-ראש פינה-צפת.

שתי החטיבות האלה הרכיבו את הדרג הראשון של אגד החטיבות, שכלל חטיבת חי"ר נוספת, שלישית, וחטיבת שריון, חטיבת ארטילריה, גדוד הנדסה, גדוד קשר ויותר מגדוד נ"מ, גדוד נ"ט, וכן יחידות סיוע ושירותים שונות כפלוגת לוחמה כימית, משטרה צבאית, גדודי תובלה וענייני מינהלה וכד'.

הסורים התמקדו בהיערכות שתי חטיבות המילואים באיזורים שצוינו לעיל, ולא ברור אם כל היחידות הנוספות סיימו את היערכותן כמתוכנן. משימת היום הראשון שלהן היתה כיבוש העיר צפת.

בליל 6-5 ביוני החלו יחידות ההנדסה להקים את הגשרים הצבאיים על הירדן, ובעיקר על מעברותיו (קצר עטרה-אל רוראני-אל סמרדל-אל דקה-אל שמאלנה ועוד). גדוד ההתקפה נערכו באיזור ההטלה כבר בשעה 06:00 בבוקר ה-6 ביוני (מתוך הנחה שההיערכות תתבצע בלילה וההתקפה תתחיל עם שחר לאחר הכנה ארטילרית מתאימה, כדי לצמצם את סכנת ההפגזה של הארטילריה של האויב על הכוחות החשופים, בשעה שהם עדיין נערכים באיזור ההטלה), וכך הם נחשפו לתקיפות אוויר קשות של האויב שנמשכו 14 שעות כשהם בשטח פתוח.

הכוחות ספגו אבידות רבות מן האש הישראלית, האווירית והארטילרית, חלקם איבדו את דרכם וחלקם הגיעו לקו ההטלה בלי הציוד הדרוש לצליחת הירדן. התוצאה היתה כישלון ההתקפה במאמץ העיקרי לעבר צפת עוד בטרם החלה. לאחר ביטול תוכנית ההתקפה המתוכננת השתנתה משימתם של הכוחות האלה להגנה.

ב-5 ביוני נעשו גם נסיונות סוריים לתקוף את הישובים דן, דפנה ושאר ישוב, שנהדפו בקלות בידי האויב בלי להזדקק לסיוע ולחיפוי אווירי. בבוקר ה-6 ביוני ביצע כוח שהורכב משתי פלוגות משמר לאומי ופלוגת טנקים, בליווי צוות טלוויזיה, התקפה שהוטלה מרמת הקומנדו תל אל עזזיאת לעבר הישוב שאר ישוב. כאשר הגיע הכוח לישוב מצא אותו ריק מתושביו ושרוף בשל ההפגזה הארטילרית הכבדה שניתכה עליו, כמו על שאר הישובים.

כדי להקל על חטיבות ההתקפה לבצע את משימתן, ניתנה הוראה לכוחות שנערכו קודם לכן במערכים הקדמיים שבקו ההטלה לסגת ולהיערך מחדש. כך צוו הכוחות שנמצאו באיזור אל סנבר ואל קאדריה לסגת לוואסט, ואילו הכוחות הערוכים בג'ליבינה, תל 62 והבטיחה וכוחות המשמר הלאומי צוו לסגת לאיזור עורפי שמרוחק מציר התנועה של החטיבות המיועדות להתקפה.

התנועות האלה שנועדו להקל על תנועת החטיבות המיועדות להתקפה יצרו אנדרלמוסיה רבה בין הכוחות השונים. כתוצאה מכך נוצר עיכוב גדול מבחינתן. הדרכים התמלאו בכלי רכב רבים שהיו עד מהרה מטרות קלות למטוסי האויב הישראלי והוא תקף אותם בכל האמצעים – מקלעים, טילים ופצצות נפלם. הדבר גרם לאסון ולסיכול ההתקפה, לפגיעה במערכי ההגנה שהתרוקנו ולחשיפת כל הכוחות בשטח לוחמי האויב.

השטח התמלא בגופות, בשלדי כלי רכב, באמל"ח ובציוד שנפגעו והושמדו בלא כל יכולת התגוננות, כשהכוחות מאוכזבים, מושפלים ושבורים.

אומנם ארטילריית הנ"מ הפעילה את תותחיה בכל הקטרים ומכל הסוגים, וניסתה בכל יכולתה לפגוע במטוסי האויב ולהפילם ועל ידי כך להקל במידה מסוימת את לחצם על הכוחות הסורים. לעומת זאת לא הופיעו מטוסי חיל האוויר הסורי כלל בשמי המערכה, לאחר אותה תקיפה שצוינה לעיל בתוך שטח ישראל ב-5 לחודש. להוציא את ההתקפה הזאת נעלם בימים הבאים חיל האוויר הסורי ולא הופיע עוד בשדה המערכה, אלא רק לאחר המלחמה.

לנוכח המצב הזה ביקשו הסורים מן המיפקדה המצרית בבוקר ה-7 בחודש לאשר להם לעבור להיערכות הגנתית ולשלוח את החטיבה הממוכנת שלהם כדי שתסייע לירדן בלחימתה בגדה המערבית. המיפקדה המצרית אישרה זאת וכך היו הכוחות הסורים עסוקים בימים 8-7 ביוני בארגון מחדש של מערכיהם שהיו נתונים להפצצות אוויריות ולהפגזות ארטילריות, והשיבו אש לעבר כוחות האויב וישוביו בעמק החולה.

הסורים ציפו לקיומו של שיתוף פעולה ותיאום עם מצרים, כפי שהיה אמור להיות על פי הסכם ההגנה המשותף. אך זה לא קרה מאחר שמנהיגי מצרים וירדן החליטו לקבל את החלטת האו"ם להפסיק אש עם ישראל, אשר היתה אמורה להיכנס לתוקף בשעה 02:00 ביום חמישי ה-7 ביוני [הערת הבלוג: צ"ל 8 ביוני].

הפצצת שדה תעופה של חיל האוויר המצרי [צילום: חיל האוויר]

ישראל, בתמיכתה של ארה"ב, ניצלה את קבלתה והמשיכה בתוקפנותה ביום ה-8 ביוני עד שהגיעה אל היעדים שקבעה לעצמה קודם לכן בחזית המצרית והחזית הירדנית. בעקבות כך הודיע הנשיא המצרי ג'מאל עבד אל נאצר בנאומו לאומה על התפטרותו מתפקידו ועל קבלתו את האחריות המלאה לכל מה שהתרחש. בהמשך הוא חזר בו מהתפטרותו בשל הלחץ שהפעילו עליו העם המצרי וחלק ממנהיגי מדינות ערב. לאחר שחזר בו, שלח נאצר איגרת בערב ה-8 ביוני לנשיא סוריה נור אל דין אל אתאסי. את האיגרת העביר השגריר המצרים בסוריה, אחמד ג'בה. באיגרת כתב נאצר כי ישראל מרכזת את כל כוחותיה נגד סוריה במטרה להשמיד את הצבא הסורי. נאצר הציע לו לקבל גם כם את ההצעה להפסקת אש וסיום מעשי האיבה, כדי לשמור על הצבא הסורי, כפי שעשתה מצרים לאחר האבידות שספגה, וכי יש צורך לשמור על הכוחות שנשארו לשלב אחר.

נאצר סיים את איגרתו במילים: "הפסדנו בקרב הזה ושאלוהים יעזור לנו בעתיד". בהמשך התברר כי המודיעין הישראלי יירט את המברק הזה שנשלח בתקשורת האלחוטית.

ב-8 ביוני העתיק חיל האוויר את מאמציו לחזית הסורית. הוא תקף את סוללות תותחי השדה והנ"מ, ובכך העלה את אחוז האבידות של סוריה בתותחי השדה לכדי 50 אחוזים ובתותחי הנ"מ לכדי 75 אחוזים.

ההנהגה הסורית, שההודעות על כיבושם של הגדה המערבית וחצי האי סיני בידי האויב זעזעה אותה קשות, ציפתה להתקפה נרחבת של האויב גם על סוריה, בייחוד לאחר שאיים לכבוש את דמשק. לכן החליטה ההנהגה הסורית בליל ה-9-8 ביוני, לאחר שדנה באיגרתו של הנשיא נאצר, לקבל את הצעת האו"ם להפסקת אש. היא הודיעה על כך למזכ"ל האו"ם או טאנט וכן להנהגה הסובייטית, באמצעות שגרירה בדמשק. הדבר אף שודר ברדיו דמשק. הכוחות בחזית הצטוו לפעול בהתאם כדי לא לתת לישראל אמתלה להמשיך במלחמה. אך ישראל בשיתוף פעולה עם ארה"ב לא קיבלה את הצעת האו"ם, קידמה את כוחותיה לחזית והמשיכה בפעולותיה התוקפניות עד ה-10 ביוני, כדי להשלים את תוכניותיה להשתלט על הגולן.

הלחימה בגולן (על פי התיאור הסורי)

עם פתיחת המלחמה היו בפיקוד הצפון הישראלי כוחות מועטים בלבד, שכללו חטיבת חי"ר אחת (גולני) בפיקודו של אל"מ יונה אפרת וחטיבת שריון אחת (חטיבה 8) בפיקודו של אל"מ אברהם מנדלר. עם סיום הלחימה בחזית הירדנית הועברו שלוש חטיבות השריון שנלחמו שם לחזית הסורית. כן הועברה לחזית זו חטיבת הצנחנים שנלחמה בקרב בירושלים וחטיבת חי"ר אחרת, יחד עם הכוחות המסייעים.

כך שערב ההתקפה על הגולן ב-9 ביוני היו בידי פיקוד הצפון ארבע חטיבות שריון ועוד גדוד טנקים פטון עצמאי, ושלוש חטיבות חי"ר, אחת מהן ממוכנת (גולני) וגם גדודי תותחים, הנדסה ועוד. כ-30 אלף איש וכ-500 טנקים בסה"כ.

תוכנית ההתקפה הישראלית על הבקעת מערכי ההגנה הסוריים במאמץ עיקרי בגזרה הצפונית של הגולן, שם הקרקע קשה יותר מזו שבגזרה התיכונה, אך מן הצד הסורי היתה צפויה פחות במקום הזה. הכוח שעליו הוטלה משימת ההבקעה כלל את חטיבת מנדלר, חטיבת גולני בסיוע חטיבת שריון נוספת, זו שכבשה את ג'נין בפיקודו של אל"מ משה בר כוכבא.

תוכנית ההתקפה כללה את השלבים הבאים:

א) החלק העיקרי של חטיבת מנדלר יבקיע את מערכי ההגנה הסורים במוצב אל בחיראת ומשם יתקדם לעבר מוצבי רור אל עסכר ונעמוש לכיוון זעורה, כדי לתקוף את מוצב אל קלע מצפון. כוח אחר מאותה חטיבה יעסיק באותה העת את המוצב הזה מכיוון מוצב סראדיב הנמצא מצפון-מערב לו. לאחר ההשתלטות על אל קלע תתקדם חטיבת השריון דרומה לעבר וואסט, ומשם תנוע מערבה [צ"ל מזרחה] כדי להשתלט על קונייטרה.

ב) באותה העת תאבטח חטיבת גולני את האגף הצפוני של התקפת חטיבת השריון על-ידי כיבוש מוצבי תל אל פאחר ותל אל עזיזיאת וטיהור איזור הבניאס. במהלך זה יסייעו לה שתי פלוגות טנקים מדגם שרמן מחטיבת השריון הזאת. כדי לרתק את הכוחות הסורים במערכיהם ולהסב את תשומת לבם מכיוון ההתקפה העיקרי, החליטה המיפקדה הישראלית לבצע כמה התקפות משניות בגזרה התיכונה לכיוון מוצבי ראוויה, תל הלאל, עשמורה, דרבאשיה וג'ליבינה בידי יחידות מעורבות מחטיבת חי"ר, גדוד צנחנים וחטיבת שריון.

בגזרה הדרומית תוכנן להנחית מכה עיקרית אחרת לאחר התחלת ההתקפה בגזרה הצפונית, בידי כוח שיכלול חטיבת שריון, חטיבת חי"ר מוסע וגדוד צנחנים מוטס במסוקים, שיונחת בעומק הטקטי לאורך הציר הדרומי בפיק, אל עאל ובוטמיה. הכוחות האלה יסתייעו בכוח שריון מכוחות הגזרה התיכונה, שיתקדם מדרבאשיה דרומה לעבר הבטיחה. כן יתקדם כוח שריון אחר מכוחות הגזרה התיכונה מראוויה לוואסט, ויפנה אחר כך לעבר קונייטרה כשהוא עובר בכפר נפח, כדי לסייע לכוחות חטיבת השריון של מנדלר שתתקדם לקונייטרה מכיוון אל-קלע.

הלחימה בגזרה הצפונית

עם שחר ה-9 בחודש החלו הכוחות הישראלים בהתקפתם בחזית הסורית, בהפצצה אווירית מרוכזת על מערכי ההגנה הסורים הקדמיים, לאחר שהמצב הצבאי כבר הוכרע סופית בחזית המצרית ובחזית הירדנית.

החל בשעה 09:40 החל האויב בהכנה אווירית וארטילרית לאורך כל החזית הסורית ומיקד את אשו בגזרה הצפונית. הפצצות האוויר של האויב התמקדו בסוללות התותחים ובביצורי הכוחות הסורים שבקו הקדמי. בשעה 10:00 החל האויב בהתקפתו הקרקעית על-ידי שתי חטיבות – חטיבת גולני וחטיבת השריון שבפיקודו של אל"מ מנדלר. יחידות חטיבת השריון החלו לנוע אל מעבר לגבול הסורי בגזרת כפר סאלד בשלושה צוותי קרב. צוותי הקרב כללו את גדוד הטנקים א211, כוח טנקים ב' וגדוד חי"ר ממוכן של החטיבה. למרות ההכנה האווירית סמוך להתקפה ספגו יחידת הסיור ויחידת ההנדסה של החטיבה שהפעילה שמונה דחפורים אבידות רבות מירי התותחים הסורים, שהחלו לפעול נגד הכוח עם התגלותו לעיני הכוחות הסורים המגינים.

כוחות צה"ל עולים מאיזור גבעת האם אל הרמה הסורית [צילום: יהודה הראל]

כן השמידו הכוחות הסורים שלושה דחפורים שהכשירו דרך לטנקים ולנגמ"שים בתוך שדות המוקדים הסורים, והרגו רבים מאנשיהם. הם גם פגעו בכמה ג'יפים של יחידת הסיור, שנמצאו ליד המעבר בתוך שדות המוקשים שהיו בשימוש הסיורים הסורים. גדוד הטנקים 211א הצליח לחדור מזרחה ולהתקדם ישירות לעבר זעורה, כשהוא נמנע מלהיתקל במוצב סראדיב החזק, או להיחשף לאש מוצב ההגנה באל קלע הנמצא בעומק.

לאחר הפגזה מרוכזת בכל סוגי הכלים הצליחו טנקי הגדוד הנזכר לעיל להתגבר על התנגדות מוצבי רור אל אלעסכר, נעמוש ואל עקדה (הצומת) הקדמיים, לאחר שהתמשו בעקרונות ההבקעה בתנועה ואש, והשאירו לחי"ר הממוכן שהתקדם אחריהם את משימת חיסול ההתנגדות שעדיין התגלתה במוצבים האלה. לאחר הסתערות הטנקים על מוצב אל עקדה הם התקדמו לעבר מוצב סראדיב, במקום לפנות שמאלה לעבר מוצב זעורה, ומשום כך נחשפו לאש כבדה מתותחי הנ"ט הסורים שפגעו והשמידו כמה מהם.

קרב אל קלע

בסביבות השעה 13:00 אחר הצהריים התנגש הגדוד במוצב אל קלע המבוצר, שתותחיו הסבו לו אבידות כבדות בטנקים ובאנשים, וגרמו לצמצום כוחו ל-21 טנקים בלבד. מפקד הגדוד נפצע וסגנו נהרג. הפיקוד על הגדוד הועבר לאחד ממפקדי הפלוגות שהתקשר מי עם מפקד החטיבה ודיווח לו על מצבו של הגדוד הנמצא מול ביצורי אל קלע. מפקד החטיבה הורה לו להמשיך בהתקפה על המערך הזה, בעודו מפקד על שאר יחידות החטיבה, ופנה שמאלה לעבר זעורה כדי להשלים את תוכניתו המקורית לאגף את אל קלע מאחור.

הכפר אל קלע הוא כפר קטן ששוכן על רמה מוגבהת ששולטת שליטה מלאה על כל המרחב המקיף אותה. הדרך מסראדיב לאל קלע יורדת בתלילות רבה, ואחר כך עולה בפתאומיות ופונה ימינה לעבר הפסגה, ובהמשך פונה שמאלה וימינה עד הכניסה לכפר. באמצע המדרון הקימו הכוחות הסורים מכשול בטון מזוין נגד טנקים (שיני דרקון) במרחק כ-1,800 מטר מתל אל קלע, ולאורך הדרך היו פזורות קבוצות של מכשולים בנויים מבטון מזוין. בכפר עצמו היו כמה טנקים ותותחי נ"ט שהיו מפוזרים בין הבתים ומוסווים היטב, ושלטו באש על הדרך המובילה לאל קלע. מצפון לכפר היו שני מוצבים שגם בהם היו טנקים ותותחי נ"ט. שמו של האחד היה ג'באב אל מיס והאחר היה תל שהיה דומה לפרסת סוס. מדרום לדרך נמצא תל נוסף שגם עליו הוצבו תותחי נ"ט.

מפת המלחמה מתוך הספר של מלובני

21 הטנקים בגדוד הטנקים הישראלי היו מחולקים בשלוש פלוגות. מפקד הגדוד הורה לאחת הפלוגות לתקוף את המוצב הצפוני הדומה לפרסת סוס, לאחר שמטוסי האויב הפציצו אותו במרוכז, בעוד שתי הפלוגות האחרות ירו במקביל פגזי עשן לעבר עמדות הנ"ט, כדי להגביל את הראות בשטח שבו נמצאו הטנקים שמדרום לדרך.

באותה העת סייעו טנקי הפלוגה הראשונה באש ממרומי מוצב פרסת הסוס לשתי הפלוגות האחרות שהתקדמו לאורך הדרך, וגם הארטילריה הישראלית סייעה באש, שתוקנה בידי מפקד הגדוד שנפצע קלות כשהטנק שלו נפגע מתותח נ"ט סורי. גם כמה טנקים משתי הפלוגות האחרות נפגעו בחילופי האש, ונשארו בהם רק עשרה טנקים שעדיין יכלו לנוע ולהמשיך בהתקפה, בחיפוי אש משאר הטנקים שנפגעו ולא יכלו לנוע. לכפר עצמו הגיעו שלושה טנקים בלבד, אחד מהם נפגע מירי מרנ"ט RPG שהעלה בו אש.

באותה עת הבחין מפקד הגדוד בטנק T-34 ומשמיד טנקים מדגם SU-100 שהתקדמו לעבר הכפר, כחלוץ לכוח בן שבעה טנקים שהגיע כתגבורת להגנת אל קלע. מפקד הגדוד העריך מיד כי המצב מחמיר, שכן לא נמצאו בידיו אלא שני טנקים כשכוחות סורים עדיין פעלו בין בתי הכפר וירו ממקלעיהם וממשגרי רקטות הנ"ט שלהם. לכן התקשר מפקד הגדוד (על פי המקורות הישראלים) למפקד החטיבה, שהשלים באותה העת את טיהור מוצב זעורה, וביקש ממנו שיחיש לו סיוע אווירי קרוב. אך זה ענה לו כי הדבר אינו אפשרי וכי עליו להחזיק מעמד עד שהוא יגיע אליו עם שריוניו מזעורה ויתקוף את אל קלע מאחור.

בסוף היום הופיעו המטוסים הישראלים וכן הטנקים של שאר הכוחות של חטיבת מנדלר, תקפו את אל קלע מאחור בשעה 18:30 והביאו לנפילת המוצב לאחר קרב גבורה עיקש שניהל מפקדו ראא'ד מוחמד סעיד יונס, שנהרג יחד עם רבים מאנשיו במהלך הקרב.

במהלך הקרב נפגעו והושמדו יותר מ-40 טנקים ונגמ"שים של האויב. למרות לחימת הגבורה של המוצב הזה הוא לא הצליח למנוע את הבקעת כוחות האויב בגזרה הצפונית של חזית הגולן, בעיקר בשל שליטתו המוחלטת באוויר. השליטה הזאת מנעה מן השריון הסורי לבצע התקפות נגד מן העומק, או לתגבר את מערכי ההגנה המוצברים האחרים דוגמה זעורה ותל אל פאחר. אלה נאלצו לנהל לחימה קשה בנפרד, מנותקים משאר הכוחות ובלא כל סיוע מכוחות העתודה המשוריינים והממוכנים. כן לא קיבלו כל סיוע אווירי, אלא רק סיוע ארטילרי בשלב הראשון של ההבקעה, שכן החלק העיקרי של הארטילריה הסורית המשיך בשלב הזה של ההקתפה הישראלית להפגיז את הישובים הישראלים על פי תוכניות האש שתוכננו קודם לכן.

באותו הקרב נהרג גם מפקד גדוד החי"ר ראא'ד נורס טה. כן הצטיין בו מולאזם אוול ריאד אל חאלד אשר השמיד כמה טנקים של האויב.

קרבות זעורה ותל אל פאחר

במקביל ללחימה זו התנהלה גם לחימה במערך ההגנה בזעורה, שבו היה ערוך גדוד חי"ר סורי. מערך ההגנה הזה השתרע בשטח הנמוך יותר שמתחת לכפר ומעליו. המערך הזה הותקף בידי גדוד הטנקים השני של חטיבת מנדלר והלחימה עליו נמשכה כחמש שעות. האויב נעזר בסיוע אווירי קרוב ומרוכז, ואילו לכוחות המגינים לא ניתן שום סיוע, ארטילרי או אחר. כל זה איפשר לכוחות הישראלים להשתלט על זעורה בסביבות השעה 16:00.

כן התנהלה לחימה בין כוחות חטיבת גולני הממוכנת ובין הכוחות הסורים במוצבים הקדמיים בתל אל פאחר, בבורג' באביל ובתל אל עזיזיאת, שהותקפו בשעה 14:00.

מוצב תל אל פאחר היה אחד החזקים והמבוצרים בחזית הסורית, ושלט על עמק החולה שמתחתיו ועל קיבוץ דן. המוצב היה מוגן בשלוש גדרות תיל כפולות ובשדות מוקשים ובפלוגת חי"ר שנמצאה בו. לאחר הפצצה מרוכזת מן האוויר על המוצב הזה ועל אלה שבקרבתו, התקדמו לעברו גדוד טנקים וגדוד חי"ר ממוכן, שנתקלו באש עזה מכל כלי הנשק שהיו במוצב. האש גרמה לכוחות האויב אבידות רבות.

האויב הסתער על המוצב ולאחר קרב קשה שנמשך כארבע שעות, כולל בנשק קר, הצליחו כוחותיו העדיפים להשתלט על תל אל פאחר בסביבות השעה 18:30. בקרב היו לאויב כ-30 הרוגים וכ-70 פצועים מול כ-60 הרוגים לצד הסורי.

בקרב הזה התגלו מעשי גבורה של קצינים וחיילים, כמולאזם איברהים אל עלי והחייל החלל תאג' אל דין אל שיתי, שהועלו לדרגת מולאזם לאחר מותם. חטיבת גולני השתלטה לאחר מכן על מוצבי בורג' באבל ותל אל עזיזיאת, תוך סיוע אווירי קרוב שבו השתמש האויב בנפלם בצורה נרחבת.

כך הסתיימה אבטחת האגף הצפוני של התקפת חטיבת השריון, נפתחה הדרך למסעאדה ולבניאס והושלמה הבקעת הגזרה הצפונית של החזית הסורית בגולן.

יצוין כי הכוח הישראלי בגזרת ההבקעה היה גדול פי ארבעה מהכוחות הסורים. הוא גם קיבל סיוע אווירי רצוף. אף על פי כן גילו הכוחות הסורים שנלחמו בגזרה זו נחישות ואומץ לב. עד סוף היום הצליחו שתי החטיבות הישראליות להבקיע את מערכי חטיבת חי"ר 11 ולהגיע לקו קלע-זעורה.

בערב ה-9 ביוני סקר שר ההגנה אסד באוזני ההנהגה המדינית שנמצאה באותה העת בדמשק (רבים מחבריה היו בבתיהם במחוזות השונים) את מצב הלחימה והקרבות המתנהלים בעקבות חדירת האויב בגזרה הצפונית. ההנהגה ביקשה ממנו לצאת למתקפת נגד בחצות ליל ה-10-9 ביוני, כדי לסלק את כוחות האויב. אך התקפת הנגד הזאת נכשלה כישלון חרוץ מאחר שהכוחות שעליהם הוטל לבצעה לא הספיקו להתכונן כראוי. אחת החטיבות אף לא הצליחה לעבור מהיערכות הגנתית להתקפית.

גדוד הטנקים שקודם בלילה איבד את דרכו ופנה לעבר אל אחמר שליד בוקעתא, מפקד החטיבה שהיתה ערוכה במקום חשב שזהו כוח של האויב ולכן ביקש ממיפקדת הצבא להעתיק את מיפקדתו לקו ההגנה השני. מיפקדת הצבא לא בדקה את העניין כפי שהיתה אמורה לעשות, ולא ביררה מיהו הכוח שהופיע באיזור הזה. כאשר הבין מפקד הגדוד שטעה בדרכו ושב על עקבותיו, הוא הגיע בבוקר ה-10 ביוני למרגלות תל אבו נידא, הצופה לעבר העיר קונייטרה ופונה אליה. לכן חשבו גורמי מודיעין השדה שאלה כוחות אויב ודיווחו על מראה עיניהם למיפקדת הצבא.

בהתבסס על המידע הזה הודיע הדובר הצבאי של מיפקדת הצבא ברדיו דמשק את ההודעה על נפילת העיר (הודעה מס' 66). כשהתברר לאחר זמן-מה כי המידע שגוי ביטלו את ההודעה.

ההודעה הזאת שודרה ברדיו כאשר חלק גדול מן היחידות הסוריות עדיין לא קיבלו פקודת נסיגה, דבר שגרם להלם ולזעזוע לכוחות שעדיין נלחמו בחזית. על פי הגרסה הרשמית, ההחלטה לשדר את ההודעה הזאת נועדה לזרז את נסיגת הכוחות שנמצאו בסכנת כיתור של האויב ונפילה בשבי בהיקפים גדולים, בייחוד בגזרה התיכונה ובגזרה הדרומית מתוך חשש שהקשר עימן ינותק.

טנק סורי שנפגע במבואות קונייטרה [ צילום: אלוני זמורה]

הלחימה בגזרת האחרות

האויב ביצע גם כמה התקפות משניות (התיאור מבטא כיצד הבינו הסורים את פעילותם של כוחות צה"ל בדיעבד, מתוך פרסומים ישראלים). בגזרה הצפונית, שעליה הגנה חטיבת חי"ר 11, פעלו גם כוחות ישראלים נוספים. חטיבת שריון 45 בפיקוד סא"ל משה בר כוכבא פעלה בציר בניאס-מסעאדה-קונייטרה. חטיבת שריון נוספת, מס' 37 בפיקודו של אל"מ אורי רום פעלה מדרום לחטיבת מנדלר, בציר תל שיבאן-וואסט-כפר נפח'-סנדיאנה.

בגזרה התיכונה שעליה הגנה חטיבת חי"ר 8 פעלו יחידות מחטיבת חי"ר 3 בפיקודו של סא"ל עמנואל שקד, שתוגברה בגדוד טנקים מחטיבת חי"ר 5, שתקפו את מוצב דרבאשיה, דרדרה וג'ליבינה, ובהמשך פעלו בציר בית המכס-כפר נפח. חטיבת שריון נוספת, חטיבה 8 "הראל" (כך במקור, הכוונה לחטיבה 10) פעלה בציר ראוויה-עלייקה-חושניה, כדרג שני.

בגזרה הדרומית שעליה הגנה חטיבת חי"ר 19 פעלה חטיבת חי"ר 2 בפיקודו של אל"מ יהודה גביש, ממזרח לכינרת בציר עין גב. גדוד חי"ר נח"ל פעל בציר מזרעת עז אל-דין וגדוד צנחנים מאוגדת פלד פעל בציר פיק ואל עאל בסיוע גדוד צנחנים אחר שהונחת ממסוקים.

בגזרה התיכונית והדרומית לא היו לכוחות הישראלים הצלחות רבות, והם המתינו להצלחת המאמץ בגזרה הצפונית כדי שיאגף את הסורים בגזרה התיכונה ובגזרה הדרומית, יגיע לעורפם ויאיים בכיתורם.

כמה קילומטרים מדרום לפירצה שפתחה חטיבת מנדלר פתחו אנשי חיל ההנדסה הישראלי במהלך שעות הבוקר ואחר הצהריים של ה-9 בחודש כמה מעברים בתוך שדות המוקדים הישראלים והסורים, ובהם עברה לאחר מכן יחידות שריון של טנקי אמ.איקס13 שהיו שייכים לחטיבת שריון אחרת, שנלחמה קודם לכן בחזית הירדנית, וכן כמה יחידות מחטיבת חי"ר. אלה תקפו בסיוע אווירי מאסיבי שני מוצבים סורים קטנים והשתלטו על הכפר ראוויה לאחר ששלושה טנקים ישראלים נפגעו (ע"פ מקורות ישראלים) באש תותחי הנ"ט הסורים. בעקבות כך עצר הכוח הזה את התקדמותו בשעה 18:00 בערב.

9 ק"מ דרומית להם השתלטו כוחות חי"ר אחרים בסיוע טנקי אמ.איקס13 על הכפר דרבאשיה בשעה 18:00, לאחר שגם בגזרה זו נפרצו מעברים בשדות המוקשים מצפון לאגם החולה המיובש. גם הם זכו לסיוע אווירי קרוב וצמוד. כן השתלטו יחידות חי"ר אחרות על תל הלאל ועל מוצבים אחרים שצופים על קיבוץ שמיר בעמק החולה.

כוח אחר, שכלל שתי פלוגות צנחנים מתוגברות בפלוגת טנקים מדגם שרמן, תקף את המוצבים הסורים הקרובים לציר התיכון והשתלט לאחר קרב קשה שהחל בשעה 01:00 אחר חצות על הכפר ג'ליבינה והמוצב הסורי שבמקום. היה זה מהלך מקדים לפתיחת הציר המגיע מגשר בנות יעקב, בסביבות השעה 04:30 עם שחר. כל אלה היו פעולות משניות שנועדו לסייע למאמץ העיקרי שהתנהל בגזרה הצפונית. כך נפרץ קו ההגנה הסורי בגזרה הצפונית ובגזרה התיכונה.

נפילת הגולן

עם שחר ה-10 ביוני המשיכה חטיבת השריון של אל"מ מנדלר להתקדם מאל קלע לוואסט תחת הגנה אווירית מתמשכת. במהלך ההתקדמות נתקלה החטיבה בכמה טנקי T-54 סורים, שנאלצו לסגת הן בשל ההפצצות מן האוויר והן בשל ההתקפות שספגו מן האגפים. ניסיון סורי להפעיל את עתודת הנ"ט בגזרה נכשל, שכן הכוח הושמד ברובו בהפצצות האוויריות של האויב. כך הצליחה חטיבת מנדלר להשתלט על וואסט, ולאחר התארגנות מחודשת המשיכה בתנועתה לעבר מנצורה הנמצאת שמונה ק"מ ממזרח לוואסט והשתלטה עליה לאחר קרב קצר. משם המשיכה להתקדם במהירות לעבר קונייטרה לאחר שהחלה הנסיגה הסורית הכללית מן הגולן בסביבות השעה 11:00 בבוקר.

קונייטרה 11 ביוני 1967 [צילום: משה מילנר, לע"מ]

עוד קודם לכן החליטה מיפקדת הכוחות הסורים להיערך להגנה על קונייטרה. אגד חטיבות 12 נערך כלהלן: חטיבת חי"ר 8 היתה אמורה להגן על קו אל מריר-תל חנזיר. חטיבת שריון 44 על קו תל אבו נידא-תל אל ראסניה, וחטיבת חי"ר 32 על הגבעות שמצפון לקונייטרה בכיוון מנצורה. גדוד סיור 102 נערך מאחור בצומת חאן ארינבה וכוחות אגד חטיבות 35 היו אמורים להישאר במערכי ההגנה שלהם בגזרה הדרומית.

אף על פי שהחלטה זו תאמה את המצב שנוצר באותו העת, עברו רק כמה שעות ולמיפקדת הכוחות הגיע מידע חדש מן העוצבות, שאישר התקרבותם של כוחות החלוץ של האויב לכפר נפח. זה הצביע על תחילת כיתורה של חטיבת חי"ר 8 הערוכה בגזרה התיכונה, וכן על התקדמות כוחות האויב בכיוון ציר מסעאדה-סחיתא-חרפא. כן נוצר במיפקדה רושם שהאויב מפתח מאמץ התקפי לעבר דמשק, בעודו מנסה לכתר את הכוחות הסורים המגינים על הגזרה התיכונה ועל הגזרה הדרומית דרך ציר צינור הטפליין, שעליו התקדמה חטיבת שריון.

כדי לקדם את המצב הזה החליטה המיפקדה לסגת מרצועת ההגנה הראשונה לרצועת ההגנה השנייה שבקרבת סעסע. חטיבת שריון 44 וגדוד סיור 102 נסוגו על ציר קונייטרה-סעסע ונערכו בבית סאבר, ואגד חטיבות 35 על יחידותיו וחטיבת חי"ר 19 ובלי המשמר הלאומי נערכו להגנה ברצועה השנייה.

בשעה 13:30 התקשר לואא' סוידאני, מפקד ארמיית השדה, לשר ההגנה לואא' אסד והודיע לו ששני טורים משוריינים ישראלים מתקדמים לעבר דמשק, אחד מימין לקונייטרה ואחד משמאלה, וכי על מיפקדת ארמיית השדה מאיימים כיתור ונפילה בשבי בכל רגע. אסד השיב לו שעליהם להישאר במקומם ולהחזיק מעמד עד אור אחרון, שכן מועצת הביטחון אמורה להודיע בקרוב על הפסקת האש.

על כך השיב לו לואא' סוידאני: "אם אתה רוצה שהרמטכ"ל הסורי ידבר מהרדיו הישראלי, אזי אשאר יחד עם מיפקדת הצבא עד שניפול בשבי".

אסד השיב לו: "אם כך, חזור לדמשק" (לאחר המלחמה טען סוידאני שלא נועצו בו לפני פרסום ההודעה על נפילת קונייטרה, וכי שמע על כך ברדיו כמו כולם).

לפני שעזב לדמשק הורה לואא' אחמד סוידאני למפקדי אגדי החטיבות לסגת לקו ההגנה השני לאחר השמדת כל המסמכים הסודיים, הפקודות והמפות.

שר ההגנה הסורי חאפז אל אסד ובנו בשאר, 1968

השיקול העיקרי שעמד מאחורי ההחלטה לסגת היה שמירה על היכולת הקרבית של חלק מן הכוחות לפחות, והצלת החטיבות המגינות על הגזרה התיכונה והגזרה הדרומית מסכנת כיתור אפשרי. כן נועד הדבר ליצור תנאים צבאיים ובינלאומיים טובים יותר כדי לבלום את התקדמות האויב לעבר דמשק, או בכיוון דרום סוריה, בייחוד כשההנהגה הסורית כבר ידעה על האסון שקרה לכוחות המצריים בחצי האי סיני ולכוחות הירדנים בגדה המערבית.

לאחר נפילת קונייטרה נדונו במיפקדה הכללית הצעדים שיש לנקוט כדי להגן על דמשק מנפילה בידי האויב. במהלך הדיונים הוחלט לגייס שתי חטיבות מילואים מבני הערים העיקריות, ולא מן העדה העלאווית, אך ההוראה היתה שלא לגייסם על פי הקריטריונים האלה כי אם על פי שנתוני גיוס, או על פי יחידות מילואים. גיוס מילואים על פי הקריטריונים של ערים או עדות מסוימות לא היה דבר מקובל בצבא וגם בלתי ניתן לביצוע שכן ללשכות הגיוס לא היו הנתונים הדרושים לשם כך.

בשעה 14:30 באותו היום נכנסו הטנקים הישראלים לקונייטרה ומצאו אותה ריקה מכוחות סורים. בהמשך נערכו הכוחות הישראלים ממזרח לה וניתקו את הדרך המובילה ממנה לדמשק. באותה העת נע סיור ישראל משוריין אל הכפר בוטמיה שעל הציר הדרומי, והגיע אליו בשעה 16:30, שם חבר לכוחות הצנחנים שהונחתו ממסוקים לאורך הדרך הדרומית. במקביל נעו כוחות גולני, בסיוע חטיבת שריון שלא נטלה חלק בלחימה ביום הקודם לכיוון בניאס, והשתלטו עליה בשעה 10:00 בבוקר. משם המשיכו בהתקדמותם לעבר מסעאדה והשתלטו עליה בשעות אחר הצהריים, בלי קרב. הכוחות הסורים שנסוגו ממנה הרסו לפני כן את הדרך המובילה אליה, דבר שגרם לעיכוב בהשתלטות עליה, שכן הכוחות הישראלים נאלצו להשתמש בדרכי העפר מדרום לזעורה.

בהמשך אורגן כוח שכלל גדוד טנקי שרמן ושתי פלוגות חי"ר ממוכן מחטיבת גולני שהתקדם לעבר הר החרמון והשתלט על פסגתו הדרומית בשעות היום האחרונות. כך הושלמה השתלטות הכוחות הישראלים על חלקו הצפוני של הגולן, עד אל נחילה שבגבול הלבנוני.

גדוד הטנקים מחטיבת השריון שהשתלטה על ראוויה ב-9 בחודש התקדם למחרת היום, לאחר הכנה אווירית מרוכזת, לעבר הכפרים קנעבה ו-וואסט, שם חבר לכוח מחטיבת מנדלר. הגדוד המשיך בתנועתו דרומה לעבר הכפר נפח, ונתקל בכ-15 טנקים סורים בקרבת תל אל שיבאן. הגדוד נכנס לקרב עם הטנקים הללו ונאלץ לבצע איגוף כדי לעקוף את כוח הטנקים הסורי.

בשעה 14:30 השתלט הכוח על כפר נפח, שעתיים לאחר נסיגת הכוח הסורי ממנו בעקבות הוראת הנסיגה הכללית.

ב-10 בחודש הוכנסה ללחימה גם חטיבת העתודה של פיקוד הצפון, בפיקודו של אל"מ אורי בן ארי, בנוסף לארבע חטיבת השריון שכבר פעלו בגולן. החטיבה פעלה בגזרת דרבאשיה והתקדמה דרומה לעבר בוטמיה, שם חברה בסוף היום לכוחות הצנחנים שהונחתו במסוקים, ומשם התקדמה לעבר רפיד.

בסביבות השעה 18:30 נפסקה הלחימה בגולן, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון.

מאפייני תקיפות האוויר של האויב

הפעילות העיקרית של האויב בחזית הסורית היתה בתחום האווירי. חיל האוויר הישראלי החל לבצע הפצצות כבדות מאז בוקר יום שלישי ה-6 ביוני ועד ערב יום שבת ה-10 ביוני. בהפצצות האלה הוא ריכז את כל כוחו ויכולתו נגד החזית הסורית. לחיל האוויר הישראלי היתה שליטה מלאה בשמיים וטייסיו פעלו בלי לחשוש שמישהו יפריע להם. חיל האוויר לא היה יכול לעמוד מולו.

ההפצצות כוונו לעבר מטרות שונות בגולן – ביצורים, מתקנים, ריכוזי כוחות, עמדות נשק ותנועת כוחות וכלי רכב. כן נפגעו צירי תנועה, שדות תעופה ומטוסים.

תקיפות האוויר נגד המטרות השונות התבצעו כך:

א) נגד ביצורים, מתקנים ומערכי הגנה שוגרו פצצות כבדות במשקל 250 ו-500 ק"ג על מנת להשמידם.

ב) נגד תעלות, ריכוזי כוחות חשופים ותנועת שיירות כלי רכב והולכי רגל הפעילו המטוסים את תותחיהם ומקלעיהם וכן פצצות נפלם, כדי להוציא את היחידות מן הקרב.

ג) נגד עמדות הארטילריה וריכוזי הטנקים וכלי הרכב השונים השתמשו מטוסי האויב בירי רקטות, פצצות נפלם ופצצות השהיה.

ד) במיוחד הצטיינו המטוסים בתקיפת השיירות הנעות, כך שאף כלי רכב לא נמלט מידיהם. תחילה ערכו המטוסים גיחה ראשונה כדי ללמוד את גודל השיירה, כיוון תנועתה, מהירותה והמרחקים בין כלי הרכב והיחידות. אחר כך ערכו גיחה שנייה והחלו לתקוף, בתחילה את ראש הטור, והשאירו את כלי הרכב הרוסים, בוערים ומעלי עשן שחור. האנשים חלקם נהרגו, חלקם נפצעו וחלקם היו הלומים כאילו הותקפו בידי להקת זאבים.

ה) ביצועי המטוסים התאפיינו גם במהירות הופעתם ובעוצמת הירי. כשכוח אויב היה נתקל בהתנגדות כלשהי מצד הכוחות הסורים, כפי שקרה בחרש אל ג'ויזה, הזעיקו המפקדים את הסיוע האווירי שהגיע ושרף את הקרקע וכל מה שעליה. רק אז המשיך הכוח בתנועתו בלא חשש.

מטוסי חיל האוויר הישראלי הופעלו גם כדי להוביל כוחות ונשק, בעיקר לגזרה הצפונית.

חיל האוויר נטל חלק חשוב במלחמה הפסיכולוגית שניהל האויב נגד הכוחות ונגד האוכלוסיה הסורים. מסוקיו חגו מעל ראשי הנמלטים וקראו להם ברמקולים להשליך את כלי נשקם, ועל ידי כך להציל את עצמם.

המסוקים פעלו רבות לחילוץ חיילי האויב ובכך חשפו את עצמם לסיכונים. כך הופל אחד מהם בידי אחד מגדודי צבא השחרור הפלסטיני באיזור רפיד. כן עסקו המסוקים בפינוי פצועים והרוגים של האויב, וגם פצועים מן הצבא הסורי, כמו קצין בדרגת נקיב שנפצע מרסיס שקרע את בטנו. הוא חולץ במסוק, טופל ולאחר המלחמה הוחזר לסוריה במסגרת חילופי השבויים.

הנסיגה

מאז ערב ה-8 ביוני בחלו להתפשט שמועות כאש בשדה קוצים על פקודות נסיגה שניתנו לכוחות. במקום שהמפקדים יתנו הוראות, ישלטו בעצביהם, יישארו במקומותיהם וימלאו את תפקידם, החלו חלק מהקצינים, ובייחוד המפקדים, לסגת ובכל חיזקו את השמועות בדבר פקודות הנסיגה שניתנו בידי המיפקדה הכללית וסייעו להתממשותה בפועל.

לכוחות לא ניתנה פקודת נסיגה מסודרת, כמקובל. זו הועברה בחשאי לקצינים חברי המפלגה ולמפקדים בכירים, כהזמנה לבוא לדמשק כדי להשתתף בכינוסים מפלגתיים. אלה עזבו את יחידותיהם ובעצם ברחו לדמשק ומשם אף לחומס, שכם הנהגת המפלגה העריכה כי דמשק תיפול גם היא בידי האויב. ביחידות, ובייחוד האלה הקדמיות, לא התקבלה שום הוראה לסגת והן נשארו במקומן עד ה-9 ביוני, עת גילו שהן מנותקות משאר הכוחות. כך החלה בעצם הנסיגה, שהפכה לבריחה הגדולה מהגולן.

בין הבורחים היו הרמטכ"ל לואא' אחמד אל סוידאני, שברח בבהלה בדרך נוא לדמשק, והשאיר את יחידות הצבא ויחידות המילואים ללא פיקוד. הדבר הביך את מפקדיהן שלא ידעו מה לעשות. מפקד החזית עקיד אחמד אל מיר עזב את החזית רכוב על גב חמור, שכן לא העז לעשות זאת בכלי רכב מחשש שמטוסי האויב יפגעו בו. מאחר שהחמור לא היה יכול להמשיך במסע הבריחה, נאלץ מפקד החזית להשלים את דרכו לדמשק ברגל, והגיע אליה תשוש וברגליים נפוחות. הוא ביקש את עזרתו של עובר אורח כשהוא מבוזה ונלעג.

כמה קצינים התקשרו אל מפקד החזית לפני שברח, אך הוא סירב לפעול בטענה שאינו עוד מפקד החזית. הוא אמר להם להתקשר לשר ההגנה, וכך אומנם עשו. שר ההגנה ענה להם כי הוא יודע מה המצב וכי הוא נקט בצעדים הנדרשים.

כניעה ללא תנאי. צה"ל ברמה הסורית מול חיילים סורים שנשבו [צילום: משה מילנר]

כמה קצינים אחרים מיחידות חטיבת מילואים 80 ברחו למיפקדת גזרת קונייטרה לאחר שאיבדו את הקשר עם מפקד החטיבה וקציני המטה שלה. הם מצאו את אחד הקצינים, מוקאדם וג'יה באדר, במקום כשהוא עוקב אחר הנעשה, וכאשר ניסו להבין ממנו את תמונת המצב התברר כי הוא אינו יודע שום דבר.

כמה מהם ניסו להתקשר למיפקדת החזית ומצאו שהיא ריקה מבעלי תפקידים אחראים. הדבר עורר חרדה בלבם והם יצאו בדרכם לדמשק, בבקשם למלט את עצמם והשאירו את חייליהם לנפשם.

התמונה היתה קשה: החיילים מילאו את מישור קונייטרה, נדחקים אל הדרכים, החזק גובר על החלש, והפצועים והנכים נאנחים, וכולם נענים לקריאות מן המסוקים הישראלים להשליך את כלי נשקם ולהיכנע וכך להציל את חייהם. בבת אחת הפך נשקם, שהיה צריך להעניק להם ביטחון ולשמש אותם כדי לעמוד באומץ מול האויב הפולש, לאיום על חייהם.

עם אובדן כל אמצעי התקשורת והתפרקות מערכת השליטה והפיקוד, קיבל כל אחד מן המפקדים הזוטרים החלטות על דעת עצמו ועל פי רצונו. רבים מהם ברחו גם כן ואף הורו לחייליהם לברוח. המעטים שלא היו מאנשי הבעת' נשארו ולחמו נגד האויב, ואפילו גילו גבורה. הבריחה משדה הקרב ומסירת היוזמה לידי האויב החלה כבר בערב יום חמישי ה-8 ביוני, והלכה והתפשטה עד יום שבת ה-10 ביוני, לאחר שידור ההודעה הכוזבת על נפילת קונייטרה.

סיפור אחר היה העברת המשפחות והובלת מטלטליהן. המשטרה העביר את משפחות אנשי הצבא ופקידי המדינה, ואת חפצי הבית שלהם עוד לפני פרוץ המלחמה. לשם כך הוקצו מאות משאיות צבאיות בשעה שהיחידות סבלו ממחסור קשה במשאיות להובלת אנשים, כלי נשק וציוד. בהמשך הסתבר כי המשפחות שעזבו מפחד המלחמה היו רק אלה שהשתייכו לעדה העלאווית, שבועיים לפני פרוץ המלחמה.

בעקבות כך ביקשו כמה אנשים מן המושל עבד אל חלים חדאם להעביר גם את המשפחות האחרות. אך הוא סירב ואף הודיע לאנשים באמצעות המסגדים כי האוכלוסיה צריכה להישאר במקומה ולהחזיק בשטח. הוא אף איים כי מי שיעזוב את קונייטרה או יעביר חפץ כלשהו מחפצי ביתו, יוצא להורג בפומבי כדי שהדבר ישמש לקח לאחרים. בגלל האיומים האלה נאלצו האנשים להיכנע ולציית להוראת השלטונות.

המעשה הזה השפיע על היחסים בין אלה שהיו חברים במפלגת הבעת' ובין האחרים, וליבה את השנאה בין הצדדים על רקע ההפליה לטובת הראשונים.

העברת המשפחות החלישה את כוח הרצון של אנשי הצבא לגלות עמידה איתנה, כיוון שעם פינויין העדיפו גם הם להסתלק ולחבור אליהן. הם לא הרגישו שום מבוכה על שברחו משדה הקרב. כך קרה שמשאיות הצבא הובילו את משפחות חברי מפלגת הבעת' ומטלטליהן והשאירו את הציוד הצבאי ואת הנשק, וכן את המסמכים והיחידות שהפכו למטרות למטוסי האויב ולכוחותיו.

אחר כך, במהלך המלחמה, ברחה גם האוכלוסיה ונטשה את כפריה ואת בתיה. במקום הושארו ונפלו בידי האויב גם כספי העירייה וסניף הבנק הממשלתי היחיד בקונייטרה, ניירות ערך וכסף מזומן רב וכל מה שאפשר להפיק ממנו תועלת.

קצין המודיעין של מיפקדת החזית, שהיה כנראה עד ראייה למה שהתרחש באותה העת תיאר זאת בספרו תוך הבעת רגשיות רבה, כלהלן:

"מבוקר יום שישי ועד ה-11 ביוני היו אדמת הגולן והשטחים שמסביב לה, והדרכים המובילות לדמשק, ללבנון, לחוראן ולאיזור אירביד שבירדן, עדים למחזה המביש הזה שהיה חרפה לעם. על הפשע הזה שלא היה דומה לו בתולדות האיזור ידון בית הדין של ההיסטוריה את המפלגה ומנהיגיה. זהו פשע שלא היה דומה לו בתולדות האיזור. התמונה המבישה הזאת שאי אפשר לתארה במילים פגעה בלבבות וגרמה לכל אחד מבני האומה הסורית פצע מדמם, כאב וצער. היתה זו תבוסה קשה ואחת התקופות האפלות בתולדותיה של סוריה.

"המחזה שנצפה בשטח היה מזעזע. כל הצירים היו פגועים מתקיפות חיל האוויר הישראלי – מלאים בבורות רבים בגלל פצצות המטוסים ופגיעות אחרות שגרמו מקלעיהם כאשר תקפו ללא הרף את השיירות וכלי הרכב שנעו עליהם. הצירים האלה נראו כרשת של קווים ארוכים ומכוערים שלאורכם מפוזרים באי סדר רב כלי רכב שרופים, או כאלה שהתהפכו במהלך נסיונם לברוח מפני המטוסים התוקפים. בורות שחורים מפגיעות פצצות נפלם, גופות שרופות מפוזרות בכל מקום, וכך גם כלי הנשק המנצנצים באור השמש לאחר שהושלכו מידי הבורחים, או לאחר שאלה נפצעו או נהרגו. צמיגים היו מפוזרים בשטח ופה ושם נראו כתמי שמן שרופים או מעלים עשן, וערימות של גרוטאות ברזת – כל מה שנשאר מכלי הרכב לאחר שעלו באש, וכן צריחי ברזל שנקרעו על-ידי הפצצות מן הטנקים והנגמ"שים שניסו גם הם לברוח ולהתחמק מתקיפות המטוסים.

תושבים סורים נוטשים את הגולן

מחזות דומים הראו גם לאורך הדרכים הלא סלולות ובשטחים השונים בעמקים ובוואדיות. גם בהם היתה תנועה רבה של כוחות, שסבלו מנחת זרועם של מטוסי האויב. לעתים אף היו אלה מראות קשים יותר למראה שביטאו את הטרגדיה הכואבת.

הגולן התמלא בשיירות של המוני אנשים, אנשי צבא ואזרחים, שנעו כל אחד לעצמו, מוכים ומובסים, כשהחזקים יותר תומכים בחלשים. רבים מהם נראו סובלים מרעב וצמא, וחלקם, בעיקר החיילים, נאלצו לאכול את עשבי השדה או לשדוד מיבול השטחים החקלאיים שנקרו על דרכם, כדי לשרוד ולא למות מרעב. כן נעו בשטח בהמות נושאות חפצים שונים ועליהן רכובים ילדים, נשים או זקנים בעוד שאר בני המשפחה נעים מאחוריהן ועיניהם נשואות לעבר המטרה הרחוקה – דמשק, אירביד, דרעא, או אחד הכפרים הלבנוניים. כך נמשכה תנועת שיירות העקורים לעבר כל מקום שבו יוכלו להשיג מזון ומים, עד שיגיעו למקום מבטחים ומחוץ לסכנה.

כך התנהלה הנסיגה שהפכה למנוסה גדולה. לא היתה זו נסיגה מסודרת כפי שנלמד בקורסים השונים כאחת מצורות הקרב. נסיגה על בסיס עקרונות של הפעלת אש ותמרון על מנת להקשות על כוחות האויב המתקדמים, לעכבם ולגרום להם אבידות רבות ככל האפשר, כדי שהכוח הנסוג יוכל להתארגן מחדש ולתקוף את האויב. נסיגה של כוחות מתוך כבוד ואומץ במסגרת נסיונם להתגונן בקווי הגנה חדשים. הכוחות הסורים לא הכירו סוג כזה של נסיגה ביוני של אותה השנה. הנסיגה לא היתה אלא בריחה גדולה, תבוסה משפילה ועריקה פחדנית.

הראשונים לברוח היו המפקדים ובעקבותיהם נעו יחידות השריון ובייחוד חטיבת שריון 44 בפיקודו של עקיד עיזת ג'דיד, והגדודים שהיו בפיקוד מוקאדם ראיף אל עלואני ונקיב רפעת אל-אסד, שנטשו את שדה הקרב וחזרו לדמשק כדי להגן על המהפכה (עיזת ג'דיד טען כי קיבל אישור לכך מסלאח ג'דיד ולא מאסד), וקצינים בדרגות שונות שהיו חברי המפלגה נטשו את יחידותיהם וברחו לדמשק, כדי להשתתף בכנס מפלגתי חשוב. לאחר מכן פורסמה הודעת הכזב בשידורי מפלגת הבעת' בדמשק (בשעה 09:30 ביום שבת ה-10 ביוני) שקונייטרה נפלה בידי כוחות האויב. ההודעה נשאה את חתימתו של שר ההגנה לואא' חאפז אל אסד, ומספרה 66.

גורמי אופוזיציה למשטר הבעת' ראו בצעד הזה את יריית החסד שפגעה בכל מאמצי ההתנגדות לאויב שעוד נמשכו, והבהירה לכולם שאין עוד טעם להמשיך בלחימה. מבחינתם מסרה הנהגת הבעת' לידי האויב הישראלי את המפתחות לאחד האיזורים הערביים המבוצרים ביותר, העשיר באוצרות רבים – עתיקות, מחצבים, אדמה פוריה ומים בשפע, בלי שהאויב נדרש למאמץ כלשהו.

לאחר ההודעה על נפילת קונייטרה עזבו חברי הממשלה והנהגת המפלגה את דמשק וכך גם בכירי הצבא ומפקדיו. שיירות כלי רכב, צבאיים ואזרחיים, מילאו את הדרך מדמשק לחומס ובתוכם בעלי התפקידים ומשפחותיהם, תוך שהם מפקירים את דמשק לרחמי האויב.

באותה העת עצמה ניצלו גורמי המפלגה את ההזדמנות ולקחו מן הבנק המרכזי בדמשק את הכסף שיכלו לקחת בטענה שמחינה לאומית חיוני להעביר את עתודות הזהב ממנו, כדי שלא יפלו בידי האויב. היה זה עוד פרק במחזה הבגידה במלחמה הקשה הזאת.

התקפת הנגד שלא יצאה אל הפועל

יוני 1967, הגולן הסורי מניף דגל לבן

ב-28 במאי הורה אגף המבצעים לחטיבת שריון 14 (מספרה הקודם היה 5), שהיתה בפיקודו של עקיד מוסטפא טלאס, להיכנס לכוננות מלאה כעתודת המיפקדה הכללית, להתכונן לתנועה מיידית לאיזור הכינוס החדש בחלא, כשמונה ק"מ ממערב לקטיפה. ארבע שעות לאחר קבלת ההוראה החלה החטיבה לנוע על שרשראות בדרך העפר המובילה מחומס דרך נאצריה וג'יירוד לקטיפה ולחלא.

כשהגיעה החטיבה ליעדה היא נערכה בשטח. עם תחילת ההתקפה הישראלית על מערך ההגנה הסורי בחזית הגולן הצטוותה החטיבה לנוע לעמדותיה החדשות בחאן דנון, ארבעה ק"מ מדרום לכסווא. החטיבה נעה על שרשראות בשעות הלילה, וכשהגיעה למקום נערכה בתוך איזור של פרדסים וחורשות. לאחר שנודע למפקד החטיבה מרדיו דמשק על נפילת קונייטרה שלח סיור לתל חארה כדי לבדוק אם האויב הגיע לאיזור, מאחר שלא קיבל כל מידע מסודר על המצב בשטח.

באות העת החליט שר ההגנה אסד לרכז את הכוח המשוריין הסורי, שכלל את חטיבות השריון 14, 44 ו-17 הממוכנת ונפגש עם מקדיהן ב-10 בחודש. בפגישה נכחו גם לואא' עואד באר, ראש אגף המבצעים, וקצינים בכירים אחרים מהמיפקדה הכללית. אסד הטיל עליהם את המשימה הבאה: לבצע התקפת נגד מטכ"לית, שבה יתקפו חטיבות 14 ו-17 כדרג ראשון, את כוחות האויב במרחב קונייטרה, כדי לשחררה ולתפוס את קו אל מנצורה-תל אבו נידא-עין זיוואן.

בהתקפה שהיתה אמורה להיפתח בשעה 05:00 בבוקר ה-11 בחודש, היה על חטיבה 14 לפעול באגף הימני ועל חטיבה 17 באגף השמאלי, בעוד חטיבה 44 היתה אמורה לפעול בדרג השני שלהן ולהיכנס לקרב על פי ההתפתחות בשדה הקרב. כך גם דיווח אסד לנשיא המדינה, הד"ר נור אל דין אל אתאסי, שהתקשר אליו כדי להתעדכן על המצב הצבאי. הוא אמר לנשיא כי למחרת בבוקר מתוכננת ההתקפה שאותה יבצעו כוחות העילית של הצבא, וכי בעזרת האל ישיגו אלה את הניצחון. עם זאת, הסכימה סוריה בשעה 19:00 של אותו היום לקבל את הפסקת האש שעליה החליטה מועצת הביטחון. הפסקת האש נכנסה לתוקפה בשעה 21:00. כך לא יצאה ההתקפה הזאת לפועל, והמהלך הבא להחזיר את הגולן לשליטת סוריה נדחה לאוקטובר 1973.

הלחימה בזירה האווירית והימית

(המקור למידע בנושא האווירי מתוך ספרו של לואא' מוחמד אסעד מוקייד, שהיה באותה העת סגן מפקד חיל האוויר הסורי. המידע על הלחימה בזירה הימית מתוך "תולדות הצבא הערבי הסורי")

ב-5 ביוני 1967 היתה אמורה משלחת סורית בכירה בראשות שר ההגנה ומפקד חיל האוויר אסד לצאת לבריה"מ, ואולם זמן קצר בטרם המריאה לדרכה נודע כי פרצה מלחמה וכי אין זו תקרית מקומית. כולם נקראו לחזור למפקדותיהם. אסד שנשא במלחמה הזאת גם בתפקיד שר ההגנה וגם בתפקיד מפקד חיל האוויר, דילג כל הזמן בין חדרי המבצעים במיפקדת חיל האוויר ובמיפקדה הכללית, וניסה לעמוד מקרוב על מצבו של החיל – שדות התעופה, המטוסים, הטייסים והטכנאים, התחמושת, ההגנה האווירית ועוד.

בשלושת הימים הראשונים התרכז חיל האוויר של האויב בזירה המצרית, ומה-8 בחודש העביר את כל כובד משקלו לחזית הסורית. הישראלים תקפו את שדות אל מזה, דמיר ו-T-4, והצליחו להשמיד חלק מהמטוסים שחנו על הקרקע. בתחילת המלחמה היו האבידות במטוסים על הקרקע רבות מאשר באוויר, מאחר שהמטוסים לא עמדו בתוך דירים או מוסווים. אילו היו דירים רבים יותר היו מטוסים רבים ניצלים, אך אלה לא נבנו בשל מחסור בכסף.

הפגיעות במסלולים שבשדות אל מזה ודמיר ביום הראשון למלחמה תוקנו במהירות באמצעים שהוכנו מראש. ב-T-4 היו הנזקים רבים מאוד. מפקדי הבסיס עשו מאמץ גדול לתקן במהירות לפחות את המסלול הראשי. ואכן ביום המחרת היה במסלול מתוקן והיה אפשר להפעיל את השדה הזה עד לסיום המלחמה.

במהלך המלחמה השתמשה ישראל שימוש נרחב בפצצות נפלם כשתקפה בגולן. הדבר השפיע מאוד על מוראל החיילים הסורים בקווים הקדמיים, וגרם לכך שחלק מהיחידות נסוגו מעמדותיהן. זה השפיע כמובן על תוצאות המלחמה כולה. לפני המלחמה ביקשו הסורים לרכוש מבריה"מ פצצות אוויר מהסוג הזה, והגישו את הבקשה למשלחת סובייטית בכירה בראשות גנרל, שהגיעה לביקור בסוריה בתחילת שנת 1967, כדי לדון בצרכיו של חיל האוויר הסורי.

הסורים ביקשו לרכוש את הפצצות האלה לצורך משימת הגנה, אם תתקוף ישראל, אך הגנרל הרוסי השיב שהשימוש בפצצות האלה אסור בחוק הבינלאומי, ולכן בריה"מ שמחויבת להסכמים בינלאומיים אינה יכולה לייצא אותן. הגנרל הוסיף שאם ישראל תתקוף בנשק הזה תהיה בריה"מ הראשונה שתעביר פצצות כאלה לסוריה. ואולם, אף על פי שישראל השתמשה בפצצות האלה במלחמה לא שלחה בריה"מ לסוריה שום פצצות מהסוג הזה, מסיבותיה המדיניות, או בשל הסיום המהיר של המלחמה.

המיראז' – חוד החנית של חיל האוויר במלחמת ששת הימים [צילום: משה מילנר]

ביום השלישי למלחמה היו בחיל האוויר הסורי 65 מטוסים כשירים לפעילות מבצעית. אסד התבקש להנחות את מפקדי החיל כיצד להפעילו ואילו משימות יוטלו עליו כדי שיהיה אפשר לזווד את המטוסים בהתאם, ולהכין את תוכניות המבצעים הדרושות. אסד השיב שהאויב החל לעלות על רמת הגולן באיזור הבניאס, וכי הסורים מתכוננים לתקוף אותו עם חטיבת שריון 44. על חיל האוויר יהיה לסייע להתקפה הזאת, אל המשימה המפורטת תינתן להם בהמשך, על פי ההתפתחויות בשטח.

אנשי חיל האוויר החליטו להקצות שני שלישים מן הכוח למשימות הגנה אווירית והגנה על יחידות היבשה, ואילו השליש השלישי הוקצה למשימות סיוע לכוחות הקרקע. ההוראות לימוש המטוסים ניתנו בהתאם. למחרת בבוקר שינתה המיפקדה הכללית את התוכניות וביטלה את התקפת הנגד. הכוחות מערכו להגנה לאורך החזית, ולכן הצטמצמה פעילות חיל האוויר לשתי המשימות הראשונות.

עם תחילת המלחמה הועלתה הכוננות בחיל הים, והסורים פרסו את ספינות הטילים והטורפדו מבסיס נמל אל בידא לאיזור הפריסה בלאדקיה, בטרטוס ובארווד. שולות המוקשים זרעו מוקשים באיזורים שבהם היתה צפויה להתבצע החפת כוחות אויב. במהלך המלחמה הגביר חיל הים את תצפיותיו וסיוריו לאורך החוף כולו, וכן פיזר את מחסניו ומפקדותיו ממקומותיהם הקבועים.

האויב לא פעל מול יעדחם בחוף הסורי ולא ביצע שום פעולה מבצעית נגד נמלים ויעדים אחרים. ספינות החיל פעלו כדי להגן על התנועה הימית לסוריה ועל הובלת אספקה צבאית וכלכלית לנמלים במהלך כל המלחמה. כן אבטחו את תנועת מיכליות הנפט למסוף בבניאס.

—————————————————————————-

13 מחשבות על “המערכה על הגולן בעיני דמשק – חלק ב'

  1. הגירסה הסורית ללחימה ב-9 ביוני 67 אינה מדויקת, גם אם חלקה נלקח ממקורות ישראלים.

    ציטוט מהספר: "ב-5 ביוני נעשו גם נסיונות סוריים לתקוף את הישובים דן, דפנה ושאר ישוב, שנהדפו בקלות בידי האויב בלי להזדקק לסיוע ולחיפוי אווירי".

    העובדות: ההתקפות בוצעו ב-6 ביוני, ולא ב-5. ב-5 ביוני לא היה כלום בגזרה. אפילו בספר עצמו נכתב מעט לפני כן שביום זה הסורים עסקו רק בהוצאת הודעות.

    ציטוט מהספר: "בבוקר ה-6 ביוני ביצע כוח שהורכב משתי פלוגות משמר לאומי ופלוגת טנקים, בליווי צוות טלוויזיה, התקפה שהוטלה מרמת הקומנדו תל אל עזזיאת לעבר הישוב שאר ישוב".

    הערה: הלוואי שנמצא יום אחד את הסרטון מהטלוויזיה.

    ציטוט מהספר: "כאשר הגיע הכוח לישוב מצא אותו ריק מתושביו ושרוף בשל ההפגזה הארטילרית הכבדה שניתכה עליו, כמו על שאר הישובים".

    העובדות: הסורים לא הגיעו לשאר ישוב, אלא תקפו את השדה המזרחי של קיבוץ דן ושם נהדפו.
    חוצמזה, שאר ישוב לא היה שרוף ולא נטוש – תושביו היו במקלטים.

    אי דיוקים רבים גם בתיאור הקרבות בגזרות השונים. מאיפה להתחיל? על כך בתגובה נפרדת.

    • אי דיוקים סורים לגבי הרכב כוחות צה"ל: לפיקוד צפון לא היו ב-9 ביוני 4 חטיבות שריון, אלא שתיים (חטיבה 8 וחטיבה 37). חטיבה 45 הגיעה רק בערב לאחר ביצוע המאמץ העיקרי.

      לא היה שום גדוד פטון שהשתתף בלחימה.

      התוכניות לא היו, כפי שנכתב בספר, לכבוש את זעורה כדי להגיע לקלע מצפון. לא זה היה התכנון לגבי חטיבה 8, אלא מזעורה לתפוס את הדרך למסעאדה ולנוע ממנה מזרחה. העניין עם קלע התהווה תוך כדי הקרב. אבל זה לא היה בתכנון.

      גם הנכתב על תכנוני צה"ל בחזית דרום הרמה – אלה דברים שלא היו. יש שם סלט שלם ובלבולי ביצים. הרבה דברים מבחינת תכנון נכתבו כדברים בדיעבד.

      גם כתוב שחטיבה 8 הצליחה להתקדם ישירות לזעורה בלי להיתקל במוצב סראדיב. זה איננו נכון. כל חטיבה 8 עברה דרך סראדיב, וגדוד 129 שהוביל את החטיבה הבקיע את המוצב הזה כמו סכין בחמאה. התנגדות רצינית לא היתה בסיר א-דיב.

      הסורים תולים את תבוסתם בעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי ובסיוע הצמוד שהעניקו לכוחות התוקפים. זה נכון בחלקו. חיל האוויר עשה עבודה עצומה במרחבי הרמה הסורית, אבל רוב הכוחות התוקפים לא קיבלו סיוע צמוד מהמטוסים כפי שנכתב על קרב תל פאחר וקרבות נוספים.

      • הרבה יותר אי דיוקים מזה:
        "עם פתיחת המלחמה היו בפיקוד הצפון הישראלי כוחות מועטים בלבד, שכללו חטיבת חי"ר אחת (גולני) בפיקודו של אל"מ יונה אפרת וחטיבת שריון אחת (חטיבה 8)" – למעשה גולני ועוד שלוש חטיבות חי"ר מרחביות. חטיבת השריון היתה חטיבה 37, 8 בכלל לא היתה באזור בשלב זה.

        "ערב ההתקפה על הגולן ב-9 ביוני היו בידי פיקוד הצפון ארבע חטיבות שריון ועוד גדוד טנקים פטון עצמאי" – למעשה חטיבת שריון אחת (37) וחטיבה ממוכנת בהרכב חסר (8). לגבי גדוד הפטון העצמאי, הכוונה כנראה לגדוד השריון הפיקודי (גש"פ) שהכיל שרמנים.

        "כ-30 אלף איש וכ-500 טנקים בסה"כ" – אני סופר 5-6 גדודי טנקים שהוקצו לפיקוד צפון כולל חטיבה 45 שכפי שאמר שלמה עדיין לא היתה בצפון ב-9 ביוני (גדוד בחטיבה 8, שני גדודים של חטיבה 37, גדוד או שניים בחטיבה 45, והגש"פ), לא יותר מ-200 טנקים. לא מבין מאיפה המספר 500.
        האם הגיוני שהיו 30 אלף חיילים מול הרמה הסורית או שגם זה דמיון פורה?

        • 30 אלף חיילים ו-500 טנקים לא היו בגליל עם פתיחת המערכה גם אם לוקחים בחשבון את מערך התמיכה כולל פקידות ושק"מיסטים.

          ההגזמה בשיעור המערך הצה"לי נועדה מן הסתם להסביר את הכישלון הסורי בהגנה על הגולן.

  2. מה שמעניין במיוחד בפרק זה הוא תיאורי ההתמוטטות של הצבא. לקרוא איך הסורים מחרפים ומגדפים את האחראים לכישלון הקולוסלי. לקרוא על מפקדים בכירים שממלטים את עצמם מהמערכה. חסרות רק תמונות של אלפי זוגות נעליים מוטלות על הדרך, כמו אלה שהיו במדבר סיני. ואם הרמטכל המצרי התאבד אחרי ששת הימים, מה היה גורלו של הרמטכל הסורי?

    ומה עם שר ההגנה חאפז אסד שנכתב כי סירב לקחת אחריות? איך מי שנושא באחריותו לכישלון כל כך מחפיר תפס 3 שנים אח"כ את השלטון במקום להיות מובל לגרדום מיד אחרי התבוסה?

    עניין אחר הוא הודעת רדיו דמשק על נפילת קונייטרה. ישראל פירשה זאת בזמנו כהודעה שבאה להציג באו"ם את ישראל כתוקפנית היות ובשעת שידור ההודעה צה"ל לא היה כלל בקונייטרה. עכשיו באה הגרסה הסורית ומספרת כי המקור לזה הוא טעות בזיהוי גדוד טנקים סורי שנע ליד תל אבו נידה, וכי שידור ההודעה נועד לזרז את כוחות הצבא לסגת משטחי הרמה כדי לתפוס עמדות להגנת דמשק.

    ובכלל, איזה פער אדיר בין הקטע בספר שמתאר בהרחבה את היערכות הצבא הסורי, בניית קווי המוצבים, סוגי הביצורים, התכנונים להגנה, התכנונים להתקפות נגד, היערכות לפצצת אטום, מיתקפה כימית, מערכת קשר, מודיעין ובעיקר כל השליטה הטופוגרפית המוחלטת. כל זה הספיק ל-3-2 קרבות של כוחות חזית קו ראשון שחלק מהם הבינו תוך כדי לחימה ששום תגבורת לא תגיע ושהם פשוט ננטשו לגורלם.

    אלוף דדו קרא את תמונת המצב המדהימה הזאת בבוקר ה-10 ביוני ותיאר זאת באוזני הרמטכל רבין – "הצבא הזה גמור ונשבר".

  3. הערבים מצטינים בסיפור בדיות אלף לילה ולילה אבל איפה היה עלי בבה שלהם שיבוא להציל את הצבא הסורי המסכן. שנים על שנים שהטיפו לשנאת היהודים ועשו לנו צרות בהפגזות.. הם יכלו להעלים עין מעבודות הטיה או חקלאות על דונמים ספורים ומה יצא להם מכל זה שהתחילו בירי ועצבנו את ישראל עד שבסוף איבדו חבל ארץ גדול על יהירותם כל השנים. שמעתי אותם מבלבלים את המוח בשידורי תעמולה מגוכחים מרדיו קהיר ורדיו דמשק אבל אחרי המלחמה נעלמו והתחבאו בחורים שלהם מרוב בושה. להפסד כזה לא המציאו מספיק מילים בשביל לתאר.

  4. בכל מפעל סוג ב לוקחים את האחראים למפולת ומטיסים אותם הביתה בלי פיצויים (חברת טבע השלומיאלית זה יוצא מן הכלל).
    מה שקרה למצרים הירדנים והסורים ששת הימים ראוי להילמד בכל בית ספר לניהול בקורס מבוא לכשלונות.
    מביך זה לא מילה.

  5. 1] בשעתו, כשהספר עב-הכרך הזה ראה אור, עברתי על המסופר בו בנוגע למלחמה ב-67', והתרשמתי, כפי שהעירו כבר הכותבים מעליי, שאי-אפשר לסמוך על הסיפור הערבי, ואם כבר יש בו משהו נכון הרי שהוא נלקח ממקור ישראלי. סיפורי ה'זכרונות' הסוריים דומים יש לומר לאלו של הירדנים: הרבה דמיון שבונה הרבה תירוצים.

    2] לחידוד השאלה איך זה מי שנושא באחריות לכישלון כל כך מחפיר מגיע אח"כ לשלטון, יש לציין למה שקרה במדינה הסמוכה, שגרדום אינו נהוג בה, אך גם בה קרה משהו דומה, ע"ע לאחר מלחמת יוכ"פ.

    3] למישהו יש מושג היכן צולמה התמונה שבכיתוב "כניעה ללא תנאי"? (אינני זוכר האם גם תמונה זו מתפרסמת בפוסט הנוכחי לראשונה). יש קצת דמיון לאזור הכניסה לתל-פאחר, בכיוון מצפון לדרום. אך בדיקה קצרה גילתה שאינה משם.

  6. לגבי התמונה – היא פורסמה כאן לפני 3.5 שנים בפוסט הזה – הגירסה הסורית בעיני אמ"ן של צה"ל (שכדאי להשוות בינה לבין הגרסה הסורית של "מצפון תפתח הרעה"):
    https://naamoush.wordpress.com/2014/05/21/%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95-%D7%93%D7%9E%D7%A9%D7%A7-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A2/

    הערכה שלי (אינטואיציה בלבד) לגבי מקום הצילום – ציר וואסט-קונייטרה (על סמך טנקי האמ.איקס, שייתכן מאוד שהם מחטיבה 37 אחרי כיבוש ראוויה).

    כמובן שהצילום הזה יכול להגיע מעוד 50 מקומות ברחבי הרמה.

    • תודה. שם התמונה שלמה יותר, כאן היא חדה יותר.

      וגם לגבי התוכן של הפוסטים, אכן, כפי שכתבת, יש טעם בהשוואה ביניהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s